ד"ר יעל בן חורין
במועד כתיבת מאמר זה, כחמישה שבועות לאחר מתקפת הטרור בשביעי לאוקטובר, מדינת ישראל נמצאת עדיין בלחימה ואלפים רבים של אנשים, תושבי עוטף-עזה והצפון מפונים מביתיהם שוהים בבתי מלון ברחבי הארץ. נכון לעת הזו, כבר ניתן להגדיר את אירועי ה-7 באוקטובר ותוצאותיהם כטראומה קולקטיבית. טראומה קולקטיבית מורכבת מאירוע קטסטרופאלי המשפיע לא רק על הנפגעים הישירים אלא על הקהילה והחברה כשלם (Janoff-Bulman, 1992). מאמר זה יתרכז בנפגעי המעגל הראשון, אותם אנשים אשר חוו את הטראומה על בשרם.
מתחילת המלחמה, וביתר שאת בימים אלה, מתקיימות התערבויות פסיכולוגיות שונות על ידי אנשי מקצוע טיפוליים בבתי המלון ובמקומות בהם שוהים המפונים. מאמר זה מציג עקרונות להתערבות פסיכולוגית ברמה הקהילתית-קבוצתית, הרלוונטית לנסיבות העת הזו, שנועדו לסייע בשיקום הפרטים והקהילות בקיבוצי עוטף-עזה. פרספקטיבה זו מוצעת בנוסף לעבודה הטיפולית הפרטנית המתבצעת על ידי גורמי טיפול שונים. המאמר מתייחס להתערבויות בשלב הראשוני שנעשו בשבועיים הראשונים לפינוי, אך העקרונות בבסיסן רלוונטיים ביתר שאת בימים אלה והלאה, שבהם מופנה הקשב גם לשיקום הקהילה. המאמר יפרט 8 עקרונות מתוך התאוריה הניתנים ליישום כבר בהתערבות הראשונית ואשר יושמו הלכה למעשה ברמות שונות בהתערבות במספר קיבוצים.
מתקפת הטרור הרצחנית על קיבוצי העוטף בשביעי לאוקטובר ותוצאותיה, ופינוי הישובים לאחר מכן, מהווים אירוע טראומטי מהמדרגה הראשונה עבור התושבים. תושבי הקיבוצים, שנהנו מחיי קהילה משמעותיים, היו תחת איום על חייהם כפרטים אך גם על חייהם כקהילה המתגוררת יחד. המתקפה עצמה ותוצאותיה מהווים אירוע משברי מנקודת מבט של הפרט והקהילה כולה. הגדרת האירוע כמשברי מבוססת על "עקרון הרציפות" (עומר ואלון, 1994). המושג רציפות מתאר את הצורך הבסיסי של האדם בתחושה של "רציפות" – כלומר, "האתמול מנבא את המחר". הכותבים התייחסו לרציפות ב-4 תחומים עיקריים: רציפות קוגניטיבית, רציפות התפקיד והתפקוד, רציפות חברתית ובינאישית ורציפות היסטורית, אלו מאפשרות לאדם לחוות יציבות בעולם המשתנה וכתוצאה מכך להרגיש מאורגן ובשליטה.
מצב משברי ברמת הפרט הוא מצב בו נקטעת תחושת הרציפות שלו ברצפים שתוארו לעיל: הקוגניטיבי, התפקודי, החברתי ובינאישי, או ברצפים נוספים שיתוארו להלן כגון הרצף הניהולי או התודעתי. ככל שיותר רצפים נפגעים בו בזמן, כך גדול יותר המשבר שחווה האדם. תגובה משברית של הפרט תבוא לידי ביטוי בחוסר יכולת להגיב למצב חירום. זהו מצב בו האדם עומד חסר אונים אל מול איום חיצוני כשהוא חסר משאבים פנימיים וחיצוניים להתמודדות (Quarantelli, 1986).
בהתאם לגישה זו, ניתן לראות שאירועי ה-7 באוקטובר ופרוץ המלחמה גרמו לקטיעה בכל אחד מהרצפים שתוארו (עומר ואלון, 1994), וברצפים נוספים באופן וברמה שונה בקהילות וביישובים השונים:
• הרצף הקהילתי – שלמותה של הקהילה נפגע, חלק מהתושבים נהרגו או נפצעו וחלקם נעדרים או חטופים. למחרת האירוע התושבים פונו לבתי מלון ברחבי הארץ, חברי הקיבוץ הועברו ביחד כקהילה למלון מסוים. אולם לא כל החברים בחרו להתפנות ביחד עם הקיבוץ, שכן חלקם בחרו להתפנות למקומות אחרים, לבתים מארחים או בית משפחה, וביניהם כאלה שאיבדו את יקיריהם או שבני משפחתם נעדרים או חטופים . החוויה שחסרים אנשים הגדילה את תחושת הפירוק גם במימד הקהילתי.
• הרצף הניהולי-מנהיגותי – בכל אחד מהקיבוצים ישנה מערכת ארגונית הכוללת בדרך כלל את יושב ראש הקיבוץ (מזכיר הקיבוץ) ותחתיו מנהל הקהילה ומנהלים של ענפים עסקיים. כתוצאה מהאירוע היו מנהלים שלא שהו עם הקיבוץ, מסיבות שונות (חלקם נהרגו, נעדרים, נשארו בקיבוץ לשמור ולתפעל מה שניתן, גויסו למילואים וכד'), או שלא תפקדו. מצב זה העצים את חוויית הבלבול של התקופה הראשונה.
