פרופ' נחמי באום
בימים נוראים אלו, של אחרי טבח השבעה באוקטובר, אני תוהה אם לא מוקדם מדי להזכיר את העצבות. הזוועה בלתי נתפסת. הטראומה, השכול, גורל החטופים ותחושת הנטישה מקשים להותיר מאחור את ההלם, הזעזוע והזעם. אין מילים שיכולות להקיף ולהביע את האימה, את עומק הכאב, את הטלטלה הנפשית אל מול הזוועות והאכזריות. מול אלה על העצבות להיות ב"המתנה". גם ההתגייסות, ההתנדבות, רוח השותפות והקולות הקוראים לעמידות ולחוסן מעוררים תחושה שמוקדם מדי. שטרם הגיעה זמנה. עליה, על העצבות להיות בהמתנה.
אלא שאנחנו אנשי המקצוע נפגוש בעוד זמן מה, ולא כל שכן בטווח הארוך, את הרצון והצורך לִבְכּוֹת ולְבַכּוֹת את שהיה ואיננו. את כל שהיה ואינו עוד. רשימת האובדנים ארוכה ומגוונת: אובדן של בני משפחה, חברים, שכנים וקולגות, אובדן תפקידים, בית, חפצים והרגלים, אובדן תחושת אמון, ביטחון ואובדן האמונה בטוב ליבו של אדם באשר הוא אדם. בעבור אלה שיגיעו, חיוני שאנחנו, אנשי המקצוע ננצור את העצבות בתוכנו, מוכנה, כאפשרות, לכשתבוא שעתה. שהרי כמו שאמר שלונסקי "העצבות היא חלק מאתנו. לא אותו צער שבא בעולם מכוח העוולות שעושים לנו, אלא זה שמכוח האנושי שבנו. ... זהו, בעצם, היסוד הרוחני שבנו, יסוד המחשבה, יסוד היצירה" (מנדלסון, 1972).
כולנו יודעים שעצבות היא תגובה נורמלית לאירועים ולמצבים של אובדן, גם כאשר הוא טראומטי. לרוב, אנו פוגשים את העצבות כחלק מרשימה משתרכת של מילים: צער, יגון, מלנכוליה ודיכאון. אלא שמונחים נרדפים אלה מסתירים אותה. ביניהם היא מבצבצת, כמו בתמונת סוף שנה, מאחורי "הגדולים". נתן זך בחר לכנותה בלשון זכר; אני מכנה את העצבות בלשון נקבה. כך, היא דומה בניגונה לתקופות החיים: ינקות, ילדות, בגרות, וכמוהן גם היא מתחילה ומשתנה במשכה, בביטוייה ובמהותה. מי את עצבות? ומדוע אמר זך שאת לא באה "סתם כך"? (2009, עמ' 198).
עצבות היא "מנגנון של ריפוי", אם להשתמש במונחיו של ויניקוט. כדרכו, וויניקוט לא הגדיר עצבות בשפה מקצועית, אלא שמתיאוריו הפואטיים מתבהר מה יש בה שהופך אותה למנגנון ריפוי, בדבריו: היא "כמו מכסה בערפל את שדה הקרב, מאפשר[ת] התארגנות בקצב מואט, מעניק[ה] את הזמן הדרוש להפעלת כל מנגנוני ההגנה האפשריים ולתהליך עיבוד, כך שבסופו של דבר תוכל להתרחש החלמה ספונטנית" (1954/2018, עמ' 134). גם בהרצאה שנתן תשע שנים מאוחר יותר, הדגיש כי בעצבות, אותה הוא כינה 'מצב הרוח הדיכאוני': "...המוות היחסי [הדגשה שלי] משתלט על הכל, מערפל את האינסטינקטים, ופוגע ביכולת להתייחס לאובייקטים חיצוניים. אחר כך יכולות להופיע תופעות מפתיעות, המקלות על המצב... האינטנסיביות של מצב הרוח יורדת, והחיים מתחדשים פה ושם, במקומות שבהם נחלשו המתחים. ... כך או אחרת השינויים קורים, ומגיע הזמן שבו יחלוף מצב הרוח" (1963/1995, עמ' 63).
