ד"ר עמית פכלר
אני כותב מאמר זה לבקשת אתר בטיפולנט, אשר קרא לכתיבה אודות אי-ידיעה וחוסר ודאות, ובמסגרתו ברצוני להתייחס למספר סוגיות ואמירות בולטות של עמיתיי אשר לכדו את תשומת לבי בימים האחרונים. זאת, סביב התפשטות נגיף הקורונה אשר מזמנת לנו כאנשי טיפול מפגש מחודש עם אתגרים מוכרים, מהשדה המקצועי והאישי גם יחד. בתוך כך, אתייחס בכתיבתי אל המנגנון הנפשי של פעולת ההשלכה, אשר אני סבור כי עומד בבסיס קלות התיוג של קבוצת ה"מצורעים התורנים". אמשיך עם מספר מחשבות על תפקידנו ומחויבויותינו כמטפלים בימי קורונה, ועל האופן בו אילוצי המציאות החיצונית מאתגרים את נקודות התורפה שלנו וחושפים את הפנטזיות שבצדן. לבסוף, אתייחס גם לאתגר מרכזי המגיע מבפנים – תקתוקו הבלתי פוסק של הלא-מודע, המעמת אותנו עם עובדת סופיותנו אנו.
אפתח בתחזית אסטרולוגית מלומדת לשבועות הקרובים, שתקנה מעט ודאות. לאלה מכם שנתונים במצב תודעתי 'אמ;לקי', אתמצת את העתיד במילות הסטיקר הברסלבי המוכר: "קמת בבוקר? ברוך ה', כל השאר בונוס". לכל היתר - לאחר שקלול נתונים שנאספו ממכון וייצמן וממפת מרקורי, התקבל התרחיש הבא עבור אוכלוסיית המטפלות בנפש (מטעמי נוחות וסטטיסטיקה, התחזית מנוסחת בלשון נקבה ומיועדת לנשים ממאדים ולגברים מנוגה, כמו גם למי שביניהם):
בשבועות הקרובים תמשיכי לחוות חוסר בהירות בנוגע למצב. את מוצאת את עצמך מתעדכנת בחדשות יותר מאי-פעם. נסיגה של פלוטו מרמזת על היעדר סנכרון, גאות של מסרים סותרים, והתרחשויות בהן יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל עם האלכוג'ל. דמויות אשר בעבר ראית בהן מבוגרים אחראים מאכזבות אותך, נחשפות כמי שמונעות על פי טובתן האישית, ולאחר שצולמו מפרות את ההוראות אשר ניסחו בעצמן - חדלות מלשמש לך מודל לחיקוי.
התרחשויות סוערות אלה מזכירות לך את עליונותך המוכרת על הורייך, אך בה בעת גם מקשות עלייך להבין מה מותר ומה אסור, כיצד יש לנהוג, והאם את פסיכולוגית טובה, פסיכולוגית "סתם" או רק אדם אמפתי עם כוונות טובות אך ללא מטופלים. את מתמודדת עם דילמות בשאלת ההגעה הפיזית לקליניקה, ונראה ששבתאי באופק ונוס יכריע כי תעדיפי לקבל את עצתן של מי שממילא מתַקפות את נטיית ליבך - ללא קשר להנחיות משרד הבריאות או לעוּבדות אחרות.
צפוי שתרגישי ריחוק מיקירייך, ולכן מומלץ לך לנסות ולשפר את היחסים בתוך ביתך, להישמר מחורשי רעתך ולהיצמד לדורשי טובתך (אך לא יותר משלושה אנשים באוטו). עבור בנות מזל שור המציינות החודש את יום הולדתן, השנה נראה כי יכולתכן לחגוג הצטמצמה לעומת שנים קודמות, אך אל ייאוש! הצטלבות עם מרקורי מלמדת כי בקרוב תחזרנה לשגרת רגשות האשם המוכרת בגין הגמשת גבולות הטיפול, ובהזדמנות הראשונה תוכלנה גם להזמין כרטיסים לחו"ל, לארוז מזוודה, לנופף לצרותיכן לשלום ולעוף מכאן במטוש.