• הרצף הרגשי והקוגניטיבי – החשיפה לאירוע טראומתי עוררה רגשות ותחושות מצוקה קשות. ברמה הקוגניטיבית, האירוע גרם לחוויה של כאוס, הרגשה שלא מבינים מה קורה ותחושה של אי ודאות גדולה. ניתן להסביר את הפגיעות ברצף הקוגניטיבי והרגשי באמצעות תגובת הפרט ללחץ (אקוטי, Acute Stress Reaction (Shalev, 2002. האירוע הטראומטי של מתקפת טילים וחדירת מחבלים לישובים עם תוצאות הרות אסון עורר תגובות של לחץ/דחק אקוטי, המתרחשות לאחר מצב לחץ פתאומי ולא צפוי, שבו יש איום פיזי מתמשך וחוויית חוסר אונים. תגובת הלחץ/דחק האקוטית מאופיינת בין השאר ברגשות של פחד ואימה, חשיבה מעורפלת ומבולבלת, תחושות של היעדר כוחות, חוסר אונים, אשמה, ירידה במוטיבציה, דכדוך, ניתוק ואף אובדן משמעות. תגובות אלו הן טבעיות לאחר אירוע טראומטי ולרוב הן חולפות (Flynn, 1994). מכיוון שמדינת ישראל נמצאת במלחמה והאיום לא חלף, מצב הלחץ נמשך ובהתאם גם התגובות הללו שנמשכות מעבר לרגיל.
• הרצף התפקודי – בעקבות האירוע, התפקוד היום יומי השתנה ותחושת הסדר נפגעה בצורה משמעותית. תושבים פונו מבתיהם, חלקם ללא ציוד אישי וחפצים. השהות במלון מרוחק מהישוב כמו גם מצבו הפיזי של הישוב והמלחמה באזור לא מאפשרים חזרת התושבים לעבודתם ולאורח חייהם הרגיל. החוויה בכללותה היא של פליטות, זרות וחוסר תפקוד.
• הרצף הפיזי – כתוצאה מהאירוע חלק מהאנשים או קרוביהם פצועים פיזית, הגוף נמצא במצב שוק כחלק מתגובת הדחק האקוטית שתוארה לעיל. לדחק האקוטי שחוו, וכן ללחץ הממושך והמתמשך, השפעה פיזית על הגוף.
בדומה להגדרת מצב משבר הפרט שתוארה לעיל, ניתן לדבר על משבר ברמת קהילה. מערכת או קהילה נמצאת במצב משברי כאשר מכלול מנגנוני ההתמודדות שלה אינם מספיקים בכדי לפתור בעיה המהווה איום על המערכת. הקהילה הקיבוצית נקלעה למצב משברי כאשר היא מתמודדת עם הרוגים, פצועים, חטופים ונעדרים; המנהלים וראשי הקיבוץ חוו גם הם טראומה ובחלק מהמקרים אינם מסוגלים למלא את תפקיד המנהיגות שלהם; הקהילה איבדה נכסים, בתים ורכוש משותף, וכן מקורות פרנסה.
בנוסף לכל אלה, נזכיר בקצרה את אובדן האמון שרבים מהם חשו כלפי מוסדות המדינה שהיו אמורים להגן עליהם, כמו גם תחושת כעס גדול. קטיעת מספר רב של רצפים המאפיינת משבר קיצוני, הן ברמת הפרט והן ברמת הקהילה, מחייבת התייחסות מורכבת יותר במתן התערבות טיפולית ושיקומית.
בהתבוננות על יכולת הפרט והקהילה להתמודד עם המשבר שפקד אותם נתייחס למושג חוסן. חוסן אישי הוא התהליך והתוצאה של יכולת הפרט להתאים עצמו למצבי חיים מאתגרים ודרישות חיצוניות פנימיות, באמצעות (בעיקר) גמישות נפשית, רגשית והתנהגותית (בהתאם להגדרת ה-APA 2014). כמו כן, ניתן להתייחס לחוסן כיכולת להסתגל במהירות - חוסן אישי הינו היכולת של הפרט להסתגל לשינויים בסביבה, להתאושש במהירות (Bouncing Back) ולחזור לתפקוד מלא לאחר קשיים.
כאשר מדובר על טראומה שחווה קהילה, לא ניתן להתייחס לשיקום וחזרה לתפקוד ללא הבנה של התפקיד של החוסן הקהילתי. בדומה לחוסן הפרט, חוסן קהילתי מוגדר כיכולת של קהילה להשתמש במשאבים הקיימים שלה (לכידות, תקשורת, תחבורה, אנרגיה וכו') להגיב, להתמודד ולהתגבר על משבר. החוסן הקהילתי מאפשר הסתגלות וצמיחה של קהילה אחרי משברים ואסונות (Norris et al, 2008).
החוסן הקהילתי מושפע ממאפייני המשבר עצמו וכן מגורמים המאפיינים את הקהילה:
• המשבר – בהתייחס לגורמים הקשורים למשבר עצמו, גורם הלחץ, חוקרים מצאו כי החוסן הקהילתי מושפע מגורם ההפתעה, חומרת המשבר ומשכו ( Norris & Stevens 2008). בהתאם לכך, המשבר הנוכחי המתרחש במדינה מהווה משבר בעל עצימות גבוהה בכל הממדים.
• הקהילה – בהתייחס לגורמים הקשורים לקהילה, החוסן הקהילתי מושפע מ- מוכנות הקהילה לחירום; ניסיון נצבר בחירום; אמון בהנהגה המקומית; ידע ומידע מעודכנים ורלוונטיים; הון חברתי ותחושת סולידריות; יכולת התארגנות ויעילות קהילתית; רמת האמון של חברי הקהילה בגופי הביטחון; רשתות וקשרים חברתיים ועוד (גל ופדן 2020).
