ענת בן ארצי
מאמר זה נכתב לזכרה של ד"ר רוני סולן, פסיכואנליטיקאית מנחה ופסיכולוגית קלינית בכירה, שנפרדה מאיתנו בשלום בדצמבר 2020.
רוני סולן הגדירה את הנרקיסיזם הבריא, בניגוד לנרקיסיזם הפתולוגי, בתור "מערכת חיסונית-רגשית" שנועדה לשמור ולאושש את העצמי האמיתי ונכסיו (תכונות, אובייקטים והיחסים עימם) לאחר משבר, במטרה להחזיר את האיזון הנפשי על כנו לאחר שזה הופר. מנקודת מבט זו, האיום המרכזי על העצמי ונכסיו הוא פלישתו של ה"לא-עצמי", הזר והאחר. סולן ראתה בנרקיסיזם הבריא מעטפת חיסונית בעלת ערך אבולוציוני, המציידת את היילוד האנושי ביכולות להטמיע עקבות זיכרון, לזהות באמצעותן את עצמו ואת סובביו ולשמור על עצמו מפני הצפת הגירויים החדשים והלא מוכרים האופפים אותו. בזכות מערכת חיסונית רגשית זו, אנו שורדים בעולם המשתנה והבלתי ידוע.
במאמר זה, אציג תחילה את מושג הנרקיסיזם הבריא ואת הקשר שלו אל מערכת החיסון הרגשית. בהמשך, אתמקד בתהליכים ובמטרות הטיפוליות שנועדו לשם חיזוק הנרקיסיזם הבריא, אותם הגדירה סולן בכתביה ובהרצאה שנתנה באוניברסיטת בר אילן ולא פורסמה בכתב. לבסוף, אבחן את השלכות התיאוריה של המערכת החיסונית הרגשית דרך הפניית תשומת הלב של המטפל, למצבים שונים בטיפול אשר יכולים לאיים על הפנטזיה של שלמות אידאלית, וכך עלולים ליצור פגיעה נרקיסיסטית ועליית חרדה. זיהוי של מצבים אלו, הקשבה אליהם והכרה בהם, בצד עיבוד של המתחולל בהתאם למטרות הטיפוליות שהציבה סולן, יכולים לחזק את המערכת החיסונית הרגשית ולקדם את האדם לקראת תפקוד טוב יותר בעתות משבר בעתיד.
על מנת לתאר את דרך פעולתו של הנרקיסיזם הבריא, סולן (1998) השתמשה במטאפורה של מערכת חיסונית רגשית. בדומה לפעולת המערכת החיסונית הביולוגית אשר מסוגלת להבחין בין "עצמי" ל"זר", כלומר בין מולקולות ותאים השייכים לגוף עצמו לבין מולקולות ותאים ממקור זר, הנרקיסיזם הבריא, הפועל כמערכת חיסונית רגשית, מסוגל להבחין בין "העצמי האמיתי המוכר" לבין "הזר". "הזר" הפולש, יכול להיות תחושה, סביבה, מידע, ורגש חדשים, או לחילופין כל אחד מאלו בעוצמה השונה מהמוכר. הנרקיסיזם הבריא מזהה תחושת מוכרות: כך למשל, היילוד נאחז בכל רמז מוכר מתקופת שהותו ברחם, ומזהה בחיק אמו את קולה, קצב הלמות לבה, טון דיבורה וספיגת האוקסיטוצין. אחיזתה של האם מזכירה לו את תחושת הערסול שברחם, וכתוצאה מכך נוצרת תחושת התרפקות. הזיהוי של מה "מוכר" ושלנו ומה "לא מוכר" וזר הוא תהליך אוטומטי המתרחש על ידי הנרקיסיזם. עם הזמן משתכללות היכולות למודעות, החלטה וגמישות מה לקבל אלינו ואל קרבנו ומה לא (Solan & Ben-Artsy, 2020).
המערכת החיסונית הרגשית מבקשת להגן על המוכר בעצמי ויוצאת כנגד "פולשים" זרים. בעת משבר, האדם מוצף בגריית יתר חיצונית ופנימית, המערערת את תחושת היציבות והמוכרות של עצמו ושל הסביבה. הוא אינו מזהה את אופן תפקודו, תחושותיו, ורגשותיו, ועלול שלא לזהות את העצמי שלו ואת סביבתו. באותם רגעים, תחושת זרות מציפה את העצמי ומעוררת בעקבותיה חרדה (Solan,1998).
בספרות המקצועית אנחנו מוצאים התייחסות נרחבת והגדרות שונות לצורכי הנפש להגן על עצמה מפני גריית יתר. כך למשל, פרויד (1925/6, 1920) טבע את המושג 'מעטה מגן נגד גירוי' (Protective shield against stimulus), והתמקד במעטפת המגנה על המערכת הרגשית בעזרת סינון ומיסוך גירויים. פסיכואנליטיקאים אחרים נתנו למושג זה שמות שונים עם דגשים מגוונים, וביניהם 'עור לנפש' ו'עור שני' (Bick, 1968; psychic skin & second skin), 'תפקודי סקירה וחיץ' (Esman, 1983; screening mechanism, stimulus barrier), 'אני־עור' ו'מעטפות הנפש' Anzieu, 1985, 1987; ego skin & psychic envelopes)), 'אלרגיה לאחרוּת' (Britton, 1989; an allergy to the products of other minds), 'קונכייה מגנה' (Tustin, 1990; protective shell), 'ממברנה', 'מעטפת משפחתית' ו'יציבות מבנית' (Houzel, 1990, 1996; membrane, family envelope & structural stability). ההתייחסות המקיפה למושגים אלו בשדה התיאורטי משקפת את קבלתה של הנחת היסוד הבאה: המערכת הרגשית רגישה לגירויים וזקוקה למגן או למעטפת לצורך הגנה, וזאת באמצעות תהליכי סינון, ויסות ואיזון של הגירויים החיצוניים, כמו גם של אלו הפנימיים (סולן, 2007 עמ' 23).
"כבר ב-1905 ציין פרויד שזיהוי המוכר (familiar) מעורר הנאה, והדגיש (1929) ש"הבדלי דמיון קטנים" יוצרים את הבסיס לתחושות של זרות ומוזרות ומובילות לכעס עד כדי עוינות. לעומת זאת, הבדלים גדולים (1918) הם לרוב בלתי נסבלים ומעוררים דחייה ואפילו גזענות (1921). מאידך גיסא, גם ה"דומה מדי" עלול להבהיל ולעורר תחושת בלבול במוכרות העצמי, ולעיתים נראה שמתעוררת בנו תחושה של מוכרות מעורבת בזרות" (Freud, 1919; uncanny) (סולן, 2007 עמ' 19).
