נועם גלזר
בעשורים האחרונים, דור ניצולי השואה מזדקן ואף הולך ונעלם. יותר ויותר, אלה אשר מתמודדים עם השפעותיה של טראומת השואה, מחזיקים את הזיכרון ומבקשים להעבירו הלאה, הם הדורות הבאים אחריהם. ילדים, נכדים, ואולי גם נינים. בהקשר זה, מאמר כזה של Shmotkin , Shrira , Goldberg & Palgi, משנת 2011, מהווה תרומה רלבנטית וחשובה לשיח התיאורטי והקליני בטיפול בניצולי שואה ובני משפחותיהם.
במסגרת מאמרם הנסקר כאן, מציגים המחברים את תובנותיהם מסקירת ספרות מחקר אודות ההשפעות המתמשכות של טראומת השואה על הניצולים ובני משפחותיהם. המחברים בוחנים כיצד תהליך ההזדקנות של הניצולים מציב אתגרים חדשים ומעצים ישנים על רקע טראומת השואה, לניצולים עצמם, לשני הדורות הבאים, כמו גם ליחסים ביניהם. המחברים מציעים כי מודל של חוסן כללי ופגיעויות ספציפיות – יכולות הישרדות והישגים תפקודיים מרשימים, לצד קשיים שונים הקשורים ביחסים בין אישיים ונחשפים תחת לחץ – מסייע לאפיון והבנת הדינמיקות בחייהם של הניצולים עצמם, של דור הילדים והנכדים, ושל המארג המשפחתי כולו.
בראשית מאמרם, מציגים החוקרים נושאים מרכזיים בהם יתמקדו בסקירתם: תהליך ההזדקנות של הניצולים והדיאלקטיקה האופיינית לחייהם מאז השואה, וכן האופן בו האחד משפיע על השני ולהפך.
לפי הכותבים, תהליך ההזדקנות מדגיש דיאלקטיקה קיימת אצל הניצולים בין יכולות הישרדות ותפקוד גבוהות, ובין התמודדות מורכבת עם טראומות העבר. מצד אחד, רוב הניצולים הפגינו במהלך חייהם כישורי הישרדות ויכולות תפקוד גבוהות, בעצם העובדה שהצליחו לשקם את חייהם, ולהגיע להישגים בתחומי חיים שונים כהקמת משפחה ובניית קריירה. כישורים ויכולות אלה עשויים להקל על ההתמודדות עם אתגרי הזקנה. מן הצד השני, ההזדקנות טומנת בחובה גם עימות מחודש ומאתגר עם הטראומה. הן במובן שהניצולים חשים דחיפות בערוב ימיהם לעבד את זיכרונות העבר הטראומטי ולשלבם אל תוך סיפור חייהם הכולל, והן במובן שתופעות שונות הקשורות בזיקנה ובהידרדרות הכרוכה בה, כאובדן של מעמד תעסוקתי וחברתי, מחלה, תלות באחרים, ואובדן של אנשים קרובים, עלולים להדהד את הזיכרונות הטראומטיים ובתוך כך להיות קשים במיוחד להתמודדות.
היבטים שונים אלה בתהליך ההזדקנות של הניצולים משתקפים במחקר. בעוד שישנה אחידות בספרות המחקר באשר לקשיים רגשיים ומחלות בקרב ניצולים במהלך העשורים הראשונים לאחר השואה, מחקרים על ניצולים בגיל מבוגר הגיעו למסקנות סותרות. חלק מהמחקרים מצביע על לקויות תפקודיות והפרעות נפשיות בקרב אוכלוסיה זו, וחלק מצביע דווקא על החוסן יוצא הדופן שלהם בכל הנוגע לתפקוד בחיי היום יום.
לאור ממצאי המחקר הסותרים הציע Shmotkin מודל של חוסן כללי לצד פגיעויות ספציפיות לתיאור השפעות ארוכות טווח של טראומת השואה על ניצולים מבוגרים (2003). זאת, על בסיס ממצאים ממדגמים קהילתיים גדולים. מודל זה מורכב משני האלמנטים הבאים:
* חוסן כללי: מושג זה מוגדר בספרות המחקר בדרכים שונות, אך החוקרים מתבססים על הגדרתו כתהליך דינמי הנוצר אל מול מצוקה משמעותית ומוביל להסתגלות חיובית (Luthar, Cicchetti, & Becker, 2000). בדומה למושגים קרובים לו (כצמיחה פוסט-טראומטית), חוסן מלמד כי הסבל והפגיעות הנובעים מהטראומה, אינם מונעים הסתגלות משקמת ומוצלחת. במודל של חוסן ופגיעות הנידון כאן, חוסנם של ניצולים מבוגרים בא לידי ביטוי במנעד רחב של יכולות המאפשר להם לנהל חיים טובים בהשוואה לאנשים מבוגרים אשר לא עברו את השואה.
