ענת בן ארצי
פעמים רבות, התגובה המילולית הראשונה כשמודיעים על אבדן היא: "לא יכול להיות" "לא, זה לא קרה", או "אני לא מאמין". מדוע אנשים משתמשים בתגובות אוטומטיות מעין אלה? אם נעצור לרגע ונחשוב על כך, התגובות הללו די מפתיעות. רק עכשיו נאמרה עובדה מבוססת. מדוע מתרחשת סתירה של הנאמר? מדוע מתרחשת דחייה של העובדה?
מצבי אובדן דוגמת מוות, פגיעה ביכולות הגופניות, פרידה, לידת ילד פגוע ועוד, הם אירועים משמעותיים לאדם המשפיעים על חייו ויכולים לעורר תגובות רגשיות עוצמתיות. בכדי להמשיג את חווית האובדן ואת דרכי ההתמודדות השונות עמו, נפנה לעולם המושגים של הפנטזיה האידיאלית של העצמי והנרקיסיזם הבריא. בתוך כך, נעסוק בהתמודדות עם אובדן כמאיים על חוויות העקביות, הקביעות, והיציבות של האדם. במצב זה, האדם נאלץ לפגוש לא רק את האובדן שחווה, אלא גם את האובדן הפנימי של הדימוי העצמי, הנוחות, ההרגעה, הביטחון, כמו גם את ניפוץ הפנטזיה האידאלית של העצמי, ואת הפגיעה הנרקיסיסטית הגורמת לשבר בתפיסת השלמות שלו.
מתוך פרספקטיבה זו, נתמקד ב-2 מנגנונים מרכזיים הממשיגים התמודדות עם אובדן: דחייה – מנגנון הכולל תהליכי התבצרות, התנגדות (resistance), והדיפה (כמו התגובות שראינו לעיל), וקבלה – מנגנון הכולל מוכנות לתהליכי הטמעה והתאמה רגשיים (acceptance). במאמר זה יתוארו 2 המנגנונים, אופן השימוש בהם, ומצבים של דומיננטיות של האחד על האחר. בנוסף, המאמר יעסוק בהשלכות השימוש במנגנונים אלה על ההתמודדות ותחושת הרווחה של האדם בחיי היומיום.
מושג העצמי האידיאלי (The Ideal self), אשר תואר על ידי סנדלר (Sandler, 1985), מתייחס לעצמי שאנו שואפים להיות, הנבנה מהילדות כחלק מהנרקיסיזם. ביברינג (Bibring, 1953) מנה שאיפות נרקיסיסטיות של האדם, ביניהן: להיות שווה ערך, אהוב ומוערך על ידי הסביבה, להרגיש חזק, נעלה, שמור, טוב ואוהב, כמו גם להיות יחד עם האנשים עימם יש לו קשרים משמעותיים ולהיות בעל יכולת להשפיע על סביבתו.
תיאורטיקנים שונים עמדו על כך כי האדם מפתח פנטזיות אידיאליות כבר מינקות. הפנטזיות מאגדות בתוכן משאלות (Freud,1959), שאיפות נרקיסיסטיות, ודמיונות. הן מרגיעות את התינוק ונותנות לו תחושת מוגנות, משקמות ותומכות כנגד פחדים שונים (קליין, 2003). במקביל, הן משבשות את תפישת המציאות (פרויד, 1911). הפנטזיה האידיאלית של העצמי מכילה ככל הנראה הבטחה חבויה "אני והאובייקטים שלי בטוחים", או במילים אחרות: "לנו זה לא יקרה". כמו-כן, דומה כי במסגרת פנטזיה זו, לתינוק יש תחושה כי הוא, האובייקטים והסביבה שלו מושלמים, כולם שלו וזה מצב קבוע ותמידי. כך גם בהמשך, הפנטזיה שומרת על הילד מתחושת הפגיעות, הארעיות, חוסר הביטחון וחוסר הערך.
בהתפתחות התקינה בתהליך ההתבגרות יכולת ההתמודדות של האדם משתפרת, הפנטזיה האידיאלית של העצמי אט אט מצטמצמת, והאדם לומד לקבל חלק ממגבלותיו וממגבלות הסביבה. תדירות השימוש בפנטזיה גם היא פוחתת. כל זאת כחלק מהשתכללות הנרקיסיזם הבריא וכוחות האגו שלו, עליהם יורחב בהמשך. בבגרות, הפנטזיה האידאלית של העצמי עדיין מהדהדת, עיתים נמצאת ועיתים חולפת. האדם יודע שחווייתו תחת הפנטזיה אינה מציאותית אך למרות זאת, הוא נשאר תחת השפעתה וחוזר אליה פעם אחר פעם כחוויה המוכרת לעצמי שלו. פנטזיה זו מקלה על התמודדות עם החרדות היומיומיות (בן ארצי, 2019).
יחד עם זאת, לעתים ישנה התפכחות עזה מהפנטזיה האידיאלית. מצב זה יכול לעורר חרדה וליצור פגיעה נרקיסיסטית, תחושות של חוסר בטחון קיומי, חוסר ערך, פגיעות והרסנות. התפכחות כזו מהפנטזיה ניתן לראות באמירה השגורה בפי אנשים לאחר אובדן: "חשבתי שתהיה תמיד לצידי".
