פרופ׳ יוסי לוי בלז ופרופ׳ שלמה מנדלוביץ
״לפני שהטפטוף ייהפך למבול,
אני חייב למצוא שער לא נעול״
(אהוד בנאי, עיר מקלט)
״אין לך מָפָּה, אתה לא צריך מפתח,
הדלת לא נעולה״
(אביב גדג׳, כביש מהיר)
לאור המשבר החריף שחוותה החברה הישראלית בשנה האחרונה, מובן יותר מתמיד כי למטפלים ולאנשי בריאות הנפש יש תפקיד רחב ומשמעותי מעבר לחדר הטיפול הפרטני, תפקיד אותו כינינו 'מנהיגות פסיכולוגית' (לוי בלז, 2024; לוי בלז ומנדלוביץ, 2024). מנהיגות זו מציעה עמדה אקטיבית של השפעה על מעגלים רחבים בקהילה ובחברה.
במאמרינו הקודמים אשר עסקו במנהיגות פסיכולוגית, התייחסנו לתהליכים הנדרשים ממנהיגים פסיכולוגים, לאתגרים העומדים לפתחם ולתפקיד הקריטי של מנהיגים אלו בעת הזו. במאמר הנוכחי נבקש להמשיך ולצעוד בהעמקת הנושא. זאת, תוך שרטוט ארבעה מרכיבים הקשורים לעמדת המוצא של מנהיגות פסיכולוגית מיטיבה, במיוחד בעתות משבר מתמשך.
העמדה הדיאלקטית היא חלק בלתי נפרד מחיינו; היא מלווה אותנו, מאפשרת לנו, מבהירה לנו מושגים, יכולות, אתגרים. העמדה הדיאלקטית עומדת גם בליבה של ההשוואה בין שני הציטוטים הנפלאים המובאים מעלה, משיריהם של אהוד בנאי ושל אביב גדג׳: האדם עליו מסופר בשירו של בנאי זקוק למשהו וזקוק לו עכשיו. הוא תזזיתי, נדחק לעשייה, חושש מפני העתיד לבוא. הוא מבקש רפואה במהרה, ולשם כך הוא חייב למצוא את אותו ״שער לא נעול״ שיאפשר לו לנוע קדימה. השיר כולו, ובמיוחד שורותיו המצוטטות למעלה, מתאר את הדחיפות הרבה לבצע פעולה, למצוא את אותו שער לפני שהמבול יגיע. והרי הטפטוף רומז שהמבול כבר כאן קרוב.
בשירו של גדג׳ המקצב אחר, הטונים אחרים וגם תחושת הדחיפות שונה. יש בו פחות תנועה נדרשת, פחות ״חובה״, יותר רוגע, ואולי אפילו אמונה בסיסית שדברים יתפתחו ויפתחו. למרות שגם בשיר זה הגיבור יוצא לדרך, נאמר לו כי הוא לא צריך דבר (לא מפה, לא מפתח), מלבד המוכנות לצאת לדרך. הדלת, השער, הדרך – מוכנים ופתוחים לקראתו. הדברים יתרחשו אם רק יסכים לפגוש את אותה דלת, אם רק יסכים להיכנס בה.
מה לשירים אלו ולמנהיגות פסיכולוגית בעת משבר? לענייננו, נתייחס דרך שירים אלו לצעדים הראשונים בהבנת עמדת המוצא של המנהיג או המנהיגה הפסיכולוגית (לוי בלז, 2024). מצבי משבר קוראים לנו לפעולה, הם מבקשים עשייה, מהלך מנהיגותי של "הוצאה לפועל" (של יוזמות, לקיחת אחריות פעולות, הנחיות, ויציאה לדרך). כיוונה המתבקש של מנהיגות הוא "קדימה", תנועה לינארית שבה אנחנו "יוצאים מכאן ומגיעים לשם". זוהי תנועה שבה אנחנו יוצאים כדי להגיע, יוצאים כדי לפתור, יוצאים כדי לרפא.
אך בתנועה הלינארית, הנדמית כמכילה את מהותה של מנהיגות, טמון גם סיכון. מנהיגות פסיכולוגית מיטיבה (ואולי, מנהיגות בכלל) נדרשת למבט שלם יותר, רחב יותר, כמעט רוחני. המבט המתבקש בעומקה של מנהיגות פסיכולוגית מבקש גם תנועה לינארית של "קדימה", אבל באותה עת ממש, גם תנועה אחרת, משוטטת, מאמינה (למשל שלצד הצורך לפתוח שערים נעולים באקטיביות יש דלתות שמחכות שנפתח אותן); כזו שסומכת על האינטואיציה, על הרגש, ונעה לה בסיבוביות של ״ללא מפה וללא מפתח״.
