ד"ר לאה שלף, עדי אשל, גל נסים-עמנואל ופרופ' גולן שחר
"ברחובות שלנו
יש קסם מיוחד
זה לא מפריע
רק אם אתה לבד
כשאתה לבד
הכל נראה גדול...
...אתה רוצה לחיות
אתה רוצה למות
זקוק לאהבה
אתה פתאום מרגיש
עוד יש לך תקוה...
קם מתוך שינה, מביט בלבנה ששרה שיר קינה"
(יובל בנאי, 1988).
מלחמת חרבות ברזל פרצה בבוקר יום שבת, חג שמיני עצרת ושמחת תורה, כ"ב בתשרי התשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. המלחמה החלה במטח רקטות כבד אל עבר יישובי העוטף. היא המשיכה בפריצת הגדר החוצצת בין רצועת עזה וגבול ישראל והסתערות של מחבלי כוחות ארגון חמאס והמון עזתי על בסיסי צבא וישובים רבים בדרום הארץ. במסע הטבח שנערך נרצחו 1,400 אזרחים ישראלים ו-239 חיילים. כ-240 נשים, ילדים, קשישים, אזרחים זרים וחיילים נלקחו בשבי. במהלך הטבח בוצעו פשעי מלחמה ופשעים כנגד האנושות, כולל אונס ואלימות מינית, רצח בכוונה תחילה של תינוקות וילדים, הטלת מום (כולל קטיעת איברים), התעללות בילדים לעיני הוריהם וביזוי גופות.
כְּחוּט הַשָּׁנִי העובר בכל הרשימות והכתבות הראשונות שיצאו כדי להסביר את השבר שאנו חווים הוא שנפרצו בקרבנו כל הגבולות החיצוניים והתוך נפשיים. מטרת המאמר הנוכחי לנסות ולהבין את ההשלכות של פריצת הגבולות הללו על האנשים שעוד טרם האירוע היו מוטרדים בשאלות קיומיות האם לחיות או לחדול, דהיינו, האוכלוסייה הסובלת מאובדנות. מטרה נוספת הינה להבין את ההשלכות של מלחמת חרבות ברזל על מופעים אובדניים בעת הזו, בעיקר לנוכח עדויות מצטברות וכתבות אודות אנשים אשר עצם החשיפה למראות הקשים הובילה אותם למחשבות או מעשי אובדנות. המאמר הנוכחי מבוסס על אובדנות במצב חירום לאומי- דף עמדה. עמותת מש״ה, מילים שעושות הבדל, קהילה מונעת אובדנות
מה קורה באשר לאנשים אשר טרם המלחמה היו שרויים במצוקה, ולאחר המלחמה ממשיכים לבטא מצוקה כשהקיצונית שבה היא רצון למות. באיזו מידה, כאשר הסביבה עסוקה בהישרדות, באובדן ואבל, יש מקום או פניות לעסוק במצוקה כזו? כיצד אמורים מטפלים להתמודד עם רצונו של אדם כזה למות, כאשר כל כך הרבה אנשים קיפדו את חייהם במהלך "אסון אוקטובר"?
קיימת הנחה לפיה מצבים בהם גוברת הלכידות ותחושת השייכות עשויים לתרום לירידה בסיכון האובדני. בספרות המקצועית מכונים מצבים אלה "Pulling Together", כך שכאשר תחושת השייכות עולה בקרב אנשים בעלי סיכון אובדני, בדרך כלל, תחושת ה"ביחדנס" תעכב ניסיונות אובדניים (Joiner et al., 2006). אולם, יתכן והעיכוב הוא רק לזמן מה. למשל, רק להשוואה, במהלך התפרצות מגפת ה- SARS, מספר מחקרים הצביעו על ירידה בשיעור ההתאבדויות במהלך המגיפה, אך ציינו כי השיעורים התגברו זמן קצר לאחר שהמגיפה הסתיימה (Barbisch et al., 2015; Cheung et al.,2008; Yip et al., 2010). בדומה, פורסמו עדויות על ירידה במהלך הקורונה באירועי אובדנות (Fouillet et al., 2023) וגם באירועי פגיעה עצמית מכוונת (Bergmans, & Larson, 2021), אשר עלו לאחר סיומה.
במהלך מגפת הקורונה, תחושות של אי ודאות לגבי העתיד, בידוד חברתי עקב הסגרים, פגיעה במצבם הכלכלי של אנשים ומידע מעורר חרדה בנוגע לסיכון לחלות במחלה הובילו לעליה ברמת החרדה והדיכאון ואולי להתאבדויות. אולם, השלכות אלו באו לידי ביטוי בקרב אוכלוסיות פסיכיאטריות או כאלה בעלי חוסן נמוך (Hossainet al., 2020). עם זאת, מחקרים אחרים הדגישו כי תמותה כתוצאה מאובדנות ירדה במספר מדינות במהלך המגיפה, וביתר דיוק בתקופות הסגר (Pirkis et al., 2022). ייתכן שגורמי הגנה מסוימים פעלו בחודשים הראשונים של המגיפה, כמו קהילות אשר תמכו באופן פעיל באנשים בסיכון, או התחושה הקולקטיבית של "כולנו ביחד" (Pirkis et al., 2022).