ο נרקיסיזם בריא כמערכת חיסון רגשית ודיכאון כמחלה אוטואימונית
ο סקירת הספר "אובדנים שאינם מוות"
ο היש, האין ומה שביניהם: אובדן ושכול במחשבת פרויד ובחייו
תחושת אובדן יכולה להתרחש כתוצאה מאובדן מציאותי של משהו שהיה ואיננו עוד, לדוגמא יכולות האדם עצמו או אחד מהסובבים היקרים לו, כתוצאה מפציעה או מחלה, ועד לאובדן אובייקט - מוות של אחד הסובבים היקרים לאדם. מכיוון שהפנטזיה האידאלית של העצמי מלווה אותנו גם בבגרותנו, כל אובדן גורם להתפכחות עזה ממנה ונחווית תחושת הפער בין המציאות הכואבת לבין הפנטזיה.
בנוסף לכך, למרות שהמילה אובדן מצביעה על משהו שאבד, תחושת אובדן יכולה להחוות לא רק כתגובה לאובדן של משהו שהיה ואיננו עוד במציאות, אלא גם כתגובה לפער בין הפנטזיה האידיאלית של האדם לבין המציאות, לדוגמא לידת ילד פגוע או חולה, דחייה בקבלה ליחידה מיוחדת בצבא או ללימודים אוניברסיטאיים, מערכות יחסים שאינן תואמות לפנטזיה, קושי בכניסה להריון, יכולת השתכרות נמוכה מהמצופה וכו'. כאן אין אובדן של משהו מציאותי שהיה ואיננו עוד, כי הדבר לא היה קיים במציאות קודם לכן, אלא נכח רק בפנטזיה האידיאלית. בתגובה למציאות נוצר ניפוץ של הפנטזיה האידאלית של העצמי וניפוץ זה יחד עם הפער בין הפנטזיה למציאות נחווים כאובדן. מכאן ניתן לומר כי חוויית האובדן מבוססת לא רק על האובדנים המציאותיים החיצוניים אלא לא פחות מכך על האובדנים בעולמו הפנימי של אדם. אלה בתורם מאיימים על חוויות העקביות, הקביעות, והיציבות, הנוחות, ההרגעה, העידוד, ותחושת השלמות והביטחון. תהליך זה יכול להוביל לשבר בתפיסת השלמות של האדם, לחוסר בטחון, לפגיעה נרקיסיסטית ולאכזבה.
רובין, מלקינסון, וויצטום (2016) תיארו כי האובדן חושף את חוסר יכולתו של האבל להגן על עצמו או על שאריו הקרובים מפני מציאות המוות, שבה לא ניתן להמשיך ולקיים את הקשר שהיה עם האהוב טרם האובדן, ומעמת אותו ואת סביבתו עם חוסר היכולת לשלוט בגורל. במילים אחרות, ניתן לומר כי נפגעת הפנטזיה האידאלית של העצמי הגורסת "אני והאובייקטים שלי שלמים ובטוחים ואנו בשליטה". כתוצאה מכך, האדם חווה איום על הדימוי העצמי שלו.
אספקט נוסף של ערעור העולם הפנימי בעקבות אובדן, קשור בזהות העצמית. כך למשל כתבה נחמה שירלי פרקש (2019) לאחר מות אימה: "אין לי מושג מי אני בלעדייך בעולם הזה, אימא. כל מה שידעתי הוא להיות הילדה שלך". כאשר אנחנו קשורים או אוהבים אנשים, אנחנו מפנימים אותם ואת הייצוגים שלהם בתוכנו והם הופכים להיות כחלק מזהותנו (אני הבן של.. האח של... הבעל של... והחבר של...). אם אנו מאבדים אדם שאת ייצוגו הפנמנו, לא רק בסביבה ובחיינו יש חוסר שלו, אלא גם בתוכנו אנו מרגישים שחלק מאיתנו גם הוא מת או אבד (McWilliams, 2011). כתוצאה מכך מתערערת חווית העצמי. בהקשר זה, אובדן יכול לכלול תחושת פגיעות, פגימות, חוסר בטחון, אובדן הקביעות וקושי לזהות את עצמי כמי שהייתי לפני האירוע.
ככל שהפער בין הפנטזיה למציאות יחווה כגדול יותר, כך גדל הסיכוי שהאדם יחווה זאת כפגיעה נרקיסיסטית וכאובדן. איומים או פגיעות אלה בעולם הפנימי יעוררו את מנגנוני ההתמודדות של הנרקיסיזם הבריא.
קוהוט (1971 ,Kohut), הגדיר את הנרקיסיזם כהשקעה חיובית בהתפתחות העצמי. מאוחר יותר, הבחין (Stolorow, 1975) בין נרקיסיזם בריא ללא בריא על בסיס יכולתו של הנרקיסיזם להצליח בשמירה על דימוי עצמי יציב, מגובש, ובעל גוון חיובי. לדעתו, במצב בו הדימוי העצמי נפגע או נהרס, הנרקיסיזם פועל במטרה להגן, לתקן ולייצב אותו. בדומה, סולן (Solan,1998) הגדירה את הנרקיסיזם הבריא כמערכת שתפקידה לזהות ולשמור על "העצמי האמיתי המוכר" והדימוי העצמי, בכדי שהאדם יוכל לזהות את עצמו, לאהוב ולהכיר את עצמו ואת היקרים שלו. כאשר נוצר איום על אותו עצמי מוכר, הכולל את הדימוי העצמי, ההערכה העצמית, הפנטזיה האידאלית של העצמי וכו', הנרקיסיזם הבריא נכנס לפעולה.
