מיקי דורון
לפניכם הפרק הראשון 'עקרונות הטיפול הממוקד' מתוך הספר 'פסיכותרפיה ממוקדת' באדיבות עורך הספר ומחבר הפרק הנוכחי מיקי דורון. כותבי פרקים נוספים בספר הם ד״ר שרה איונר, חיה אייסלר חן, הילה בר יפעת, ד״ר (PsyD) יעקב יבלון, פרופ׳ אורן קפלן, סינטיה ריסרין, גליה דטרן אלחדד וד״ר אנאבלה שקד.
פסיכותרפיה ממוקדת הינה מושג המדגיש את המיקוד על בסיס של ידע קיים מתחומי הפסיכותרפיה. כלומר, אין בכוונתנו להציג מודלים חדשים להתפתחות האישיות, או בסיס תאורטי מחודש העומד מאחורי הפתולוגיה הנפשית. ישנה חשיבות גדולה לכך שהפסיכותרפיסט הממוקד יהיה בעל ידע רחב בתאוריות הפסיכואנליטיות, כמו גם הקוגניטיביות וההתנהגותיות. הדגשת המיקוד הטיפולי כגורם המארגן את המרחב הטיפולי, אינה מנוגדת לתהליך טרנספרנציאלי או עבודה על קוגניציות וסכמות דיס-פונקציונאליות. המטפל הממוקד יעסוק בתהליכים של העברה, לעיתים לצד עבודה על קוגניציות או התנהגויות, כל זאת במטרה לשפר את מצבו של המטופל בהתאם לאבחנה ולמוקד הטיפולי אשר הוגדרו בתחילת התהליך הטיפולי. חשוב להדגיש כי המטפל הממוקד נבחן ביכולת שלו לאבחן ולזהות את הסוגייה המרכזית הרלוונטית למטופל בתקופת הפנייה לטיפול. הגיוני להאמין, שבעוד אלפי מטפלים מועסקים במסגרות של ביטוחי בריאות (קופות החולים), כשהטיפול הממומן על ידי החברות מצומצם עד כדי 20 מפגשים בדרך כלל, עיסוק בסוגיות מההיסטוריה הרחוקה של המטופל, חייב להיות רלוונטי אך ורק אם עיסוק זה יועיל בשינוי ובהתפתחות לכיוון שהוגדר מראש כ"מטרה" או "יעד" של הטיפול הספציפי. למשל מזה זמן רב ידוע שטיפול בהפרעות חרדה או דיכאון טוב יהיה אם יתבסס על עבודה קוגניטיבית התנהגותית. מצד שני, תפיסות אנליטיות ועבודה על תהליכי העברה יסייעו מאוד בהכרת האדם את עצמו ואת נתיבי האנרגיה הפנימיים שלו. אם כך, על המטפל הממוקד לשלוט בגישות שונות ולקחת את האחריות והמחויבות להשתמש בטכניקה הנכונה מול המטופל הספציפי, בזמן הנכון ובאופן המדויק.
האגודה הישראלית לפסיכותרפיה ממוקדת קבעה קריטריונים צנועים להגדרה של הטיפול כממוקד:
• מודעות לזמן – ג'יימס מאן בניסיונו להתייחס לסוגיית הזמן דיבר על "זמן אמא" העגול האינסופי והמאפשר, לעומת "זמן אבא" העוסק בגבולות, דורש ומוגבל. אמונתנו היא, שעל המטפל להתייחס לזמן הנתון כמשאב בעל איכות תרפויטית, ובהתאם - לוודא מחויבות לשינוי והתפתחות בתוך הזמן הנתון (שנקבע בין המטפל למטופל).
• הטיפול מכוון לתוצאות מוגדרות – ירידה בסימפטומים של הפרעות חרדה היא מדידה וניתנת לבחינה על ידי שימוש בשאלונים. יתר על כן, במידה ובסטינג דינמי קבענו יחד עם המטופל את הסוגייה המרכזית, באחריות המטפל לוודא התכווננות ובדיקת הישגי המטופל, דרך נגיעה וריפוי אפשרי של הכאב הכרוני.