מנגד, ידוע כי גורמי הסיכון למוות כתוצאה מאובדנות קשורים בכוחות רבים הפועלים בו זמנית וקשורים גם למצבי דחק וטראומה (Fox et al., 2021). למשל, בהקשר למלחמה הנוכחית, שירות בתפקידי לחימה או הגברת החשיפה לקרב במהלך פעילות מבצעית קשורים ל-PTSD ולבעיות נפשיות אחרות (Fear et al., 2010; Hoge et al., 2004; Hotopf et al., 2006; Rona et al., 2009). חשיפה לפצועים והרוגים מגבירה גם היא את הסכנה להתפתחות של פוסט טראומה (Bryan & Cukrowicz, 2011), וזו בתורה קשורה הדוקות לאובדנות וניסיונות אובדנות (Cooper et al., 2020; Strom et al., 2012).
דווקא בימים אלו, בהם אנו נמצאים במלחמה, איום קיומי ואובדן חיי אדם, אנו מבקשים להפנות תשומת לב לא רק אל אוכלוסיית המתמודדים עם דיכאון, ולא רק לאלה אשר מועדים והם בעלי סיכון אובדני טרום המלחמה, אלא לכלל האוכלוסייה הנחשפת לשילוב של מספר גורמי סיכון לאובדנות. חשיפה מוגברת לתוכן של זוועות, תמונות וסרטונים קשים לצפייה, דיווחים על רצח והרג, אכזריות וחוסר אונים לאורך זמן עלולים להפחית רתיעה מכאב, פחד מהמוות ומפגיעה עצמית (Conner et al., 2001), ולהגביר את תהליך ההתרגלות (הביטואציה), אשר מפחית עכבות ותורם ל"רכישת" היכולת לפגיעה עצמית (Van Orden et al., 2010) ולהוצאה לפועל של תכניות למות (Shelef et al., 2017). סיכון אובדני ממשי עולה עם הנגישות והזמינות לנשק, בקרב אזרחים וכוחות הביטחון בסדיר ובמילואים (Pruitt et al., 2022). בהקשר הצבאי, נמצא כי ללחימה ישנה תרומה רבה לעלייה בהביטואציה בקרב חיילים קרביים (Bryan & Cukrowicz, 2011).
הנסיבות הקשות בעת הזו וחוויות השבר הבסיסי המעוררות ביטויי דחק, קשורות גם לרגשות צער, עצב ודיכאון, העלולים להחמיר את הכאב נפשי והרצון למות (Orbach, 2003). כך, לצד המתמודדים אשר מושפעים לטובה מתחושת השייכות והלכידות, יש כאלה העלולים להרחיב את נרטיב הכאב הפרטי לנרטיב הכאב הלאומי ולמצוא עדות נוספת לכך שאינם רוצים להמשיך לחיות בעולם אכזר זה. זהו נרטיב המעניק תוקף לחוסר אונים וחוסר תקווה לחיים (Galynker, 2023), המגבירים אובדנות.
בבסיס המודל התאורטי של "נרטיב המשבר האובדני" (Galynker, 2023), עומדת הנחת היסוד כי אובדנות היא תופעה דינמית ומתהווה, אשר צומחת כתוצאה ממערכת מורכבת של קשרים בין גורמי סיכון רבים, ארוכי טווח וקצרי טווח, המופיעים בעת ובעונה אחת (ברזילי, 2020). המודל משלב באופן ייחודי בין השאלה השכיחה בתאוריה: "מי בסיכון לאובדנות?" לשאלה ממוקדת בזמן: "מתי הסיכון לאובדנות הוא החמור ביותר?" (ברזילי, 2020). שאלה זו, הנשאלת על רקע האירועים האכזריים הנוגעים בכולנו ובהקשר הנרטיב הלאומי הכולל איום מתמיד על הקיום היהודי-ישראלי, רלוונטית יותר מתמיד. בעת הזו, אנשים אשר התשתית הכללית ממנה הם פועלים מעורערת, בעת היתקלות באירוע דחק, כגון זה שחווים עכשיו, עלולים לפתח תפיסות עולם חדשות, פאסימיות/קטסטרופאליות, על עצמם ועל החברה, תפיסות אשר תהווינה נרטיב אובדני. "בנרטיב זה האדם נאחז במטרה שאינה ניתנת להשגה, מה שגורם לו לחוש מובס, מושפל, נטל על אחרים וחסר יכולת להשתייך, באופן שיוצר בקרבו תחושת היעדר עתיד" (ברזילי, 2020).
