פרופ׳ יוסי לוי בלז וד"ר הדס שהרבני סיידון
בתקופות של משבר וטראומה קולקטיבית, ובוודאי כאשר מתרבים בתקשורת הדיווחים על משברים אובדניים ועל אנשים שמתו בהתאבדות, גם אנחנו, נשות ואנשי בריאות הנפש, נעשים דרוכים יותר. מי מהמטופלים שלנו בסיכון? מתי לאחרונה קיימנו איתם הערכת סיכון? אלו ביניהם שמתמודדים עם אובדנות חווים שיפור או החמרה? ומה עלינו לעשות כעת?
בעוד שאצל חלקנו הדריכות מלווה בשמירה על פעילות טיפולית רציפה כמו ניהול תכנית בטחון עם המטופל, אצל רבים אחרים חשיפה לחדשות על אובדנות מעוררת חרדה ואפילו שיתוק. אנחנו קוראים את הכותרות, פוגשים את הכאב בחדרי הטיפול, שומעים סיפורים מהשטח ומנסים לתת פשר להתרחשות, להבין מה מתחבר למה. הכל צף בדעתנו: הטראומה המתמשכת, המלחמה, המילואים, האובדן, הכאב, השחיקה, העומס על מערכות הטיפול, וכן, גם תופעת האובדנות.
חלק מהחיבורים הללו אכן חשובים, ואף מבוססים היטב בספרות המדעית ובנתונים. אך דווקא משום כך, ובפרט כשמדובר באובדנות, נדרשת מאיתנו עמדה מקצועית זהירה יותר, עמדה מנהיגותית המכירה באחריות שלנו לפשר שאנו נותנים לאירועים, ולהשפעתו בפועל על מטופלינו ועל הציבור.
ריבוי דיווחים בתקשורת על מקרי אובדנות מייצר סיכון להטיות קוגניטיביות. כאשר התקשורת מדווחת על רצף של מקרי מוות מאובדנות, המוח האנושי, גם של מטפלים מומחים, עלול להתייחס למקרים בודדים כואבים וטרגיים, ככאלו המייצגים את השכיחות באוכלוסייה הכללית וכך גם את המצב בקליניקת המטופלים האישית.
מבלי לשים לב, מטפלים עלולים להעריך לא נכון הסתברות למשבר אובדני או להתאבדות תוך התעלמות מגודל המדגם (הטיית ייצוגיות), לחפש באופן אקטיבי מידע שמחזק את החששות (הטיית האישוש) ולזהות רצף אקראי של אירועים קשים כמו מגמה או דפוס (הטיית הצבר).
נוסף על הטיות קוגניטיביות הנובעות מחשיפה תכופה לדיווחים על מוות מאובדנות, גם אופן הדיווח עצמו משפיע על צוותים מקצועיים העוסקים בבריאות הנפש, בדומה ליתר האוכלוסייה. פעמים רבות הדיווח התקשורתי מציג סיפור אישי, מלא פרטים וקורע לב. מסגור דרמטי זה מביס את המסגור הסטטיסטי המוכר למטפלים, ומעורר תחושה של איום ממשי ומיידי. שילוב נרטיבים של אובדן וכישלון מקצועי בדיווח החדשותי ("המערכת כשלה", "הכתובת הייתה על הקיר"), עלול לעורר חרדה מטעות או כישלון.
על כן, עלייה בדיווח התקשורתי על משברים אובדניים או מוות מאובדנות, עלולה להוביל מטפלים לחוויה סובייקטיבית לפיה הסיכון האובדני סביבם זינק דרמטית. תיאורים כמו "גל" ו"צונאמי" (הטיית הצבר) מגבירים את הפגיעות ואת השחיקה של האובייקטיביות המקצועית. במצב כזה, מטפלים עלולים להתנהל באופן הגנתי, להימנע מהערכת סיכון ואפילו לסיים קשר טיפולי על ידי העברת מטופלים המתמודדים עם אובדנות, כתפוח אדמה חם, לגורם שלישי.