מודל נוסף מתאר חוסן קהילתי באמצעות 6 מאפיינים קהילתיים אשר נבנים לאורך זמן (Ganor& Ben-Lavy 2003):
1) תקשורת (Communication) – העברת מידע בתוך הקהילה
2) שיתוף פעולה (Cooperation) – שיתוף פעולה בתוך הקהילה ולקיחת אחריות של חברי הקהילה
3) לכידות (Cohesion) – רגישות גבוהה ותמיכה הדדית, בייחוד לחברי קהילה חדשים או כאלה שזקוקים לתמיכה
4) התמודדות (Coping) – היכולת של קהילה לפעול בצורה אפקטיבית
5) מנהיגות אחראית (Credibility) – מנהלים שבאים מתוך הקהילה ומייצגים את הצרכים האותנטיים של הקהילה
6) חזון (Credo) – חזון ואמונות של הקהילה שמייצגים עתיד טוב יותר
אחד המדדים לבחינת קיומו של חוסן קהילתי הוא "בריאות האוכלוסייה". מדד זה מורכב משכיחות גבוהה של בריאות בקהילה (wellness), רמה גבוהה של בריאות נפשית והתנהגותית, רמות תפקוד ואיכות חיים בקרב האוכלוסיות השונות (Norris et al., 2008). חשוב לציין שישנו קשר בין חוסן הפרט והחוסן הקהילתי. בקהילה המאופיינת בחוסן קהילתי, הפרטים מקבלים תמיכה ובכך מתחזק החוסן האישי שלהם. כמו כן, ההכרה בחשיבות של חוסן קהילתי עמדה בבסיס תפיסת החוסן והקמת מרכזי החוסן, אשר הוקמו על בסיס מודל שפותח ב-2005 במסגרת שותפות בין משרדי הממשלה לבין הקואליציה הישראלית לטראומה. מודל זה פועל ככלי בידי הרשות והקהילה ומטרתו לספק מענה לרצף החל ממוכנות והערכות לחירום דרך מענה בזמן חירום וכלה בהתאוששות. בהמשך לתפיסה זו, בכל קיבוץ ישנו צוות חירום ישובי (צח"י) שתפקידו לסייע בבניית החוסן ובמענה לקהילה במצבי חירום.
מתוך האמור לעיל, ניתן להסיק שמתקפת הטרור ומלחמת חרבות-ברזל יצרו מצב משברי מורכב הן מבחינת הפרט והן מבחינת הקהילה. בהתאם לכך, חיזוק החוסן והחזרה לתפקוד של הפרט והקהילה מחייבת התערבויות פסיכולוגיות (ואחרות) הלוקחות בחשבון את שני הממדים הללו. שיקום של הפרט והקהילה כולה אורך תקופה ממושכת ועליו לכלול התערבויות רבות לשיקום המשאבים החומריים, ארגוניים, רגשיים ורוחניים של הקהילה (בן יוסף, 2009).
ο זהות, קהילה ומסוגלות: שלושה מעגלים בוני חוסן
ο הדרכה מקוונת על עקרונות לעבודה קבוצתית במצבי טראומה
ο חיזוק החוסן הנפשי וכלים פרקטיים לטיפול במצבי לחץ
להלן יוצגו 8 עקרונות להתערבות בקיבוצי העוטף, המבוססים על עקרונות התערבות במשבר ברמה הקבוצתית/קהילתית (Norris et al., 2008). התערבויות אלה, שבחלקן דורשות גישה אקטיבית מהגורם הטיפולי, "זורעות את הזרעים" להתערבות קהילתית רחבה, ממושכת ומאוחרת יותר.
כמו בכל התערבות מערכתית, אחד העקרונות הראשונים הוא עבודה דרך מנהלי/מובילי הקהילה (Schein ,1998). עבודה דרך מנהלים היא עקרון חשוב להתערבויות מערכתיות וקהילתיות באופן כללי. הטעם לכך הוא שעבודה דרך מנהלים מאפשרת לגורם המתערב לקבל פרספקטיבה מערכתית בה מחזיק המנהל, כמו גם לגיטימציה להתערבות. אולם, במקרה של משבר, העבודה עם המנהלים מקבלת משנה תוקף ככזו המסייעת להם לחזור לתפקיד המנהיגותי שלהם ולקחת אחריות על המצב, גם אם הם עצמם מתמודדים עם אובדן. שימור הרצף המנהיגותי כפי שהוזכר קודם לכן, מהווה אחד הגורמים המרכזיים בתפקוד ובשיקום של הקהילה.
בימים ואף בשבועות הראשונים לאירוע, בחלק מהקיבוצים המנהיגות המקומית לא הייתה די נוכחת או לא תפקדה מסיבות מובנות. צוות החירום היישובי, המהווה מענה למצבי חירום, מורכב גם הוא מחברי קיבוץ שחוו את הטראומה על בשרם. התקופה המידית לאחר האירוע - פינוי המשפחות לבתי מלון, התארגנות מחודשת והתמודדות עם אובדנים קשים - דרשה הקדשת זמן לפרט ולתא המשפחתי והקשתה על לקיחת תפקיד מנהיגותי באופן מלא.
התערבות מנקודת מבט קהילתית מחייבת לאתר את מנהיגי/מובילי הקהילה או כאלה אשר מסוגלים לתפקד כגורם מוביל בעת זו. בחלק מהמקרים, הגורמים הרלוונטיים בתחילת המשבר היו מנהיגים קודמים של הקהילה: יו"ר הקיבוץ הקודם, מנהלת הקהילה או יוצאי קיבוץ שהגיעו להיות עם הקיבוץ ולסייע בשיקום (למשל בקיבוץ עם מספר רב של נפגעים/נעדרים). בחלק מהקיבוצים לקחו על עצמם את התפקיד המנהיגותי אנשים מובילים שלא היו בתפקיד פורמאלי באותה עת (בכירי צבא לשעבר או בעלי תפקיד מרכזי במערכת הציבורית). באחרים, צוות החירום היישובי (צח"י) התארגן במהירות ושימש כתובת מרכזית למענה טיפולי. בשל עומס העבודה של המנהלים בתחילת המשבר, העבודה מולם נושאת אופי ממוקד ותכליתי. במהלך התערבות עם מנהלים ומנהיגי קהילות, ניתן לסייע להם להאציל סמכויות בכדי להתפנות לתפקידם ולתת מענה לכלל הצרכים שמתעוררים.
בהתאם לפירמידת הצרכים של מסלו, הצורך במתן מענה לביטחון ולצרכים הבסיסיים כמו חדרים, ביגוד, חפצים ועוד היוו באופן טבעי עיקר העיסוק של המנהלים וכלל הגורמים הקשורים במתן מענה לאירוע. כאמור, בזמן משבר היכולות הקוגניטיביות של אנשים מצטמצמות, בהן גם היכולות של מנהלים (Bundy et al, 2017)ובפרט אם חוו טראומה אישית. בהמשך למילוי אחר הצרכים הבסיסיים, חשוב כי מנהלים יסתכלו בפרספקטיבה רחבה יותר על המצב ויערכו להתמודדות לאורך זמן. בנוסף להכרה בחשיבות של מתן מענה טיפולי לפרט, ההתערבות הפסיכולוגית עשויה לסייע בחשיבה מערכתית באמצעות העלאת שאלות וחשיבה משותפת על צרכי הקיבוץ כמערכת. דוגמא לכך היו אמירות כגון "את עוזרת לי לחשוב", "אני לא בפוקוס", "זה עוזר לי שאנחנו מדברים על זה" וכד'. החשיבה על הקיבוץ כמערכת מאפשרת לתכנן התערבויות מערכתיות וקבוצתיות, אשר חלקן יפורט בהמשך.
