שירה עומר
"לכל דבריך ודברייך הדהוד, לכל שתיקותיך ההשתמעות, פוליטית" (ויסלבה שימבורסקה, 1996)
במאמר זה אציג קונפליקט מקצועי אתי המתעורר בעקבות המשבר החברתי-ערכי בו שרויה החברה הישראלית לגבי עתידה הדמוקרטי של המדינה. בתחילה אתאר את עמדת התיאוריות הפסיכואנליטיות השונות על חשיבות הקשר בין התפתחות והתקיימות נפשית לסביבה. לאחר מכן, אציג סוגיות אתיות ומקצועיות הנובעות מהמשבר הנוכחי ואציע כמה דרכים להתמקמות מקצועית אתית בעת הזו.
בחודשים האחרונים אני מסתובבת עם אגרוף בבטן. תארו לכם את התחושה להסתובב בכל מקום כשנעוץ לך במרכז הגוף אגרוף. האגרוף נדבק אליי, לעתים מקרין תחושת כאב עמום או חוסר נינוחות, לעתים דוחק את הבטן פנימה, מכאיב, מערבל את החושים עד כי איני יכולה להתעלם ממנו. האגרוף שוהה איתי בכל מקום אליו אני הולכת, יושב איתי בחדר ההדרכה, במפגשים טיפוליים, כשאני עם המשפחה, בפעילות גופנית, בשיחה עם חברה טובה. לצערי הוא לא עוזב אותי גם בשינה. האגרוף שנדבק אלי מחייב אותי לשנות מנח גוף ולהתיישב אחרת בכסא המטפלת והמדריכה, ובכלל בסיטואציות מקצועיות. אני מכירה בקשר בין האגרוף שתופס אותי בכל מקום ובין המשבר החברתי-ערכי-פוליטי במדינה. אני חשה אותו ביתר שאת בחדר הטיפול, בו אני מחוייבת לעמדה מקצועית טיפולית ואתית. אני פונה לקריאה בכתבים פסיכואנליטיים בתקופה מבלבלת זו על מנת לנסות ולתת פשר לחוויה המוזרה והמטרידה הזו.
סוטו וגילור מתארים בספרם "פוליטיקה-טיפול-אהבה" (2021) את יחסה של הפסיכואנליזה לאורך השנים למקומה ותפקידה של הסביבה בהתפתחות הנפשית. הם מתארים כיצד בראשיתה התנתקה הפסיכואנליזה גם מהפוליטי וגם מהחברתי. פרויד, בתארו התפתחות נפשית כ"פסיכולוגיה של אדם אחד", מיקם את ההתפתחות כתוך נפשית ולכן מנותקת מסביבתה. גישות שהתפתחו לאחר מכן (מבית היוצר של קליין, ויניקוט, קוהוט, ועוד) השתמשו במונח "עצמי" על מנת לתאר את התפתחות העצמי בזיקה אל האחר. שלגי מתאר תפיסה כזו בספרו "לב פקוח לרווחה" (2022), הוא מדגיש כי אנו נמצאים כל הזמן במצב של אחדותיות-נפרדות. כלומר, יש ממשק והכרה כל הזמן באחר, על מנת שנתפתח כאינדיבידואלים. החתירה לאינדיבידואליות מתרחשת רק אם אנו מכירים במקומו ובקיומו של האחר. ויניקוט הניח אבן יסוד לתפיסה זו, במאמרו "שימוש באובייקט" (1995).
רק גישות פסיכואנליטיות מאוחרות, ובייחוד הגישות ההתייחסותיות, מגלות עניין משמעותי בהקשר החברתי ובהשפעת החברה על הפרט, וכן בתרומת הפרט לסביבה. לתפיסתן, נוצר יחס הדדי בין הפרט לסביבתו ויחסים של משפיע-מושפע. כלומר, למול גישות קודמות, ישנה כאן הרחבה של ההתבוננות על יחסי אחדותיות-יחידות, לא רק כמתקיימים בין שני פרטים בדגש על התפתחות האינדיבידואל, אלא ככאלה היכולים להתרחש, ברבדים מסוימים, בין הפרט לחברה והסביבה.