תגובת הסביבה, העסוקה במלחמת הישרדות על החיים, עלולה – אף שלא במתכוון – לגלות קושי לשאת את סבלו של האדם האובדני ולצמצם לגיטימציה. ראוי לציין כי הרוח הכללית השוררת בחברה שלנו, אשר מעודדת לחיים בכל מחיר, עלולה לתרום להעדר לגיטימציה גם של האדם האובדני בעצמו כלפי עצמו. רוח זו מקשה לדבר על העדר הרצון לחיות. חוסר מענה וחוסר יכולת לחלוק את משאלת המוות עלולים להעמיק את תחושת העול והנטל על הסביבה, אשר כעת אינה פנויה לשאת את כאבם. מכאן, הדרך לתחושת השתייכות כושלת, לתחושת בדידות, קצרה היא (Chu et al., 2017; Van Orden et al., 2010).
דוגמא להעדר לגיטימציה עצמית של פונה לקבלת סיוע בפנייה שהגיעה לעמותת מש"ה (מילים שעושות הבדל) והתקבלה על ידי אחת ממתנדבות העמותה – המהווה חוליה ברמת הקהילה בשרשרת מניעת האובדנות (עשרה באוקטובר):
פונה: "סליחה בכלל על הפנייה. באמת סליחה. אולי זה לא במקום".
מתנדבת (מושה): " למה? הכול בסדר".
פונה: "לא יודעת. לכולם כ"כ כואב על הנופלים, מלחמה בחוץ. ואני מנהלת גם את המלחמה שלי באובדנות... לא כולם מבינים שהיא עדיין פה".
מושה: "אהובה, יש מקום לכל המלחמות".
פונה: "תודה שאת נותנת מקום למלחמה שהייתה פה לפני ותהיה פה גם אחרי".
התפתחות של רצף תחושות שליליות מסוג זה בולטות בעיקר בקרב אנשים עם מאפיינים של הערכה עצמית נמוכה, תחושת מסוגלות נמוכה וקושי ביכולת לגבש ולנהל מטרות והישגים. מאפיינים אלו עלולים להתגבש לכדי ׳חוסר בהירות מושג העצמי׳ (Self-concept clarity, SCC; Campbell et al., 1996). בהירות מושג העצמי, או SCC, מתייחס למידה שבה תכני העצמי ניתנים להגדרה בהירה ויציבה לאורך זמן. אנשים עם רמות נמוכות של בהירות מושג העצמי נמצאו במחקר ענף כפגיעים במיוחד לפסיכופתולוגיה. בקרב אנשים פגיעים אלה, עלולה להתפתח ביקורת עצמית רעילה (שחר, 2020, Shahar, 2015; 2024), המוגדרת כנטייה להעמיד בפני העצמי סטנדרטים הולכים ומחמירים, ולאמץ עמדה מענישה כלפי העצמי כאשר הסטנדרטים הללו לא מושגים. כמו כן, ביקורת עצמית, המאופיינת ברגשות עזים של אשמה ובושה, עלולה להוביל לתקשורת בין אישית רעילה המובילה בתורה לפסיכופתולוגיה (שחר, 2020; Shahar, 2001; 2015, 2024).
בעת הזו, בקרב מתמודדים אשר מתקשים גם במישור התפקודי-תעסוקתי ונמצאים בבית בחוסר מעש בהעדר מסגרות, או בקרב אלו שאינם מוצאים דרך להתנדב ולתרום, תחושת חוסר המשמעות עלולה לגדול. הפער בין "מי שאני רוצה להיות" לבין "מי שאני בפועל", עלול להחמיר ולקדם הלך רוח אובדני של חוסר יעילות ומשמעות (ברזילי, 2020). זאת, ביתר שאת בקרב אלו אשר התמודדו עם אובדנות טרום המלחמה, וודאי בקרב אלו שביצעו ניסיונות אובדניים בעברם. סיכונים אלו הולכים וגוברים בכל יום שחולף מאז פרוץ המלחמה, ככל שהמלחמה תימשך זמן רב יותר וב״יום שאחרי״. במידה מסוימת, "היום שאחרי" הוא היום הזה ממש מאחר והולכות ומצטברות עדויות המלמדות שאובדנות בהקשר לאירועי ה-7 באוקטובר כבר נוכחת. לאור האירועים הקשים שלא ידענו כמותם בעבר, עלול 'להתגבש' הנרטיב האובדני ולהחמיר מצבם של האנשים אשר מתמודדים עם הפרעות נפשיות ובעלי סיכון אובדני (Van Orden, et al., 2010).