ואכן, עצבות מפנה את תשומת ליבנו פנימה. היא מאלצת אותנו לקחת "פסק זמן" – היא מעמעמת חלק מהמערכות הפיזיולוגיות שלנו, כך שבאפשרותנו לסגת מהתמקדות במציאות היום יומית; היא מאיטה אותנו ובכך נראה שהיא גם מאיטה את העולם כפי שהוא נחווה בעינינו; היא מאפשרת לזמן מה להפחית את תשומת הלב למה שמתרחש מסביב. תחושת ההאטה תוך הפניית תשומת הלב פנימה מקדמת הרהור, מסייעת להתמקד ומאפשרת דיוק. כל אלה הופכים את העצבות למצע גופני-נפשי שמאפשר תנועה טרנספורמטיבית בנפש נוכח מפגש עם אובדן.
"כל כך קשה לתאר דיכאון למי שמעולם לא היה שם, מכיוון שזו לא עצבות. אני מכירה עצבות", אלה מילותיה של ג'.ק. רולינג (Rowling, 2020) שכתבה את ספרי "הארי פוטר". היא ממשיכה ומבדילה בין עצבות לבין דיכאון: "עצבות היא לבכות ולהרגיש. אך בזה [בדיכאון] מדובר בקור של היעדר רגשות – בתחושה הממשית של להיות חלול. דיכאון הוא הדבר הכי לא-נעים שחוויתי אי-פעם... זוהי אותה תחושה לא נעימה שלעולם לא תהיי שוב שמחה. היעדר תקווה. ... תחושה של מוות, שהיא כל כך שונה מלהרגיש עצבות. עצבות כואבת, אבל זאת תחושה בריאה. זה דבר שצריך להרגיש. דיכאון הוא דבר שונה לחלוטין".
אכן, עצבות היא תגובה נורמלית ומותאמת לצורכי הנפש במפגש עם אובדן, עם כל אובדן. בבוא העת, תתלווה העצבות גם לאובדן הטראומטי וגם לאובדנים הרבים הנכרכים בטראומה ובעקבותיה. בניגוד לאדם מדוכא, שמהות האובדן אינה נהירה לו, שאינו מודע למה שאיבד בתוך עצמו בעקבות אובדן, אדם עצוב יודע שישנו אֵין גם בחוויית עצמיותו. גם אם לא ברור לו מה איבד, הוא יודע ומכיר בנוכחותו של אֵין, חֶסר או העדר כלשהו גם בעצמו. חוויית האֵין לרוב, אינה פוגעת בערכו העצמי, באמונתו ובתחושתו הפנימית שלמרות עצבותו הוא יוכל לחזור לעצמו. לעומתו, האדם המדוכא נושא בתוכו תחושה של חור שחור או מנהרה ללא מוצא, ושהוא אדם רע או חסר ערך, ודבר לא ישנה זאת. לעיתים קרובות מתבטא הדיכאון במעין הרגשה של מוות מבפנים.
בעצבות, בניגוד לדיכאון, תחושת המוות "יחסית" ולצדה, במקביל אליה, נוכחת התקווה. תקווה זו מאפשרת לשינוי להתרחש ואף להביא בבוא הזמן להתפתחות. אדם עצוב יודע בתוך תוכו שבחלוף הזמן ובעזרת סיוע הוא יוכל לשוב לעצמו. גם אם אדם עצוב לא ימצא מישהו שאליו יוכל לפנות לעזרה, גם אם התקווה שלו עצמו תפחת, היא לא תיעלם. אמנם, הוא יתקשה יותר להקים את עצמו מחדש, אך הוא יודע שהדבר אפשרי. במילים פשוטות יותר, בעוד דיכאון הוא מצב שבו הרגשות חבויים, האדם מסתגר ואינו רואה אפשרות להיעזר בכוחותיו שלו או באלו של אחרים, העצבות היא מצע רגשי-נפשי שגורם לאדם להתכנס ולתנועה טרנספורמטיבית בנפש להתרחש. התכנסות, בניגוד להסתגרות, מותירה פתחים למגע עם החוץ ועם כוחות של חיות מבפנים.