חשיפה לדיווחים בתקשורת, מחלחלת גם כן בדרכים שונות אל הגישה הטיפולית ועשויה לפגוע באיכות המענה למטופלים. כך למשל, חלק מהמטפלים עלולים לפעול ברגישות יתר: להתמקד בניהול סיכונים, להפעיל נהלי חירום מוקדם מדי, או להוביל לאשפוזים כפויים מיותרים. אחרים, בשל שחיקה רגשית מהמידע המכאיב אליו נחשפים בתקשורת, עלולים לפעול ברגישות חסר ולהתקשות להעריך נכונה סימני מצוקה אותנטיים של המטופל הניצב מולם.
אם כן, כיצד עלינו המטפלים לפעול? מחד, עלינו לראות ולתת מקום לכאב שחווים המטופלים, לזהות את העומס המנטלי שנגרם במציאות רווית לחץ ולאתר את הסיכון האובדני. מאידך, עלינו לשמור על התבוננות ביקורתית חיונית ולשאול: האם השיח המקצועי מעצים את התפיסה הציבורית לגבי סיכון אובדני? האם באופן אישי אנחנו קשובים לסימנים מבלי להפוך אותם לניבוי? ובעיקר, האם אנחנו נקלעים לסחף קוגניטיבי שגורם לנו לספר סיפור שהנתונים עצמם עדיין אינם יודעים לספר?
עלינו לשמור על תפקוד מקצועי ועל 'מנהיגות פסיכולוגית' (לוי בלז, 2024; לוי בלז ומנדלוביץ, 2024; לוי בלז ולוי בלז, 2026) במציאות מורכבת ובתנאים לא פשוטים. כלומר, עלינו לשמור על עמדה אנושית-מקצועית המבקשת להפוך איכויות טיפוליות לעקרונות פעולה בזירה הציבורית והחברתית, ולשלב רגישות קלינית עם אחריות מוסרית רחבה. אנו יודעים שאובדנות היא תופעה מורכבת ורב גורמית, אשר לעולם אינה נגרמת מגורם אחד בלבד. מצוקה נפשית קשה, טראומה, דיכאון, פציעה מוסרית, בדידות, אובדן, שימוש בחומרים ותחושה של חוסר תקווה ומוצא, יכולים כולם להגביר את הסיכון.
יחד עם זאת, אין להסיק מהידע המקצועי כי טראומה או הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) מובילות באופן ישיר להתאבדות, או שמקרה התאבדות מסוים הוא תוצאה ישירה של אירוע לאומי, של היעדר טיפול או של כשל מערכתי. לפעמים אנחנו לא יודעים מה גרם לאובדנות פעילה, וגם היכולת לומר "אנחנו לא יודעים" היא חלק מהמקצועיות שלנו וחלק ממה שהקהילה צריכה לדעת. הזהירות הזאת איננה רק מבוססת מדעית, אלא משמשת ככלי משמעותי במניעת המקרה הבא.
אחד הדברים החשובים שאנחנו יודעים על אובדנות הוא שמחשבות אובדניות והתנהגות אובדנית אינן אותו הדבר. בין מחשבות והתנהגות קיים מרחק גדול והמעבר ביניהן אינו אוטומטי. ניתן לחשוב על המרחק הזה כעל חומה גבוהה ועתיקת יומין: מערכות עמוקות שמושרשות בד.נ.א שלנו ומתמקדות בשימור החיים, בפחד מפגיעה וממוות, באחריות שלנו כלפי אנשים משמעותיים, ובתקווה, וגורמות לנו לעשות הכל כדי להישאר בחיים. אותה מערכת הישרדותית פעלה בנו למשל גם בתקופת הקורונה, כאשר הסכמנו לוותר על קשרים, מפגשים, יציאה מהבית וחיבוקים, רק כדי לא להידבק ולהישאר בחיים.