סוטו וגילור הולכים צעד אחד קדימה ביחס לתפקידה של הסביבה כמרחב משמעותי בהתפתחות האישית-נפשית ומציעים את המושג "עצמי קהילה". העצמי הוא מושג אשר התייחס במקור לאינדיבידואל אך הם הולכים בעקבות גישות אקטיביסטיות מאוחרות, העירניות למימד החברתי ולמקומה של הסביבה בהתפתחות הנפש של הפרט. לפי תפיסתם, הפרט הנו חלק מיחידת "עצמי-קהילה" בה קיומו של העצמי מותנה בקיומה של קהילה ובהשפעתה עליו, אך גם משפיע בתורו על סביבתו האנושית. הם מציעים להגדיר את זהותו של הפרט, כנובעת ממקומה ומתפקידה של החברה בתהליך התפתחותו הנפשית. הם מאמינים שהטבעת מושג זה תוביל לשינוי תפיסתי בטיפול הפרטני ביחס למשמעות החברה והקהילה. התקופה הנוכחית, בה הפרט חווה באופן מודע את ההשפעה של התהליכים החברתיים במדינה על הנפש, מזמינה לחשוב דרך המונח "עצמי-קהילה" .
ο פוליטיקה, טיפול, אהבה: פרק לקריאה והקדמה אישית
ο הסטינג האינטואיטיבי: טיפול בילדים ומתבגרים בימי קורונה
ο האויב שבחוץ והאויב שבפנים: סקירת כנס האגודה הבינלאומית לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית
מחשבות על יחסי עצמי-סביבה מתבקשות במיוחד בימים אלו, בהם נראה כי בלתי אפשרי להתעלם מהסביבה, דהיינו מהמשבר החברתי-ערכי-פוליטי שהחברה שלנו עוברת. אנו נטועים עמוק בשבר המשפיע עלינו ברובד אישי/משפחתי/מקצועי וחברתי. לכל אחד ואחת מאיתנו התמקמות ותגובה אחרת ביחס למצב. יש המגיבים כמוני בתחושת אגרוף בבטן, ויש המגיבים באופנים שונים ובעוצמות אחרות. כל אחד מאיתנו מתמקם במרחק שונה ומשתנה מהקורה סביב. עבור חלקנו, המציאות עדיין נחווית כמרחב בטוח אך עבור רבים מרחב זה נשטף בחשדנות, בעמימות ובפחד קיומי על עתידנו כפרטים וכחברה ישראלית דמוקרטית.
משבר זהותה של הדמוקרטיה והחברה הישראלית מורכב ומסובך מאחר והוא מחייב כל אחד ואחת מאיתנו להשתהות שוב ומחדש באזורים של הגדרה עצמית. עולות שאלות לגבי זהות ונשאלות שאלות יסוד לגבי מי אני ואיזה מרחב חיים יהיה טוב, בטוח ומקדם עבורי, עבור משפחתי וחבריי. בהקשר המקצועי, כמטפלים, נוספת לכך השאיפה להמשיך ולהחזיק מרחב רחב ובטוח עבור המטופלים שלנו. כחלק מתהליכים אלה, עולה השאלה כיצד ישפיע המשבר העכשווי על קיומם של מרחבים בטוחים ומוגנים שונים.
גם אנחנו וגם המטופלים שלנו שייכים באופן כזה או אחר לקבוצת מיעוט חברתית ספציפית אחת או יותר (נשים, ילדים, רמה סוציו אקונומית, מאפיין דתי/תרבותי, להט"בקיות ועוד). כל קבוצות המיעוט, דהיינו כולנו, תלויים בהגנה המעוגנת בחקיקה ובשמירה של הממשלה והכנסת, בקידום זכויות ומוגנות אישית וחברתית של כל אזרחית ואזרח, של כל ילד וילדה. החשש הגדול של חלק מאיתנו בהקשר זה, הוא כי המרחב בו ילדות וילדים, נשים ואנשים, ירגישו שוויוניים מוגנים ובטוחים בחברה הישראלית יילך ויצטמצם.