• המטפל אקטיבי, הקשר א-סימטרי שיתופי עם מרכיב פסיכו-חינוכי – בניגוד לחלק מהתפיסות הפסיכואנליטיות, אנחנו מאמינים שאין המטפל "לוח חלק". המטפל הוא בעל הידע. הוא המאבחן והוא המנחם והמסייע. אם כך, בנקל נשתכנע כי על המטפל לשאת באחריות של הידע שיש בו, ולשתף את המטופל בהנחותיו וידיעותיו בצורה הרלוונטית לאותו אדם. עצם היות המטפל ממוקד, מחייבת אותו להיות פעיל ולוודא כל העת שהטיפול אינו תקוע והתנועה מתקיימת.
• מיקוד בכוחות וביכולות (לא רק קונפליקטים) – כוונתנו כאן היא עיסוק המטפל והמטופל בחלקים העובדים והמתפקדים, תוך שימוש בהם לקידום הטיפול. "רגרסיה" מבחינה זו אינה בין מטרות הטיפול, יחד עם זאת תהווה שלב רלוונטי בהתאם לאבחנת המטופל, ולפרקי זמן קצרים אם בכלל. בטיפול ממוקד אנחנו מאמינים ברצון הכן של המטופל להתקדם ולהתגבר על מכאוביו. אמונה זו אמורה לסייע בהבנת הקשיים האובייקטיביים לצד הסובייקטיביים.
• הצלחת הטיפול מאתגרת את המטופל והמטפל גם יחד – בתפיסה הממוקדת אין מקום לטיפול או מטופל "תקוע". ההתנגדות לשינוי מאתגרת גם את המטופל וגם את המטפל באותה מידה. כיום, יותר מתמיד, מודעים אנחנו לכך שאישיותו ומוכנותו של המטפל מהווים שותף סודי להתנגדויות המטופל. אם כך, בהדרכה של פסיכותרפיה ממוקדת נחפש אצל המטפל תהליכים אישיים מודעים, או כאלה שלא, אשר יכולים להסביר את חוסר ההצלחה במיקוד או בטיפול כולו. שימוש בכלים וטכניקות טיפוליות מגוונות מכלל הקשת הטיפולית - כפי שנאמר, זוהי אחריות המטפל לוודא שימוש בהתערבות הנכונה לאבחנה הנכונה. לעיתים, תיעשה התערבות קוגניטיבית לצד אינטרפטציה אנליטית, לעיתים בסיום הפגישה ייקבעו משימות טיפוליות בשיתוף מלא של המטופל. כך יוודא המטפל הממוקד התקדמות לכיוון הרצוי (שלעיתים קרובות נקבע בשיתוף עם המטופל עוד קודם לכן).
• הגדרה של המטרות הטיפוליות (קבוע מראש או משתנה לאורך הדרך) – פסיכותרפיה ממוקדת אינה מתחייבת בהכרח להיות קצרת מועד, אך על המטפל הממוקד להיות מסוגל להציג בכל עת את המטרה של הטיפול ואת אופן ההתקדמות ליעד הבא. למשל, בטיפול בהתמכרות ברור לחלוטין ששואפים להפסקת השימוש. בטיפול בסיטואציה של אלימות, נרצה לצמצם לחלוטין את האלימות שהמטופל גורם או חווה. כאשר מדובר באבחנה של דיכאון קליני, נרצה לצמצם בתחילה את הסיכון האובדני, ואז נעסוק בתפקודים אישיים - כמו יציאה מהמיטה ומהבית, ורק מאוחר יותר נתמקד בחזרה לעבודה וכד'.