נכון, לפעמים הכאב נעשה בלתי נסבל והחומה נשחקת, אך לפעמים גם העולם שסביב האדם עלול שלא בכוונה, להנמיך את אותה חומה ולהגביר את הסיכון לכך שהמחשבה תהפוך להתנהגות. כאשר דיווחים תקשורתיים חוזרים מחברים בין טראומה להתאבדות; כאשר נוצרת תחושה שאנשים מקבוצה מסוימת "מתאבדים עכשיו"; כאשר מתואר "גל" התאבדויות בתקשורת; כאשר ההתאבדות מקבלת הסבר כמעט הגיוני כמו "אחרי מה שהוא עבר, אפשר להבין", האפשרות שהייתה רחוקה נעשית מעט יותר מוכרת וזמינה, וזה מסוכן.
בעת דיווח חדשותי על מוות מאובדנות, אדם המצוי בכאב יכול לשמוע לא רק את סיפורו של האחר, אלא גם מסר שקט ומסוכן: אנשים כמוני, שעברו את מה שאני עברתי, מתאבדים. זו אחת הסיבות לכך שמחובתנו להקפיד כל כך על האופן שבו אנו מדברים ומסקרים אובדנות. לא משום שאסור לדבר עליה, להיפך – צריך לדבר, אך נכון.
יש הבדל גדול בין דיבור ישיר, אחראי ומדויק לבין שיח שהופך את ההתאבדות לתגובה מובנת וכמעט צפויה למצוקה. ייתכן שזו אחת ההבחנות החשובות ביותר עבורנו כעת: חשוב לנרמל את הכאב ולא לנרמל את ההתאבדות.
אחרי מלחמה, אובדן, פציעה, חודשים ארוכים של מילואים או חיים בתוך מציאות מתמשכת של חוסר ודאות, חשוב שאדם ישמע מאיתנו שהכאב שלו מובן. חשוב שישמע גם שמותר לו לחוות קשת של רגשות ותחושות כמו פחד, כעס, ריק, בלבול ומותשות, ושהנפש מגיבה למציאות בלתי רגילה ומחפשת דרכים לצמצם את הכאב. לצד הכרה זו, חשוב לשמור על קול ברור: הכאב יכול להיות עצום ומוות אינו המשכו הטבעי.
כאן העבודה שלנו המטפלים, נעשית מאוד קונקרטית. כשיש מחשבות אובדניות, חשוב שלא נחשוש מהן. בקשר הטיפולי, מנהיגות פסיכולוגית באה לידי ביטוי במעבר משיתוק לתגובתיות ופרואקטיביות: שואלים ישירות ובודקים תוכנית, פעולה, כוונה, נגישות לאמצעים, שינויים בעוצמת הסיכון וגם בודקים מה הם גורמי המגן ומה מחזיק את האדם בחיים.
כשצריך, בונים תוכנית ביטחון: מזהים עם האדם מה הסימנים המקדימים, מתעדפים פעולות מרגיעות שניתן לממש בעצמאות, מגדירים מיהם האנשים ומהם המקומות שעוזרים להסחת הדעת, בוחרים את האנשים שאפשר לבקש מהם עזרה, מאתרים את הנתיבים האפשריים לסיוע במצבי חירום, מצמצמים נגישות לאמצעים מסוכנים ומנגישים את הסיבות שיש לאדם להמשיך. עושים זאת תוך הגדרת מעקב ורצף טיפולי וחיבור לאנשים משמעותיים שייקחו חלק בשמירה על האדם. כל אלה, הם יסודות התערבות שעליהם אין קיצורי דרך.
טיפול באדם אובדני אינו מסתכם בהערכת סיכון ובניית תכנית ביטחון. לפעמים הדבר החשוב ביותר הוא לתת לקול שלו להישמע. לא למהר לשכנע אותו שחייו טובים, לא להתווכח עם הייאוש, ולא להיבהל ממשפטים קשים. לנסות להבין: מה הדבר שכל כך כואב עכשיו? מה הכי צריך שייפסק? מה מרגיש בלתי אפשרי? מה המוות מבטיח לו ברגע הזה? בתוך הקשבה כזאת, האובדנות יכולה להתחיל להפוך ממצב שיש לשנות ולפעול מיד, לחוויה אנושית שאפשר לחשוב עליה יחד.
