ד"ר ארנה שמר
ימי מלחמת חרבות ברזל. ככל שחולף הזמן משלב המהלומה וההלם, מגיעה עת ההתאוששות והשיקום, בה נוצרת שגרת חירום המובילה אט אט חזרה לשגרה. עת זו מצריכה לקיחת אחריות, פרואקטיביות וקבלת החלטות אישיות וקהילתיות. בשונה מהשלב האקוטי בו מתקבלות החלטות מידיות ומבוזרות, הרי שעם המעבר לשלבי השיקום מתקבלות החלטות רבות, להן השלכות משמעותיות על הפרט, אף כי בחלקן הוא כלל לא שותף.
חוסר ההשתתפות בקבלת החלטות, ברמה האישית והקהילתית, נעשה לעיתים מבחירה ולעיתים כיוון שהחלטות מהותיות מתקבלות על ידי הנהגות היישובים, רשויות מקומיות ומוסדות מדיניים ולעיתים אף בינלאומיים. בעוד בחלק מהקהילות מופעלות פרקטיקות שיתופיות עבור החלטות גורליות כמו מיקום המעבר הזמני, יש הכרעות אחרות הקשורות לאורחות החיים בתקופת השהייה בבתי המלון או בתכנון העתיד אשר אינן מזמנות את כלל הקהילה. מצב זה, לא רק שעלול לצמצם את השיקולים הנלקחים בחשבון ומעצים את כוחו של המיעוט המחליט, אלא אף עלול להותיר את התושבים פסיביים, מובלים ומושתקים. מאידך, גם כאשר מאורגנים תהליכים שיתופיים, נראה כי חלק מהתושבים לא פוקדים אותם.
נוכח מצבים אלה, חשוב כי אנשי מקצוע המטפלים ומלווים את האנשים בתהליכי השיקום, יהיו מודעים לדינמיקה זו ולהשפעתה על חיי הפרט, וככל שמתאים גם יעוררו התייחסות לכך במפגשים הטיפוליים. מעבר לחשיבותה העקרונית של השתתפות אנשים כמשפיעים על חייהם, יש לה ערך מוסף בטיפול בטראומה וכמחזקת חוסן וצמיחה. במאמר זה אפרט את סגולות ההשתתפות כמפתחת ריפוי וחוסן אישי וקהילתי, ואבקש דווקא בתקופה טראומטית זו לחזק ברמה הפרטנית את היותם של אנשים חלק מקהילה, ולעודד את השתתפותם האקטיבית במרחבי פעילות והשפעה כחלק משלים מהטיפול הפרטני והקבוצתי.
קיימות דרכים שונות לסיוע בהשבת החוסן של האדם ושל הקולקטיב כולו. כאן יודגש הגורם ההשתתפותי ככלי מקדם חוסן ושליטה ואף השגת צמיחה פוסט-טראומטית. הכתוב מתייחס להשתתפות רבת-ממדים, הכוללת גם השתתפות ציבורית בהחלטות וגם השתתפות חברתית וקהילתית של האנשים בהחייאת הקהילה באופן יומיומי, כמו התגייסות ללמד בבית הספר הזמני, לקיחת חלק בוועדות, השתתפות בתורנויות ועוד (שחר ואחרים, 2022; Laslo-Roth et al, 2022). המפגש האינטימי עם הפרט בתהליך הטיפולי עשוי להוות מרחב המעודד אותו לפעול באחד או יותר מהמרחבים השיתופיים, מתוך הכרה בכוחה המרפא של פעילות זו.
תהליכי השתתפות רלוונטיים במיוחד באירועים בהם קולקטיב עובר אירוע אסון שהשלכותיו משותפות לרבים. טראומה קולקטיבית עלולה להתרחש כאשר קבוצה של אנשים בעלי מכנה משותף כלשהו חווים חוויה ממשית או פסיכולוגית המתפרשת על ידם כאירוע מסכן חיים ומגיבים אליה באופן טראומתי. על אף היות הטראומה חוויה סובייקטיבית, קיים רובד של חוויה המשפיע על התודעה, הנרטיב והזהות המשותפת שלהם, ומכאן גם על מעשיהם. החוויה המשותפת עלולה לפגוע הן בפרט והן ברקמה המחברת בין האנשים, בקשרים ביניהם ובמצב רוח הקהילתי, ובכך להחליש הן את הפרט והן את תחושת הקהילתיות (Duane at el., 2020).
יחד עם זאת, יש בהתמודדות משותפת בכדי להעצים ולבנות מחדש את הקהילתי והפרטי שנגדע ונפגע. אירועים טראומטיים אלה כוללים קהלים נרחבים שחלקם חוו אירועים באופן ישיר וחלקם היו עדים לו ברמות חשיפה שונות ולעיתים אף בדורות שונים (שוראקי-אלפסי, 2023). בנוסף, במצבים כאלה לרוב גם אנשי המקצוע הם חלק מהאירוע ועל כן הם מתפקדים או נפקדים מתוך הֶקשר של מציאות טראומטית משותפת (Tosone et al, 2012).
קיימות קשת של פרקטיקות המאפשרות לאנשים להשפיע על חייהם, וחשוב להשתמש בהן במיוחד בעתות חירום בהן חווית השליטה בחיים מתערערת (Scolobig et al, 2015). המושגים שיתוף, שותפות, השתתפות, השתתפותיות ושיתוף פעולה מבטאים דרכים שונות שבאמצעותן מתאפשרת פעולה ממשית של אנשים ולקיחת אחריות על חייהם. כל אחד מהמושגים הללו מבטא עוצמה שונה ותוצאה אחרת של מעורבות והשפעה. לכן, השימוש בהם כפרקטיקות של התערבות במצבי טראומה ואסון חיונית כדרך המפחיתה סימפטומים של טראומה ומחזקת את החוסן הקבוצתי והאישי.