* פגיעויות ספציפיות: הפגיעויות של ניצולים מבוגרים יבואו לידי ביטוי בדרך כלל בתחומים פסיכו-סוציאליים מובהקים, למשל בתסמינים פוסט-טראומטיים שונים כזיכרונות חודרניים, הפרעות בשינה, וצורות אחרות של מצוקה רגשית. ניתן ללמוד על איזורי הפגיעות שלהם ממחקרים המראים כי ניצולים מפגינים רמות גבוהות יותר של תסמינים פוסט טראומטיים בפרט ונפשיים בכלל, אך לא נבדלים ברמות תפקוד פיזי וקוגניטיבי, אל מול בני גילם ברי השוואה. כמו-כן, לעתים פגיעות הניצולים מתבטאת ברגישות מיוחדת לסיטואציות מלחיצות במיוחד. כך לדוגמא, ניצולי שואה ביטאו מצוקה גדולה יותר מבני גילם ברי-השוואה אשר לא חוו את השואה, אל מול מגוון אירועים טראומטיים כאיום בלוחמה כימית במלחמת המפרץ, התקפות הטרור של ה-11 בספטמבר, ומחלת הסרטן.
מושג הפגיעויות הספציפיות קשור לאסטרטגיה של עיטוף (encapsulation), במהלכה שרידי טראומה, כמו גם תכנים מאיימים אחרים (למשל חרדת איון), מאוחסנים בתוך מעין קפסולות (Gutmann, 1998), ולכן לא מוטמעים אל תוך העצמי. מצד אחד, אסטרטגיה זו הופכת את הפגיעויות לתחומות וניתנות לשליטה יותר בקלות, וכך הן משפיעות על תפקוד האדם באופן מוגבל או מעודן יותר. מנגד, העיטוף, כנראה משום שהוא מונע את עיבודו של החומר הטראומטי, הופך את ההתגוננות מפני הפגיעויות לקשה יותר בעתות מצוקה או בגיל מבוגר, ואלה הופכות לאיום משמעותי על יכולתו של האדם לתפקד.
כנדבך נוסף במאמרם, הכותבים מבליטים בסוף חלק מבואי זה את הצורך לבחון את ההשפעות ארוכות הטווח של הטראומה בהקשר משפחתי רחב ובין דורי. צורך זה עולה הן מהעבודה הקלינית עם ניצולי שואה והן ממחקרים מהמאה ה-21 על העברה בין דורית של טראומת השואה. קודם לכן, רוב המחקרים האמפיריים התמקדו בתפקוד של הניצולים בנפרד ממשפחתם. בהתאם לתפיסתם, הכותבים בוחנים בהמשך כיצד תהליכים שונים מהדהדים בכל המבנה המשפחתי, משפיעים על מערכות היחסים של הניצולים עם בני משפחותיהם בדורות השונים, כמו גם מושפעים מהן.
ο במחשבה שנייה על העברה בין דורית
ο מסע החור שנפער בלב
ο ניצולי השואה בישראל: מיתוס ומציאות
כבסיס נוסף לסקירתם, מציגים המחברים בקווים כלליים תהליכים בין דוריים אפשריים בין הניצולים לדורות הבאים. הם מצביעים על השפעות הטראומה לצד הצלחות לבודד אותה, ומציעים לחשוב על ההעברה הבין דורית דרך המודל של חוסן ופגיעויות.
מעגל החיים המשפחתי כולל שינויים כהזדקנות ההורים, התבגרות הילדים, והופעת הנכדים, ואלה בתורם משפיעים על התפקידים שתופסים בני המשפחה כמו גם על האינטראקציות ביניהם. במשפחות של ניצולי שואה, בשל ההעברה הבין דורית הקשורה בטראומה, לובשים תהליכים משפחתיים אלה לאורך השנים אופי ייחודי. המחברים מביאים כמה דוגמאות לתהליכים ייחודים כאלה:
* הטראומה עלולה לייצר שינויים ארוכי טווח בויסות ביו-כימי אשר בתורם יכולים להיות מועברים מניצולות מסוימות לילדיהם. זאת אפילו במהלך ההריון, או בשלבים מוקדמים בחיים, עת התנהגות האם עלולה להשפיע על תהליכים הורמונאליים או מטבוליים אצל התינוק.
* הטראומה עלולה לשנות את סגנונות ההתקשרות, כמו גם את סגנונות ההורות, של חלק מהניצולים.
* במקרים מסוימים, ניצולים מעבירים באופן לא מודע רגשות ומחשבות מודחקים ובלתי מעובדים, לקרובים אליהם ביותר, ובמיוחד לילדים בעלי הזדהות חזקה עמם.
