ד"ר בתיה שטרן
תהליך האינדיבידואציה (Individuation) הינו מושג מרכזי בתיאוריה היונגיאנית. קרל גוסטב יונג (1966a) מייחס מושג זה לתהליך המהווה מפתח למטרה המרכזית של מימוש עצמי בכל המובנים של האישיות המקורית המוסתרת מאיתנו, כמו גם פרישה וגילוי של השלמות הפוטנציאלית האוריגינלית. הסימבולים הנוצרים על ידי הלא-מודע למטרה זו, הם אלה שהמין האנושי תמיד השתמש בהם על מנת לבטא שלמות, הן במובן של wholeness והן במובן של completeness. יונג כותב:
Individuation means becoming an ‘in-dividual’, and, in so far as ‘individuality’ embraces our innermost, last, and incomparable uniqueness, it also implies becoming one’s own self. We could therefore translate individuation as ‘coming to selfhood’ or ‘self-realization' (Jung, 1966a)
במאמר זה, אדון במושג האינדיבידואציה של יונג, כתהליך מתמשך המוביל להתרחבות התודעה, ואתאר את מחשבתו של אריך נוימן באשר להתפתחות הנפשית המתרחשת בתהליך זה. לאחר מכן, אמשיך בהצגת מסכת עשר תמונות רעיית הפר, שמקורה בתרבות הזן הסינית, אליה אתייחס בראי מערכת המושגים עליה כתב נוימן. מפגש זה בין מושגי הפסיכולוגיה היונגיאנית והתרבות המערבית לבין מסכת המגיעה מתרבות המזרח, עשוי להאיר באור חדש את האופן בו נתיב האינדיבידואציה מוביל אל המימוש העצמי.
בבואו לתאר את טבעו ומהותו של הנתיב למימוש העצמי, יונג מדגיש שאין לבלבל בין אינדיבידואליות לבין אינדיבידואציה. האינדיבידואליות מייצגת את היחיד כמות שהוא, את המיוחדות הסינגולרית שלו (Jung, 1966a), אך האינדיבידואציה הינה תהליך של התקרבות אל שלמות פנימית, אל משהו שאינו ניתן לחלוקה, מעין תצרף של כל מרכיבי האישיות, המודעים והבלתי מודעים. כך, מתקבל ביטוי של צירוף ייחודי של האדם והאישיות המסוימת שלו יחד עם כל השכבות המונחות בתשתית האנושית הקולקטיבית שלו. זהו תהליך של התפתחות מתמדת, והתרחבות מתמשכת של חיי הנפש המודעים (Whitmont, 1985). בתהליך הזה של ההתקרבות בין מרכיבים מודעים לבין מרכיבים בלתי מודעים של הנפש, נוצרת זיקה בין מרכיבים המאפיינים את התודעה לבין ה-Self, המהווה גרעין המרכיבים של הלא-מודע – מרכיבים בלתי ידועים.
יונג שאב את מושג ה-Self מתוך האופנישדות (Jung, 1979), המהוות חלק מכתבי הקודש ההינדיים אשר קדמו לימי הבודהה ועוסקים בעיקר בפילוסופיה ובמדיטציה. בתוך כתבים אלה, מופיעים שני מושגים החשובים לענייננו: ה"אטמן" וה"ברהמן". בקצרה, מושג האטמן מתייחס ל״עצמי הפנימי״, לנשמה או לגרעין הפנימי של הנשמה, ואילו מושג הברהמן מתייחס לאלוהות אינסופית, ל״שלם האחד הניצחי״ או "נשמת היקום״. בדומה למושגים אלה, יונג ראה את גרעין ה-Self כנמצא בתוך האדם ומהווה את מרכז הלא-מודע שלו, אך במקביל גם כחורג מעבר לאדם, ומהווה את הכוליות הנמצאת מעל ומעבר למערכת התודעתית, כפקטור אי-רציונלי המאחד את כל הניגודים בנפש (Jung, 1989b). כלומר, הוא חובק וכולל את מה שניתן לחוות, כמו גם את מה שרק ניתן להתקרב אליו אך אינו ניתן לחוויה (Jung, 1989c). לעומת זאת, האגו, על פי יונג, הוא מרכז שדה התודעה, בו כלולה ההמשכיות והזהות של הנפש (Jung, 1989d). במילים אחרות, האגו הוא מרכז התודעה, בשונה ממרכז הלא מודע – ה-Self, אך באותו זמן הינו גם מרכיב של ה-Self. אם כן, תהליך האינדיבידואציה, הינו תהליך מתמשך של חיבור בין שני המרכזים – מרכז התודעה (האגו) ומרכז הלא-מודע (ה-Self). תהליך מתמשך זה מביא להתרחבות קבועה של התודעה, והוא בא לידי ביטוי בעיקר במחצית השנייה של החיים.
אריך נוימן (1905-1960), מבכירי תלמידיו של יונג, היה כותב פורה אשר תרם רבות לפיתוח ההגות היונגיאנית. הוא עלה לארץ בשנת 1934, ייסד את האגודה לפסיכולוגיה אנליטית-יונגיאנית בישראל, והיה בעל תפקיד מרכזי בכינוסי "Eranos" (כנסים המתקיימים בשוויץ משנת 1933 ומוקדשים ללימודים הומניסטיים ומדעיים וללימודי דת), שם נתן הרצאות מפתח שעסקו בפסיכולוגיה האנליטית.
בהתייחסותו למושג ה-Self, כתב נוימן כי אין מדובר בארכיטיפ (Archetype) בפני עצמו, אלא כי זהו מושג מופשט יותר, המהווה מישור נפשי עמוק וגבוה יותר מהשכבה הארכיטיפית (נוימן, 2013). ה-Self מתגלם ומתגלגל דרך הארכיטיפים בתהליך ההתפתחות הנפשית של האדם (Neumann, 1988). כך, הוא מופיע לראשונה בארכיטיפ האם, אחר כך בארכיטיפ האב, בהמשך כ-Self קבוצתי, ולבסוף כ-Self אישי. עם זאת, הוא אינו זהה לאף אחד מהארכיטיפים הללו. הארכיטיפ שלתוכו התגלגל ה-Self, מייצג באותה נקודת זמן דבר מה המהווה ערך עליון עבור האגו, אבל במעבר לארכיטיפ הבא – יש לשנות, להחליף או להרוג את מה שהיה קודם לכן בעל חשיבות עליונה. פירוש הדבר הוא שנוצר קיטוב ומתח רב בין ההיצמדות אל הישן לבין הדחף לעבור אל החדש. במצב זה, ההתפתחות תלויה בפתיחות יצירתית, וכמו בכל יצירה של משהו חדש, מתרחשת דקונסטרוקציה של הישן ורקונסטרוקציה של החדש. כך, על מנת להשלים את התפתחות התודעה, נדרש לא רק לקבל ולהזדהות עם ערכים עליונים, אלא מאוחר יותר גם לנטוש אותם ולסגת מהזדהות עימם. זאת אומרת שנוצרת מציאות קוטבית, כאשר הקיטוב הוא לא רק בין הישן לבין החדש, אלא גם בין החוץ לבין הפנים, בין דימויי העולם הפנימי לבין דימויי העולם החיצוני. לכן, הקיטוב הוא ציון דרך משמעותי בהתפתחות התודעה.
