ד"ר ערן רולניק
הוראת פסיכואנליזה, כלומר הפקדתן של מילים ומחשבות בידיהם של סטודנטים, מתמחים או עמיתים מנוסים, היא חלק חשוב בזהותי – כפסיכואנליטיקאי, פסיכיאטר, מדריך, חוקר ומחבר. עם פרוץ מגיפת הקורונה, במהלך הסגר הראשון, התכוונתי לנצל את הזמן שהתפנה לי לכתיבה. החיים המוכרים עצרו מלכת ואת מקומה של המולת החיים תפסה מגיפת הקורונה כנוכחות חדשה. היא הייתה מאיימת, מעיקה, אבל גם מילאה אותי בתחושה של דחיפות והכרת תודה. לא בכל יום ניתנת לאדם הזדמנות לחוש כיצד הזמן ההיסטורי עובר דרכו, ואת ההרגשה הזאת הקורונה העניקה לי ביד רחבה. ואז קרה דבר שלא ציפיתי לו. גיליתי שאני מעדיף למלא את הזמן שהתפנה לי במהלך הסגרים במילים מדוברות ולא במילים כתובות. חסרה לי החוויה של לחשוב פסיכואנליזה תוך כדי דיבור עם עמיתים.
במרץ 2020 הפכתי את הסמינרים שקיימתי בקליניקה למפגשי וידאו. קראתי לסדרת המפגשים הדיגיטליים ״פסיכותרפיה בסכנה״, ובתוך זמן קצר סמינר הקריאה בכתבי פרויד של ימי רביעי בערב התגבש לקהילה לומדת בת כמה מאות מטפלים. לא ערכתי ״ראיונות קבלה״ לנרשמים. בסמינר הדיגיטלי השתתפו סטודנטים (לא רק לפסיכולוגיה), פסיכותרפיסטים בגישות שונות, פסיכיאטרים, פסיכואנליטיקאים, אנשי אקדמיה בכירים ושוחרי פסיכואנליזה מרקעים שונים. לפעמים שלחתי למשתתפים גם מאמרים, והדיון, שהתחיל על פי רוב בפרויד, התפתל בין סוגיות ועמדות פסיכואנליטיות שונות. מדי פעם עצרנו לדון בשאלות שנשלחו אליי בצ׳ט בזמן ההרצאה או בין הפגישות. כל מפגש ארך שעה וחצי, שבמהלכה דיברתי בחופשיות למצלמה. מדי פעם לקחתי הפסקת נשימה וסקרתי את עשרות הראשים שניבטו אליי מהמסך.
הם באמת היו שם. יושבים בביתם, בקליניקות שהתרוקנו ממטופלים או באוויר החופשי; מי במטבח בפלורנטין או בגינת ביתו בראש פינה, מי בחדר עבודה בפילדלפיה, בלונדון, בברלין או בסן פרנסיסקו. דיברתי על נושאים שמעסיקים אותי ואותם גם בשגרה. דיברתי על דברים שחשבתי שצריכים לעניין מטפלים בתחילת דרכם וקיוויתי שהם ממשיכים לעניין גם עמיתים מנוסים שהשתתפו בסמינר. חזרתי לטקסטים ישנים שקראתי או כתבתי מזמן. העליתי סברות כרס והפרחתי בלוני ניסוי קליניים ותיאורטיים. חלק מההרצאות חלפו ביעף ממש כמו השעות החלומיות האלה באנליזה, שבהן האנליטיקאי ניעור ברגע האחרון משרעפיו כדי להספיק לסיים את השעה בזמן.
בין שכיוונתי את דבריי לקהל של מדריכות בפסיכותרפיה ופסיכואנליטיקאיות-מנחות ובין ששיוויתי לנגד עיניי סטודנטים לפסיכולוגיה, שרק לאחרונה נתקלו במושגים ״סצינה ראשונית״ או ״הזדהות השלכתית" – כל מחשבה תיאורטית, כל התלבטות קלינית וכל מחלוקת טכנית נשאו להרגשתי את חותמו של הרגע ההיסטורי החד-פעמי שסיפקה המגיפה. אולי דמיינתי שאני מין פרויד כזה המדשדש בשלג – בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ושל מגיפת השפעת – אל אולם ההרצאות באוניברסיטת וינה, כדי להרצות בפני קהל מגוון את ״סדרת הרצאות המבוא בפסיכואנליזה״? אולי חרדתי שזו תהיה ״ההרצאה האחרונה״? ימים של מגיפה הם גם הזדמנות להגזמה.
כל שיחה התמקדה בנושא מסוים – פסיכותרפיה וחרדה בעת מגיפה, טיפול בזום, הלא-מודע, העברה והעברה-נגדית, פירוש, הכלה, הקשבה, אנאקטמנט, התנגדויות, סיום טיפול, השקפת עולם פסיכואנליטית ועוד.
בסך הכול קיימתי במהלך הסגרים כמה עשרות מפגשי זום תחת הכותרת ״פסיכותרפיה בסכנה״. חלקם הוקדש למחשבת פרויד וחלקם עסק ביחסי הגומלין שבין תיאוריה לבין טכניקה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית. לא היו לי רשימות כתובות לפני מפגשי הזום עם הקבוצה, ובשונה משיעור באוניברסיטה או הרצאה בכנס, אפשרתי למחשבותיי לנדוד ולהקיף את נושא הפגישה במעגלים רחבים. עסקתי בסוגיות יסוד מעשיות של פסיכותרפיה פסיכואנליטית, בהיסטוריה של מושגים ופולמוסים, וגם במצב הידע והשיח הפסיכואנליטיים היום. היו אלה אסוציאציות חופשיות של קלינאי, שהוא גם היסטוריון של הפסיכואנליזה, על תיאוריה ועל טכניקה ועל הפילוסופיה וההיסטוריה של המחשבה הפסיכואנליטית, והן ״הופרעו״ מדי כמה דקות על ידי עמיתים ששאלו, העירו, התווכחו. התוצאה הייתה מעין ״מדרש פסיכואנליטי״ ששילב בין הרהורים תיאורטיים וקריאה קרובה בטקסטים נבחרים מהספרות הפסיכואנליטית לבין "יומן קליני" שכלל עצות מעשיות למטפלים מתוך פרספקטיבה שהיא, כאמור, אישית, למדנית ופולמוסית כאחד.
מאוחר בלילה, בסיום הפגישה, צפיתי לפעמים בהקלטה. התברר שהלא-מודע – של הקבוצה ושלי – מעולם לא נשאר לחלוטין מחוץ לפריים. גיליתי שלא תמיד אני מסכים עם דברים שזה עתה אמרתי; שלפעמים בלהט הדיון נכנס בי איזה שד שאולי הייתי מנכש החוצה לו היה מדובר במאמר או בהרצאה כתובה. אט-אט התרגלתי לעצמי הדיסקורסיבי הווירטואלי שלי וחיכיתי לפגישתי הבאה איתו ועם הקבוצה. התחלתי לחשוב על פגישות הזום הללו כאל ה״ריפוי בדיבור" שלי.