בכדי לחשוב על האופן בו המצב בישראל משפיע על הנפש ועל יחסי עצמי-סביבה מסוימים, בחרתי להשתמש במונח "מרחב" בעקבות מושגו של ויניקוט המרחב המעברי (1971). ויניקוט מתאר כי חוויה תרבותית נבראת במרחב הפוטנציאלי שבין אדם לסביבה (שבתחילה נתפסת כאובייקט). המרחב הפוטנציאלי מבוסס אמון ומהימנות, תחום אינסופי של חוויה בו האדם הבוגר יכול להביא לידי ביטוי יצירתיות ומשחק ולהבנות מורשת תרבותית. מרחב כזה ותחושה של חופש והשתהות הנם קריטיים להתפתחות הנפש ולתחושת הבטחון. העיסוק במרחבי הדמוקרטיה ובגבולות שאנו שמים לעצמנו – הוא למעשה הגדרה מחודשת של תיחום הסביבה, מרחבי התרבות והחברה, ליצירת המרחב הבטוח בו נוכל להתפתח כפרט, משפחה וחברה. זוהי הגדרת "עצמי-קהילה" אליה מכוונים סוטו וגילור. כחברה אנו שבים לשרטט מחדש עבור הפרט והסביבה מרחב אני-סביבה, כשהדמוקרטיה היא סביבת החיים שלנו.
על פי ויניקוט (1995), אנו אוהבים את רעיון החופש ומעריצים את אלה המרגישים חופשיים. אך למעשה, אנו מפחדים מפני החופש המוחלט ומחפשים חוויה של מוגנות. ברוח זו, אפשר לחשוב על סביבת חיים דמוקרטית כאמורה לספק לנו מרחב דיאלקטי: מרחב בו נחווה חופש להגדרה עצמית וביטוי עצמי, חופש תנועה ועשייה באופן שוויוני, אך גם מוגנות וגבולות לחופש, ובעת הצורך תחושה כי יש "הורה שולט" שמכווין את החיים בחברה שלנו.
ללא סביבה בטוחה ומאפשרת קשה לפרט להתפתח. ואכן, מחקרים מראים כי המאבק על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית מוביל רבים לתחושות מצוקה, דכאון וחרדה עקב המצב. בער"ן מדווחים כי רבע מהשיחות היומיות אליהם עוסקות בחרדה ובמתח מהמצב, ובמחקר שנערך בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב על ידי קרני גינזבורג ועמיתים (מרץ 2023) דווח כי אמנם יש פער ברמת החרדה בקרב תומכי ומתנגדי הרפורמה, אך יש עלייה כללית ברמות חרדה, עצבנות, וחווית דאגה מהעתיד אצל כולם (אפרתי, 2023).
כמטפלים אנו רוצים עבור המטופלים שלנו חוויה של מרחב חיים בטוח. מרחב המאפשר חופש להגדרה עצמית, להתפתחות ולביטוי עצמי ובטוח בסביבה, תוך תחושה של שוויון לאחר. אך בואו נלך עוד צעד אחד קדימה: על מנת לאפשר למטופלים מרחב חיים בטוח האם הבעת עמדה ולקיחת חלק פעיל בקונפליקט החברתי הם חלק מתפקידנו?
אוגדן אומר כי קיים ממד של אחריות חברתית לאנליטיקאי, עבור עצמו ועבור מטופליו, שהנו מעבר לאחריות על הטיפול של האינדיבידואל. יש אחריות גם לאמת של העולם מסביב (אוגדן, 2011). גם הקוד האתי של פסיכולוגים בארצות הברית ובארץ מחייב את הפסיכולוגים לקחת חלק באחריות ובמחויבות חברתית (הקוד האתי 2017; APA, 2018). אך האמירות הללו מותירות אותנו המטפלים בתהייה: מהי הפרקטיקה של אחריות לאמת של העולם סביב? של מחוייבות חברתית? העמדה של אחריות ומחוייבות נותרת פתוחה ועמומה, אך גם אפשר להתייחס אליה ככר נרחב לחשיבה ועשייה.