נוימן מתייחס גם למושג ״המציאות האחידה״ (Unitary Reality; נוימן, 1953, 1959; Neumann, 1989) אשר תורם להבנת טבעו של ה-Self. מושג זה הינו מטבע לשון המתייחסת למציאות האחדותית אשר קיימת תמיד בשורשי הנפש, והינה סוג של חוויה בה כל מרכיבי הנפש – המודעים והבלתי מודעים או בלתי ניתנים לחוויה, חוברים יחד. במציאות האחידה, הקיטוב בין אובייקט לבין סובייקט, בין חוץ לבין פנים, בין הנפש לבין העולם – עדיין אינו קיים (בתחילת החיים), או לחלופין, אינו קיים יותר (בסוף החיים). למעשה, העולם והנפש נחווים כאחדות, כפי שנחוו בראשית החיים, כפי שהילד הקטן, האדם המיסטי והאדם היצירתי חווים אותה (מושג "האדם המיסטי" של נוימן, מתייחס לאדם המתנסה במפגשים חוזרים ונשנים של המודע עם הלא מודע, של האגו עם ה-Self, ומממש בחייו מפגשים אחדותיים אלו, המהווים התרחשויות יצירתיות ומהפכניות מבחינה התפתחותית [נוימן, 1948]). זאת, לעומת המציאות הקוטבית המוכרת לתודעת האגו המפצלת והמפרידה.
בחזרה לתמורות שתוארו בהתגלמות ה-Self דרך הארכיטיפים השונים, ניתן להבין כי הן מאוד חשובות להתפתחות הנפש (Neumann, 1988). בכל פעם, ה-Self מתגלגל ומשתחרר מהגלגול הארכיטיפלי שבהתחלה קיבל על עצמו – הוא לובש את צורתו, ואחר כך פושט והורס אותה. חירות בסיסית זו של ה-Self וחוסר הצורה שלו, היא בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה להבנת נפש האדם, הדינמיקה וההתפתחות שלה. ה-Self הוא גורם מכוון הנמצא באזורים של המציאות האחידה (נוימן, 1953), ועל כן אין לו מקום – לא ניתן למקם אותו. הוא אינו בנפש ואינו בעולם – הוא שוכן מחוץ לקיטוב הזה. לכן, אנחנו חייבים להכיר בחוסר האפשרות שלנו להגדיר נוכחות זו בממדים של התודעה. כמו כן, הטרנספורמציה של ה-Self, אשר בשלבים שונים של ההתפתחות מתלבש בתלבושת ארכיטיפים שונים – זוהי תופעה אוניברסלית. כל התלבושות הללו הן מסווה בלבד, היות וה-Self מטבעו הוא חסר צורה, אלא הוא משתמש בצורה בהתאם לנסיבות. מעבר לכך, יש לנו את מה שנקרא ”SELF as such" כמהות מופשטת שאינה מוגבלת על ידי תכונות כלשהן פרי תודעת האגו, וכמהות שאינה מזוהה עם הדימויים הנפשיים שלנו, הפנימיים והחיצוניים כאחד. על פי נוימן, ה-Self יכול להפעיל כל ארכיטיפ. זוהי סמכות עליונה, דינמית וקומפנסטורית, הפועלת באופן אוטונומי, ללא התערבות תודעת האגו. השתנות זו של ה-Self, לבישת צורתם של הארכיטיפים השונים ופשיטתם מעליו, הינה תהליך טבעי שמדבר אל האדם, ותמיד כאשר זה כך, יש בזה משמעות.
האגו נולד מתוך ה-Self, או עובר דיפרנציאציה מתוך הכוליות הראשונית של ה-Self, על פי נוימן (Neumann, 1973b). בתהליך של צנטרוברסיה (Centroversion; התמרכזות) הוא מתפתח אל תפקידו כמייצג האינטרסים של כוליות נתונה זו אל מול התביעות של העולם הפנימי ושל הסביבה החיצונית. נוימן הגדיר את הצנטרוברסיה כ"פונקציה הנפשית של הכוליות, אשר במחצית הראשונה של החיים מובילה ליצירת האגו – מרכז התודעה". בשלב ההתפתחותי הראשוני, לאגו אין ידיעה אודות התלות שלו בשלם ממנו יצא. במחצית השנייה של החיים, המתבטאת בשינוי פסיכולוגי בגיל העמידה, תהליך הצנטרוברסיה משנה כיוון, והאגו מתחיל לקבל מודעות לגבי תהליך הצנטרוברסיה. התוצאה היא המודעות ההולכת וגוברת לגבי ה-Self כמרכז נפשי של השלמות. לקשר וליחס זה בין האגו לבין ה-Self נוימן קרא ״ציר אגו–Self״ (The Ego-Self Axis): האגו מהווה שלוחה של ה-Self ושניהם תמיד קשורים ביניהם ביחס של מוליד-נולד, בהדדיות ובמרחקים משתנים בהתפתחות לאורך החיים. כלומר: ציר האגו-Self נמצא שם מלכתחילה. נוימן ראה את תהליך האינדיבידואציה כהתמרכזות (צנטרוברסיה) סביב ציר האגו–Self, המתקיים באזורי הלא-מודע במחצית הראשונה של החיים, והולך ומקבל מודעות במחצית השנייה של החיים.