ההתייחסות בספרות לאורך השנים הבחינה בין הנרקיסיזם הבריא ובין זה הפתולוגי. פרויד התייחס כבר ב-1914, במאמרו על הנרקיסיזם, לאינסטינקט של שמירה על העצמי (the instinct of self-preservation), וב-1921 הוסיף שהאהבה לעצמי פועלת לצורך שמירה על הפרט. בנוסף, פרויד (1914) טען כי האדם שואף לחזור לחוויה של הנרקיסיזם המוכר והשלם כפי שחווה בינקותו. קוהוט (1971) הגדיר את הנרקיסיזם כהשקעה חיובית בהתפתחות העצמי. מכיוון אחר, ההבחנה של Stolorow בין נרקיסיזם בריא ללא בריא (1975), מבוססת על יכולתו של הנרקיסיזם להצליח בשמירה על דימוי עצמי יציב, מגובש, ובעל גוון חיובי. בהמשך לכך, סולן (1988) הגדירה את הנרקיסיזם הבריא כמערכת חיסונית-רגשית שנועדה לשמור על תחושת בטחון אשר מבוססת על מוכרות העצמי והיותו שלם כפי שהוא.
תפקידה של המערכת החיסונית הרגשית הוא לזהות ולשמור על "העצמי האמיתי המוכר" ועל הדימוי העצמי, וזאת כדי שהאדם יוכל לזהות ולהכיר את עצמו ואת היקרים לו. מדובר בתהליך השומר על עקבות הזיכרון, ותומך בתפיסת קביעות העצמי וקביעות האובייקט, בעזרתו יכול האדם, לזהות ולאהוב את העצמי כפי שהוא ואת הסובבים היקרים לו כפי שהם, למרות החסרונות, המגבלות והשינויים המתרחשים כל העת. כך מתעצבת תחושה של שלמות ושל לכידות העצמי (סולן, 2007).
סולן (1988) התייחסה לנרקיסיזם כמרכיב חמישי במודל הסטרוקטוראלי, וראתה בו מרכיב ראשוני-מולד וחשוב ביותר להישרדות העצמי. כדי להצליח לשמור על העצמי ורציפותו, על המערכת לבדל את המוכר מהזר (הן בהוויה הפנימית והן בסביבה החיצונית) ולהוות מעין חיסון כנגד פלישתן של הזרות והאחרות. בכך, הנרקיסיזם מתפקד למעשה כ"מעבד פנימי" - מגן עלינו מפני פגיעות נפשיות ושומר על שלמות תחושת העצמי, הרציפות, העקביות והיושרה. הוא מאפשר לנו בסופו של דבר לאזן בין דריכות לבין פתיחות, להתחכך בזרות, לחקור את הלא-נודע, להתיידד (Befriending) עם הזר ולבצע אינטגרציה גם עם חלקים מוכרים בתוך הזרות (סולן, 1998). דרך כך אנו לומדים כיצד להתמודד בצורה מיטיבה עם אחרות, להסתגל לסביבה, ולפתח את היכולת להיות קרובים אך גם נפרדים.
ο התפתחות רגשית מוקדמת ומצבים מנטליים ראשוניים
ο עולם חדש: פרק מתוך הספר "להיפרד בשלום"
ο כשהמטפל.ת יוצאת לחופשה (ארוכה): סקירת מאמרה של סארנאט
על פי גישתה של סולן, כל משבר מעורב בפגיעה נרקיסיסטית, וזאת מכיוון שעצם השבר מעורר שינוי ותחושת זרות בחוויה הפנימית ו/או החיצונית של האדם. במצבים מעין אלו (אובדן, עלבון וכו'), הנחווים בתור פלישת "הזר", תפקידה של המערכת הנרקיסיסטית הוא לאושש את העצמי האמיתי ואת נכסיו. על המערכת הנרקיסיסטית לשלוף עקבות זיכרון מהעבר הקשורים להתנסות הרגשית שנחוות בהווה, וכך להפריד בין המוכר לזר, להתיידד עם הזר בהתאמה, להחזיר ככל האפשר את תחושת המוכרות של האדם בדימויו העצמי ובסביבתו, ובעזרת האגו להחזיר את האיזון הנפשי שהופר (Solan, 2018).
סולן (2014) סברה כי לכל אדם "תבניות של שיקום" ו"תבניות של הרס" השמורות בעקבות הזיכרון המוטבעות בנרקיסיזם הבריא. תבניות השיקום מבוססות על הדהוד של עקבות זיכרון לחוויות נעימות, לאושר של היות "ביחד" ולבד, לקבלה, להבנה, לאהבה, ולתהליכים כגון שמירה עצמית, התפייסות לאחר מריבה וקבלת הזרות. תבניות השיקום מאפשרות לאדם להאמין כי ניתן לשחזר חוויות נעימות שחווה, בעצמו או עם אחר. לעומתן, תבניות ההרס הן הדהוד של עקבות זיכרון לחוויות של נקמנות, חוסר תקווה, שנאה, תוקפנות, אימה, בדידות, אבדן אהבה, דכאון, אין אונים, ולתהליכים של דחיית העצמי והאחר. תבניות ההרס חוסמות את ההנאה מהקיים ומכוונות לפגיעה. סולן הסבירה כי לצערה, תבניות ההרס מקבלות משקל משמעותי יותר אצל האדם והן לעיתים קרובות אף דוחקות את תבניות השיקום, גורמות להן לשקוע תחת עוּלם של פגיעות, עלבונות, אכזבות, דחיות, טראומות וחרדת הזרות. מכאן נגזרה מטרתה הטיפולית של סולן: לאפשר לכוחות הנרקיסיסטיים המשקמים והיצירתיים ששקעו להתעורר מחדש, ולאזנם עם הכוחות ההרסניים. באופן זה, יתאפשר למטופל לשמור ולהנות מנכסיו האישיים.
כך, בזמן אירוע משברי בהווה, ישלפו עקבות זיכרון ממשבר בעבר, המשולבים בתבניות משקמות על התגובות והרגשות שעזרו לוויסות ולהתמודדות. ככל שתבניות הזיכרון שנשלפו תהיינה משקמות יותר והרסניות פחות - האירוע הנוכחי יוכל להחוות כמוכר יותר, האדם יוכל להשתמש בתגובות המשקמות המוכרות לו, ויחווה את עצמו כיותר בר שליטה ופחות חסר אונים. כך לדוגמא, לאחר מריבה בין בני זוג בה האישה הפגועה חווה את בעלה כמי שדוחה אותה, יכולים להדהד אצלה עקבות זיכרון של תבניות הרס על היותה דחויה כילדה על ידי אביה ורצון להתנתק ממנו. אם יהדהדו אצלה גם תבניות שיקום, בהן לאחר מריבה עם אביה כשהייתה ילדה הם השלימו והתחבקו, וכתוצאה מכך היא חשה הקלה - תבניות השיקום יוכלו לכוון אותה לוויסות ולהתנהלות בכיוון של השלמה ופיוס עם בן זוגה בהווה.