שיתוף מבטא תהליך היררכי מלמעלה-למטה הנשלט על ידי גורמים בעלי עוצמה המכתיבים את רמת ההשתתפות של המשתתפים. כך למשל, שיתוף הדדי באמצעות דיאלוג המאפשר דיון בקשת של דעות לפני שהמשתף מקבל החלטה, או שיתוף חד-צדדי רק דרך העברת מידע. שותפות מאידך, מבטאת תהליך שוויוני יותר של יחסים המאופיינים במטרה משותפת, כבוד הדדי ומוכנות למשא ומתן שבו המעורבים לוקחים חלק משמעותי בקבלת ההחלטות. תהליכים של שותפות מצריכים חלוקה במידע, באחריות, במיומנויות, בקבלת החלטות ובאחריות (Buchanan, 1994:9). השתתפות והשתתפותיות מזמינות הפצעה של יוזמות ומעודדות סוגי ידע שונים, באמצעות צורות ודרגות מגוונות של ביטוי והשפעה. תהליכים אלה פתוחים להתהוות של חיבורים בין אישיים ושל רעיונות, לרוב תוך הזמנת כל המערכת הרלוונטית לזירה (Shemer & Agmon-Snir, 2019).
חשוב לשים לב, שכן העולם השיתופי רווי בטוקניזם (שיתוף סמלי) ובתהליכים סמויים העושים "שימוש" בשפת השיתוף, אך בפועל משמרים בתחכום את יחסי הכוחות הקיימים (Cooke & Kothari, 2001). השתתפות תמיד טומנת בחובה את הסכנה ליפול לנראות-עין המגולמת בטקסי שיתוף אשר בפועל משמרים פטרונות, החלשה ואף דיכוי סמוי של האנשים המשתתפים בהם. מטרתו של המאמר היא להאיר את סגולות ההשתתפות ואת הפרקטיקות האפשריות לחיזוק השתתפות, מתוך חדר הטיפול. לשם כך, אפרט את כוחותיה המסייעים של ההשתתפות, כפי שניתן לשקף ולתווך אותם בעבודה הפרטנית או הקבוצתית, ולאחריה יוצגו הדרכים לקדם זאת.
תרומתה של ההשתתפות לחוסנם של נפגעי טראומה תוצג בשלושה ממדים: תודעתי, רגשי והתנהגותי. היכרות עם ממדים אלה תאפשר לכוון אליהם בשיח הטיפולי הפרטני או הקבוצתי.
1. יצירת שליטה – השתתפות מזמנת אפשרות השפעה אשר הופכת לחיונית ביותר לאחר אירוע בו נחוו חוסר שליטה וחוסר אונים. עצם המעורבות מאפשר גילוי של יכולת התנהלות בתוך אוקיינוס של כאוס והחזרת האמונה כי ניתן לנווט בתוכו וליצור איים של וודאות (גם אם זמנית). המפגש הקהילתי הוא מקום של תקשורת להחלפת והשלמת מידע שלרוב מבוזר, חלקי ולא מדויק, כך שמתוך השיח מתבהרת לעיתים תמונה רציפה ומלאה יותר של האירוע, של המציאות הנוכחית ושל האפשרויות הקיימות, מה שמקנה חווית התבהרות והחזקה.
2. תקשורת – השתתפות מהווה ערוץ תקשורת קוגניטיבי בין אנשים כיוון שמוחלף באמצעותה מידע ומיוצר ידע חדש. לצורך יצירת התקשורת התודעה נפתחת ומתעדכנת ועוסקת בתכנים נוספים מעבר לאירוע הקשה. מי שמשתתף לרוב חווה חוויה של קשר, שיש בה מיומנויות של התעניינות ושאילת שאלות, הקשבה, החלפת תגובות. בעוד בשלב הטראומה מבחינה רוחנית וקוגניטיבית אנשים נוטים להתנתק ולהיאטם וכחלק מתהליך ההגנה לא להרגיש לכאורה, הרי שההשתתפות עשויה לספק חוויות הפוכות של חיות וחיוניות.
3. פעולה קוגניטיבית – מודלים של חוסן מדגישים את חשיבות המעבר מהרגש לקוגניציה, ואת משמעות השימוש בחשיבה מעשית ככוח מרפא (כהן ושפירא, 2022). העיסוק שמבקשים חלק מתהליכי ההשתתפות בתכנון, אינטראקציה בין אישית, יצירה ודמיון, איסוף ותכלול מידע רלוונטי, חשיבה אסטרטגית, הסקת מסקנות, הפרדה בין עיקר לטפל וביצוע הכרעות, מהווים מעין שרירים חיוניים דווקא במצבי חירום של חוסר וודאות וכנגד חוסר האונים. במיוחד, עצם העיסוק בטוב העתידי אשר עשוי לצמוח מהווה כוח מרפא. לצד זה, פרקטיקות של השתתפות כוללות לא פעם גם חשיבה פוליטית העושה שימוש מושכל בתהליכים קוגניטיביים כמו הבנת יחסי כוחות, מניפולציות, התנהלות בקונפליקט, חשיבה לטווח קצר וארוך וקידום אינטרסים.
