ד"ר נעמי אפל
התקשורת בין הורים לילדים השתנתה במהירות בעשורים האחרונים כתוצאה מהאימוץ המאסיבי של מכשירים ניידים וחדירתם לאינטראקציה הבין אישית בתוך המשפחה. הורים רבים חוששים משימוש יתר של ילדיהם במדיה, במסכים ובסמארטפונים. מה שהם לא יודעים זה כי גם לשימוש שלהם עצמם בטלפון הנייד יש השלכות משמעותיות על ילדיהם. למעשה, מתברר כי המסיח העיקרי ביצירת התקשרות בטוחה בין הורים לילדים בעידן המודרני הוא דווקא השימוש של הורים בטלפון הנייד, והוא נמצא בקורלציה גבוהה יותר עם התנתקות ההורים מילדיהם בהשוואה למסיחי דעת אחרים (Lemish, Elias & Floegel, 2019).
במסגרת מאמר זה אציג תחילה את ההשלכות האפשריות לשימוש הורים בטלפון הנייד על ילדיהם. לאחר מכן, אציג את חשיבות המשחק והמשחקיות להתפתחות הילד, לרווחתו וליחסים עם הוריו. לסיום, אציע דרך פעולה לשינוי מיטיב אשר ניתן לקדם במסגרת טיפול בהורים וילדים, הכוללת הפחתה של שימוש בטלפון הנייד והגברה של משחקיות.
בואו נדמיין את התמונה הבאה: אימא יושבת עם בתה הפעוטה בת השנתיים על הרצפה ומשחקת איתה, לפתע צפצוף הטלפון הנייד קוטע את המשחק ואימא מביטה בהודעה שנשלחה ומגיבה באימוג'י מתאים. זה לוקח אולי 10 שניות, אך תגובת האם לצפצופי הנייד קורית בתדירות גבוהה, לעיתים גם לזמן ממושך יותר מכמה שניות בודדות. דבר זה קורה לא מעט גם במצבים שונים, כמו בזמן ארוחה ואפילו בזמן ההשכבה. הדבר לא קורה רק בין הורה לילד בגיל הרך, אלא גם בגילאים מבוגרים יותר. אבא משוחח עם בנו בן ה-15 על היום שהיה. הם יושבים במטבח, שותים תה ואוכלים עוגיות. במהלך השיחה, אבא מסמס הודעות חשובות לעבודה ועונה לטלפון כדי לתת הנחיות ליום העבודה למחרת. כולנו כהורים מכירים את ההתנהלות הזו שהפכה לחלק מחיינו עם כניסת המכשירים הניידים לכל בית כמעט בעולם המערבי.
לשימוש המאסיבי שלנו כהורים בטלפון הנייד ולהסחת הדעת הנגרמת כתוצאה מכך, אפילו לזמנים קצרים, יש השלכות מרחיקות לכת לא רק על התפתחות הקשר בינינו לבין ילדינו אלא גם על ההתפתחות הקוגניטיבית, הרגשית וההתנהגותית של הילדים (למשל: Kildare & Middlemiss, 2017; Lemish , Elias & Floegel, 2019; Mangan, Leavy & Jancey, 2018). תופעה זו זכתה לכינוי "technology interference) "Technoference), והיא פוגעת ברגישות ההורית לצרכי הילד ובהתקשרות הבטוחה בין הילד להוריו (Braune-Krickau et al, 2021; Stockdale et al, 2020).
בנוסף, ההפרעה הטכנולוגית מגבירה סכסוכים משפחתיים תוך שיבוש האינטראקציות בין הורים לילדיהם. בתוך כך, מופחתת רגישות ההורים לסימנים של צורך בתשומת לב ואף עולה הסיכון לפציעות ילדים בשל עיסוק מוגבר שלהם במשיכת תשומת לב בדרכים מסכנות (Kildare & Middlemiss, 2017). מחקר שבחן אופני שימוש של הורים בטלפון הנייד בזמן בילוי עם ילדיהם, מצא כי 73% מההורים השתמשו בטלפון הנייד בזמן שבילו עם ילדיהם במסעדה (Radesky et al., 2014). מגמה דומה נמצאה במחקרים נוספים אשר הראו כי קרוב ל80% מהזמן בו הורים שהו עם ילדיהם בגן השעשועים הם השתמשו במכשיר הנייד, וכי הסחות הדעת הללו פגעו בנוכחות הורית, פיקוח והדרכה על הילדים והובילו לריבוי פציעות (Lemish , Elias & Floegel, 2019; Mangan et al, 2018).