הבדל מהותי נוסף בין עצבות לדיכאון, שחשיבותו בימים אלה רבה במיוחד, נוגע לפעילות המנטלית המתרחשת בכל אחד ממצבים רגשיים אלו: בדיכאון שכיחה הרומינציה – תהליך מנטלי המאופיין בהתמקדות חזרתית בגורמים ובתוצאות של אירועים. יש הרואים ברומינציה מעין "התבוססות" בלתי רצונית של אדם בבעיותיו, בתגובותיו וברגשותיו השליליים, כמו גם בסיבות ובהשלכות של תגובות ורגשות אלו. לעומת זאת, בעצבות מתאפשרת רפלקציה – תהליך מנטלי רצוני המאופיין בהתבוננות עצמית של האדם על עצמו ועל מצבו. רפלקציה עצמית מונעת על ידי סקרנות ועניין בעצמי, והיא משרתת את העצמי ואת התנועה הטרנספורמטיבית בנפש.
באופן טבעי, לאחר אירועים קשים ומכאיבים הנטייה בתחילה תהיה למושקעות עצמית, שכן פרספקטיבה זו של עיסוק בעצמי מאפשרת לשחזר ולחוות את האירועים והרגשות שהתעוררו בעקבותיהם. בשלב מאוחר יותר, היכולת להתבונן על העצמי גם מנקודת מבט מרוחקת יותר, חיצונית לעצמי, תאפשר פחות התמקדות רומינטיבית והתמקדות רבה יותר בהבניה מחדש של מה שהתרחש, באופן אשר תוחם ומפחית בהדרגה את הרגשות המכאיבים.
ο סקירת הספר "אובדנים שאינם מוות"
ο אובדנים שאינם מוות
ο מבוא למודל הדו-מסלולי לאובדן ושכול
נוכח הטראומה הנוראה, ההלם והטלטלה, על העצבות להיות בהמתנה. ברגעי האימה הנפש נדרכת, וכשכואב לנו "הנפש נמלטת". אז, אומרת שימבורסקה, "יש רק רקמה כואבת, המייללת מכאב..." (ביקונט ושצ'סנה, 2014, עמ' 145). אלא שבהדרגה, מעט-מעט ולאט-לאט, נוכח המפגש החוזר עם ה"אין", יתחיל תהליך הדרגתי המכונה בספרות המקצועית "עבודת אבל" או "התאבלות" – תהליך איטי והדרגתי, המתואר כ"עיבוד", בו מתרחשת הפנמה ואימוץ היבטים של מי או מה שאבד כחלק מה"עצמי". תהליך הדרגתי זה, אשר הופך את ה"אין" לנוכחות פחות מכאיבה, הוא-הוא שמאפשר חוויה של המשכיות העצמי, ההרגשה שאני היום הוא מי שהייתי אתמול, שלשום ולפני שנים, ומי שאהיה בעתיד, וכל זאת למרות שהחיים סטו ממסלולם.
התהליך הנפשי שמכונה התאבלות כולל, לצד שמירת מרבית חלקי העצמי, גם פרימה וצמצום של חלקי עצמי שהיו קשורים למי ולמה שאבד: אדם, תפקיד, חפץ, הרגל, או אמונה. שהרי אובדן של דבר המשמעותי לעצמי, משמעו גם אובדן חלקים מעצמי. אובדן זה אינו מוחק או מבטל את חלקי העצמי המקושרים למי ומה שאבד או לקשר עמו. תמיד, או כמעט תמיד, יישארו שרידים כלשהם של העצמי שאבד. והעצבות שנוכחת תחילה במלואה, כמו ירח מלא באמצע החודש, ירח שגבותיו נטויות, משתנה. עם הזמן, הרבה זמן, לעיתים קרובות, העצבות מתכווצת. לעיתים היא מפנה מקומה, כאילו נעלמה. ואז היא שבה ומופיעה שוב ושוב, עד שכל "אשר אבד לי" הופך, כמו שאומרת רחל, "קנייני לעד". וגם אז, העצבות חוזרת לעיתים ומופיעה, מבצבצת ומזכירה שהיא כאן, זמינה תמיד, תמיד מוכנה ואפילו רק לרגע של דמעה.
