ד"ר שלמה מנדלוביץ'
ספרו של בעז שלגי, לב פקוח לרווחה, עוסק בטיפול בטראומה. כך מלמדת גם כותרת המשנה שלו: על התמסרות הדדית באזורי הטראומה. אבל עניינו העמוק חורג במידה ניכרת מהטיפול בטראומה ואפילו מתחום הטיפול בכלל; עניינו - באדם.
בעז מזמין את הקורא למסע. בפסיעות מדודות פוסע הקורא בשביל שראשיתו - הכללי והרחב, המשכו - הטראומטי, וסופו -הטיפול במטופל הטראומטי. הוא מניח את התשתית ובוחן הגדרות יסוד (מהו ומיהו האדם? כיצד הוא נוצר כברייה פסיכולוגית?); מאלו הוא עובר אל השדה התיאורטי־קליני (מהי הטראומה? מה השפעתה על הנפש?); ומשם, הוא צועד אל השדה הטיפולי (כיצד יש לטפל במטופל שטראומה הקפיאה את נפשו?). הזמנתו של בעז לכתוב את ההקדמה ללב פקוח לרווחה מעניקה לי הזדמנות לאגוד את העושר העצום הטמון בפרקיו השונים של הספר ולסמן לקורא את השביל שבו הוא עומד לצעוד, וכל זאת, בלי להוסיף לּכָתּוב, שכן הוא מלא מתוך עצמו וכל תוספת רק תגרע ממנו.
תחום העניין של בעז בלב פקוח לרווחה הוא השפעותיה של הטראומה על הנפש האנושית, אותה טראומה המביאה את הנפש להיות מדממת ודוממת. הטראומה ראויה להתעמקות נוכח השפעותיה. היא משנה בנפש את קואורדינטות הבסיס שלה: את הזמן (כך שהעבר, שאמור להתמקם בעבר, נותר נוכח כהווה נצחי המונע מהטראומה להחלים ולהפוך מפצע־בנפש לצלקת־שניתן־לחיות־עימה), את הזיכרון (כך שהמטופל הטראומטי זוכר, בעת ובעונה אחת, "יותר מדי" [את הטראומה] ו"פחות מדי" [את ההווה]), ואפילו את חיותו של המטופל, הנותר בקיפאונו. כמרכיב הכרחי בהתמודדותו של המטופל הטראומטי, בעז מציב את ה'אַחֵר'. קביעתו אינה מפתיעה שכן, כאחד מהמחוללים הבולטים של הזרם ההתייחסותי בשדה הדינמי־אנליטי במקומותינו, בעז רואה את חשיבותו של ה'אחר' בריפויו של המטופל הטראומטי כנגזרת מראיית ה'אַחֵר' כפיגום לבנייתו של ה'עצמי'. כך הוא האנושי: אנחנו נולדים לתוך קשר, גדלים בו, נפגעים ממנו ומתרפאים דרכו; ובצידו השני של הקשר, לעולם, מוצב לו 'אַחֵר'.
אכן, כוחותיו של ה'אַחֵר' עצומים. בין אם ה'אַחֵר' רואה את שהאחד לא יכול לראות (לדוגמה, את הלא מודע; כמו בתיאוריות הקלאסיות של פרויד ופסיכולוגית האגו), לשרוד (לדוגמה, את חרדותיו של האחד; כמו בתיאוריות הקלייניאניות), לחוות (את הנדרש לאחד במאמציו לגדילה ולהתפתחות; כמו בחשיבה הוויניקוטיאנית והקוהוטיאנית) או להיות (סובייקט שחייו הם בבעלותו ובתחום כבידתו; כמו בתיאוריות ההתייחסותיות). בכל אלו, ה'אַחֵר' מאפשר ליחיד לפעול, לחשוב, להרגיש, לחוות ולהיות.
מרכזיותו של ה'אַחֵר' בולטת במצבי קצה, בהם מצוקתו של היחיד גדולה מכפי יכולותיו: יהיה זה התינוק שזה עתה הגיח לעולם או הטראומטי שעולמו מיוסר מכוחו של אירוע משחית נפש. כשהיחיד מוצא את עצמו בנהר גועש, הוא זקוק לאותה יד השלוחה אליו, יד שתאפשר לזה שנפל לנהר להיחלץ ממנו. "אתה לא טובע משום שנפלת לנהר", יאמרו מצילים מנוסים, "אתה טובע משום שאתה נשאר בו". וה'אַחֵר' הוא זה שמאפשר לטובע לא "להישאר בנהר", אלא להינצל ממנו.
