כשהשלם קטן מסכום חלקיו – הזדהות השלכתית בטיפול זוגי

12.05.22

רוני עמיאל

מאמר זה נכתב עבור הגיליון "בין יחסי אהבה ליחסי אובייקט: על טיפול זוגי בגישה פסיכואנליטית"

הקדמה

בטיפול זוגי אנו נתקלים לעתים בזוגות שאנו מתקשים לעבוד איתם. זוגות שעברו כבר כמה וכמה מטפלים, שנוצר ערבוב בין הטיפולים האישיים והזוגיים שלהם ושגם אנו המטפלים מתבלבלים שם. אין צורך להיבהל ממטופלים קשים. כל ההתפתחות התיאורטית והקלינית בתחומנו התהוותה דרך שאלות כמו: מה הקושי בטיפולים קשים? מה לא הולך שם? מה תקוע אצל האנשים האלו? ומה אנו המטפלים לא מבינים? לא רואים? לא שומעים? (ראו למשל פרויד בפתיחה לאיש הזאבים, 1918).

בטיפול הזוגי והמשפחתי עומד לרשותנו, בדרך כלל, כלי רב עוצמה הקרוי חשיבה או ראיה מערכתית. זו דרך התבוננות המציעה לראות את הזוג או המשפחה לא רק כחיבור של כמה סובייקטים אלא כסובייקט בפני עצמו. במקרה כזה בני הזוג, או הזוג והילדים, הם יחידה שלמה וכל אחד מהם הוא חלק מהשלם. דומה הדבר להתבוננות על קבוצה כמערכת או כשלם.

התבוננות כזו למשל, עשויה לזהות את התפקידים שכל אחד מחברי המשפחה לוקח על עצמו, ששמים עליו או שהוא נדחף למלא כחלק מהשלם המשפחתי. דרכה, ניתן לזהות כיצד חברי היחידה משתפים פעולה באופן לא מודע כדי להחזיק מבנה משפחתי מעורר סבל אך שיש לו ערך משמר או מגן על השלם. הראיה המערכתית היא זווית חיונית בטיפול הזוגי, אך כפי שמייד נראה, לא תמיד מספקת.

כלי נוסף העומד לרשותנו הוא המושג: הזדהות השלכתית. ביון, אשר חקר לעומק טיפולים קשים, הרחיב ושכלל את המושג הקלייניאני הזדהות השלכתית (Projective Identification), למושג תקשורתי והתפתחותי מרכזי ביחסי אם-תינוק ומטפלת-מטופל (ביון, 1957, 1959, 1962א, 1962ב). במאמרו "התקפות על חיבורים" (ביון, 1959), הוא מציע שמי שמתקיף את החיבורים זו האמא ולא התינוק, המטפלת ולא המטופל. הוא שם על ההורה והמטפלת אחריות להתייחס לתחושות שהתינוק או המטופל מעוררים בנו, כדרך לתקשר איתנו את מצוקתם.

חידושו של ביון הוא שהתחושות הקשות שהמטפל חווה בטיפול, כמו חוסר אונים, חרדה, אימה, מוות, הרסנות, תוקפנות, שיתוק, אובדנות, נתק בועתי, שיעמום, דחף מיני ועוד, הם לא התקפה עלינו אלא סוג של תקשורת. זהו תהליך תקשור של חוויות נפשיות שהן בלתי נסבלות על ידי הסובייקט לתוך נפש האם/מטפלת. על פי ביון על האם לאפשר לתחושות הקשות הללו לשהות בתוך נפשה מספיק זמן עד שהן ישתנו. למשל יקבלו משמעות, יעברו דה-טוקסיפיקציה, טרנספורמציה וכו'. או אז הסובייקט יוכל להפנימם מחדש בביטחון (ביון, 1957, 1959).

כפי שנראה, גם מצבים פתולוגים מאד הם בעצם רבדים עמוקים של תקשור שמשמעותם ניסיון לקרוא לעזרה, אך בשל אופיים הבלתי נסבל אנו עלולים במפגש איתם לפרש אותם כתוקפנות, להתייאש ולוותר על המטופל. לכן מציע ביון שהעבודה הטרנספורמטיבית המרכזית מתרחשת בתוך עולמו הפנימי של המטפל: במיכל הדינמי שלו, דרך הרוורי (reverie) או פונקציית אלפא שבנפשו (ביון, 1962ב).

במאמר נתבונן כיצד הזדהות השלכתית עוצמתית מטשטשת ומאתגרת את הראייה המערכתית שלנו. בזוג אחד נראה כיצד עשויה הזווית המערכתית להעלם מעין המטפלים וכך לייצר תקיעות (Impasse) בטיפול. בזוג השני נראה כיצד התבססות יתר על ראייה מערכתית עשויה להחמיץ את המורכבות של הזוג. ב-2 המקרים הקשבה עמוקה ועבודה דרך תהליכי הזדהות השלכתית עוצמתית שהתרחשו בחדר סייעו לדייק את העבודה המערכתית עם הזוג ולצאת מהתקיעות.

אביא בתחילה את תיאורי המקרה, אנתח אותם תיאורטית, ולבסוף אציע מודל מארגן של רמות הזדהות השלכתית. העמידה על טיבה ועומקה של ההזדהות ההשלכתית, תאפשר להתבונן באזורי זוגיות שאנו מתקשים לשמוע כקריאה לעזרה, ובקושי שלנו כמטפלים להכיל "הזדהות השלכתית" ברמות העמוקות והארכאיות של המושג.

זוג ראשון: רותי ואריאל

אריאל בן 49, רותי בת 44. אריאל מומחה בינלאומי בתחום המחשבים. הוא פועל במסגרת חברה גלובאלית ועובד ברחבי העולם. רותי, משפטנית בהכשרתה, נסעה בעקבותיו ולמעשה ויתרה על קריירה מסודרת. לזוג 2 ילדים, שניר בן 14 ועדי בת 8. מצבם הכלכלי מצוין והם חיים ברמת חיים גבוהה. לאורך השנים, המשפחה עברה בין כמה מדינות ובסופו של דבר השתקעה באמסטרדם. הם חיו שם כ- 10 שנים, ולאחרונה חזרו לארץ.

כלפי חוץ, נראים אריאל ורותי זוג מקסים. חביבים, אנשי חברה נעימים, נדיבים, מסייעים לקרוביהם. כלפי פנים, לדבריהם, הזוגיות הייתה בלתי נסבלת. אריאל שהרבה לנסוע בעולם חש לאורך השנים שרותי הזניחה אותו ואת הילדים ושהוא עצמו לא זכה לתמיכה מאשתו ומילדיו. לדבריו לא היה כבוד כלפיו, לא הקשיבו למה שהוא אומר, לא אהבו אותו: "רק הכלב שמח כשאני בא הביתה..."

רותי, לעומת זאת, חשה שאריאל חונק אותה. הוא הטיל עליה את כל כובד האחריות בגידול הילדים, האשים אותה בכל דבר ותיקשר עם הילדים דרכה: "תעשי איתם כך", "תגידי להם כך", וכו'. "ניחא כשהוא בחו"ל", אמרה, "אבל לא כשהוא מתנהל כך גם כשהוא בארץ". הייתה אומרת לו: "כשאתה בארץ אני לא פה... תעשה מה שאתה רוצה....", אומרת ונעלמת מהבית לשעות ארוכות או לכמה ימים, מתנתקת ממנו ומהילדים.

הקושי המשפחתי השפיע ישירות על הילדים. שניר פיתח צורת תקשורת צינית והזניח את עצמו. למשל, לא צחצח שיניים, לא תפקד בבית הספר, משך המון תשומת לב שלילית, הוציא משיווי משקל את כולם. עדי הקטנה סבלה מהפרעות קשב וריכוז עם היפר אקטיביות - ADHD. היא נזקקה להשקעה וליחס אישי עצומים, התקשתה גם היא במשימות הלימודיות והדימוי העצמי שלה היה נמוך ופגוע.

רותי סיפרה כי מרבית זמנה היה מושקע בעזרה לעדי, הקפצות לחוגים, הכלת שניר, ניהול הבית. על כך טען אריאל שרותי לא תפקדה בבית כאימא וכרעיה: "אין אוכל חם, היא מבלה עם חברות, אוהבת לטוס לחו"ל, כל היום רוקדת ריקודי עם...". כאשר תיאר אותה, חוויתי אשה מתפרקת, אך כששיקפתי לו את משמעות דבריו הוא לא היה מחובר: "איזו סיבה יש לה להתפרק? היא הרי לא עושה כלום".