ההשפעה של הטראומה על הסביבה המשפחתית והבין-דורית היא חזקה עוד יותר במצבים מסוימים. כך למשל, כאשר הניצולים מציפים את הקרובים להם עם סיפורים טראומטיים, או, לחילופין בתקופה בה השואה נחשבה טאבו; וכן במקרים בהם שני ניצולי שואה נישאו והביאו ילדים מיד לאחר המלחמה כתחליף או הנצחה לקרובים שנרצחו במהלך השואה. לעתים, העברה בין דורית של טראומה עלולה להגיע עד לכדי טראומה משנית.
אך הכותבים מבהירים כי תהליכים אלה אינם תוצאה בלעדית ובלתי נמנעת של הטראומה, וכי למעשה הם נובעים דווקא מניסיון של הניצולים להתמודד עם הטראומה והשלכותיה אשר לא עלה יפה. בנוסף, תהליכים אלה גם אינם משקפים את אשר מתרחש ברוב המקרים, בהם הניצולים מצליחים לבודד את השפעות הטראומה מתחומי חיים חשובים שונים, כתעסוקה ומשפחה, ולתפקד בהם בהצלחה.
המחברים מציגים כמה הסברים אפשריים העולים מהמחקר להצלחת הניצולים לבנות את חייהם לאחר המלחמה תוך הפחתת הפגיעה בתפקוד והפחתת ההעברה הבין דורית של הטראומה:
* שימוש במנגנוני הגנה: מחקרים של Barel ושות' (2010) כמו גם של כותבי המאמר הנידון, מציעים כי ניצולים משתמשים במנגנוני הגנה כדי לבודד את השפעות השואה מתחומי חיים אחרים. כך למשל, ניצולים המפגינים ביטוי רגשי מצומצם, דהיינו עוצמה נמוכה של רגשות חיוביים ושליליים, נמצאו כבעלי סיכון נמוך יותר לתמותה מניצולים בעלי רגשות חיוביים בעוצמה נמוכה ורגשות שליליים בעוצמה גבוהה. ממחקר נוסף, עולה כי ניצולים אשר מפגינים שטיחות רגשית כאשר הם מספרים על תקופת השואה, אך מראים עוצמה רגשית גבוהה ביחס לתקופות אחרות בחיים, מדווחים על רמות גבוהות יותר של שמחה מניצולים המראים דפוס רגשי הפוך. מכך עולה כי השפעות הטראומה יכולות להישאר בתחומי החלקים השליליים של סיפור חייהם של הניצולים ולא בהכרח מחלחלות לחלקים אחרים.
* היכולת לחיות בסתירה: לפי הסבר זה, בידוד הזיכרונות הטראומטיים מחיי היום יום נעשה קל יותר הודות ליכולת הניצולים לשאת סתירה בין העולם הטראומטי והעולם שבנו אחריו. כך עולה למשל ממחקרו של Lomranz המכנה את היכולת לחיות בנוח עם מרכיבי חיים סותרים ללא אפשרות לאינטגרציה ביניהם כ-“aintegration”, ומוצא כי ניצולים שסבלניים לחוסר עקביות, פרדוקסים ואי עקביות, הם בעלי תפקוד טוב יותר מאשר אלה שאינם כך (2005).
* היעדר פגיעה בהתקשרות: העובדה שהטראומה לא נגרמה על ידי דמויות התקשרות משמעותיות אלא על ידי כוח חיצוני המופנה לאומה שלמה ולא באופן אישי, וכן שניצולי שואה רבים הפנימו סגנונות התקשרות חיוביים לפני השואה, יכולה להסביר את כוחם להתמודד במהלך האירועים הטראומטיים וכן להסתגל לחיים לאחר המלחמה.
* השתייכות לקהילה עם זיכרון קולקטיבי של השואה: בישראל, בעיקר בשנים האחרונות, ניצולים ובני משפחותיהם קיבלו יחס אמפתי מן הסביבה אשר עזר להם להכיל את השפעות הטראומה ולעבד את זיכרונותיהם. אפשר לראות השפעה מיטיבה זו בכך שניצולים הגרים בישראל מדווחים על רווחה נפשית גדולה יותר מאשר אלה הגרים במקום אחר.
לטענה כי רוב ניצולי השואה הצליחו להפחית העברה בין דורית של טראומת השואה לרמה נסבלת או אפילו מזערית יש אישוש במחקר, עם ראיות אמפיריות משמעותיות על תפקוד נורמלי ורווחה נפשית וגופנית בקרב ילדים, כמו גם בקרב נכדים של ניצולי שואה. יחד עם זאת, תחת לחץ משמעותי, עלולות לצוץ פגיעויות חבויות.