אך אלו אינן הבעיות היחידות. מתברר שהסחת דעת של הורים בזמן שהות עם הילד, בשל פגיעתה החוזרת ונשנית בהתנהגויות הוריות עקביות, פוגעת באופן מובהק באמון של הילד בהורה. הפגיעה באמון מובילה לפגיעה בהתפתחות תקינה של מערכת העצבים של הילד, ובפרט במערכת העונג שלו, וכן עלולה להוביל לקשיים בהתפתחות החברתית והרגשית, להחמצת הזדמנויות ללמידה חברתית, לפגיעה ביכולת לעבד תהליכי הנאה, לקשיים בוויסות הרגשי, לבעיות התנהגות ואפילו לדיכאון וחרדה (Braune-Krickau et al, 2021; Glynn & Baram, 2019; Lemish et al, 2019; McDaniel & Radesky, 2018; Myruski et al, 2017).
מחקרים אלה מצביעים על החשיבות הגדולה ביצירת שינוי בהתנהגות הורים בשימוש במכשירים ניידים בזמן שהות עם ילדיהם, תוך המלצה להפחתה משמעותית בשימוש במכשירים ניידים או מסיחים אחרים, להגברת התקשרות בטוחה והגברת החוסן הנפשי של הילדים. זאת בנוסף לקידום התנהגויות של נוכחות הורית עקבית.
ο אתגרי הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי בעידן הקורונה
ο סיר לחץ משפחתי בימי קורונה ומודל "נמנם"
ο התפתחות המשחק
אחת ההתנהגויות ההוריות שמאפשרת הגברה של חוסן נפשי אצל הילד והתקשרות בטוחה בין הורים וילדים קשורה ליכולת לשחק.
הדחף לשחק הוא מנגנון נוירו-ביולוגי הישרדותי והוא תורם תרומה משמעותית להתפתחות תקינה של המוח. ילדים שאינם מורשים לשחק, או שהוריהם מכתיבים ומגבילים את המשחקים שלהם, עלולים לפתח בהמשך החיים בעיות התנהגות קשות ופגיעה באחר. חולדות, למשל, שמנעו מהן פיתוח של יכולת המשחק, נמנעו מהתנסויות ומנטילת סיכונים ובעקבות זאת לא שרדו (Brown & Vaughan, 2009).
זאת ועוד, משחקים שילדים ממציאים בעצמם (משחקי דמיון ומשחקים פיזיים וחברתיים) חשובים יותר להתפתחות המוח ממשחקים שהמציאו עבורם, ותורמים להצלחה לימודית, פתרון בעיות, חילוף תפקידים, הפנמת כללים, חשיבה מחוץ לקופסה, חשיבה גמישה ורב־ממדית, כמו גם תחושת קרבה ושייכות עם הסובבים, תחושת תקווה, חוסן נפשי ויכולת להתמודדות יעילה במצבי לחץ (Brown & Vaughan, 2009).
ככלל, משחק חיוני להתפתחות בשל תרומתו לרווחה הקוגניטיבית, הפיזית, החברתית והרגשית של ילדים ונוער, והוא גם הזדמנות אידיאלית להורים לתקשר באופן מלא עם ילדיהם. למרות זאת, מחקרים מלמדים כי זמן המשחק החופשי צומצם במידה ניכרת לאורך העשורים האחרונים לטובת פעילויות העשרה ולמידה מאורגנת (Ginsburg, 2007).