בתוך חדר הטיפולים ומחוצה לו, המפגש בין אחריות חברתית לאחריות לקשרים הטיפוליים (כמו גם הדרכתיים) עלול להוביל לקונפליקט אתי. בעקבות המצב, עולות כמה שאלות בקרב מטפלים המעוררות אתגר אתי ומקצועי:
* אילו פערים בין זהות מקצועית לזהות אישית באים לידי ביטוי במציאות משברית?
* האם שמירה על ניטרליות פוליטית משרתת או מקדמת את הטיפול או את מרחב ההדרכה?
* האם ועד כמה לתת מקום לאקטואליה של האירועים הפוליטיים במפגשים המקצועיים?
* כיצד להתייחס לשונות דעות פוליטיות בין מטפל למטופל? בין מדריך למודרך?
* האם נכון לפעול כקבוצה מקצועית למען מחאה פוליטית?
פעמים רבות ההבנה כי אנו מתמודדים עם קונפליקט אתי מתחילה בתחושה עוצמתית ש"משהו לא בסדר". זהו כנראה תפקידו של האגרוף שלוחץ ומכביד ומסמן עבורי את הקונפליקט האתי. האם גם לכם התכווצה הבטן לאור שאלות אלו?
השאלות הללו מעוררות ויכוחים, קונפליקטים ומגוון דעות בקרב הקהל המקצועי. רולניק מתאר קשת של אפשרויות תגובה. הוא מביא את עמדתו של שטראוס (2007) שאומר כי מטפל חייב להישאר בעמדה ניטרלית אחרת ישבור את גבולות המקצוע. זוהי גישה המקדשת את הניטרליות הפרוידיאנית של האנליטיקאי. אופציה נוספת שמציע רולניק היא גם וגם. כאדם פרטי להביע עמדה, לצאת ולהפגין, אך במקביל להשתמש בכלים המקצועיים שלנו על מנת לסייע להדברות ולשיח משותף בין הצדדים השונים.
גישה רדיקלית להנכחה של המציאות המשותפת של המטפל והמטופל מחזיקה יולנדה גמפל דרך קבוצות "כשקיר נופל" שהיא מנחה. קבוצות אלו מחברות בין הפוליטי לפסיכואנליטי ועוסקות במצבים בהם הקיר בין הקליניקה למציאות קורס, המציאות חודרת לחדר הטיפול והמטופל והמטפל חווים מציאות פוליטית או חברתית משותפת. גמפל מעלה שאלות חתרניות – האם אפשר להתייחס לפרשנות הפוליטית של המטופל כמטאפורה לאינטרא-פסיכי? האם מטפל יכול לשמור על עמדה פרשנית כשהוא שותף לאותה מציאות פוליטית? או אולי במקרה כזה מדובר בשני אנשים המדברים זה עם זו ויש בכך פוטנציאל להרחבת החוויה הנפשית והקיומית של המטופל?. גמפל מזמינה את המטפלים לתת מקום לפוליטי ובה בעת להמשיך בהחזקה הטיפולית (בוקסבאום, 2021). באופן זה, גמפל מתכתבת בגישתה עם העמדה ההתייחסותית ואף מעבר לה.
במחשבה על עמדה אתית-מקצועית ביחס למצב הנוכחי אני מוצאת כי אין תשובות חד ממדיות או ברורות. אין פתרונות קלים לסוגיות אתיות ומקצועיות אלו. האגרוף בבטן מחייב אותי בכל מפגש מקצועי לחשוב על התמקמות מחדש, על מה ייטיב עם המטופל – פתיחת שיח על המצב? ואולי לא? עם מטופל אחד, אשר יש לנו דעות דומות ואנו חולקים מציאות משברית יחד, אעשה זאת, כי זה משרת את הטיפול ואת הצורך הקיומי שלו לא לחוות בדידות, ועם מטופלת אחרת, למרות הדעות הקרובות, זה לא מתאים. נראה כי הפתרון עבורי הוא להכיר במציאות, אך היא תכנס לתכנים במרחב ההדרכה או הטיפול רק אם היא משרתת ותורמת לטיפול, או להדרכה. אני מוצאת כי העמדה האתית-מקצועית היא כל קודם עמדה של החזקת מרחב לתהייה, קונפליקט, התלבטות. בכל קשר טיפולי או הדרכתי יש לבדוק באופן נפרד ובלתי תלוי מה תהיה ההתייחסות הנכונה והמתאימה לגבי המשבר החברתי-ערכי במדינה. בעיני, אי נתינת מקום לשאלות אלו בחשיבה המקצועית, והתעלמות מהאגרוף בבטן, הן הן הבעייתיות מבחינה אתית.