פעולתו של ה'אַחֵר' דורשת את מעורבותו הרגשית והעמוקה. אין מדובר ב'עזרה מבחוץ', אלא ב'עזרה מבפנים'. ממש כפי שמציל אינו יכול להציל את הטובע כאשר הוא עומד על גדת הנהר הגועש, כך גם המטפל: עליו להיות מוכן להירטב, 'לקפוץ למים', לחשוף את עצמו לסכנה הברורה והמיידית, ובאומץ (שיש בו התמסרות) לחלץ את הטובע. בסצינה הטיפולית, מוכנותו של ה'אַחֵר' לוותר על מי שהוא, 'להסכים להירטב', משמעה יצירת מרחב שיתופי, כמעט התמזגותי, שבו, לרגע קט (שיכול להיפרס על פני שנות טיפול ארוכות) המטופל והמטפל 'טובעים יחדיו'. מתוך מרחב זה, מניצה תנועה ומתחילה להגדילה שבהמשכה הבשלה והחלמה. כך, ורק כך, ה'אַחֵר', במוכנותו להיות 'חלק מהבעיה', הופך להיות 'חלק מהפתרון'.
הטיפול במטופל הטראומטי נושא, לכן, מהלך עניינים שיש בו, על אף מורכבותו, פשטות: נפשו של הטראומטי נצרבת בטראומה ונופלת לנהר שיש בו, באותה עת ממש, גם איכות שוצפת ומטביעה וגם איכות מקפיאת כול. היחלצותו של הטראומטי דורשת את ה'אַחֵר'; על מנת שה'אחֵר' יוכל למלא את תפקידו, עליו לחבור לטראומטי, להיות באותה עת 'איתו' (על מנת להגיע אליו) ו'לא איתו' (על מנת להיות מסוגל לחלצו); לאחר חבירת המטפל למטופל, ומתוך תנועה שיש בה רגישות, תחכום והינתנות, המטפל מחלץ את עצמו ו'מושך' אחריו את המטופל הטראומטי, עד ששניהם מוצאים עצמם על גדות הנהר השוצף קפוא של הטראומה, בחזרה בשביל החיים. זהו המהלך, ואותו מבקש בעז לשרטט.
בעיסוק של בעז בטראומה יש אומץ. הטראומה, 'בולען כול' הנוטל מהמטופל סממני חיים רבים כל כך, נוטל גם את התיאוריה מעצמה. לא מפליא לכן שההתמודדות התיאורטית עם סוגיית הטראומה היא בחלקה הגדול פרוצדורלית, מובנית, מארגנת, כזו המניחה כירק העיסוק במבנה יוכל לה, לטראומה. בכתיבתו, בעז נוטש את הפרוצדורלי והמובנה ונכנס הוא עצמו, לאנושי, לטראומטי, לטיפול ולתקוות ההחלמה.
בפרק הראשון, "שלושה ממדים של קיום אנושי: תרומתה של שיטת היגל לפסיכואנליזה האינטרסובייקטיבית", מתאר בעז את הקיום האנושי כמורכב משלושה ממדים הפועלים יחדיו: הממד הסובייקטיבי, הממד האובייקטיבי והממד האינטרסובייקטיבי. ממדים אלו הכרחיים, להבנתו, על מנת לקבל תמונה מלאה של הקיום האנושי. בהפשטה, שאינה עושה חסד עם כתיבתו העמוקה של בעז, ניתן לראות ממדים אלו כמשקפים את האחד ("מי שאני"), ה'אַחֵר' ("מי שאתה"), והחיבור העמוק ("שזירות הדדית עמוקה", מכנה זאת בעז) שבין השניים ("מי שאנחנו"), הפועלים שלושתם באופן חסר קדימות (כותב בעז: "דרושה [...] שיטה פילוסופית אשר תציב את היחס שבין הממד הסובייקטיבי, האינטרסובייקטיבי והאובייקטיבי לא כבעלי קדימות זה על זה, אלא כנובעים באופן הכרחי, שיטתי ודיאלקטי זה מזה"). בעז (או שמא, בעז־בעקבות־הגל), מעמיד את האנושי, הן בפן הריבוי (המופעים הספציפיים) הן בפן האחדות (ההוויה הקיימת מעבר לרגעי) כמתכונן ביחס שבין הממדים. המשגה זו, הרואה את האנושי כנובע ממערכות יחסים סיבוביות מורכבות שבין "מי שאני", לבין "מי שאתה" ו"מי שאנחנו" מעוררת תקווה. יש בה חופש שאינו גולש לאנרכיה: "זה לא שאני קובע, זה לא שאתה קובע, וזה לא שאנחנו קובעים; זו מערכת היחסים שבין אלו שקובעת; וגם אם היא פתוחה להשפעות, היא לא נטולת חוקיות". אגלה כבר לקורא: את התקווה, הנגזרת מהפרק הראשון בספר, עומד בעז להחזיק בכל פרקי הספר ולהביאה במלוא הדרה בפרק האחרון שבו. אבל עוד חזון למועד.