כמו בכל התערבות מערכתית, תחילת ההתערבות מול המנהל מחייבת אבחון ראשוני של מצב הקהילה. מטרת האבחון היא להגדיר מטרות, לזהות אוכלוסיות עיקריות להתערבות וכן את דרכי ההתערבות לאור מאפייני המצב ומאפייני הקהילה. למשל, חשוב לקבל רקע קצר על הקיבוץ ונתונים על: גודל הקהילה, הרכב האוכלוסייה, מספר הנפגעים (הרוגים, חטופים, פצועים ונעדרים), אירועים משמעותיים שנחוו, תמונת מצב של כיתת הכוננות, מספר האנשים שאינם נמצאים ביחד עם הקהילה ועוד. במידת האפשר, חשוב גם לקבל מידע לגבי לכידות וקשרים חברתיים.
לאחר האבחון הראשוני יש למפות קבוצות הומוגניות להתערבות קבוצתית. מדובר באוכלוסיות בעלות מכנה משותף (נשים/ גברים/צעירים/מבוגרים) או כאלו שחוו אירוע משמעותי ביחד. לדוגמא, בהתערבויות שנעשו מופו קבוצות של נשים, אימהות לילדים צעירים, גברים, חברי כיתת הכוננות, צעירים מעל גיל 20, בני נוער, שכונה מסוימת בישוב שחוותה אירוע משמעותי ביחד וכד'. בהתאם לאוכלוסייה ולצרכים, הועלו אפשרויות להתערבויות קבוצתיות שונות: התערבות קבוצתית תמיכתית, הדרכת הורים, התערבות משפחתית ועוד.
התערבויות קבוצתיות מהוות תצורת התערבות מרכזית להתערבות ברמת הפרט אך בו בזמן תומכות בחיזוק הקהילה. התערבויות קבוצתיות שונות מאפשרות לפרט לשתף בחוויה שלו ובאותו הזמן להיחשף לחוויות של אנשים אחרים ובאמצעות זה להתחיל בבניית תמונת מצב משותפת של האירוע ולפתח נרטיב קהילתי. התפיסה המשותפת של המציאות תורמת לתחושת החיבור והשייכות למקום המגבירה גם היא את החוסן (Alkon 2004).
בנוסף, התערבות קבוצתית מאפשרת לאנשים להתייחס אחד לשני, לתמוך זה בזה ולחוש כקהילה. תמיכה חברתית ותחושת קהילה נמצאו כגורמים משמעותיים בשיקום קהילות אחרי אסון (Norris et al, 2008). יחד עם זאת, הבחירה לקיים התערבויות קבוצתיות לאחר אירוע טראומתי דורשת בחינה במספר היבטים:
א) עוצמת הטראומה וחוויית האובדן – כאשר מספר הנפגעים וחוויית האובדן גדולים יותר, יש לתת עדיפות להתערבות פרטנית ולשקול לדחות את ההתערבות הקבוצתית למועד מאוחר יותר. למשל, בקיבוץ שחווה אובדן רב ביחס למספר התושבים, כולל חוויות אלימות קשות ופגיעה פיזית בבתים, הגיעו למסקנה שהישיבה המשותפת ושמיעת החוויות של כל אחד עלולה לעורר תחושת עצב קשה ואף ייאוש. כלומר, הישיבה המשותפת בקבוצה שבה ישנם אנשים רבים חסרים, וכן שמיעת הסיפורים הקשים, עלולה לייצר טראומה משנית (Baird & Kracen, 2006) ואף להחמיר את תחושת האובדן.
ב) המרקם החברתי ותחושת הלכידות – ההתערבות הקבוצתית עשויה להיות בעלת ערך גבוה יותר ככל שתחושת הלכידות בקהילה גבוהה יותר. לכן, בקיבוצים שבהם תחושת הקהילה והלכידות החברתית היו גבוהות טרום האירוע ,ישנו ערך לקיום התערבות קבוצתית שכן התמיכה החברתית והדיאלוג הקבוצתי משמשים כמשאב מידי בחזרה לתפקוד של הקהילה. לעומת זאת, בקהילות בהן ריבוי של חברים חדשים, כאשר אין היכרות מספקת ותחושת הלכידות טרם נבנתה, יש לשקול את התרומה של העבודה הקבוצתית סמוך למשבר.
ג) הצורך במענה טיפולי פרטני – בפורמט של עבודה קבוצתית, העבודה הפסיכולוגית המתאפשרת הינה מוגבלת (בשל משך הזמן המוגבל). סמוך לאירוע הטראומתי ניתן להבחין בצורך של האנשים לספר את הסיפור שלהם באופן מלא ומפורט. לכן, במקרה שמחליטים לקיים התערבויות קבוצתיות, יש לאפשר במקביל התערבויות ברמה הפרטנית שיסייעו לפרט לעבד באופן מלא את הסיפור האישי שלו. במצבים שבהם מתקיימת התערבות הקבוצתית, היא עשויה לשפוך אור על מצבם הנפשי של אלו שהשתתפו בקבוצה, וכך לספק להם טיפולים והתערבויות מותאמות.