יש לזכור כי ככל שהאירוע המתחולל בהווה יהיה זר ופתאומי, וככל שיתעוררו בו יותר תבניות הרס מבלי שתתאפשר די שהות לשליפת עקבות-זיכרון משקמות ולוויסות רגשי - יש סיכוי רב יותר להגיע למצבי שיתוק רגשי וחוסר אונים דוגמת פגיעות משמעותיות נרקיסיסטיות, חרדה וטראומה (סולן, 2007).
להתבוננות זו השפעה מכרעת להבנתה של סולן את תפקידו של המטפל: "על המטפל לעזור למטופל להכיר בהשפעות העבר ההרסניות ולהפרידן מאופן התמודדותו בהווה, כך שיוכל להימנע מלשחזר פגיעות בעצמו. דהיינו, להעלות תבניות שיקום חבויות במקום תבניות הרס, לעורר אסוציאציות מהילדות המוקדמת על אותם יחסי אהבה ותמיכה של ההורים, ש"שקעו" מחמת עומס הטראומות, ולחזק אצל המטופל את השפעות העבר היצרניות והבונות, כך שהתנהלותו בהווה תאפשר לו להפיק את המיטב או למצות את חייו "הכי טוב שיש" (סולן, 2007, עמ' 161).
לדעת סולן, לשם חיזוק הנרקיסיזם הבריא אצל מטופלינו, עלינו כמטפלים לקבל את מוגבלותינו - למרות הפנטזיות האומניפוטנטיות שמתעוררות בנו פעמים רבות. אל לנו לשאוף להיות הורים "טובים יותר" למטופל שלנו. המטפל אינו הורה ומטרת היחסים הטיפוליים איננה ליצור חוויה אמוציונלית מתקנת כדי לשנות את תבניות הזיכרון של המטופל. זאת, מכיוון שלא ניתן לשנות את תבניות הזיכרון הטבועות באדם. כל ניסיון כזה ייחווה אצל המטופל כפלישה של הזר וכאיום על הנרקיסיזם שלו, מה שיגרום לו לחוות גם את המטפל כזר מאוד. כתוצאה מהצפת הזרות תעלה גם רמת החרדה, מה שיוביל את המטופל לדחות את המטפל או לחילופין לתת לו לפלוש לתוכו כסוס טרויאני ולהשתלט עליו. לעומת זאת, באמצעות פרושים המושתתים על האסוציאציות המוכרות של המטופל, אנו יכולים לעזור לו לשנות את האיזון בין הדהוד תבניות השיקום וההרס הטבועות בתוכו, ולחזק את התבניות המשקמות (סולן, 2014). כלומר, תפקידנו הוא לשחזר ולשקם יחד עם המטופל את יחסי האובייקט ואת תפקוד האגו. ארחיב לגבי נקודה זו בחלק הבא של המאמר, בהתייחס לתהליכים ולמטרות שעל ההחזקה הטיפולית לכלול בכדי לקדם התפתחות זו.
כאמור, סולן (2014) הציגה את התהליכים והמטרות שעל ההחזקה הטיפולית לכלול בכדי לקדם את התפתחות המערכת החיסונית הרגשית אצל המטופל:
באמצעות הצלבת המידע בין התחושות העכשוויות לבין האסוציאציות המהדהדות, המטופל יוכל להכיר בתהליך השחזור של החוויות מילדותו, תהליך אשר מתרחש ברובו בלא מודע ולכן מתחולל ללא שליטה. המטופל יוכל לזהות שתבניות ההרס המוטבעות בנרקיסיזם משוחזרות בהווה באותה עוצמה שחווה עם מי מהוריו בעבר, והן אינן תואמות את ההתנסות בהווה. המטופל יוכל לזהות את תבניות ההרס אשר פוגעות בו ואינן שומרות על עצמו ועל האובייקט, ולהתקומם כנגד שחזורן.
כך לדוגמא, מ' הוא גבר אשר נוטה להתקפי זעם כלפי אשתו וכלפי ילדיו בעת שהם אינם עונים לצפיותיו. במהלך טיפול, הוא יכול להיות מסוגל לחשוף בתוכו את הזעם ולגלות את מקורותיו: הזעם על הוריו על כך שלא נענו לו, שהעלו בו תחושות של חרדה, חוסר אונים, אובדן שליטה ובדידות, תחושות אשר מוסיפות ללוות אותו גם בבגרות (עקבות זיכרון של "תבנית הרס"). בנוסף, הוא יוכל לברר לעצמו מדוע הזעם הפך לתבנית רגשית שולטת. התובנה שהוא בלא יודעין מאפשר לזעם להשתלט על חייו, להמשיך ולפגוע בעצמו וביחסיו עם אחרים, יכולה להביא להתקוממות שלו כנגד ההרס שיוצר בעצמו, וכך לאפשר לו לווסת ולמתן את תגובותיו.
כחלק מהתהליך הטיפולי, המטפל מסייע למטופל לגלות כי בנוסף לתבניות ההרס, מוטבעות בנרקיסיזם שלו גם תבניות שיקום - אך הן נותרות חבויות ואינן מהדהדות. תבניות השיקום מכילות כאמור את עקבות הזיכרון לחוויות של הנאה ושל סיפוק מהיות ביחד ולבד, והן נשמרות בנרקיסיזם של האדם. הזיהוי וההצבעה על תבניות השיקום מתרחשים באמצעות הקשבת המטפל לאסוציאציות של המטופל, לזיכרונות ילדות, לטון הרגשי המבטא אותן, למאוויים ולתסכולים שלו. בנוסף, ניתן לאתר חלק מתבניות השיקום, באמצעות המקורות הרגשיים המוקדמים ליחסי ההעברה, שבאמצעותם המטופל יוצר קשר עם המטפל, מתחבב עליו, משתף מעולמו הפנימי, מתאר את שאיפותיו להגיע לאהבה, לסיפוק והנאה, ובונה יחסי אמון עם המטפל. כמו כן, תבניות השיקום יכולות להתבטא גם בכך שהמטופל מגיע בהתמדה לטיפול כדי לשמור על עצמו, באופן המבוסס גם כן על תבניות קדומות.
לאחר גילוי תבניות השיקום, על המטפל לעזור למטופל לחזק את אותן השפעות עבר בעלות פוטנציאל יצרני ובונה, כך שהתנהלותו בהווה תאפשר לו להפיק ולמצות את המיטב עם הנכסים הנרקיסיסטים העומדים לרשותו: משפחה, חברים, עבודה, תחביבים וכו' (Solan & Ben-Artsy, 2020).