מאז ימיו של פרויד ולאורך השנים הראשונות של הפסיכואנליזה, טיפול פסיכולוגי היה מזוהה באופן כמעט בלעדי עם הגישה הפסיכואנליטית. עולם הפסיכואנליזה דגל בטיפול בעל מאפיינים מסורתיים מובהקים: תקופת טיפול ארוכה (ככל שיידרש), פגישות תכופות, חזרה אל שנות הילדות וניתוח הקשר בינן לבין ההווה, העלאת אסוציאציות חופשיות ופרשנות שלהן, ושאיפה לאובייקטיביות מוחלטת של המטפל על מנת שלא להשפיע על החשיבה והביטוי שלה, עד כדי ישיבה מחוץ לזווית הראייה של המטופל. פרויד, מייסד הפסיכואנליזה, היה נחשב קנאי ביותר לשיטתו, והגיב לרוב באופן חריף כלפי מטפלים ותיאורטיקנים בתקופתו, אשר בחרו לסטות מן הדרך שהתווה. יחד עם זאת, כמעט מאז נוסדה התאוריה קמו לה מבקרים רבים, ביניהם אף תאורטיקנים אשר התחילו את דרכם כמטפלים במסגרתה. מבקרי התאוריה הצביעו על מגרעותיה השונות, כמו למשל הניכור שבין המטפל למטופל, הקושי שלה לייצר החלמה של ממש באחוזים גבוהים, משכו הארוך של הטיפול וחוסר המיקוד שלו בבעיה עצמה.
בהתאם לביקורות אלה, קמו לאורך השנים גישות שונות אשר הציעו פתרונות לבעיות על פי הגישה האנליטית המסורתית. עם זאת, בשנים הראשונות רוב החידושים היו במסגרת הטיפול האנליטי אך לא ממש פרצו אותו.
עד לשנות ה-50, נקטו מספר פסיכולוגים מפורסמים בגישות חדשניות אשר נחשבו 'חתרניות' תחת העקרונות הפסיכודינמיים. כך למשל, שנדור פרנצי אשר בתחילה היה תלמידו של פרויד ולאחר מכן היחסים ביניהם נעכרו, ביקר את הגישה הפסיכואנליטית וטען כי הגישה מנוכרת כלפי המטופלים ואינה מספיק יעילה. פרנצי פיתח את טכניקת ה'תרפיה האקטיבית'. העקרונות הטיפוליים היו דומים לגישה האנליטית, אלא שכאן המטפל היה אקטיבי יותר ופחות 'ניטרלי' מול המטופל. פרנצי דגל בחשיבותה של מגבלת זמן לטיפול. הוא היה גם הראשון אשר דיבר על העברה נגדית, וטען כי המטפל והמטופל יכולים במובן מסוים 'להחליף תפקידים'. בדומה לפרנצי, אוטו ראנק אשר פעל במקביל אליו ואף קיים עימו שיתוף פעולה, היה הראשון שהשתמש בגבולות הזמן, על מנת לתת מענה לקושי בפרידה שעלה בקרב המטופלים. כמו כן, הדגיש את חשיבות העיסוק ב'כאן ועכשיו' במסגרת הטיפול על חשבון ניתוח חוויות העבר של המטופל.
כאמור, חידושים מעין אלו של פרנצי, ראנק, אלכסנדר ואחרים נדחו לרוב על ידי עמיתיהם. רעיונותיהם לא התקבלו בחברה הפסיכואנליטית, ונתפסו כאיום על שיטתו של פרויד. כך למשל, פרויד נישל את פרנצי מתמיכתו, ופרנצי הלך לעולמו בצער ובבדידות בגיל צעיר. גם ראנק נושל מן החברה הפסיכואנליטית. מכל מקום, הוגים אלו, אשר מהווים למעשה את הגל הראשון של הטיפול הדינמי המוגבל בזמן, הכינו את הקרקע למודלים שבאו אחריהם.
הגישה הפרוידיאנית שלטה בכיפה עד שנות ה-50 של המאה הקודמת, אז החל להיווצר שינוי בעולם הטיפול הדינמי, אשר כלל התפתחות של שיטות טיפול קצרות מועד. משנות ה-50 ועד היום, הטיפול הדינמי קצר המועד צובר יותר ויותר פופולריות, ונודע כסגנון טיפול ממוקד בעיה ויעיל מאוד באופן יחסי.