בניסיון לתזמר את מקהלת הקולות וההתרחשויות בכל מפגש התחלתי לתמלל את ההקלטות. הפיכתם של המפגשים המצולמים לטקסטים אפשרה לי גם להתוודע יותר מקרוב לפלימפססט הפסיכואנליטי שלי. לא ממש הופתעתי לגלות את המקום המרכזי שפרויד תפס בהרצאותיי – בזה לפחות הקורונה לא פגעה – אבל גיליתי עד כמה מחשבותיי על הפסיכואנליזה כפרקטיקה וכאתיקה, כאורח חיים וכצורת הוויה השתנו במהלך השנים האחרונות. חשוב יותר: גיליתי עד כמה חוויית הדיבור למצלמה מתוך אותו חלל שאני חולק עם מטופלים מהדהדת לתוך הצורה שבה אני מלמד, חושב ומדבר. הדיבור מתוך חדר הטיפולים סייע לי לקשור בין הממד האובייקטיבי לסובייקטיבי במעשה הפסיכואנליטי ולעגן את השיחות שלנו בפרקסיס; בוויטה אקטיבה (vita activa) שלי כמטפל אנליטי. להרהר ולדבר מול מצלמה על פסיכואנליזה בשידור חי, בפני קהל די גדול של מטפלים, מהחדר שבו רק לפני דקות אחדות סיימת שעה אנליטית זו חוויה מיוחדת במינה.
*
כמה מילים על מבנה הספר: הפרק הראשון, ״פסיכותרפיה בסכנה״, מבוסס על המפגש הראשון של הקבוצה, שהתקיים באפריל 2020, בתחילת הסגר הראשון בישראל. במפגש זה מיקמתי את הסמינר בהקשריו ההיסטוריים והחוויתיים: באירוע החדש-ישן של מגיפה ובהיבטים שונים של תופעת החרדה. גרסה מקוצרת של הרצאה זו התפרסמה ב"מוסף הארץ" באפריל 2020. 11 השיחות הבאות עוסקות בסוגיות תיאורטיות וקליניות. משולבות בהן שאלות והערות של משתתפי הסמינר. בשיחה ה-13, החותמת את הספר, אני חוזר להשקיף על הפרויקט הפסיכואנליטי ממעוף הציפור, באמצעות הרהור על המושג ״השקפת עולם פסיכואנליטית״ וזיקותיו האפשריות למחשבה פוליטית ולדמוקרטיה. פרק זה מהווה גם נקודת חיבור בין סדרת ההרצאות שעליהן מבוסס הספר הנוכחי לבין הרצאות, מאמרים וספרים קודמים שלי. גרסאות מוקדמות של פרק 13 ניתנו כהרצאות: ב-2018 במכון תל-אביב לפסיכואנליזה בת זמננו ובכנס ״ביון במרקש״ שהתקיים ברומא; ב-2019 בהרצאותיי כאורח החברות הפסיכואנליטיות של פילדלפיה ושל שיקגו; ב-2020 בחברה הפסיכואנליטית הישראלית; וב-2021 בכנס הייסוד של מסלול "פרויד וממשיכיו" של התוכנית לפסיכותרפיה בבית הספר ללימודי המשך ברפואה של אוניברסיטת תל-אביב. כדי לשמור על הצביון השיחני המקורי של ״ריפוי בדיבור״ צמצמתי את רשימת המקורות למינימום.
אני רוצה להודות למשתתפי הסמינר ״פסיכותרפיה בסכנה״ על חודשים משיבי נפש של חשיבה, קריאה ולימוד משותפים. תודה שלוחה גם לאלפי החברים בקבוצת הפייסבוק ״הספה והחוץ: פסיכואנליזה בישראל״ שבערוגה שלה גידלתי גם את ספרי הקודם, זיגמונד פרויד – מכתבים (מודן 2019). זרמי המעמקים שרוחשים בקבוצה מיוחדת זו תמכו גם בהתהוותו של ספר זה. תודה לאריאל סגל שתמללה את מפגשי הזום הראשונים וליעל סגל על עריכת הווידאו של ההרצאות; תודה לנעמי קלנר ולעמית פכלר על קריאה חכמה ותומכת בכתב היד. תודה לנטע ליבר שפר על עבודות הקולאז׳, ותודה להוצאת רסלינג – לעידן צבעוני ויצחק בנימיני ולעורכת הלשון נעמה בן צור – על ההזמנה ועל הטיפול המצוין בכתב היד הבלתי-שגרתי. ותודה אוהבת לנילי לוברני רולניק שגם תמללה וגם מצאה, כתמיד, בתוך המילים שלי מחשבות שהסתתרו ממני.
אני מקווה שהרעיונות והשאלות שעלו בי ובמשתתפי הסמינר במהלך היכרותנו הווירטואלית, ושמצאו את דרכם לספר זה, מעידים לא רק על הפסיכואנליזה שלי אלא גם על אותו רגע היסטורי מתמשך, על אותה תחושה של שותפות גורל מקצועית ואנושית שאפשרה את המשך התקיימותן של מחשבות פסיכואנליטיות בנות זמננו בעת מגיפה.
ערן רולניק
תל-אביב, ספטמבר 2021
מתי להפר את שתיקתו של מטופל/ על ההבדל בין שתיקה להקשבה/ הרחבה בנושא הכלה והקשר שלה לתיאוריה ולפירוש/ בשיבחם של מאמרי הספד שכותבים פסיכואנליטיקאים/ ספרו של האנליטיקאי האמריקני רוברט קייפר/ סיפור של דורותי פארקר ושיר של אמילי דיקנסון.
לא מזמן ביקש ממני מישהו שאציץ בעמוד הבית של מטפל ניו-יורקי. הוא חשב לפנות אליו לאנליזה. לא הכרתי את האנליטיקאי אבל ראיתי שיש לו באתר גם מדור ״שאלות ותשובות״. אחת השאלות שהוא שואל את עצמו היא ״האם כפסיכואנליטיקאי אתה מאמין בפרויד ובכל ענייני הסקס האלה שלו?״. והוא עונה עליה: ״פסיכואנליזה היא בראש ובראשונה טכניקה של הקשבה. מרבית האנליטיקאים המודרנים אינם מחזיקים עוד בדעתו של פרויד שהאדם מונע אך ורק על ידי מיניותו ופרויד עצמו שינה את עמדתו בנושא לאור ניסיונו הקליני".