קיימת חשיבות גדולה לכך שמובילי הקהילה וכלל המטפלים ואנשי המקצוע המתערבים בה, יחזיקו בתמונה משותפת ועדכנית על מצב הקהילה. לשם כך ניתן לערוך מפגש יומי של הגורם המנהל את ההתערבויות הטיפוליות ביחד עם כלל הגורמים המתערבים, לשיתוף והעלאת השערות לגבי מצב הקהילה. מפגשים אלו כוללים התבוננות על כלל ההתערבויות המתקיימות ועל התמות והנושאים העולים בהם. ההתבוננות המשותפת של אנשי המקצוע מעבר לכלל ההתערבויות מאפשרת להעלות מחשבות והשערות לגבי ה"לא מודע הקבוצתי" (Bion, 1961). לפי ביון, מתקיימים תהליכים המונעים על ידי הצרכים הלא מודעים של המשתתפים בקבוצה שנועדו להפחתת חרדה וקונפליקטים. שיתוף של התובנות בקרב כלל אנשי המקצוע הטיפוליים מאפשר ללמוד על תהליכים פסיכולוגיים המתרחשים בקהילה.
למשל, באחד הקיבוצים שחווה אובדן רב, השיתוף בין הגורמים הטיפוליים העלה תחושות של אובדן אמון בקרב התושבים, שבאו לידי ביטוי באמירות מפורשות כלפי הצבא ומדינה אך הועתקו לכלל הגורמים הטיפוליים. אנשי המקצוע חשו שהיחס אליהם היה חשדני ושהקהילה מסתגרת ולא נותנת אמון באנשים, עד כדי קושי לבצע התערבויות פרטניות וקבוצתיות. דוגמאות נוספות היו השערות שהועלו לגבי ההשפעה של שם הקיבוץ על אופן ההתמודדות שלו, השערות על האופן שבו ההיסטוריה הספציפית של הקיבוץ משפיעה על דרכי ההתמודדות שלו ועוד.
שיח בין המטפלים סייע גם להבחין במאפיינים של התהליך הקבוצתי. למשל, קבוצה המתאפיינת בהנחת בסיס של תלות (Basic Assumption), היא קבוצה שבה המשתתפים פונים אל המנחה שיענה לצרכיהם, במקום להתמודד עם המטרה של הקבוצה (Stokes, 1995). בקבוצות חדשות, ובייחוד בקבוצות של משתתפים שחוו טראומה, המשתתפים לרב חווים עצמם חסרי כח והתלות במנחה גבוהה. לאור המטרה של חיזוק הכוחות והמשאבים הפנימיים של הקהילה, תפקיד המנחה לעודד אינטראקציה בתוך הקבוצה. לסיכום, בניית התמונה המשותפת על מימדיה המודעים והלא מודעים מאפשרת להבין את התהליכים בתוך הקהילה ולבנות התערבויות מותאמות להמשך.
ארגונים, ובהם קיבוצים וקהילות, מקיימים שגרות ניהול קבועות ושוטפות המסייעות לתפקוד ולהתנהלות תקינה ביומיום כגון: ישיבות הנהלה, וועדות, אסיפות קיבוץ ועוד. למרות המיקום הפיזי הזמני (בתי המלון אליהם פונו מרבית הקהילות), קיימת חשיבות לקיים את שגרות הניהול הרלוונטיות כמה שיותר מהר (תוך התאמות למצב). שגרות הניהול מאפשרות את ההתנהלות התקינה של הקיבוץ אך גם מסייעות לבניה מחדש של הרצף הניהולי והתפקודי המאפשרים תחושת שליטה באירוע.
באופן טבעי, קיבוצים שונים החלו לקיים ישיבות יומיות של הצוות המוביל והקפידו על העברת מסרים ומידע לחברי הקיבוץ דרך הווטסאפ הקיבוצי, כבר ימים ספורים לאחר השבעה באוקטובר. אחד הקיבוצים קיים כל ערב אסיפה של כלל החברים לעדכון בפעילות שהייתה באותו יום ותכנון היום שלמחרת. באסיפה זו ניתן גם מקום ליוזמות חדשות של חברי קיבוץ ולבקשות של החברים מהקהילה. בתוך השגרות הקהילתיות יש ערך גדול לטקסים המספקים תחושת משמעות ותקווה. כחלק מהטקסים הקהילתיים ניתן היה לראות קיום של טקסי קבלת שבת שבהם גם בוטאה הכרת תודה והוקרה לאנשים שונים וביניהם כיתת הכוננות.
חלק מתהליך השיקום וחזרה לשגרה מותאמת, כולל חיבור של המשפחות שלא התפנו עם שאר הקיבוץ להיות ביחד עם, ולהרגיש חלק מהקהילה המתמודדת. כחלק מההתערבות הקהילתית, הוצע להזמין אותם ברגישות להגיע למלון, לשהות ביחד עם הקיבוץ או לפחות להשתתף בקבלת שבת או טקסים שנערכו. השהות של כל חברי הקהילה ביחד חשובה להחלמה של הפרטים שבקהילה אך גם בעלת ערך לקהילה כולה ולתחושה שמתמודדים עם הטראומה ביחד.
אחד העקרונות החשובים בהתמודדות עם משבר הוא שיקום הרצף הקוגניטיבי (עומר ואלון, 1994) באמצעות העברת מידע שוטף ויצירת תחושת וודאות. העברת מידע ותקשורת הופכים קריטיים במצבי חירום. אנשים זקוקים למידע ספציפי לגבי הסכנה וגם מידע על אפשרויות פעולה. רוב קהילות הקיבוצים מחוברות לקבוצת ווטסאפ קיבוצית, אשר הפכה למקור ידע על מה שהתרחש באותם רגעי אסון אך גם למקור לתמיכה של הקהילה זה בזה בעת ההתקפה. הצורך במתן מידע ושמירה על תקשורת שוטפת מצד מנהלים/מנהיגים עם כלל חברי המערכת נכון גם בהובלת שינוי ובכל תהליך המערער את היציבות של הפרט (Kotter, 2012). בהתאם לכך, אחד הממדים החשובים של חוסן קהילתי זה מנגנוני התקשורת הקיימים בתוך הקהילה (Norris et al, 2008).
לפיכך, התקשורת חשובה גם בהתמודדות של הקהילה אחרי האסון, באמצעות העברת מידע על הפעולות שננקטות והתהליכים המתרחשים. ברוב הקיבוצים קבוצות הווטסאפ הפכו למקור מידע על מה שעתיד להתרחש ביום שלמחרת. באחת הקהילות נערכה ישיבה של הנהלת הקיבוץ בכל ערב, שלאחריה הועברו עדכונים לכלל חברי הקיבוץ.