מרכיב מהותי במשחק, המקושר בפני עצמו במחקר להגברת החוסן הנפשי של הילדים וליצירת התקשרות בטוחה בין הורים לילדים, הוא המשחקיות (Playfulness). משחקיות היא מושג עמום וקשה להגדרה (Masek & Stenros, 2021), אך היא כוללת את היכולת לעבור מהעולם המאורגן, הנוקשה והמחייב המאפיין את עולם המבוגרים, לעמדת "כאילו" (Lester & Russel 2010). המאפיינים ההתנהגותיים והרגשיים של משחקיות מתייחסים להתנהגות ספונטנית המבטאת הנאה, שובבות, הומור, סקרנות, דמיון ויצירתיות.
בנוסף, המשחקיות אינה קשורה לפרס או לניצחון המאפיינים את המשחק המאורגן, אלא לעצם ההשתתפות בחוויה אקטיבית המלווה בעונג רב או בסיפוק כאשר לילד יש שליטה מלאה במציאות: בעצירתה לרגע, בשחרור מחוויות של מתח ולחץ, בביטוי יצירתיות וביצירת שפה ייחודית התורמת ליחסי קרבה, הרגעה וביטחון בקשרים עם אנשים קרובים (אפל, 2015, 2017 , 2018 ; אפל וזוהר, 2021 ; ;Cohen, & Bamberger, 2021 Cohen & Gadassi, 2018).
משחקיות היא משתנֶה רב־משמעות לחוסן הנפשי של ילדים גם בתנאים של לחץ ואי־ודאות, למשל במהלך מגפת הקורונה (Cohen & Bamberger, 2021), ואף בתנאים של לחץ קיצוני כמו בעת מלחמה. זאת בשל היכולת שלה לבנות נרטיב קוהרנטי (הגיוני) ומעורר תקווה ולהתמודד באמצעותו עם מצבי מצוקה (Cohen & Gadassi, 2018).
במחקרן של כהן ובמברגר (Cohen & Bamberger, 2021) ילדים שהיו מודעים לאיום המשמעותי של הקורונה לעצמם ולקרוביהם, הצליחו להתגבר על המצוקה באמצעות משחק, חקירה ודמיון, כדי להרגיש מוגנים מהאיום (למשל, הכנת "תרופה של מלפפונים" נגד הקורונה). מסקנות המחקר מצביעות על כך שמשחק, ובאופן ספציפי משחקיות, מאפשרים הגברת מסוגלות על ידי מעבר מתפקיד פאסיבי לאקטיבי, התנסות דמיונית של העצמי עם כוחות ויכולות, הבניית חוויות בכדי להגביר תובנה ומשמעות, והפיכת חוויות שליליות לצפויות יותר דרך חזרה ושליטה.
השגת היכולת למשחק סימבולי, בעיקר במצבי איום, דורשת מעורבות של מבוגר תומך שמאפשר לילד לחוות קשר בטוח תוך ויסות של עוררות רגשית והתנהגותית, ובליווי חוויה של שליטה וחשיבה אופטימית. באופן כללי, קשר מסוג זה עם מבוגר אחד לפחות הוא הגורם החשוב ביותר בקידום החוסן הנפשי של הילד. במובן זה להורים יש תרומה מכרעת בקידום החוסן הנפשי של ילדיהם במצבים מגוונים בהם נדרשת תגובה מותאמת לאיום והפרעה בחיים (Cohen & Bamberger, 2021; Masten & Narayan, 2012).
לאור כל זאת, עולה הצורך לסייע להורים להפחית שימוש בטלפונים ניידים בנוכחות הילדים מחד גיסא, ולהגביר התנהגויות משחקיות של הילדים מאידך גיסא. הבנות אלה מחייבות את אנשי הטיפול ואנשי החינוך להקדיש מחשבה ופעולות לקידום תהליכים כאלה. הספר "עץ הפלאים של לוני" (אפל וזוהר, 2021) בא לתת מענה לסוגיות אלה בדיוק ולהגביר נוכחות הורית מלאה עם הילד באופן משחקי, גם אם לזמן קצר, תוך הפחתת השימוש בטלפון הנייד.