4. תקווה ואופטימיות – הבנה כי יש המשכיות לחיים היא חשובה ליצירת חוסן. עצם העיסוק בהחלטות על ההמשך מקדמת עיסוק בפתרון ובכך יוצרות תקווה ומחוללות מציאות שמקדמת מענים. העיסוק בעתיד עשוי אף לאזן במידת מה את העיסוק בעבר הכואב הטראומטי או בעבר שהיה לפני המהלומה ולא יחזור עוד, ואף מעמעם את ההווה, אשר לרוב אינו נוח ורצוי. הוא מייצר חזון ומעמיק בחלופות בגבולות האפשריים. לצד החשיבה על העתיד שטומנת גם צער ואבל על מה שלא יחזור, עשויה לצמוח גם חשיבה על הזדמנויות חדשות והודיה על הקיים שמאפשר את ההמשך. נראה כי גם אנשים שלא משתתפים, אך נחשפים סביבם לפעולות המעידות על המשכיות החיים מתחזקים מכך.
5. שימוש במגוון כוחות – השתתפות היא פתח לשימוש רב ממדי במגוון מיומנויות ויכולות אשר יחדיו נותנות ביטוי לכוחות אישיים וקהילתיים. כוחות שלא פעם נחלשו ו"נכבו" בשל הטראומה. כוחות שיכולים לבוא לידי ביטוי בתהליכים שיתופיים הם: תקשורת בין אישית, יצירתיות, יוזמה ותכנון, כושר שכנוע, כושר החלטה ועוד רבים.
6. בנייה מחדש של פרדיגמות שהתנפצו – הטראומה עלולה לשמוט את הקרקע מתחת לרגליים. עוצמת החוויה הקשה מותירה באדם את ההכרה כי דברים לא יחזרו להיות כקודם, אמונות והנחות יסוד אינן תקפות והאמון הבסיסי בסדרי עולם נחרב. תהליכי השתתפות מבקשים מאנשים לקבל החלטות על סמך אמונותיהם ותפיסות עולמם ועל בסיס רצונותיהם. זו הזדמנות לבחון שוב, באופן מיושב ובטוח יותר, את הערכים והנחות היסוד שמלפני האירוע הטראומטי, ולתת להן תוקף במציאות החדשה. לחלופין, לעיתים דווקא תתאפשר הכרה ואימוץ של הנחות חדשות, ובחינת תרגומן לדרכי פעולה קונקרטיות עבור שלבי ההבראה. לדוגמה, פרקטיקה כמו קפה-עולמי, המתחילה בשאלות מהותיות על תכלית וחזון הישוב, עשויה לסייע בחשיבה מעמיקה לקראת חזרת חברי הישוב לביתם.
1. נורמליזציה של הרגשות – קיימים כלים השתתפותיים בעלי אלמנטים דינאמיים יותר המאפשרים ביטויים של sharing (חלוקה) רגשי, המשלבים בעוצמות שונות טכניקות שיתופיות. טכניקות אלו מאפשרות לחוות חמלה עצמית, נרמול והרכבת סיפור משותף. הרכבת הסיפור עשויה לסייע בלגיטימציה לחוש ולהפגין פגיעות, העלאת בטחון עצמי, קבלה ללא תנאי ורוגע. המראה ההדדית המשותפת שנוצרת בין המשתתפים החולקים את האירועים הקשים מאפשרות הפנמה של תחושות אלה ואחרות. תהליכי sharing רגשי מתאימים לעבודה קבוצתית באוריינטציה דינאמית אך בהחלט ניתן לשלבם באופן מתוכנן בעבודה קבוצתית מסוגים אחרים כמו בסדנאות, פעילות ועדות, קבוצות משימה ופעולות הפוגתיות.
2. תחושת מסוגלות – בהמשך לעיגון השליטה של העצמי על החלטות המשפיעות על הפרט, מתפתחת דרך ההשתתפות תחושת מסוגלות שנחלשה בעקבות האירוע. ככל שההשתתפות עמוקה ותדירה יותר, היא מזמנת לפרט לקיחת יותר אחריות וסמכות. ביחס לחוויית הערעור ביכולת של העצמי להבין את סדרי העולם ואת ההמשכיות בו, הרי שלקיחת יוזמה ונשיאת האחריות מחזירים את האמון הפנימי שנשבר. השבת האמון בעצמי, שלפעמים גם מֶתוּקָף דרך משוב מדמויות משתתפות נוספות, משקף לאדם כי יש לו היכולת לנהל את עצמו ואף להתמודד בהצלחה עם סביבתו. לעיתים, על אף סיפורי גבורה והתמודדות, חוויית המסוגלות אינה קוהרנטית, וההתנהגות הקונקרטית המוצלחת אינה מושלכת לשאר תחומי החיים. השתתפות בהקשר זה עשויה להיות צעד בהרחבת חוויית המסוגלות שנחלשה.