על עצמו אריאל אמר שהוא יוצר קשר מצוין עם הילדים. שנכון שלא קל איתם אבל לכן רותי צריכה לתמוך בו כאשר הוא מציב גבולות. רותי, מנגד, אמרה על אריאל שאין לו סבלנות לילדים, שהוא צועק ומכה את שניר וכל הזמן מביע את אכזבתו ממנו. הוא מרבה להיעלב מילדיו וחסר סבלנות לתקיעות של הקטנה. בדבריה היא ראתה ותיארה את הידרדרותו הבריאותית והנפשית: "יש לו בעיה בכליות", אך ללא אמפטיה כלפיו: "הוא מוציא עלינו את הכאבים הפיזיים ואת הדיכאון במקום להתמודד עם עצמו".

זמן קצר לאחר חזרתם לארץ, בני הזוג נפרדו תוך כדי תחושות של זעם, עלבון ופגיעות הדדיים. אגב, הטעינות הרגשית לא זלגה להסכם הכלכלי. הם הסכימו במהירות על חלוקת הרכוש. לאחר הפרידה הקשר ההדדי נמשך ועימו טענותיהם ההדדיות. הם חיפשו הדרכת הורים, וכך הגיעו אליי.

הזוג הזה הוא דוגמא מרתקת לזוג מתעתע. בקליניקה, לכאורה, הם לא נשמעים כל כך נורא. הם נראים מנומסים, מקשיבים זה לזה. כאילו יש איזה כבוד או הערכה הדדיים. ובכל זאת יש משהו מהותי שטרם סופר עד כה. הזוג הזה הצליח לעבור אצל 5 מטפלים זוגיים, חמישה! 2 באמסטרדם ועוד 3 בישראל. לדבריהם, חלקם מטפלים מערכתיים, חלקם דינמיים. אריאל היה אצל עוד 3 מטפלים אישיים, ורותי אצל 2 מטפלות. מספר זה אינו כולל מטפלים שהיו להם בצעירותם. לדברי הזוג, כל המטפלים נכשלו בעבודה איתם. על כך הם אומרים: "יש בעיה גדולה עם אנשי המקצוע. הם לא רציניים". זה כמובן לא מונע מהם להמשיך וללכת לטיפולים. אבל האכזבה הולכת וגואה.

לעומתם, ילדיהם, הנשמעים במצב קשה, אינם מטופלים. שניר אשר הגיע למצבים של הזנחה עצמית וכמעט חוסר תפקוד, היה רק בטיפול קצר אצל אחת מהמטפלות הזוגיות של הוריו. היא ניסתה לקחת את הילד לטיפול אחרי שהתייאשה מהזוג. עדי הופנתה ללמידה מתקנת, אך לא הייתה בטיפול סביב הקשיים הרגשיים וההתנהגותיים שלה.

כאשר הגיעו אליי קבענו הדרכה לשני הורים פרודים. ניסיתי לסייע בהפרדות, בנפרדות ובפיתוח האחריות ההורית של כל אחד מהם בזמנו ובמרחבו. אך הם התעקשו להמשיך ולדון בסוגיות יחד, להמשיך ולהאשים זה את זה וכמובן להתערב ב"הורות" של השני.

"זהו", אמרתי להם: "נפרדתם! זה טוב שאתם מתואמים ומעדכנים, אבל זהו, כל אחד אחראי בתחומו...".

הם בהחלט הקשיבו, קיבלו את דעתי המלומדה, כל פגישה מחדש הנהנו, אמרו שאני צודק ובפגישה הבאה הכול התחיל מחדש. גם ניסיונות להיפגש בנפרד לא הועילו. שיקפתי להם את ההתנהגות הזו ואף העליתי מחשבות שאולי הם רוצים לחזור. התשובה הייתה כמובן: "בשום פנים ואופן לא!". לאט לאט הדרכת ההורים הפכה לטיפול זוגי.

בשלב זה עלו בקרבי 2 שאלות קשות. שאלה ראשונה קשורה בזוגיות שלהם: מה קורה להם פה? מה הם משחזרים שוב ושוב? למה עברו בין כל כך הרבה מטפלים? מה הם אינם יכולים לראות? איך זה שפגישה אחרי פגישה אנחנו כאילו מתחילים הכל מהתחלה? איך אפילו אחרי שנפרדו הם ממשיכים לשחזר משהו אינטנסיבי? כאילו מערכת הלמידה האינטליגנטית שלהם לא תפקדה בין המטפלים השונים, ולאחר מכן בין הפגישות איתי. איך זה שלמרות כל "ההבנות" לכאורה, ילדיהם ממשיכים להיות מוזנחים?

השאלות על התקיעות של הזוג הן טריוויאליות, הרי לכן הם בטיפול. אך עלתה גם שאלה שנייה, נוקבת יותר, הקשורה במטפלים: מה קרה לנו המטפלים, הפרטניים והזוגיים? מה אנחנו משחזרים שוב ושוב? מה אנו איננו מבינים?? ומה גם אני מחמיץ, כמו כל המטפלים הרבים האחרים? כאשר סיפרו לי על המטפלים האחרים, אני מודה, חשבתי מחשבה יהירה: "נו טוב... לי זה לא יקרה...". בהמשך התחלתי להבין שבפניי סיפור מורכב ומסובך – יהירות לא תסייע כאן. יש כאן שיחזור עמוק, חידה מערכתית ודינמית שצריך להבין.

לאט לאט התחלתי להבין שאני מאבד פוקוס. שאני באמת לא מבין מה קורה פה. שבעקבות המטפלים האחרים גם אני חש נופל לתוך בור עמוק. נשאב לתוך העוצמות הרגשיות של כל אחד מהם, נע בטלטלה מהזדהות עם אריאל להזדהות עם רותי. מה אני לא מבין? לא רואה? הרגשתי איך גם אני מתייאש והולך ואיך גם אני מחכה שיזרקו אותי, כמו את כל המטפלים הקודמים.

ואז, ברגע מכונן, אריאל מספר שוב, בכאב, על ריב עם בנו שניר, איך סטר לו וזרק אותו מהבית כי הוא התחצף, וכעת הילד אינו מוכן לדבר איתו. רותי אומרת: "מצד אחד, אריאל צודק, אני מבינה אותו, אבל מצד שני בכל זאת, ילד..." ואני פתאום מרגיש עצב גדול שם בחדר. פתאום אני מבין ששניהם עצובים, ולרגע אין האשמה ביניהם. אולי הם אפילו מתחברים דרך הכאב. את המחיר אמנם משלם הילד, אך פתאום איני בטוח מי פה הילד.

וכך, באמצע הפגישה אני נזכר בריב שהיה לי כנער עם אבא שלי ושבעקבותיו לא דיברתי איתו כמה שבועות. שנים אחר כך, באנליזה שלי, הסיפור שלי התחבר לסיפור ילדותו של אבי שנינטש על ידי אימו ולכן לא דיבר איתה שנים. עבורי היה זה רגע מרגש כי לראשונה ראיתי אותו, את אבא שלי הגדול והנוקשה, כילד קטן ונטוש. התרגשתי על כך שנאבק על הקשר איתי למרות מגבלותיו הרגשיות ולא ויתר עלי או נטש אותי. הזיכרון העלה דמעות בעיני. ה- reverie פעל. נפל לי האסימון.

דרך הדמעות ראיתי בעיני רוחי את רותי ואריאל כ-2 ילדים פגועים הכמהים לחום, לאהבה, לעזרה אך מתקשים לתקשר זאת בפשטות ובתקשורת ברת הבנה. הם אמנם מתקשרים, אך באמצעות נטישות ופגיעות רגשיות, ואז כמהים שהשני או מישהו בעולם ילחם עליהם ועל הביחד. קלטתי שכל אחד מהם בנה בועה שומרת ומבודדת סביב עצמו. אריאל מסתובב לו בעולם עם המחשבים שלו, רותי עסוקה בחברות ובחוגים. כל אחד לכוד בבועה שלו ואינו מצליח לצאת ממנה לאחר או לילדים. ועדיין, כל אחד מהם מאמין שאצל השני יש משהו יקר ערך עבורו. לכן הם משתוקקים שהבועות יפרצו ושהם יוכלו להיפגש. לשם כך צריך שמישהו יילחם עליהם ושניהם חשים שאף אחד לא באמת נילחם עבורם.

זה היה הרגע המרגש שקלטתי. אנחנו המטפלים לא הבנו זאת עד כה, לא ראינו ולא שמענו. חלקנו הזדהינו עם הבועה של אריאל, חלקנו עם הבועה של רותי. לעיתים עברנו מצד לצד, לעיתים הצענו להם להיפרד. אני כזכור הצעתי לשמור על נפרדות. המשותף לכל התמונות החלקיות הוא שעד אז לא הצלחתי לראות את הכאב המשותף, הזוגי – בו זמנית.

אמרתי להם: "אני פתאום נעשה עצוב. פתאום אני מבין שיש פה שני אנשים פגועים ונטושים. ששוב ושוב מנסים לזעוק זה לזה ולסמן באותות מורס – הצילו אני טובע. הצילו אני טובעת. ונעלבים ומעליבים לא על מנת להיפרד, אלא על מנת לאותת סימני מצוקה. אבל קשה להבין. כל אחד שומר על עצמו ולא שומע את המצוקה של האחר.