השאלה והתשובה שבעזרתן אנליטיקאי בן זמננו "מפתה" מטופלים מעניינת. מתקבל הרושם שידידנו האמריקני שם את ההקשבה במרכז אבל חשוב לו גם להתנער מהסטריאוטיפ של אנליטיקאי פרוידיאני שמתעניין במיניות של מטופליו. כדי להרגיע לא רק את החרדה של מטופליו אלא גם את עצמו הוא טוען שגם פרויד שינה דעתו בעניין מקומה המרכזי של המיניות. אני מניח שהשאלה והתשובה נועדו בראש ובראשונה להרגיע את המטופל המדומיין שנרתע מפנייה לעזרה נפשית משום סודותיו המיניים. כאילו אמר המטפל לאותו מטופל ״אני לא פסיכואנליטיקאי שחושב על מיניות כשאני מקשיב לך״. האם הייתם מצפים ל״גילוי עצמי״ שכזה מפסיכואנליטיקאי שאומר, ובצדק לדעתי, שפסיכואנליזה היא בראש ובראשונה טכניקה של הקשבה חופשית למטופל?
ההקשבה של המטפלת מייחדת את המפגש הטיפולי ועושה אותו שונה מכל אינטראקציה אנושית אחרת. ההקשבה המסוימת הזאת היא באחריותה של המטפלת, וכדי שהיא תתפתח ותלווה את התהליך צריכים להתקיים תנאים מסוימים ב-mind של המטפלת ובמסגרת הטיפולית. היה זה רגע מכונן בהיסטוריה של הפסיכותרפיה שבו מטופלת השתיקה את פרויד וחייבה אותו להקשיב לה בשקט. אני לא מתייחס להקשבה אך ורק כאל פוזיציה מנטלית או רגשית שממנה קל יותר להבין את המטופל ולפרש את המתרחש בסיטואציה הטיפולית, אלא על משהו יסודי אף יותר. המטפל המקשיב מאפשר למטופל לדבר ולשדר באופן משמעותי את עולמו הלא-מודע. היכולת והמחויבות שלנו להקשיב הן שיקבעו במידה רבה את היכולת והמחויבות של המטופל לדבר. זו הקשבה אקטיבית גם כשיש שתיקה. מיד נדבר על ההבדל בין לשתוק לבין להקשיב. זה הבדל חשוב, והמטופלים שלנו לומדים להרגיש את ההבדל בין מטפל שסתם שותק לבין מטפל שמקשיב. פציינטים רגישים לא חסרים את קולו של המטפל ואינם סובלים מהקשבה שקטה וממושכת שלו. הם כן סובלים משתיקה שאותה הם מזהים עם איזה קלקול בהקשבה. ולכן, אחת השאלות הראשונות שמעסיקות אותנו במפגש עם המטופל עוד בתחילת הדרך היא אם המטופל המסוים הזה מאפשר לנו להקשיב לו?
"מאפשר" זה ביטוי רחב מאד והאחריות היא, כאמור, עלינו, גם אם המטופל מקשה עלינו בכל מיני דרכים. אופני השיבוש בהקשבה הם לפעמים חמקמקים ולא גלויים. זאת אומרת, לכאורה מטופל לא מפריע לנו לשבת ולהקשיב, אבל אנחנו יכולים בהדרגה להרגיש שאנחנו מופעלים כל הזמן לאיזשהו כיוון על ידי החומר, על ידי האפקט, על ידי ההשלכות, כיוון שנועד לקטוע את ההקשבה, להזמין סוג אחר של נוכחות, פעלתנית יותר, משועשעת יתר על המידה או אפילו אינטלקטואלית ומפרשת יתר על המידה. לכן, בזמן שהוא מקשיב המטפל שואל את עצמו מדי פעם אם משהו מפריע לו להקשיב בחופשיות, אם משהו מפריע לו לשים לב למה הוא שם לב.
מטפלים אמורים לדעת מתי הם מקשיבים בנוח ומתי ההקשבה היא מאומצת וקפוצה. עבורי סימן אמין להקשבה נינוחה הוא שאני מצליח תוך כדי ההקשבה לחשוב קצת גם על התיאוריה הפסיכואנליטית. אני אתעניין בדבר הזה שהמטופל ואני עושים פה עכשיו, אתעניין במעשה הטיפולי. ארצה לפתח את הרעיון הזה של נוכחות התיאוריה ב-mind של המטפל. אין זה עניין סכולסטי, להיפך. ישנם מצבים שבהם ארגיש שהפציינט מנסה לכווץ את ההקשבה שלי אליו. שהוא יודע לייצר, מתוך היכרותו אותי, מתוך הצרכים שלו, לייצר איזשהו שיפוע, איזשהו מגנט, שימשוך את ההקשבה שלי לכיוון מסוים. יגנוב את דעתי, כמו שאומרים. התיאורטיקנים שמעניינים אותי הם אלה שיש להם עניין בהקשבה להקשבה, והם לא פועלים רק בתוך התיאוריה שבה הם מאמינים ודוגלים. לא שאין להם העדפה תיאורטית – טוב וחשוב שיש למטפל העדפה לתיאוריה ולנקודת מבט קלינית, אבל יש להם גם יכולת להסתכל על הנוכחות של התיאוריה בתוך ה-mind שלהם ולהיות מופרדים ממנה מעט.
לשתיקה יש תפקיד בטכניקה האנליטית. אנחנו שותקים כדי שהמטופל יהיה חופשי יותר להעביר אלינו, להשליך עלינו את עולמו הפנימי. אנחנו מדברים במקומות שבהם נראה לנו שהשתיקה שלנו כבר לא משרתת את המטרה האנליטית וצריך להראות למטופל, בניסוח הישן והטוב של פאולה היימן, "מה הוא עושה עכשיו ולמי הוא עושה את זה". מנקודת מבט ששמה דגש על השתיקה כדרך לעודד העברות בהחלט אפשר להבין מדוע אנליטיקאים יעירו למודרך שהוא שותק יותר מדי. מנקודת מבט זו השתיקה הממושכת מפסיקה למלא את ייעודה כמאפשרת והיא חוסמת את היכולת של המטופל להסתכל פנימה ולהבין את ההעברות שהוא עושה או את צורת התפקוד המנטלית ששולטת בו בתוך כך. אבל כשאני לא מסתכל על נפח הדיבור של האנליטיקאי, אלא על מה שמתחולל בתוכו, על ההקשבה שלו, ורואה בהקשבה עמדה פעילה ולא סבילה, אז אני מעודד המשך של תנועה נפשית של המטופל, שלא תתאפשר בשום סיטואציה אחרת בחייו. התווך הזה שבין מונולוג לדיאלוג, אזור הביניים שאנחנו שואפים לייצר בשעה האנליטית, שבו המטופל קצת מודע וקצת לא-מודע לנוכחותו של אדם אחר, שהאחר הזה הוא רגע אחד מי שלגמרי מופרד ממני ולרגע אחר אני בתוכו ומעורבב איתו. התנועה הזו שמייחדת את המפגש האנליטי נתמכת על ידי ההקשבה של המטפל. הקשבה אנליטית היא כמו תָּוֶך, כמו מים עבור השחיין. המטופל צריך את ההקשבה שלנו כדי לשחות, כדי להיות מטופל באנליזה. הוא לא יכול בלעדיה. לדעתי אפשר אפילו להנגיד את ההקשבה לשתיקה. השתיקה לא מתפקדת כתווך.