3. חווית אמון ובטחון – השתתפות פותחת פתח לחוויה קולקטיבית שיש בה 'יחד' והתגייסות משותפת לקראת פתרונות. זאת, בשונה מחוויית הבדידות ואף מחוויית ההפקרה שאפיינה חלק מהאנשים בעת ההתמודדות האקוטית עם האסון. ה'יחד' נוסך בטחון נוכח חווית שבירת משאבי ההגנה הפנימים ששימשו בעת שיגרה (כמו אובדן אנשים תומכים, ערעור אמונות יסוד) וכן מאפשר לבנות מחדש באופן מבוקר וביקורתי יותר את האמון במוסדות כמו שירותים קהילתיים וממשל, במקרים בהם האמון בהם נסדק. השתתפות אקטיבית בקבלת החלטות על חיי משדרת לעצמי התקדמות קדימה ובכך גם מסבה בטחון קיומי ופיזי משמעותי יותר וגם אמון שיתכן ונסדק או התפוגג. מהלך זה מייצב רגשות של עידוד, תקוה ורווחה הנוסכות עמידות ואופק. זאת, בשונה מההלם שיצר האירוע בו התעוררו רגשות אין אונים, פחד, זעזוע ולעיתים גם תחושה שאין על מי לסמוך. ברמה הקהילתית, הבטחון הפנימי והאמון באחרים קשורים גם לעמדה שלקהילה יש 'עמוד שדרה' פנימי לנווט את מהלכיה, וכי יש לה את היכולת לתאם עבודה עם מומחים חיצוניים וגם לשים להם גבולות.
4. תחושת שייכות וקירבה – מעורבות מייצרת חיבורים אנושיים, מחזקת זהות משותפת, מזמנת ביטויי סולידריות ומעצימה הדדיות, גם מעבר לתהליך השיתופי. היא גם עונה לצורך להתאחד נוכח חוויית השבר המשותפת. כל אלה נוסכים בפרט חווית רעות ונדיבות, לצד רגשות של אכפתיות ואף נאמנות ומחויבות לכלל. לעיתים תהליכים השתתפותיים מחברים מחדש למורשת, לנרטיב המשותף הראשוני ומסייעים להחיות מחדש את העבר שנקטע או היטשטש. ימי השהייה הארוכים במלונות פתחו פתח לעבודה קבוצתית, למשל בנושאי הורות ומשפחה, עבודה קבוצתית עם נוער ואזרחים וותיקים והתמודדות עם שכול, בהן התבטאו רגשות אלה.
5. הנאה – השתתפות עשויה להיות תהליך מהנה, מצחיק ומשמח. ניתן לשלב בו פעולות שמייצרות הקלה, הפוגה ורווחה בשלל צורות מבע. שילוב אלמנטים משחקיים ופעולות יצירתיות וחיבורים בין אישיים, אף אם אינם קשורים ישירות למהלך ההחלטה או ההתמודדות, מייצרים קלילות, שחרור והקלה. אלה חשובים במיוחד נוכח תקופה שבא שולטים רגשות קשים כמו כעס, אכזבה, תוגה, דאגה ואף התפרקות אישית. היכולת לשלב את הקושי עם רגעים של הנאה, פותח פתח לריפוי ולהבנה כי ניתן להמשיך עם המורכבות הדואלית של שמחה וקושי בו זמנית. ימי שגרת החירום זימנו שלל פעולות תרבות כמו הופעות, חוגים, סיורים והרצאות, בעלות ערך ישיר ועקיף זה.
6. משמעותיות – התרומה הנעשית דרך המעורבות בתהליך מייצרת חווית עוצמה ותחושת משמעות. היא ממחישה לפרט את משאביו הפנימיים ואת היותו חיוני וייחודי. חוויה זו משמעותית ביותר לאחר תחושת האין-אונים המאפיינת אירועי חירום. חלקם גם מייצרים תחושות אשמה, בושה, שיתוק או כישלון. הרצפים היומיומיים שנשברים לא פעם כתוצאה מהטראומה מערערים את אמות הספים של הפרט וגם את אמונתו בעצמו ובמה שהאמין קודם, ואילו ההתחברות שנעשית בשיתוף עם אחרים וההשפעה על ההחלטות מחזירות מחדש את המשמעות האישית. בתהליך זה של מנטליזציה האדם מחזיר משמעות להתנהגותו, מבין את מעשיו ואף נעשה שלם איתם.
1. אקטיביות – ניתן לייצר רמות וסוגים שונים של עשייה ותנועה בתהליכים השתתפותיים. עצם הפעילות, בין אם ישירה או עקיפה, מייצרת חיוניות ועיסוק. לא פעם היא באה על רקע תגובות טראומטיות של שיתוק או אי נקיטת תגובה שנתפסה כאפקטיבית בעת האירוע. פעולות של השתתפות כוללות למשל נשיאת תפקיד כמו ניהול, תיעוד, ארגון, עבודת צוות, אינטראקציות (שיתופי פעולה, פוליטיקות), פעילות פיזית. לעיתים עצם התהליך הליניארי שיש בו המשכיות מהווה כוח מרפא עבור מי שיצא משגרת יומו. החזרת האקטיביות מייצרת קביעות, משמעות ועבודה מתוך הון אישי וקהילתי. דוגמה לכך ניתן לראות ביוזמות לתרומה המגיעות מתוך הקהילה ובכך להפוך מנצרכים פסיביים לתורמים אקטיביים, כדוגמת קהילות שהתארגנו להוקיר את צוות המלון או הקהילה המארחת אותן, או ארגנו תרומות דם/ מח עצם.