ואז אתם פונים לעזרה וזועקים לנו המטפלים: עזרו לנו. וגם אנחנו לא שומעים. משהו סותם לנו את האוזניים. אז אתם מתארים כמה רותי מתפרקת ואנחנו לא שומעים. אריאל נעשה חולה פיזית. אנחנו לא שומעים. מגבירים דרך מצוקת הילדים (כל הילדים), אנחנו עדיין לא שומעים. אתם נפרדים ואנחנו לא שומעים. באתם לטיפול זוגי במסווה של הדרכת הורים – אני עסוק בנפרדות. זה אני שנמצא בתוך בועה, לא קולט ולא שומע כמה שאתם כמהים לביחד שלכם ושכל מה שעברתם אתם והילדים זו דרככם לזעוק אליי: אנו סובלים, תעשה כבר משהו, אבל בביחד... ".

המשכתי: "...אני חושב ששמעתי. אני עוד לא באמת יודע איך לעזור לכם, אבל אני מבין שיש פה משהו עוצמתי ומרגש וקשה וכואב, ואני צריך לנסות יחד איתכם, יחד, להקשיב לדבר הזה שכל כך קשה לשמוע אותו ושלצערי לא שמעתי אותו עד כה. בלי להאשים, בלי לבקר, והפעם יחד, שלושתנו. לא לחוד".

הם הסתכלו עלי. אריאל הנהן, מבט של מבוכה עלה על פניו. רותי פרצה בבכי. הביטה בי ובאריאל חליפות. הייתה תחושה של שינוי בחדר. בפגישה הבאה הם הופיעו כמו זוג ילדים מבויש. נראה היה שמשהו חדש מתרחש ביניהם. ברגע מסוים שוב החלו לריב. פתאום קלטו את מבטי ושלושתנו פרצנו בצחוק משחרר. בחלוף זמן מה הם חזרו להתגורר יחד. שניר בטיפול, עדי יותר מוחזקת. אני חש שהמתח בין בני הזוג והלחץ על הילדים פחתו.

השינוי החל בעמדה הפנימית שלי ובהמשך בשלהם. משהו בהסתכלות הרחבה ובהבנת השחזור המשותף של כולנו הרגיע אותם. סוף סוף חשו שאולי הם לא לבד...

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο קנוניה דיסוציאטיבית: חיבור מחודש בזוגיות של מטופלים עם היסטוריה של טראומה

ο הקבוצה האנליטית

ο הזדהות השלכתית - היסטוריה של התפתחות המושג

דיון תיאורטי במקרה של רותי ואריאל

2 השאלות שהזכרנו קודם ליוו אותנו לכל אורך הטיפול. השאלה הראשונה שואלת על הקשר הזוגי המשמעותי שלהם שלכאורה נעלם והוכחש - גם ביניהם, גם מול המטפלים השונים. השנייה מתמקדת בשחזור שלנו המטפלים מול הזוגיות שלהם: מה אנו משחזרים ואיך לצאת מזה?

בעלי עין מערכתית ודאי מזהים שלפנינו 3 בועות (לעניין הבועה ראו למשל את המושג "מסתור נפש" אצל שטיינר, 1993, 2011): 2 בועות אישיות המנתקות את בני הזוג מהקשר המשמעותי ביניהם ובועה שלישית משותפת המכנסת את 2 הבועות יחד אך מנתקת את הזוג מהסביבה.

מטפלים קודמים ניסו בוודאי לייצר תקשורת ביניהם, אך קשה לתקשר כשכל אחד מסוגר בתוך בועתו. ייתכן שחלק מהמטפלים החמיצו את הבועות. הבועות אחראיות להיעדר התקשורת, לחזרה על אותן טעויות, לפגיעה ביכולת הלמידה. כל בן זוג מסתגר בבועתו ומגן על עצמו, בהמשך נראה ממה. השני אינו קולט בועה אלא דחייה. גם אנו כמטפלים עלולים לזהות בטעות בועות כנפרדות, חוסר קשר אמיתי או זוגיות מנותקת שעדיף לה להיפרד.

כך שניהם מתעתעים בעצמם ובסביבה. הבועה מגנה עליהם ובה בעת מסתירה את נזקקותם. מאחר והם זקוקים נואשות האחד לשנייה, הם בנו בועה שלישית, מעין קפסולה, המחזיקה חיבור מפוצל של שניהם. כל אחד מחזיק בתוכו חלק משלם, חלק שהשני כמה לו וחסר אונים בלעדיו. כל אחד מהם כמו גווע ברעב ללא המרכיב ההכרחי המצוי אצל השני. רק שיתוף הפעולה ביניהם יאפשר להם לאכול, להתמלא ולחוש שלמים. ללא השיתוף הם הולכים ונחלשים. כוחם אינו עומד להם לטפל אפילו בילדיהם.

חלק מהמטפלים, ואני בתוכם, קלטו את הבועות המפרידות אך לא את הבועה המשותפת - החמצנו את המערכתיות הזוגית. המשימה שלנו הייתה לזהות את התלות הסמויה שבין שתי הבועות, לסייע לבועות להיפתח ולתקשר זו עם זו, לשתף במשאבים וכך לגייס כוחות לטובת עצמם ולטובת ילדיהם המיואשים.

כדאי להתבונן מקרוב בשחזור המטפלים. שיחזור כזה אינו נדיר בטיפול עם זוגות שכאלו. למטופלים כמו רותי ואריאל יש התנהגויות הרסניות ברורות: כלפי עצמם, כלפי בן הזוג, כלפי הילדים וכלפי המטפלים שלהם. עם מטופלים כאלו קשה מאד לעבוד. הם מאופיינים בדחף לחזרתיות, ה-Repetition compulsion בשפתו של פרויד. זהו ביטוי לדחף המוות ולמזוכיזם (פרויד, 1920). הוא נראה חזק יותר מהדחף לצמוח – מדחף החיים. אין שינוי לחיוב ואולי אף הידרדרות (פרויד קרא לזה: תגובה טיפולית שלילית). זה בהחלט עשוי לייאש מטפלים, לתסכלם ולפגוע בהם נרקיסיסטית.

קליין פיתחה את המושג (1957) envy שתורגם לעברית כצרות עין. הרעיון שמאחורי המושג הוא שהתינוק אינו יכול לשאת את הכאב הרגשי הנוראי בחוויית היותו תלוי למחייתו במישהו (אם) או משהו (שד) אחר. ההכרה בתלות משפילה ומקטינה אותו. בשל הכאב הנפשי הוא מפתח דלוזיה האומרת שהוא בעצם לא ממש תלוי, למרות שבמציאות הוא כן. כך התינוק שלנו מנסה להדוף ולהרוס דווקא את האובייקט ממנו הוא מצפה להספקה של מזון, הרגעה, הכלה, מילוי לחסר הקיומי שלו. כלומר הנזקקות העמוקה של התינוק מביאה אותו לתקוף את האובייקט בו הוא תלוי למחייתו והתפתחותו. על פי המודל הזה מי שבעיקר נפגע הוא התינוק עצמו.

נתבונן על רותי ואריאל דרך הזווית הקלייניאנית הזו. הבועה שנוצרה סביבם מהווה מעין מעטפת המונעת הפניית מצוקה החוצה לאובייקט חיצוני. הם אמנם פונים לעזרה – כמו התינוק שבוכה, אך אינם מאפשרים לעזרה לחדור פנימה. הם בונים דלוזיה שאומרת: "אני לא תלוי באף אחד, לא רואה את המחיר הכבד שאני משלם על ההרס הזה, אני אסתדר לבד". כשבאו אלי אמרה רותי: "חשבתי שאחרי שניפרד לא אצטרך יותר את אריאל. אז הכול יהיה פשוט וקל. אני אסתדר עם הילדים, וכולנו נרגע".

עמדה הרסנית, חזרתית, מתעתעת ודלוזיונית כזו מקשה מאד על המטפל שחווה בעצמו חווית תעתוע דומה מול המטופלים. גם הוא מרגיש מחוץ לבועה, לא רלוונטי, לא משפיע, חסר משמעות: "מחד באים אלי ומתלוננים, מאידך כאילו אומרים לי אנחנו לא תלויים בך, לא צריכים אותך, אתה סתם...".

הבנה זו חשובה אך אינה מספקת כדי לעזור להם לצאת מהתקיעות. עלינו להבין ולתפוס את התעתוע, לזהות את קיומן של הבועות ושל הרגשות הקשים שבתוך הבועות. אלא שהרגשות הללו נותרים בתוך הבועה ואינם מוקרנים החוצה. כדי לחדור לבועה על המטפל להקשיב לרובד נוסף, עמוק יותר, דרכו הם מתקשרים. לשם כך אני חוזר לביון ולהזדהות השלכתית.