בהמשך לדוגמא שהוצגה קודם לכן על מ' שנוטה להתקפי זעם, בטיפול הוא עשוי לפנות מקום לזיהוי עקבות זיכרון בקשריו עם הוריו שדעכו מסיבות שונות, כמו תמיכה, אהבה וגאווה (עקבות זיכרון של "תבנית שיקום"). הוא יוכל בהדרגה להצליח להשתמש בתבניות שיקום אלה, למצוא את האלמנטים החיוביים גם בהווה, להשתחרר מהתחושה שיש אשמים חיצוניים במצבו, מהצורך שהוא והוריו יהיו מושלמים (ולא מאכזבי ציפיות) ומהסטיגמה שהוא אשם או "לא שווה". כך, הוא יוכל להיחלץ גם מעולו של הרס העצמי ולהתפנות לבטא את העצמי האמיתי החבוי בו, לזהות את ערך העצמי החיובי שלו, ולחוש אהבה כלפי עצמו וכלפי הדמויות היקרות לו, בעבר ובהווה. על תשתית הנכסים הרגשיים היצירתיים והבונים מוטמעות חוויות חדשות ומעשירות, המאפשרות התפתחות חיובית, בעוד שהצלקות הרגשיות ההרסניות מדי פעם ימשיכו להעיק.
בנוסף לזיהוי וסימון תבניות ההרס והשיקום, צריך להתבצע בידול בין עקבות הזיכרון מאירועי הילדות המוקדמת לבין האירועים המתחוללים בהווה. במילים אחרות, נדרשות כאן יצירת הפרדה ומציאה של ההבדלים בין המצבים הרגשיים המהדהדים כאיום בתוך המטופל על תפיסת השלמות שלו, לבין החוויה הנוכחית. כך מעובדים ומופרדים מהמצב הנוכחי (הכולל את המיקום, הזמן, האובייקטים והחוויה) כל הזיכרונות, המיקומים, ההתנסויות, האובייקטים המקושרים ומועדי ההתרחשות בעבר (סולן, 2014).
לדוגמא, כאשר היה כבן 3 חודשים, אחיו של ד' נפטר כתוצאה מחנק. נראה כי הוריו הגיבו לאסון בחרדה והפגינו צורך בשמירה ובקרבה צמודה מאד עם ד' על מנת למנוע את מותו. עקבות זיכרון אלה שהוטבעו אצל ד' הובילו לתבניות הרס בהן כל התרחקות ויציאה לעצמאות התבטאו בחרדות משתקות ובאימה. בגיל ההתבגרות ד' חשש לצאת לטיולים שנתיים או לפעול כמדריך במחנה השייך לחוג לאומנות לחימה. בטיפול הוסבה תשומת ליבו לתבניות ההרס ואל מקורן, על החרדות הנובעות ממותו של אחיו ותגובת ההורים בגידולו. על כך, שהיום הוא יודע לשמור על עצמו ונמצא במסגרת מאורגנת, ללא סכנת חיים ביציאה מהבית והתרחקות מההורים, ועל רצונו ויכולתו להיות עצמאי ולהתפתח.
בהמשך התהליך, צריכה להיווצר קישוריוּת חדשה ותואמת בין חוויות ההווה לבין תבניות השיקום. דוגמא אפשרית לכך היא למשל לחוש קנאה ולהילחם על המקום במשפחה או בעבודה בדרך שאינה הרסנית - אלא יצירתית והישגית. הקישוריות החדשה משקמת את תחושת השלמות הנרקיסיסטית, שהופרה בעקבות הפגיעה, ומעניקה למצבים הרגשיים המשתנים משמעויות רגשיות חדשות ואולי אף סוללת נתיבים חדשים לסיפוק הדחף (סולן, 2014). בהמשך לדוגמא של ד', משמעותה של יצירת קישוריות חדשה מעין זו היא שיוכל למצוא הנאה מעצמאותו עם חבריו בטיול, וכך לחוש סיפוק ביכולתו להדריך ולהיות משמעותי עבור ספורטאים צעירים.
מרכיב חשוב המאפשר את המטרות והתהליכים שתוארו עד כה, נוגע לחשיבות השמירה על שפה ייחודית המתפתחת עם כל מטופל ומטופל באופן נפרד, באמצעותה המטופל יוכל להבין את המתרחש בינו ובין המטפל. המטפל ינסח את פרושיו כך שיהיו מובנים רגשית למטופל, ויוכלו להתקבל אצלו יותר בקלות. על המטפל לתזמן את מתן הפירוש כך שיתאים ליכולתו ולפניותו של המטופל לקלוט אותו נכונה, תוך הקפדה על שימוש במילים בהן המטופל משתמש, ובשפה המוכרת לשניהם. אם הפירוש יורגש כתואם את ההתרחשות הרגשית אצל המטופל ויתקבל על ידו - המטופל יחוש מובן וקרוב אל המטפל ויוכל להתיידד עם החוויה החדשה-זרה שגם מוכרת. תהליך זה תורם בתורו לשליפת עקבות זיכרון נוספים, המעשירים את התובנות של שניהם (סולן, 2014).
חלק מהמטופלים נוטים לעיתים להכחיש את היות המטפל שלהם אישיות נפרדת ואחרת מהם, שעשויה גם לטעות. לכן, כחלק מתהליך של יחסי ההעברה או של נסיגה רגשית לתלות, המטופל מצפה לא פעם שהמטפל יבין אותו ללא מילים ושפירושיו יהיו עבורו כאורים ותומים שאין עליהם עוררין. ואולם, מתן פרוש שגוי או הסתייגות מהתנהגות כזו או אחרת של המטופל הינם בלתי נמנעים, בהיות המטפל ישות נפרדת ושונה מהמטופל, עם רשת מידע נרקיסיסטית אישית משלו. במצב זה חשובה ביותר ההתייחסות לקושי של המטופל לקבל את אחרותו של המטפל, העלול גם לטעות בהבנת המטופל או לתת לו פרוש שגוי. כל זאת - במיוחד אם נזכור את התפקיד שמשחקת המערכת החיסונית הרגשית בהתמודדות עם פלישת הזר והאחר.
בדרך כלל מטופלים זקוקים לעזרה על מנת להתוודע להדהוד תבניות-הזיכרון שלהם, ולהצליח לשדר אותן בצורה מובנת ככל האפשר למטפל שלהם. כאן נדרש מהמטפל לעודד את המטופל להשקיע מאמץ בהבהרת מסריו, כך שהמטפל הנפרד ממנו יצליח להבין, לפרש אותם נכונה ולתת משוב תואם לחוויותיו, לבעיותיו ולצרכיו של המטופל. כל זאת, במטרה שיוכלו ליצור יחד פרוש המתאים לו יותר. דרך כך, העצמי של המטופל הופך מחוסן להתמודדות עם האחרוּת שבנפרדות של המטפל, ומתאפשרת יצירה של תקשורת מובנת וכנה עם זולתו (סולן, 1991).