כל הבדיחות וכל המחשבות העמוקות על הדינמיקה של משמעויות משבר הקורונה בטלות ומבוטלות כאשר אין לנו מה לאכול. כפי שיודע מי שביקר פעם בבסיס הפירמידה של מאסלו, בהעדר מענה על צרכים בסיסיים – התפלמסויות מלומדות מאבדות כל אחיזה. קשיי פרנסה הם מן האתגרים הגדולים למטפלים ולמטופלים כאחד, בוודאי בימי אי ודאות כלכלית כמו אלה שמתרגשים עלינו כעת. סדרי העדיפויות שלנו משתנים וימשיכו ללבוש צורה חדשה בהתאם למצב הכלכלי, למגבלות ולתקנות. כל עוד אנו, מטפלים ומטופלים גם יחד, נהנים מאוכל על שולחננו - אנו יכולים להתפנות ל"דברי תורה" ולחשיבה על כל מה שהתקופה הנוכחית מזמנת לנו. אז הנה מחשבותיי שלי על התקופה האחרונה.
ο העצמי המודרני בטיפול: הסזורה בין הישן והחדש בימי קורונה
ο כל גישה פסיכואנליטית ונקודות העיוורון שלה
ο העברה שהיא בנקאית: ניסיונות למודלים חלופיים לתשלום בטיפול
הקורונה מוציאה מאיתנו את צדדינו היפים, אך גם את אלו שפחות נכון להתגאות בהם. גם בשגרה אני סבור כי כולנו מטפחים מידה מסוימת של גזענות, סמויה או גלויה, כלפי אוכלוסיות ויחידים אותם אנחנו מגדירים בתור "לא-אנחנו": גברים סטרייטים פריבילגים, נשים (כל הנשים), ערבים, אתיופים, ספרדים, 'סמולנים', 'ביביסטים' וכולי וכולי. למה? כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים. שהם משתחווים להבל וריק ואנחנו כורעים ומשתחווים לפני מלך מלכי המלכים. פיצול זה נחוץ לנו מכיוון שהוא מאשש את הגדרת הזהות שלנו: כל מי שהוא לא-אני, במובהק, עוזר לי להגדיר את מי שהוא כן-אני, אותי, לא פחות ממי שדומה לי (שחורי-סטאל, 2019).
באופן מטאפורי, האדם מקפיד גם בימים כתיקונם 'לעבור לצדו השני של הרחוב' כדי להימנע מלבוא במגע עם זולתו מ"קבוצת סיכון", כדי שאותו זולת לא "ידביק" אותו חלילה במאפייניו ובאחרותו. בתקופת המגפה, מקדם ההדבקה הגבוה של נגיף הקורונה תייג חברתית את קבוצת ה"מצורעים" של ימינו, וביניהם אנשים מעל גיל מסוים, תושבי שכונות חרדיות, בעלי מחלות רקע ועוד. הבידוד החברתי, החובר לבידוד הפיזי בו נתונים אנשים מסוימים, יכול בקלות לקבל צורה של נידוי - בין אם מדובר בנידוי מוצהר ובין אם מדובר בחווייתם הרגשית הסובייקטיבית של המבודדים. קחו לדוגמא בני שבעים פלוס, צעירים בנפשם ובגופם, שהזקנה קפצה עליהם בבת אחת כאשר נשללה מהם, מכורח התקנות, האפשרות לפגוש את בני משפחתם ולשהות עמם באותו חלל פיזי (ומזל שהאזרח מספר אחת לא סבל מהגבלה זו). דוגמא אפשרית נוספת היא חובשי הכיפות השחורות, מהם מצופה חברתית לחוש אשמה ובושה קולקטיביות בעקבות אחוזי הדבקה גבוהים במיוחד בשכונות מגוריהם - ממש כשם שכל חובשי הכיפות הסרוגות היו אחראים כביכול לרצח רבין.