בציטוט הבא ("התקפות על חיבורים", 1959, עמוד 104), הקורא מוזמן לדמיין את האם כמטפלת זוגית:

"המצב האנליטי גרם לי לחוש בהדרגה שאני עד לסצנה מוקדמת מאד. ...בינקותו חווה המטופל אם, שהגיבה למצגות הנפשיות של התינוק מתוך חובה. התגובה מתוך חובה מכילה בקרבה רכיב קצר רוח של: "אני לא יודעת מה לא בסדר אצל הילד". כדי להבין מה רוצה הילד הסקתי שעל האם להתייחס לבכיו של התינוק כאל יותר מאשר תביעה לנוכחותה. [לא די בנוכחות, חלב, ניקיון, ופונקציות doing אחרות]. מנקודת ראותו של התינוק, היא הייתה צריכה לקחת אל תוכה, ולפיכך לחוות, את הפחד שמא הילד נוטה למות. הפחד היה הדבר שהילד לא מסוגל היה להכיל".

כלומר ביון מציע למטפלת לחוות בתוך נפשה את המצוקה עצמה ממנה סובל התינוק. הוא מתאר את התהליך הנפשי הרצוי המתרחש בתוך המיכל האימהי/טיפולי. בהמשך הוא יכנה תהליך זה – reverie (ביון, 1962ב). במקרה שביון מתאר, המטופל או התינוק נאבק על מנת להעיף את מצוקתו החוצה מנפשו ולהשליכה אל תוך האם, אך האם לא הצליחה לשאת חוויות רגשיות כאלה ומנעה את כניסתם לנפשה.

בזוג כמו רותי ואריאל אל לנו המטפלים לנסות "לפתור" את המשבר. על אחת כמה וכמה לא לנסות להפריד בין בני הזוג. על המטפל, כמו האמא שמתאר ביון, לחוות את החוויה הרגשית הקשה שהזוג הזה מתקשה לחוות בעצמו. במקרה של רותי ואריאל הרגשות הלא נחווים הם חרדות ילדות נוראיות, כאב ועלבון על נטישה, כמיהה שיילחמו עליהם, תלות עמוקה, ופחד מהשפלה – מלהפוך להיות כלי בידי האחר. ניתן לשער, למשל, שחוויות נטישה ארכאיות הן שמשכו את בני הזוג זה לזה. הדמיון, המשיכה והקושי ביניהם מצויים בטראומה הראשונית, בדלוזיה שהשני אמור לייצר את התיקון ובחזרתיות המייאשת.

אך ביון מגדיל ומציע לנו שבשחזורים האין סופיים יש יותר מביטוי של מזוכיזם, envy או דלוזיה. התפקיד המרכזי של השחזורים לפי ביון הוא לתקשר אלינו כאב נפשי עז, בלתי נסבל, שאין יכולת לחשוב אותו או להמשיגו. דרך השחזור ביניהם רותי ואריאל משליכים שוב ושוב אחד על השנייה את הכמיהה להיראות על ידי השני. בה בעת, מול המטפלים, הם יחידת בועה זוגית אחת – יחידת התינוק. הם משליכים את החוויות הבלתי נסבלות שבנפשם לאמהות חליפיות שונות, תוך תקווה שתימצא כבר איזושהי אימא שתיאות לחוות סוף סוף את הסבל המשותף שלהם. מישהי שתזהה לצד הסבל את הקשר והתלות המשמעותיים הקיימים ביניהם, בלי להכחיש או לפצל את היחידה הזוגית.

בטיפול הנוכחי זה התאפשר כאשר יכולתי להתחבר ולהזדהות בתוכי עם החוויה הרגשית המשותפת והפצועה שלהם שעד כה הייתה עבורי נטולת מילים. דרך הכאב, הנטישה, הכמיהה והעלבון חשנו שלושתנו תחושה חדשה. זו לא ההבנה האינטלקטואלית. שניהם מאד אינטליגנטים. זו הנגיעה העדינה בבועה. הם השתוקקו שמישהו יזהה את הבועה המשותפת ואת חשיבותה ולא רק את הרכיב ההגנתי שלה.

זוג שני: עינת ועופר

הדוגמא השנייה תיקח אותנו למקומות עוד יותר מורכבים ומסובכים. עינת ועופר נשואים 3 שנים. עינת בת 34, רואת חשבון בחברה ידועה. עופר בן 40, דוקטור לכימיה, עובד בחברת סטארט-אפ. כשהגיעו לטיפול הכריזה עינת שאינה מוכנה ללדת ילד משלה. זה ישתנה בהמשך.

עינת גדלה בבית להורים מהאצולה הירושלמית. אבא בתפקיד עירוני בכיר, אמא אשת תקשורת ידועה. היא בת אמצעית עם 2 אחים. בילדותה עינת גדלה בסביבה נוטשת רגשית ולעיתים גם פיזית. האם, כך סיפרה הסבתא לעינת, לא הרימה אותה על ידיה כשבכתה, גם לא הרשתה לאיש להרימה. בהמשך מתארת עינת התקפי זעם, התעללות רגשית, השפלות ואלימות מצד האם. אפילו זריקה מהבית. עינת אינה שוכחת את המבט המשתק של אמא: זעם מהול בתיעוב.

האם, על פי דיווחה, צרחה על כולם. גם על האב. אביה של עינת לא התמקם כאב מגן. אמנם בזיכרונה הוא נתפס כדמות יותר חמה, מתקשרת ואכפתית, אך בה בעת לדבריה, "הוא פסיכופת". כשהאם הייתה צורחת הוא היה מבקש מעינת לבקש ממנה סליחה. הילדה, בת 5, 6, 7, הייתה שואלת: "על מה?", היה האב אומר: " לא חשוב, העיקר שהיא תירגע", ועינת נענתה והלכה לבקש סליחה. לדבריה הבינה שהוא משתמש בה, אך לא יכלה שלא להיענות שוב ושוב לבקשותיו. בגיל 14 הוריה נפרדו, מה שרק חיזק את היחסים המעוותים עם שני ההורים. כנערה צעירה עינת נפגעה מינית פעמיים. פעם אחת, בגיל 12, עברה התעללות מינית קבוצתית קשה ביותר, משפילה ומחפיצה, למעט חדירה. בגיל 17 נאנסה על ידי מדריך מהתנועה. בהמשך עברה פגיעות נוספות על רקע מיני, לדבריה בלי בכלל להבין מה קרה שם. כשסיפרה על כך לאביה בחלוף שנים אמר לה: "אז מה, שטויות, גם אני אנסתי פעם". האב היה ואולי עודנו מעורב בכל מיני עניינים פליליים בפוליטיקה המקומית.

בשנות ה-20 לחייה עינת הלכה למספר טיפולים פסיכולוגים. את המטפלת הראשונה עזבה מהר כי הרגישה שאינה מבינה אותה ופוחדת לטפל בה. השנייה הציעה שעינת תספר כל מה שהיא זוכרת מהאונס. עינת נבהלה ועזבה. עם השלישי, גבר, הרגישה שמצאה מקום משמעותי. על מהלך אותו טיפול, שנמשך כ-8 שנים, אמרה: "הרגשתי שזו דמות אבהית. בניתי לי עולם פנימי עצמאי, בניתי את האני שלי, הגדרתי גבולות, והכי חשוב: התחלתי להקשיב לקול הפנימי שלי". אך בהמשך חשה שהמטפל "אינו מסוגל וכנראה פוחד לדבר על נושאים מיניים" ועל כן עזבה אותו ופנתה שוב לאישה.

באותה תקופה פגשה את עופר ומאז הם יחד. עופר מתאר מזווית אחרת את השינוי המשמעותי שעברה עינת: "פעם, בתחילת הקשר, היית כזו מקסימה. היה כיף איתך". הוא מספר כי הייתה קשובה ומכילה, אך בשלב מסוים זה השתנה. עינת עונה לו: "נכון, אז לא היה לי קול פנימי. הייתי סתם כלי. היום אני לא מוכנה לשמוע ממך מילה נגדי, רק תגיד תודה ותפרגן".

עופר גדל לכאורה בבית הרבה יותר מסודר. הוא השני מבין שני ילדים. אביו פרופסור שלא ממש נכח בבית. האב נתפס כאיש חביב לכולם, אך שאינו רואה ואינו שומע באמת. דמות חלשה ולא משמעותית. האם, יועצת חינוכית, הכירה את התיאוריות הנכונות וידעה לדקלמן, אך מבחינת עופר הייתה נעדרת רגשית. פונקציונאלית הבית תפקד וכלכלית לא חסר דבר, אך לדבריו רגשית איש לא ראה אותו. עד היום הוא חש תחושות קשות של נחיתות, שאינו אהוב, שלאיש לא איכפת ממנו. הוא זקוק נואשות למישהו שיאהב אותו, ויתייחס אליו, והכי קונקרטי שאפשר: שממש ילטפו אותו. במיוחד, הוא כמה לאהבה, לקשר וליחס מאביו.