על בסיס מיפוי כיווני ההשפעה האפשריים כותבי המאמר מציעים לחשוב דרך מודל של חוסן כללי ופגיעויות ספציפיות, לא רק ביחס לניצולים עצמם, אלא גם ביחס לתהליכים בין דוריים ובהקשר משפחתי רחב. לדידם, ישנם דפוסים שונים בקרב המשפחות להסדרת המאזן בין חוסן לפגיעויות, המשקפים את מאבקן לגשר על הפער בין העולם הטראומטי וזה של חיי היום יום. לפי העולה מסקירתם, דור הניצולים עצמו מאופיין בדרך כלל בתנועה בין הכללת יתר, מצב לפיו ניתן לייחס את רוב הדברים שקורים בהווה לעבר הטראומטי, ובין הימנעות מכל הכללה, מצב לפיו לעבר אין שום רלבנטיות לחיים הנוכחיים. לעומת זאת, שני הדורות הבאים לרוב אינם מאופיינים בנטיות קיצוניות אלה, ומצליחים לתת מקום והכרה לטראומת השואה בלי שתשתלט על חייהם בהווה.
לאור כל האמור בחלק המבואי, את החלקים הבאים בסקירתם מקדישים המחברים לפירוט תהליכים נפוצים בקרב משפחות הניצולים, הנוצרים בין הדורות השונים וכן בכל דור ודור, כפי שעולה מספרות המחקר. הם בוחנים תהליכים הנפרשים על פני שנים רבות, תוך דגש על תהליך ההזדקנות.
העברה בין דורית של טראומת השואה בדור הניצולים תלויה במידה רבה בטיב קשר הנישואין. באופן כללי, הקמת משפחה חדשה לאחר השואה, היא בעלת משמעויות חיוביות שונות עבור הניצולים: היא סימלה עבור ניצולים אשר איבדו את משפחתם בשואה שלב קריטי בהחלמה האישית, החברתית והלאומית, וכן אפשרה לרבים מהם לקבל תמיכה וחום שהיו חסרים מאד אחרי שנים של סבל ובדידות. במקרים בהם שני ניצולים נישאו, הגורל המשותף של השואה סיפק להם בסיס להבנה הדדית.
מנגד, מכיוון שזוגות רבים מיהרו להתחתן מתוך מצוקה ודחיפות להקים משפחה חדשה, ובלי להכיר לעומק או לבחון התאמה, לעתים קשרים אלה אינם מספקים בסיס איתן ומרחב מכיל. הם ממלאים צרכים תפקודיים יותר מאשר רגשיים, ואינם מצליחים להכיל את המצוקה המתמשכת ממנה סובלים הניצולים.
היבט נוסף אשר יש להתייחס אליו בבחינת היחסים בין הניצולים לבני או בנות זוגם, הוא המורכבות הרגשית הטמונה בעצם החיים עם בן או בת זוג אשר חוו את טראומת השואה. כך למשל, כאשר מדובר בניצולים הנוטים במיוחד לחשוף זיכרונות מכאיבים ומפגינים תסמינים פוסט-טראומטיים, בני או בנות הזוג שאינם ניצולים עלולים לפתח תחושה של חוסר אונים מול הכאב העצום של בני זוגם וכן לפתח טראומה משנית בעוצמה רבה. גם בקרב זוגות בהם שני בני הזוג הם ניצולים, ניתן למצוא קושי רגשי הנובע מהטראומה. העיסוק של כל אחד מהניצולים בייסוריו וכאביו שלו, לא מאפשר להם לתמוך זה בזה, ונוצר ניכור רגשי משמעותי. בהקשר בין דורי, משפחות של שני ניצולים, בהשוואה למשפחות עם ניצול אחד, מייצרות העברות בין דוריות חזקות יותר של מצוקה, ואלה עוברות הלאה לדור השלישי בשכיחות גבוהה יותר.
באשר להשפעת תהליך ההזדקנות על היחסים הזוגיים, החיים במשך שנים רבות עם סבלו של האדם השני יכולים להפוך את בני הזוג לרגישים במיוחד לאובדנים הנלווים לזקנה. לרוב, כאשר אחד מבני הזוג מידרדר והופך תלותי, עיקר הנטל הטיפולי מוטל על בן או בת הזוג ולא על הילדים. במקרים כאלה, אופי הטיפול בו בן או בת הזוג נוקטים, מושפע במידה רבה מהאופן בו נכחה בחיי הנישואין טראומת העבר של בן הזוג הניצול, אשר עתה נסעד. האם היא הייתה מקור לחמלה ולסולידריות בין בני הזוג לאורך השנים, או לחילופין, מוקד לעימותים ולכעס.
אף כי מחקרים מראים כי מרבית ילדי הדור השני גדלו להיות אנשים בריאים ומתפקדים לגמרי, החוקרים מציעים כי יכול להיות שאמצעי המדידה הקונבנציונליים בהם נעשה שימוש לא מותאמים לזיהוי דקויות של השלכות טראומטיות מסוימות. בחלק זה במאמר, מביאים הכותבים תופעות שונות העולות מהספרות המקצועית כמאפיינות את חייהם ועולמם של מגזרים שונים של ילדי ניצולי שואה, אך מדגישים כי אין להכלילן לכלל אוכלוסיה זו. בתוך כך, הם מזהים איזון מורכב בין פגיעות וחוסן במערכות היחסים של הניצולים וילדיהם.