בשבועות האחרונים משתפים מומחים בידע רחב ומעמיק בתחום האובדן, השכול והאבל. אחד המודלים הרלוונטיים במיוחד בימים אלה של אחרי הטראומה הנוראה של השבעה באוקטובר הוא "המודל הדו-מסלולי לאבל" שגיבש פרופ' שמשון רובין. מודל זה, המבוסס על ראיה דו-עינית, מדגיש את תהליכי ההתאבלות שיבואו בעקבות האובדן תוך התמקדות בהמשכיות הקשר עם מי ו/או מה שאבד, ובה בעת מתבונן על המתרחש מפרספקטיבה של מצב לחץ ומשבר. לצד הצגת המודל, פורסים רובין, מלקינסון וויצטום (2016) בספרם "הפנים הרבות של האובדן והשכול" מגוון גישות טיפוליות תוך התייחסות למאפיינים הייחודיים של האובדן והאבל בישראל. ההתוודעות לראשונה, או מחדש בקונטקסט הנוכחי, למודלים התאורטיים, לגישות הטיפול ולמגוון טכניקות ההתערבות מעניקה לכולנו בסיס להתמקם בו. לצד זאת, חיוני שנזכור שהתאבלות ככלל, ובימים אלה בפרט, אינה מצייתת לכללים ולחוקים.
ובכל זאת, על מנת לתת מענה רגיש ומותאם בימים אלה של טראומה קולקטיבית, טראומה שכמוה לא ידענו, אציע כמה סימני דרך לאנשי המקצוע שפוגשים ויפגשו עצבות והתאבלות.
ניצולי הקו הראשון, אשר איבדו את החיים שהיו חייהם, חווים את הטראומה והאובדן ביחד עם קהילתם הקרובה. יש בכך תחושה של "זר לא יבין זאת", תחושת שותפות גורל נוראה. תחושה זו מעניקה תמיכה ונוסכת בטחון. היא חשובה ומרכזית, אך אין בה די. נדרשת נוכחות נוספת, נבדלת, כזו שתאפשר לעמוד בדחיסות הרגשית האישית, הפרטית, הייחודית לכל אדם. שהרי אדם נושא אתו את עולמו הפנימי בכל זמן ולכל מקום אליו ילך. חשיבות העולם הפנימי מרכזית עוד יותר במצבי לחץ, אובדן וטראומה.
עולמנו הפנימי יקבע אם ועד כמה נסכים ונוכל להיעזר, לסמוך ולהסתמך על אחר. עולמנו הפנימי כולל את פלטת הגוונים שיעצבו את המציאות, שישרטטו את קווי המתאר של מה שיוכל להיות. במצב זה, של אובדן כל העולם שהיה, חשוב לזכור שאובדן לרוב מעורר מחדש גם אובדנים קודמים כמו שמיטיבה לתאר זלדה: "הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ / בְּתוֹךְ הַהֹוֶה / וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר / נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר..."(1997, עמ' 222).