הנרטיב בספר "עץ הפלאים של לוני" עוסק במשפחה נורמטיבית אשר יש בה עיסוק מוגבר של ההורים והאחות הגדולה בטלפונים הניידים. אלון, גיבור הסיפור, חווה את הקושי בשימוש בני משפחתו בטלפון הנייד, במיוחד ברגעים שבהם הוא זקוק לתשומת לב או רוצה לשחק. כאשר תוכי בשם לוני מופיע בביתם, הוא אינו מצליח להבין כיצד כולם עסוקים בתיעוד האירועים ולא בחוויה עצמה, שזו בעיה נוספת בעידן הטלפונים הניידים.
נקודת המפנה בעלילה קורית בדמיון של אלון כאשר בחלומו התוכי נושא אותו על כנפיו אל כוכב אחר ובני משפחתו מתלווים אליו. בכוכב ה"קרדוקולוס", אליו מגיעה המשפחה, מתקיימים משחק ומשחקיות בשפע. הם בונים צורות מהחול הקסום שעל הכוכב ומתמסרים בכדורים ספוגיים שתלויים על עץ הפלאים שנמצא במרכזו של הכוכב. בתוך עץ הפלאים עצמו נמצאים "החיים" של הכוכב. הודות לכך שאסור להיכנס אליו עם טלפונים ניידים, מתאפשרים לבני המשפחה רגעים של שיתוף, הנאה, התרגשות, סקרנות, גילוי ותחושת שייכות, למשל כאשר הם מתגלשים יחד על גבו של דינוזאור ענק.
היכולת של אלון לשתף את בני משפחתו במשאלה לסוג קשר כזה במשפחה, מביאה אותם לשינוי. ביום למחרת אביו בונה איתו 'עץ פלאים' עליו נתלות קופסאות מיוחדות להפקדת הטלפונים הניידים של בני המשפחה בשובם הביתה, כדי לאפשר חוויה אמיתית של יחד ושל הנאה משותפת מהמתרחש בהווה. גם כשנעשה שימוש בטלפון הנייד על-ידי המשפחה לאחר השינוי, הרי שהשימוש בו הוא מושכל ומאוזן ולא נועד להתנתקות מהחוויה המתרחשת ברגע הנוכחי, אלא תומך בהגברת רגשות חיוביים אצל כל בני המשפחה.
בהקשר זה, ניתן להמשיג את המשחקיות כאינטגרציה תיאורטית אפשרית בין קשיבות (מיינדפולנס), שמדגישה את הכוונת הקשב לרגע הנוכחי באופן לא שיפוטי, ובין רעיונות הפסיכולוגיה החיובית שעוסקת בחקר האושר ובהגברת רגשות חיוביים (אפל, 2018). הורים וילדים שנמצאים יחד בפנטזיה, ביצירה, בסיפור ובשפה ייחודית משלהם, עוגנים ברגע הנוכחי, ב"כאן ועכשיו" מתוך מקום סקרני ולא שיפוטי. הם חוקרים יחד את המציאות ואת הקשר ביניהם ובמקביל הם מגבירים רגשות של שמחה, הנאה, עונג, שותפות, סקרנות, התעניינות, ערנות, התרגשות, השתוקקות ושייכות. מחקרים רבים הראו כי ככל שהתדירות של רגשות חיוביים מסוג זה עולה, כך יורדת הפסיכופתולוגיה ועולה רמת המשאבים הפסיכו סוציאלים וכן רמת האושר של ילדים ומבוגרים (Fredrickson, 2003; Fredrickson, & Joiner, 2002; Garland et al, 2010).
למטפלים העוסקים בטיפול בהורים וילדים כדאי לבדוק עד כמה ההורה נמצא עם הילד באופן מלא, עד כמה הוא מוסח, עד כמה הוא עסוק בטלפון הנייד, ולהציע שינוי התנהגותי בשני כיוונים כפי שמציעים אפל וזוהר (2021):
1. להניח לפרק זמן מסוים את הטלפון הנייד בצד כדי לתת מענה מיטיב לצורך הקיומי של הילד – שההורה יראה אותו באמת. נדרש כאן הסבר פסיכו-חינוכי להורים על הנזקים הידועים מהמחקר סביב הסחת הדעת המתמדת ויצירת קשר לא עקבי עם הילד, פגיעה ביחסי האמון, ובתהליכים קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים המתלווים לכך.