באופן דומה להוריהם הניצולים, נראה כי אצל חלק מהילדים ישנה תנועה דיאלקטית בין תפקוד תקין בתחומים מסוימים ובין קשיים בתחומים אחרים. במקביל לתפקוד רגשי, חברתי ותעסוקתי תקין, עולמם הפנימי של הילדים כולל תפיסות עצמי ותפיסות עולם שבריריות כמו גם מורכבויות רגשיות. בהקשר זה, ההעברה הבין דורית של הטראומה מתבטאת בייצוגים פנימיים של המציאות. פגיעויות הטמונות בייצוגים אלה, עלולות להיחשף במהלך תקופה מלחיצה במיוחד כמו בעקבות הלחימה במלחמת לבנון הראשונה או בעת התמודדות עם סרטן.
נראה כי הדיאלקטיקה המאפיינת את חייהם של חלק מילדי הניצולים נובעת במידה רבה ממסרים סותרים שהועברו להם על ידי הוריהם. הסתירה בין המסרים משקפת את ההתנגשות בין הרצון העז של הניצולים לגדל את ילדיהם באופן נורמלי ככל שניתן, ובין הנוכחות הבלתי נמנעת של העבר הטראומטי. המסרים הסותרים יכולים לבוא לידי ביטוי בתחומים שונים ולעצב היבטים שונים בחייהם של הילדים וביחסיהם עם הוריהם:
* תפיסות עצמיות: ילדי ניצולים רבים הם בעלי תפיסות עצמיות סותרות. כך למשל, הילדים נתפסים לא פעם על ידי הוריהם כ"ילדי פלא", בשל היותם עדות להמשכיות ולניצחון האישי של ההורים על המלחמה והטראומה. דבר זה מורגש אצל הילדים, ועומד בסתירה עם הקושי הקיים לעתים, להשיג נפרדות רגשית מהוריהם. הקושי בנפרדות גדול במיוחד במקרים בהם הצאצאים מתפקדים כ"נרות זיכרון" המנציחים את הקשר לעולם שאבד.
* תפיסות הוריות: עולה סתירה בין תפיסת הילדים את הוריהם הניצולים ככל יכולים ובעלי כוחות על אנושיים בשל הישרדותם בשואה, ובין תפיסתם את ההורים כקורבנות חסרי אונים הזקוקים להגנתם. שורשיה של תפיסה מפוצלת זו מצויים כבר בינקות, עת חלק מהניצולים התקשו לעתים להגיב למצוקת תינוקם בשל מצוקתם שלהם. דבר זה בפני עצמו יכול להוביל להתקשרות אמביוולנטית בין הילד להורה, או להותיר את הילדים עם תחושת בדידות.
* תפיסות עולם: המסרים הסותרים השונים שהוזכרו לעיל עלולים להשפיע גם על תפיסות עולם כלליות של הילדים. מחקרים מראים כי ילדי ניצולים מתקשים להפנים תפיסות עולם חיוביות של עולם בטוח, ניתן לשליטה וצפוי, כאשר ההיסטוריה המשפחתית שלהם מעידה על ההפך. באופן פרדוקסאלי, ניסיונותיהם של הניצולים ליצור סביבה בטוחה לילדיהם, מובילים לא פעם דווקא לתחושה הפוכה בקרב ילדיהם. זאת מכיוון שההורים נוקטים בדאגה מוגזמת והגנה יתרה.
* יחסים: העיסוק של הניצולים בחוויות ההתקשרות המוקדמות שלהם עצמם, יכול להוביל אותם לתנועה בין מרחק לקרבה יתרה לילדיהם, או בין מזעור הבעיות של ילדיהם לבין תפיסת הבעיות כסכנה המרחפת על הבית כולו. כך או כך, בתנועה זו נותר מעט מקום לרגשותיהם של הילדים עצמם. ביחסים כאלה קיימת סבירות כי שני הדורות יחוו ניסיונות טבעיים לגיבוש עצמאות מצד הצאצא כנטישה או בגידה.
* ניהול רגשות: מצד ההורים עולים מסרים סותרים סביב ניהול רגשות, ואלה יוצרים מתח ואמביוולנטיות בקרב הילדים. באופן ספציפי, עולה מתח בין ביטוי רגשות לריסונם: הורים ניצולים רבים מעבירים לילדיהם את המסר כי כדי לשרוד צריך לא לבטא רגשות, ובה בעת מצפים כי הילדים ישמחו ויבטאו שמחה. כמו-כן, לצד הרצון כי ילדיהם ייהנו מהחיים, הם מעבירים לא פעם תחושת מחויבות למתים, המחוברת לריסון רגשות. בנוסף, כעס כלפי ההורים נחשב כלא לגיטימי משום שנתפס כמסוכן עבורם בהיותם רגישים או שבריריים, ולכן מעורר רגשות אשמה.