נציע עתה 2 מנגנוני התמודדות מרכזיים של הנרקיסיזם הבריא הפועלים נוכח אובדן:
1) דחייה - מנגנון ההתבצרות בקיים, התנגדות, והדיפה של החוויה הזרה של האובדן.
2) קבלה - מנגנון ההכרה במציאות וקבלת ההכרח להטמעה והתאמה רגשית של החוויה לעצמי.
לאחר אבדן, האדם משתמש בשני המנגנונים. מידת השימוש בכל אחד מהמנגנונים היא אישית ויכולה להשתנות עם הזמן. לעיתים קרובות מנגנון אחד דומיננטי על האחר.
המחשבה על שימוש במנגנונים אלו באובדן התפתחה ממנגנון הדחייה וההתנגדות לזרות, ומנגנון התיידדות עם המוכר שבזר, עליהם כתבה סולן בהקשר לנרקיסיזם בריא (2007). תהליכים אלה בחלקם לא מודעים ומתרחשים אצל האדם במשך חיי היומיום בחשיפה ראשונית למידע, לרגשות, לתחושות וחוויות השונים מהמוכר לעצמי. במצב של אובדן, העוצמות של ביטויי תהליכים אלה והשלכותיהם מוגברות פי עשרות מונים.
סולן (1998) השתמשה במטאפורה של מערכת חיסונית רגשית לתיאור פועלו של הנרקיסיזם הבריא בנפש. בדומה לפעולת המערכת החיסונית הביולוגית המסוגלת להבחין בין "עצמי" ל"זר", כלומר בין מולקולות ותאים השייכים לגוף עצמו לבין מולקולות ותאים ממקור זר. היא גרסה כי הנרקיסיזם הבריא, מסוגל להבחין בין "העצמי האמיתי המוכר" לבין "הזר". "הזר" הפולש, היכול להיות מידע, תחושה, סביבה, רגש מסוג חדשים, או בעוצמה השונה מהמוכר וכו'. כאשר הנרקיסיזם הבריא מזהה תחושת מוכרות, לדוגמא אל מול אדם או ריח מוכרים, נוצרת תחושת התרפקות. לעומת זאת, בעת זיהוי מרכיב "זר", הנרקיסיזם הבריא מפעיל מערכת חירום בתגובה לפלישה, עולה חרדה ומנגנון הדחייה מופעל על מנת לדחות את הפולש הזר (2020,Solan, Ben-Artsy).
דחייה היא מנגנון התמודדות נפשי לא מודע, המופעל במטרה לשמור על המצב הקודם המוכר ולהפחית את גריית היתר, החרדה והכאב, הנוצרים בתגובה לפלישת מידע זר המגיע לתודעה. כחלק ממנגנון זה מתרחשות התבצרות, דהיינו שמירה על המצב המוכר כפי שהיה לפני האובדן, ובו זמנית התנגדות והדיפה של המידע הזר המצביע על האובדן, ושל החוויה החדשה והזרה לעצמי, המאיימים בהצפת חרדה וכאב. כל זאת, במטרה לשמור על העצמי המוכר והנכסים שלו מפני הפלישה הזרה (סולן, 2007), במקרה זה, פלישה מכאיבה של מידע המצביע על אובדן. הגדרה זו של דחייה מרחיבה את המונח "התנגדות" אותו טבע פרויד, המתייחס לכל דבר בהתנהלות המטופל במהלך האנליזה כגון מילים, מחשבות ומעשים, המונעים מתכני הלא מודע לעלות למודעות (Skelton, 2006).
בעת קבלת מידע על אובדן, כתוצאה מפעולת הדחייה הלא מודעת, התגובה המילולית הראשונית תבטא הדיפה של המידע החדש - "לא יכול להיות". כך, מתבטאת פעולת הנרקיסיזם הבריא במאבקו של האדם להישאר לרגע במקום הבטוח והמוכר שלו. אמירת ה"לא יכול להיות", הדוחה את המידע החדש, שומרת על החוויה כי דבר לא השתנה, ועל הפנטזיה כי דברים רעים אינם יכולים להתרחש, ומאפשרת לזמן קצר לאחוז במצב שהיה לפני האובדן - המצב המוכר והבטוח הכולל גם את הפנטזיה האידיאלית של העצמי. האדם חווה את הקושי להמשיך את החיים במסלולם עם האובדן, הנרקיסיזם הבריא מנסה להציל את העצמי המוכר מהזרות הפולשת ומגריית היתר, ולשם כך בתחילה הוא משתמש בדחייה. הדחייה תתבטא בחוסר הנכונות להכיר במצב החדש כאילו אומר "זה לא שייך לי".
דוגמה למנגנון הדחייה אפשר לראות למשל במחקרו של (Wing, 2001), אשר מצא כי התגובות הראשוניות של הורים למות התינוק שלהם, הם בדרך כלל שוק, בלבול ותחושות לא מציאותיות. בהקשר זה, הציע פארקס (1972 ,Parkes) כי תגובת ההלם משמשת כמנגנון הגנה עבור ההורה על ידי בידודו מההשפעה המלאה של מות הילד. בדומה, רובין, מלקינסון, וויצטום (2016), הצביעו על כך שההלם ותחושת חוסר האמון מעכבים לעיתים את המודעות המוקדמת ביותר לאירוע.