ο ארכיטיפ האחים: זהות, אינדיבידואציה ותסביך קין והבל
ο אחדות ונפרדות בחיי הפרט ובחיי עם ישראל: בהשראת 'תמול שלשום' של עגנון
ο ציר אגו-עצמי: עמוד השדרה של הנפש
ארצה להדגים את מערכת המושגים אותה טבע נוימן באמצעות המסכת של ״עשר תמונות רעיית הפר״. מסכת זו הוצגה לראשונה למערב בשנת 1954 על ידי ד.ט. סוזוקי אשר נתן פירוש לתמונותיה בהתאם לרעיון שהציג בהרצאתו – ״Awakening of a new consciousness in Zen״ (Suzuki, 1954). זוהי סדרת ציורים שמקורה בסין של המאה השתים עשרה לספירה, אותה צייר Kaku-an Shi-en, נזיר צ'אן (להלן, זן) סיני, ולאחר מכן הוסיף לכל ציור שירים והערות. ישנן מספר גרסאות של ציורים אלה, אך גרסת התמונות שתוצג במאמר הנוכחי היא זו הנמצאת במקדש Shokokuji שבקיוטו, יפן. השור, כשם גנרי הכולל זכר ונקבה (הן בסינית והן ביפנית), זוהי חיה מקודשת בהודו, וסוזוקי משווה אותה במאמרו (Suzuki, 1954) ל-Mind או Heart או Self. שלושת המושגים הללו מופיעים במאמרו כאיזשהו ניסיון לתת שם או מילה עבור המושג היפני "Kokoro", אותו סוזוקי מפתח בהמשך המאמר ומסביר כי זה הוא למעשה שם אחר עבור דימוי האל באדם. על המושג "Mind" כתב יונג בהקדמה לספר "The Tibetan Book of Liberation" ותיארו כמושג המתייחס ללב, למהות, לטבע המקורי (Jung, 1989a). יונג מוסיף כי בזן, המציאות הנפשית הקשורה ל-Mind נוגעת לראיית טבעו האמיתי של האדם –“Seeing one's own nature”.
סוזוקי התייחס במאמרו (Suzuki, 1954) לסדרת עשר תמונות רעיית הפר, באמצעות מושגים התואמים את שיטת ה"קואנים" של הזן היפני (Koan) – טכניקה המאפשרת תהליכים פסיכולוגיים בדרך להשגת סטורי (Satori) – התעוררות או הארה (Enlightment). סוזוקי כותב בספרו ״מבוא לזן בודהיזם״ (סוזוקי, 1969) כי אחת הדרכים לאמן ולהכשיר את התודעה לקראת ה-Satori היא שיטת הקואנים. הקואן הוא ״משפט או שאלה שהוצגו על ידי מורה, כשבכל אלה נעשה שימוש כאמצעי לפקיחת התודעה אל האמת שבזן״. סוזוקי מוסיף שבשיטת החינוך של הזן ישנו ערעור על הרגלי התודעה שלנו, באמצעות הקואנים, והקמה מחדש של המבנה הישן על בסיס חדש; סיגול נקודת מבט חדשה להסתכלות על הדברים. הקואן מהווה שיטה הקוראת תיגר על הפיצול השורשי בין האובייקט לבין הסובייקט בתוך תודעת האגו, על מנת לסלול את הנתיב אל המציאות המקורית האחידה, הבלתי מחולקת (Izutsu, 1982). ה-Satori הוא הבזקה פתאומית אל תוך התודעה של אמת חדשה שעד כה לא הועלתה על הדעת (סוזוקי, 1969). זה הוא מושג המתאר את מצב ההארה – Enlightment, המגיע באופן פתאומי וללא כל הכנה מוקדמת. ב-Satori חייב להיות שבר מנטלי כללי שהורס את ההצטברויות הישנות של האינטלקט ומניח את היסוד לחיים חדשים. מתרגלי זן, מקווים להשיג מצב זה בעזרת אימוני הקואנים, אם כי לא רק בעזרתם (Suzuki, 1954; Izutsu, 1982). כך, הם סוללים את הדרך להשגת התעוררות של תחושה חדשה אשר תאפשר להם לבחון את הדברים הישנים מזווית ראייה שעד כה לא הועלתה על הדעת.
מושג ה-Satori קיבל את התייחסותו של יונג בהקדמה שכתב לספרו של סוזוקי – ״מבוא לזן בודהיזם״ (Jung, 1989b). בהקדמה זו, הוא כתב שהתרחשות ה-Satori מתפרשת ומנוסחת כפריצה של ה-Self אל התודעה המוגבלת של האגו, המובילה לחוויה של שחרור ושינוי תודעת האגו. מכאן, אנו יכולים להבין שהתמורות המתרחשות בשיטת הקואן-סטורי הן אימונים הפותחים את האפשרות לפריצה פתאומית של תודעה חדשה, או של משהו שעד כה היה שם אך לא היה ידוע. לפי גישתו של סוזוקי, אם כך, מסכת עשר תמונות רעיית הפר מתארת את הנתיב אל ההארה.
בחלק הבא של המאמר, אציג תחילה את התמונות ואת המשפטים הנלווים אליהן כסדרה שלמה, ולאחר מכן אנתח את התמונות לאור מושגיו של נוימן אשר הוצגו לעיל. לא ארצה לפתוח בהתייחסות למשמעות הפסיכולוגית של כל תמונה בנפרד, אלא אבקש להתייחס לרצף הפיקטוגרפי כהדגמה לנושא המרכזי של מאמר זה – התמורות בנתיב האינדיבידואציה. התרגומים לעברית אותם אני מצרפת, נעשו על ידי יעקב רז ודן דאור, בספרם: ״גואו-אן: איש מחפש פר״ (רז ודאור, 1996).
הטקסט: "מכיוון שמלכתחילה לא אבד, מה הטעם להמשיך ולחפש? הפנה עורף להארה ולכן התרחק. פנה לאבק – ולפיכך איבד. הרי מולדתו מתרחקים לאיטם והשבילים מתפצלים לפתע. שאלות של רווח והפסד, מה נכון ומה לא, צצות וכופות עצמן".
הטקסט: "נשען על הכתובים, הוא מפרש את כוונתם: קורא בדברי חכמים, הוא מבין את האותות. הוא תופס שכל הכלים עשויים מאותה מתכת; שריבוא היצורים אינם אלא הוא עצמו. אבל אין הוא מבחין בין הישר לבין העקום, ואיך יבדיל בין האמיתי לבין המזויף? בשער הזה עדיין לא נכנס; לעת עתה אינו רואה אלא את העקבות".
הטקסט: "בעקבות הקולות הוא זוכה להיכנס, רואה את המקום ומגיע אל המקור. בהדרגה חדלים רשמי החושים להטעותו. בכל תנועותיו מתגלה הפר בשלמות; כמו טעם המלח במים, כמו ירקרקות הדבק בצבע; הקריצה והקורץ הם אחד, ואין עוד אחר".
הטקסט: "זמן רב רעה הפר הרחק ממושב אדם, והיום פוגש בו האיש; הנוף משובבו וקשה לרדוף אחריו; הוא מתגעגע לעשב המתוק ואינו חדל. לבו העיקש סורר עדיין, וטיבעו הפראי לא נרגע. אם ירצה האיש לאלפו יאלץ להלקותו בשוט".