הקונפליקטים הרגשיים המשפחתיים מועצמים על ידי תפיסות חברתיות של השואה ושל הניצולים. בעשור הראשון לאחר מלחמת העולם השנייה, דעת הקהל ביכרה אתוס של גבורה ועצמאות לאומית במדינה החדשה שיוסדה, על פני הדימוי היהודי הגלותי של קורבניות. באקלים חברתי כזה, לייסורי הניצולים לא היה מקום והם נדרשו להדחיקם. אקלים זה גם יכול אולי להסביר – כהשלכות ארוכות טווח - תוצאות מחקר על מדגם קהילתי לאומי של ילדי ניצולים באמצע החיים, בו נמצאו רווחה נפשית גבוהה לצד מחלות גופניות משמעותיות. הרווחה הנפשית מושגת אולי באמצעות מנגנון הגנה של הדחקה, אך במחיר של מערכת גופנית פגיעה יותר. דפוס דומה נחשף גם בקרב חלק מהניצולים.
השיח והתקשורת בנוגע לשואה הם איזור נוסף בו באה לידי ביטוי הדינמיקה המורכבת בין הורים ניצולים לילדיהם. מצד הניצולים, רובם רצו מאד להעביר את חוויותיהם לדורות הבאים, אך פחדו כי הסיפורים יזיקו לילדיהם. מצד הילדים, בהשפעת האקלים החברתי שתואר לעיל, רבים מהם נמנעו מלשאול את ההורים על עברם ואף ניסו להסתיר את הרקע המשפחתי מאחרים. יחד, יצרו שני הצדדים "חומה כפולה של שתיקה" (“double wall of silence"). מצד אחד שלה, ההורים אשר התקשו לשתף בטראומה, ומן הצד השני, הצאצאים אשר נמנעו מלשמוע עליה. בדרך זו, ביקש כל צד לגונן על עצמו כמו גם על הצד האחר (Bar-On, 1995; Wiseman & Barber, 2008). הכותבים מצביעים על כך שבאופן פרדוקסאלי, דווקא הסיפור שלא סופר הוא שהופך לבעל עוצמה גדולה עבור הדור הבא. זאת, מכיוון שבהיעדר מידע קונקרטי רב, הילד נוטה לדמיין דברים נוראים ובלתי נסבלים על חוויות הוריו.
גם בחלק זה במאמר, מתייחסים הכותבים לאופן בו תהליך ההזדקנות משפיע על האיזון בין חוסן ופגיעויות במערכות היחסים בין ההורים לילדים. איזון זה מאותגר בשלבים שונים לאורך החיים, ושוב כאשר הניצולים עוברים מגיל "מבוגר" (גילאי 84-65) ל"מבוגר מאד" (גילאים 85 ומעלה). באופן כללי, ככל שנטל הטיפול בהורים מבוגרים וחולים גדול יותר, כך השינוי במאזן היחסים גדול יותר. הדאגה להורה המזדקן עלולה להדגיש קונפליקטים בין דוריים קיימים או להעלות מחדש ישנים. סוגיות שונות העולות סביב נושאים כתלות הדדית, הכנסה לבית אבות, נפרדות ובדידות, מהוות מבחנים מהותיים למערכות היחסים בין הדורות. זאת, בנוסף לכך שהן יכולות להדהד זיכרונות מהשואה.
על רקע זה, תהליך ההזדקנות מזמין ניסיונות משני הצדדים לסגירת מעגל לסוגיות מתמשכות הקשורות בשואה: כמורשת ההישרדות, גישות ביחס למוות ולמתים, תחושות בושה ואשמה סביב היות קורבנות וניצולים ועוד. אך לעתים קרובות, בגלל הסיכון המוגבר של אנשים מבוגרים מאד לפתח דמנציה (למשל, אלצהיימר), סגירת מעגל אינה מתאפשרת. בהקשר של דמנציה, החוקרים מוסיפים כי ישנן ראיות לכך שהיא מעצימה תסמינים טראומטיים מהעבר בשל אובדן יכולות לויסות עצמי. במצב זה, הזיכרונות הרחוקים שבים ומציפים בעוצמה את המטופל כמו גם את משפחתו.
תהליך ההזדקנות של הניצולים מסומן גם כהזדמנות, לא רק בהקשר של סגירת מעגל במידה ומתאפשרת. רוב הילדים דואגים להוריהם במסירות עצומה, באופן חלקי בשל הצורך המתמשך לפצות על אובדני העבר שלהם. בנוסף לכך, בשלב זה אף יכולים להתרחש שינויים חיוביים ביחסים הבין דוריים. כך למשל, יכול להתאפשר שיח על נושאים מהעבר שלא דוברו קודם לכן, בשל הצורך של הניצולים לחזור ולבחון את סיפור חייהם לקראת מותם. כמו-כן, שינויים שונים שחלו בחייהם של הילדים - העצמאות שהשיגו, הפירוד הפיזי מבית ההורים והמשפחות אשר הקימו לעצמם – מאפשרים קירבה מחודשת ופחות מתוחה בין הדורות.