• התפרקות ואובדן אישי וקהילתי – עבור קהילות שלמות, משפחות שנרצחו, משפחות שכולות, יישובים שחרבו או נעקרו מבתיהם, האובדן הממשי עלול להוביל לערעור קיומי על חייהם ועל תחושת השייכות הקהילתית והחברתית שלהם.
• זמינות לכלי נשק – זמינות גבוהה של אמצעים קטלניים ועליה חדה בזמינות כלי הנשק ומתן רישיונות לנשיאת אקדח (פורסם כי בשבועות האחרונים הוגשו בקשות לכ-100 אלף רישיונות ויש חשש כי בשל עומס הבקשות אין בדיקה נאותה לרקע אובדני ו/או היסטוריה נפשית).
• אקלים של אלימות – גם עבור העורף, החשוף להתנהגות אלימה במדיה, אשר נמצאה כמנבאת אובדנות (Van Orden, et al., 2010) וגם בקרב החיילים שנלחמים עולה החשיפה לאלימות. ידוע זה מכבר כי לחימה תורמת לעלייה בהביטואציה כלפי אלימות בקרב חיילים קרביים וזו בתורה תורמת להתנהגות אובדנית (Bryan & Cukrowicz, 2011).
• חוסר תיקוף – ברמה הקולקטיבית, היעדר סביבה בינלאומית מתקפת מעצים את תחושת הבדידות. פרעות אוקטובר גרמו לגלי ביקורת בין לאומית ואימוץ עמדה פרו-פלשתינית במדינות רבות. הביקורת לא רק שלא נתנה תוקף לטבח האזרחים ולזוועות המלחמה, אלא אף הובילה לכינוי ישראל כמדינת טרור, לצה"ל כמבצע פשעי מלחמה. חוסר תיקוף מהסביבה עלול לגרום ליהודים וישראלים בארץ ובעולם חוויה של חוסר הבנה, שהמרחב אינו בטוח. חוסר התיקוף הבינלאומי הוא למעשה חוסר תיקוף טראומתי אשר עלול לגרום לטראומה משנית. יתרה מכך, העדר התיקוף מעצים את המלחמה הנפשית גם סביב שאלת משבר זהות. שכן ברמה האישית, העדר סביבה מתקפת עלול לגרום אף לחוויה שבה הקורבן הופך להיות מואשם, וכך מועצמת חווית חוסר האונים והייאוש.
ο אשמה ובושה במצבי חירום: השלכות להתערבות ראשונית
ο "הגגה" (Roofing): איך קהילה מורידה אדם מהגג
ο סלח לי ואסלח לך – על כוחה המרפא של הסליחה
על מנת להתמודד עם מצב של החמרת הסיכון האובדני, אנו סבורים כי נדרשת קהילה ואנשי מקצוע עם מודעות ותיקוף מוגברים תוך "עשיית מקום" ומתן לגיטימציה לקשיים האישיים, בעיקר בעת הזו. במילים אחרות, ישנה נחיצות להפנות ולפנות מקום גם למלחמה הפרטית בצד המלחמה הלאומית, באמצעות תקשורת בין אישית מפחיתת ״רעילות״.
תנועת מש״ה (מילים שעושות הבדל), תנועה אשר עוסקת במניעת אובדנות באמצעות הקהילה, מציעה כי קהילה אשר נחושה יותר מנחישות האדם הסובל להתאבד, תוכל לחצוץ בין ״רודפנות״ הסבל של האדם האובדני לבין החיים. בכך, ליצור עבור האדם קהילה חיובית אשר עושה כל שביכולתה, עשוי להציל חיים. מש"ה נוסדה בשנת 2017 על ידי גל נסים-עמנואל, אחות שכולה של מושיק שמת מאובדנות בשנת 2015. מודל ה"רופינג" (Roofing) של מש"ה מבוסס על הלך הרוח האמביוולנטי של האדם בסיכון בין חייו למותו. זהו מודל ייחודי אשר תכליתו לחצוץ בין האדם בסיכון אובדני ("האדם על הגג"; אליצור ועומר) לבין מותו, באמצעות פיתוח חוסן ומסוגלות של הקהילה לנהל את המשבר האובדני (Shelef, Nisim-Emanuel, Eshel, & Shahar, in preparation).