ואז אפשר וחשוב לשאול, לא רק כמה המטופל במצב מסוכן, אלא מה נפגע בקשר שלו עם החיים? האם הוא איבד את תחושת השייכות שלו? האם הוא מרגיש שהפך לנטל? האם קרס משהו בזהות או במשמעות? האם האמון באנשים, בטיפול או במערכת נשבר? האם העתיד כולו נסגר בפניו? שאלות אלה, הן לעיתים ממש בלב הטיפול באובדנות.
קשר ושייכות מוכרים כקשורים לעוצמת הכאב האובדני, אך לעיתים השבר המרכזי נמצא במשמעות: תפקיד שנעלם, זהות שהתפרקה, ערכים שאיבדו כיוון. לעיתים צריך לבנות מחדש אמון בעצמי, באחר, במערכת, במוסדות ובמנהיגים. במצבי משבר קשים במיוחד, לפעמים אנחנו, נשות ואנשי מקצועות בריאות הנפש, מחזיקים ומשאילים לזמן מה את התקווה לאופק מיטיב עבור מי שכרגע אינו מסוגל לראות עתיד.
אותה עמדה נדרשת מאיתנו גם מחוץ לחדר הטיפול. בדרך שבה אנחנו מדברים עם צוותים, עם משפחות, עם ארגונים ועם קהילות, בדרך שבה אנחנו מגיבים למקרה התאבדות, באופן שבו אנחנו מפרשים נתונים ובמילים שאנחנו בוחרים כאשר הסביבה מחפשת אחר הסבר מהיר.
בהקשר החברתי, מנהיגות פסיכולוגית באה לידי ביטוי במעבר לאקטיביזם הסברתי. אלו אנחנו שיכולים להמשיג ולתת פשר להתרחשות המנטלית הנחוות בעקבות דיווח חדשותי, להאיר את הסיכון אשר נובע מהטיות קוגניטיביות, לשלב בשיח הציבורי דיוק ביחס לנתונים, לתאר בחמלה ומקצועיות את מורכבות ההתמודדות עם כאב וצער, להחזיק ולשמר אמון ברוח האדם, בקשר הבינאישי ובכוחה של תקווה. אלו אנחנו שיכולים לייצר תנועה ולעורר סולידריות במקום בו מופיע קיפאון מתוך כאב וחרדה.
במובן הזה, בתקופה הזאת, בהקשר זה של משבר ואובדנות - כולנו מנהיגים. כאן אין שחרורים. כאן אי אפשר להגיד – מישהי אחרת כבר תעשה את זה במקומי.
בכל חדר טיפול, בכל צוות, בכל ארגון, בכל קהילה ובכל שיחה ציבורית על אובדנות אנחנו משפיעים על האופן שבו אנשים מבינים את הכאב שלהם ועל האפשרויות שהם רואים לנגד עיניהם. אנחנו משפיעים באופן דרמטי על גובה החומה, זה בידיים שלנו. התפקיד שלנו הוא לא רק לזהות סכנה, אלא גם לשמור ככל האפשר על החומה הזו שבין הכאב הנפשי והצער המופיעים בשרשרת החיים, ובין פעולה שמסיימת את החיים. הסיפור של כל אדם יכול וצריך להמשיך ולכן המנהיגות שלנו כל כך נדרשת – זה הזמן לפעול.