2. מנהיגות – סל הטכניקות של מנהיגות השתתפותית מזמנים לקיחת בעלות של אנשים על יוזמות שלהם. בתהליכים אלה נוצרת פלטפורמה לחיזוק ההנהגה הקיימת וגם לצמיחה של הנהגה חדשה או הנהגה דיפרנציאלית לנושא מסוים, כמו הובלת מתן מענים מותאמים לצרכי הקשישים או שימור העבר של הקהילה. ביזור ההנהגה והרחבתה חיונית בשלבי שגרת החירום ובשיקום הקהילה עקב שחיקה אפשרית של ההנהגה הקבועה וגם בכדי לאייש את הטיפול בנושאים הרבים להם נדרשת הקהילה כדי להתייצב. מעבר להון החברתי שמתגלה, ברובד האישי יש בכך עוצמה של כוחות נפש, לקיחת אחריות אישית ומחויבות המקדמים חוסן אישי.
3. השתלבות בקהילה – שיטות השתתפות רבות נסמכות על נציגות משתתפת או על הזמנה פתוחה אליה באים לא פעם האנשים המורגלים בהשתתפות. שיטות אלה מחמיצות קהלים של אנשים שלא מגיעים מסיבות כמו קשיי נגישות פיזית, אי אמון בתהליך או במנהיגים, חוסר זמן, אי פניות נפשית, היעדר נגישות שפתית ואי ידיעה על התהליכים. לכן, ניתן וחשוב להגביר שילוב ולשאוף להכלה של כל חלקי הקהילה באמצעות הנגשת ההשתתפות במגוון אמצעים ישירים ועקיפים. לשם כך, ניתן להשתמש בו-זמנית במגוון כלים, לגבש תכנית הסברה לקהלי יעד שמאותרים כצפויים להיעדר מהתהליך, להעלות על סדר היום השיתופי נושאים שנוגעים למגוון קבוצות בקהילה, להנגיש טכנית מבחינת זמני מפגש והתאמת מרחב פיזי ועוד. מטפלים פרטניים יכולים לסייע מאוד בהנגשה כזו.
4. נתינת וקבלת תמיכה חברתית – למרות שלהשתתפות יש לרוב מטרה תכליתית כמו דיאלוג, מתן מידע, איסוף המלצות או קבלת החלטות, אחד מתוצרי הלוואי החיוביים שלה הוא התשתית שנוצרת באמצעותה לסולידריות הדדית. ניתן לשלב מרכיבים של מתן תמיכה באופן מודע וישיר דרך טכניקות משחקיות או דינאמיות המובנות במפגש, וניתן להבחין כי אינטראקציה מסוג זה גם מתהווה באופן לא פורמלי דרך שיחות מלב או לב, עצם ההמצאות המשותפת בשיחה או דרך קשרי עזרה שמתפתחים כתוצאה מכך. למשל, במפגש עולה כי לאנשים אין מי שיביא להם תרופות או שנאלצו לבטל אירוע חגיגי, ומתוך הקהילה מתארגנים לטפל בכך.
5. החייאת מסורות קהילתיות – השתתפות באירועים קהילתיים, בין אם הם תרבותיים, רוחניים או ארגוניים, מאפשרת לחדש מסורות שנותנות בטחון ויציבות לפרט ולכונן תרבות סביב הנרטיב המתהווה. אלה משמעותיים נוכח חוויית הקריעה והשבר של המוכר והיציב. בשבועות האחרונים נראו דוגמאות לכך כמו שילוב דמויות משמעותיות בקהילה (רב היישוב, אמן מקומי, וותיק מהקהילה, מנהיג טבעי) למשל לברך בפתיחת המפגשים, קיום המפגש בתפאורה מקומית ובשילוב טקסטים מהעבר של הקהילה, קיום טקסים קהילתיים, עבודת אומנות קולקטיבית (ציור קיר, הכנת מייצג, תערוכת תמונות ועוד), אשר מכוננים את הרוח השורשית המוכרת. בכוחה של רוח זו להחזיר את האנשים למקום בו הם נטועים – גם אם זה רק באופן סמלי ונפשי.
ο קבוצות של ילדים והורים לבניית חוסן ומניעה בעת משבר
ο עקרונות להתערבות פסיכולוגית ראשונית בקהילות מזווית קבוצתית-קהילתית
ο צעדים ראשוניים להחזרת חוסן וצמיחה בעקבות השבר: "כל אבן שפגעה בי"
ישנה חשיבות מכרעת לכך שמטפלים פרטניים וקבוצתיים יהיו ערים לאפשרויות הקיימות להשתתפות עבור מטופליהם, וכי יעודדו אותם לברר על קיומם, להשתתף בהם ולקחת חלק פעיל בהחלטות הנגזרות מהם. במקרים רבים, יש בכך השלמה ומינוף לתהליכים פסיכולוגיים המתקיימים בטיפול. ניתן להצביע על מספר דרכים בהן מטפלים יכולים לקדם השתתפות ולמנף את כוחה המרפא:
1. קישור בין הסובייקט לסביבתו – עבודת העומק הטיפולית נוגעת בנימי הנפש, מפרקת ומרכיבה מחדש את החוויה הסובייקטיבית ומאחה את פצעי הטראומה. עם זאת, לעיתים ללא שינוי קונקרטי שיחול מעבר לרמת הפרט, הרי שתהליך הריפוי לא ימצה את עצמו. הקישור בין המיקרו למאקרו עשוי לבוא לידי ביטוי בטיפול, למשל באמצעות שיקוף אקטיבי של הקֶשר האפשרי בין המתחולל בנפשו של האדם לבין הֶקשרים (contexts) שהם מעבר לרמת הפרט, כמו עקירה מהישוב, מדיניות ביטחונית ועוד (Roer-Strier & Nadan, 2020). הפשטה של ההֶקשרים תוכל להצביע על כך שלמעשה חלקם ניתנים להשפעה, אשר עשויה לחולל שינוי בעולמו הפרטני של המטופל. כך למשל החלטה על מעבר דירה או העלאת הצעה בקהילה על הסדרי הבטחון המתוכננים. מטפל גם יכול להעלות שאלות על השפעת ההקשרים בעת שהמטופל מגבש פרשנות להבנת מצבו ולהחלטה על דרכי התמודדותו. כך גם הקישור ההדדי עליו ניתן להצביע בטיפול בין חוסן אישי לחוסן קהילתי, מתוך חיבור האדם ליכולתו לתרום מעצמו לחוסן של הקולקטיב (בן חורין, 2023).