הגל השני של הטיפול הדינמי קצר המועד, אשר כלל את ה'אבות המייסדים' של הגישה, התקיים משנות ה-50 ועד לשנות ה-90 של המאה הקודמת. אחד מאותם אבות מייסדים היה פיטר ספנאוס, פסיכולוג ממוצא יווני, אשר הגה בשנות ה-70 גישה טיפולית חדשנית: הוא נהג להתעמת עם הגנות המטופל על מנת לערער אותן, ובכך להאיץ את התהליך הטיפולי. הוא קרא לשיטה שלו 'פסיכותרפיה מעוררת חרדה'. בדומה לכך, חאביב דאבנלו, פסיכואנליטיקאי שנולד באיראן, נהג לנקוט כלפי מטופליו בגישה דומה ואף קיצונית יותר. יש אלה הרואים בטכניקת הטיפול הזאת 'מתקפה חסרת מעצורים' על ההגנות של המטופל. ג'יימס מאן (1973) הציג מודל טיפולי המבוסס על הבנה פסיכואנליטית של מושג הזמן. המודל עסק בהבנת הזמן, הן באופן מציאותי והן באופן סמלי. על בסיס זה, מאן הציג את הטיפול הדינמי המוגבל בזמן בתור 'מנת זמן' אשר ניתנת למטופל. במסגרת מנת זמן זו, יש לבחור סוגיה מרכזית אחת אשר תהווה את מרכז העיסוק של המטפל והמטופל. לפי מאן, הטיפול הממוקד יעניק את הפוקוס לסוגייה המרכזית, ולא יתפזר באופן משמעותי לכיוונים נוספים.
עם השנים, השתכלל הטיפול הדינמי קצר המועד, וכיום הוא מהווה גג למגוון רחב מאוד של שיטות טיפול העושות שימוש בקשת נרחבת של כלים, ונותנות מענה לאתגרים פסיכולוגיים מסוגים שונים.
הבסיס להצלחה ולהתפתחות של הטיפולים הדינמיים קצרי המועד הוא ההבנה, אשר מחלחלת יותר ויותר עם הזמן, לפיה בניגוד לתפיסה הנפוצה מן המאה הקודמת, טיפול פסיכולוגי אינו מוכרח להיות ארוך וכזה המתבסס על האסוציאציות החופשיות של המטופל בלבד. הפופולריות של טיפולים ממוקדים המבקשים לתת מענה יעיל ומהיר יותר - עולה, ובהתאם לכך גם עולה הדרישה למטפלים המתמחים במודלים טיפוליים אלו.
הבסיס התיאורטי לטיפול הממוקד נשען על עקרונות הגישה הפסיכואנליטית - טבעה הדינמי של הנפש. טיפול דינמי קצר מועד מתבסס על קיומו של הלא מודע, ומודלים ממוקדים שונים בוחרים את רמת ההתעסקות בו. בנוסף, הבסיס התיאורטי לטיפול דינמי קצר מועד מתבסס על קיומם של מנגנוני הגנה והצורך להתמודד עם תהליך השינוי או ההגמשה בהם, על מנת ליצור התקדמות בהתמודדות עם האתגרים הפסיכולוגיים השונים. כמו כן, במסגרת עבודתם המשותפת של המטפל והמטופל, מיוחסת גם חשיבות לעבודה עם העברה והעברה הנגדית, אשר מהוות הן מנגנון נפשי והן כלי טיפולי. כל אלו ושאר עקרונות הגישה הדינמית בפסיכולוגיה, מהווים את הבסיס לכלל סוגי הטיפולים הדינמיים קצרי המועד, על ענפיהם השונים. מעבר לכך, כל מודל טיפולי התפתח לכיוונים המסוימים שלו, אך גם כאן ניתן לדבר על מאפיינים מסוימים אשר משותפים לכלל המודלים הממוקדים.
• זמן מוגבל – במסגרת הטיפולים קצרי המועד השונים, משך הטיפול נע בין מספר מועט של פגישות (מאן 1973) לבין טיפולים הנמשכים כשנה ואף יותר (מאלן ,1963, 1976). מכל מקום, כל טיפול אשר נחשב לקצר מועד מוכרח לקיים הגבלה ובקרה כלשהי על נושא הזמן. העיקרון המנחה הוא טיפול שאינו נמשך ללא הגבלה, ואשר במסגרת הזמן שהוקצב לו שואף להגיע להישגים של ממש בעולמו של המטופל.
במסגרת חלק מהגישות נוקטים בהגבלת זמן או בקביעת מספר פגישות ידוע מראש, בעוד גישות אחרות בתחום אינן נוקטות במחויבות נוקשה ביחס לאורך הטיפול.