מנגנון הדחייה בא לידי ביטוי פעמים רבות בציפייה שהאדם שאנו יודעים שנפטר יצלצל בפעמון, יכנס בדלת - יופיע פתאום ויבטל את חווית הבדידות הקשה והזרה. גם תהליך סידור החפצים של אדם שנפטר קשה מאד מבחינה אמוציונאלית. אנו רוצים לשמור את כל החפצים שלו מכיוון שאנו רוצים לשמור אותו עמנו ואת כל הזיכרונות חיים. כאילו אם נפרד מחפציו אנו נוותר על נוכחותו, ועל הפנטזיה האידיאלית שהוא יחזור. לעיתים, גם הדמיון משמש למטרה של אחיזה במצב המוכר והבטוח. אנו מדמיינים "מה היה קורה אילו", "אילו הוא לא היה חוצה את הכביש ולא היה נדרס". אנו נעים על כנפי הדמיון וממלאים את החוסר וחוזרים למצב המוכר והבטוח שלפני האובדן.
אמנם מנגנון הדחייה מהווה מנגנון אפקטיבי יחסית מפני תחושת הזרות המציפה את העצמי והחרדה שבאה בעקבותיה, אולם האדם אינו יכול להמשיך ולהשתמש אך ורק בו לאורך זמן. זאת בשל הצורך ההישרדותי להתייחס ולהשתמש בעקרון המציאות ובתפישת המציאות. ללא התייחסות למציאות, האדם יאבד את יכולת ההתמודדות שלו בחיי היומיום.
קבלה היא מנגנון הסתגלות שמטרתו להפחית את תחושת הזרות, להתרגל ולהרגיל את העצמי לסיטואציה החדשה ולמציאות. מנגנון זה כמו אומר על הדבר החדש: "זה חלק ממני". קבלה מורכבת מכמה תהליכים רגשיים: הראשון הוא הכרה בשינוי במציאות. על בסיס זה מתעוררת ההבנה כי יש הכרח לשינוי פנימי, אשר מתרחש בתורו על ידי תהליכי הטמעה והתאמה.
עקרון פעולת תהליכים רגשיים אלה דומה לתהליכים הקוגניטיביים הטמעה והתאמה אשר תיאר פיאז'ה (Piaget,1936), על בסיס מושגים מתחום הביולוגיה. הטמעה בביולוגיה לדוגמא היא תהליך בו האורגניזם קולט חומרים הדרושים לו לקיומו. בדומה לכך, הטמעה קוגניטיבית תהיה הכנסת מידע חדש לתודעה. ואילו הטמעה רגשית מתרחשת כחלק מתהליך הקבלה הרגשית, וכוללת הכנסה וקבלה של התחושות, הרגשות, והחוויות החדשים כחלק מהעצמי. כתוצאה מכך, מתחזק הקשר של העצמי לסביבה הפנימית והחיצונית ולמציאות. כך גם במקרה של אובדן, כל ההיבטים הרגשיים והחווייתיים הקשורים בו יוטמעו בתוך העצמי. לתהליך ההטמעה מטרה נוספת: הזיכרונות מלפני האובדן מוטמעים ונשמרים גם הם. כך, בניגוד למציאות בה האדם אינו נמצא עוד, בעולם הפנימי אותו אובייקט שמור בעצמי כמוכר ושייך, ויכול לעלות בזיכרונות ובחלומות.
התאמה ביולוגית היא שינוי המבנים הביולוגים כך שיתאימו למצב החדש למשל, יצירה של תאי מערכת חיסון המותאמים למלחמה בוירוס חדש שנכנס לגוף. התאמה קוגניטיבית על פי פיאז'ה, היא שינוי המבנים המחשבתיים בהתאם למידע החדש שהתקבל. בדומה, התאמה רגשית אשר מהווה חלק ממנגנון הקבלה הרגשית, כוללת שינוי הזהות העצמית ותחושת העצמי בהתאם לחוויות החדשות שהוטמעו בעצמי. כך לדוגמא לאחר אובדן, הוספה של זהות "בת יתומה" לתוך הזהות העצמית, ומנהגים חדשים שנוצרים.
בפעולת מנגנון הקבלה במלואו נוצרת קבלה רגשית, אשר אינה מהווה אידיאליזציה של המצב, או השלמה מלאה עימו. זוהי תוצאה של הכרה והסכמה מחוסר ברירה להטמעה של מגבלות המציאות המאכזבות ושל הכאב המשולב בהן כחלק מהעצמי, ולהתאמה של הזהות העצמית לשינוי המייסר.
רובין, מלקינסון וויצטום (2016) תיארו הסתגלות אנושית לאובדן ולמוות כמציאות של הישרדות והסתגלות, כשילוב של רקמת צלקת עם צמיחה מחודשת. לדעתם, התגובות המסתגלות ביותר לשכול הן אלה העוסקות במציאת דרכים להתחדש ולארגן מחדש את הקשרים של האדם לעצמו, למת ולסביבה הבינאישית והרחבה יותר של עולמו. פורמן (Furman ,1978) כתב כי לא ניתן לשחזר את מה שאבד, אך במקום זאת מה שמתרחש הוא קבלה הדרגתית והסתגלות לכאב של האובדן שלא ניתן להשיבו.