השתיקה היא מעין מצוף, שחוסם קצת את תנועת השחייה. המטופל שוחה מסביב לשתיקה של האנליטיקאי. הוא מנסה לחדור אותה, לשבור אותה, לעקוף אותה. הוא מנסה לעשות כל מיני מהלכים שיפרו את שתיקת האנליטיקאי. ההקשבה, לעומת זאת, לא אמורה להפריע למטופל, אלא לתמוך בדיבור שלו. הוא עשוי לא לחוש כלל בשתיקה של המטפל אם היא מעבירה נוכחות וחיות. קל להדגים את ההבדל בין הקשבה לבין שתיקה בסיטואציה האנליטית: לפעמים האנליטיקאי מתעסק מאחורי הראש של המטופל עם משהו ביומן שלו, או במחברת, או שמחשבותיו נודדות אל מחוץ לסיטואציה האנליטית. יש מטופלים שיגיבו לכך מיד בקטיעת הדיבור. קצת כמו תינוקות שאין דרך להרגיע אותם בישיבה אלא רק אם מחזיקים אותם בעמידה ונושאים אותם מעורסלים בכל כובד משקלם, הם רגישים מאוד לדרגת הקשב ולמצב המנטלי של המטפל. לעומתם יש מטופלים שהם לכאורה ״קלים להחזקה״, שלא יבחינו גם אם המטפל יירדם או יאבד את ההכרה.
לא ארצה לטעון שהאינטראקציה הטיפולית מורכבת אך ורק מהקשבה של מטפל למילים של מטופל. נדרשות פעולות נוספות. אבל ככל שאנחנו מנוסים יותר, ככל שהאנליזות מתקדמות יותר והמטופלים מפותחים יותר בשימוש שלהם במפגש האנליטי, כך יש פחות צורך בפירושים, פחות צורך בהתערבויות, וההקשבה ממלאת את רוב התפקידים. ההקשבה מסייעת למטופל להבחין בהשלכות שלו עוד לפני שהתערבנו ופרשנו אותן.
הזכרתי קודם את חיבתי להקשבה לתיאוריה שדרכה אני בכל נקודת זמן מקשיב למטופל. לא כולם נוהגים כך. אני לא משלה את עצמי ולא רוצה לנסח איזה כלל גורף על בסיס ההעדפה האישית שלי. יש אנשים שעניינם התיאורטי בפסיכואנליזה פחות מזה שלי. לא כולם מתעניינים בתיאוריה. אני אוהב לחשוב על פסיכואנליזה כשאני מקשיב למטופלים ולא רק כשאני קורא ספרים. אפילו למדתי שאני זקוק לנוכחות של מטופל כדי לחשוב טוב על פסיכואנליזה. עבורי חשיבה על פסיכואנליזה היא חשיבה על החוויה האנושית מנקודת מבט מסוימת שהיא גם שימושית עבור המטופל. ברגע שמישהו מוכן לפתוח את הברז של הלא-מודע ולמלא את החדר ואותי באסוציאציות חופשיות שלו אני מבין משהו על החיים ועל פסיכואנליזה, שקודם לכן אולי ידעתי אותו אבל לא ממש חשבתי והרגשתי אותו. לדעתי ישנם מטופלים שנעזרים ביחסים שלנו עם הפסיכואנליזה לא פחות מאשר ביחסים שלנו איתם.
ההכלה, מושג מרכזי במחשבה הפסיכואנליטית, נמצאת ביחס דיאלקטי עם ההקשבה ועם הפירוש. רוברט קייפר מפרט בספרו האחרון כיצד ההתנסויות של וילפרד ביון כמפקד טנק וכחייל אמיץ בשדה הקרב במלחמת העולם הראשונה הפכו את ההכלה למושג כה מרכזי בפסיכואנליזה (Caper, 2020). במובן מסוים ביון ממשיך את פרויד דרך מושג ההכלה. גם פרויד מרבה להשתמש במטפורות צבאיות ופוליטיות כדי לתאר את שמתרחש בעולם הפנימי ובמפגש הטיפולי. את הצל״ש שלו במלחמת העולם הראשונה ביון קיבל על היכולת להכיל ולתפקד במצב של חרדה. אנחנו פוגשים חרדות ראשוניות בכל מיני סיטואציות, בין אם זה בשינה או בעת לחץ או בעת משבר, ואנחנו צריכים להכיל אותן. קשה לישון בזמן משבר כי אנחנו משליכים לתוך האובייקטים הפנימיים כמות גדולה במיוחד של חרדה והאובייקטים האלה מתקלקלים מההשלכות. כך גם בדיכאון. אבל הכלה היא לא רק לשאת את החרדות, את חומרי הנפש הבלתי-נסבלים שהמטופל מעביר לנו. הכלה אינה רק העובדה שאנחנו לא צועקים על המטופל או לא מרביצים לו ונשארים בחדר גם כאשר הוא עולב בנו. אנחנו מבצעים פעולת נטרול של ההשלכות והופכים חומרי נפש שאינם ניתנים לחשיבה ולעיכול מנטלי למחשבות שניתן לחשוב אותן. ביון קורא לזה פונקציית אלפא. הנטרול הזה גם מאפשר לנו להמשיך ולהקשיב. בקליניקה מה שנשמע כמו פירוש הוא לפעמים בכלל לא פירוש אלא תגובה של המטפל למשהו שהוא לא הצליח להכיל. המטפל לא יכול היה להכיל משהו והוא הסווה את הלחץ שהרגיש להתפנות מחומרי נפש קשים לחשיבה ולהכלה בצורה של התערבות פרשנית או התערבות סקרנית, או איזה צורך בדברור דבר-מה.
המודל הדיאדי, האימהי, של ההכלה, מסביר איך קורה שהמטופל או התינוק משליך חרדות מה-mind שלו לתוך ה-mind של האם או של המטפל, וזה מצידו שומר על עמדה פתוחה, חושבת ומבינה, שומר על ה-reverie. בהדרגה התינוק, או המטופל, מפנים את המיכל שיודע לחשוב ולהרגיע, וכשאנחנו מייצרים פירוש הוא כבר מגלם בתוכו את העמדה המכילה. ה-mind של המטופל לא יכול ליצור פירוש, חיבור או משמעות אם המטפל לא עוזר לו להכיל את חומרי הנפש הקשים שיש בתוכו.