• מוקד טיפולי – טיפול קצר מועד הוא בהכרח ממוקד. במסגרת זאת, חייב להתקיים מיקוד בנושא טיפולי מסוים על חשבון 'הזנחה' של נושאים אחרים, אשר מהווים בחלקם נושאים בעלי חשיבות בפני עצמם, אך הם פחות רלוונטיים ליעד הטיפולי שנבחר. כאמור, בשונה מן הטיפול הפסיכודינמי הקלאסי המאמין כי יש להגיע אל יסודות נפש המטופל על מנת לייצר שינוי, טיפולים קצרי מועד יעדיפו לרוב שלא להתייחס אל היבטים אלה. העיקרון הוא שאין צורך במגע עם החוויות הראשוניות של הנפש על מנת לייצר התקדמות, אלא יש לעבוד באופן ממוקד על מנת לממש את המטרה אותה קבעו המטופל והמטפל יחד בתחילת הטיפול.
כיוון שבחירת המוקד הטיפולי נעשית בפגישות הראשונות של הטיפול, יש צורך בהבנה פסיכודינמית מהירה ומעמיקה של המטופל כבר במפגשים הראשונים. מאלן (1963) טען כי מטפלים בטיפול דינמי קצר מועד נדרשים לשמור על שלוש מתודות טיפוליות: 'קשב סלקטיבי', 'הזנחה סלקטיבית' ו'פירוש סלקטיבי'. למטפלים יש אחריות למקד את המפגשים בנושאים הרלוונטיים למוקד הטיפולי ולהפנות אליהם את הזרקור, זאת תוך ויתור על נושאים אחרים. כמו כן, גם במסגרת אותם נושאים, על המטפלים למקד את השיח בהיבטים הרלוונטיים למטרה הטיפולית ולהימנע מניתוח כללי של הנושא. אם כך, על כתפי המטפל מונחת האחריות המתמדת להוביל את הטיפול, ולשמור אותו ממוקד כמה שיותר.
מאן (1972) עסק בניסוח ובחירת המוקד הטיפולי ותיאר אותו בתור קונפליקט מרכזי, המלווה בכאב כרוני, אשר עובר כחוט השני לאורך חייו של המטופל ומהווה רקע לפנייתו הנוכחית לטיפול. על אף כי קיימים, מן הסתם, קונפליקטים רבים בחייו של המטופל, יש למצוא את הקונפליקט השורשי ביותר אשר מלווה כל צעד משמעותי בחייו של המטופל, ואשר מהווה את המקור לסבל אותו חש ושבעקבותיו פנה לטיפול. קונפליקט זה יהווה מרכיב משמעותי ב"סוגיה המרכזית" שתוצג למטופל.
• אקטיביות המטפל – ישנם שני מושגים בהקשר זה, כאשר קיימת אי- בהירות מסוימת לגבי ההבדלים ביניהם. המושג הראשון הוא 'אקטיביות טיפולית' והשני הוא 'דירקטיביות טיפולית'.
'אקטיביות טיפולית' מקורה בעבודתו של פרנצי. הוא מצא כי היות המטפל פעיל בטיפול, תורמת ליכולת של הטיפול האנליטי להצליח. פרנצי הציג זאת כמובן בניגוד גמור לתפיסה הפרוידיאנית, לפיה על המטפל להוות גורם כמה שפחות אקטיבי, מתוך החשש שישפיע על האסוציאציות החופשיות של המטופל.
'דירקטיביות טיפולית' לעומת זאת, מעודדת ישירות בטיפול. הדגש בגישה זו היא החשיבות שבמסגרת הטיפול יתקיים עיסוק ישיר בנושאים הטיפוליים ולא באופן עקיף ומרומז - כפי שמקובל בתפיסות פסיכולוגיות מסורתיות. הדירקטיביות הטיפולית מעניקה למטפל את החופש לשיח פתוח (אם כי לא בהכרח פתוח באופן מוחלט) בנוגע לפרשנויות הטיפוליות העולות למטפל במהלך המפגשים עם המטופל.