בפרק השני, "החתול אכל לנו את הלשון, אבל קיבלנו אותה בחזרה: בין הכרה הדדית להתמסרות משותפת", פוסע בעז מעולם הפילוסופיה לעולם הפסיכואנליזה, ומהגל לגנט, ועובר מ"אינטרסובייקטיביות של הכרה הדדית" ל"אינטרסובייקטיביות של התמסרות". בעז חש חוסר נוחות של ממש לגבי רעיון ההכרה ההדדית, אשר "לא מצליח [...] להכיל בתוכו את אותה חוויה אינטרסובייקטיבית של הנאה מדמיון ומשונות, של חוויית חיים משותפת המתפתחת תוך מגע הדדי ותוך שמירה על תנועה בין יצירה הדדית לבין קיום נפרד". הממד האינטרסובייקטיבי נדרש לכן, לדעתו של בעז, לפיתוח והרחבה. לצורך כך, הוא משתמש במושג ה"התמסרות" של גנט, ומראה כיצד יש בו כדי לאפשר יצירה הדדית רב שכבתית, המהדהדת את הממד הסובייקטיבי והאובייקטיבי. והנה, ממש כמו בפרק הראשון, מרכיב החופש עולה: כאשר הממדים הסובייקטיבי, האובייקטיבי והאינטרסובייקטיבי מאזנים־מַפְרִים האחד את השני, האדם משתחרר מעצמו, מהאחר, ומהיחס אל האחר, וחיי את חייו במלואם.
הפרק השלישי, "קיום, היעלמות והתהוות - מסע ההתמסרות", שלכתיבתו שותפים בעז ומיטשל בקר, עניינו פוטנציאל ההתהוות שיש בהתמסרות. כותבי הפרק בוחנים את הדיאלקטיקה הקיימת בין קיום להיעדר ומראים ש"היכולת להתקיים, להיעלם ולהופיע מחדש היא חלק מהמהות הבסיסית של כל שינוי או צמיחה פסיכולוגיים". תוך רתימתם של ביון וויניקוט, הם מראים כי חוויית הקיום בהיעלמות היא חלק בלתי־נפרד מתנועת ההתמסרות של הנפש, ומדגישים כי כאשר חוויה זו מתקיימת במארג האינטרסובייקטיבי (כלומר, לא רק ביני־לביני ולא רק ביני־לאחר, אלא בשזירתם של האני והאחר) כוחה גדול. הם מראים שהתנועה הדיאלקטית שבין נוכחות לבין היעלמות, המתקיימת ביחסים־שבין־שניים, ממצה את מרב הפוטנציאל הטמון באנושי ומאפשרת את החופש לגדול, להתהוות, ולהיות.
בפרק הרביעי, "בין מיתוס ללוגוס: התמסרות וטרנספורמציה", מעמיק בעז בייחודיותה של ההתמסרות. תוך שהוא מתבסס על הרעיון הגֵנְטִ־י, לפיו "ההתמסרות [...] אינה מעשה או עמדה של נפש אחת כלפי זולתה [...] אלא שחרורה של החוויה הנפשית אל תוך עצם תהליך ההשפעה שבינה לבין העולם או שבינה לבין הנפש זולתה", הוא מעלה את האפשרות שאינטראקציה מוליכה לטרנספורמציה, וזו מתורגמת בדיעבד להבנה. בכך, הוא מציב את מהלך העניינים הפסיכואנליטי "על ראשו", ומבסס את המעשה הטיפולי גם על "תפיסות מונחות מיתוס" ולא רק על "תפיסות מונחות לוגוס". בטיפול, כמו גם במיתוס, תופעה מוסברת על ידי סיפור, וההסבר הוא לא בהכרח אנליטי־כללי ("א' פועל על ב'", כותב בעז), אלא גם סיפורי־אישי ("ספונטני ופרטיקולרי", ממשיך בעז). כוחה של ההתמסרות היא בכך שהיא מניעה את הסיפורי־אישי, שהרי הטרנספורמציה מה"לא־אישי" אל ה"אישי" לעולם זקוקה ל'אַחֵר'. "כך", הוא מסכם, "כדי שהחוויה המתרחשת בטיפול תוכל לקבל את מלוא משמעותה, כדי שהאדם יוכל להתמסר למשמעויות הקיימות בעולם [...] ולהפוך אותן בכך לאישיות, לרגשיות, לשלו, הוא צריך לפגוש באקט זה את הנפש של זולתו". ה'אַחֵר' מעניק לאדם את החופש להיות־הוא, ואולי, באופן כללי יותר, להיות.