קל, קל מדי לתייג, להקים גדרות בן ליל ו'לעבור לצדו השני של הרחוב'. תהליכים אלו מתרחשים קודם כל מכיוון שבני האדם מתקשים לקבל את עצמם על חלקיהם השונים. הם עלולים להיגעל מהגוף שלהם (ראו את כתבתו של רוני קובן ששודרה בערוץ כאן 11 על מחלקת הפרעות אכילה בתל השומר), מהמחשבות שלהם ואפילו מהחלומות שלהם. מבלי ששמעו מימיהם על מושגים כמו "צד הצל" של יונג או על "עצמיים מרובים" של ברומברג, מיטשל ושותפיהם, אנשים יכולים לנהוג בגזענות כלפי הצדדים המאיימים שבאישיותם ולהשליך אותם החוצה. אז הם מוצאים את עצמם נרתעים מכל מי שהקושי שלו מתייצב בפניהם באופן "רשמי" ושקשה להתחמק מפניו: נכים, יתומים, חולי נפש וכולי.
בעיני, גזענות זו, רתיעה זו, אינה אלא השלכה המתרחשת לאור הקושי האנושי לשאת את הנכות, היתמות והשיגעון המצויים בלבב פנימה. בפרפראזה על דבריו של הקומיקאי גראוצ'ו מארקס - אחת ממשימות החיים הרגשיות של האדם היא לרצות להשתייך למועדון שיסכים לקבל אותו לשורותיו, וכך לזכות להימנות עם המין האנושי, מבלי להרגיש בסתר-בסתר בלתי ראוי לכך. אני מציע שנזכור משאלה זו גם כיום, בחיים ובטיפול, בכל אותם רגעים בהם נגיף הקורונה מזמן לנו מפגש חברתי ואישי עם "המצורעים התורנים".
ההשתתפות שלי כמטפל בחיי המטופל מתבטאת בין היתר בכך שאני מעמיד את עצמי לרשותו כאדם אשר נכון - בקליניקה, בזום או בטלפון – לשאת באורך רוח את חצי גורלו האכזר, להביט באומץ אל תוך עולמו הפנימי, להכיל את חומרי הנפש הנפיצים שלו וכן להציע לו הבנות חדשות בנוגע לדפוסי ההתמודדות שלו. בנוסף לכל אלו, עליי לנהוג כלפיו באמינות - לחכות לו בכל פגישה מחדש, להישאר איתו בחדר במהלכה ולא לגרש אותו לפני סופה, וכן להוות עבורו מקום בטוח, אלטרנטיבה לתגובות שצבר לאורך חייו - לא להיהרס ממתקפותיו, לקיים את הבטחותיי כלפיו ולקחת אחריות כאשר אני מאכזבו.
אך כאן נשאלת השאלה - האם מחויבויותיי אלו כוללות גם את השתתפותי בחיי המטופל מהבחינה הכלכלית? יש מי שחושבים שכן, אולם אני חולק על דעתם. לא אסדר לאף אחד ממטופליי עבודה, גם אם הוא מאוד עסוק בחיפושים וראיונות ואני מכיר הזדמנות שמתאימה לו "בול", ממש כפי שלא אמליץ למטופל במה להשקיע את כספו כדי שיניב רווחים וכן לא אלווה לו כסף כאשר הוא מגיע לחסרון כיס. להשקפתי, ביצוע של כל אחת מפעולות אלה הנו בגדר קריסה לביטוי בפעולה של פנטזיית הצלה אומניפוטנטית, כזו אשר במסגרתה איני רק מטפל בנפש - אלא מגלם גם את תפקידיהם של סנטה קלאוס, פיית השיניים ואראלה ממפעל הפיס. המרחק בין כל אלה לבין הפיכתי ל"עץ נדיב" (כפי שהמחיש להפליא עמנואל ברמן במאמרו הקלאסי: ברמן, 2004), "פולני", מריר, ומלא רגשות טינה מודעים יותר או פחות כלפי המטופל - קטן בהרבה ממרחקם של שני מטרים.