לפי שתי גישות אלה, כוחו של המטפל אינו טמון דווקא במבט-על נסתר אשר הוא מעניק לטיפול. יכולתו של המטפל לעורר שינוי אצל המטופל, עוברת דווקא דרך שיח פתוח וכנה עם המטופל. בשיח כזה, המטפל מדבר ב"גובה העיניים" עם המטופל, ואף מתקיים שיח משותף בנוגע לטיפול עצמו ולפרשנויותיו של המטפל.
שני המושגים תופסים מקום במסגרת המודלים השונים של הפסיכותרפיה הממוקדת. כל אחד מן המודלים מציג את הביטוי שלו לאקטיביות הטיפולית, אך המשותף לכולם הוא הדרישה מהמטפל לא להיות סביל במסגרת התהליך הטיפולי, אלא להיות גורם פעיל בכינון תהליך זה.
• מיון מטופלים – טיפולים דינמיים המוגבלים בזמן אינם יעילים באופן שווה בכל מצב וביחס לכל מטופל. בהתאם לכך, עולה הצורך להתאים את מטרות ההתערבות הדינמית קצרת המועד ליעדים ולמטרות שאכן מותאמים לאבחנה של המטופל ואשר עשויים להביא לשינוי כלשהו בו ובהתמודדות שלו עם העולם האישי והחברתי בו הוא מצוי. אחת הטענות כנגד הטיפול הדינמי הקצר מועד מתייחסת לכך שהטיפול מתאים לאנשים בעלי יכולת אינטרוספקציה רחבה ומוטיבציה גבוהה להצלחת הטיפול. אך כפי שציינו זה מכבר, כאשר המטפל נושא באחריות להתקדמות הטיפול והשינויים הרצויים למטופל, הרי שיהיה זה תפקידו של המטפל המיומן לבחון בזהירות ובאחריות את היעדים הספציפיים עבור כל אחד מהמטופלים שלו, בהתאם ליכולת ולמוטיבציה של אלה באשר הם.
• מיקוד – הטיפול מעניק התייחסות ממוקדת לבעיה המרכזית בחייו של המטופל. בהתאם לכך, היעילות שלו כלפי אותה בעיה גבוהה הרבה יותר מאשר בטיפול הקלאסי, אשר מתייחס לכלל האספקטים והחוויות בחייו של המטופל. כמו כן, הטיפול הדינמי קצר המועד הוא ממוקד פתרון ממשי, בשונה מן הטיפול הקלאסי אשר אינו מתחייב לתהליך פרקטי.
• הזמן והעלות – שני משאבים חשובים אשר נחסכים בטיפול דינמי קצר מועד לעומת הטיפול הדינמי הקלאסי. טיפול ממוקד מגיע לתוצאות מהירות יותר מאשר הטיפול הקלאסי, והדבר משמעותי ביותר כלפי מטופלים הסובלים מבעיה ומעוניינים לשפר את איכות חייהם בהקדם. בנוסף, כיוון שהטיפול מצריך פחות זמן, העלות שלו יורדת. הדבר משמעותי הן למטופל הפרטי והן לגופים שונים אשר מממנים טיפולים לאוכלוסייה. כמו כן, כאשר הטיפול מהיר יותר, המטפל יכול להגיע ליותר מטופלים. כך גם במכלול, עולה זמינות הטיפול לאנשים הזקוקים לו.
• אחוז נשירה נמוך – תופעת הנשירה מטיפול היא מוכרת ורחבה בעולם הפסיכולוגי. מטופלים רבים בוחרים לפרוש בטרם הושלמה ההתערבות הטיפולית, ובאופן כזה מתפספס התהליך הטיפולי. הדברים נכונים הן לטיפול הדינמי קצר המועד והן לטיפול הדינמי הקלאסי. עם זאת, בטיפול קצר המועד אחוז הנשירה נמוך יותר. הטיפול ממוקד, פרקטי וקצר, ומכאן שרוב המטופלים בוחרים להשלים אותו. הדבר מהווה יתרון משמעותי לטיפולים קצרי מועד.