סולן (2014) הדגישה את הצורך לאפשר למטופל לשמור על עצמו, להתנגד לפרוש שאינו לרוחו, ולסרב לנֶָכֶס פירוש שאינו מייצג נאמנה את חווייתו הפנימית ואת הנרטיב הסובייקטיבי שלו. בהקשר זה, על המטפל לתמוך בו לשמור על החרות לקבל או לדחות את פירושיו. מהלך זה דורש מהמטפל חוסן, כך שיצליח להתעלות על ההיפגעות המתעוררת, לא פעם, מדחיית המטופל את הפרוש: "מהיכרותי את עוצמת השפעתו של המטפל על המטופל אני מודעת לאחריותנו כמטפלים, לתת יחס של כבוד לאחרוּת של כל מטופל, בלא לפלוש לתוכה ולעשות בה כבתוך שלנו, ולתת את מלוא הלגיטימיות לכל אחד לשמור על ייחודיותו" (סולן, 2014).
בהשפעת פירוש לא מוצלח של המטפל או בשל תגובה לא תואמת של המטופל, עלול הדיאלוג ביניהם (ה'מדיה' - התקשורת הייחודית הבינאישית, הלא מילולית והמילולית) להיחסם זמנית. לפיכך, על המטפל, כמי שמנחה את הטיפול, לזהות את הקושי, לפרש אותו ולהשכיל לכבד את הנרטיב הסובייקטיבי והשונה של המטופל, ליצור הפרדה ביניהם ולהימנע מהשלכת חרדותיו ומאווייו האישיים על המטופל.
על פי סולן, מחויבותו האולטימטיבית של המטפל הינה לשמור על הנפרדות, האוטונומיה, החוסן והיושרה של עצמו, ולשלב בין פתיחות ללמידה ובין עמידה בפני השפעות חיצוניות דוגמת הרצאות והדרכות. כך, עליו לבחון מה מתאים בעיניו לטיפוליו מתוך הדברים ששמע או קרא, ומה מורגש בעיניו כזר ולא נכון. על המטפל לשמור על הפרדה ברורה בין המידע שהוא רוכש מחוץ לטיפול לבין הנרטיב הטיפולי הייחודי, על פיו יוכל להבין את מטופליו. זר, גם אם הוא בן משפחה של המטופל או מדריך מקצועי, לא יבין עד תום את רזי ההתרחשות הייחודית שבחדר הטיפול. אם ההשפעה החיצונית בהדרכה אינה מתאימה למטפל, חשוב שיבדוק ויברר את שורשי התנגדותו, אך במקביל ישמור גם על נפרדותו מול המדריך. במצב בו המדריך מציע פירוש נכון, פירוש שיחווה על ידי המטפל כזר, ובדרך כלל יהיה במילות המדריך - הוא צפוי שלא לעבור כראוי אל התהליך הטיפולי ואל המטופל.
על רקע הדהוד יחסי אובייקט אוראליים (תלות והתמסרות מוחלטת באובייקט המטפל), המטופל, באמצעות יחסי ההעברה, עלול לזנוח את אחריותו האישית לעצמו ולהטיל את תפקיד ה"אני החיצוני" ההורי על המטפל. לדוגמא, הוא יכול לחוש שהמטפל יודע יותר טוב ממנו מה נכון עבורו, ולכן לקוות שהאחרון יחליט במקומו מה נכון לו. מצב זה מחייב את המטפל לעודד את ה"אגו" ואת הנרקיסיזם של המטופל שלא לזנוח את תפקידיהם, לעזור להחזיר אליו את השמירה העצמית, ולפעול על פי המוכרות החושית, צרכיו ורצונותיו. עליו להמריץ את המטופל ליטול אחריות אישית על עצמו ולבחון ללא הרף (עם המטפל או בלעדיו) באיזו מידה הפרושים מתאימים לחוויותיו ומהם הרגשות שמתעוררים בו בהקשר לפרושים הניתנים.
במסגרת התהליך הטיפולי, בעזרת אסוציאציות ופירושים, על המטפל לאפשר למטופל להתפייס עם עצמו ועם דמויות הוריו כמות שהן, עם הטוב ועם הרע, וליטול אחריות על התנהלותו: "אם מצליח המטופל לפענח את חידת ילדותו, ולו רק בחלקה, להשתחרר ממנה ולהתנהל בהווה חופשי מכבלי עברו - דייני!" (סולן, 2007 עמ' 386).
החשוב מכל, לדעת סולן, הוא לשאוף ליצור ביחד עם המטופל מרחב משותף לעבודה הטיפולית - וזאת מבלי לפלוש למרחב שלו. שם, במרחב המשותף, יש להיות ערים מספיק לכך שהמטופל מפתח דריכות הולמת ומידתית כלפי זרות וזרים, שומר על עצמו, ובד בבד מאפשר לעצמו התחככות בזרות ו"חקר" של הלא-נודע, התיידדות עם האחרות והשינוי, קליטת מידע חיוני חדש לרווחתו הרגשית - ובעיקר שיוכל להנות בחייו (סולן, 2014). כל אלו מהווים חלק מהתהליך המחזק את מערכת החיסון הרגשית.
בחלק זה של המאמר אבקש לבחון את השלכות התאוריה של רוני סולן למצבים בטיפול בהם עלולה להתרחש פגיעה נרקיסיסטית של המטופל. אתמקד במצבים המתרחשים במרחב יחסי ההעברה, היכולים להוות קרקע עשירה לעיבוד החוויה של ה-"כאן ועכשיו" ודרך כך לחיזוק המערכת החיסונית הרגשית לשם תפקוד טוב יותר בעתות משבר. אתייחס אל ארבעה מצבים מרכזיים: הסטינג הטיפולי; יציאה לחופשה; קטיעות לא צפויות ואיומים קיומיים.
אחד המצבים המרכזיים שיכול לעורר פגיעות נרקיסיסטיות הוא הסטינג (Setting) - המסגרת הטיפולית. מצד אחד, הסטינג שומר על הטיפול והמעורבים בו דרך ההכלה, הגבולות, העקביות והקביעות שהוא מספק (Quinodoz, 1992). מצד שני, הגבולות הברורים מחדירים רסיסי מציאות לתוך התהליך הטיפולי. כך, לצד היותו של הסטינג שומר, הרי שהוא מאיים על הפנטזיה האידאלית של הטיפול כמקום מוגן ומגן אשר מכיל ומבין ללא גבולות הזמן, המקום, ומציאות החיים.