ברשימתו של עמנואל ברמן בגיליון "שיחות" שהוקדש לקורונה, הוא מציע כי בתקופה הנוכחית ובצל המגיפה נכון לשקול "אופציות כמו הנחות כספיות ודחיית תשלומים" (ברמן, 2020, עמ' 7). אני בהחלט בעד שקילה של אפשרויות אלו, אך בתנאי שהבקשה לכך מגיעה מצדו של המטופל. ברמן ממשיך וכותב כי במקרים בהם חלה הרעה בתנאי ההשתכרות של המטופל, הרי שמחווה דוגמת הנחה או דחיית תשלום מצדו של המטפל תוכל לאפשר את המשך הטיפול ללא קטיעתו, וכך להעביר למטופל "מסר שבצד ההיבט הכספי של הטיפול, המטפל רואה בו גם קשר אנושי עמוק ומשמעותי שאינו כפוף רק לשיקולים מעשיים" (שם). לדידי, אם מידת האנושיות, העומק והמשמעותיות של הקשר הטיפולי נמדדת בין השאר במחוות כספיות מצד המטפל - הרי שהבעיה בטיפול זה אינה כספית כלל. ויתור על תשלום בעבור המפגש הטיפולי מצד המטפל, בצד המחווה ה"לארג'ית" שהוא מסמל, מהווה בעיניי גם אקט של התנשאות מעל המטופל: המטפל מצטייר בתור מי שתמיד "יש לו", והמטופל כמי שתמיד "אין לו".
בעיניי, היותו של הטיפול כפוף גם לשיקולים מעשיים ומציאותיים, היא אחת הנקודות העיוורות בתולדות הטיפול הנפשי. אני חושש ממצב בו המטופל והמטפל יחברו יחדיו לאשליה מפתה, נעימה, ובלתי טיפולית בעליל, ויישגו לחשוב כי מדובר בקשר שאינו "רק" מקצועי. במצב זה, הם עוד עלולים לטעות ולחשוב כי מדובר ביחסים המצויים "מעל" לשיקולים מעשיים דוגמת צרכי הפרנסה של המטפל. בהקשר זה מהימנים עליי דבריו הנוקבים והשנונים של ד"ר רפאל יונתן לאוס, בפוסט שפרסם לאחרונה: "אני חושש שגישה אחת לכל או לרוב המטופלים לאור מצב חיצוני אחד מתעלמת מההיבט האישי שהוא קריטי ביותר, וייתכן והיא ביטוי לפנטזיה של המטפל להיות מעל המצב. להיות כזה שיכול לתת הנחות ולא חלילה מי שבעצמו עשוי להיפגע כלכלית." (יונתן לאוס, 2020). מעבר לכך, אחד המחירים של המשך טיפול בכל תנאי הוא הסתכנות בהעברת מסר למטופל לפיו המטפל אינו יכול בלעדיו ואינו בשל לשחררו להתמודד עם האובדנים המתחוללים בחייו, לרבות אובדניו הכספיים.
עוד באותו גיליון 'שיחות' המאלף שהזכרתי קודם לכן, כותבת חיותה גורביץ': "האם אכן ניתן להמשיך לטפל בלי המסגרת החיונית?" (גורביץ', 2020, עמ' 15). גורביץ' מציגה כאן שאלה אמיצה, המתחדדת ביתר שאת בימינו, בהם המחויבות לספק למטופלים "מסגרת מהימנה, יציבה, לא נקטעת" (בר נס, 2020) מאותגרת בקנה מידה עולמי. אילוצי המציאות מולידים סיטואציות טיפוליות "מלבבות" שקודם לכן לא היו עולות הדעת, כגון מטופלים המתחברים לשיחת וידאו מתוך מיטתם או הורים שנשארים נוכחים בפרֵיים בעת הפגישה עם ילדם. גורביץ' מתארת אינטראקציה מעידן טרום-מגפתי שאני מוצא רלוונטית במיוחד לתקופתנו אנו:
אני נזכרת בשיחה עם יורם חזן ז"ל לפני שנים רבות ב'איתנים'. דיברנו על מטופלת שלי שבהזייתה הייתה בתה של המלכה אליזבת, והמפגשים הטיפוליים התקיימו לרוב בשבילי הגנים המלכותיים, כשאנו מטיילות שלובות זרוע.