ההכלה והפירוש משלימים זה את זה. יש חשיבות להפיכת לא-מודע למודע, אבל יכולות ההכלה תאפשרנה את התהוותם של פירושים משמעותיים ב-mind של המטפל וכמובן גם את היכולת של המטופל לשאת את אי-הנחת או את החרדה שהפירושים האלה יעוררו בו. לפעמים נדרש זמן רב של שהייה במחיצת הלא-מודע הגולמי עד שהוא מעובד, מפורש ומקבל את מקומו בתודעה. אבל, כאמור, מדובר ביחסים דיאלקטיים. אם אתה יכול להכיל דברים קשים ולא נעימים, אם אי-ידיעה או אי-הבנה לא מערערות את אמונתך בתהליך האנליטי, טובים הסיכויים שתבצע עבודה נפשית ואנליטית פרשנית. אפשר להעלות בפניך פנטזיות, פרברסיות. אפשר לדבר בחופשיות את ההעברה השלילית אליך, לבקר אותך, להביע אכזבה מהטיפול. ישנן פסיכותרפיות שעיקר התרומה שלהן למטופל יישאר בתחום של שיפור היכולת שלו להכיל את עצמו, יותר מאשר בשיפור היכולת שלו להבין את עצמו. עניין זה מושפע מאוד מתפיסת העולם האנליטית, מהטכניקה ומהקשר ביניהן.
האתגר הוא לנסות לתת לעצמנו דין וחשבון, אם הפירוש שלנו נולד כתוצאה מהכלה ומחיבורים שעשינו, או שהפירוש שלנו ״שם לעל״ את העמדה המכילה. אני שואל כאן את המושג ההגליאני של שימה-לעל (Aufhebung) שיכול היה להשתלב במחשבה פסיכואנליטית. אפשר גם לדבר כאן על מה שביון קרא לו, בעקבות קיטס, ״יכולות שליליות״. רוצה לומר, הפירוש שלי ייצר קצר בתוך התהליך התקשורתי שהמטופל ניסה לקיים איתי. לכאורה הצענו חיבור והבנה אבל עצם ההתערבות בנקודה מסוימת, הנקודה שבה בחרנו לחתוך את הדיבור של המטופל, היא ביטוי לחוסר היכולת להכיל אי-ידיעה, ביטוי הפטרותי אפילו של קוצר רוח.
למשל: מטופלת כועסת אחרי שהודעת לה שלא תוכלי לתת לה שעה חלופית לשעה שהיא הודיעה שהיא מבטלת. את יכולה להגיד לה: ״את כועסת עליי כי את חוששת שהסירוב שלי אומר שאני לא אוהבת אותך מסיבה כלשהי״. אבל כדי שאנחנו נוכל לייצר פירוש כזה אנחנו צריכים לעמוד בכעס שלה, בהתקפה, ולמרות הכעס שלה להמשיך לחשוב עליה ועל מה שקורה לה. זאת אומרת, בין אם הפירוש שהצעת הוא נכון או לא נכון, עצם זה שהצלחת לייצר פירוש ולהציע לה אותו מבטא את יכולת ההכלה שלך, שזו פונקציה שחסרה לה. היא לא יכלה להכיל את התסכול והגיבה עליו מעמדה סכיזו-פרנואידית. והנה את, בשלווה יחסית, מציעה לה פירוש שכולל בתוכו את פונקציית ההכלה הזאת. ושוב, הפירוש יכול להיות שגוי, כי לא זו הסיבה לכעס ולא זו הפנטזיה הלא-מודעת המובילה, אבל עדיין יש להתערבות של המטפלת ערך כי היא לא נעשתה מתוך הזדהות עם החרדה והזעם של המטופלת אלא מעמדה מקשיבה ומכילה.
נביא דוגמה למצב ההפוך: מטופל כועס מאוד על משהו שקשור במסגרת ומתחיל לצעוק והמטפל אומר: ״בוא נשמור פה על דיבור תרבותי״. זאת אומרת, הוא שם לו גבול. הוא אמר לו: ״אל תדבר אליי כך״. הוא העביר לו שהוא לא יכול להכיל את כעסו. הוא לא יכול להכיל את ההתקפה ואפילו ״שלף לו כרטיס צהוב״. כלומר, לא רק שהוא לא הציע לו פירוש לכעס הוא גם הדף את ההתקפה ולא נתן לו את האפשרות להפנים את היכולת להכיל כעס ותסכול.
את תיאוריית המיכל-מוכל ביון מפתח בזמן שהוא מנסה להבין כיצד הוא מצליח לעזור למטופלים פסיכוטיים באמצעות פירושים אנליטיים. כמעט במקרה ביון גילה שגם מטופלים עם הפרעת חשיבה יכולים לעשות חיבורים אם הם מפנימים את פונקציית ההכלה של המטפל. פריצת הדרך שבתיאוריית המיכל-מוכל היא לא בגילוי שאפשר לטפל בפסיכוטיים בטכניקה אנליטית, גם בהעדר העברה חזקה, אלא בכך שמנגנון הריפוי של הפסיכואנליזה כולל לא רק הפיכה של לא-מודע למודע, אלא דבר מה יסודי ובסיסי הרבה יותר. ב"על החלום" פרויד מדבר בפירוש על המטופל שלא מאפשר למטפל ״להקשיב לו בשקט". לדעתי, באופן אינטואיטיבי פרויד הבין שלמטופל יש השפעה רבה על היכולת של האנליטיקאי להקשיב לו. בפועל, פרויד איבד הרבה מטופלים כי הוא לא חשב שהוא צריך להכיל את ההתקפות שלהם עליו. פרויד ידע להתייחס לדברים שמטופלים אמרו כאל העברות, לא להתרגש ממשאלות מיניות שהפנו כלפיו ולהבין אותן כפשוטן, אבל כאשר מטופלים תקפו אותו – ובעיקר כשהם תקפו את הפסיכואנליזה – הוא לעיתים ״התקיף אותם בחזרה״. הוא ידע להבין חלומות, הוא ידע להבין דברים שאנחנו יכולים רק לשאוף אליהם, הייתה לו יכולת פנומנלית לקרוא תחביר לא-מודע. אבל יכולות הכלה, וההבנה שלהכלה יש ערך בפני עצמה בהתפתחות הנפש ובטיפול – זהו ידע שנוצר בתיאוריה הפסיכואנליטית מאוחר יותר.