הפנטזיה האידאלית של הטיפול ושל המטפל, כמו שאר הפנטזיות האידאליות של העצמי, מכילה את המשאלות שלנו (פרויד, 1959) ושומרת עלינו מפני החרדות המציפות אותנו (קליין, 1921-1963). אך במקביל, אותן פנטזיות המתפתחות מינקות גם משבשות את תפישת המציאות שלנו (פרויד, 1911). בהתפתחות התקינה, ככל שהאדם מתבגר, הנרקיסיזם הבריא שלו וכוחות האגו שלו מתפתחים ומשתכללים. כתוצאה מכך הוא יכול להתמודד טוב יותר ולהכיר במגבלותיו ובמציאות כפי שהם. בהמשך, הפנטזיה האידאלית של העצמי מצטמצמת ותדירות השימוש בה פוחתת, אך היא עדיין נשארת פעילה, ממשיכה להדהד ומאוכסנת כמוכרת בנרקיסיזם הבריא. לעיתים האדם מודע לכך שחווייתו תחת הפנטזיה אינה מציאותית, אך למרות זאת הוא נשאר תחת השפעתה וחוזר אליה פעם אחר פעם כחוויה המוכרת לעצמי שלו (בן ארצי, 2019).
איום על הפנטזיה, המורגש כ"התעוררות" ממנה, יכול ליצור פגיעה נרקיסיסטית. בהקשר זה, מגוון נושאים הקשורים לסטינג הטיפולי כגון תדירות המפגשים, עלות הטיפול, נהלי תשלום, יצירת קשר שלא בשעת הטיפול וכדומה, יכולים לגרום לפגיעות נרקיסיסטיות. כדוגמא לכך, ניתן להתייחס לשעת סיום פגישה בתור חדירה של רסיסי מציאות, המדגישים את היות הפגישה מוגבלת בזמן ואת קיומם של מטופלים אחרים. אלו מאיימים על הפנטזיה של המטופל לפיה המטפל מושקע אך ורק בו, ללא גבולות של זמן ומקום.
חדירת רסיסי המציאות לתוך החוויה הטיפולית יכולה להתבטא כפגיעה נרקיסיסטית הניתנת להכלה, או כפגיעה קשה מדי ובלתי ניתנת להכלה - כפי שאמר לי פעם מטופל: "בגלל שאני יודע שהפגישה תסתיים, אני ממש לא רוצה להתחיל אותה. אולי בכלל עדיף שנפסיק את הטיפול". כאן חשוב להדגיש כי האיום על הפנטזיה האידאלית אינו זהה גם אם המצב או הנסיבות דומות. כל אחד מאיתנו מגיב ברגישות הייחודית שלו, ומכאן גם חשיבות הזיהוי וההקשבה המדויקים לפנטזיה המאוימת, כמו גם ההכרה והעיבוד של תגובות הזרות והחרדה הייחודיות, והקושי המתעורר בעקבותיהן.
רסיסי המציאות יכולים להתבטא במפגש ובפרידה בכל שעה טיפולית, ולכן למשל אוגדן (2001) וגאבארד (1982) הדגישו את חשיבות ההקשבה למשפטי הפתיחה והסיום של הפגישות. באותם רגעים, מאותגרת יכולתו של המטפל להקשיב ולזהות את הקומוניקציה הלא מודעת של האדם עם עצמו ועם זולתו כפי שהיא מגיבה לסטינג, ל"כאן ועכשיו" (טריאסט, 2011). קומוניקציה זו יכולה לספק צוהר להקשבה לנרקיסיזם של המטופל, לפנטזיות המאוימות שלו, לתגובות הרגשיות המתעוררות בו, לשחזורים העולים וכן ליכולת התמודדות שלו וההתיידדות עם המציאות בהקשרים אלו. מכאן, כפי שביון (1975) גרס, ניתן יהיה להכיל, לשזור ולחבר בין אותם מצבים הנראים מופרדים לגמרי ולפרש אותם למטופל.
אם רגעים קטנים של מפגש ושל פרידה הנמצאים בתוך הסטינג הרגיל טומנים בחובם פוטנציאל להסעיר, הרי שבכל פרידה לפרק זמן משמעותי כמו לשם חופשה מתוכננת או חופשת לידה – העוצמה עולה. רגעי פרידה מעין אלו מעלים את עקבות הזיכרון הקשורים לפרידות קודמות ומשחזרים אותן (Webb, 1983). במקביל, חודרים לטיפול רסיסי מציאות אשר רומזים לחיים הנפרדים של המטפל מעבר לזמן הטיפול, באופן שיכול לעורר גם השוואה וקנאה. כך מודגשת בעוצמה חוויית הנפרדות של המטפל מהמטופל, מה שמאיים ביתר שאת על הפנטזיה האידאלית של המטפל כמושקע באופן בלעדי רק במטופל ושייך רק לו, ללא גבולות או מציאות אישית משלו, צרכים, מאווים וכו'. רגעים אלו מאיימים גם על הפנטזיות הקשורות לתלות ולעצמאות וליכולת השליטה של המטופל על המטפל, ולכן בעלי פוטנציאל רב יותר להסערת המערך הנפשי ולפגיעה נרקיסיסטית.
פרויד (1899) סבר כי אפילו כאשר המאורע אשר קוטע את האנליזה הוא ממשי ואינו תלוי במטופל, מה שאכן תלוי במטופל הוא המידה בה מאורע זה יהפוך לקטיעה. במילים אחרות, חווית קטיעת הטיפול תתרחש כאשר דחף ההרס, שמטרתו לשבור את הקשרים להרוס את הדברים, יגבר על הליבידו, שמטרתו להקים יחידות גדולות יותר ויותר כלומר לשמר, לקשור (רוזנברג, 2015) ולחזק קשרים בין היחידות וביחסי האובייקט.
מנקודת המבט של מערכת החיסון הרגשית, המוכרות הנרקיסיסטית (דהיינו הזיהוי של תכונות האובייקט המוכר למרות הפגיעה שהתרחשה) יכולה לאפשר העלאת תבניות שיקום לקישור והתיידדות מחדש עם הזרות לאחר הפגיעה. לעומת זאת, חווית הזרות הנרקיסיסטית הנוצרת בעקבות הפגיעה (כלומר תחושת זרות העולה כלפי האובייקט המוכר) יכולה לעורר תבניות הרס, וכך להוביל לדחייה, לכעס ולפירוק הקשרים (סולן, 2007) – עד כדי עזיבת המטופל את הטיפול. במצב של חיבור, קבלה וקשירה, המטופל מצליח לזהות ולחבר (למרות הזרות והפגיעה שהקטיעה יצרה) את החוויה הנוכחית של המטפל, הטיפול ואת עצמו כמטופל, אל חוויות המוכרות שלפני הקטיעה. כך מתאפשר לשמור על הטיפול, על המטפל, ועל המשך הטיפול, למרות הרגשות השליליים. מכאן, שעוצמת הקטיעה והתחושה שמתחוללת בעקבות פרידה מתוכננת בטיפול, תהיינה תלויות בהכנה שתיערך לקראת הפרידה, בשחזור של החוויות המוקדמות ובכוחות האגו של המטופל. כפי שתיאר זאת פרויד (1899), מוכנותו של המטופל להשתמש במאורע, משחקת כאן תפקיד מרכזי, שכן בהעדרה - הוא עלול להתבצר בהגנתיות, בהתנגדות או בהתנתקות, כך שלא יאפשרו שיקום וקשירת קשר מחודש בעקבות הקטיעה.