2. לכוון את העיסוק המשפחתי למקומות משחקיים יותר שיסייעו להגביר התקשרות בטוחה, תהליכי וויסות, תחושת שייכות ופיתוח החוסן הנפשי של הילד. לצורך זה חשוב שהורים יטפחו מיומנות משחקית ויהיו קשובים לחלקים המשחקיים שלהם כדי שיוכלו ליצור עבור הילד את הקרקע הבטוחה לשחק, להתפתח ולהגביר רגשות חיוביים כלפי עצמו וכלפי הוריו.
במשפחות שאין בהן משחקיות, שוררת אווירה כבדה, נטולת חיים. לעיתים נדרשת חשיפה הדרגתית עם ההורים כדי לחבר אותם לחוויה המשחקית שלהם. למשל באמצעות שאלה כמו "מה המשחק שהכי אהבת כילד?" או: "איזה זיכרון יש לך ממשחקים או חוויה משחררת שהיו לך מול ההורים או דמויות משמעותיות אחרות?"
זכור לי זוג שהגיע אליי לפני שנים רבות לטיפול זוגי שלהם ארבעה ילדים. במהלך הטיפול הורגש הכובד בחדר והתברר שלבני הזוג לא היו מודלים למשחקיות בילדות. האוירה הכבדה ביניהם וגם במשפחה כולה הייתה אחת הסיבות המרכזיות שהביאה אותם לטיפול זוגי: "הכל מרגיש מת בינינו". כשאין משחק ואין תשוקה, מורגשת חוויה חסרת חיים. לעומת זאת, במקום המאפשר משחק אנחנו חווים קלילות, חופש, חיים. האני האותנטי יוצא לאור ומאפשר את חוויית הביטחון הבסיסית ש"נפלא להיות מי שאני" (אפל, 2018 ; אפל וזוהר, 2021). בהדרגה למדו בני הזוג לאפשר לעצמם את המרחב המשחקי והשובב שאפשר להם להגביר חוויות של תשוקה, אותנטיות ואינטימיות בקשר. השינוי הזה הביא בעקבותיו גם שיפור ביחסים עם הילדים ותקשורת חופשית ומהנה יותר במשפחה כולה.
לאורך השנים הצגתי בחלק מספריי דוגמאות ליכולת של הורים לפתח משחקיות עם ילדיהם ולטפח את היכולת של הילד להרגיש רגשות חיוביים, אפילו בתקופות של מתח, לחץ וקושי. ילדים קטנים נוטים באופן טבעי להיות ברגע הנוכחי בגילוי וחקירה. לפעמים כל כך חשוב לנו שהם "יעשו נכון" עד שאנחנו רק מפריעים להם כאשר אנחנו עוקבים אחרי כל תנועה שלהם, מתערבים, מנסים לשפר ולשנות את מה שהם עושים. אנחנו לא מאפשרים להם פשוט להיות.
ילד בן 5, למשל, אשר עסוק בציור, במשחק ובדמיון, עושה זאת מתוך חקירה סקרנית ברגע הנוכחי. לפעמים הוא גם רב, מתגושש, צועק, ואנחנו כהורים שופטים אותו, מתקנים אותו ומבקרים אותו. זה חלק מהתפקיד ההורי. על ההורים לחנך את ילדיהם, אולם על המטפלים בהורים וילדים לעזור להורים למצוא את הדרך לאזן בין הרגשות השליליים והרגשות החיוביים בקשר עם ילדיהם ולהגביר חוויות משחקיות שמאפשרות להם להיות ב"כאן ועכשיו" באופן מהנה ולא שיפוטי.