2. עידוד ההשתתפות כחלופה משלימה במסע השיקומי – במהלך הטיפול ניתן לשקף את הקשר הדיאלקטי המשלים בין התמקדות במרכיבים של העצמי ובחוויות אינטר-סובייקטיביות לבין פעילות חיצונית של האדם מעבר לחדר הטיפול. מטפלים יכולים להציע אפשרויות כמו השתתפות בצוות קהילתי, העלאת יוזמות או לפקוד אפילו באופן פסיבי את המרחב ההשתתפותי. ההשתתפות יכולה לעלות בשיח הטיפולי כתמה המאתגרת דרכי התמודדות עם מצוקות שעולות (למשל בדידות, חווית ניתוק מהחיים, התנהגות של התכנסות), או דווקא כדרך למנף כוחות שמתגלים בשיח. ממדים מרפאים של השתתפות שהוזכרו לעיל, כמו חוויית שליטה, תחושת שייכות, אקטיביות, הנאה, משמעותיות ועוד, עשויים להתחזק דרך השתתפות ולהיות מוצעים אקטיבית על ידי המטפל. כך למשל, מטפלים יכולים להציע למטופל להשתתף בהחלטות קהילתיות המחברות את הרצפים שהתערערו (למשל לקיחת חלק בהחלטה על עתיד החינוך בישוב המחברת לרצף הזמן שהתערער). באופן דומה, ניתן לנתב לחוויות השתתפותיות מרפאות כמו תמיכה חברתית, תרומה לחברה ותחושת קהילתיות. חוויות אלה עשויות להגביר ממדים פסיכולוגיים שהתערערו כמו אמונה של האדם בכוחותיו, הבנה פנימית שהאסון הסתיים ויש להתארגן מחדש, או בטחון של האדם שהוא לא לבד בחייו. עדות חברתית מאחרים הנמצאים במרחבי ההשתתפות, המהווים זולתעצמי, עשויה לאפשר הכרה בכאב ואף לחזק יכולות.
3. מתן מעטפת למטופלים שמשתתפים – באפשרותם של מטפלים לעגן מרחב של תמיכה עבור מטופלים הבוחרים להשתתף. התמיכה עשויה לבוא לידי ביטוי למשל בשיקוף הערך של ההשתתפות לתהליך הריפוי הכולל, או במתן סיוע להתנהלות במרחב הציבורי. כך למשל: התייחסות טיפולית להתגברות על עוררות יתר או הצפה מתכנים שעולים במרחב ההשתתפותי, עיבוד חרדות ודאגות המתעוררות מנגיעה בפצעים פתוחים, עבודה על התמודדות עם השלכות הטראומה אשר עלולות לייצר הימנעות מפעולה השתתפותית, ממחויבות או מקשר, ועוד. התהליך הטיפולי עשוי ללוות, דרך רפלקציה ותרגול, תהליך הדרגתי של השתתפות המתחיל בהשתתפות פסיבית וסימבולית כמו התעדכנות במידע או הגעה לפעילות קהילתית. בהמשך, ככל שאפשרי, באפשרותם של מטפלים להעצים את חווית המעורבות למשמעותית יותר, דרך עידוד להבעת עמדה ולסיוע בחשיבה תכנונית משותפת עם המטופל על מהלכים חברתיים. בתוך כך, ההשתתפות והסגולות שהיא מביאה עמה, יכולה להפוך לחלק מהנרטיב החדש שמתעצב בטיפול, כמו נרטיב של חזרה לחיים או של התקדמות לקראת מטרה, והמטפל ימסגר זאת כמהלך של התאוששות וצמיחה.
4. איתור ותיווך סוגיות פרטניות לאירועים שיתופיים – מטפלים שהם חלק ממערך הרווחה והחוסן של הקהילה, יכולים ליזום או לחזק תהליכים השתתפותיים. בעקבות הטיפולים הפרטניים המטפלים חשופים לסוגיות המעוררות דחק בחיי האנשים, וביכולתם לתכלל זאת ולשקף לצוות המקצועי (למשל במרכז החוסן, בלשכה לשירותים חברתיים) את הצורך לעסוק בכך ברמת הקהילה. כך למשל מטפלים הנחשפים בטיפולים לחרדות הנובעות מחוויות של חוסר בטחון בישוב, יכולים לתווך זאת לעובדת הקהילתית, צוות הרווחה בצח"י (צוות חירום ישובי)/ צח"ש (צוות חירום שכונתי) או לגורם ברשות המקומית, בהצעה ליזום תהליך של שיתוף הציבור עם גורמי הביטחון על הסדרי הביטחון הפיזי בישוב ובסביבתו. פרו-אקטיביות אחראית זו מתבקשת מהמטפל מעבר לחדר הטיפול.
