טראומות חברתיות במרחב הטיפולי: בעריכת ד"ר אפי זיו

ד"ר אפי זיו

כתב עת מקצועי לפסיכותרפיה - גיליון 46/20

ד"ר חנה אולמן | רני לוי | ד"ר אייל רוזמרין | ד"ר אורנה גורלניק | ד"ר אסתר רפפורט | ד"ר מיכל קומם | רוני איל-לובלינג | טלי סמני | מנאל אבו חק | לאה חביף

• השבוע אנחנו מתרגשים ממש להציג בפניכם את הגיליון השבועי שלנו, שלא רק שכולל אוסף משובח ביותר של מאמרים מקצועיים, אלא שהיה לנו העונג להזמין אליו את ד"ר אפי זיו כעורכת-אורחת.

  במסגרת שיתוף הפעולה עם ד"ר זיו, ביקשנו לשפוך אור על מושג הטראומה העיקשת שהיא פיתחה ולהשתמש בו כמקפצה לדיון חשוב ומעמיק באופנים בהם טראומות חברתיות פוגשות את העשייה הטיפולית.

  נסיים בתודה ענקית לכותבים והכותבות הנהדרים שלקחו חלק בגיליון וכמובן לד"ר אפי זיו שהובילה את הגיליון במסירות עמוקה ומקצועיות בלתי מתפשרת.
  
  עורכת ראשית: אילאיל ארוך

דבר עורכת הגיליון – ד"ר אפי זיו

כמעט עשור חלף מאז שהמאמר על טראומה עיקשת* יצא לאור. במאמר זה, ובעבודות אחרות על טראומה עיקשת שפיתחתי בעקבותיו, אני מבקשת להרחיב את ההגדרה המקובלת והמצומצמת של המושג 'טראומה', כפי שהיא מופיעה בשיח הטיפולי, לידי הגדרה המכילה בתוכה גם מצבים שונים של דיכוי חברתי. במובחן מן ההגדרה הקלינית המקובלת, המושג 'טראומה עיקשת' מאפשר לנו להבין סבל טראומטי לא רק בהקשר לאירועים או מצבים מחוללים בהקשר האישי, אלא גם בהקשר לאירועים ומצבים קולקטיביים, חברתיים ופוליטיים.

בימים הנוכחיים, נדמה שהרלוונטיות של המושג למציאות העכשווית גבוהה מתמיד. ההצטלבות של טראומה קולקטיבית כמו מגפת הקורונה, שפוגעת אוניברסלית בכולנו, עם טראומות חברתיות עיקשות, הופכת סובייקטים מקבוצות מוחלשות בחברה לחשופים ולפגיעים יותר להשפעותיה של המגיפה מאשר אחרים. דוגמא אחת מיני רבות לכך באה לידי ביטוי מספרי בדיווחי קו החירום של ל.א. לאלימות נגד נשים, אשר מורים על עלייה של 300% בפניות מאז חודש מרץ 2020. בו בזמן, המגיפה חושפת את הפגיעות האנושית של כולנו, ומפרה בבוטות את פנטזיית שלמות הגוף והנפש ואת אילוזיית הביטחון שמתאפשרת לחלקנו בימי "שלום". בפועל, פנטזיית ביטחון זו מתאפשרת לא מעט בזכות ההפקדה ההשלכתית שהחלקים הפריבילגיים בחברה עושים ביחס לאחרים, המוחלשים מעצם היות גופם נשא להשלכות אלו. ביניהם עניים, מזרחים, פלסטינאים, נשים, להט"ב, קשישים ובעלי מוגבלויות.

הצומת הטראומטית בה כולנו מצויים בימים אלו, עלולה לנתב את הנפש האנושית ואת החברה בכללה לשני כיוונים בינאריים באופיים: מחד, יכולה להתקיים החרפה של הפיצולים ושל הנתקים, כמו גם הקצנה של התוקפנות והאלימות בתוכנו וביחס לאחרים, בדומה לחשיפה ממושכת למצבי טראומה אחרים; אך בו זמנית, החשיפה הטראומטית של השבריריות הקיומית של כולנו יכולה גם לייצר רדקליזציה של חמלה, דאגה ואכפתיות, מתוך עמדה מתפתחת ומפותחת של צניעות ומודעות לנזקקות ולפגיעות. בקונטקסט של החברה בישראל, לתנועה הכפולה הזו, בין רדיקליזציה של אלימות לרדיקליזציה של חמלה, מוענקות משמעויות נוספות שקשורות במצב הדברים בפוליטיקה הישראלית. מצב זה מעצים ומזרז את ההתפכחות אל ההבנה כי חווית הביטחון היא שברירית למדי, ומערער על האמון ביציבותו ובהגינותו של סדר הדברים המנורמל (על אף היותו לעתים קרובות מדי בלתי-נורמלי). נדמה כי מפגני ההתעוררות והמרי האזרחי ההולך וגדל ברחבי הארץ בימים אלו, מבטאים כמיהה למהפכה פוליטית, חברתית ואישית, שיש בה בכדי לקדם סולידריות, הגנה על זכויות קיום בסיסיות והתנגדות פעילה לעוול. כאנשי טיפול, אנחנו מאותגרים לפגוש בהתנגדות ובאי-ציות אלו כחלק אינטגרלי מסובייקטיביות מעורבת ואכפתית, הן אצל המטופלים שלנו והן בתוכנו פנימה כסובייקטים חברתיים ופוליטיים.