הפרק החמישי בספר, "על הכנסת אורחים פסיכואנליטית: כיס של מרי לנוכח חוסר אנושיות" (שנכתב במקור כהקדמה לספרו של אוגדן, לגלות מחדש את הפסיכואנליזה), נוקט בעמדה, שעל אף הפסימיות שיש בה, מכילה גרעין של אופטימיות: מתוך הכרת חוסר האנושיות (של האדם, של קשרים בין בני אדם, של החברה בכללותה), קורא לנו בעז לצאת למסע, "עקשני ובלתי־מתפשר", ליצור, לגדל, לעבד ולשמר את ניצניה של האנושיות. מרכיב מרכזי במסע זה הוא "הדיבור־שהוא־חלימה" האוגדן־י, סוג של "שיחה־יוצרת־שפה" המתקיימת בתוכו של האדם, אבל גם (ואולי, בייחוד) בין האדם ל'אַחֵר'. הנכונות של ה'אַחֵר' (הורה, מטפל, מדריך) "להיפגש עם האחרּות עצמה, עם הזרות, עם הלא מוכר, עם מה שטרם קיבל שם או צורה", מתוך הכנסת אורחים שמאפשרת לעצמה להמציא שפה חדשה, מאפשרת לאדם להיפגש עם האחרות שבתוכו, כלומר, להשתנות.
בפרק השישי, "'שפת הפרוֹנֵזיס'': ידע, יצירה והמדע של החד־פעמי", בסוג של הכנה־טרם־צלילה לעומקה של הטראומה, בוחן בעז את שאלת מקור הידע שיש לנו על נפש האדם. מסקנתו היא שראוי לנו לאמץ שפה, אותה הוא מכנה "שפת הפרונזיס", המשלבת ידע תיאורטי, ניסיון מצטבר, וגילוי מחדש של המעשה הטיפולי בכל מפגש ומפגש. בעקבות ויקו, טוען בעז שהאמת אינה מתוקפת רק באמצעים רציונליים, אלא מעצם תהליך יצירתה והמצאתה" באמצעות חוויות הנוצרות באופן ייִחודי ומתחברות זו לזו בדרך הדמיון". ארבעת המאפיינים של "שפת הפרונזיס" (היא חייבת לִכלול בתוכה את הידע הקיים; יש בה פתיחות תמידית לאי הידיעה; היא מתקיימת רק מתוך מִפגש חודר הדדית; היא אינה שפה קיימת) ממוקמים היטב במסעו של הקורא. הטראומה, אותה הוא עומד לפגוש בהמשך, לא יכולה להיות מתוקפת רק באמצעים רציונליים, וטוב לו, לקורא, שיתחמש גם בשפת החוויה היצירתית, "שפת הפרונזיס".