5. סנגור ומימוש זכויות אדם – תהליכים שיתופיים מכניסים תחת כנפיהם זכויות אדם (human rights), כמו הזכות של אדם להבין את הקשרי חייו, הזכות להישמע, הזכות להשתתף והזכות לומר את דעתו. מתוך חדר הטיפול, באפשרותם של מטפלים לסייע למטופליהם לקדם את זכויותיהם דרך השתתפותם במרחב הציבורי. זאת, באמצעות שיח טיפולי המגלם את האמונה כי זכותם של אנשים להשפיע על חייהם. הטיפול עשוי לאפשר יצירת מצע לבחינה של האדם האם הוא ממצה את זכויותיו ומהם התנאים להם זקוק למימושן. ההיבט ההתנהגותי של השיתוף המוזכר לעיל, כמו אקטיביות, מנהיגות והשתלבות בקהילה יכולים להיות מוזכרים בשיח טיפולי שכזה.
6. הגנה על המטופל ומיתון השתתפות – יחד עם כל המפורט לעיל חשוב גם לראות את האתגרים והקשיים שהשתתפות עלולה להעצים ולבחון בטיפול את משמעויותיה למטופל בעין ביקורתית. למרות האמונה החזקה בכוחות יוצרי החוסן שיש בהשתתפות, יתכנו מצבים בהם כוחות הנפש, הרוח והגוף יחלשו. במצבים אנושיים אלה אנשים יבקשו להישען, להיעטף ולהיות מובלים על ידי מי שהם סומכים עליהם שיחליטו עבורם ויכוונו אותם, עד אשר יחושו שיש בידם את היכולת להחזיר את השליטה לידיהם. תפקידם של המטפלים לאבחן ולאפשר שהייה זו במצב. מטפלים יכולים להסביר למטופליהם כי פיתוח החוסן אינו תהליך ליניארי, ולכן מצב כזה יכול להיווצר בכל שלב, גם לאחר תקופה של תפקוד.
לכן, יש לעודד לממש את ההשתתפות רק כאשר תיווצר הבשלות המתאימה לכך. בכוחם של מטפלים לתת תוקף לכל התמודדות, כיוון שלכל אחד דרכי התמודדות סובייקטיביים המתאימים לו, כוחות שונים וקצב אחר. מכאן, שיש מצבים בהם ניתן לספק לגיטימיות כלפי הבחירה שלא להשתתף, אלא דווקא להתכנס פנימה או להתנתק. לעיתים אי ההשתתפות נובעת באופן פרדוקסאלי מעודף הסיוע מגורמים חיצוניים המסרסים ומשבשים את צמיחת הכוחות ומותירים את האנשים בפסיביות ואין-אונים. על כן, דרושה גישה ביקורתית והתנהלות נבונה כדי לנווט בין עוצמתם של מושיטי העזרה לעוצמתם של מקבליה. לעיתים, השתתפות עלולה להיחוות כמנוגדת או סותרת כוחות פנימיים של ביטוי אינדיבידואלי. במצבים אלה, המטופל עלול להיחסם ולהיחלש מעצם המפגש עם אינדיבידואלים אחרים והצורך לקבל עימם החלטה משותפת. כאן, יתמקדו המטפלים בתהליכי החלמה נפשיים של ה'עצמי' מתוך הבנה כי יציאה מעבר לגבולות אלה עלולה לחבל במאמץ הטיפולי המעמיק ולהסיט את תשומת הלב ממנו.
תהליכי שיתוף והשתתפות משפיעים בדרכים שונות ובאופן סובייקטיבי על אנשים בהתאם לגורמים אישיים, נסיבות עבר, היבטים של האירוע, מאפייני הקהילה ועוד. מכאן, שקיים צורך בהיכרות עם ארגז כלים מגוון וגמיש המאפשר להתאים וליצור כלים אשר יכוונו לחיזוק ממדי החוסן המתבקשים ולניטור התאמתם והשפעתם. הרגישות לכך וההתאמה הזו נחוצים שבעתיים במציאות כאוטית. בנוסף, חשוב להכווין את הקשר השיתופי להקשר הטראומטי בו נמצאים אנשים שנחשפו בדרכים ישירות ועקיפות לאירועים קשים. כך למשל: הכלה והימנעות משיפוטיות, מתן מידע מדויק ונגיש, גמישות והבנה שיתכן והשתתפות תהיה חלקית, הימנעות מעיסוק בפרטי האירועים שקרו ויכולת להפנות לסיוע מקצועי אם מתברר צורך לכך.
על אף שאין זה מעניינו של מאמר זה לפרט פרקטיקות שיתופיות קהילתיות וארגוניות, נציין רק כי אלה כוללות רמות שונות של שיתוף – החל מרמת שיתוף נמוכה כמו העברת מידע, סקרים והתייעצויות נקודתיות, דרך שיתוף נציגותי כמו שולחנות עגולים או אספת אזרחים, ועד שיתוף עמוק שיתבטא בכלים ישירים כמו מרחב פתוח ומיזוג ידע. פרקטיקות המקדמות השתתפות עמוקה מתאימות לרוב במצבים מורכבים המאופיינים בהקשרים של חוסר ודאות, שכן הן מדגישות את כוחה של ההשתתפות דווקא בעתות חירום, לטווח קצר ולטווח ארוך (נגיד ואמיתי, 2020; שמר, 2020). כאמור לעיל, תקופות אלה מאופיינות בכאוטיות, חווית בלבול וחוסר שליטה, תחושת פגיעות ודלדול משאבים והשתנות מהירה בתנאים הסובבים ועל כן נדרשות בהן פרקטיקות שמסוגלות להתמודד עם מורכבות (Snowden, 2000).