נכדים של ניצולי שואה נולדו וגדלו זמן רב לאחר השואה, ובמציאות חיים אחרת. למרות זאת, לזכרונות השואה מקום בולט בחייהם. ברמה החברתית-לאומית, החל משנות ה-60 הייתה בישראל עלייה בעיסוק בשואה (למשל דרך ימי זיכרון שנתיים ושילוב של השואה בחומר הלימוד בבית הספר), והדבר השפיע גם על דור הנכדים. ברמה המשפחתית גם כן, השואה תופסת מקום מרכזי. עבור הסבים והסבתות הניצולים, הנכדים נתפסים לעתים כהזדמנות אחרונה לעבד את העבר הלא פתור, וכקשר האחרון עם הדורות הבאים. בשל כך, הנכדים מקבלים לא פעם את התפקיד של נושאי תולדות המשפחה הלאה.
יחסם של הנכדים למורשת הסבים והסבתות יכול לנוע מעניין, אכפתיות וכבוד למורשת ועד חוסר עניין בה ותפיסתה כבלתי רלבנטית. במשפחות רבות, ההורים לוקחים חלק אקטיבי בעיצוב היחסים בין הסבים והסבתות הניצולים ודור הנכדים בכדי למתן העברה בין דורית. מצד אחד, הם מכוונים לחוויות נעימות משותפות בין הדורות, ומן הצד השני לויסות של כמות הזיכרונות הקשים המועברים. מהלך זה מביא לכך שרוב הנכדות והנכדים לא חשים במתח שהוריהם גדלו עמו, ונוצרת עבורם אפשרות למערכות יחסים פתוחות יותר עם הסבים והסבתות, ובתוך כך ללמידה על ההיסטוריה המשפחתית. ההתמקמות הייחודית של הנכדים והנכדות יכולה להביא לשינוי ביחסים המשפחתיים הכלליים, כמו גם ליצור הזדמנויות לשיח.
כך למשל, נכדים של ניצולי שואה הם לעתים אלה שפורצים את מחסום השתיקה במשפחתם. הדבר יכול לנבוע מסקרנות אישית או בשל סיבה חיצונית כמו עבודות שורשים או מסע לפולין. במקרים אחרים, אלו הניצולים אשר בוחרים בנכדים כדי לספר להם את סיפורם, בשל האופי של היחסים ביניהם המאפשר העברת זכרונות באופן טעון פחות.
מנגד, במשפחות מסוימות, כאשר ההורים לא ממתנים את ההעברה בין הוריהם לילדיהם, מתרחש תהליך הפוך, ומועברים אלמנטים שליליים ישירות מדור הסבים לדור הנכדים כדאגה או אשמה מוגזמות. במקרים בהם הקשר בין הדור השני לדור הניצולים רווי קונפליקטים, לעתים ההורים מרחיקים את ילדיהם מהוריהם. ריחוק זה לא מאפשר לדור הניצולים ולדור השלישי לחבור יחד לעיבוד הטראומה עבור המשפחה כולה.
דור ההורים משחק תפקיד גם במקרים בהם כן מתרחשת העברה בין דורית של הטראומה מהניצולים לנכדים. הדבר יכול להיווצר למשל באמצעות מודל של היקשרות שלילית (Fonagy, 1999): ילדי הניצולים אשר ספגו כתינוקות תגובות שליליות מהוריהם (כבהלה או אימה), הפגינו תגובות דומות לילדיהם כאשר הפכו להורים בעצמם. במצב כזה, הנכדים עלולים גם הם להפנים דימויים שונים על השואה, אשר הועברו מהדורות הקודמים ללא ארגון או עיבוד. אלה בתורם, יכולים לבוא לידי ביטוי בתפיסות עולם פחות חיוביות.
בחלק זה, הכותבים לא מתייחסים להשפעות תהליך ההזדקנות על היחסים בין דור הניצולים לדור הנכדים. אולי בשל היעדר ספרות מחקר מספקת בתחום. על בסיס המובא בסקירתם, ניתן להעלות על הדעת כי נכדים פחות מושפעים מהיבטים מסוימים של הזדקנות הסבים והסבתות בשל העובדה שנטל הטיפול לרוב לא נופל עליהם. בכיוון אחר, אפשר להציע כי תיווך ההורים (או היעדרו) נותן את השפעתו – לטובה או לרעה – גם בנוגע להזדקנות. אך לצורך אמירות מבוססות נדרשות כמובן העמקה ובחינה במחקר.