מהפרק השביעי של הספר, "דמיון ופנטזיה: טבעו הדיאלקטי של המפגש עם טראומה ודיסוציאציה", מצמצם בעז את הליכתו של הקורא ומנתבו מה"אנושי" אל ה"טראומטי". פרק זה, שנכתב עם דניאל לוי, מוקדש לשאלה כיצד "פסיכולוגיה של שתי נפשות" (כלומר, פסיכולוגיה המבוססת על תפיסת האדם כמונע על ידי הממד הסובייקטיבי, האובייקטיבי והאינטרסובייקיטבי) יכולה להיות לעזר בעבודה טיפולית עם טראומה. המחברים מצביעים על המרכיבים המשתלבים יחדיו להגדרתה של הטראומה (הרס בלתי־ניתן לתיקון של היחסים עם דמות הורית משמעותית; אירוע חיצוני קטסטרופלי המציף את הנפש ומשאיר את האדם חסר אונים; חוסר היכולת של האדם לחזור לאיזון נפשי), מדייקים בטבעה של הטראומהה התייחסותית (יחסים הרסניים, מערערים, מבלבלים ומעוותים עם הדמות ההורית המשמעותית המובילים לפגיעה משמעותית ביכולתו של האדם להתקיים בתוך יחסים) ובוחנים את הקשר שלה לדיסוציאציה. הם נוקטים בהבחנה (שראשיתה בכתיבתו שלויניקוט) שבין דמיון ("תופעה משחקית, אקטיבית, המעצימה תנועה נפשית ופועלת בשירות החיבור בין מצבי עצמי במישור התוך נפשי והבין נפשי כאחד") לבין פנטזיה ("תופעה המופיעה בעקבות טראומה ומבודדת את האדם מהעצמי הגרעיני שלו, כמו גם מתחושת המציאות והחיבור לאחרים"). מתוך הבחנה זו, לומד הקורא כיצד הפנטזיה פועלת במפגש הטיפולי, וכיצד ניתן, בעבודה מדויקת עימה (שעיקרה מפגש אינטרסובייקטיבי באזורי הדיסוציאציה), לשחזר את הטראומה ולהפשיר את הנפש מקיפאונה. המהלך אותו מציעים המחברים דורש מן המטפל אומץ רב. ההכרה בדיסוציאציית המטופל, בחלקי העצמי המנותקים שלו ובעולם הפנטזיה שבו הוא שרוי, דורשת מהמטפל "להכיר במבנים, חלקי העצמי המנותקים והישויות המתקיימים בעולם הפנטזיה שלנו". והנה, טוויסט בעלילה: בעוד שהחשיבה הפסיכואנליטית חושבת במונחים של "מטופל נעזר במטפל", עולה מתוך תיאורם של דניאל ובעז כי באזורי הטראומה, ראוי לה, לפסיכואנליזה, לחשוב במונחים של "מטופל־מטפל־וחיבורם" (קרי, סובייקט־אובייקט־ואינטרסובייקטיביות) הנעזרים אלו באלו: "מפני שאין לנו גישה ישירה לדיסוציאציות הפרטיות שלנו", הם כותבים:
הרי שלא נותר לנו אלא להשלים עם כך שהדרך היחידה שבאמצעותה נוכל להגיע לממלכת הפנטזיה שלנו ולהתנהל בה, היא לפגוש באופן לא מתוכנן בעולם הפנטזיה של המטופל ולחוות יחד איתו את האימה, הבעתה, הכאב והסכנה: חוויה המחזירה את המטופל ואותנו לנקודת ההתחלה הפרטית שלו ושלנו, נקודה בה התרחשה הטראומה של כל אחד מאיתנו.
המפגש המוצע, בין "ממלכות הפנטזיה" של המטופל לבין "ממלכות הפנטזיה" של המטפל, הוא "שדה אינטרסובייקטיבי, אשר מכפיל פי כמה וכמה את האפשרויות, הצורות והעוצמות של האינטראקציות בין החלקים השונים בנפשם של שני המשתתפים", ובו טמונה הבטחת הטיפול.
האתגר העצום, לפיו המפגש שבין המטופל לחלקים "הקשים והכואבים ביותר בנפשו" מחייב נפש זולתו, "שתחווה יחד איתו, מתוך מגע עם האֵימות שלה עצמה, את הזוועה שבמפגש זה", לא נעלם מעיניו של בעז, ולכך בדיוק מוקדש הפרק השמיני בספר: "ים־יבשה (וחוזר חלילה): דיאלקטיקה של שפות". הוא מכנה את אותה שפה ייחודית וקשה לדיבור - "שפת הטראומה". את ניסוחה הוא מבסס, כנקודת מוצא, על עבודתו של מאטה־בלנקו בחקירותיו את שפת הלא מודע (שפת "הלוגיקה הסימטרית", בלשונו של מאטה־בלנקו). בעז שואל ממונחיו של מאטה־בלאנקו את מאפייני "שפת הטראומה" (החלפת סוגי לוגיקה, חוויה בו זמנית של חשיבה סימטרית וא־סימטרית, חוויה הנחווית בו זמנית כשייכת לעצמי ולאחר גם יחד). שפה זו היא לא (רק) שפת המטופל, היא לא (רק) שפת המטפל, או (רק) שפת החיבור ביניהם. זוהי השפה הנוצרת בתוכם, מתוכם וביניהם.