הטיפול של עינת אצל המטפלת האחרונה הפך לאחר כשנה לטיפול זוגי. הייתה מחשבה אצל המטפלת שעינת תקועה ושינוי משמעותי יהיה רק במקביל לעבודה משותפת עם עופר. אך הטיפול הסתיים מהר מאד. עינת נפגעה מהמטפלת. לטענתה, היא בגדה באינטימיות שלהן: "זה כמו סכין בגב". אז עברו לטיפול זוגי אצל מטפלת אחרת. "התחיל טוב, דווקא הבאנו את עצמנו ורבנו המון..." אלא שהמטפלת החליטה לסיים את הטיפול. עינת: "נמאס לה מהריבים שלנו", ועופר מוסיף: "היא לא יכלה לסבול אותך ואת הצרחות שלך". הם ניסו עוד מטפלת זוגית לכמה חודשים אך גם שם משהו לא הסתדר: "זה כאילו נפל על תיאום שעות, אבל גם היא לא היה לה כוח עבורנו". ואז הגיעו אלי לטיפול זוגי.

מהתחלה נראה שקיים מעט מאד מרחב זוגי-אמפתי ביניהם ושכמעט אין הקשבה והכלה אחד למצוקות השנייה. כל פליטת פה קלה הייתה עילה לריב, לעלבון, לתחושת נטישה קשה. במקביל נראה שהצורך שלהם אחד בשנייה הוא עצום והם מהווים תנאי הכרחי אחד בחיי השנייה. כל אחד מהם חי את חייו הפנימיים הסוערים תוך שקיומו של האחר מהווה עבורו מראה או כלי עזר משמעותי, בעזרתו הוא ממלא לרגע חסר אישי שלו.

עופר, כאמור, היה זקוק נואשות לליטוף, ליחס אימהי ולקשב. עינת העניקה לו זאת במידה רבה, בעיקר כאשר היה במצבי הרוח הירודים שלו. אבל בתנאי אחד: שישתוק, שלא יתלונן, לא יבקר, רק יפרגן! או אז ליטפה וחיבקה אותו כמו אמא את ילדה. אך עופר לא יכול היה שלא להתלונן, זהו השיח המרכזי שיצר עם העולם שדחה אותו. ודי היה בהערה אחת מצידו כדי שעינת תתפוצץ. היא לא יכלה לשאת שום מילת ביקורת או טענה ממנו, גם אם התלונה הייתה מכוונת לאובייקט אחר או סתם על מר גורלו.

עינת, מצדה, הייתה זקוקה להערצתו. התלונה שלה עליו הייתה: "אני יודעת שהוא אוהב אותי, אבל מספיק שייתן בי מבט מזלזל, שיגיד לי משהו על הבגדים או על האיפור, שיזכיר קשרים קודמים, שיביע אי שביעות רצון, וזהו. אני כל כך פגועה, מרגישה מייד מגעילה ואיכס, לא ראויה ולא שווה, ואני רוצה לברוח ולהעלם". כך, עינת חשה מותקפת, עופר חש נטוש ושניהם באו שוב ושוב למפגשים הזוגיים בתקווה לקבל עזרה קיומית.

פעמים רבות עופר ניסה להביע את רגשות החסך שלו. הוא בכה והתחנן למבטה של עינת. כזכור הוא יכול היה לקבל אותו, בתנאי אחד: שלא יתלונן. לכן הרגיש מחוק, לא נראה, נטול זכות דיבור. אם הביע זאת, בקולו המתלונן, איבדנו שנינו את עינת. בצר לו, עופר הפנה את כעסו אלי. באחד המפגשים, כאשר הזמנתי אותו להתבונן, מייד שיתף וטען שאני לא מעז להתעמת עם עינת, שאני נחמד אליה ולא אליו, שאני ביקורתי רק כלפיו, שאני מתייחס אליהם רק כשאני רואה אותם ושלא באמת אכפת לי מהם ובעיקר ממנו.

אמנם התובענות שלו ממני, להיות אביו האוהב והמלטף, הציפה אותי בתחילה. אך בהמשך, מבעד לכעס ולתובענות יכולתי לזהות ולחוות את כאבו, את החסר הגדול שהילד המגודל הזה חווה. עם הזמן חשתי יותר ויותר אכפתיות כלפיו ולמרות טענותיו עופר נגע ונכנס לליבי.

אך עופר צדק כשאמר שאני חושש מעינת. היא נעלבה בקלות, נפגעה מהר וביטאה את פגיעותה בדרכים שנחוו כזועמות, תוקפניות ואף מפחידות ומשתקות. לעיתים להיפך. היא הייתה נעלמת ונאלמת. אחר כך הייתה מסבירה: "... אני לא מסרבת לדבר אלא פשוט נכנסת ל black out בלי יכולת לחשוב על כלום...". פניה, ברגעים אלו, שידרו לנו את המבט שלדבריה אמא שלה נתנה בה: זעם מהול בתיעוב. מבט קשה ומצמית.

ולעיתים עינת לא יכלה להקשיב לעופר או לי. "לא מוכנה לשמוע!!!", הייתה מבטלת כל אמירה בכעס, צורחת על החדר כולו: "זה בולשיט אחד גדול"; "אין לך מושג"; "אתה אידיוט"; "זה בגלל שאתה גבר מפגר". ברגעים הללו יכולתי להבין את הקושי שחוו מטפלים קודמים עם הזוג הזה. הרגשתי איך אני הופך חלק מהסאגה הרגשית הזו, חש בתוכי פגיעות נרקיסיסטית הולכת ומתעבה, חש מחוק, שאין לי נוכחות, שאסור לדבר, שאני אשם במשהו נוראי, שאני לא שווה כלום ובמיוחד הרסני ורע.

בחדר הייתה נוצרת אז אוירה קשה. ניסיונות שלי להתייחס או לפרש את מה שקורה נתקלו בהתנגדות של עינת ובטרוניות של עופר: "עכשיו אתה מבין על מה אני מדבר?"... הלכה ונהייתה תחושה של מחנק, של זהירות ושמירה פרנואידים. לא רק שלהם, גם שלי. עינת טענה שאנחנו לא מקשיבים לה. אני התאמצתי להקשיב אבל בעיקר הרגשתי מותקף. עינת השוותה אותי כל הזמן למטפל הקודם שלה: "...ואל תיעלב". או שאני לא רגיש כמוהו, או להיפך: שאני אטום כמוהו – "כל הגברים אותו דבר". לאט לאט איבדתי את תחושת הביטחון מול עינת. מה אני לא שומע?

עופר נהנה מכך שאני הוא זה שסופג את זעמה של עינת. במקביל הוא הפך אותי לדמות אב מכילה ומשמעותית עבורו. עינת זיהתה זאת והבהירה שהיא ממשיכה לבוא רק כי אני מאד משמעותי לעופר וכי זה מרגיע אותו. אז הם המשיכו לבוא, אבל הקושי המרכזי של הזוג הזה – חוסר היכולת שלהם לנהל דיאלוג ברמת תקשורת סבירה – כמעט ולא השתנה.

ואז, ברגע מסוים, עינת אומרת לי: "אתה לא ממש מסוגל להתמודד עם טראומות מיניות". ההערה שלה קשה לי. אני ממש מרגיש איך היא תוקפת לי את המקצועיות והגבריות, ואני מנסה להיאחז בכל המטופלות שהיו לי ונפגעו מטראומה מינית. אני מרגיש פתטי לגמרי. ממקום קצת הגנתי אני מזמין אותה לשתף אותנו בטראומה המינית. עד אז עינת תמיד התנגדה לשתף. ואז לראשונה, עינת אומרת בטון ספק משתף ספק תוקפני: "עד היום אני מתקשה ביחסי המין בגלל זה. אבל אני חוששת לספר לך שמא גם אתה תתקוף אותי...".

עופר קופץ ואומר: "בבקשה"... בטון של "אמרתי לכם, אין עם מי לדבר....". אני מרגיש בעיקר מותקף ומכווץ. במקום להבין שסוף סוף משהו נפתח, להרגיע אותה ולומר שאני מבטיח לנסות שלא להתקיף, אני ממשיך להתגונן. שולף את נשק המטפלים המתגוננים ואומר לה שאולי היא משחזרת משהו. הרי כך הרגישה גם עם מטפלים קודמים ובעיקר עם המטפל גבר הקודם, שבגלל הקושי שלו להכיל טראומה מינית עזבה טיפול של 8 שנים....