הטקסט: "אך תעלה מחשבה בלב, מיד תבוא בעקבותיה אחרת. מן ההארה נולדת האמת, מן המבוכה - טעויות. לא מן הסביבה אלא מתוך הלב הן נולדות. החזק ברסן ואל תרפה, אל תניח לספקות להתעורר".
הטקסט: "המלחמה נגמרה; רווח והפסד נהיו לאין; שר שיר כפרי של חוטבי עצים; מחלל נעימת ילדים פשוטה; שרוע אפרקדן על גב הפר, בוהה אל העננים. אם יקראו לו - לא ישיב; אם ימשכו בכנף בגדו - לא יסב פניו".
הטקסט: "בדהרמה אין שניות*, והפר אינו אלא כלי ארעי, כמו השמות השונים מלכודת וארנבת; כמו ההבחנה בין הדג והרשת**; כמו זהב הנחשף מעפרותיו; כמו הירח הבוקע מבין העננים. דרך האחד (דאו) - אורה קר. הקול הנורא מחוץ לזמן".
* דהרמה זו מילה שאי אפשר לתרגם, ומתייחסת לחוק הכללי של היקום, בסיס למוסר, מה שקובע את מהותנו. אין בדהרמה שניות - ההעדפה היא לומר את הדברים בשלילה, כי היא שוללת את השניות, אבל אין זה אומר שיש אחדות.
** צ'ואנג דזה (פילוסוף דאואיסטי סיני שחי במאה ה-4 לפנה"ס) מתייחס לדימוי זה בקטע הנקרא "לשכוח את המילים": "המכמורת קיימת עבור הדג. משתפסת את הדג אתה יכול לשכוח את המכמורת. המלכודת קיימת עבור הארנבת. משתפסת את הארנבת, אתה יכול לשכוח את המלכודת. מילים קיימות עבור המשמעות, משתפסת את המשמעות, אתה יכול לשכוח את המילים. מי יתנני אדם ששכח את המילים כדי שאוכל להחליף איתו מילה!" (צ'ואנג דזה, 1977).
הטקסט: "נעלמה המבוכה, ונותרה השלווה. גם רעיון הקדושה אינו ניתן להשגה. התאוות הארציות נשרו כולן, ודיברי חכמים רק הבל. במחוזות ההארה אין טעם לשוטט, ועל מחוזות האופל יש לחלוף בריצה. אין הבדל בין שני אלה, וגם אלף עיניים לא יבחינו ביניהם. מאה ציפורים נושאות פרחים הן אות קלון למקום".
הטקסט: "מלכתחילה היה טהור ודומם, ושמץ אבק לא דבק בו. מתבונן בפריחה ובקמילה הבאות בזו אחר זו; חי בדממה הנאספת של אין-מעש. הוא אינו דבק באשליה ובגלגול, ומה בצע לו בהסתגפות ומשמעת? המים כחולים, ההרים ירוקים, והוא יושב ומתבונן בהתהוות ובכיליון".
(כאמור, שם התמונה תורגם על ידי יעקב רז, כנראה מיפנית. בתרגום לאנגלית שמצאתי [Spiegelman, 2004] מופיעה כותרת זו: "Bliss-bestowing hand" – ידיים המעניקות אושר).
הטקסט: "מאחורי הדלת העלובה הוא נחבא לבדו, ואלף חכמים לא יוכלו להכירו; את אורו הפנימי הוא מסתיר, ומפנה עורף לדרכים שכבשו הקדמונים. נושא דלעת חלולה על שכמו הוא ניכנס אל השוק; מטלטל את מקלו, הוא חוזר לביתו. בבתי היין וחנויות הדגים הוא עושה שהכל יהיו לבודהות".
נראה כי ניתן לחלק את מסכת התמונות לשני חלקים המובחנים זה מזה במאפייני הרצף הפיקטוגרפי. שש התמונות הראשונות מתוך עשר תמונות הסדרה, מציגות את היחס והקשר בין הדמות המרכזית – גבר צעיר, לא ילד ולא מתבגר – לבין השור. שש תמונות אלה נראות כרצף התפתחותי לינארי בו אנו יכולים לזהות היגיון במהלך ההתפתחותי של הדמויות. מהתמונה השביעית ואילך, ההתפתחות התמונתית אינה נראית יותר לינארית או בקטגוריות ההיגיון הרגיל, והמעברים בין תמונה לתמונה נראים כקפיצות ממציאות אחת למציאות אחרת. נדמה כי תפנית זו מייצגת תמורה מנטלית אשר מתרחשת בנתיב האינדיבידואציה.
לשתי הדמויות – האדם והשור שעל שמו נקראת הסדרה, עשויה להיות משמעות כייצוגים סימבולים של תכני נפש. נראה כי הבחירה בגבר צעיר משקפת אספקט מסקוליני (גברי) של התפתחות התודעה, וכי התמורה אותה עוברת הדמות לאורך הסדרה אינה אלא תמורה של התודעה. המסקוליניות מהווה ייצוג סימבולי של תודעת האגו (Neumann, 1973a), וככזו היא יכולה להצביע על פקטור פנימי מסקוליני כביטוי לחיזוק האגו כאיבר נפשי של התודעה. חוזק האגו הוא קריטי עבור התמורות הצפויות בדרך האינדיבידואציה, כפי שנראה בהמשך. בשלב ההתחלתי של נתיב האינדיבידואציה, הגבר הצעיר הוא בלתי ניפרד מהשור, וגם השור הוא ייצוג סימבולי של תכני נפש. הוא אחד הסימבולים של ה-Self על פי יונג (Jung, 1979), ואף מופיע בחזון יחזקאל הנביא (יחזקאל, פרק א׳ פסוק י׳) כביטוי גשמי ו"נמוך" של פני האלוהות. בנוסף, השור הינו חיה שבטבעה החייתי יכולה לייצג מצב של התחלה בטבע, היות ופריחת עונת האביב היא בסימן מזל שור. לכן, השור קשור לניצני האביב המצביעים על התחלה חדשה של מחזוריות השמש ושל הכוח היוצר בטבע. אפשר גם להתייחס למאפיין יותר רוחני הקשור לקרני השור המעוגלות; מקורותיה הפיקטוגרפיים של האות א׳ אשר מתחילה את האלף-בית העברי, הם בקרני השור. נראה, אם כן, שהשור יכול לייצג מיתוסים של התחלה (Hillman, 2008). סימבוליזציה זו של השור יכולה להצביע על דימוי של Self הנחווה באופן התחלתי או ראשוני, ומפגש זה עם ה-Self הוא ההתחלה של השלב ההתפתחותי הבוגר בנתיב האינדיבידואציה, כפי שבא לידי ביטוי במסכת זו של עשר תמונות רעיית הפר.