הפרק התשיעי, "מ-living-re ל-relieving: מקורה של התקווה במפגש הטיפולי", צולל לעומקה של הטראומה, כפיית החזרה ומנגנון הדיסוציאציה. הפרק בוחן שלושה סוגי התמודדות עם החזרה הכפייתית: רגרסיה ויניקוטיאנית לאזור הפחד וההתמוטטות, גילום בפעולה (בו המטופל והמטפל פוגשים כל אחד, בו ובאחר, את חלקיו הטראומטיים), ו"היעשות אחד". התמודדות אחרונה זו, בה "המטופל והמטפל מאבדים את זהותם, את חווייתם שלהם כשלהם, ו'נעשים לאחד' עם חווייתו המפחידה ביותר, החזרתית, של המטופל", היא עניינו המרכזי של הפרק. בעז מראה כיצד, במהלך הטיפול, נוצרת גרסה חדשה לטראומה. אומנם, המטופל הוא המעורר אותה, אבל היא אינה בבעלותו. זוהי "גרסה משותפת, גרסה שנוצרה יחד עם המטפל ועם אֵימָתֹו של המטפל". בשונה מגרסתה המקורית של הטראומה, שהיא קפואה, אל־זמנית, משחזרת משמעות, גרסה זו, על אף שגם היא כואבת, מלאת אימה ומייסרת, היא חופשייה (יותר), דינמית (יותר), ויוצרת (יותר) משמעות. "חזרנו", כותב בעז ומצטט את אליוט אצל אוגדן, ל"רגע הנוכחי של העבר" ("The present moment of the past"), שהוא גם עבר (קפוא, אל־זמני, משחזר־משמעות) אבל גם הווה (חופשי, דינמי ויוצר משמעות). אבל, מוסיף בעז, "חזרנו לרגע הנוכחי, שהוא גם לבד־מאוד, אבל גם - ביחד". הרגע המיוחד הזה, שיש בו "היות־לאחד עם ההווה של המטופל", מקפל בעוצמה חדה את תפיסת האנושי כמתקיים במערך יחסים סובייקטיבי־אובייקטיבי־אינטרסובייקטיבי. בתרגום מערך זה לעולם הטראומה והדיסוציאציה, טוען בעז שהיחס בין הסובייקטיבי (הטראומטי), האובייקטיבי (ה'אַחֵר' המתמסר לגילוי הטראומטי בתוכו) והאינטרסובייקטיבי (היוצר את הטראומה בגרסתה המשותפת), הוא המאפשר לכפיית החזרה להגיע (לביקור פרידה) ולשחרר את עולמו של הטראומטי מעֻלָּה.
"מתקווה - לאהבה", כך פותח בעז את המבוא לפרק העשירי, "האם יכולה האהבה לחיות? גורלה של האהבה בטיפול הפסיכודינמי". הפרק מוהל את עיסוקו של הספר בטראומה באהבה ובוחן את תפקידה בטיפול. למרות חריגתו של הפרק מהעיסוק בטראומה, הוא נותר נאמן לרוחו הכללית של הספר ולטענה כי האנושי (והאם יש "אנושי" מאהבה?!) טמון בחיבור עוצמתי ומדויק, עם ה'אַחֵר'. בעז נע בין ידידות לקנאה, שנאה ואהבה. כאשר הוא מְלֻוֵּה בפרנצי, בסירלס ובאוגדן, הוא מראה עד כמה האהבה בטיפול היא מפחידה, אבל חשובה. "האהבה והתשוקה אינן מבקשות רשות כדי להתקיים", הוא כותב בסיומו של הפרק, ומותיר לקורא להסיק לבדו: האהבה והתשוקה נמצאות "שם", בטיפול, והן מהגורמים החשובים והמרכזיים בטיפול המאפשרים למטופל להיות (מעט יותר) נאהב ואוהב. ואם כך הדבר, ימשיך הקורא ויאמר לעצמו, מתחילה לה התקווה לבצבץ.
הפרק האחד עשר, "ספרים משומשים: מסע בעקבות שלושה סוסים" (עליו מצהיר בעז: "שהוא אולי היקר ביותר לליבי בספר כולו"), משיב את הקורא לשביל הטראומה, השחזור והתיקון. שלא מדעת, ארי דה לוקה (מחבר הרומן שלושה סוסים) ובעז חוברים יחדיו לגלות את מורכבותו של התיקון בחיי הנפש. בפשטות נטולת דרמות, השניים עוברים מטראומה לשחזור, וממנו - לתיקון; מהמספר ללַיְלָה, וממנה לסֵלִים. מתחת למהלך המוצהר, זה שמגובה בכותרות משנה תואמות, מצוי מהלך אחר, אותו בעז מבקש באופן סמוי מהקורא להשלים. בעוד שפרקי הספר הקודמים מציבים במשוואה ברורה את הסובייקט, את האובייקט ואת האינטרסובייקטיבי, בפרק על "שלושה סוסים" המרכיב האחרון, זה האינטרסובייקטיבי, נעדר. יש (המון) בדידות, יש אינטימיות (שמשקלה הסגולי עצום), אבל ה"שזירות העמוקה" של המספר עם ה'אַחֵר' חסרה בצורתה הברורה והגולמית. אם היא קיימת, הרי שהיא מצויה כולה בהיעדר (במה שהמספר ולַיְלָה, או המספר וסֵלִים, לעולם לא יוכלו להיות). וכך, האינטרסובייקטיבי, שלא נוכח בסיפור, הופך להיות יצירתו של הקורא. הוא מחויב אליה, ומגלה, בסופו של הפרק, שלעיתים השזירות העמוקה, אותה אינטרסובייקטיביות מפיחת חיים ומרככת טראומה, זקוקה לשלישי ממשי שיצור אותה. היא זקוקה לקורא.