בצלה של הטראומה הקולקטיבית של השבעה באוקטובר עלולה העצבות להישאר חבויה, מוסתרת. כיוון שהיא מבצבצת רק בחלוף הזמן, וגם אז היא מתגלה מעט, אפשר בקלות לא להבחין בקיומה. כבר ב-1935 גילתה לנו מלאני קליין ש"עצבות מתגלה רק אם אנחנו מסתכלים בה מנקודת מבט זו" (Milton, 2020). התראה זו, שכוונה אמנם לעצבות בקרב תינוקות, רלוונטית גם לענייננו. בצלו של ה"יחד" ישנם רבים שישמרו על "פאסון", יסתירו את העצבות כמו שמגלה שימבורסקה (1954): "אני יודעת איך להניח את תווי הפנים, כדי למנוע את ההנחה שאני עצובה" (עמ' 17). בשל כך, חשוב במיוחד שנזהה עצבות גם אם אינה בולטת, גם אם היא רק מבצבצת, כיוון שעצבות, כפי שאני מבינה אותה, מהווה מעין "מרחב ביניים", אם להשתמש במונחיו של וויניקוט, המאפשר את תהליך ההתאבלות.
העצבות מהווה מרחב רגשי המאפשר לאדם למקד את מירב תשומת ליבו לעיבוד הרגשות, הזיכרונות והציפיות הקשורים לאובייקט האבוד וליחסיו עמו. שכן, כמו שטוען וויניקוט, "זהו תחום שאין קוראים עליו תיגר, מפני שלא נתבע ממנו אלא להיות קיים כמקום מנוחה לאדם [הדגשה שלי], הטרוד במשימה האנושית המתמדת לשמור שהמציאות הפנימית והחיצונית יהיו נפרדות, ועם זה קשורות בקשרי גומלין" (1984: 36). במילים אחרות, עצבות מהווה מרחב רגשי המאפשר לממש את התהליך התוך-נפשי המתרחש בעקבות אובדן של אובייקט התקשרות – אדם, בית, קהילה, שגרה ועוד. על אף חיוניותה, חשוב שלא נפנה זרקור לעצבות אלא ניעזר בה כסימן לתהליכים הפנימיים שמתלווים לאובדן בכלל ולכל מי שאיבדו את החיים שהיו חייהם.
בצילה של הטראומה הנוראה נזכרתי במילים שחזרה וסיפרה לי מטופלת לפני שנים רבות לאחר שבעלה נהרג. המילים שנחרטו בנפשה נאמרו לה על ידי אמה: "עכשיו את לא יכולה להיות עצובה. יש לך ילדות שצריכות אותך". כוונתה של האם הייתה טובה, היא ניסתה בדרכה להסיח את דעת ולב בתה מהעצבות, אלא שבכך היא הרחיקה את האלמנה הצעירה ממקור תמיכה משמעותי והעבירה מסר שאין זה לגיטימי במצבה, בשל תפקידה כאם, להיות עצובה. העדר הכרה בחיוניותה של העצבות בשעה קשה של אובדן הפך מחסום שנדרשו שנים להסירו. מחסום חיצוני עלול להפוך כמעט בלי משים למחסום מבפנים המקשה ואוסר על הלב "לשבת שבעה" על האין.
"הכל מתגמד", אמרה לי שכנה שפגשתי שלושה שבועות לאחר הטבח של השבעה באוקטובר. מבלי ששאלתי היא מיהרה לספר שחבר מהכיתה של בתה נרצח, קולגות בעבודה איבדו קרובי משפחה, ובנה של חברה קרובה נמצא בשבי. לאחר כמה שניות של שתיקה, שאלתי "ואיך את בימים האלה?!" מבקשת להסיט במעט את טלטלת הלב, להפנות את תשומת הלב גם אלינו, למה שנקרא בימים אלה העורף. תשובתה לא הפתיעה אותי, למרות שהייתה הפוכה לגמרי מהאמירה הכוללנית אתה פתחה: "את יודעת, בסוף כל אחד גם עם החיים שלו, עם מה שכואב לו, עם מה שבלב שלו".