מודל הרופינג מבוסס על 4 פרקים:
1. תיווך – יצירת בהירות לגבי רמת הסיכון האובדני וכוחות הקהילה
2. הדרכה – הקניית כלים וידע מעשי ברוח מש"ה
3. ליווי – מעטפת קהילתית אינטנסיבית סביב האדם בסיכון בהדרכת צוות מש"ה
4. תמיכה – העברה לגורמי טיפול
תפקיד הקהילה, במאמץ עקבי נחוש ורציף, עם כלים של שיח ישיר, אנושי ואמפטי, להוות סביבה מתקפת, "לנקות" המרחב האובדני מאמצעים קטלניים וגורמי סיכון, לכרות ברית עם הקול חפץ החיים ולהרחיבו. למעשה, הקהילה מבקשת לייצר תנועה הופכית מבחוץ לתוך נפשו של האדם בסיכון אובדני – להפיג בדידות ולהגביר שייכות, לנטרל ייאוש ולייצר תקווה, לפתח אחריות ולהפחית את תחושת העול, להפחית סבל ולהביא לתנועה של הקלה בנפשו של האדם בסיכון. מודל הרופינג של מש"ה מבקש לחנוך את קהילת האדם בסיכון לעשות את התנועה משתיקה לשיח ישיר ואמפתי, מקיפאון לתנועות יעילות, מהדיפה של האובדנות להחזקה משותפת במרחב הקהילתי.
גם במציאות קשה וכואבת מנשוא של המלחמה הנוכחית, הרכיב המשמעותי אשר עשוי לחצוץ בין האדם האובדני לבין התאבדותו היא קהילתו. קהילה מחויבת ונחושה תפעל מבחוץ עם הרצון האובדני ובמקביל גם כנגדו, על מנת לבודד, לתחום אותו ולהביא לוויסות הקול האובדני (וההתנהגות האובדנית). זאת, כמענה לכך שהאדם האובדני מתקיף את עתידו מאחר וחווה אותו קטסטרופלי. מה שעשוי לאפשר אופטימיות ואת היכולת לראות עתיד הוא כאשר האחר יכול ורוצה להחזיק – במובן הוויניקוטיאני (ויניקוט, 2009) – עבור האדם הנמצא בסיכון אובדני, את עתידו (Shahar, 2023, 2024).
היכולת להחזיק את עתידו של האדם המתמודד עם אובדנות אין משמעה לבטל התחזית הקטסטרופלית של האדם המתמודד עם אובדנות, להיפך – משמעה תיקוף אותנטי ומכבד, נוכחות אשר קשובה למשאלת המוות אך בה בעת אוחזת, גם אם באופן מטאפורי, באפשרות שגם בנסיבות הקשות הללו ישנה אפשרות לימים טובים יותר (אליצור ועומר, "מה תאמר לאדם של הגג"). התמודדות מתוך מציאות משותפת תפתח ותגביר תחושת שותפות, משמעות, שייכות ובכך תקווה משותפת לימים טובים יותר.
עם פנייתו של אדם בסיכון אובדני למש״ה, ניתן לסייע ברתימת הקהילה לעבודה משותפת. שיטת העבודה במש"ה היא על ידי הקמת ׳מעגל׳ המהווה קהילה ומלווה את האדם האובדני או משפחתו בתהליך המכוון כולו למניעת אובדנות. תהליך זה כולל עקרונות מנחים מבוססי ראיות, לפי מודל הרופינג:
• שייכות – מעגל הליווי מסייע בגיבוש אנשים בסביבתו של האדם הנמצא בסיכון שיוכלו לחצוץ בינו ובין רצונו למות
• תיווך – מתן בהירות לגבי רמת הסיכון האובדני
• צמצום אמצעים קטלניים וזמינות הקהילה – הקניית ידע וכלים מעשיים למניעה מידית וממשית של אובדנות
• תיקוף ואמפתיה – השיח במעגל מהווה מודל לתיקוף ולאמפטיה, תוך בנייה משותפת של תכנית הביטחון
• המשך טיפול – מעגל הליווי ממליץ ואף מסייע בפועל בהעברת המשך הטיפול לגורמי טיפול והמשך סיוע בקהילה הטבעית
כעת נדגים עקרונות אלו באמצעות דוגמה נוספת של פניה שהגיעה למש"ה בעקבות דאגה של אם לבנה הצעיר. האם החזיקה את האובדנות לבדה וחשה בדידות, ייאוש ונטל כבד. לאורך תקופת הליווי של מש"ה התגבשה בעזרת האם קהילה מיטיבה של עד 5 אנשים קרובים שלא היו מעורבים במצבו של הבן. האם פנתה בעידוד המתנדבות של מש"ה לסבו של הנער, שתי דודות, מורתו וחבר. לאחר הקמת הקהילה, ביססו המתנדבים כלים לשיח ישיר על אובדנות באמצעות תיקוף ואמפטיה, הקניית ידע וכלים למניעת אובדנות. כמו כן, ביסס המעגל אמון ויכולת לנשיאה משותפת של האובדנות והפחתת העול מהאם, בכך מעגל הליווי הגביר את תחושת השייכות והקטין את תחושת הבדידות והייאוש של האם ובהמשך גם של הבן. לבסוף, גובשה תכנית ביטחון מעשית. ליווי קהילתי יציב ועקבי כגון זה מהווה תהליך מקביל בקהילה, מחוץ לאדם ובתוכו.