נשאל עוד, האם לצד המודל האימהי של מיכל-מוכל ניתן להציב מודל נוסף – לא רק הכלה כנטרול רעלים, אלא מודל הכלה כפונקציה שמסייעת למטופל לזהות את ההתקפות שהוא עושה על המיכל, כלומר, על ה-mind? קייפר מדבר על ״מודל הכלה אבהי״, רוצה לומר, אין מיכל בלי שלישי. האימא יכולה לסבול את התינוק כי יש לה בראש אבא. זה יכול להיות אבא שלה, זה יכול להיות אבא של התינוק. ואני מוסיף, המטפל יכול לסבול את ההתקפות של המטופל כי יש לו בראש תיאוריה. היא השלישי. היא מגינה על המיכל שלי.
אם אני מרגיש מותקף או טיפש או לא מבין, אני נשען על התיאוריה כמשהו שמרגיע את החרדה שלי. והמיכל שלי נוצר ומתקיים תודות לקשר שיש לי עם עוד מישהו מלבד המטופל. אני יכול באותו רגע לשנוא את המטופל, אבל לאהוב את התיאוריה, את הפסיכואנליזה כהישג אנושי. כך יתאפשר לי לעמוד בהתקפות של המטופל מבלי להתקיף אותו בחזרה, או מבלי להדוף אותו באופן דיפלומטי כלשהו.
הקטיעה של יכולת ההקשבה שלנו על ידי המטופל עשויה להיחשב כהתקפה על חיבורים, אבל ההתקפות על יכולת ההקשבה הן חמקמקות יותר מההתקפות הגלויות על החיבורים. ההתקפה על החיבור תהיה בדרך כלל התקפה על הפירוש, על המשמעות, על התלות, על הנתינה. אנו נראה את ההתקפה על החיבור בתגובה של המטופל לפירושים שלנו – בהדיפה, בבוז, בכל מיני אסטרטגיות של פירוק החיבורים. לא מזמן הצעתי למישהו פירוש, הוא הקשיב בשקט ואז רכן באגביות לעבר קופסת הטישו, שלף ממחטת נייר, קינח בתרועה את אפו, נפנף מולי בממחטה ושאל ״יש לך כאן פח אשפה?״. זו דוגמה להתקפה קולנית על חיבור. לעומת זאת, ההתקפה על ההקשבה נעשית באופן שההמטופל ואנחנו לא נהיה ערים לה מיד, זה לא ייעשה בקול תרועה. אבל כשנרגיש בה אנחנו צריכים לקחת עליה אחריות, ולפעול כדי שנוכל לחזור ולהקשיב. פסנתרן מיומן לא יוצא משווי משקל כי מישהו באולם התעטש בזמן שהוא מנגן. אפצ׳י אחד גם לא מוציא שחקן תיאטרון משווי משקל. כך גם כאן – לא כל דבר הינו התקפה על החיבור. חלק גדול מההתקפות הן התקפות של המטפל עצמו על יכולת ההקשבה של עצמו. אנחנו דורכים לעצמנו על השרוכים, ולא המטופל. אנחנו שלא יכולים לשבת בשקט ולהקשיב. אנחנו שלא מצאנו את השלווה, את השקט. מבחינה זו אני לא חסיד גדול של וירטואוזיות של העברה נגדית, שרואה במטופל אחראי לכל מה שמתרחש אצל המטפל. הרבה דברים שקורים בתוך ה-mind של האנליטיקאי הם חלק מהלא-מודע של המטופל או מההשלכות שלו לתוכנו, אבל בחלק גדול מהמקרים אני אחראי לאתר בתוכי את ההתקפה על ההקשבה. אני לא מציע לאיש להפוך כל שעה מפוהקת בקליניקה להילולה של ״זה לא אני שעייף כאן, אלא זה משהו שהמטופל שם אצלי...״. יכול להיות שלמטופל יש חלק בשעמום או בעייפות שאתם מרגישים, אבל עד שזה יתברר חשוב למצוא דרך להישאר ערים.
אם נחזור לדוגמה שהקראתי קודם מעמוד האינטרנט של האנליטיקאי האמריקני, אני יכול לדמיין כמה קשה זה יכול להיות למטפל כזה להקשיב למטופל ששם את המיניות במרכז, אם הוא נתקל בפציינט ״פרוידיאני״ שכן מתעקש לשים במרכז את המיניות הילדית. אני מניח שלאנליטיקאי הזה יהיה קשה יותר להקשיב לסוג כזה של תקשורת והוא יעשה איזו תנועה לחסום אותה.
ייתכן שעל פניו אנחנו ״נסוגים ממגע״ עם הזולת החי והרוטט שאיתנו בחדר ומתמסרים להרהור על התיאוריה, שהיא אובייקט ליבידנאלי של המטפל לכל דבר ועניין. אבל אני לא רואה בעצם העובדה שהתיאוריה היא מחוץ למטופל או שהיא אובייקט של תשוקה מסוימת שלי מכשול להתקרבות ולמגע רגשי איתו. אהבת האנליזה היא במידה מסוימת ״דרך המלך״ לאהבת המטופל. ישנם הרבה פרמטרים שהם חוץ-תיאורטיים המשתתפים במפגש הטיפולי והתיאוריה היא חלק מהלא-מודע שלי, מהנוכחות שלי בחדר. פעמים רבות שמעתם מדריכים שאומרים ״תשכחו את התיאוריה״. לאמירה זו יש תוקף אם אתה רואה בתיאוריה תותב או אזמל מנתחים ולא נוכחות חיה ב-mind של המטפל האנליטי. לבקש ממטפל דינמי לשכוח את האובייקט האנליטי שלו זה כמו לבקש מפסנתרן לשכוח את התווים. בוודאי שכשהוא מנגן הוא חושב על מוזיקה ולא על קריאת תווים, אבל בעיניי, מופרך לטעון שאין קשר בין היכולת לעשות מוזיקה לתווים.
באחד מסיפוריה הקצרים של דורותי פארקר היא אומרת: ״כשהטלפון לא צלצל ידעתי שזה אתה״. קורים לנו דברים רבים כשהמטופל שותק. הייתה לי שעה כזאת השבוע, שבה התעניינתי בשתיקה לא מוכרת לי של מטופל. מטופל ותיק, שעל פי רוב אוהב לדבר באנליזה, שותק כבר הרבה זמן. ובכן, כשאני מקשיב לשתיקה של המטופל הזה אני לא כל כך בטוח שזה הוא. האמת היא שזה היה די מרענן לשמוע אותו שותק. אני יודע שהוא קצת בדיכאון, הוא עבר משבר חיים גדול והוא לא רגיל לדבר על זה. הוא רגיל לדבר על דברים שמסעירים ומרגשים אותו ופחות על הדברים הכבדים וחסרי המילים שמתרחשים בחייו. כך אני יושב למראשותיו של המטופל שלי ומתמוגג קצת יותר מדי מהשתיקות שלו בימים האחרונים. היום עלה בדעתי שעליי לבדוק אם יש משהו מסוים שכדאי שאקשיב לו בתוך השתיקה הזו. אני מוכן להניח לו, וזה בסדר, אבל רציתי לוודא שכאשר אני מקשיב והוא שותק נהיה פחות או יותר, כמו שאומרים באנגלית, ״באותו עמוד״.