בשורות הבאות ננסה לנסח את ארבעת המרכיבים הנכללים, על פי תפיסתנו, בעמדת המוצא של מנהיגות פסיכולוגית מיטיבה:
העמדה הדיאלקטית הינה עמדה מורכבת שאינה או-או, אלא מחזיקה את המתח בין גם וגם. עמדה זו הינה חשובה ומרכזית משכבר הימים, והיא מופיעה בסדרה ארוכה של כתבים, תיאוריות וגישות. שורשיה של העמדה הדיאלקטית נטועים בהגות הפילוסופית הקלאסית והמודרנית – החל בסוקרטס ואריסטו, שראו בדיאלוג המתמשך דרך לחשיפת האמת באמצעות מתח בין רעיונות סותרים, דרך הפילוסוף הגרמני הגל שפיתח את מושג הדיאלקטיקה כתהליך התפתחותי המשלב תזה, אנטיתזה וסינתזה, ועד לגישות עכשוויות בפסיכולוגיה המציעות חיבור בין כוחות מנוגדים כמקור לצמיחה והתפתחות.
בין הרבים שהתייחסו לכך ביהדות ניתן למצוא את רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה, שבאחת מאמירותיו המפורסמות ציין כי ״לכל אחד צריכים להיות שני כיסים, ובהם ישתמש כשיצטרך לכך. בכיס אחד יהיה כתוב – "בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם" (משנה, סנהדרין, פרק ד' משנה ה'), ובכיס השני – "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח', כז')". השילוב של שני משפטים אלו יחד מזכיר לנו את הניגודיות הנמצאת בבסיס החוויות שלנו לעיתים. שהרי שני הכיסים מכילים אמירות שמשמעותן הפוכה: "בשבילי נברא העולם" מקפלת בתוכה ביטחון ותחושת כוח, ולעיתים אף גדלות יתר ואפילו חוסר מוכנות לראות את האחר; "ואנכי עפר ואפר", מנגד, תוביל לענווה וצניעות, אך גם עלולה לגרום לתחושות של חוסר ערך ואף ייאוש. וברור הוא, וכך גם מדגיש הרב בונים, אין באמת דרך אחת נכונה, ודרך האמצע (מושג המושאל מהבודהיזם) תהיה האיזון שבין הכוחות הסותרים - לדעת מתי להשתמש בכיס זה ומתי בכיס האחר, ואולי אף להסתכן באפשרות לחבר את הכיסים הללו לכיס אחד גדול?
בהקשר זה יש משמעות רבה לידע ולחינוך הפסיכולוגי-קליני שלנו כמנהיגים פוטנציאלים, שכן חינוך זה מזמין אותנו גם להשתהות, לבדוק, להרהר (כמעט ב-Reverie) בתהליכים שמתרחשים, בכוחות שמופעלים עלינו מבחוץ ומבפנים. נבקש להדגיש כי עמדת המוצא הבסיסית של מנהיגות פסיכולוגית מיטיבה היא ביסודה עמדה דיאלקטית – שילוב בין הכוחות הלינאריים המקדמים לכוחות המעגליים המאפשרים התבוננות ותנועה למספר כיוונים במקביל, לכוחות המאפשרים מרכיב רוחני שיכול לזמן מבט על רבדים גלויים וסמויים, על השלכות והכחשות, על אמיתות הפוכות ואולי אפילו סותרות.
האופי הדיאלקטי של מנהיגות מהתבהר כאשר בוחנים את הקשר (והניגוד) שבין מנהיגות לניהול. מנהיגות עניינה חזון ולא ביצוע או סוגיות של "איך להגיע ליעד ולהוציא את החזון לפועל"; יצירת שינוי, חדשנות והתאמה לעתיד ולא יציבות, יעילות ותפקוד תקין; השראה ובהנעת אנשים דרך חזון וערכים ולא ביצוע משימות דרך תכנון, ארגון ובקרה; שאילת שאלות ולאו דווקא מתן תשובות; תנועה והצלחה בטווח הארוך ולאו דווקא תוצאות מיידיות ומטרות קצובות זמן בטווח הקצר; אסטרטגיה ולא טקטיקה. פיטר דרוקר, מאבות הניהול המודרני, התייחס זה מכבר להבדלים אלו בין מנהיגות וניהול (1974). דרוקר הדגיש כי מנהיגות וניהול הם שני כישורים חיוניים, אך בעוד שמנהיגים הם גם מנהלים יעילים, ההפך אינו תמיד נכון – יש מנהלים ("אוֹפֶּרָטוֹרִים") שאינם מנהיגים, כלומר הם אינם אוחזים בעמדה דיאלקטית, כזו המשלבת תנועה לינארית (ניהולית) עם עמדה רוחבית ומתפרשת (מנהיגותית).