בתמונה הראשונה, הגבר הצעיר נמצא בחיפוש. החיפוש יכול לסמן את חוויית הכניסה אל השינוי המתחולל בתהליך הצנטרוברסיה, אבל אי אפשר לדעת מה הוא מחפש לפני שהוא מוצא אותו. תמונה זו, אם כן, היא נקודת הפתיחה. על מנת להבין את מצב ציר האגו-Self בשלב זה, יש צורך לשרטט בקצרה את מה שקדם לכך, ואנסה לעשות זאת באמצעות הפרק “Centroversion and the stages of life” שכתב נוימן (1937b) בספרו "The Origins and History of Consciousness”.
בתחילת החיים, לאגו הנולד מתוך ה-Self אין שום ידיעה על ה-Self, מפני שהוא שקוע בתוכו. היווצרות הנפרדות של האגו מתרחשת במהלך רציף מהילדות עד לסוף גיל ההתבגרות, בתהליך אשר יכול לקבל ייצוג מיתולוגי של מלחמת הגיבור. בפאזה הראשונה של הצנטרוברסיה, המגמה העיקרית היא חיזוק התודעה ויכולת הפעולה. השלמות האחדותית של תחילת החיים נפגמת כמחיר של תהליכי דיפרנציאציה של מרכיבי האישיות השונים, כמו גם מחיר של פיצולים בין הארכיטיפים הבסיסיים של האם והאב, ולאחר מכן בתוך כל אחד מהם. זהו תהליך היפרדות קשה וכואב עם מחיר של הידלדלות הדמיון והיכולת היצירתית, המאפיינים את ראשית החיים. בסוף גיל ההתבגרות, נוצרת קונסטלציה ארכיטיפלית חדשה עם קשר חדש בין האגו לבין ה-Self, כאשר עקרון המציאות, או העקרון הרוחני, המניע את הנפש להתפתחות, מנצח את הקשרים לאם ולילדות וגם את הלא-מודע. אז חלה התייצבות של האגו. המבוגר הבריא הינו בעל תודעת אגו יציבה, עם מידה רבה של ליבידו החופשי לסלילת הדרך פנימה חזרה אל הלא-מודע. במילים אחרות, התייצבות האגו בשלב זה, מפנה אנרגיה להתמרכזות כלפי ציר האגו-Self ומודעות לקיומו. זה הוא המצב בו אנו פוגשים לראשונה את גיבור סדרת עשר תמונות רעיית הפר, מצב בו הצנטרוברסיה נכנסת לפאזה השנייה.
בפאזה שנייה זו, ההתמרכזות סביב ציר האגו-Self נושאת אופי של מודעות הולכת וגוברת כלפיו. נוימן כותב (Neumann, 1973b) שזהו שלב בו מתחילה תקופה המתאפיינת בשינוי ניכר באישיות. המודעות כלפי ציר האגו-Self שופכת אור על אזורים שהיו חשוכים קודם לכן, והאגו נחשף לתהליכים כואבים הקשורים לתהליך האינטגרציה של ה-Self לתוך התודעה. הפאזה השנייה של הצנטרוברסיה כוללת גם תהליך התפתחות של ה-Self ואינטגרציה של מערכת זו, המובילים להתרחבות של התודעה על ידי האגו המשקיף ומהרהר על עצמו. האגו מפציע מתוך ההשקעה בחיזוק עצמו, והופך לכלי בשרות פונקציית השלמות.
בבחינת עשר תמונות רעיית הפר, נראה שהן נותנות תיאור פיקטוגרפי של הפאזה השנייה של הצנטרוברסיה, בה ציר האגו-Self עובר בעצמו טרנספורמציה. בשש התמונות הראשונות, החיפוש מוביל אל גילוי הדרגתי הכרוך באימון – לא של החיה המתגלה, כפי שהתמונה יכולה להתפרש – אלא של האדם המגלה, כך כתב סוזוקי במאמרו (Suzuki, 1954). אולם ה-Self המגולם בתחילת הסדרה כשור, עובר גם הוא תהליך התפתחותי בהמשכה. דמות הגבר הצעיר פונה בחמש התמונות הראשונות מימין לשמאל. בתמונה השישית, כאשר השור מוביל שמאלה, הגבר היושב על גבו, כמסמל בכך את היווצרותם של יחסים הרמוניים עימו, מביט לימין. בנוסף, בציור זה קורה משהו על טבעי – השור מחייך, ונדמה כי הוא פותח את השביל להתפתחות הבאה כאשר הוא נעלם מהסדרה. נראה אם כן, שמחוות הגוף, כתפנית גופנית של הדמות המרכזית של הסדרה, יכולות להוות ייצוג סימבולי של תפנית – תמורה מנטלית בנתיב האינדיבידואציה. נוימן (2015) מתייחס לכיוונים של ימין ושמאל בהרחבה, ומציין שכיוון הצד השמאלי מייצג את כיוון הלא-מודע, ואילו כיוון הצד הימני מייצג את התודעה. בהמשך רצף התמונות, נוכל לקבל מושג על מאפייני התודעה המתפתחים.
שש התמונות הראשונות, אם כן, יכולות לתת לנו מושג אודות הקשיים בשלב זה של ייסוד הקשר בין האדם לבין השור, או בין האגו לבין ה-Self, בדרך לאותה תמורה מנטלית. אחרי חיפושים ותהיות (תמונה 1: "שאלות של רווח והפסד, מה נכון ומה לא, צצות וכופות עצמן"; תמונה 2: "אבל אין הוא מבחין בין הישר לבין העקום, ואיך יבדיל בין האמיתי לבין המזויף?"), המפגש הראשון של הגבר הצעיר הוא עם אחורי השור (תמונה 3), שיכולים להיות ייצוג של הצד האחורי באישיות – צד הצל (Shadow). אצל האדם, הצד האחורי והנמוך – האחוריים, מעורר את תחושת הגוף הראשונה הנקשרת אל הצל (Neumann, 1990), זאת בניגוד לצד הקידמי העליון של הגוף – הפה, הקשור לאכילה. בגישה היונגיאנית, מושג הצל מתייחס לחלקים אותם מרגיש האגו כנחותים, ונוטה לשלול, להכחיש, ולהדחיק אותם. נוימן מיטיב לתאר חוויה זו של המפגש עם הצל בספרו על המוסר החדש, וכותב שזו הצורה המרה של המפגש עם העצמי, הנמצא בעצמו בתוכו. מבחן חוזק האגו שמתחיל במפגש זה, וחשוב על מנת שהנפש תעמוד בחוויה האחדותית המחכה בהמשך נתיב האינדיבידואציה, ממשיך אל התמונה הבאה במאבק בין האדם לבין השור (תמונה 4: "לבו העיקש סורר עדיין, וטיבעו הפראי לא נרגע. אם ירצה האיש לאלפו יאלץ להלקותו בשוט"). כל אחד מהשניים מנסה לאלף את האחר, ובתמונה הבאה (תמונה 5) נראה כאילו האדם הוא המוביל את השור, כהוכחה לחוזקו שהושג בתמונה הקודמת ולהתפתחות תודעתו. התמונה הבאה (תמונה 6), מגלה לנו שלמעשה מה שנוצר הוא מערכת יחסים הרמונית בין האדם לבין השור. שניהם שמחים – האדם מנגן בחליל, והשור מחייך – אבל השור הוא זה המוביל את האדם, כרמז על העומד להתרחש בהמשך. עד כאן, מצב התודעה היה רגיל, עולם מפוצל בין אדם לבין שור, עד לאינטגרציה ההרמונית בין שני העולמות (תמונה 6). בחזרה למערכת מושגיו של נוימן, ניתן לומר כי ציר האגו-Self קיבל כאן מודעות שהתגבשה ואפשרה את הקפיצה אל התמונה הבאה (תמונה 7) בה השור נעלם, אולי כביטוי לאינטגרציה שעבר לתוך האגו.