בתהליך הקבלה, ביחד עם יכולתו של האגו לגייס את עקרון המציאות, מתחילה הכרה בפער בין המציאות, ובין הפנטזיה והמשאלה האידיאלית של העצמי. האדם קולט ומכיר במגבלות ובכאב של המציאות הנובע מכך שאין דרך חזרה, שהחיים נמשכים למרות הכאב הקשה שהוא חווה. במילים אחרות, הוא מטמיע בהדרגה את המגבלות ואת הכאב כנתון השייך לו שלא ניתן לשינוי ושצריך להסתגל אליו.
בנוסף, בתהליך הקבלה האדם מגייס את כוחות האגו ומנגנוני ההסתגלות להתאבל ולארגן עצמו ואת חייו מחדש. שומר על הזיכרונות, משתדל להישען על הכוחות הרגשיים שלו, ועל העידוד והתמיכה משאר יחסי האובייקט. במקביל, האדם מתאים ומאחסן את "המוכר החדש של העצמי" שלו בנרקיסיזם הבריא (סולן, 2007). כך הוא משנה את הזהות העצמית שלו, שעתה כבר כוללת את האובדן, את ההסתגלות למציאות, ואת החיפוש של המטרות והמשמעות לחייו. זאת במקום לדלדל את כוחותיו בסירוב לקבל את מגבלות המציאות.
כאמור, לאחר אובדן האדם משתמש בשני המנגנונים - דחיה וקבלה, כאשר מידת השימוש בכל אחד מהמנגנונים היא אישית ויכולה להשתנות עם הזמן. בדרך כלל התגובה הראשונית לאבדן כוללת יותר דחייה ומאופיינת בתחושות הלם המתבטאות באמירות כגון "אני לא יכול להאמין", נסיגה לתוך העצמי, וכו'. התגובה השניונית כוללת בדרך כלל יותר קבלה.
בתקופות מסוימות האדם יהיה יותר עסוק בדחיית המציאות, באחרות יהיה פחות מבוצר ויוכל לפנות יותר אנרגיות לגמישות ולמציאת דרכים להקלה, להתמודדות ולהסתגלות. ככל שהנרקיסיזם הבריא של האדם יהיה גמיש יותר, יוכל לקבל את עצמו כלא מושלם ולהאמין שהאחרים יקבלו אותו ויאהבו אותו על יתרונותיו וחסרונותיו, יפעל פחות בתהליכים של "הכל או לא כלום", ויוכל לקבל את הפער של המציאות מול הפנטזיה האידאלית של העצמי. כך, תהליך הקבלה יהיה דומיננטי יותר. ככל שמערכות התמיכה של האדם יהיו חזקות יותר וככל שלא ירצה לאבד נכסים אחרים בחייו (כגון משפחה, חברים, תחביבים) כך ישתמש יותר במנגנון של קבלה.
נראה עתה את האופן בו פועלים הדחייה והקבלה בקרב אנשים אשר חוו אובדן. כל השמות בדויים והפרטים האמיתיים הוסוו. אריה, עבר תאונת דרכים בה איבד את רגלו. לאחר מכן לא זיהה את התחושה המוכרת של גופו כספורטאי– הוא החל לסבול מקושי בעמידה והליכה, תהליך אשר העלה חרדה וכאב. בתהליך ההתמודדות שלו, מנגנון הקבלה כלל היכרות עם המגבלות החדשות של התנועה, היציבה והכאבים, ולמידה להתמודד עימן ועם ההשלכות שלהן. בתהליך זה היו משולבים אצלו הכרה באכזבה מחוסר יכולתו להימנע מהתאונה, מכך שלא ניתן היה להציל את הרגל, ומכך שלא יוכל לחזור להיות בדיוק כפי שהיה לפני התאונה. בנוסף, התהליך כלל הסתגלות למציאות הכואבת, קבלה של עצמו עם מגבלותיו הפיזיות החדשות, ומודעות לפגיעה הנרקיסיסטית והאכזבה בשל הפגיעות והנכות שלו. כחלק מתהליך זה עלתה אצל אריה הנכונות להיעזר במערכת התמיכה שלו, לחזור לעסוק בפעילות ספורטיבית המותאמת ליכולותיו, להכיר בזהות העצמית שלו כנכה ולהפיק את המירב שיכול ממצבו החדש.
במקביל, פעל אצל אריה גם מנגנון הדחייה, אשר בא לידי ביטוי בחוסר נכונותו לקבל את הנכות שלו ואת אמצעי העזר כגון קביים וכסא גלגלים, ועלול היה להוביל להגבלת פעילותו. מנגנוני הדחייה והקבלה אשר פעלו במקביל אצל אריה לאחר האובדן לעתים יצרו קונפליקטים פנימיים. כך למשל, במהלך ההתמודדות בתקופה זו, אריה ביטא התלבטות כיצד לנהוג בבר המצווה של בנו: האם לשבת בכיסא גלגלים במהלך האירוע או להיאבק לעמוד ניצב לצידו. לבסוף, ניתן היה לראות את תהליך הקבלה כדומיננטי, כאשר לאחר התלבטות ומחשבה הוא החליט לשבת בכסא גלגלים: "אני אהנה ואוכל לתמוך יותר בבני אם לא אבזבז את כוחותיי במאמץ לעמוד", אמר.