הפרק המסיים את הספר, "עין הזהב אשר לשיבולים: על בריאתה המשותפת של היצירתיות במרחב הטיפולי הטראומטי", נושא בתוכו איכות מסכמת ותקווה. שוכניו, הנסיך הקטן והחולמני של דה סנט־אכזופרי, הסוס הלבן של המטופלת של ויניקוט, גורילה מסיפור ילדים שברומברג נותן לו חיים של ממש (באמת באמת!), אג'ילולפו (אביר שלא באמת קיים) וגורדולו, (נתינו של המלך קארל, שמתוך הזדהות עמוקה נעשה לכול דבר שהוא מביט בו, וכך מחליט לקפוץ לרשת עם הדג אותו הוא מבקש לתפוס), פרי דמיונו (האמיתי) של קאלווינו, ואחרים, מובילים את הפרק לש', מטופלו של אוגדן. כולם יחדיו נושאים מסר: רק כשמשהו הוא "באמת־אמיתי", כלומר, מבוסס על יצירתיות, דמיון, אהבה וחיבור אנושי עמוק, יש בו איכות אישית, פרטית, נוגעת ומרפאת. כך גם מול הטראומה. כותב בעז באופן שמטלטל את הקורא, "בעבודה עם אנשים טראומטיים, ולא רק איתם, משמעותו של אותו real really היא שאנחנו מבינים כי במובן מסוים אנחנו באמת־באמת אלה שעברו את הטראומה, אנחנו באמת־באמת אלה שחוללו את הטראומה". בעז לא מרפה, וממשיך:
על מנת לרדת אל אזורי הזוועה יחד עם המטופלים שלנו, ולהיות איתם שם, אנחנו צריכים לא רק לדמיין את זה, אנחנו צריכים, ולו לרגע, לזמן מה, לחיות את האפשרות הזו בתוכנו: את האנשים האיומים, הפוגעים והפגועים, שיכולנו להיות, את החיים שיכולנו, למרבה האימה, לחיות.
שם, באותה התמסרות עמוקה, נבראים מחדש לצד הטראומה היצירתיות, הדמיון והאהבה, והאנושי חוזר לחיות.
לצד שניים עשר פרקי הספר, יש בו גם מטופלים. דן (פרק 2) שמגלה לבעז (ולנו) את הגבולות האכזריים של היחסים הטיפוליים ואת מחירם; תמרה (פרק 3) שצריכה להתמסר לחרדת ההעדר שלה ולהתמודד עם פחדיה שיש "יותר מדי יש", וגיא, מאותו פרק ממש, שגם הוא מחפש את תנועת הנוכחות־היעדרות; סולי (פרק 4), שמגלה לנו ש"דרושים שני בני אנוש כדי ליצור בת אנוש אחת״; המדען (פרק 7), שפועל בעולם הפנטזיה, גורר לשם את דני לוי, מטפלו, וברגע מסוים, כשכל אחד בבדידותו, מצליח לפתוח שערים אל עולם הדמיון. המטופלים נושאים, זה אחר זה, מסר כלשהו. אבל יחדיו, במין מקהלה שכל כולה דמיון מציאותי (או מציאות דמיונית, אני מותיר את ההחלטה בעניין לקורא), הם מגלים מהו האנושי ומה כוחו של ה'אַחֵר' ביצירתו. והם מגלים דבר נוסף. כולם חושפים טפח מסודותיו של חדר הטיפול, שפועל בו מטפל אמיץ; מטפל שאינו חושש להתמסר, לקפוא, לאבד את החופש הפנימי הנתון בו ואת המשמעות המארגנת אותו, וזאת מתוך אמונה מרפאת, המגובה בחוכמת טיפול, שכאשר הוא יפשיר ויזכה בחופש ובמשמעות, הוא יגרוף איתו את המטופל.