בתמונות 7 עד 10, ההתפתחות היא אינה כבר כזו הבאה מהרצון, אלא מתרחשת מעצמה, והתמונות רצופות בסימבולים שונים של ה-Self בהתאם. האדם שהיה מורגל בכך שההתפתחות נעשית מתוך הרצון, מקבל כאן מודעות מקטגוריה אחרת כאשר נעלמים הפיצול והניגודיות המאפיינים את התודעה הרגילה. תמונה 7 מגלה לנו משהו על התמורה המנטלית שהתרחשה, כאשר הדימוי הפיקטוגרפי מראה מספר מרכיבים: מבטו של הגבר הצעיר, אשר בתמונה 6 כבר היה מופנה משמאל לימין, שלא כפי שהיה עד כה, מקבל כאן חיזוק דרך תנועת הגוף ימינה, כשהוא נמצא למרגלות ההר כאחד הסימבולים של ה-Self על פי יונג (Jung, 2001a). בנוסף, מבטו של האדם מופנה אל השמיים, והוא נראה כנמצא במצב של תפילה או מדיטציה, כמו מתפלל אל ירח שהתאורה שלו אינה מטילה צללים. כמו שראינו, התפתחות הבאה מהרצון, כמו שהיה בשש התמונות הראשונות, כרוכה במאבקים שיכולים להיות קשים ואף מרים. אבל, לאחר שנראה היה בתמונה 6 שההליכה היא בדרך הביתה (כשם התמונה: "חוזר הביתה על גב הפר"), כעת בתמונה 7 ישנו מצב של שהייה והקשבה בתוך שלווה שקטה, אך פעילה.
קשה להבין את משמעות הירח המופיע בתמונה 7 ללא רקע הקשור למיתולוגיה היפנית (Kawai, 1995). ליפנים הערכה עמוקה לירח עוד מזמנים קדומים. בפנתיאון האלים הקדומים של יפן, אל הירח – Tsukiyomi, הינו אח לאלת השמש – Amaterasu, ולאל הסערה – Susanowo. אלת השמש ואל הסערה היו ביריבות מתמדת, ואילו אל הירח היה אל אמצעי – הוא עמד במרכז בין שני היריבים הללו ולא עשה דבר. הוא היה אל שותק אשר ניסה בשתיקתו לפשר ולאזן בין היריבים, בין ההפכים. לכן אל הירח נחשב לאל הריקות (Emptiness). שמירת מרכז הריקות כסולידי ואיתן היה מותנה באיזון הרמוני בין שני האלים היריבים. בפנייתו של הגבר הצעיר לכיוון הירח, במסכת עשר תמונות רעיית הפר, הוא נראה כאילו הוא מתפלל ופונה אל מרכז מאוד חשוב, מרכז הריקות (אותו נפגוש בתמונה הבאה), ונראה כמי שהפך להיות ״גיבור הירח״. נוימן מציין במסה שלו על יעקב ועשיו (Neumann, 2015) שבתרבות המזרח, הירח נחשב לעקרון עליון על השמש, כיוון שהירח הוא עקרון המקדם חיים ובעל השפעה מצננת, וזאת בשונה מהשמש החמה – השורפת. הוא מוסיף כי השמש, השולטת במזל אריה, נחשבת קשורה לתקופה הקשה בשנה בה החום שלה שורף ויכול להפוך את העולם למדבר. עוד ממשיך נוימן וכותב שיעקב המופנם, זה שפנה אל פנימיותו, מהווה ייצוג סימבולי של הירח מפני שהירח הוא תאורת העולם הפנימי, החשוך, כמו הלילה (בשונה מתאורת היום השמשית).
לפי דברים אלה, אנו מבינים את חשיבות הירח בתרבות המזרח כעקרון גברי. לפי הטרנספורמציה המתוארת בסדרת עשר תמונות רעיית הפר, מתבררת גם המשמעות של ״גיבור הירח״ כטרנספורמציה בהתפתחות שעד כה התרחשה על ידי הרצון, וכעת הופכת להתפתחות ספונטנית המתרחשת מעצמה. נוימן (2015) כותב שאור השמש מטיל בהכרח צל, וגיבור השמש, נפגש ונלחם בצל. זאת, בדומה לדימוי החזותי המופיע בתמונה 4, בה האדם נאבק בשור. ואילו כאן, בתמונה 7, אנו רואים שההתפתחות התודעתית מביאה להפיכתו של גיבור השמש, הנאבק למען ההתפתחות, לגיבור הירח – גיבור שאינו צריך להילחם יותר בצל ומוכן להמשיך את תהליך ההתפתחות, כי התהליך עדיין לא הסתיים. המשך ההתפתחות מגיע מעמדה אינטרוברטית, עליה מצביע נוימן (2015) ככזו היכולה להוביל לרמה גבוהה יותר של התודעה.