השתתפות אזרחית (Perkins et al 2002) מתייחסת להשתתפות של חברי הקהילה במבנים פורמליים של הקהילה כמו ועדות, ועדי הורים, שמירה (למשל כיתות כוננות) וקבוצות פעילות שונות (קבוצת נשים וכו'). השתתפות אזרחית היא אחד המרכיבים של החוסן הקהילתי (Norris et al 2008). מכאן שחשיבה משותפת על העתיד חשובה גם בהיבט של עירוב חברי הקהילה בעשייה, שכן היכולת של הקהילה לפעול הוא הבסיס להתמודדות שלה (Ganor & Ben-Lavy , 2003).
השתתפות של אנשים בפעילות נובעת לעיתים מיכולת הרתימה של המנהיגות המקומית אך גם מתרחשת במצבים שבהם חברי הקהילה מזהים הזדמנות להשפעה וללקיחת תפקיד משמעותי בקהילה שלהם. מצב המשבר הנוכחי מחייב מתן מענה בהיבטים רבים כמו תכנון ומציאת מגורים חליפיים, שיקום המבנים הפיסיים של הקיבוץ ,תכנון מקורות פרנסה חלופיים ועוד. לפיכך, יש לאפשר לכמה שיותר חברים לקחת חלק בחשיבה ולהיות שותפים לתכנון גורלם ועתידם המשותף. ההשתתפות של חברי הקיבוץ בחשיבה ותכנון העתיד חשובה לבניית החוסן של הפרט בכך שהוא לוקח אחריות ושליטה על גורלו, אך גם לקהילה כולה שמנצלת את משאביה באופן מיטבי.
מיטשל (1983) פיתח מודל לעיבוד פסיכולוגי ראשוני אחראי טראומה - CISD: Critical incident stress debriefing (Mitchell, 1983) . המודל מתייחס לעיבוד קבוצתי ברמה הקוגניטיבית והרגשית. המודל אשר יוצג להלן, מבוסס בחלקו על העקרונות הקוגניטיביים של המודל, בתוספת של מאפיינים לחיזוק החוסן הקהילתי.
בשבועות הראשונים לאחר האירוע התקיימו קבוצות תמיכה למגוון אוכלוסיות בקבוצות הומוגניות: נשים, גברים, כיתת הכוננות, מבוגרים ובני נוער בחלוקה לגילאים שונים. הקבוצות שנמשכו כשעתיים, הונחו על ידי צוות מנחים והכילו בין 6-12 משתתפים לרוב. המשתתפים הוזמנו להשתתף בקבוצה ויכלו לבחור אם ברצונם לקחת חלק. היכולת לבחור אם להשתתף בקבוצה היא משמעותית. שכן, במחקר שנעשה בארה"ב אחרי אסון התאומים, הוצע לתושבים שחוו את האירוע ברמות שונות להשתתף בקבוצה לעיבוד החוויה. החוקרים הראו שאנשים שבחרו שלא להשתתף בקבוצה חוו פחות סימפטומים לאורך זמן מכאלה שכן השתתפו. הטענה במאמר היא ששיתוף אינו בהכרח מסייע בעיבוד טראומה ושישנם אנשים שמתמודדים באופן אחר או שמראש עוצמת הסימפטומים שלהם הייתה נמוכה יותר ולכן בחרו שלא להשתתף (Seery et al., 2008). בהתערבויות הקבוצתיות בימים שלאחר הטבח, מכיוון שתושבי הקיבוצים חוו את האירוע הטראומטי באופן ישיר ולאור הכרות מוקדמת בין האנשים, רובם בחרו כן להשתתף.
לאחר העברת מספר רב של התערבויות קבוצתיות בקהילות של קיבוצי עוטף עזה, אציג כעת את המטרות העומדות בבסיס התערבות קבוצתית תמיכתית:
א) הבנייה ראשונית של החוויה – המשתתפים התבקשו לספר את החוויה שלהם באמצעות סיפור אירוע מרכזי משמעותי שחוו. תיאור החוויה סייע בהמשגה ראשונית של האירוע, לכדי רצף קוהרנטי, שסייע בשיקום הרצף הקוגניטיבי.
ב) חיזוק תחושת המסוגלות ומתן כלים להתמודדות הפרט – כיוון שהקבוצה מהווה התערבות ראשונית תמיכתית, מבוססת חזרה לתפקוד ולא טיפול, הדגש בקבוצה הוא על נרמול תגובות ומיקוד בכוחות ומשאבים אישיים. במהלך הקבוצה המנחים הדגישו את הכוחות והמשאבים האישיים של הפרט שבאו לידי ביטוי באירוע או לאחריו. משאבי התמודדות שונים מפורטים במודל גש"ר מאח"ד (להד, 1993) המתייחס למשאבי התמודדות של הפרט. המודל מייצג את ראשי התיבות של המשאבים: גוף (למשל, שינה, אכילה, ספורט, הרפיה) , שכל (ארגון, מידע, הגדרת סדרי עדיפות, הכנת תכניות וכו'), רגש (ביטוי רגשי באמצעות בכי, צחוק, כתיבה, שיתוף), מערכת אמונות (טקסים אישיים, דת, חיבור לערכים, משמעות), חברה (תמיכה משפחתית, מפגשים חברתיים, השתתפות בקבוצות) ודמיון (משחק, יצירה, אמנות, חשיבה על העתיד). משאבים אלה, השונים מאדם לאדם, עשויים לסייע לפרט להתמודד במצבי משבר. העבודה בקבוצה סייעה לאנשים לזהות ולחזק את מנגנוני ההתמודדות האישיים שלהם, כך שההשתתפות בקבוצה נתפסה על ידי המשתתפים כחוויה מעצימה, תומכת ומשמעותית.