מנהיגות פסיכולוגית מיטיבה נוצרת פעמים רבות ללא מינוי או תפקיד רשמי, והיא מתבססת על השפעה טבעית, על כישורים בין-אישיים, ובעיקר על סט הערכים שהמנהיג או המנהיגה מביאים עימם (Wu et al., 2021). מנהיגות זו כוללת התבוננות רחבה יותר, רכה יותר. עניינה הוא Doing the right things, ולא Doing the things right. כלומר, הדגש אינו על ביצוע (הדברים הנכונים) אלא על הערכים הנכונים (שנדרשים להתבצע). לכן, בעמדת המוצא המנהיגותית אין הכרח להיות תמיד בראש הקבוצה, בראש הפירמידה. אינך צריכה ש״בשבילך ייברא העולם״ כדי להיות מנהיגה. ואולי אף להיפך, כדי להיות מנהיגים מיטיבים אנו זקוקים לכך שנרגיש גם כי ״אנוכי עפר ואפר״ ונוכל להתחבר לצרכים של הקהילה מהמקום הכואב, מתחושת חוסר הערך, מהחוויה המייאשת.
המרכיב הראשון של העמדה המנהיגותית הוא, אם כן, האופי הדיאלקטי שלה. לתפיסתנו, המרכיב השני בעמדת המוצא של מנהיגות מיטיבה הוא השיתופיות. בהינתן שנדרשת עמדה דיאלקטית, בהינתן שנדרשת אחיזה במקביל של צעידה קדימה ליעד לצד היכולת להשתהות, להתבונן ולשים לב לחלקים רדומים ולא מדוברים, מנהיגות פסיכולוגית שיתופית היא מיטיבה יותר, מלאה יותר, ובסופו של דבר, עמוקה יותר. כלומר, עמדת המוצא במנהיגות פסיכולוגית גורסת כי אחיזה משותפת במושכות, הובלה דרך תהליכים רחבים, קהילתיים, שיתופיים בהם לוקחים חלק מספר אנשים – תממש באופן מלא יותר את תכלית המנהיגות מאשר כאשר אדם אחד יוצא לדרך לבדו.
מנהיגות המתממשת מתוך שיתופיות מאפשרת אינטגרציה בין תפיסות, מחשבות ורעיונות שונים. טיך נאט האן, מורה רוחני, נזיר בודהיסטי וייטנאמי, משורר, סופר ופעיל חברתי, שנודע כאחד ממנהיגי ה"בודהיזם המעורב" (Engaged Buddhism), התייחס לנושא המנהיגות כשדיבר על ההתגלגלות של הבודהא (המנהיג הבודהיסטי המתגלגל מאדם אחד לאחר כל פעם) ואמר: ״הבודהא הבא לא יתהווה בתור אדם, הוא יתהווה בתור קהילה״. אולי לא אדם אחד יכול להנהיג את השינוי, את החיבור, ואת המסע – אלא קהילה שלמה היא זו שיכולה לעשות זאת.
המרכיב השיתופי במנהיגות פסיכולוגית אינו רק אסטרטגיה יעילה, הוא יסוד עקרוני של תפיסת העולם המנהיגותית. שיתופיות מגלמת בתוכה את ההכרה שהמנהיגות איננה מצויה רק באדם אחד אלא נוצרת מתוך המרחב הדינמי שבין אנשים. במובן הזה, המנהיג אינו עומד "מעל" או "לפני" הקבוצה, אלא מהווה חלק ממנה – מקשיב, לומד ונתמך, באותו האופן שבו הוא מוביל. שיתופיות זו מייצרת מעגלי פעולה שבהם כל אחד מהמשתתפים יכול להיות שותף מלא, להביא את תרומתו הייחודית, ואף להפוך בעצמו למנהיג בזמנו ובמקומו. מנהיגות כזו מאתגרת את המושג ההיררכי של כוח ומאפשרת לבנות מערכות יחסים של אמון, אחריות הדדית והשראה משותפת.