מכאן והלאה, ההתקדמות אינה מורגשת יותר כפעילות של האגו, והיא הופכת ספונטנית ושקטה. הגיבור נישא בהרמוניה עם אמון ובטחון להתאחדות עם מרכיבים פנימיים שלא תמיד ידועים לו. הסבל, שהיה חלק בלתי נפרד מהתמורות שהתרחשו בשלב הראשון, והיה קשור לפיצול בין אובייקט לבין סובייקט – לא קיים יותר. התמורות המסוכנות שבחנו את חוזק האגו – אין בהן יותר צורך. כעת, הן מתרחשות מעצמן, מתוך עצמן, ובאחדות פנימית עם ציר אגו-Self סולידי ואיתן, המאפשר את המצב הנגלה לנו בתמונה 8. תמונה זו מגלה לנו מצב של מעבר לשלמות ולאחדות פנימית, המיוצג על ידי העיגול שבתמונה, לו אין גבולות וגם לא מרכז. העדר גבולות העיגול הופך אותו לאינסופי, וככזה, המרכז שלו יכול להיות בכל מקום או בשום מקום, והוא מעל לכל הפיצולים התודעתיים. זהו דימוי היכול לתאר את המושג של המציאות האחידה עליו דיבר נוימן, כפי שתיארתי קודם לכן. מצב זה, הוא כבר מעבר לכל, מעבר לאינטגרציה של מרכיבים פנימיים. כל מה שהיה קודם נעלם, אולי כדימוי לחוויה של מוות ובו-זמנית של לידה מחדש (Neumann, 1973a). החוויה כשלעצמה היא זו הקיימת, והאגו, אשר עבר סדרת מבחנים בהם נמדד חוזקו, נפתח כעת לפעילות בשירות ה-Self – הלא הוא, מצע החיים. נוימן מכנה מצב זה "המהפכה הקופרניקאית של הנפש", כיוון שהתודעה הפונה פנימה נעשית ערה ל-Self מסביבו האגו חג ונע, בפרדוקס תמידי של זהות ואי זהות.
אפשר להתייחס לדימוי המופיע בתמונה 8 כ״נקודת הריק היצירתית״, במושגים של נוימן. במפגש של האגו עם ה-Self, מהסוג שנראה בתמונה זו, נחשפת נקודת השורש של הריק היצירתי (נוימן, 1959). מפגש זה יכול לייצר כאן תמונה של תמורה בציר האגו-Self, היות והציר נראה כחורג אל מחוץ למבנים המרכיבים אותו, אל מקום הנמצא מחוץ לתודעה, אך מבחינת התודעה המקום הזה הוא נקודת הריק (נוימן, 1953). במושג זה אותו טבע נוימן, יש דמיון להגדרתו של סוזוקי את מושג ה״ריקות" (Emptiness) בזן, כמונח שאינו ריק של לא-כלום, אלא ריקות שיש בה חוויה של מלאות ואין-סופיות. נקודת הריק היצירתית שוכנת בתוך האדם, ונוימן מוסיף ומתאר אותה כמקדש, המיכל המקודש, המעיין וגן העדן. זה הוא התחום העל-אישי (טרנספרסונלי) אשר יוצר את האדם, ובאופן פרדוקסלי הוא חסר זמן וגם יוצר את הזמן. נקודת הריק היצירתית עוסקת במהותו של התהליך היצירתי ועומדת במרכזה של כל חווית מפגש בין האגו לבין ה-Self, אשר לדברי נוימן, הובילה בהמשך להשלכת הדימוי התנ"כי של הבריאה מתוך אותו הריק. אם כן, תמונה 8 יכולה להוות דימוי של ״חווית אחדות״, בה כל ההוויה הפסיכולוגית היא אחת, ללא פיצולים וללא ניגודים – ובמובן זה אין בה הפרדה בין האגו לבין ה-Self, ובכך כל ציר האגו-Self מתמוסס. בשל העוצמה של המצב הזה, היציאה ממנו תלויה בחוזק האגו שהושג קודם לכן.
אך התהליך לא מסתיים כאן. במושגי ציר האגו-Self, חשוב שההתנסות תעבור דרך המודעות של האגו האינדיבידואלי והחד-פעמי (לעומת ה-Self המתואר כנצחי וקולקטיבי). כל עוד הדבר לא הושג – הוא אינו קיים מבחינת המודעות. לכאן נכנסת התמונה התשיעית במסכת: כותרת התמונה ״חוזר אל השורש, שב אל המקור״, מרמזת לנו על חזרה מתוך העולם המופשט שהוצג בתמונה הקודמת. מתוך תמונה 8 נוצרה האפשרות לרגע של ״המפץ הגדול״, כנקודת מעבר בין מציאויות. מחד, מציאות על-ממדית נעדרת קואורדינטות של זמן/מרחב, ומאידך, מציאות תלת ממדית של זמן/מרחב, באמצעותה האגו מכיר את העולם. נקודת מעבר זו הינה רגע של בריאת העולם החדש במושגים של התודעה. כעת, חוזק האגו נבחן מחדש בדמות החזרה לעולם מציאות התודעה. המקורות והשורשים המדוברים – הם אלו של החיים הנפשיים, שכעת יש להם סיכוי להשיג מודעות רחבה יותר. הדימוי הפיקטוגרפי בסדרה הוא של עץ עם שורשים גלויים. במובן מסוים, תמונה 9 אינה נפרדת מתמונה 8, מפני שהשורשים היו שם במציאות האחידה. אולם כעת, השורשים, שורשי הנפש, נעשו גלויים – לתודעה. החזרה והשיבה המיוצגות כאן, מחזירות אותנו למשפט של התמונה הראשונה – "מלכתחילה לא אבד". נראה כאילו בתמונה הראשונה מוצג לפנינו סוג של קואן, שאלת חיים. כעת, בתמונה השמינית והתשיעית, מגיעים ל-Satori – ההארה, תשובת תובנה. הטקסט של התמונה התשיעית ("מתבונן בפריחה ובקמילה הבאות בזו אחר זו... המים כחולים, ההרים ירוקים, והוא יושב ומתבונן בהתהוות ובכיליון") מרמז שכל התהליך שעברנו עד כה הוא מהטבע. אנחנו חשבנו שנלחם, אבל למעשה כל התהליך הוא טבעי, חלק מהטבע. כל ההתפתחות אליה נדחפת התודעה היא מהלך טבעי המצביע על דחף רוחני אשר מבקש לקבל ביטוי במודעות. העץ מביא אותנו לטבע עצמו בכל מורכבותו, והמחפש רואה כעת שהוא עצמו חלק מהטבע, שיש לו את ה-being שלו, והמטרה שלו.