לשם הגברת והטמעת תהליכי השתתפות, אשר בתורם מגבירים כוחות וחוסן, נחוץ כי מטפלים יהיו ערים לחוזקן של הגישות ההשתתפותיות, ובמיוחד ליכולתן להשפיע ולסייע בהקשרים של אי-ודאות. חשוב כי כלים אלה, המזמנים חשיבה המושתתת על גיוון פרספקטיבות ופתיחות לרעיונות מפתיעים, הנמצאים באמתחתם של עובדים סוציאליים קהילתיים ויועצים ארגוניים, יופעלו גם מתוך אינטראקציות עם מטפלים רגשיים פרטניים שיכולים לתכלל צרכים ותובנות מרמת הפרט לקהילה. נראה כי נתיבי קשר אלה אינם ישירים וטבעיים דיים.
לסיכום, המאמר הציע ניתוח של פרקטיקת ההשתתפות לממדים אשר עשויים לממש ולחזק חוסן וצמיחה. במיוחד על רקע ההקשר הטראומתי, כאשר אנשים אינם במלוא הפוטנציאל שלהם, שיח על השתתפות אשר עולה גם מתוך חדר הטיפול, עשוי לאפשר את פוטנציאל קידום החוסן האישי הטמון בכך. ככל שיותר אנשים ישולבו בתכנון התהליכים המשפיעים על חייהם ובביצועם, כך גם יגבר הסיכוי להעצמת החוסן האישי והקהילתי. למטפלים, הפוגשים אנשים רבים בחדר הטיפול, יש יכולת עצומה לעודד השתתפות ככוח מרפא. זה הזמן לכך.
עובדת סוציאלית ומרצה בכירה בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית. עוסקת בהנחיית תהליכים השתתפותיים, ובהדרכה, פיתוח ידע ומחקר בהקשרים שיתופיים וקהילתיים, לרבות בישובים שתושביהם עקורים מביתם במלחמת חרבות ברזל. מבין ספריה (עריכה בשיתוף): "יחיד ביחד: קהילה קיבוצית בין הכלה להדרה"; "The Metamorphosis of the Kibbutz"; "מרכזי הגישור והדיאלוג בקהילה". [email protected]
בן חורין, א. (2023). 8 עקרונות להתערבות פסיכולוגית ראשונית בקהילות מזווית קבוצתית קהילתית. בטיפולנט.
כהן, א. ושפירא, ס. (2022). חוסן קהילתי במצבי חירום ואסון. בתוך: א. נוטמן-שוורץ (עורכת). עבודה סוציאלית תחת אש. תיאוריה, מחקר והתערבות. (75-49). הוצאת פרדס.
שוראקי-אלפסי, י. (16.10.2023). שמישהו יגיד משהו טוב: ממלחמה להחלמה. בטיפולנט.
שחר, א., ולדן, צ., בן אשר, ס., הוס, א. ושגיא, ש. (2022). אי של שקט בים סוער: בית ספר לילדי פליטים בלסבוס. בתוך: א. נוטמן-שורץ (עורכת): עבודה סוציאלית תחת אש. תיאוריה, מחקר והתערבות. המכללה האקדמית ספיר ופרדס הוצאה לאור. (431-458).
שמר, א. (2020). שיתוף – עכשיו! הרלוונטיות של ידע מהחיים בתמהיל קבלת ההחלטות בימי מגפת הקורונה. קריאה לעובדים סוציאליים. מידע"ס, 92. 60-63.
Buchanan, A. (Ed.). (1994). Partnership in Practice. The Children Act 1989. England: Avebury
Cooke, B. & Kothari, U. (Ed.). (2001). Participation: The new tyranny? London: Zed Books
Duane, A. M., Stokes, K. L., DeAngelis, C. L., & Bocknek, E. L. (2020). Collective trauma and community support: Lessons from Detroit. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 12(5), 452–454. https://doi.org/10.1037/tra0000791
Laslo-Roth, George-Levi & Margalit, M. (2022). Social participation and posttraumatic growth: The serial mediation of hope, social support, and reappraisal. Journal of community psychology, 50 (1). 47-63. https://doi.org/10.1002/jcop.22490
Roer-Strier, D., & Nadan, Y. (2020). Context-informed perspectives of child risk and protection in Israel. Springer.Scolobig, A., Prior, T., Schröter, D., Jörin, J. & Patt, A. (2015). Towards people-centred approaches for effective disaster risk management: Balancing rhetoric with reality. International Journal of Disaster Risk Reduction, 12, 202-212. https://doi.org/10.1016/j.ijdrr.2015.01.006
Snowden, D. (2000). Cynefin: a sense of time and space, the social ecology of knowledge management”. (Pp.237-266). In . C. Despres & D. Chauvel. (Eds.). Knowledge Horizons : The Present and the Promise of Knowledge Management. Boston: Butterworth Heinemann
Shemer, O. & Agmon-Snir, H. (2019) The emergence of the emergence-based approach in community practice. Journal of Community Practice, 27:2,133-150
Tosone, C., Nuttman-Shwartz, O., & Stephens, T. (2012). Shared trauma: When the professional is personal. Clinical Social Work Journal, 40, 231-239
מאגרי כלים שיתופים לדוגמה: הטריבונה למנהיגות השתתפותית, participedia, IAP2 Public Participation Toolbox, Liberating structures