כל ספר הוא מסע. אסיים בנימה אישית על הדרך שעברתי אני, כפסיכיאטר ופסיכותרפיסט, בקריאת לב פקוח לרווחה. חלק משמעותי מעשייתי הטיפולית עניינה טראומות, אם מוקדמות (כאלו שביטוין הוא מחלות נפש קשות) ואם מאוחרות (של חיילים שאימת הקרב פצעה את נפשם). כמטפל, המורגל להיות סיסמוגרף־של־נפש־המטופל ואשר פעמים רבות משמש כליא־ברק לחומרים הנפשיים הראשוניים ביותר שמציפים אותו, אני "שם" עבור מטופליי. אך אין בכך די. מצבים שבהם התמודדות המטופל היא עם טראומות עבר והם, בעולמי כמטפל, מצבי הקצה שבהם "נדרש באמת משהו אחר". במצבים אלו, המטפל נדחף בעוצמה לריקוד בין אישי מורכב בו נדמה לו שהוא "המשלים של הטראומה", זה שבלי משים מוציא אותה מן הכוח אל הפועל, אותו אחד שבא לברך ולרפא, ויוצא מקלל ופוגע. כך הרגשתי כאילו הייתי גֶן רצסיבי של מחלה קשה, ובחבירתי למטופל (שגם הוא גֶן רצסיבי של מחלה קשה) מימשנו במו ידינו את הפוטנציאל של מחלת הטראומה. והנה, עולה כי בחדר הטיפול, באותו מקום שכל כולו "ריפוי", הטראומה לא רק משתחזרת, אלא ממש מתעוררת לחיים שלא היו לה קודם. בקריאתי (ובקריאה החוזרת) בלב פקוח לרווחה היה משהו מרגיע. בשורות הסיום של הפרק השמיני, כותב בעז שבהתמודדותנו עם טראומה כמטפלים "גם בינינו לבין עצמנו, עלינו לוותר על השפיות שלנו, על אזורי המשמעות שלנו, כדי להגיע למקום שהוא (גם) הכי־הכי שלנו, הכי עמוק בתוכנו". חוכמת הטיפול שיש בהבנה שאזורי חוסר השפיות, חוסר המשמעות, אזורי הטראומה שנמצאים עמוק בתוכנו, הם בעלי כוח מרפא, הבהירה וארגנה את בליל תחושותיי. ואולי לא פחות מכך, היה משהו בביטוי (הפשוט, הישיר, הכמעט ילדותי) שנקט בעז - "הכי־הכי שלנו" - שהפך בי. הוא הזכיר לי שבאנושי, ב"הכי־הכי שלנו", בו ממש טמונה עוצמת הטיפול. אותו "הכי־הכי שלנו" הביא, באופן מפתיע, לשכפולו של "סיפור הגֶן הרצסיבי": אומנם, אני הגֶן הרצסיבי אותו מחפש המטופל בניסיונו להוציא את הטראומה מן הכוח אל הפועל; אבל באותה עת ממש, אני, מהמקום שהוא הכי־הכי שלי, מבקש מהמטופל להיות הגֶן הרצסיבי התואם לזה שלי, גֶן של תקווה והשבת חיים.
ד"ר שלמה מנדלוביץ' הוא פסיכיאטר, מנהל המרכז לבריאות הנפש "שלוותה". בעבר שימש כראש התוכנית לפסיכותרפיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת ת"א. ספריו (נפש במרחק נגיעה: מסע בפסיכותרפיה אנליטית, דיונון, 2005; על הסדר החברתי של העצמי־ים המרובים: לקראת פסיכואנליזה פוסט־פוסט־מודרנית, רסלינג, 2009; אני־יחיד־רבים: מרחב, תוכן וסדר בעולם העצמי־ים המרובים, ההוצאה האקדמית של אוניברסיטת ת"א, 2015; מחשבות מחדר הטיפול: 101 דברים שלמדתי מטיפול על החיים, הוצאה עצמאית, 2020) עוסקים בפסיכותרפיה דינמית ובממשקיה עם הפילוסופי והחברתי.
ד"ר בעז שלגי הוא פסיכולוג קליני. הוא עומד בראש תוכנית הדוקטורט "פסיכואנליזה וממשקיה" הפועלת במסגרת התוכנית לפסיכותרפיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב והינו עורך ראשי (במשותף) של כתב העת 'שיחות – כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה'. בעבר שימש כחבר סגל בכיר במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן וכראש התוכנית לפסיכותרפיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. מאמריו התפרסמו בכתבי עת רבים בארץ ובעולם.