מנהיגות פסיכולוגית שיתופית פותחת פתח להתמודדות עם מצבי משבר בדרך עמוקה ומורכבת יותר. למעשה, שיתופיות יוצרת הזדמנות להרחיב את היכולת להבין את המשבר ממגוון נקודות מבט, לזהות היבטים חבויים של המציאות שלא היו נראים מנקודת מבט אחת בלבד. תהליכים שיתופיים אלו עשויים להוליד פתרונות חדשניים יותר, שכן היצירתיות נובעת מהמפגש בין רעיונות שונים ולעיתים מנוגדים. מעבר לכך, שיתופיות מביאה עמה תחושת שייכות וחיבור עבור כלל המעורבים, ובכך היא מחזקת את תחושת המסוגלות והמשמעות, הן של המנהיגים עצמם והן של חברי הקבוצה. שיתופיות מניעה מהלך הכרחי של modeling, כך שהמנהיגים הפסיכולוגיים מייצרים, בעצם דרכי ההנהגה שלהם, מודל נכון ל-"איך יכולה להיראות הקהילה". בכך, עמדת המוצא השיתופית מעניקה הן למנהיגים והן לקהילה את הכוח להמשיך בעשייה ובתהליכי ההחלמה גם בזמנים מאתגרים במיוחד.
עמדת המוצא של מנהיגות שיתופית תבטיח עיבוד של המורכבויות בתהליך (לוי בלז ומנדלוביץ, 2024), דוגמת המורכבות שיש בבחירות המוסריות שנאלצים מנהיגים לעשות במהלך עבודת הקהילות שאותם הם מובילים. בהיבט זה, השיתופיות במנהיגות הפסיכולוגית היא לא רק אמצעי ליישום תהליכים מורכבים – היא עצמה יעד. המנהיגות, לכן, אינה נמדדת רק בתוצאות שהיא משיגה אלא באיכות הקשרים שהיא בונה ובכוח הקהילה שהיא מפתחת. מכאן שהמנהיגות השיתופית מזמינה אותנו לראות את המשבר לא רק כאיום שיש לפתור אלא כהזדמנות לצמיחה משותפת – מקום שבו אנו מכוונים לבנייה לא רק של הקהילות בהם אנחנו רוצים לפעול, אלא גם של קבוצת המנהיגים הפועלים כדי להוביל תהליכים אלו.
ο גם כשעיני פקוחות: צעדים בדרך למנהיגות פסיכולוגית בעת משבר מתמשך
ο פרויד היה מתהפך בקברו? קריאה למנהיגות פסיכולוגית בימי משבר
ο עולם מופלא איפה אתה? - פציעה מוסרית, שייכות והאפשרות לתנועה מתוך השבר בראי מלחמת חרבות ברזל
לצד שני המרכיבים, של מנהיגות דיאלקטית ושל מנהיגות שיתופית, אנו מציעים מרכיב שלישי במנהיגות פסיכולוגית מיטיבה, אותו אנו מכנים 'חמלה אמיצה'. חמלה, במובן הזה, אינה רק רגש של הזדהות עם כאבו של האחר, אלא כוח מניע לפעולה. החיבור בין חמלה לאומץ הוא הכרחי, שכן חמלה ללא אומץ עלולה להוביל לשיתוק מול עוצמות הכאב, בעוד אומץ ללא חמלה עלול להוביל לפעולה נוקשה ומנותקת. חמלה אמיצה מאפשרת לנו להתמודד עם מצבי כאב, סבל או משבר של היחיד או הקהילה מבלי להירתע, דרך התבוננות באזורים שיכולים להירפא, להשתקם, להתעורר מתוך הכאב. מנהיגות פסיכולוגית מיטיבה תדרוש איזון עדין בין חמלה לאומץ: מצד אחד, היא דורשת יכולת להתמסר לכאב ולמצוקה – לראות את הפגיעות, את הצרכים הלא מסופקים, ואת המקומות השבורים; מצד שני, היא דורשת נכונות לפעול למרות (ואולי אף דרך) הכאב של האחר – לא מתוך תחושת הקרבה או רחמים אלא מתוך מחויבות עמוקה לתיקון ולשינוי.