בסיום חלק זה, הכותבים מזהים דינמיקה של חוסן ופגיעויות גם בקרב הדור השלישי. בדומה לסבים וסבתות שלהם, וכן להוריהם, גם דור הנכדים מראה חוסן כללי, הבא לידי ביטוי בתפקוד מוצלח באופן כללי. לצד זה, ראיות ראשוניות מצביעות על כך כי גם אצלם ביטויים של פגיעות יכולים להיחשף במצבים מלחיצים, למשל שירות צבאי. אזורי הפגיעות שלהם משקפים ככל הנראה אלמנטים טראומטיים אשר המשפחה לא הצליחה לעבד בשני הדורות הקודמים.
בחלקו האחרון של המאמר, הכותבים מסכמים את ממצאי סקירת הספרות שלהם.
ראשית, באשר למודל של חוסן כללי ופגיעויות ספציפיות, הכותבים הצביעו על כך שיחסי הגומלין המורכבים בין חוסן לפגיעויות אשר נמצאו בקרב ניצולי שואה, מועברים הלאה למשפחותיהם. החוסן הכללי בא לידי ביטוי ביכולת לתפקד היטב במרחבי החיים השונים כולל במרחב המשפחתי. החוסן ניכר בדור הניצולים, חרף הסבל והאובדן שחוו, ובא לידי ביטוי גם בקרב הדורות הבאים.
הפגיעויות יכולות לבוא לידי ביטוי באופנים שונים בעולם הפנימי (תפיסות עצמי, אחר ועולם), ביחסים, כמו גם בקשיי תפקוד שונים. במרחב המשפחתי, הפגיעויות מורגשות בעיקר ביחסי הורים ניצולים-ילדים, אך יכולות לעתים לעבור מיחסים אלה הלאה לדור השלישי. הפגיעויות מבטאות את טביעת חותמה של טראומת השואה, וטומנות בחובן את הסיכון להעברה בין דורית טראומטית, זאת בעיקר במשפחות של ניצולים אשר סבלו מתגובות פוסט טראומטיות כרוניות וחמורות.
שנית, באשר לבחינת השפעות תהליך ההזדקנות של הניצולים על הקשרים המשפחתיים, מזהים הכותבים על פי הספרות שני כיוונים שונים אשר ניתן להמשיג כך:
* הזדמנות: ההפרדה הפיזית של הדור השני מבית ההורים הניצולים והקמת המשפחות שלהם עצמם מאפשרות קירבה מחודשת ופחות מתוחה בין הדורות. הנכדים, בתורם, מייצגים קהל פתוח וסקרן לדור הניצולים, ויכולים לספק למשפחה כולה הזדמנות לעבד את העבר הטראומטי ולהעביר את המורשת המשפחתית הלאה לדורות הבאים.
* החמרה: ההזדקנות מלווה בהידרדרות ואובדן אשר יכולות להדהד את טראומת העבר. אירועים שונים הנלווים לתהליך זה כגון כניסה לבית אבות, אשפוז בבית חולים, או הפיכה למוגבל או דמנטי – יכולים להוסיף קושי למערכת המשפחתית, אם משום שהם מעוררים מחדש מצוקה פוסט-טראומטית, מעצימים קונפליקטים קיימים, או מעמיקים פערים דוריים.
לסיום, מחדדים הכותבים את התובנה העולה מכל סקירתם כי התמודדות עם טראומת השואה היא עניין בין-דורי במהותו. טראומה כה מאסיבית אינה יכולה להיות מעובדת בדור אחד בלבד. הפער בין עולם הטראומה ובין העולם הנורמלי שאחריו גדול מדי לגישור. בשל כך, השלכותיה מוטלות באופן כזה או אחר גם על הדורות הבאים, אך גם האפשרות לפתח את היכולת להתמודד איתה ולהתגבר עליה. ואכן, מודלים טיפוליים עכשוויים המתמקדים בהשפעות טראומת השואה, הם רב-דוריים באופיים.
במבט לעתיד, הכותבים מציעים מסקנות נוספות מהבנת אופייה הבין דורי של טראומת השואה וההתמודדות איתה: ראוי בעיניהם כי הנרטיב המשפחתי יורחב כך שיכלול את בני המשפחה הנרצחים, בני המשפחה הניצולים, ובני המשפחה שנולדו וגדלו אחרי השואה. וכן, שלצד מיקוד טראומטי הוא יכלול גם זיכרונות חיוביים והישגים. כמו-כן, הם סבורים כי מסגרת חשיבה בין דורית תוכל לספק תובנות מהותיות לגבי האיזון המורכב בין חוסן ופגיעות בהשפעות ארוכות הטווח של טראומה מאסיבית.
נועם גלזר היא סטודנטית בתוכנית ההשלמות לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב. בעלת תואר שני מחקרי בספרות עברית.
Shmotkin, D., Shrira, A., Goldberg, S.C., Palgi, Y.(2011) Resilience and Vulnerability Among Aging Holocaust Survivors and Their Families: An Intergenerational Overview, Journal of Intergenerational Relationships, 9:1, 7-21