לקליניקה באים בימים אלה מטופלים המוגדרים על דרך השלילה, מטופלים שאינם בקו הראשון של הטראומה הקולקטיבית שכולנו חווים, מטופלים "רגילים". כאלה שמוטרדים ומושקעים בעניינים של החיים, בדברים קטנים, גדולים, מהותיים ושוליים. עניינים של החיים. את אלה, כמו את עצמנו, חשוב שלא נגמד. שלא נפחית בערך "הצרות הקטנות", הרגילות, שהם חלק מלהמשיך את החיים.
למה זקוקה "שפת הלב" כפי שמכנה יוסף ברדיצ'בסקי את העצבות? בימים אלה היא זקוקה יותר מכל ל"לב שומע", כפי שמכנה עפרה אשל את העמדה הטיפולית הכרוכה ב'הינכחות'. על פי אשל, 'הינכחות' כרוכה ב"הסכמתו ויכולתו של המטפל להינתן רגשית ללפיתת תהליך הטיפול עם המטופל ועולמו, כשמתוך כך מתהווה התחברות או מחוברות-נפש מטפל-מטופל ברמה רגשית-חווייתית עמוקה..." (2021, עמ' 239). עמדה זו בה "המטפל נותן עצמו להיות עם ואת מציאותו הרגשית של המטופל בהתחברות-נפש ראשונית ובסיסית; מטפל-מטופל ... 'חיים אין-חוויה יחד, חיים אין-חיים יחד'" חיונית בימים קשים אלה. אם נצליח להציב את גישתה הטיפולית של אשל כאידיאל לשאוף אליו, נוכל כל אחד ויכולותיו הוא, לפתוח את גבולות נפשנו למטופלנו, גם במצבים הקשים, הבלתי-נסבלים, כמו הימים הנוראיים של אחרי הטראומה של השבעה באוקטובר.
גם אני רוצה מקום,גם עלי כדאי לכתוב, שידעושיפנו מקום,גם לי ולכל שמביאה עמי.
בינות לזעם ולכעס, לחרדה ולאימהגם אני נדחקתמבקשת מקום גם לעצמי - לעצבותי.
לא. אינני דיכאוןגם לא יגון, תוגה וצער,מילים רבות מחליפות אותי בהעדריואף אחת אינה אני.
פרופ' נחמי באום היא חברת סגל בבית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בר-אילן ומחברת הספר "אובדנים שאינם מוות" בהוצאת רסלינג. היא עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ומדריכה.
אשל, ע. (2021). על גשר צר מנפש לנפש, להיות-שם. להיות-עם. להיות כאחד. שיחות, ל"ה (3), 238-251.
ביקונט, א., ושצ'סנה י. (2014). שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה. כרמל.
ברדיצ'בסקי, מ. י. (שנה) העצבות. בתוך א. הולצמן (עורך), כתבי מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, כרך ו (עמ' 278-280).הוצאת הקיבוץ המאוחד
ויניקוט, דונלד וודס, 1984. משחק ומציאות, תרגום: יוסי מילוא, תל אביב: עם עובד.
ויניקוט, ד. ו. (1963/1995). הכל מתחיל בבית (מ. קראוס, מתרגמת). דביר.
ויניקוט, ד. ו. (2018/1954). הפסיכולוגיה של השיגעון (י. איתן-פרסיקו, מתרגמת) עם עובד.
זך, נ. (2009). כל השירים ושירים חדשים, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
זלדה, 1997. שירי זלדה. הקיבוץ המאוחד.
מנדלסון, ז. (1972, ינואר 14). שיחה עם שלונסיקי. עם הופעת עשרת כרכי השירה שלו. מעריב, עמ' 33.
רחל, 1935. שירת רחל. דבר.
רובין, שמשון, מלקינסון, רות, וויצטום, אליעזר, 2016. הפנים הרבות של האובדן והשכול. אוניברסיטת חיפה.
Milton, J. (Ed.). (2020). Essential readings from the Melanie Klein Archives: Original papers and critical reflections. Routledge
Rowling, J. K. (2020). Goodreads. Quotes. Website. https://www.goodreads.com/search?q=Rowling+depression&search%5Bsource%5D=goodreads&search_type=quotes&tab=quotes