חמלה אמיצה מתייחסת לאותה תכונה שמאפשרת למנהיגים להתמודד עם הקושי מבלי ״לברוח״, להקשיב מבלי להיכנס להדחקה ולפעול מבלי לאבד את רגישותם כלפי הסובבים אותם. השילוב שבין חמלה לבין אומץ הוא משמעותי בהתמודדות עם תשישות החמלה (שחיקה העלולה לפקוד את המנהיגים לאורך זמן) ומול הנטייה להימנע ממפגש עם קהילות ואזורים כואבים. עמדת המוצא של חמלה אמיצה אינה מופנית רק כלפי הקהילה או הפרט הסובל, אלא גם כלפי המנהיגים עצמם.
דרך עמדת מוצא זו מנהיגים פסיכולוגיים מיטיבים עשויים להכיר בכך שהמסע המנהיגותי הוא מורכב ותובעני, ודורש לא רק מיקוד כלפי חוץ אלא גם תהליך מתמיד של התבוננות פנימית, קבלה עצמית, התמודדות עם אי הצלחות, עם דלתות נעולות, עם שערים סגורים שאי אפשר לפתוח. לפיכך, החמלה האמיצה תסייע ביכולת לקבל את אורך המסע, את העדר התוצאות המיידיות, ובעיקר – את ההבנה שמסע מנהיגותי לשינוי וריפוי קהילה הוא חשוב, גם אם התוצאות מבוששות לבוא. עצם היציאה למסע היא אומץ גדול, ונדרשת חמלה רבה כדי לקבל את התהליכים, המשברים, הקשיים שבדרך.
המרכיב הרביעי בעמדת המוצא של מנהיגות פסיכולוגית מיטיבה הוא נדיבות רדיקלית. בניגוד לאלטרואיזם, נדיבות אינה מתמקדת באובדן או ויתור עצמי לטובת האחר, אלא בבחירה מודעת ומלאת עוצמה להעניק מתוך שפע פנימי, מתוך הבנה עמוקה שהנתינה היא חלק בלתי נפרד מהיכולת לבנות ולשמור על קהילה בריאה ומכילה. נדיבות הינה בסופו של דבר יכולת עתיקה, מושרשת בדורות הקודמים, בימים בהם החברה הייתה רואה עצמה כשלם – כמערכת שבה לכל חלק יש תפקיד, כמו בגוף האדם: הלב מזרים דם לריאות, הריאות מספקות חמצן למוח, הידיים מגנות על הגוף מפני סכנה. נדיבות רדיקלית מזמינה אותנו לשוב אל אותה הבנה בסיסית – שאנחנו חלק ממערכת אחת, ושנדיבותנו לאחר אינה פעולה אל מול ״הזולת״, אלא חלק בלתי נפרד מהתפקיד שלנו בתוך המערכת.
נדיבות רדיקלית טומנת בחובה רצון לפעול מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר – אהבה שאינה מותנית בהוקרה או בהישג, אלא נובעת מתחושת מחויבות עמוקה והכרה בחשיבות הקהילה והבית (הגוף) המשותף. בעת משבר, עמדת מוצא של נדיבות בקרב מנהיגים פסיכולוגים כוללת פעולה מתוך מחויבות ערכית להעניק לקהילה את הידע הפסיכולוגי הנצור בהם. זאת, כדי לסייע בתהליכי עיבוד, תיקון, החלמה ושיקום. זו אינה עמדת נדיבות של פטרון המעניק ״מלמעלה״, אלא פעולה שמזהה את הקשר בין נתינה לקהילה לבין החוסן האישי והמשותף, ובין אלו לבין הצודק והנכון. המנהיג יודע שהחוסן של הקהילה הוא חוסנו שלו, ושהנתינה אינה רק אקט של תמיכה אלא דרך ליצירת מרחב משותף שבו כל חברי הקהילה יכולים להרגיש שייכים, נראים, ומוערכים. זו נתינה שיוצרת אנרגיה מעגלית, שבה המנהיג נותן לקהילה אך גם מקבל ממנה חזרה – תחושת משמעות, חיבור ושייכות עמוקים יותר.