'האם זה טיפול?' שאלתי.
'כן', ענה, 'אם את יודעת שזה טיפול' (גורביץ', 2020, עמ' 15-16, ההדגשה במקור).
הדוגמה המתוארת בציטוט לכדה את תשומת לבי משלוש סיבות. ראשית, פגשתי את יורם חזן פעם אחת בלבד, והצטערתי שלא זכיתי להכירו יותר. שנית, תיאור הטיול המשותף בגנים המלכותיים עם נערה מאושפזת, שהדלוזיה שלה כופה עליה בדידות איומה, מרגש בעיני. שלישית, הדיאלוג הקצר הזה בין גורביץ' לחזן מקפל עבורי בקליפת אגוז את ההתמודדות היומיומית שלנו כמטפלים – לפני עידן הקורונה, במהלכה ולאחריה. אם נתעמק בפרטי דו-השיח המובא, נגלה את הספק שהמטפלת מבטאת בכך שהאקט שביצעה אכן ראוי להיקרא טיפול. תשובתו של חזן עלולה בעיניי רק להעמיק את הספק העצמי של המטפלת, שכן אילו ידעה לבטח שזה טיפול – ממילא לא הייתה שואלת.
אני סבור כי עם המגבלות על קיום מפגשים פנים אל פנים, כולנו עומדים בפני מצבים הדומים לכך כרגע - שואלים את עצמנו "האם זה עדיין טיפול", ובתגובה לספק המזדחל ללבנו מנסים להרגיע את עצמנו ש"כן, כן, אנחנו מחזיקים את הסטינג בראש, גם אם לא בפועל, וזה הרי מה שחשוב. כן." אך מה קורה ברגעים בהם אנחנו מרגישים שהמסגרת המחזיקה נפרצת, ואנו ומטופלינו נשמטים דרך הפתח הנפער בה? ניסיוני לימדני להיזהר מאמירות "מרגיעות" בנוסח "הטיפול אינו כפוף רק לשיקולים מעשיים", "זה טיפול כל עוד את יודעת שזה טיפול", "עבור המטופל, כל דבר שפסיכותרפיסט עושה או אומר זה פסיכותרפיה", "פחות חשוב מה עושים, יותר חשוב שאפשר לדבר על זה" (הידועה גם בנוסח "זה עוד חומר לעבודה") ובראש המצעד של כל הזמנים: "אין אמת אחת".
נכון, צוק העיתים גוזר עלינו לבצע התאמות וחריגות מן המסגרת הטיפולית הרגילה ('פרמטרים' בלשונו של קורט אייסלר: שינויים מן המסגרת הטיפולית הנגזרים מאילוצים חיצוניים. שינויים אלה מבוצעים על ידי המטפל לתקופה קצובה, ובאחריותו לשים לב לתגובה אליהם ולפרש אותה). אבל כל האמירות ה"מרגיעות" שהוזכרו לעיל אינן באמת תורמות בעיניי, בטווח הארוך, לביטחונו של המטפל כי הוא אכן פועל בצורה מיטיבה. חמור מכך, בכוחן אף לערער את זהותו השברירית-ממילא כאיש מקצוע הפועל בצורה כנה ואותנטית. הלא-מודע של המטופלים, אגב, יודע לזהות ממרחק של קילומטרים מופעים של זיוף, פתיינות או חרדות נטישה של המטפל, המוסוות בתור אמפתיה, אנושיות וגמישות. מדוע? כי הלא-מודע שלהם, ממש כמו זה של המטפלים שלהם - יודע את האמת.