לעומתו, יונתן בן ה 19, איבד את כף רגלו בתאונת דרכים. במאבקו של יונתן בלטה הדחייה כדומיננטית. הוא דחה את התחושה של מגבלותיו האישיות, והשאיר אותן כזרות לעצמי שלו. כך לדוגמא, הפגין כעס על עצמו כאשר לא הצליח ללכת, לא קיבל את גופו ה"בוגד" בו, ושאל עצמו פעמים רבות "למה זה מגיע לי". עם הזמן, יונתן הפחית את פעילותו במטרה להימנע מתחושת המוגבלות או לעקוף אותה. הוא התבייש בנכותו, הרגיש אשם, נשאר בבית, לא השתמש בקביים, חשש שלא יקבלו אותו, הסתתר מאחרים, זעם, היה מאוכזב מעצמו, ולא נעזר במערכת התמיכה שלו. עם הזמן חבריו החלו להתרחק ממנו, והוא נשאר בודד ועצוב ובתחושת חוסר אונים על כך, שלא יוכל לחזור למצבו שלפני התאונה.
ניתן כאן להתייחס לגורם נוסף אשר אולי השפיע על אופני ההתמודדות השונים של אריה ויונתן: יתכן שמצבו המשפחתי של אריה: ילדיו ואשתו שהיו זקוקים לו, דרש ממנו יותר התמודדות והסתגלות, ובעקבות כך יותר שימוש בעקרון המציאות ובמנגנון קבלה. ואילו יונתן שהיה צעיר יותר פחות הרגיש את הצורך לדאוג למשפחתו ולכן היה פחות מונע על ידי המציאות לתהליכי התמודדות.
נסיים חלק זה בדוגמא על דליה אם אשר איבדה את בתה, תוך התמקדות במנגנוני הדחייה והקבלה אצלה, והשפעותיהם על זהותה העצמית. מנגנון הדחייה אצלה אופיין בהתבצרות במצב לפני האובדן. כך למשל, היא דחתה את האובדן כי עבורה קבלת האובדן מהווה הסכמה לוויתור על הבת שלה ולנטישתה, ומשמעותה היא כי היא אם רעה שביתה לא הייתה חשובה לה מספיק, והיא מוכנה לוותר עליה. תמונה זו שיקפה מאבק פנימי "לשמור את הבת בחיים" בתהליך שאינו מקבל את המוות ואת מגבלות המציאות, אלא משקף אחיזה נואשת בדמות הבת כדי שלא תעלם או תשכח.
מקוויליאמס (McWilliams, 1994) טוענת כי במאמצי שימור הנוכחות החיה של אובייקט האבדן (דחייה) עולה התעסקות בשאלה איזה כשלון או חטא בצעתי שהביא את המצב הזה. תהליכים אלה מבטאים את המשאלה האידיאלית הלא מודעת שאם נדע מה עשינו לא נכון, נוכל להחזיר את האובייקט האבוד. במקרה של דליה, חוסר קבלת המציאות עלול להוביל להגברת תחושת הביקורת העצמית והאשמה על חוסר היכולת להציל את בתה. כתוצאה מתהליך דחייה כזה, העצמי שלה הוצף בכאב עצום, כעס, זעם והתרסה על גבולות המציאות, והדבר עלול להוביל לעצירת החיים באופן שאינו מאפשר התקדמות.
בנקודת הזמן הנוכחית בתהליך ההתמודדות של דליה עם אובדן בתה, מנגנון הדחייה הוא המנגנון הדומיננטי. במצב בו מנגנון הקבלה אצלה יהיה דומיננטי, הוא ככל הנראה יאופיין בהסתכלות על המציאות נכוחה שהבת הלכה לעולמה, עם כל הזיכרונות והכאב המציף, תהליך של שחרור האחיזה הנואשת בבת, והפחתת המאבק כנגד המציאות.כאן יהיו גם כאב עמוק, אכזבה, חוסר, געגועים, פגיעות, פחות בטחון. אך גם אולי התמודדות, מציאת דרכים להקלה, ושמירה עצמית.
לצד זאת, תתרחש התאמה של הזהות העצמית של דליה, כך שהאובדן במציאות יהפוך להיות חלק מזהותה. זוהי זהות דומה אבל קצת שונה מזו שהייתה קודם לכן. המאפיינים החדשים ישתלבו בעצמי והם יהוו חלק ממנו, והיא תהפוך ל"אם שכולה". הזהות העצמית החדשה תאגד בתוכה שני היבטים: הבת שאינה בחיים והאם שחיה. היא תאפשר את שימור מקום הבת שנפטרה בזיכרונות העבר כחלק מהעצמי, דבר הנותן מענה חלקי לאחת החרדות השכיחות נוכח אובדן – החרדה מהשיכחה של האובייקט האהוב. בתוך כך, היא תאפשר לאם לעסוק בתחומי עניין אחרים ומשמעותיים, ופחות לחשוש משכחה של הבת.