באמצעות מודל הרופינג מתאפשרת החזקה משותפת במרחב הקהילתי הכוללת בין היתר תכנית ביטחון למניעת האובדנות. ההמלצות המוצעות אשר פורסמו במהלך משבר הקורונה (שלף ברונשטיין קלומק, 2020), אומצו והותאמו והן רלוונטיות גם כיום. חלק ממרכיבי התוכנית מיושמים כבר עתה לאור האירועים שפגשנו בשבת ה-7 לאוקטובר וחלק מהטכניקות הללו מיושמות על מנת לווסת את הרגשות המציפים ולהפחית תגובת דחק חדה (Acute stress reaction – ASR) והפרעת דחק (Acute stress disorder – ASD). זאת, מתוך הבנה שאסטרטגיות וויסות מותאמות עשויות בעתיד להפחית את הסיכוי להתפתחות הפרעת דחק פוסט טראומתית (Rogers et al., 2022), המקושרת לאובדנות.
(1) זיהוי של סימני אזהרה
(2) שימוש באסטרטגיות התמודדות פנימיות (למשל, פעולות הסחת דעת המונעות הסלמה של דחפים ומחשבות אובדניות)
(3) במידה ואסטרטגיות התמודדות פנימיות אינן יעילות בניהול המצוקה של האדם, יש לעודד לנצל קשרים חברתיים כהסחת דעת לתמיכה בניהול המשבר
(4) חיבור עם אנשי מקצוע או שירותים בתחום בריאות הנפש (הכנת רשימת שמות ומספרי טלפון של אנשי מקצוע, למי אפשר לפנות, כולל מספרי טלפון של שירותי חירום)
(5) זיהוי סיבות לחיים
(6) בניית שלבים טקטיים לתוכנית בטחון המרחיבה את יכולת האוטונומיה והשליטה (Rogers et al., 2022)
גורמי הסיכון לאובדנות בימים אלו של טראומה קולקטיבית ולחימה הם משמעותיים ולמרות שמדינת ישראל עדין "במהלך הקרב", יש להיערך למופעים אבדניים. בעת הזו, כאשר מרבית המשאבים מטבע הדברים מופנים ללחימה ולטיפול באיום הביטחוני, לקהילה יש תפקיד קריטי ומשמעותי במניעת אובדנות. המלחמה באובדנות אינה מלחמה של הפרט עם עצמו אלא זוהי מלחמה של כולנו. מש"ה, באמצעות מודל ההתערבות הייחודי של רופינג קוראת: אובדנות ניתנת למניעה, היא אינה אירוע אינטימי אלא אירוע קהילתי, ולקהילה תפקיד משמעותי חיוני והכרחי במניעתה.
לאה שלף - דקן בית הספר לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית ספיר. מייסדת ומנהלת כללית של ארגון מש"ה, מילים שעושות הבדל. מפתחת מודל הגגה (Roofing) להתערבות קהילתית במשבר אובדני
עדי אשל – עו״ס קלינית ופסיכותרפיסטית, מנהלת מערך המקצועי במש"ה. קצינת בריאות הנפש רס״ן במיל׳.
גל נסים-עמנואל – מייסדת ומנהלת כללית של ארגון מש"ה, מילים שעושות הבדל. מפתחת מודל הגגה (Roofing) להתערבות קהילתית במשבר אובדני.
גולן שחר – מייסד ומנהל כללי של ארגון מש"ה, מילים שעושות הבדל. מפתח מודל הגגה (Roofing) להתערבות קהילתית במשבר אובדני. פרופסור לפסיכולוגיה קלינית-בריאותית (ראשי) ובריאות הציבור (נלווה), יו"ר נוירופסיכולוגיה זלוטובסקי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. פרופסור נלווה: המחלקה לפסיכיאטריה והמרכז ללימודי ילד בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ייל.
אליצור, א., עומר, ח.. מה תאמר לאדם שעל הגג ? הצעה לטקסט למניעת התאבדות בזמן אמת.
ברזילי, ש. (2020). מפגש לעבודה חינוכית- סוציאלית. סקירת ספר The suicidal crisis: clinical guide to the assessment of imminent suicide risk. By Igor Galynker. מניעת אובדנות בקרב מתבגרים וצעירים. עורכים-אורחים: פרופ' ענת ברונשטיין קלומק ופרופ' גיל זלצמן. כרך כ"ח 51–52, עמודים 257-265.