תגובת המטפל באותם רגעים יכולה להעצים או להחליש את הקטיעה בתגובת המטופל, וביכולתו לסייע להפוך את משבר הפרידה הכפויה ואת הפגיעה הנרקיסיסטית לתהליך צמיחה והתפתחות. לשם כך, סולן גרסה (2017) כי חשוב שהמטפל יעזור בהכנה רגשית לקראת הפרידה הצפויה ויסייע במציאת הקשר והחיבור בין עיבוד החוויות הנוכחיות לבין שחזור החוויות המוקדמות. במקביל לכך, חשוב שהמטפל גם יסייע להפריד בין החוויות הנוכחיות ובין החוויות המוקדמות, וזאת על מנת למצוא את ההבדל ביניהן ודרך כך למצוא את כוחות ההתמודדות הנוכחיים (2014). כדי להצליח לחולל צמיחה והתפתחות, נדרש שילוב של יצירת חיבורים וניתוקים עם התחושות המתעוררות, הפנטזיות המאוימות, החרדות, החוויות המוקדמות וההמשגות החדשות בתהליך הטיפול (כל זאת בכפוף למוכנות המטופל להשתמש במאורע).
רסיסי המציאות יכולים להחוות כאפשריים להכלה, כרסיסי טל, או כפוגעניים ביותר, כרסיסים מנשק. פרידות שאינן מהוות חלק מהסטינג ופוגעות בעקביות, ברציפות ובקביעות - מגדילות את רסיסי המציאות החודרים לתהליך הטיפולי. במובן זה, קטיעות לא צפויות של התהליך כגון יציאה לחופשה בשל טיפול בבן משפחה או תקלה בקליניקה, מגדילות אותם אף יותר, וזאת מכיוון שלא ניתן לעשות אליהן הכנה רגשית. הן מעלות שחזורים של פרידות מהילדות Webb) 1983), עלולות לפגוע בפנטזיה האידאלית של השליטה בטיפול ובמטפל, מה שלעיתים מעורר בתורו גם חרדה מאובדן הטיפול והמטפל, שנחווים כנכס נרקיסיסטי עבור המטופל וכעס. במצב של איום על קביעות הטיפול עולות ביתר שאת שאלות על הצורך בטיפול, על ערכו, על הקשר הטיפולי, על מידת האמון במטפל, על התלות שנוצרת במטפל וכו'.
במטרה להגן על האדם, יכולות לעלות בשלב זה תבניות של דחיה והרס, ובעקבותיהן חרדה. בעת התמודדות פחות מכילה של החרדה - יעשה יותר שימוש במנגנוני הגנה. לדוגמא, האגו יכול להפעיל מנגנון הגנה של דה-וולואציה בסגנון אמירה כמו: "אני לא מפסיד כלום כי הטיפול הזה/המטפל הזה לא שווה, ולכן אין כאן על מה לכאוב". בהתמודדות מכילה יותר של החרדה, יעלו תבניות של שיקום, אשר יסייעו למטופל להחזיק את האמונה שיחזרו בקרוב לטיפול והוא יוכל להרגיש שוב את התמיכה ואת ההתקדמות שחש קודם לכן. במקרה זה, האגו יעשה יותר שימוש במנגנוני הסתגלות כגון גמישות, פתיחות, הזדהות והתאפקות (סולן, 2007). ככל שיעשה יותר שימוש במנגנוני ההסתגלות - יש יותר סיכוי לסיפוק.
רסיסי המציאות יכולים לכלול גם "איומים קיומיים" המגיעים מתוך העולם המציאותי. לעיתים מדובר בעולמו הספציפי של אחד מהצדדים (המטפל או המטופל), עם דוגמאות כמו גיוס למילואים, מחלה או שבעה, ולעיתים מדובר בעולם המציאותי "הכללי" המשפיע במשותף על המטפל ועל המטופל, כמו מגיפת הקורונה, ומצב מלחמה.
המפגש הספציפי הזה עם המציאות צפוי גם הוא להעלות שחזורים של פרידות מהילדות. הוא מעורר בעוצמה את חוויית הפגיעות של המטפל ושל המטופל, ומאיים ביתר שאת על הפנטזיה האידאלית של העצמי לפיה הוא עצמו ונכסיו (המטפל ואובייקטים אחרים) חסינים, שמורים ובטוחים לעד, ללא יכולת להיפגע או למות. מגפת הקורונה העלתה ביתר שאת את רסיסי המציאות של אפשרות ההדבקה (של המטופל על ידי המטפל ולהיפך), והפכה את האפשרות לפגוע ולהרוג לקונקרטית. רגעים אלו יכולים לעורר בעוצמה את החשש מהחולשה או חוסר הפניות של המטפל, את הפגיעות של שניהם, ובעקבות זאת גם חרדות סביב תכנים של מוות, נטישה, פרידה, ואובדן אובייקט. מכאן, חשובה ההקשבה לפנטזיה הספציפית המאוימת ולפגיעות הנרקיסיסטית המתעוררת, כמו גם זיהוי והכרה בחשש, בחרדה, בצורך בשמירה עצמית ובקושי המתעורר בעקבותיהם. על המטפל לעודד ברגעים אלו את השימוש בתהליכי העיבוד לחיזוק מערכת החיסון הרגשית – הנרקיסיזם הבריא.
נסיים במפגש המחודש לאחר הפרידה, שמעורר גם הוא תגובה חיסונית נרקיסיסטית. לפי סולן (2007), בכל מפגש מחודש עם האובייקט שאבד אנו חשים פגיעים ולכן עורכים סריקה שמכוונת להבין האם האובייקט ממנו נפרדנו הוא אותו האובייקט בו אנו פוגשים מחדש, ובמה הוא השתנה מהפעם הקודמת. זהו חלק מתפקידיו של הנרקיסיזם הבריא. אנו סורקים ומחפשים פער כגון שינוי בתסרוקת, שינוי במיקום חפצים, שינוי במצב הרוח, בתגובות, בפניות אלינו. כאשר הפער אינו גדול עבורנו - אנו מצליחים למצוא את המוכר בעקבות הזיכרון שלנו, לגשר, לשמר, להתיידד מחדש ולהמשיך בקשר. כאשר הפער גדול מדי עבורנו - תתרחש פעולת דחיה. הכרה בתהליך זה שעובר המטופל והתייחסות אליו, אל השחזורים שעולים ואל הצורך בשמירה עצמית, מחזקות גם הן את מערכת החיסון הרגשית - הנרקיסיזם הבריא, המאפשר החזרת האיזון הנפשי על כנו לאחר שזה הופר.