כתוצאה מההתאמות והחריגות שאנו בוחרים לבצע במסגרת הטיפולית (קביעת פגישות 'אד-הוק' ללא יום ושעה קבועים, דילול התדירות מתחת לפעם בשבוע, הוספת דקות לזמן המוסכם לפגישה או קיצורה ועוד ועוד), יכולים להתרחש מספר תהליכים. כך למשל, מטופלים בעלי אנטנות בסגנון "הילד המחונן" של אליס מילר ינהגו בשיתוף פעולה מלא, כחלק משאיפתם לרצות את דמות ה'הורה' ולרפא את המטפל. חלק מן המטופלים אף ימהרו לחרוג מהמסגרת יחד עם המטפל, יביעו הכרת תודה עמוקה על ההתחשבות והגמישות שהפגין כלפיהם, וידווחו בעתיד כי אותם רגעים קסומים ואנושיים הם הזכורים להם ביותר מהתהליך הטיפולי כולו.
אולם עמוק בתוך נפשם של אותם מטופלים עלול להתקבל אישוש לפחדיהם הטמירים ביותר - שכן גם בתוך קודש הקודשים של הטיפול שלהם, "חרג עולם מעל כנו" (כלשון כותרת מאמרה של גורביץ'). הם עלולים להרגיש כי המטפל עליו סמכו נוהג בהם בפתיינות, מבלבל שפות ממש כמו אלה שבגללם פנו מלכתחילה לטיפול, איננו מווסָת ועל כתפיהם מוטל לרפא אותו משגעונו. אותם מטופלים אף עלולים לחשוב כי הם עצמם (בשונה מכל המטופלים האחרים, כמובן...) כה הרסניים עד שלא ניתן להציב להם גבול ו"לשרוד אותם", ולכן גם אין מועדון שיקבל אותם, כפי שהם באמת, לשורותיו. מחשבות ותחושות אלו לא יהפכו באופן פורה ל"חומר לעבודה", אלא רק יעמיקו את חוויית ההתחזות של המטפל והמטופל כאחד (פכלר, 2019). אם הכל חומר לעבודה, אם אין אמת אחת, הרי שבעצם "כל אחד יכול לטפל". בסופו של דבר, דינמיקות מסוג זה מצטברות לאווירה חברתית של זילות מקצועות בריאות הנפש (האם זה מקרה שיצירות פופולריות כה רבות בשנים האחרונות, בספרות, בקולנוע ובסטרימינג, מציגות מטפלי נפש כפתיינים, מתעתעים, מניפולטיביים ומופרעים קשות? אבל זה נושא לרשימה נפרדת).
"בני אדם לא חרדים מן המוות שמצפה להם, אלא ממוות שכבר קרה", מאיר ערן רולניק אמת ויניקוטיאנית (שפרויד כבר כיוון אליה כאשר דיבר על תגובת ה'בדיעבד'), וממשיך, "הלא מודע לא באמת מאמין בסופיותו שלו" (רולניק, 2020, עמ' 39). האמנם? נדמה לי שהסיפא של דבריו מהדהדת את הקונפליקטים של פרויד עם חרדות המוות מהן סבל לאורך חייו, במודע ובלא-מודע. צריך להיות בהכחשה גמורה כדי לכתוב את מילים: "המשפט המדבר גבוהה: כל חרדה היא, בעצם, חרדת-מוות, ספק אם יש בו משמעות, ומכל מקום אין להצדיקו" (פרויד, 1923, עמ' 169-170). גילוי נאות: גם לכותב שורות אלו ישנם קונפליקטים בנושא, ובכל זאת השקפתי על הדברים אחרת.