כפי שראינו, תחושת אבדן יכולה להחוות גם כאשר האבדן אינו של משהו שהיה ואיננו עוד, אלא בשל ניפוץ הפנטזיה האידאלית של העצמי והפער בין הפנטזיות של האדם לבין המציאות. כתוצאה מתחושת אובדן, תחושת הזרות, הפגיעה הנרקיסיסטית והחרדה מעוררות את מאמצי הנרקיסיזם הבריא לשם שימור העצמי המוכר ונכסיו והחזרת תחושת שליטה יחסית. אלה יבואו לידי ביטוי במנגנוני הדחייה והקבלה בהם עסקנו.
בתקופה הראשונה, מנגנון הדחיה דומיננטי, ישנה הדיפה היכולה להתבטא באמירה "לא יכול להיות". למנגנון הדחיה יש תרומה לויסות כמות המידע, הגרייה, והחרדה לרמה שהאדם מסוגל לשאת. לכן, בהמשך, כאשר נעשה בו שימוש באופן מאוזן, הוא תומך בהסתגלות ולא פוגע מדי בעקרון המציאות. במצב שמנגנון הדחיה ממשיך להיות דומיננטי לאורך זמן מעבר לתקופה הראשונה, האדם אינו חש את הכאב כחלק ממנו, אלא כחיצוני לו, הוא מנסה להעלימו, ולדחות אותו. הוא כועס על עצמו ועל הסביבה, מאוכזב, מרגיש אשם ומתבייש בעצמו כל פעם מחדש. תהליך זה מכאיב, מתיש, עלול לתקוע את האדם ללא יכולת להתקדם, ובדרך כלל אינו מביא להקלה.
בקבלה נפתחות אפשרויות להקלה והטבה. "If you can't beat them, join them”- ברוב המקרים האדם אינו יכול להביס את המציאות ולשנות אותה. בהסכמה להטמעת האובדן, האדם מקבל שעליו לסבול, להתאבל, לקבל את השינוי המציאותי שהכאב הוא חלק ממנו. אך אין משמעות הקבלה היתקעות במצב הקיים. להיפך, משמעותה היא פעולה בתוך הטווח של מגבלות המציאות. תהליך זה יכול לפתוח מרחב תנועה חדש, לחיפוש מענה לצרכים של האדם עצמו, לתמיכה, לעיסוק וסיפוק מאחרים משמעותיים, להצבת מטרות, משמעות, התמודדות והתקדמות, דרכי הנצחה, ועוד. כמו-כן, הוא כולל בנייה של זהות חדשה אשר האובדן מוטמע בתוכה. כאשר האדם מתייחס לכאב (נפשי ופיזי) כחלק ממנו, הוא פועל ומנסה למצוא דרכים להתמודד ולהקל על עצמו את הכאב. אדם אחד יפנה למדיטציה, ואילו אחר יפנה להתנדבות ועזרה לאחרים.
בניגוד לאובדן המציאותי, היכול להתרחש בפתאומיות ולערער על המוכר והיציב, תהליך הפרידה הנפשי הוא תהליך איטי מאד ולעיתים אין סופי. לאורכו, אין התקבעות על מנגנון אחד, אלא תנועה בין קבלה ומדי פעם, דחייה, קבלה וחוזר חלילה. כפי שתואר בדוגמאות הקליניות, מנגנוני הדחיה והקבלה יכולים לפעול בו זמנית, אחד יכול להיות דומיננטי על השני, ויכול גם להתעורר קונפליקט ביניהם. מידת השימוש בהם תלויה בגמישות של הנרקיסיזם הבריא.
ככל שהנרקיסיזם הבריא, יהיה חזק וגמיש יותר, כך תהליכי הדחייה ובעיקר הקבלה יוכלו לתמוך אט אט בהתאמה ושינוי זהות העצמי ושמירה עליה. בתוך כך, זהות העצמי תהיה מותאמת יותר למציאות ובמקביל יתרחשו תהליכי התפתחות באזורים אחרים. לחיזוק הנרקיסיזם הבריא ולהתמודדות מיטבית יותר יכולים לתרום תחושת משמעות, יכולת האדם לקבל את עצמו ואת סביבתו כלא מושלמים, תחושת נפרדות ומיתון תגובות הכל או לא כלום. בנוסף, יכולים לתרום תחומי עניין, שאיפות, אמונות או רצון להנצחה, ונכסים חשובים כגון משפחה, חברים, עבודה, ובריאות. אלה יכולים להיות בעלי ערך בעיני האדם לשמירה עליהם, להשקעה בהם וככל האפשר לסיפוק מהם. ואילו בתקופות בהם תהליכי הדחייה והקבלה לא יצליחו למתן את החרדה והאי שקט, ותתרחש הצפת העצמי, האגו ישתמש בדחייה בעוצמה ובתדירות רבה יותר שתתבטא במנגנוני הגנה כדוגמת הכחשה, הדחקה, בידוד, התכנסות, והימנעות על מנת להפחית את החרדה והכאב.
בפסיכותרפיה לאדם אשר חווה אובדן, כדאי להתייחס לתהליכי הקבלה והדחיה. תהליכים אלה יכולים להתרחש בשני מימדים: המימד האחד הוא בתוך הטיפול בתהליכי העברה והעברה נגדית, והמימד השני הוא במציאות היום יום של המטופל בהתמודדות עם האבדן. מומלץ לשים לב לעוצמה, למינון ולקצב בהם מתרחשים התהליכים.