• תחושת וודאות של המטופל – אחד היתרונות המשמעותיים ביותר של הטיפול קצר המועד על פני הטיפול הקלאסי, הוא תחושת הוודאות שהוא מקנה. בעוד שבמסגרת הטיפול הפסיכודינמי הקלאסי המטופל נשאר בחוסר וודאות ואי בהירות לגבי מצבו, תפיסת המטפל לגביו ודרכי הטיפול, הרי שטיפול ממוקד מציע למטופלים תהליך מודע יותר, במסגרתו הם מרגישים מחוברים לתהליך ומבינים באופן בהיר את המצב שלהם ואת עמדת המטפל. הדבר נותן מענה לאחת מנקודות התורפה של הטיפול הקלאסי, אשר עלתה הן מתוך ביקורות של מטפלים בשיטה והן מתוך ביקורות פופולריות של הציבור.
על אף היתרונות הרבים לטיפול קצר המועד, קיימים לו כמובן גם חסרונות. למעשה, ניתן להגיד כי יתרונה הגדול ביותר של השיטה - המיקוד והפרקטיות הטיפולית, מהווה גם את חסרונה המרכזי: עיסוק בפסיכותרפיה דינמית ממוקדת וקצרת מועד, דורש אחריות מאוד גדולה מצד המטפל והמשמעות היא עליה במקדם השחיקה של המטפל.
בנוסף, אי ההתעסקות בסוגיות שאינן הסוגייה המרכזית, עוזרת אמנם לבצע עבודה ממוקדת ויעילה בנושא הנבחר, אך במידה והמטפל לא ישכיל לזהות סוגיות חשובות אחרות שמלוות את הטיפול, עלול להתרחש פספוס או הזנחה של אספקטים נפשיים משמעותיים מאוד אצל המטופל. בקרב חלק מהמטופלים, 'דילוג' על אספקטים כאלו עלול להיות גורם מכשיל בטיפול.
מכל מקום, בשנים האחרונות הביקוש לטיפול מסוג זה עולה, ומטופלים רבים בוחרים לגשת דווקא לטיפול הממוקד, אשר אינו חושש לדבר על תוצאות מעשיות. בהתאם לכך, מטפלים רבים בוחרים להתמחות דווקא בתחום הטיפול הממוקד, או ללמוד ולהקנות לעצמם כלים בתחום, בנוסף להתמחות הפסיכודינמית הקלאסית. כמו כן, גם ברמה המוסדית ההכרה בערך הגדול של טיפולים ממוקדים עולה. נראה כי מים רבים עברו בנהר מאז הימים בהם הוקיעו מטפלים אשר העזו לערער על שיטותיו של פרויד, וכיום דווקא הטיפול הממוקד קצר המועד צובר תאוצה וזוכה לפופולריות רבה, הן ברמה המוסדית והן בקרב הציבור.
מיקי דורון (.A.H.M ,A.M.) הוא פסיכולוג קליני מומחה מדריך, מדריך מוסמך בגישה האנליטית, הקוגניטיבית התנהגותית והממוקדת. בוגר התכנית הבינלאומית במכון מנינגר בארה"ב. חבר בוועדה לטיפולים חדשים ל-PTSD במשרד הבריאות. ממקימי האגודה הישראלית לפסיכותרפיה ממוקדת וכיהן כיו"ר שלה בשלוש תקופות שונות. מפתח מודל ה-CBT FAR SEE ביחד עם פרופ׳ מולי להד.
דסברג, ח., ואיציקסון, י., ושפלר, ג., (עורכים) (1997). פסיכותרפיה קצרת מועד, רקע טכניקות ויישום. ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית. פרק 1
שפלר, ג. (1988). טיפולים דינמיים קצרי מועד – התפתחותם ומרכיביהם הטכניים המשותפים. בתוך: שיחות. כרך 2, 2: 111-120.
שפלר, ג. (1988). טיפולים דינמיים קצרי מועד – גורמי תהליך ותוצאות בספרות הקלינית והמחקרית. בתוך: שיחות. כרך 2, 3: 192-201
Malan, D.H. (1963). A Study of brief psychotherapy. New York: plenum press
Malan, D. H. (1976). The frontier of brief psychotherapy: An example of the convergence of research and clinical practice. Plenum Medical Book Co. https://doi.org/10.1007/978-1-4684-2220-7
Mann, J. (1973). Time-limited psychotherapy. Harvard U. Press