על הרקע החברתי-פוליטי הזה, נוצר הגיליון הנוכחי של כתב העת של בטיפולנט, בו הוזמנתי להיות עורכת-אורחת. לאחר השקעה ומאמצים רבים מצד הכותבים וצוות האתר, אני גאה להציג בפני הקוראים והקוראות גיליון מפואר ועשיר, המציע התייחסויות עכשוויות למושג טראומה עיקשת ולנוכחותה בסיטואציה הטיפולית. הגיליון כולל מאמרים שמציגים פרספקטיבה מטה-תיאורטית וקלינית רחבה, לצד מאמרים שמזמינים לדיון מיקרו-תיאורטי וקליני בפגיעתן של טראומות עיקשות באוכלוסיות פרטיקולריות. הטקסטים מרכיבים יחדיו פסיפס ייחודי וחד פעמי אשר מציג תמונה מורכבת ורב-ממדית של טראומות חברתיות עיקשות ושל הופעתן בשדה הטיפולי.

המאמרים של ד"ר אייל רוזמרין ושל ד"ר אורנה גורלניק תורגמו לעברית על ידי צוות האתר בתהליך משותף עם המחברים במיוחד עבור הגיליון, והם מובאים לקוראי העברית באדיבות הכותבים ובטיפולנט. רוזמרין וגורלניק הם פסיכואנליטיקאים ישראלים המתגוררים בניו יורק ונמנים על הקבוצה ההתייחסותית בתכנית ה-NYU PostDoc שעוסקת רבות בקשרים בין הפנים-נפשי לחברתי ובין הפרטי לקולקטיבי, במסגרת הצטלבות השיח הפסיכואנליטי עם תיאוריה ביקורתית. מאמריהם מדגישים את ההכרח לחדד את מודעותנו לנוכחותו, הסמויה לעתים, של ה"שלישי החברתי", על מנת שנוכל להעמיק, להבין ולהתערב בחוויית הסובייקט את זהותו.

הזמנה זו עומדת גם בבסיס ההמשגה של "טראומה עיקשת" כהמשגה שמטרתה לאחוז סימלוטנית במערך הפנים נפשי ובזה החברתי-פוליטי, על מנת לייצר מודל אינטגרטיבי יותר של טראומה. בהקשר זה, הפסיכואנליטיקאית לין לייטון מציינת שהפיצול ההיסטורי בין החברתי לפסיכואנליטי עלול לקבע את ההפנמות המסוכנות של מה שהיא מכנה "תהליכים של תת-מודע נורמטיבי"; אשר מעוורות מטפלות ומטופלים באופן שמונע מהם לאתר ולהבין את ההשפעות וההפנמות של מצבי דיכוי פוליטיים על נפשו של הפרט, ולדון בהן. כך, רוזמרין וגורלניק למעשה מדגימים את מרכזיותו של הפוליטי, הקולקטיבי והחברתי בתרגומה ובהבנייתה של החוויה האישית.

במאמרה "מחשבות על טראומה עיקשת, מגפה ופסיכואנליזה", ד"ר חנה אולמן מגיבה ישירות למאמר המקורי "טראומה עיקשת", ומפתחת את הדיון בצורך לייצר מודל רחב של טראומה בכל הנוגע לחשיפה כרונית לטראומות מתמשכות. אולמן מתארת את תפקידנו כמטפלים "להרחיב את המבט אל תנאי הרוע שבחוץ" דרך שתי דוגמאות קליניות. באחת מהן היא חושפת בכנות את פעולתו של ה"לא מודע התרבותי" כאורח סמוי באינטרקציה שלה עם מטופלת, אשר נמנעה מלחשוף בפניה את הזדהויותיה כגבר טרנסג'נדר. סוג הרפלקסיביות שאולמן חושפת בפנינו, הוא דוגמא לנוכחות טיפולית אשר מוכנה להתוודע בכל רגע נתון לאפשרות השתחזרותם של יחסי כוח חברתיים טראומטיים בסיטואציה הטיפולית, ולחשיבות ההכרה בפגיעה ששחזור כזה מייצר עבור המטופלים הנתונים לכוחן של טראומות עיקשות.