ובהקשר זה עולה שאלה נוספת, אשר אינה תלויה רק באירועים אקטואליים כאלה או אחרים:
* האם העמידה שלנו על זכויות המטופלים שלנו (גם בעת שגרה) משקפת בעצמה עמדה פוליטית?
ולזה יש לי תשובה. כן, יש לנו עמדה חברתית בעצם היותנו מטפלים. יש לנו רצון עז לקדם את מצבם הנפשי של המטופלים שלנו ושירגישו טוב יותר עם עצמם, במשפחה ובחברה, ושיש להם ערך משמעותי ומקום שוויוני בעולם. מהות המקצוע מחייבת התמקמות חברתית-פוליטית.
ואסיים במשפט של ויניקוט, מתוך "הכל מתחיל בבית": "אבקשכם לקבל כאקסיומה שגם אם אנו טובים מאויבנו, הרינו טובים מהם אך במעט" (1940). במשפט זה, ויניקוט מלמד אותנו שיעור בצניעות. גם אם נראה לנו שמי ששונה מאיתנו בדעות ובעמדות שלנו פחות ערכי או קשוב לזולת, נזכור שיש לנו איתו יותר מהמשותף מאשר השונה. אם גם הוא יחזיק בעמדה זו - יש על מה לדבר.
שירה עומר היא פסיכולוגית חינוכית מומחית ומדריכה בשפ"ח רחובות, ובקליניקה פרטית. יו"ר הוועדה המקצועית לפסיכולוגיה חינוכית, משרד הבריאות.
אוגדן, ת (2011). על אי היכולת לחלום. הוצאת עם עובד
אפרתי, ע. (23.4.23). יותר חרדה, יותר תרופות הרגעה: המחיר הנפשי של ההפיכה המשטרית. הארץ online. נדלה ב-02 ביוני 2023 מתוך: https://www.haaretz.co.il/health/2023-04-23/ty-article/.premium/00000187-adfb-d3b7-abcf-bdff4f5d0000?utm_source=App_Share&utm_medium=iOS_Native
בוקסבאום, ט. (25.10.2021).רשמים מיום העיון האינטרנטי של החברה הפסיכואנליטית בישראל: ״כשהפסיכואנליזה פוגשת את הפוליטי – אז והיום" . אתר כתב עת חוצות-כתב עת תרבותי-פוליטי. נדלה ב-02 ביוני 2023 מתוך: https://www.hebpsy.net/me_article.asp?article=3101
ויניקוט, ד. (1971). משחק ומציאות. עם עובד
ויניקוט (1995). הכל מתחיל בבית. הוצאת דביר
סוטו ל., גילור מילר, א. (2021). פוליטיקה-אהבה-טיפול. רסלינג
קוד האתיקה של הפסיכולוגים בישראל (2017). הסתדרות הפסיכולוגים בישראל. נדלה ב-02 ביוני 2023 מתוך:http://bitly.ws/GXSL
קוד האתיקה APA(2016). נדלה ב-02 ביוני 2023 מתוך: https://www.apa.org/ethics/code
רולניק, ע. (18.3.23). הפסיכולוג בעת ההיא: ידום? יפגין? יהפוך לסרבן ? אבל אולי גם יגשר? על היכולת להקשיב למתנגדינו. אתר פסיכולוגיה עברית. נדלה ב-02 ביוני 2023 מתוך: https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=6049
שימבורסקה, ו. (1996). סוף והתחלה. תרגם ר. וייכרט. הוצאת גוונים.
שלגי ב. (2022). לב פקוח לרווחה. תולעת ספרים