דוגמאות לאיזון כזה מופיעות למשל בספר "לדוג ענן" (אפל, 2018): אימא של אריאל מאפשרת לו מצד אחד לחוות באופן מלא את רגש הכעס, ומצד שני, באמצעות טיול לשלולית החורף, היא מצליחה להגביר אצלו רגשות חיוביים כמו התעניינות וריגוש. במהלך הטיול הקצר היא מעודדת אותו לשתף בתחושותיו במרחב המשחקי והיצירתי, באמצעות הפרחת בועות סבון ושימוש במיינדפולנס ובדימיון משותף לשניהם, על היכולת "לדוג עננים" ו"לרקוד עם עננים". מעבר לשינוי בחוויה הרגשית של אריאל, הוא מצליח לפתח חוויה של שליטה במציאות ולהגביר את חווית המסוגלות העצמית שלו.
בספר "כפתור האור של סבא ג'מיקו" (אפל, 2011), שמסייע לילדים להתמודד עם מצבים של פחד וחרדה, יש שימוש רב באלמנטים משחקיים ויצירתיים. עידו, גיבור הסיפור מפחד מיצור דמיוני ואימו וסבו מסייעים לו להתגבר על הפחד, בין השאר, באמצעות החצנת הפחד בציור, ושרבוטים משחקיים על הציור המפחיד. אימו של עידו מסייעת לו להירדם עם תהליך דמיוני משחקי של פיזור "אבקת קסמים", והוא מצליח לדמיין ולחוש כיצד האבקה מרגיעה כל חלק וחלק בגופו.
בספר "לדבר CBT עם הורים וילדים" (אפל, 2015), אני מדגימה כיצד משחקיות של הורים עם ילדיהם מסייעת לילדים להתמודד עם מצבי מצוקה. אחד המשחקים שמוצעים בספר בהתמודדות עם פחדי ילדות נקרא "משחק המכשפה" בו כל בני המשפחה לוקחים חלק בהתמודדות מול מכשפה דמיונית שמגלם בכל פעם מישהו אחר מבני המשפחה. דוגמה נוספת בספר נוגעת להתמודדות עם ביטויי כעס והתקפי זעם. הורים מסייעים לבנם בן הארבע לווסת את עצמו באמצעות ביטוי משחקי. בטיפול השתמשנו בשאגותיו של הילד ודימינו אותן לשאגות של אריה. הילד למד להניף ידיים מאוגרפות, לשאוג ולומר: "אני כועס כמו אריה".
בכל המקרים האלה, ההורים או דמויות משמעותיות אחרות (כמו סבא), מסייעים לילד בתהליכי ויסות והגברה של תחושת המסוגלות העצמית. אך הדבר אפשרי רק אם דמויות אלו מצליחות להיכנס בעצמן לעמדה משחקית. לכן, אחת המטרות של מטפלים בהורים וילדים צריכה להיות הגברת היכולת המשחקית של ההורים בצד נוכחות הורית יציבה ועקבית.
אולי המסר לכולנו – הורים, מטפלים ואנשי חינוך – הוא לטפח בעצמנו את "הילד השובב", "הילד המשתעשע", "הילד החולם", כדי שנוכל ליצור עבור הילדים את הקרקע הבטוחה לשחק, להתפתח ולהיות מאושרים. כדי לעשות זאת, עלינו לשאוף לרגעים של נוכחות מלאה ולהניח לפרקים את הטלפון הנייד בצד.
עובדת סוציאלית מומחית ומדריכה בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, מנהלת מכון שיטות ומנהלת המגמה לטיפול הורי, זוגי ומשפחתי בתוכנית הישראלית להכשרת מטפלים בגישה ההתנהגותית קוגניטיבית בתל השומר. מרצה בפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.