עינת מתבוננת בי במבט קשה, ובצדק. פניה מתכרכמות, היא מתכווצת. אני רואה את המצוקה במבטה. זהו רגע חדש עבורנו: אני רואה מצוקה במבטה, לא רק זעם מהול בתיעוב. זה הרגע בו אני קולט שעופר ואני עסוקים בהתגוננות ולא מקשיבים לה. מרוב פחד ממה שאני חווה כתוקפנות שלה, אני לא איתה כשהיא מוכנה לספר על הטראומה המינית. הנה השחזור והוא לא שלה. זה אני שלא מקשיב לה, אולי כך גם קודמיי. בטני מתהפכת בקרבי. עינת מוכנה להיפתח ואני מפרש קריאה למגע ותקשורת כתוקפנות. מי יודע כמה פעמים היא דיברה ואנחנו האחרים לא היינו פנויים לשמוע?

אני נזכר באותו רגע באשה שעברה אונס אלים ונזרקה בנגב. איכשהו הצליחה להגיע לכביש ונאספה על ידי נהג שעבר בסביבה. ואז, תוך שהיא מתייפחת בבכי נוראי על כתפו של האיש שהציל אותה, הוא שוכב איתה ובעצם אונס אותה שוב. זהו. למה שתאמין למישהו עכשיו? וזה גם הסיפור של עינת. היא זקוקה לעזרה אבל כבר לא מאמינה לאף אחד שלא יאנוס או יפגע בה שוב. כמו האנסים שפגשה, כמו האבא הנצלן, וכמו האמא הזורקת מהבית. אז נכון, היא מתגוננת, אבל בצדק. היא מנסה לומר אך עופר ואני לא קולטים, עסוקים כמו כולם באגו שלנו, בפגיעות שלנו, מתנכרים למצוקה האין סופית של הילדה-אישה הפגועה הזו.

כל העמדה שלי משתנה בבת אחת. אני אומר לעינת: "עינת, אני מתנצל, את צודקת. את מדברת ואני לא מקשיב לך". היא מתבוננת בי בחשדנות ושואלת: "מה בדיוק אמרתי?". אני חוזר על דבריה. היא אומרת: "אתה באמת לא מקשיב. אז למה אתה לא מקשיב לי?"... אני אומר לה: "כי במקום להקשיב לך, אני עסוק בהתגוננות. פירשתי לא נכון את דברייך. אני משחזר את אמא שלך, מתגונן מפנייך כאילו את תוקפת אותי ולא קולט את הקריאה הנואשת שלך שסוף סוף מישהו בעולם הזה יקשיב באמת, לא באמפטיה פולסית, לטראומות שחווית...".

עינת קצת נרגעת, מביטה בי במבט נוקב וצודק ואומרת לי: "אתה לא מבין? כל פעם שאתה אומר לי את המילה שיחזור, כל פעם שמישהו אומר לי את המילה הזו שיחזור, אני מרגישה עוד יותר דפוקה, ועוד יותר מגעילה ועוד יותר חסרת תקנה." ואני עונה לה, עדיין בתוך רגע של לקיחת אחריות: "כשאני אומר לך שיחזור, אני בעצם מתכוון לומר לך שאני הוא זה שמשחזר משהו, שלא שומע משהו, שעושה את אותה טעות שנעשתה בעבר כל כך הרבה פעמים ושאני לא הייתי פנוי לראות את הכאב שלך".

אני משתתק. אין לי יותר מה להוסיף. לראשונה שקט בחדר. עינת "המפחידה", נראית לפתע כל כך פגיעה וחשופה. עיניה דומעות, היא כמו מחפשת משהו להיאחז בו... ואז עופר, אותו עופר ילדותי, שנראה היה משותק עד אותו רגע, פתאום מתבונן על עינת במבט חדש שלא ראיתי עד כה, מבט של אב דואג ומגן. בטבעיות מרגשת הוא מחבק את עינת וחופן את ראשה בתוך חזהו הגדול.

הרגע הזה בטיפול היה רגע מרגש שפתח את התקיעות שהייתה שם עד אותו הרגע. בעקבותיו חל שינוי בעמדה הטיפולית שלי איתם ואימצתי עמדה נטולת אגו, נטולת נפח, נטולת פירושים. בדיון ארחיב על כך. בהמשך האווירה הלכה ונרגעה ואף נוצר מרחב לדבר על הריון. נכון להיום יש להם 2 ילדים.

דיון תיאורטי במקרה של עינת ועופר

המקרה הזה שונה מהקודם מ-2 הזוויות המעניינות אותנו, הזווית המערכתית וזו של הזדהות השלכתית. מהזווית הראשונה, ניסיונות שלי ושל מטפלים אחרים בעבר להתייחס אליהם כזוג "מערכתי" נתקלו בקשיים ובהתנגדויות. לטעמי דבר זה נבע מהעובדה ששניהם סבלו מפגיעה קשה במה שהייתי מכנה: "הקשר המערכתי הראשוני" שלהם. בשל כך, התבקש הפעם דווקא לוותר לזמן מה על ראייה מערכתית, לראות כל אחד מהם כפרט שלכאורה אינו חלק מזוג, דרך האישיות, הרקע והצרכים הייחודיים לו.

את עופר לראות כמי שנזקק להכרה ומבט חם מדמות אבהית, ואת עינת כמי שהפגיעות הקשות שחוותה הפכו אותה לחשדנית כלפי כל אובייקט שמתקרב אליה. דווקא כך התאפשר גם להם בסופו של דבר "לראות" האחת את השני במבט רחב יותר. עינת נתנה מקום למצוקה של עופר ולצורך שלו בפונקציה אבהית. עופר זיהה והזדהה סוף סוף עם הטראומה של עינת עד שיכל לחבקה חיבוק אבהי מרגש.

ובאשר לפגיעה בקשר המערכתי הראשוני, נראה כי פגיעה זו נוצרת כאשר אובייקט משמעותי, בדרך כלל הורה, חודר ומבטל את גבולות המרחב הפנימי של הילד. בשל קוצר המקום והפגיעה העמוקה והמתמשכת שחוותה עינת, נדגים את ה"קשר המערכתי הפגוע" בעיקר דרך ההתפתחות שלה. מה קרה שם אצל עינת ואיך לעבוד עם זה? נתבונן דרך 3 תקופות בחייה:

* תקופה ראשונה: כילדה המרחב האישי של עינת נפרץ ונחדר באופן מזעזע ואלים מצד האם, האב, בני גיל ואחרים. אך למרות הפגיעות הקשות שהיא ספגה כילדה, עינת מיאנה להתפרק ונאבקה לשמר איזשהו מרחב פנימי שמור בתוכה. לשם כך היא כמו ויתרה על האזור הנפשי/סומטי הפגוע ונסוגה פנימה לתוך עצמה. כך, האזור הפגוע הפך לאזור פסאודו חיצוני לה. דרכו היא תיקשרה ומתקשרת עם העולם מבלי לחוש נחדרת. כלומר, היא הקריבה חלקי עצמי, חלקי גוף ונפש אמיתיים, מחקה אותם ואת המגע הרגשי איתם. אולי כמו צבא שנסוג מפני התקפה לקו הגנה שני ומוותר תוך כך על שטחי מולדת יקרים. כעת אזור זה מתקיים לכאורה מחוץ לנפשה וגופה ובו מתקיימת האינטראקציה שלה עם העולם.

עינת הצילה כך את עולמה הפנימי, אך המחיר היה עצום. היעדר מגע, דיסוציאציה קשה עם חלקים שלמים של גופה ושל נפשה. חלקים שאמנם כאבו וצעקו, אך כמו העץ שנופל ביער, איש לא קלט ולא רשם את הכאב. בעיקר לא עינת עצמה. התוצאה הייתה ניתוק של חלקי נפש וגוף, כולל המיניים, ההופכים מחוקים, לא נחווים. רוב קשריה הפכו לשחזור אין סופי של הפגיעות הפולשניות הארכאיות שחוותה. לדבריה, חשבה כנערה אז שהכול בסדר. לא היה לה מושג מה היא מרגישה. מבחינתה יצרה קשר פסיאודו נעים עם העולם. למעט רגעי התעוררות בהם מצאה עצמה מוצפת אחרי חוויות משפילות ואלימות ואז התנתקה שוב.

* תקופה שנייה: במהלך הטיפולים הפסיכולוגים שעברה ננגע אט אט החלק הרדום. כמו ברגל נרדמת שמתעוררת, החלו לחזור סימני חיים לחלקי האישיות המנותקים. התחושה הראשונה החוזרת לבשר חי רדום היא כאב בלתי נסבל. עינת החלה לסבול. חשה תובענות בעבודה, השפלות של גברים, נטישה של דמויות משמעותיות. הקשר הדיסוציאטיבי הפסאודו נעים שיצרה עם העולם הפך לקשר מציק. זהו השלב שמנסים לכבוש מחדש, לשחרר, את השטחים הכבושים של עולמה. להשיב את בעלותה על העצמי שלה.