הזמנה דומה לרפלקסיביות כזו עומדת בלב מאמרו של רני לוי "מיקרו-אגרסיה והמטפל כאובייקט מיקרו-טראומטי". לוי מנכס את המושגים "מיקרו-אגרסיה" ו"מיקרו-טראומה" על מנת לדון במימושים בפעולה של יחסי כוח בתוך חדר הטיפולים. המונח מיקרו-אגרסיה משיים את מופעי התוקפנות והאלימות הסמויים והמינוריים לכאורה, שבהצטברותם מייצרים עבור הסובייקט הפגוע מראה מעוותת על נחיתותו/ה. באופן משלים, לוי עושה שימוש במונח הלקוח מתיאורית השדה הביוניאינית: "מיקרו-טראומה", על מנת לתאר את הקושי המעובה לעבד שחזורים מיקרו-טראומטיים בהקשר של טראומות עיקשות. שכן, אם מיקרו-טראומה היא "פגיעה שמקורה בביטול התייחסות סובייקטיבית ואישית למטופל על ידי מטפל", אזי כשהמטפל הוא אובייקט מיקרו-טראומטי, בשפתו של לוי, שאינו מודע דיו לאזורי השחזור של יחסי כוח חברתיים בתוך הסיטואציה הטיפולית, הוא עלול להיחלש כמיכל וכך להעצים את נוכחותה של המיקרו-טראומה דרך השתתפות פעילה במיקרו-אגרסיה.

באופן המתכתב עם המאמרים של אולמן ולוי, ד"ר אייל רוזמרין מציע במאמרו, "הפעלה בדיעבד - כיצד הסובייקט נהפך לקולקטיב?", לראות בסובייקט של הפסיכואנליזה כסובייקט שהוא גם תמיד זה מכבר סוציו-פוליטי. הוא חוזר להמשגה המקורית של פרויד Nachträglichkeit ("הפעלה בדיעבד" או "פעולה דחויה") בכדי להראות כיצד הזיכרון הפרטי שלנו, שמבנה את חווית זהותנו, נכבש הלכה למעשה על ידי המשמעויות הקולקטיביות שהוא מוטען בהן בעבר ובהווה. כך, הזיכרון הפרטי לכאורה, מוטען ב"זהות והיסטוריה קולקטיביות" אשר קשורות לשייכות ולהזדהות שלנו עם קולקטיבים כמו לאום, קבוצה דתית או עדתית, מעמד ומקום לידה, וכן להזדהות עם הנרטיבים שלהם.

המשגות מטה-תיאורטיות אלו, אשר מציעות למטפל הקורא אותן להבחין בתהליכים רחבי היקף ובלתי נראים לעיתים המתרחשים בחדר הטיפול, באות לידי ביטוי באופנים שונים ומגוונים בעבודה עם קבוצות אוכלוסייה שונות. בגיליון, מספר מאמרים מביאים את קולן של חלק מקבוצות אוכלוסייה אלו ומנכיחים את הטראומות העיקשות הייחודיות להן. כך, מאמריהן של גורלניק, ד"ר אסתר רפפורט, ד"ר מיכל קומם ורוני איל-לובלינג למשל – עוסקים באספקטים שונים של מגדר ומיניות מתוך מושג הטראומה העיקשת.

פרופ' אורנה גורלניק עוסקת בהשפעות של מהפיכת METOO על הבנתנו המשתנה את החוויה המינית והמגדרית שלנו, דרך דיון קצר בשלוש וינייטות. ד"ר אסתר רפפורט עוסקת בעבודה רגישה תרבותית עם מטופלות-ים טרנסיות-ים וקוויריות-ים שנתונים במצבי טראומה עיקשת דרך המפגש היום-יומי עם אלימות הומופובית וטרנספובית. בתוך כך, רפפורט מנכסת את ההמשגה הייחודית של הפסיכואנליטיקאית סבינה שפילריין (1912) לדחף המוות כדחף התייחסותי, על מנת להציע דרך חדשה לחשוב על "החלמה" מפרספקטיבה של טרנספורמציה והתחדשות ברמה הנפשית והקהילתית. ד"ר מיכל קומם ורוני איל-לובלינג שואלות כיצד נעשית בפועל "עבודה טיפולית מודעת טראומה עיקשת", עם צעירות שהתמודדו בחייהן עם מצבי מצוקה וסיכון. באמצעות שני תיאורי מקרה קצרים, הן מדגישות את ההכרח להתוודע לאזורי הטראומה העיקשת כדרך להימנע משחזור הטראומטיזציה במהלך הטיפול, כמו גם משעתוקה האפשרי של הזנחה מערכתית את הצעירות בתוך היחסים הטיפוליים.