ג) מתן כלים להתמודדות ראשונית וחזרה לתפקוד קהילתי – עצם הישיבה המשותפת עם חברי הקהילה, מחזקת את תחושת הקהילה ואת החוסן הקהילתי (Perkins et al, 2002) כפי שבא לידי ביטוי בקבוצות שנערכו, אשר חיזקו את תחושת המשמעות של הקהילה ונתנו תקווה לעתיד טוב יותר. למנחים תפקיד חשוב במתן דגש וחיזוק המשאבים הקהילתיים. למשל, מתוך הסיפורים השונים של החדירה לישוב, יש לתת מקום ולהאיר את המאפיינים הקהילתיים שבאו לידי ביטוי כמו: דאגה הדדית, אהבה, תמיכה וכן להאיר סיפורי גבורה והצלה. במהלך הקבוצות באו לידי ביטוי ב"כאן ועכשיו" רגשות של אהבה והכרת תודה וכן התאפשר ביטוי של מנגנוני תמיכה קבוצתיים טבעיים כמו דיאלוג בין חברים שחוו חוויה משותפת, תמיכה אחד בשני, חיבוק משותף ועוד. דוגמא לכך התרחשה בקבוצה של זוגות קשישים שלא נהגו לחלוק ביניהם רגשות אך הימצאותם בקבוצה אפשרה להם לקיים דיאלוג פתוח ותומך ובכך לסלול דרך לתקשורת עתידית. לעיתים, הובעו תחושות של אשמה וחוסר אונים ע"י חלק מהאנשים אשר זכו מהקבוצה לתמיכה ונקודת מבט חומלת.
ד) בניית נרטיב קהילתי – התאוששות של קהילה תלוי גם ביכולת לספר את הסיפור של החוויה הטראומטית ואת נרטיב ההתמודדות של הקהילה (Landau and Saul , 2004). שיתוף בחוויה והבניה ראשונית של החוויה באמצעות סיפור אירוע מרכזי משמעותי, אפשר למשתתפי הקבוצה לקבל תמונת מצב קבוצתית על האירוע. כך, ניתנה לאנשים האפשרות להבין מה קרה לאחרים בזמן שלא הייתה תקשורת וואטסאפ, לשמוע כיצד פעלה כיתת הכוננות ועוד אירועים שונים אשר חשובים לבניית הנרטיב הקהילתי.
ההתערבות הקבוצתית כוללת סבב שיתוף של סיפור משמעותי של כל אחד, התייחסות של משתתפים אחרים וכן התערבויות מצד המנחה למתן תחושת מסוגלות ולחיזוק משאבי ההתמודדות.
יש להקדיש זמן לפתיחה ולבניית הסטינג הקבוצתי:
• הצגה עצמית, הסבר על מטרת ההתערבות, להדגיש שמדובר במפגש ראשוני, קצר ושבהמשך יינתנו מענים נוספים קבוצתיים/ אישיים בהתאם לצורך.
• להדגיש שהישיבה המשותפת והשיתוף ההדדי תעורר בוודאי ביטוי רגשי, חוויות של עצב ותחושות שונות. לנרמל את התחושות שעלולות להתעורר (תגובה טבעית ונורמלית למצב לא נורמלי).
• לתת הכרה לחוויה הקשה שעברו, אירוע בסדר גדול שלא היה כדוגמתו.
• להדגיש שמצב החירום במדינה לא הסתיים, אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה.
• הזמנה לשיתוף – להסביר שנרצה לשמוע מכל אחד את מה שחווה, להזמין להתמקד בחוויה מרכזית או אירוע מרכזי שחוו.
• תיאור הפגישה – להסביר שזו שיחה ראשונית ונקדיש זמן קצר לכל אחד כדי שנוכל לשמוע את כולם ולקבל תמונה על כל משתתפי הקבוצה. כחלק מהמפגש יינתנו כלים ראשוניים להתמודדות.
• לבקש מכל אחד להציג את שמו ומעט רקע (משפחה: בן זוג, ילדים, האם ישנה משפחה בקיבוץ, כמה זמן גרים בקיבוץ) ולתאר את החוויה שעבר בדגש על אירוע מרכזי משמעותי (בהתאם לגודל הקבוצה, לאפשר שיתוף של עד 10 דקות לכל אחד תוך גילוי רגישות לאנשים ולצרכים השונים). התיאור של עיקרי הדברים מחייב מיקוד החשיבה ומגייס משאבים קוגניטיביים ותפקודיים.
א) נרמול התחושות ומיקוד במשאבים וכוחות – מתן תגובות אמפתיות ונרמול תחושות בעקבות האירוע; שימת דגש על ההיבטים התפקודיים בחוויה של האנשים והכוחות שבאו לידי ביטוי (למשל אישה שטיפלה בילדים תוך כדי השהות בממ"ד, גבר ששמר על דלת הממ"ד, תכנון התגובה אם יכנסו מחבלים לבית, תמיכה טלפונית במשהו אחר, יצירת מציאות בטוחה לילדים ועוד); חשוב להדגיש סיפורי גבורה, סיפורים של אומץ ותפקוד והם רבים. ככלל לרוב תושבי העוטף יש כוחות וניסיון עבר עם מצבי חירום, יש לסייע להם להתחבר למשאבים שלהם.
ב) הבנייה קוגניטיבית – יש לסייע בארגון החשיבה, בהתאם לעקרונות להתערבות בעקבות אירוע טראומטי. במידה וישנם אנשים שחווים תגובת לחץ שבאה לידי ביטוי בבכי בלתי נשלט, רעד ותחושות פיזיות ניתן לשלב בקבוצה כלים שמאפשרים הרגעה וחזרה לשליטה ותפקוד כמו נשימות, מיינדפולנס, חיבוק קבוצתי וכו'; בנוסף, בקבוצות אלה ניתן לפגוש משתתפים אשר סובלים מפוסט- טראומה מאובחנת. כמו עם האחרים, חשוב לעבוד איתם בקבוצה באופן ממוקד ומחזק כוחות ולא להתמקד בחווייתם הרגשית .