בשלב הזה החלה עינת "לטפל" באחרים סובלים כמו בנות שעברו אונס או התעללות מינית. זו הייתה נתינה שמהותה לראות דרך האחר הסובל את העצמי הסובל שלה. אז הכירה את עופר וכך גם התנהלה בתחילת הקשר איתו: נתינה אין סופית והקשבה למצוקות שלו, לחסר שלו, להשפלות שחווה בילדותו. דרך העיסוק בסבל שלו עיבדה עינת את שלה. לא לחינם עופר התגעגע לימי תחילת הקשר.

* תקופה שלישית: עינת יצרה מגע עם חלקי העצמי הפגועים והכואבים שהיו מנותקים. המגע עם הכאב שבתוכה נחווה כפצע פתוח שותת וכואב. במצב כזה כל מגע וקשר עם אחר מכאיבים ומפחידים. היא חשה שאינה סומכת על איש, חדלה לסייע לאחרים וכפי שטען עופר, החלה לעמוד על שלה. אך זו לא עמידה במובן האסרטיבי ששם גבולות. זו בעיקר שמירה פוסט טראומטית מהאפשרות שמישהו ינסה שוב לחדור ולהשתלט. כל אינטראקציה בשלב זה יכולה להחוות כרודפנית. אפילו אהבה, נתינה ואכפתיות מהאחר. אפשר להבין זאת. כשיש פצע פתוח ושותת, כל מגע נחווה כמכאיב, כל נגיעה כחודרנית. לכן היא מגיבה לכל מגע כזה כנשוכת נחש: זועמת, צועקת ופגועה או משותקת ומושתקת.

כך הגיעה עינת יחד עם עופר לטיפול – בשלב השלישי. בשלב כזה בטיפול המטפל מתבקש להוות סביבה סטרילית. לא לגעת בבשר החי. בשפה הטיפולית - להימנע מלפרש או להיות, כמו שמציע ביון (1970): "ללא זיכרון, ללא איווי וללא הבנה" – "Without memory, without desire and without understanding". כל סימן המעיד על קיום אגו של אחר או סופר-אגו מאשים, נחווה כחודרני, מוחק, משפיל והרסני כלפי העצמי הפצוע של המטופל. לאקאן קורא לעמדה הטיפולית בשלב זה – להיות המזכיר או העוזר האישי של המטופל. הקוהוטיאנים ידברו על חמלה והתמוססות.

עמדה פולסית-תומכת לא תסייע כאן. היא תחווה כשקרית ועל כן תחזק תחושות חוסר אמון וחודרנות. החוויה הטיפולית הזו עשויה להימשך זמן רב עד להיווצרות מרחב פוטנציאלי חדש. פרדוקסאלית, דווקא העמדה נטולת האגו הזו, הוויתור על השליטה ומסירתה לחלוטין בידי הסובייקט הפצוע תסייע למטופל ליצור עבור עצמו מרחב פוטנציאלי. אולי קטן, אולי מקומי, אך כזה שיאפשר לו מגע אנושי יותר בטוח, גם אם חלקי.

אני הבנתי זאת בתחילה, בראש, בתיאוריה, אך התקשיתי שלא לחוות את עינת כתוקפנית, מסרסת ופוגעת. למעשה, חוויתי את התחושות של עינת עצמה: מותקפת, מסורסת ופגועה. כך שחזרתי שוב את הפולשנות והחודרנות כלפיה.

בתקופה השלישית של עינת, כאשר הגיעו לטיפול אצלי, עינת לא יכלה לשאת את המגע הביקורתי והמכאיב של עופר. עופר, מצדו, לא הבין מה השתנה. עד לפני זמן מה עינת לכאורה "הכילה" אותו מצוין. הביקורתיות הייתה דרכו לאותת לה שהוא זקוק לה. זו למעשה ההזדהות ההשלכתית שלו. אך את עינת הביקורתיות החזירה לתקופות חשוכות ובלתי נסבלות. במצב הזה שניהם היו נעדרי גמישות. משא ומתן לא יכול היה לפתור את הפלונטר הזה.

מה שעזר להיחלץ מהמצב הבלתי נסבל הזה זו העמדה הטיפולית שתיארתי, שלצערי לקח לי זמן רב עד שהגעתי אליה. במהלכה "גופו" הנפשי והווייתו של המטפל מהווים מעין מרחב מעברי ומימסרי בין בני הזוג. מחד גיסא, כאילו ניהלתי שם קשר ישיר ונפרד עם כל אחד מהם, עם היענות לצרכים הייחודים של כל אחד מהם. מאידך גיסא, הייתי buffer, בולם זעזועים, ביניהם. ניתן לומר שההזדהות ההשלכתית יצרה יחסים מערכתיים אך שרק דרך המיכל המשותף שניתן בטיפול ניתן היה לראותם ולתקשרם.

עבור עינת תפקידי היה לזהות את זעמה כביטוי לצרחה של בשר חי כואב ולא לחוות אותה כתוקפנית. כשזה קרה התאפשר לה לחוש יותר מוגנת ופחות נחדרת. תפקיד נוסף שלי עבורה, אשר איפשר את המשך הטיפול ברגעים קשים, היה הנוכחות המשמעותית שלי עבור עופר, שכללה "משיכת האש" והביקורת שלו אליי וכך שמירה על עינת מפני התובענות שלו.

עבור עופר היו לי 2 תפקידים: ראשית, לגלות דרך "החיבוק האבהי" שכה התאווה אליו, שכמיהתו לחום ואהבה אינה כה הרסנית. בנוסף, לראות שתובענותו וכעסו דומים לזעם של עינת: ביטוי של מצוקה וצורך עז באהבה. כך התאפשרה לו חוויה מתקנת למקום ההורי החסר ויתרה מזו: התאפשר לו לגלות ולהתחבר ליכולת שלו עצמו לתת ולהכיל, כפי שקרה ברגע המכונן והמרגש בו הוא חיבק את עינת.

מודל מארגן: רמות העומק של הזדהות השלכתית

ב-2 תיאורי המקרה שהובאו כאן ניתן לראות כיצד עבודה עם ראייה מערכתית יכולה לייצר תקיעות (Impasse) בטיפול זוגי. בזוג הראשון, רותי ואריאל, ראינו כיצד עלולה הזווית המערכתית להיעלם מעין המטפל וכך לייצר תקיעות, ובזוג השני, עינת ועופר, ראינו כיצד התבססות על ראייה מערכתית דווקא עלולה להחמיץ את המורכבות של הזוג וליצור תקיעות. בשני המקרים הסיבה הייתה נוכחות של הזדהות השלכתית מופרזת שתקפה את המערכת הזוגית.

ביון תאר מנגנון תקשורת ראשוני בין התינוק לאם שהוא נורמאלי וחיוני להתפתחות התינוק: הזדהות השלכתית נורמאלית. במהלכו הסובייקט משדר לעולם מסרים לא מילוליים ואנו יכולים לדעת עליהם דרך הקשבה לרגשות, לתחושות ולמחשבות שמתעוררות בתוכנו במפגש איתם. אך במצבים פתולוגיים, כפי שקליין וביון תיארו, השימוש במנגנון ההזדהות ההשלכתית נעשה יותר ויותר מופרז. בהתאם, יכולת המיכל להכיל ולתת משמעות לתשדורות נעשית קשה יותר. בטיפול זוגי, כפי שראינו, התקשורת הזו נעשית עוד יותר מורכבת. דרך שני הזוגות ראינו כיצד הסובייקט הזוגי עצמו משתמש במנגנון הזדהות השלכתית כה עמוק שקשה היה לנו המטפלים לקחת לתוכנו, להכיל ולתת משמעות לחומרים הלא מעוכלים. דרך רותי ואריאל, עינת ועופר, יכולנו לראות לא רק את המימוש של מנגנון ההזדהות ההשלכתית בטיפול אלא גם להיווכח בהבדלים בין רמות העומק המופרזות שלו.

כדי לקבל טעימה לאופן בו ניתן לעבוד עם כלי זה בטיפול זוגי לפי הבנתי, אציע מודל סכמטי הכולל טיפולוגיה של 4 רמות עומק של הזדהות השלכתית. אני מניח שכל סובייקט משתמש בכל רמות העומק והשאלה במפגש עם זוג תהיה: באיזו רמה מרוכז עיקר המסר.

* רמה 1: הרמה הראשונה היא מה שביון מכנה: הזדהות השלכתית נורמאלית (ביון, 1959). זוהי תקשורת של חלקיקי ביטא, חלקיקים שלא ניתן לחשוב אותם, לחלום אותם או לעכלם. אלו רכיבי נפש שניתן רק לרוקן אותם (to evacuate) החוצה. התינוק או המטופל מרוקן אותם מתוך נפשו לתוך אובייקט שמוכן לקלוט אותם – האמא או המטפלת. עבור התינוק זו דרך תקשורת חיונית.