אם יש דבר אחד שהלא-מודע מאמין בו בוודאות, באופן מלא ושלם, הוא עובדת סופיותו-שלו. באשר לַמודע – זה כבר סיפור אחר: המודע שלנו עובד בלהימנע מלחשוב את זה. מנקודת מבט זו, הרי שלפעמים שינויים בסטינג אינם מהווים רק התאמה של הטיפול למצב משברי, אלא ניסיונות של החלק המודע בנפשנו להשתיק את תקתוקו החרישי והבלתי פוסק של הלא-מודע, אשר חוזר ומשדר לנו את עובדת סופיותנו. בחודשים האחרונים, תקתוק זה אף הלך ונעשה מחריש אוזניים. רולניק קולע בעיניי בקבעו כי "אנחנו נוטים לבלבל בין הפחד מן המוות הממשי לבין 'חרדת מוות' שנחרתה בנפש כתוצאה מהתנסות בחוויות ינקותיות מוקדמות של חוסר אונים והתמוטטות נפשית" (שם). המגפה העולמית מספקת לנו די והותר מזה וגם מזה - סופיותנו הלא-מודעת פורצת אל המודע בצורת איומים הנשקפים לנו מצד עוברים ושבים ומצד העובר ושב; פלא שאנחנו מגיבים כמו שאנחנו מגיבים?
החדשות הטובות הן, שחרף היותו של הלא-מודע party pooper רציני בתחום חרדות המוות, זהו אותו לא-מודע בו מצויים גם המפתחות להתגברות, לצמיחה ולגילוי כוחות שהיו עד כה סמויים מעינינו. בו טמונים מאגרי כוחות כגון: גילויי נדיבות-אמת ופיתוח העמידה האיתנה במחירים הכואבים שגובים מאיתנו הניסיונות לשמירה על היגיינה טיפולית וחיזוק המערכת החיסונית שלנו, זו המקצועית וזו האישיותית גם יחד. אולי.
ושמרקורי יפסיק כבר להיות ברטרו.
End Meeting.
פסיכולוג קליני מומחה ומדריך, עורך הספר "למשש את הפיל: נקודות עיוורות של מטפלים בגישה הפסיכואנליטית" אשר ראה אור בהוצאת כרמל.
בר נס, א. (2020). קרבה ומרחק נפשי בימי הקורונה – הגוף הוירטואלי והגוף המזוהם. https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=4797. פסיכולוגיה עברית. נדלה בתאריך 26.4.2020.
ברמן, ע. (2004). הנסיך המאושר, העץ הנדיב: הפנטזיה של הורות כהכחדה עצמית והשלכותיה בטיפול הפסיכואנליטי. שיחות, י"ט (1): 35-43.
ברמן, ע. (2020). מחיר המדיניות, נזקי ההכחשה, סיכוני הנוקשות. שיחות – שיחות בימי קורונה, ניסן תש"פ, אפריל 2020: 6-7.
גורביץ', ח. (2020). חרג עולם מעל כנו. שיחות – שיחות בימי קורונה, ניסן תש"פ, אפריל 2020: 15-16.
יונתן לאוס, ר. (2020). טיפול פסיכולוגי ***שלא*** בזמן קורונה או מחשבות על איך עולם כמנהגו נוהג. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=4802 נדלה בתאריך 26.4.2020.
פכלר, ע. (2019). המטופל המרצה והמטפל המרוצה: אמיתי וכוזב בחדר הטיפולים. בתוך: ע' פכלר (עורך): למשש את הפיל: נקודות עיוורות של מטפלים בגישה הפסיכואנליטית. ירושלים: כרמל, עמ' 129-174.
פרויד, ז. (1923). האני והסתם. כתבי זיגמונד פרויד, כרך רביעי, מסות נבחרות ג. תל-אביב: דביר, תשל"ה, עמ' 138-170, תרגום: ח' איזק.
רולניק, ע. (2020). כולנו זקוקים לפעמים למנה קטנה של מוות. מוסף הארץ, 17 באפריל 2020, עמ' 38-39.
שחורי-סטאל, מ. (2019). הדומה, הזר והלא-מוכר ביחסים טיפוליים. בתוך: ע' פכלר (עורך): למשש את הפיל: נקודות עיוורות של מטפלים בגישה הפסיכואנליטית. ירושלים: כרמל, עמ' 243-276.