ג) מיקוד השיח – מיקוד בחוויה מרכזית ולא בכל פרטי האירוע והחוויה (בסוף המפגש חשוב להציע התערבות פרטנית או התערבויות נוספות למי שרוצה)
ד) חיזוק המענה הקבוצתי/ קהילתי – לאפשר התייחסות אחד לשני בתוך הקבוצה, כדי לחזק את תחושת ההתמודדות כקהילה
• לסכם את דרכי ההתמודדות והמשאבים ההתמודדות שבאו לידי ביטוי בסיפורים השונים
• המנחה יכול להעשיר ולהרחיב את אופני ההתמודדות שבאו לידי ביטוי בקבוצה באמצעות מודלים תפקודיים שונים (למשל גש"ר מאח"ד או מודלים אחרים של התמודדות)
• לבקש מהמשתתפים לסכם קצרה עם מה הם יוצאים מהמפגש
• להזמין את המשתתפים לפנות לגורם המרכז את הטיפול במידה והם מבקשים מענה טיפולי נוסף; משפחתי או פרטני
במאמר זה הוצגו 8 עקרונות להתערבות פסיכולוגית ראשונית בקהילות אשר מיועדת לספק מענה ראשוני לקהילות אשר חוו טראומה. בימים אלו, שלאחר השבעה באוקטובר, יש מקום להתערבויות שכאלה, אשר מטרתן לסייע לפרט לחזור לתפקוד וכן לחזק את התפקוד והחוסן הקהילתי. כחלק מהעקרונות אלה, באמצעות מודל להתערבות קבוצתית, ניתן לקיים התערבויות ממוקדות, מובנות, אשר מאפשרות שיתוף, מיקוד במשאבים וחיזוק החוסן בתהליך היציאה מתוך המשבר הקשה שפקד את אותן קהילות.
ד"ר יעל בן-חורין היא פסיכולוגית תעסוקתית-ארגונית מומחית ומדריכה , מנחת קבוצות, חברת סגל התוכנית להנחיית קבוצות בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, ומרצה מן החוץ בתוכנית לפסיכולוגיה תעסוקתית- ארגונית באקדמית תל אביב יפו. יושבת ראש הוועדה לפסיכולוגיה חברתית-תעסוקתית-ארגונית במשרד הבריאות וכן חברת אפק.
הכותבת מודה לפרופ' מולי להד על הערותיו למודל הקבוצתי המוצג במאמר זה. לגלעד עובדיה, ניר רוזן, הדס שור ואפרת נצר וויס ששיתפו בתובנותיהם מעבודתם.
בן יוסף, ש (2009). שיקום קהילתי למפוני גוש קטיף וצפון השומרון – הנחות יסוד, מטרות ועקרונות פעולה. ירושלים: משרד הרווחה והשירותים החברתיים, האגף לשירותים חברתיים ואישיים.
גל, ר. ופדן, כ. (2020). הצעה למסגרת רב ממדית להגדרת מושג החוסן. חוסן לאומי, פוליטיקה וחברה גיליון 2(1), 41-78
להד, מ. ( 1993). מודל Basic PH ודרכי איתורו בסיפור בשישה חלקים בתוך: לוינסון, ש. (עורכת). פסיכולוגיה בבית ספר ובקהילה בעת רגיעה וחירום, הוצאת הדר.
עומר, ח. ואלון, נ. (1994). עקרון הרציפות: גישה מאוחדת לאסון וטראומה
Alkon, A. (2004). Place, stories, and consequences. Organization & Environment, 17, pp 145–169
Baird, K., Kracen, A.C. (2006). Vicarious traumatization and secondary traumatic stress: A research synthesis. Counselling Psychology Quarterly, Vol 19(2), Pp, 181-188
Bion, W. R. (1961). Experiences in Groups and Other Papers. London: Tavistock Publication
Bundy, J., Pfarrer, M.D., Short, C.E. & Coombs, W.T. (2017). Crises and Crisis Management: Integration, Interpretation, and Research Development Journal of Management, Vol. 43 No. 6, July 2017 pp 1661–1692
Flynn, B. (1994). Mental health services in large-scale disasters: An overview of the Crisis Counseling Program. NCPTSD Clinical Quarterly, 4, pp 11–12
Ganor, M., & Ben-Lavy, Y. (2003). Community resilience: Lessons derived from Gilo under fire. Journal of Jewish Communal Service, Winter/Spring, pp 105–108
Janoff-Bulman R. (1992). Shattered Assumptions: Towards a New Psychology of Trauma. New York, NY: Free Press
Kotter, J.P, (2012). Leading Change. Harvard Business School Publishing Corporation
Landau, J., & Saul, J. (2004). Facilitating family and community resilience in response to major disaster. In F. Walsh & M.McGoldrick (Eds.), Living beyond loss: Death in the family (pp.285–309). New York: Norton
Mitchell, J.T (1983). When disaster strikes, the critical incident stress debriefing process. Journal of Emergency Medical Services, 8, pp 36-39
Norris, F.H, Stevens, S.P, Pfefferbaum, B. Wyche, K.F. Pfefferbaum, R.L.(2008) Community Resilience as a Metaphor, Theory, Set of Capacities, and Strategy for Disaster Readiness. Am & Community Psychology, 41: pp 127–150
Perkins, D., Hughey, J., & Speer, P. (2002). Community psychology perspectives on social capital theory and community development practice. Journal of the Community Development Society, 33, pp 33–52
Quarantelli, E. (1986). What is disaster? The need for clarification indefinition, conceptualization& inresearch. In B. Sowder & M. Lystad (Eds.), Disasters and mental health: Selected contemporary perspectives (pp. 49–81). Rockville, MD: National Institute of Mental Health
Schein, E. (1998). Process Consultation: Its Role in Organization Development
Stevens, S.P & Norris, F.H (2007). Community Resilience and principles of mass trauma interventions
Seery, M.D., Silver, C, Holman, A. Ence, W. & Chu, T.Q. (2008). Expressing thoughts and feelings following a collective trauma: Immediate Responses to 9/11 predict negative outcomes in a national sample. Journal of consulting and Clinical Psychology, v76, 4, pp 657-667
Shalev, A. S (2002). Acute stress reactions in adult. Biological Psychiatry, v51. Pp 532-543
Stokes, J. (1995). The unconscious at work in groups and teams. Contributions from the work of Wilford Bion in the Unconscious at work. The members of the Tavistock Clinic Consulting to Institutions Workshop, A. Obholzer, V. Z. Roberts (Eds) pp 19-26, Routledge, New York