יציאתה של מנהיגה פסיכולוגית למסע לשינוי החברה מעמדה נדיבה מהווה כלי רב עוצמה ליצירת אדוות של תנועה וריפוי. כאשר מנהיגה זו פועלת מתוך נדיבות, היא יוצרת דוגמה שמזמינה אחרים לעשות זאת גם כן. בכך, נדיבותה של מנהיגה אינה מסתכמת רק בתמיכה ישירה, אלא במתן השראה לאנשים לחוש שמעשיהם הקטנים והיומיומיים הם חלק ממארג גדול יותר. נדיבות זו עשויה לאפשר יצירה מחודשת של קהילה המבוססת על תחושת שייכות והבנה הדדית, שכולנו חלק משלם גדול יותר, שכל פרט בקהילה מהווה חלק חיוני בגוף משותף, וכל פעולה של נתינה וחיבור מחזקת את הגוף כולו.
לסיכום, מנהיגות פסיכולוגית בעת משבר דורשת עמדה מורכבת ורבת-פנים המשלבת בין פעולה מודעת לבין היכולת להשתהות ולהתבונן. מתוך הדיאלקטיקה שבין הדחיפות לפתוח שערים נעולים, כפי שמתאר אהוד בנאי, לבין ההשלמה והאמונה שהדלת כבר פתוחה, כפי שכותב אביב גדג׳, נולדת הבנה שמנהיגות אמיתית אינה לינארית בלבד ואינה היררכית בלבד. מנהיגות פסיכולוגית אמיתית היא רב-ממדית. היא שמה במרכז את היחסים- עם עצמנו, עם הזולת ועם העולם. מנהיגות זו נבנית מעמדת מוצא הכוללת ארבעה מרכיבים מרכזיים:
(1) דיאלקטיקה שבין תנועה להשתהות
(2) שיתופיות
(3) חמלה אמיצה
(4) נדיבות רדיקלית
עמדת מוצא זו של מנהיגות פסיכולוגית מיטיבה מאפשרת לאחוז בעת ובעונה אחת בכוחות מנוגדים, מאפשרת לחבר בין היחיד לאחרים שסביבו, ומאפשרת לראות משמעות בחמלה והאומץ כאחד. זו מנהיגות אשר באפשרותה להפוך מבט דיאלקטי (של חיבור בין כוחות מנוגדים) לעמדה דואלית (של התבוננות על כוחות שונים כחלק ממערך אחד שלם); זו מנהיגות שאינה נרתעת מפתיחת שערים נעולים אך גם יודעת להאמין שבדרכה, הדלתות הנכונות ייפתחו, שלפעמים לזמן ולתהליך יש חשיבות לא פחותה מ״להגיע״.
לעיני רוחנו, מנהיגות זו נוגעת בדחיפות ומכירה בצורך לפעול, כפי שרומז אהוד בנאי. ועם זאת, כמו אצל גדג׳, היא גם נושאת בתוכה את הידיעה שהדרך עצמה טומנת בחובה את הכוחות, האמונה, והאפשרות לצמוח מתוך המשבר. זו מנהיגות שמצליחה להחזיק את המתח שבין "הטפטוף למבול" ובין "אין לך מפה, הדלת לא נעולה" – ולהפוך מתח חיובי זה לכוח מרפא ולדרך חיים של תיקון, ריפוי וצמיחה.
(תודה לאהוד ואביב על ההשראה)
פרופ׳ יוסי לוי בלז – פסיכולוג קליני מומחה, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי וראש המרכז לחוסן, קהילה ומנהיגות במרכז האקדמי רופין.
פרופ׳ שלמה מנדלוביץ – פסיכיאטר, מנהל המרכז לבריאות הנפש שלוותה ומנהל (במשותף) של תוכנית ההכשרה ״הומייה״.
פרופ' לוי בלז ופרופ' מנדלוביץ הם ממקימי "אלומות: ידע, יצירה ומנהיגות בפסיכותרפיה" מבית "הכללית".
לוי בלז, י. (2024). פרויד היה מתהפך בקברו? קריאה למנהיגות פסיכולוגית בזמן משבר. בטיפולנט, נדלה מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/would_Freud_be_turning_in_his_grave
לוי בלז, י. ומנדלוביץ, ש. (2024). גם כשעיני פקוחות: צעדים בדרך למנהיגות פסיכולוגית בעת משבר מתמשך. בטיפולנט, נדלה מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/steps_to_psychological_leadership_during_an_ongoing_crisis
Drucker, P. F. (1974). Management: Tasks, Responsibilities, Practices. New York, NY: Harper & Row
Wu, Y. L., Shao, B., Newman, A., & Schwarz, G. (2021). Crisis leadership: A review and future research agenda. The Leadership Quarterly, 32(6), 101518