אפל, נ. (2011). כפתור האור של סבא ג'מיקו. הוצאת אח
אפל, נ. (2015). לדבר CBT עם הורים וילדים – מדריך למטפל ההתנהגותי – קוגניטיבי. הוצאת אח
אפל, נ. (2017). כוחו של CBT בטיפול זוגי. הוצאת אח
אפל, נ. (2018). לדוג ענן. הוצאת אח
אפל, נ. וזוהר א. (2021). עץ הפלאים של לוני. שיטות הוצאת ספרים https://www.betipulnet.co.il/classifieds/luni_wonder_tree
Braune-Krickau, K., Schneebeli, L., Pehlke-Milde, J., Gemperle, M., Koch R., & von Wyl, A. (2021) Smartphones in the nursery: Parental smartphone use and parental sensitivity and responsiveness within parent-child interaction in early childhood (0-5 years): A scoping review. Infant Mental Health Journal, 42(2), Pp.161-175
Brown, S., & Vaughan, C. (Collaborator). (2009). Play: How it shapes the brain, opens the imagination, and invigorates the soul. Avery/Penguin Group USA
Cohen, E., & Bamberger, E. (2021). ‘Stranger-danger’ – Israeli children playing with the concept of ‘Corona’ and its’ impact during the COVID-19 pandemic, International Journal of Play, 10:4, Pp. 420-436
Cohen, E., & Gadassi, R. (2018). The Function of Play for Coping and Therapy with Children Exposed to Disasters and Political Violence. Current Psychiatry Reports, 5; 20(5):31
Fredrickson, B. L. (2003). The value of positive emotions: The emerging science of positive psychology is coming to understand why it's good to feel good. American Scientist, 91, PP. 330−335
Fredrickson, B. L., & Joiner, T. (2002). Positive emotions trigger upward spirals toward emotional well-being. Psychological Science, 13(2), Pp. 172−175
Ginsburg, K.R. (2007) The Importance of Play in Promoting Healthy Child Development and Maintaining Strong Parent-Child Bonds. Pediatrics, 119, Pp. 182-191
Glynn, L. M., & Baram, T. Z. (2019). The influence of unpredictable, fragmented parental signals on the developing brain, Frontiers in Neuroendocrinology, 53
Kildare, C., & Middlemiss, W. (2017). Impact of Parents Mobile Device Use on Parent-Child Interaction: A Literature Review. Computers in Human Behavior. 75
Lester, S., & Russell, W. (2010) Children’s Right to Play: An Examination of the Importance of Play in the Lives of Children Worldwide. The Hague: Bernard van Leer Foundation
Mangan, E., Leavy, J.E., & Jancey, J. (2018). Mobile device use when caring for children 0-5 years: A naturalistic playground study. Health Promotion Journal of Australia, 29(3): Pp. 337-343
McDaniel, B.T., & Radesky, J.S. (2018) Technoference: Parent Distraction with Technology and Associations with Child Behavior Problems. Child Development, 89(1): Pp. 100-109
Masek, L., & Stenros, J. (2021). The Meaning of Playfulness: A Review of the Contemporary Definitionsof the Concept across Disciplines. Eludamos: Journal for Computer Game Culture, 12(1), Pp. 13–37
Masten, A.S. & Narayan, A.J. (2012). Child Development in the Context of Disaster, War, and Terrorism: Pathways of Risk and Resilience. Annual Review of Psychology, 63, 227-257
Myruski, S., Gulyayeva, O., Birk, S., Perez-Edgar, K., Buss, K., & Dennis, T. (2018). Digital Disruption?: Maternal mobile device use and child social-emotional functioning. Developmental Science. 21, e12610
Lemish, D., Elias, N., & Floegel, D. (2019). “Look at me!” Parental use of mobile phones at the playground. Mobile Media & Communication. 8. Radesky, J. S., Kistin, C. J., Zuckerman, B., Nitzberg, K., Gross, J., Kaplan- Sanoff, M., …& Silverstein, M. (2014). Patterns of mobile device use by caregivers and children during meals in fast food restaurants. Pediatrics, (4)133, e843–e849
Stockdale, L., Porter, C., Coyne, S., Essig, L., Booth, M., Keenan‐Kroff, S. h., Schvaneveldt, E. (2020). Infants’ response to a mobile phone modified still‐face paradigm: Links to maternal behaviors and beliefs regarding technoference. Infancy. 25