אני חושב על ההקשבה שלי למטופל בזמן השעה קצת כמו טיול עם כלב בלי רצועה. כן, אני רוצה שהכלב יתרוצץ ויהיה שמח אבל אני לא רוצה שייעלם לי לגמרי משדה הראייה, שלא אדע כלל לאן הוא נעלם. חשוב לי לבדוק מדי פעם שאני לא סתם מסתובב לי עם הקשב-המרחף-באחידות שלי – איפה אני ואיפה הכלב. לדעתי זה לא נכון לתת ליותר מדי זמן לעבור בלי להשמיע קול. ישנם אנליטיקאים שמספרים על אנליזות רפאים כאלה, שקיימו במשך שנים עם מטופלת שלא השמיעה קול. זה מעניין מאוד כמובן ויש כאן כר נרחב לטווייה של כל מיני מחשבות ותיאוריות על אודות מסתורים נפשיים ומצבים מנטליים ראשוניים, על בסיס השתיקות העצומות האלה שמתפתחות לפעמים בשדה האנליטי. אבל אותי מעניין מה המטפלת עשתה בזמן הזה. למה מול הנוכחות השותקת של מטופלת חייבת הייתה להתפתח נוכחות שותקת של מטפלת? ולא צריך לזייף פירושים בשביל זה. אפשר להוציא איזה המהום שהרבה פעמים עוזר למטופל. פעמים רבות מטופלים שותקים וצריך להזכיר להם שהם שותקים. כשאומרים למטופל ״אתה שותק עכשיו״ או ״אני מקשיב לך״ הוא לפעמים יחבר את המוניטור וישתף אתכם במה שעבר לו בדקות האחרונות בראש. הוא יפזם לכם איזה שיר שהתנגן בראשו, או ייתן מילים להזיה ויזואלית או מגעית שהייתה לו לפני רגע, ושלא עלה על דעתו שתעניין אתכם. אני גם לא מוציא מכלל אפשרות טכניקה אקטיבית שבה מציעים למטופל שתקן שידבר על נושא מסוים או שיגולל את מה שקרה לו בשעות שקדמו לפגישה עם המטפל. לא הייתי מערבב את הטכניקה הפעילה הזו עם ״פנטזיות כפויות״ מהסוג שפרנצי השתמש בו לזמן מה או עם טכניקות התנהגותיות אחרות כמו ״דמיון מודרך״. אבל, כאמור, ישנם מקרים שבפירושים בלבד לא נוכל לחלץ מטופל אם הוא נתקע לתקופה ממושכת בתוך פנטזיה שגרמה לו לאילמות, או בתוך מסתור נפשי כלשהו, מבלי שיש לו יכולת לתקשר איתנו. אם מדובר באנליזה ולא בפסיכותרפיה אז מעבר משכיבה לישיבה לא מהווה ערובה לשחרור חרצובות הלשון, וזו אסטרטגיה שאני לא מעדיף.
פרויד חשב שהשתיקה של המטופל מבשרת על עמדה הומוסקסואלית שפילסה את דרכה לקדמת התודעה. זו תובנה עתירת קלוריות אם לוקחים בחשבון ש״עמדה הומוסקסואלית״ היא מושג מורכב אצל פרויד. היא כוללת גם ערגה להתמזגות וגם חרדה מפני אחרות, ולדעתי זו עמדה שכוללת בתוכה גם את מה שמלאני קליין לימים תזהה בשם envy.
הפסיכואנליזה מערערת במידה מסוימת על האתוס של המבט על האובייקט בכלל ושל המבט ״לתוך העיניים״ בפרט. בתרבות שלנו העיניים הן ״ראי לנפש״ והמבט לעיניים נקשר עם החיפוש אחר האמת. והנה באה הטכניקה האנליטית, שמעדיפה את ההקשבה למילים של המטופל על פני ההתבוננות בו ומוותרת כליל על המבט לעיניים לטובת ההתבוננות הפנימית. באנליזה להבעות הפנים אין משמעות תקשורתית רבה כי אנחנו לא רואים את הפנים אחד של השני. אני מקווה שגם כשמטופל יושב על כורסה מולכם אתם לא עושים שימוש יתר במימיקה, מצד אחד, או בקריאת הבעות הפנים של המטופלים, מצד שני. נראה לי אפילו חודרני למדי להתייחס להבעת פנים או לתנועות גוף של אדם שיושב מולי, או שוכב על הספה האנליטית לצידי, גם אם מטרת המפגש היא להבין אותו ולהיות במגע רגשי איתו. אני נשארתי די נאמן למסורת אנליטית שבה לא מפרשים תנועות גוף של מטופלים אלא רק במקרים מיוחדים. אני אפילו משתדל לא להסתכל לכיוון המטופל כשהוא על הספה, כדי שלא אמלא פערים בהקשבה ובהבנה באמצעות רשמים מחוש הראייה. כשזה קורה, ואני תופס את עצמי מתעניין בלבוש, בריח או בצורת ההליכה של מטופל, או בהיעלמותה של טבעת מוכרת מכף היד שלו, אני אשתדל ״לתייק״ את ההתרשמות הזו היכנשהו ולא אמהר להתייחס אליה או למשמע אותה. אשאל את עצמי אם יש למבט שלי לעבר המטופל או למבט שלו לעברי איכות מציצנית או איכות של חרדה. אמתין עד שהדבר יתקשר לי עם משהו בדיבור של המטופל, עם סיגנל נוסף מהלא-מודע. מטופלת מעיפה מבט מהיר לעבר פלג הגוף התחתון שלי בכל פעם שהיא נפרדת ממני. האם לקשור את הסימפטום הקומפולסיבי הזה שהבחנתי בהתפתחותו מתישהו בשנה השנייה באנליזה לתלונותיה החוזרות ונשנות על כך שכל הגברים ברחוב מסתכלים לה על החזה? ישנם מטופלים בפסיכותרפיה שרגישים להסטות המבט של המטפל מהם. ישנם מטופלים שלא אוהבים את המבט של המטפל, וגם מטפלים (למשל פרויד) שלא אוהבים שנועצים בהם עיניים. נדמה לי שעם השנים יותר אנליטיקאים ממקמים את הכורסה שלהם כך שהם יוכלו לראות את פני המטופל השוכב. כנראה שבעידן הנותן עדיפות גדולה כל כך למבט ולדימוי הוויזואלי גם לאנליטיקאים כבר קשה לוותר עליו. מי יודע, אולי בקרוב נרגיש צורך להוסיף אימוג׳ים להתערבויות שלנו.