ויניקוט, ד' (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. הוצאת עם עובד.
עומר, ח. (2000). שיקום הסמכות ההורית, הוצאת מודן.
שחר, ג. (2020). ביקורת עצמית, פסיכופתולוגיה, ופסיכותרפיה. שיחות, כ"ד(3), 238-243.
שלף, ל. ברונשטיין קלומק, ע. (2020). המלצות לגבי טיפול מרחוק באנשים בעלי סיכון אובדני. המסמך הנוכחי מרכז מספר טיפים לזיהוי, הערכה, וניהול סיכון אובדני תחת אילוץ הסגר והבידוד.
המסמך מבוסס על:
Telehealth Tips: Managing Suicidal Clients During the COVID-19 Pandemic. Contact for more information: [email protected] or Barbara Stanley [email protected]
Barbisch, D., Koenig, K. L., & Shih, F. Y. (2015). Is there a case for quarantine? Perspectives from SARS to Ebola. Disaster medicine and public health preparedness, 9(5), 547-553 https://doi.org/10.1017/dmp.2015.38
Bergmans, R. S., & Larson, P. S. (2021). Suicide attempt and intentional self-harm during the earlier phase of the COVID-19 pandemic in Washtenaw County, Michigan. J Epidemiol Community Health. http://dx.doi.org/10.1136/jech-2020-215333
Bryan, C. J., & Cukrowicz, K. C. (2011). Associations between types of combat violence and the acquired capability for suicide. Suicide and Life‐Threatening Behavior, 41(2), 126-136. https://doi.org/10.1111/j.1943-278X.2011.00023.x
Campbell, J. D., Trapnell, P. D., Heine, S. J., Katz, I. M., Lavallee, L. F., & Lehman, D. R. (1996). Self-concept clarity: Measurement, personality correlates, and cultural boundaries. Journal of Personality and Social Psychology, 70(1), 141–156. https://doi.org/10.1037/0022-3514.70.1.141
Cheung, Y. T., Chau, P. H., & Yip, P. S. (2008). A revisit on older adults suicides and Severe Acute Respiratory Syndrome (SARS) epidemic in Hong Kong. International Journal of Geriatric Psychiatry: A journal of the psychiatry of late life and allied sciences, 23(12), 1231-1238. https://doi.org/10.1002/gps.2056
Chu, C., Buchman-Schmitt, J. M., Stanley, I. H., Hom, M. A., Tucker, R. P., Hagan, C. R., Rogers, M. L., Podlogar, M. C., Chiurliza, B., Ringer, F. B., Michaels, M. S., Patros, C. H. G., & Joiner, T. E., Jr. (2017). The interpersonal theory of suicide: A systematic review and meta-analysis of a decade of cross-national research. Psychological Bulletin, 143(12), 1313–1345. https://doi.org/10.1037/bul0000123
Cooper, S.A., Szymanski, B.R., Bohnert, K.M., Sripada, R.K., McCarthy, J.F., 2020. Association between positive results on the Primary Care–Posttraumatic Stress Disorder Screen and suicide mortality among US veterans. JAMA Netw. Open. 3(9), e2015707. https://doi.org/10.1001/jamanetworkopen.2020.15707
Conner, K. R., Cox, C., Duberstein, P. R., Tian, L., Nisbet, P. A., & Conwell, Y. (2001). Violence, alcohol and completed suicide: A case-control study. American Journal of Psychiatry, 158(10), 1701–1705. doi:10.1176/appi.ajp.158.10.1701
Fear, N. T., Jones, M., Murphy, D., Hull, L., Iversen, A. C., Coker, B., ... & Wessely, S. (2010). What are the consequences of deployment to Iraq and Afghanistan on the mental health of the UK armed forces? A cohort study. The Lancet, 375(9728), 1783-1797
Fox, V., Dalman, C., Dal, H., Hollander, A. C., Kirkbride, J. B., & Pitman, A. (2021). Suicide risk in people with post-traumatic stress disorder: A cohort study of 3.1 million people in Sweden. Journal of affective disorders, 279, 609-616. https://doi.org/10.1016/j.jad.2020.10.009
Fouillet, Anne, Diane Martin, Isabelle Pontais, Céline Caserio-Schönemann, and Grégoire Rey. "Reactive surveillance of suicides during the COVID-19 pandemic in France, 2020 to March 2022." Epidemiology and psychiatric sciences 32 (2023): e20
Galynker, I. (2023). The suicidal crisis: Clinical guide to the assessment of imminent suicide risk. Oxford University Press
Hoge, C. W., Castro, C. A., Messer, S. C., McGurk, D., Cotting, D. I., & Koffman, R. L. (2004). Combat duty in Iraq and Afghanistan, mental health problems, and barriers to care. New England journal of medicine, 351(1), 13-22. DOI: 10.1056/NEJMoa040603