לאם/מטפלת סבירה יש כלים – מיכל ו- reverie או חשיבה וחלימה – הקולטים ומעבדים את המסר. אצל המכיל מתעוררים רגשות דומים לאלו שהתינוק/מטופל חווים. האם/מטפלת מתרגמת את התחושות למשמעות. בשפה של ביון היא עושה שינוי או התמרה מבטא לאלפא. תינוק בריא מפנים את רכיבי האלפא ובונה בעזרתם את עולמו הפנימי. בדוגמאות שהבאתי נראה שעופר תיקשר בעיקר דרך רמה זו. למרות שעל פניו הוא נחווה "קוטר" ומתקיף ניתן היה להבין שזו דרכו לתקשר את כאבו ומצוקתו.

* רמה 2: ברמת העומק השנייה (ביון, 1962א), התינוק מתקשר דרך הרס עצמי, או מה שעשוי להיראות כהרס עצמי. רמה זו קשה יותר להכלה משום שהסובייקט מפנה יותר הזדהות השלכתית מופרזת (ביון, 1962א) לתוך עצמו ופחות למטפל/אמא. רותי ואריאל, למשל, בנו סביבם בועה שהייתה רוויה בתוכה בהזדהות השלכתית מופרזת. בו זמנית הבועה צמצמה את הקרנת ההרסנות החוצה לסביבה. אפשר והסובייקט עושה זאת משום שהתייאש מאובייקט משמעותי הנתפס כמתעלם או נוטש. הוא מנסה להתעלם מהאובייקט ולהתנהג כאילו אינו קיים ואינו נחוץ. התוצאה היא הרסנות חזרתית המתקשה לגייס עזרה.

מטופלת ברמת עומק כזו הופתעה לגלות שהיא מורחת על גופה את אותו קרם גוף כבר 27 שנים, מגיל 13. היא המשיכה בכך למרות שהקרם גרם לה לאלרגיה ולסבל פיזי רב. היא נזקקה כל כך לבועת הקרם עד שהתעלמה מהסבל שנגרם לה והתעלמה מהמלצות הרופאים הרבים שבדקוה ואמרו לה במפורש לוותר על הקרם. עם מטופלת אחרת השתמשנו במטפורה של שמיכת קוצים – "אם זר קוצים כואב זה מה שאת אוהבת...".

אך זה רק כאילו. הניסיונות הנחווים חזרתים והרסניים הם עצמם דרכו של הסובייקט לתקשר מצוקתו ולקרוא לעזרה. תדמיינו מישהו שכלוא באיזה מקלט אך ללא מגע עם מצוקתו. הוא צועק כדי שישמעו אותו, אך אם שואלים המחלצים: צריך עזרה? ישיב ב- "לא תודה". רק דרך חזרה חוזרת ונשנית של התהליך ניתן יהיה לשער שהוא במצוקה קשה שאינו במגע איתה. ההבנה שהוא במצוקה וניסיונות ממשיים לפתוח את הדלת ירגיעו אותו. הזיהוי של בועתם המשותפת אך הבלתי נראית של רותי ואריאל והכניסה הזהירה לתוכה הרגיעה מעט את הלכודים וניתן היה לשמוע את אנחת הרווחה.

* רמה 3: גם כאן נראה קווים של הרס עצמי, אך הבנת ההרס העצמי אינה מספקת. אם נחזור למודל החילוץ, אזי כאן יש התקפה על המחלצים מהמקלט. הזכרתי את הבחורה שנאנסה על ידי מי שלכאורה בא להציל אותה. פגיעה כל כך קשה, ברמה פוסט טראומטית, מובילה בדרך כלל לאחת מ-2 תגובות: שיחזור הרסני חוזר ונשנה, או זעם והרחקה של כל המצילים. לכן ברמה הזו – השלישית, המסר התקשורתי המרכזי מתוקשר דרך Acting out, שחזור הטראומה או התקפה על האובייקט המחלץ.

זו תקשורת עם קווים פרנואידיים. שפה אחרת - תקשורת פסיכוטית. זו דוגמא לטענה שפסיכוזה היא סוג של הגנה. בגרעין העמדה הזו: אם אין אני לי מי לי, אך לא במובן הפונקציונאלי הבוגר אלא במובן של הצפה בחרדה עצומה כשאי אפשר לסמוך על אף אחד. עדיף להישאר מנותק ומפוצל, אפילו להיפגע שוב ושוב, ולא לסמוך על אף אחד. קליין הייתה מכנה זאת סוג של Envy. אך בניגוד ל envy הקלייניאני זו תגובה הגנתית ובעיקר תקשורתית. זו אמנם דרך מעוותת ועדיין, דרך שיחזור והעמקת הבור, או דרך צמצום ההיעזרות והתקפה על המחלצים, היא מזמינה אותנו לזהות קריאה לעזרה נואשת של הסובייקט המתקשר. בל נטעה: החרדה הכי עמוקה של המתקשר היא שנטעה בהבנתו. שנשחזר איתו שוב את הטראומה או שנתרחק ממנו משום שנחווה אותו כתוקפני והרסני. מקרב הזוגות שהוצגו כאן, עינת היא דוגמא לתקשור ברובד השלישי הזה.

* רמה 4: הזדהות השלכתית פרוורטית או חודרנית: זו הזדהות השלכתית עוצמתית בה המטפלת נשאבת לתוך עולמם הפרוורטי של בני הזוג. המאפיין המרכזי שלה הוא שבני הזוג משתמשים במטפלת, או יותר נכון – מנצלים אותה להתענגות הפרוורטית. המשמעות של התענגות פרוורטית בהקשר הנוכחי היא הימנעות של בני הזוג מלהיות במגע עם הסבל והמצוקה שלהם והחלפתה במיניות פרה-גניטאלית. דוגמאות מוכרות הן: סדיזם, מזוכיזם, מציצנות, חשפנות, ביטול הגבולות והנפרדות וכן הלאה. המשימה של המטפל היא לזהות את הניצול הזה, לשים לו גבול ולחבר אותו לאט לאט, לכאב. בתחילה בתוך עצמו ובהמשך עם המטופלים. במקרים שהבאתי לא היה שימוש משמעותי ברמה הזו. נרחיב עליה ונדגימה במקום אחר.

סיכום

אסכם ב-3 נקודות מרכזיות העולות מתיאורי המקרה ביחס לעבודת המטפל בטיפולים זוגיים קשים:

ראשית, אם הטיפול תקוע לאורך זמן או קשה מדי, יש להעלות את ההשערה שקיים משהו שאנו לא שומעים ולא מבינים. יתרה מזו – שאנו משחזרים יחד עם הזוגות משהו ארכאי מחייהם המשותפים והאישיים. קרוב לוודאי שההשתחזרות הסמויה נוגעת באזורי העיוורון שלנו. הקושי אינו רק במטופלים. בפרפרזה על מאמרו של ביון "על היהירות" (1957): היהיר, הטיפש והמשחזר הוא אנו, המטפלים.

שנית, כדי לראות בתוך העיוורון עלינו להינגע ולחוות את הכאב העמוק שלנו ושל המטופלים, המתבטא דרך חוויות ותחושות קשות ושליליות. עלינו לשאת תחושות בלתי נסבלות אלו, עד כמה שנוכל בלי להתגונן, חשופים לדחייה ולתוקפנות של המטופלים. זו משימה מאתגרת ולעיתים בלתי אפשרית. נזכור, איננו מגלומנים.

לבסוף, ובאשר לעמדה התיאורטית, האבחונית והמקצועית שלנו, בנוסף לראייה המערכתית, ההקשבה לתוכן והכרת תיאוריות, גם המודל המארגן החלקי שהצעתי כאן, לעבודה עם הזדהות השלכתית, יעזור לדייק את אופי ועומק ההזדהות ההשלכתית הנחווית ומתקיימת בחדר. מודל זה יכוון אותנו לזהות ולתפוס את המצוקה הייחודית של כל זוג וזוג.

ב-2 הטיפולים שהצגתי לקח לי זמן לראות. לצערי, במצבים רגרסיביים ופגועים איני יודע כיצד ניתן להיות עם מטופל יחיד, זוג או משפחה מבלי לחוות את החוויה בעצמך ובעוצמה רבה. אומרים שחכם אינו נופל לבור שפיקח יודע לצאת ממנו. עלינו המטפלים להיות לא-חכמים אך לשלב בין טיפשות ופיקחות. כלומר ליפול שוב ושוב לבורות ואז אולי לצאת מהם וחוזר חלילה.

על הכותב – רוני עמיאל

רוני עמיאל הוא פסיכואנליטיקאי מנחה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו; פסיכולוג קליני מדריך; מלמד את ביון ופרויד ומדריך במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, במסלול ביון במכון מגיד ליד האוניברסיטה העברית ובבתי-ספר שונים לפסיכותרפיה.