מאמריהן של טלי סמני, מנאל אבו חק ולאה חביף עוסקים כולם בגזענות ובלאומנות מתוך הפרספקטיבה של טראומה עיקשת. טלי סמני קוראת את הטראומה הקולקטיבית של סלמון טקה ז"ל, צעיר בן 18 ממוצא אתיופי שנורה בידי שוטר, כטראומת קיצון. היא מעלה את ההצעה כי למעשה טראומה זו הציתה בקרב הקהילה האתיופית בישראל זעם ומחאה על טראומה עיקשת מתמשכת, מבוססת גזענות, שאליה אתיופים בישראל חשופים ברמה היום-יומית. באופן אישי וכנה, סמני מתארת את החוויה המורכבת שלה כפסיכולוגית אתיופית הפוגשת בחדר הטיפול את הטראומה הקולקטיבית והמשותפת מול מטופלים אתיופים.

בדומה לטלי סמני, גם מנאל אבו חק מביאה דיון אישי וחשוף של חוויות פרטיות הנושאות סימנים של טראומה קולקטיבית ועיקשת. במאמרה, היא מנסחת את הממדים הטראומטיים, העיקשים והרב-דוריים של הנכבה, בתוך נפשם של פלסטינים. על פיה, הכחשת הזיכרון, היעדר הסימון של האובדן והמשך הדיכוי בהווה, אינם מאפשרים אבל על הטראומה הקולקטיבית של הנכבה, ועל כן מנכיחים את עצמם באופנים אלימים בנפשו של הפרט. היא דנה במנגנוני ההשתקה שאינם מאפשרים שיח על אובדן, תוך התייחסות ספציפית לאחריות שלנו כאנשי טיפול לאפשר מרחב של הכרה ועיבוד ביחס לטראומות שחל איסור על שיומן. שיח הקורא להכרה מסוג זה הוא גם עניינו של המאמר מאת לאה חביף הדן בזהות המזרחית כנשאית של טראומה עיקשת. במסגרת דיונה, מראה חביף כי הטראומטיזציה מתרחשת דרך הפעלה של מנגנוני הפנמה של גזענות חברתית, וכי היא מגובה בהכחשה ובשקיפות של המנגנונים החברתיים הגזעניים שפועלים באלימות כלפי מזרחים-ות בישראל.

לסיום, ניתן לומר שציר מרכזי בגיליון הנוכחי עוסק בהזמנה, שלא לדבר על ההכרח, לפתח ידע ומודעות שעדיין חסרים בשדה הטיפולי ביחס להשפעה של החברתי על הנפש. אין ספק שהגיליון רחוק מלייצג את כלל הטראומות החברתיות הראויות לחשיפה ולהתבוננות. במידה רבה, המושג "טראומה עיקשת" טומן בחובו הזמנה לקיים הרמנויטיקה קבועה של חשד בחבוי, במוסתר ובמושתק. ככזה, הוא עשיר במה שטרם נגלה. השדה הטיפולי צמא לייצוג רחב יותר של אנשי טיפול שמזוהים, מזדהים ומתמחים בטיפול בקהילות ובאוכלוסיות מחולשות מתוך פרספקטיבה שמחויבת להכיר באופני דיכוי חברתי ובטראומטיזציה האפשרית שהם מחוללים.

אני מודה מעומק ליבי לבטיפולנט על שמצאו את הנושא חשוב וראוי להעמקה, ועל העבודה המצוינת והמסורה שהושקעה בגיליון מצד הצוות. כמו כן, אני מודה לכותבים והכותבות המכובדים/ות על תרומה חשובה ומשמעותית לשיח המתפתח על טראומות חברתיות בישראל, על האומץ להכיר בנוכחותן בשדה הטיפולי ועל החשיבות שבהרחבת התפקיד שיש לטיפול בכלל ולפסיכואנליזה בפרט בהבנת התנועה בין מציאות חיצונית למציאות פנימית.

ד"ר אפי זיו.

*המאמר "טראומה עיקשת" הוא הראשון מתוך טרילוגיה של מאמרים שפורסמו בכתב העת "מפתח: כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית". הוא פורסם בגיליון 5 (קיץ 2012) וניתן לקרוא אותו בכתובת: https://mafteakh.org/wp-content/uploads/2019/09/5-2012-04.pdf. המאמר השני "מלנכוליה" פורסם בגיליון 10 (אביב 2016) והמאמר האחרון, "גילוי עריות", פורסם בגילון 15 (קיץ 2020).