Hossain, M. M., Tasnim, S., Sultana, A., Faizah, F., Mazumder, H., Zou, L., McKyer, E.L.J., Ahmed, H.U. & Ma, P. (2020). Epidemiology of mental health problems in COVID-19: a review. F1000Research, 9. 10.12688/f1000research.24457.1
Hotopf, M., Hull, L., Fear, N. T., Browne, T., Horn, O., Iversen, A., ... & Wessely, S. (2006). The health of UK military personnel who deployed to the 2003 Iraq war: a cohort study. The lancet, 367(9524), 1731-1741
Joiner, T.E., Hollar, D. & Van Orden, K. (2006). On buckeyes, Gators, Super Bowl Sunday, And the Miracle on Ice: "Pulling Together" is Associated with lower suicide Rates. Journal of Social and Clinical Psychology, 25, 179-195. https://doi.org/10.1521/jscp.2006.25.2.179
Rogers, M. L., Gai, A. R., Lieberman, A., Musacchio Schafer, K., & Joiner, T. E. (2022). Why does safety planning prevent suicidal behavior? Professional Psychology: Research and Practice, 53(1), 33–41. https://doi.org/10.1037/pro0000427
Orbach, I. (2003). Mental pain and suicide. Israel Journal of Psychiatry, 40(3), 191-201
Pirkis, J., John, A., Shin, S., DelPozo-Banos, M., Arya, V., Analuisa-Aguilar, P., ... & Spittal, M. J. (2021). Suicide trends in the early months of the COVID-19 pandemic: an interrupted time-series analysis of preliminary data from 21 countries. The Lancet Psychiatry, 8(7), 579-588. https://doi.org/10.1016/S2215-0366(21)00091-2
Pruitt, L. D., Sung, J. C., & Walker, K. A. (2022). What is “safety”?: Lethal means counseling as a cross-cultural communication. Military psychology, 34(3), 352-365. https://doi.org/10.1080/08995605.2022.2040939
Rona, R. J., Hooper, R., Jones, M., Iversen, A. C., Hull, L., Murphy, D., ... & Wessely, S. (2009). The contribution of prior psychological symptoms and combat exposure to post Iraq deployment mental health in the UK military. Journal of Traumatic Stress: Official Publication of The International Society for Traumatic Stress Studies, 22(1), 11-19. https://doi.org/10.1002/jts.20383
Shahar, G. (2001). Personality, shame, and the breakdown of social bonds: The voice of quantitative depression research. Psychiatry: Interpersonal and Biological Processes, 64(3), 228–239. https://doi.org/10.1521/psyc.64.3.228.18463
Shahar, G. (2015). Erosion: The psychopathology of self-criticism. Oxford University Press
Shahar, G. (2024). Complex depression: The role of personality and social ecology. American Psychological Association Press
Shahar, G., Robison, M. & Joiner, T. E. (2023). Dissociation in suicidal depression: A reformulated object-relations theory (RORT) perspective. Psychoanalytic Psychotherapy, Published online November 9th, 2023, https://doi.org/10.1080/02668734.2023.2271969
Shelef, L., Nissim-Emanuel, G., Eshel, A., & Shahar, G. Roofing: A scientifically-informed, community-based strategy for suicide prevention. A manuscript in preparation
Shelef, L., Levi-Belz, Y., & Fruchter, E. (2014). Dissociation and acquired capability as facilitators of suicide ideation among soldiers. Crisis
Shelef, L., Korem, N., & Zalsman, G. (2017). Dissociation and Habituation as Facilitating Processes Among Suicide Behaviours. Handbook of Suicidal Behaviour, 221-237
Strom, T.Q., Leskela, J., James, L.M., Thuras, P.D., Voller, E., Weigel, R., Yutsis, M., Khaylis, A., Lindberg, J., Holz, K. B., 2012. An exploratory examination of risk-taking behavior and PTSD symptom severity in a veteran sample. Mil. Med. 177(4), 390–396. https://doi.org/10.7205/MILMED-D-11-00133
Van Orden, K. A., Witte, T. K., Cukrowicz, K. C., Braithwaite, S. R., Selby, E. A., & Joiner, T. E., Jr. (2010). The interpersonal theory of suicide. Psychological Review, 117(2), 575–600. https://doi.org/10.1037/a0018697
Yip, P. S., Cheung, Y. T., Chau, P. H., & Law, Y. W. (2010). The impact of epidemic outbreak: the case of severe acute respiratory syndrome (SARS) and suicide among older adults in Hong Kong. Crisis: The Journal of Crisis Intervention and Suicide Prevention, 31(2), 86. https://doi.org/10.1027/0227-5910/a000015