במהלך הטיפול, בתהליך רגיש ואמפטי, כדאי לזהות, לסמן למטופל ולהכיל את תהליכי הדחיה, ההתבצרות וההתנגדות, וכן לחזק את תהליכי הקבלה, ההטמעה וההתאמה. בתוך כך, רצוי לאפשר ולהכיל את הדחייה, הכעס והכאב העולים מהאובדן הקונקרטי ומהאובדנים החיצוניים והפנימיים הבאים אחריו, בעיקר של הפנטזיה האידאלית של העצמי ותחושת הפער בין הפנטזיה לבין המציאות. לסייע למטופל לעבד את תחושות הבדידות, הפגיעות, האשמה, האבל והזכרונות שייתכן ויעלו; לתמוך בחיזוק הנרקיסיזם הבריא, ולעודד את תהליכי החמלה העצמית והקבלה של האובדן ושל מגבלות המציאות כחלק מזהות העצמי, כמו גם את קבלת העצמי כלא מושלם.
תהליך נוסף אשר כדאי לתת לו מקום בטיפול הוא שימור אוביקט האובדן בזכרונות העצמי תוך סליחה עצמית על טשטוש אותה דמות, ומציאת דרכים להיזכרות מחודשת. זאת תוך עיבוד הפרידה מהאנשים או התכונות שאבדו, מהזהות הקודמת, ומחלקים בפנטזיה האידאלית של העצמי. בהתאם לכך, חשובים מתן הכרה והתייחסות לחוויית האובדן והשלכותיה גם במצבים בהם לא היה אובדן של דבר מציאותי שהיה ואיננו.
כל זאת על מנת לשפר את תחושת הרווחה של המטופל, לתמוך בו במסע המורכב של הפרידה מהאובדן וקבלת המציאות. בהתמודדות הכוללת התקדמות ורגרסיה, אינטגרציה, ספרציה, שחרור, פרידה וחזרה, המושפעים מפעילות מנגנוני הדחיה והקבלה.
ענת בן ארצי היא פסיכולוגית קלינית, מדריכה בכירה בפסיכותרפיה ובפסיכודיאגנוסטיקה בבית החולים שניידר ובפנימיית נווה צאלים. מרצה בתכנית לפסיכותרפיה בילדים ובנוער בגישה פסיכואנליטית, בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב.
בן ארצי, ע., (2019) דחיה וקבלה כמנגנוני התמודדות עם אבדן. בתוך א' שלו (עורכת), מאמרים נבחרים מכנס אילת 2019, אובדן, שכול וחוסן נפשי בחברה הישראלית ובעולם: עובדות, תובנות והשלכות (עמ' 65-74)
סולן, ר. (2007). חידת הילדות. מודן
פרויד, ז., ברויאר, י. (2004). מחקרים בהיסטריה (מ. קראוס מתרגמת). צפת: ספרים. קוגיטו, בית-ספר לפסיכותרפיה
פרקש, נ.ש. (2019). אסון מות אימי: להסתכל למוות בעיניים. ויינט. אוחזר באפריל 27, 2022, מתוך: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5439642,00.html
קליין, מ., (2003). כתבים נבחרים (א. זילברשטיין מתרגמת). תולעת ספרים
רובין, ש., מלקינסון, ר., וויצטום א. (2016). הפנים הרבות של האובדן והשכול תאוריה וטיפול. הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה. פרדס הוצאה לאור
Freud, S. (1911). Formulations on the Two Principles of Mental Functioning. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Volume XII (1911-1913): The Case of Schreber, Papers on Technique and Other Works, Pp.213-226
Freud, S. (1959). Creative writers and day-dreaming. In J. Strachey (Ed. and Trans.), The standard edition. of the complete works of Sigmund Freud (Vol. 9, pp. 143-153). Hogarth Press
Furman, E. P. (1978). The death of a newborn: Care of the parents. Birth and the Family Journal, 5, Pp. 214-218
Kohut, H. (1971). The Analysis of the Self. New York: International Universities Press
.McWilliams. (1994 & 2011). Psychoanalytic diagnosis : understanding personality structure in the clinical process (Second edition.). Guilford Press
Parkes, C. M., (1972) Bereavement; Studies of Grief in Adult Life. International Universities Press
Piaget, J. (1952). The Origins of Intelligence in Children. International Universities Press
Skelton, R. (Ed.). (2006). The Edinburgh International Encyclopaedia of Psychoanalysis
Sandler, J. (1985) Towards a Reconsideration of the Psychoanalytic Theory of Motivation. Bulletin of the Anna Freud Centre 8. Pp. 223-244
Solan, R. (1998). Narcissistic fragility in the process of befriending the unfamiliar. American Journal of Psycho-Analysis, 58, Pp.163-186
Solan, R.& Ben-Artsy, A., (2020) “Love, Bonding Phenomenon, and the Healthy Narcissism". Acta Scientific Neurology 3.7: pp. 9-17
Stolorow, R. D. (1975). Toward a functional definition of narcissism. International Journal of Psycho-Analysis, 56, Pp. 179-185
Wing, D. W., Clance, R. P., Burge-Callaway, K., & Armistead, L. (2001). Understanding gender differences in bereavement following the death of an infant: implications for treatment. Psychotherapy 38 (1), Pp. 60-73