בתקופה שבה השיח התקשורתי על אובדנות נעשה נוכח, טעון ולעיתים דרמטי, נדרשת מאיתנו עמדה מקצועית זהירה ופעילה. לא כל רצף של מקרים הוא "גל", לא כל סיפור אישי מלמד על מגמה, ולא כל התאבדות ניתנת להסבר באמצעות טראומה, מלחמה, כשל טיפולי או אירוע אחד. דווקא ברגעים שבהם כולם מחפשים סיפור פשוט, התפקיד שלנו הוא לעזור להחזיק מורכבות, דיוק ותקווה. ניתן לסכם זאת בארבע קריאות לפעולה:
• שימת לב לאופן שבו השיח התקשורתי משפיע עלינו כמטפלים: האם הוא מוביל להטיות קוגניטיביות, כיצד הוא משפיע על הערכת הסיכון, על החרדה שלנו ועל הדרך שבה אנחנו מבינים את המציאות.
• נרמול הכאב ושמירה על החומה: תפקידנו כמטפלים הוא לנרמל את הכאב והקושי, ולא לנרמל את הפעולה האובדנית או להציג אותה כתוצאה מובנת, צפויה, או תוצאה ישירה ובלעדית של טראומה וכאב. בכך, לצד הכרה ונרמול הכאב, אנו יכולים לסייע בשמירה על חומה גבוהה בין מחשבה אובדנית לבין התנהגות אובדנית.
• לקיחת חלק פעיל בשיח הציבורי: עלינו לדייק נתונים, להיזהר מחיבורים סיבתיים מהירים, ולהציע שפה המכירה בעומק המצוקה אבל משאירה את האפשרות לחיים, קשר ותקווה, כאפשרות פתוחה.
• מקצועיות: עלינו ללמוד ולהעמיק שוב ושוב את הידע שלנו בהערכת סיכון, בהתערבות ראשונית ובטיפול ייעודי לאובדנות. נושא האובדנות יפגוש אותנו כמטפלים במוקדם או במאוחר לאורך דרכנו הקלינית, בין אם נרצה בכך ובין אם לא וזו חובתנו המוסרית והמקצועית – לפעול באופן מותאם, אחראי ומיומן.
בעינינו, זו אחת המשימות המרכזיות של מנהיגות פסיכולוגית בעת הזו: לא רק להגיב לשיח על אובדנות, אלא לסייע בעיצובו באופן אחראי יותר, עיצוב המפחית נזק ומגדיל סיכוי לריפוי ולהחלמה.
פרופ׳ יוסי לוי בלז – פסיכולוג קליני מומחה, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי וחבר סגל בבית הספר לטיפול, ייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה. חבר המועצה הלאומית למניעת אובדנות ויועץ בכיר של התוכנית הלאומית למניעת התאבדות, אגף השיקום, משרדי ממשלה, גופים ציבוריים ועמותות רבות. ממקימי ומובילי התוכנית לפסיכותרפיה "אלומות-ידע, יצירה ומנהיגות" מבית הכללית. פרסם למעלה מ-180 מאמרים מדעיים וארבעה ספרים, ביניהם הספר החדש: "אחרי כל המדבר הזה – על טראומה, תנועה וצמיחה ממשבר".
ד"ר הדס שהרבני סיידון – מגשרת ופסיכולוגית קלינית מומחית, בעלת תואר דוקטור בפסיכולוגיה קלינית מאוניברסיטת בר אילן. נמנית על מובילות תנועת "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה", מייסדת ומנהלת שותפה של מיזם עוטף לב ומנהלת תכנית PWP-ISRAEL.
לוי-בלז, י. (2024). פרויד היה מתהפך בקברו? קריאה למנהיגות פסיכולוגית בזמן משבר. בטיפולנט, נדלה מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/would_Freud_be_turning_in_his_grave
לוי-בלז, י. ומנדלוביץ, ש. (2024). לא צריך מפתח, הדלת לא נעולה: על עמדת המוצא של מנהיגות פסיכולוגית. בטיפולנט, נדלה מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/starting_point_of_psychological_leadership_in_times_of_crisis
לוי בלז, י ולוי בלז, מ. (2026). קהילה מרפאת קהילה: מנהיגות פסיכולוגית בראי החשיבה המערכתית-רגנרטיבית. בטיפולנט, נדלה מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/psychological_leadership_through_a_regenerative_perspective