יש מטופלים שלא מרגישים בקנאה שלהם, אבל יש סימנים לכך שבפנטזיה שלהם המטפל יושב שם על תקן של ״אחר גדול״ עם איזשהו ספר שמאפשר לו להבין כל דבר אצל המטופל ובעולמו. זה די קלאסי שהמטופל פתאום עסוק בספרים שיש לכם על המדף או ליד הכורסה. באותו רגע המטופל מדמיין שאם גם לו היה את הידע הוא לא היה צריך את האנליטיקאי. ישנה קנאה בתיאוריה כתגובה לחווית התלות ב-mind הפורה של הזולת. אבל היחסים עם הידע של האנליטיקאי הם עולם ומלואו ואני לא ממהר לפרש עניין של מטופל בספר שהוא משער שאני קורא עכשיו כ-envy. לפעמים זה בדיוק ההפך: המטופל אולי הבחין בספר שמונח לצד כורסת המטפל, אבל הספר שעליו הוא מדבר באסוציאציות שלו מסמן את השותפות שנוצרה בינו לבין האנליטיקאי. הם כותבים אותו יחד, ואין סיבה שמטופל שיודע שהמטפל שלו הוא אדם כותב לא יראה את עצמו כשותף באיזה שהוא אופן למעשה היצירה של המטפל שלו. זו זכותם המלאה של מטופלים לראות את עצמם כשותפים למסע שלנו או אפילו כמורים שלנו.
היכרות עם תיאוריה מעשירה את האובייקט האנליטי הפנימי ואת הרפרטואר הקליני. היכולת לזהות תוך כדי ההקשבה אלמנטים מתוך תיאוריות הופכת את תיאוריית ההקשבה של המטפלת לעשירה ופתוחה יותר. אבל כדאי שנכיר גם את האופי הקצת נוירוטי שמאפיין את היחסים שלנו עם תיאוריה מסוימת. לפעמים תיאוריה תשתלט על ההקשבה שלנו ונתקשה להבחין – זו הבחנה שהציעו בריטון וסטיינר בעקבות ביון – בין ״עובדה נבחרת״ לבין ״רעיון שזוכה להערכת-יתר״ (Britton and Steiner, 1994). לפעמים התיאוריה המועדפת עלינו מתפקדת כ״דעה קדומה״ ומצמצמת את טווח ההקשבה שלנו לחומר שמביא המטופל.
כל תיאוריה פסיכואנליטית מציעה ״עסקת חבילה״. יחד עם התיאוריה אנחנו מקבלים לא רק סכמה התפתחותית, מודל של ה-mind ומנגנון ריפוי, אלא גם סטריאוטיפיזציה של תיאוריות אחרות. לא חייבים לקבל את כל מרכיבי העסקה שיצרני התיאוריות הפסיכואנליטיות מציעים לכם, מה גם שלעיתים הם מחביאים מאיתנו כל מיני צדדים נוירוטים ואידיוסינקרטים בעסקה הזו. הם בעיקר ידאגו להסתיר מכם את נקודות ההשקה וההסכמה שיש בין התיאוריה שלהם לתיאוריות אחרות. אני מציע לכם להכיר את המאמרים שבהם תיאורטיקנים מציגים את ההתקרבות או הפרידה שלהם מתיאורטיקנים אחרים שהיו מטפלים או מדריכים שלהם. כהיסטוריון יצא לי לקרוא לא מעט הספדים שאנליטיקאים כתבו על עמיתים ומטפלים שלהם וראיתי שהסוגה הזו של הנקרולוג, obituary, ספגה חלק לא מבוטל מהלא-מודע של התפתחות המחשבה הפסיכואנליטית. ראו את ההספד של ויניקוט על סטרייצ׳י, או את המאמר שלו על קליין, את המאמר של גנטריפ על האנליזות שעבר אצל פירברן ואצל בולבי, את שתי האנליזות של מר קוהוט. אלה מאמרים שמראים לנו איך תאורטיקן, אדם שלימים ייצר תיאוריה, פגש תאורטיקן אחר, טופל בתיאוריה אחרת. גם את דיוני המחלוקת בלונדון בתקופת המלחמה כדאי לקרוא מההיבט הזה. אדוארד גלובר הפרוידיאן מטיח בפאולה היימן הצעירה שהיא ״משחקת ברעיונות של פרויד כמו גורת חתולים עם כדור צמר״ (King and Steiner, 1991, pp. 559-560). נניח רגע בצד את הטון הפטרוני של גלובר ואת ההמעטה (הלא פרוידיאנית לדעתי) בחשיבות של ״משחק ברעיונות״. מנקודת מבטו, היימן מייצגת את עמדתה של מלאני קליין בדיוני המחלוקת, מתוך ״אי-הבנה״ של העמדה הפרוידיאנית. אנחנו גם נמצאים איפשהו על הרצף הזה. הבנו את פרויד או את קליין או את לפלאנש כמו שהבנו אותם. אולי כמו האנליטיקאי האמריקני שהכרנו בתחילת המפגש, גם אתם חושבים ש״פרויד עצמו ירד מכל העניין של המיניות"?. האופן שבו מטפל מבין מודל תיאורטי או המלצה טכנית ומתייחס אליהם יכול למלא פונקציה של ״תצורת פשרה״ נוירוטית לכל דבר ועניין.
אצטט שיר על Reverie שנכתב כמאתיים שנה לפני שהפסיכואנליזה גילתה את המילה והגדירה אותה מחדש לצרכיה. אני חושב שהיחסים של המטפל האנליטי עם התיאוריה יכולים להיות די דומים ליחסים בין המציאות לבין ה-reverie שאמילי דיקנסון מתארת כאן. אנחנו לומדים הרבה תיאוריות כדי שבמידת הצורך נוכל לחלום ולהזות אותן בזמן שאנחנו מקשיבים למטופלים.
To Make a prairie/ Emily Dickinson
To make a prairie it takes a clover
and one bee,
One clover and a bee
.and reverie
,The reverie alone will do
.If bees are few
לברוא שדה נחוץ תלתן/ אמילי דיקנסון
לִבְרֹא שָׂדֶה נָחוּץ תִּלְתָּן
וְכֵן דְּבוֹרָה אַחַת,
תִּלְתָּן אֶחָד וְכֵן דְּבוֹרָה,
וַהֲזָיָה.
וְדַי בַּהֲזָיָה
אִם אֵין דְּבוֹרָה פְּנוּיָה.
(תרגום מאנגלית: שמעון זנדבנק)