על פי התאוריה של רוני סולן (1998), על המטפל לעזור למטופל להכיר ולחזק את הנרקיסיזם הבריא, וכך לחזק את המערכת החיסונית הרגשית שלו. למערכת החיסון הרגשית מספר תפקידים חשובים: היא מאפשרת לאדם לזהות ולשמר את האני האמיתי הנפרד, את צרכיו ואת נכסיו, וכך לעצב תחושה של ערך עצמי, שלמות, יושרה, ולכידות העצמי; בעזרתה אנו מצליחים לבדל את המוכר מן הזר ודרך כך לזהות איומים, למנוע את פלישתן של תחושות זרוּת ושונוּת ואף לאפשר התיידדות ואינטגרציה עם חלקים זרים במוכר; היא עוזרת לנו לשמור על דריכות מידתית כלפי זרות (איזון בין דריכות יתר לפתיחות יתר), על הנאה עם עצמנו ועם זולתנו, ועל התקשרות "יחד" עם האחר בתחושת "ביתיות" (familiarity), תחושה שיש בה בטחון ואמון המאפשרים חוויית אינטימיות ושלווה; ולבסוף, בעזרתה אנו לומדים כיצד להתאושש מפגיעה ולהשתמש במידת הצורך בתבניות השיקום הטבועות באדם, במקום בתבניות ההרס, וכיצד לקחת אחריות על התנהלותו.
מעבר לכך, התובנות הנגזרות מן המודל מוסיפות עומק נוסף להבנת המתחולל במרחב הטיפולי. כאן מתווספת ההצעה להפניית תשומת הלב של המטפל כלפי חדירתם של רסיסי המציאות ליחסים הטיפוליים (הסטינג, פרידות ופגישות מחודשת וכו'), וזאת כחלק אינטגרלי מהטיפול. המטפל מוזמן להקשיב לאיום על הפנטזיות האידאליות הספציפיות וכן לזיהוי והכרה בפגיעות הנרקיסיסטית (על החשש והחרדות שהן מעוררות), וכמובן גם לעיבוד המתרחש.
כל אלה בתקווה יחזקו את המערכת החיסונית הרגשית של המטופל, כך שגם לאחר שיסיים את הטיפול - יוכל להעלות את עקבות הזיכרון של תבניות השיקום, לשם החזרת האיזון על כנו: "מאז הילדות אנחנו מדפדפים בדפי הזיכרון הפנימיים שלנו. שם חרוטים עקבות הזיכרון, המאפשרים לנו לחיות, להתקשר, להנות וגם להיפרד בשלום" (סולן, 2017 עמ' 272).
פסיכולוגית קלינית, מדריכה בכירה בפסיכותרפיה ובפסיכודיאגנוסטיקה בבי"ח שניידר ובפנימיית נווה צאלים. מרצה בתכנית לפסיכותרפיה בילדים ובנוער בגישה פסיכואנליטית, בבית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב.
אוגדן, ת. (2001). הפגישה האנליטית הראשונה. הקצה הפרימיטיבי של החוויה. פרק 7
ביון, ו. (1975) ו. ר., אהרוני, חגית, & ברגשטיין, אבנר (2012). סזורה תולעת ספרים
בן ארצי, ע., (2019) דחיה וקבלה כמנגנוני התמודדות עם אבדן עמ' 65-74. שלו, אבלין (2019) מאמרים נבחרים מכנס אילת 2019 אובדן, שכול וחוסן נפשי בחברה הישראלית ובעולם: עובדות, תובנות והשלכות
טריאסט, י. (2011). בין "חוק לחיק. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2622
סולן, ר. (2007). חידת הילדות. הוצאת מודן
סולן, ר. (2014). הנרקיסיזם, הרצאה באוניברסיטת בר אילן
סולן, ר., מודן, ש, (2017) להיפרד בשלום : תהליכי פרידה מכוננים מילדות ולאורך החיים. מודן
פרויד, (1899). ז, ברמן, עמנואל, & גינזבורג, רות (2007) פירוש החלום עם עובד
פרויד, ז., ברויאר, (1895) י. גרין עורך (2004) מחקרים בהיסטריה. צפת: ספרים, הוצאה לאור/קוגיטו, בית-ספר לפסיכותרפיה
קליין, מ., (1921-1963). דורבן, י עורך (2003) כתבים נבחרים תל-אביב: תולעת ספרים
רוזנברג, ב. (2015). דחף המוות ועירוב הדחפים, מזוכיזם ממית ומזוכיזם שומר החיים, רסלינג
Freud, S. (1911). Formulations on the Two Principles of Mental Functioning. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Volume XII (1911-1913): The Case of Schreber, Papers on Technique and Other Works, 213-226
Freud, S. (1914). On Narcissism. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Volume XIV (1914-1916): On the History of the Psycho-Analytic Movement, Papers on Metapsychology and Other Works, 67-102
Freud, S. (1959). Creative writers and day-dreaming. In J. Strachey (Ed. and Trans.), The standard edition of the complete works of Sigmund Freud (Vol. 9, pp. 143-153). London: Hogarth Press. (Original work published in 1908)
Gabbard, Glen O. (1982), The exit line: Heightened transference-countertransference manifestations at the end of the hour. Journal of the American Psychoanalytic Association, Vol 30(3), 1982, 579-598
Kohut, H. (1971). The Analysis of the Self. New York: International Universities Press
Quinodoz, D. (1992). The psychoanalytic setting as the instrument of the container function. International Journal of Psychoanalysis, 73(4), 627–635
Solan, R. (1998). Narcissistic fragility in the process of befriending the unfamiliar. American Journal of Psycho-Analysis, 58, 163-186
Solan, R. (1991) ‘Jointness’ as integration of merging and separateness in object relations and narcissism. Psychoanal. Study of the Child, 46: 337-352
Solan, R. (2018). Why are we so attrached to the FAMILIAR but Resist STRANGENESS? Therapy Route Find a Therapist anywhere. Psychoanalysis 2018:17
Solan, R. (2015). The enigma of childhood: the profound impact of the first years of life on adults as couples and parents. Routledge
Solan, R. & Ben-Artsy, A., (2020) “Love, Bonding Phenomenon, and the Healthy Narcissism". Acta Scientific Neurology 3.7: 09-17
Stolorow, R. D. (1975). Toward a functional definition of narcissism. International Journal of Psycho-Analysis, 56, 179-185
Webb, N.B. (1983). Vacation-separations: Therapeutic implications and clinical management. Clin Soc Work J 11, 126–138. https://doi-org.rproxy.tau.ac.il/10.1007/BF00756039