נוימן כותב על המפגש עם ארכיטיפ העץ (Neumann, 1973a), המייצג את העולם של חוקי הטבע הפרסונלי והטרנספרסונלי. כעת בתמונה 9, נראה כי הוא מופיע כאחד הסימבולים של ה-Self. השינוי המתחולל במפגש כזה, הוא התגבשות היכולת להבין את נפלאות הטבע. האדם המוצא בתוך עצמו ובתוך חייו את הטבע האישי והעל-אישי, מגיע לתובנה כי אינו יכול לחיות כאחר מעצמו, וכי הוא עצמו מצוי בתוך הטוטאליות של הקיום וזהו הטבע המבטא את עצמו. אם כן, אנו יכולים לקבל כאן מושג על משמעות סימבול העץ כאחד הדימויים של ה-Self, של תהליך הטרנספורמציה ושל ההארה (Jung, 2001a). ההארה, שהיא כאמור שם אחר ל-Satori, מוגדרת על ידי יונג (Jung, 2001b) כחוויה של ראיית אור שלא מהחושים, אלא מחוויית האחדות, שהיא חלק מהטבע.
בתמונה העשירית, הדימוי הפיקטוגרפי מראה לנו שני אנשים. עד כה היה לנו איש אחד, או שום איש. כעת יש לנו שני אנשים – מבוגר וצעיר. המבוגר – זה שעבר את מסע החיים, מתבונן ימינה, והצעיר – שנראה אולי כמי שמסע החיים עדיין לפניו, מתבונן שמאלה. שניהם נושאים מקל עם משא: לצעיר שק קטן, ולמבוגר שק גדול. הן כותרת התמונה ("נכנס אל השוק בידיים שמוטות") והן הטקסט המוצמד אליה – מדברים על המבוגר. הוא נראה ככל האדם בכניסתו אל השוק, אך ידיו מעניקות ברכה ואושר. בהמשך, נאמר על האיש המבוגר הזה, כי מגע ידיו גורם לכך שגם עץ יבש או מת, יפרח מחדש, וכי כל מי שבא במגע איתו נהפך לבודהה. במילים אחרות, האיש המבוגר משרה הארה על כל הנקרה בדרכו – אנשים ועצים, אשר אינם אלא דימוי סימבולי לחוקי הטבע, שהם חוקי החיים. ניתן להקביל את המבוגר לדימוי הזקן החכם, שהוא אחד מדימויי ה-Self גם כן (Von Franz, 1978), ובכך דימוי זה חותם את שרשרת ההתפתחויות של דימויי ה-Self המופיעים בסדרה: שור, הר, עץ, אדם. ברצוני להתעכב מעט על דימוי הבטן השמנה של האיש המבוגר, כהדגמה לרעיון ההשראה הנובעת מהאדם שזכה ב-Satori. אזור הבטן העליונה הוא משכנה של צ'קרת מקלעת השמש, אשר על פי הקונדליני יוגה, מכילה את הכוח הדינמי הפוטנציאלי הטמון בגוף האדם (Jung, 1999). זה הוא מרכז מאוד חשוב – מרכז הדינמיזם, האנרגיות וכוח רצון, אותו משווים לכוח השמש, בלעדיה אין חיים (צ'י – אנרגית החיים). מקלעת השמש מקרינה ומפיצה אנרגיה דרך כל המסגרות האנושיות, מפעילה ומווסתת את פעילויותיהם של האיברים ומערכות הגוף, ושל כל תהליך החיים, והינה חשובה לשמחת החיים ולמלאותם. הבטן השמנה של המבוגר עשויה להיות עדות לתהליך שעבר, שהוא מסע חיים.
הטקסט של התמונה הזו אינו מתייחס לצעיר, והוא אינו נלקח בחשבון בכל הכתבים שקראתי המבארים את משמעות הסדרה. לכן, הצעיר הזה נותר בעיני כמו חידה בפני עצמה. הוא מביט לשמאל, ובעצם נראה כאילו ישנו דיאלוג בין המבוגר שעבר את הדרך, לבין הצעיר – זה שהדרך עדיין לפניו. כעת, לאחר התיאור של נוימן את ציר האגו-Self וכל התמורות שעבר במסע החיים – נראה כאילו שני האנשים הם בעצם דימוי של הציר הזה. הם מסתכלים אחד אל השני, והמבט הזה יכול לייצג מודעות של האחד כלפי השני, קשר מודע: המבוגר/הזקן החכם כדימוי בן-אנוש של ה-Self, והצעיר שיכול להוות דימוי של האגו כפי שהיה נראה בתחילת הסדרה – אגו שביסס את עצמו, ומתפקד היטב בחיים ובחברה. אם בתחילת הסדרה הצעיר חיפש – כעת הוא פוגש, ואילו המבוגר פוגש גם הוא – כאילו רצה להיות בתודעה של הצעיר. מבחינה סימבולית, אפשר לומר שלא רק האגו, המרכיב הארעי בחיינו, רוצה לקבל הכרה ולהשאיר חותמת ב-Self, במרכיב הניצחי, אלא שגם ה-Self רוצה לקבל הכרה, התגלמות באדם, ולהיות ידוע עד כמה שניתן. שני המרכיבים עברו טרנספורמציה, שמשמעה הוא שגם הציר המחבר ביניהם עבר תמורה: התודעה התרחבה.
ניתן לראות מערכת יחסים זו בין המבוגר לבין הצעיר דרך הפריזמה של המיתוס של אוזיריס, אותו נוימן ראה כשם נרדף לטרנספורמציה (Neumann, 1973a). אוזיריס, האל המצרי אשר בותר ונקרע לגזרים על ידי אחיו סת, קיבל חיים חדשים בדמות בנו הורוס. זוהי טרנספורמציה עצמית אותה מכנה נוימן ״Man’s Divine Sonship״, והיא חבויה שם מההתחלה, אך יכולה לקבל מימוש על ידי האיחוד ההרואי בין האגו (הורוס) לבין ה-Self (אוזיריס). נראה כי התמונה העשירית במסכת עשר תמונות רעיית הפר, יכולה להוות דימוי פיקטוגרפי של מימוש זה. הרעיון הגלום בכך, על פי נוימן, הוא של יצירת “Higher Masculinity” - תמורה של החניך לגבר גבוה – "Higher Man", כביטוי סימבולי של תודעה גבוהה.
הדימוי החזותי בתמונה העשירית יכול להצביע על התמורה של כל מרכיבי ציר האגו-Self במסע החיים. מאורעות והתרחשויות שהיו מקודם נסתרות מעינינו, פנימיות ובלתי מודעות – כעת קשורות לתודעה, ובכך מאפשרות את מימוש הצירוף החד פעמי של האגו המסוים והסופי, עם מרכיב ה-Self הניצחי שהוא בלתי נפרד מהאישיות שלנו. התפתחות התודעה כפי שהיא מתוארת באמצעות סדרת עשר תמונות רעיית הפר, מצביעה על המהלך ההתפתחותי של ציר האגו-Self שעובר מספר תמורות, עד למצב של התמוססותו (בתמונה 8), ובהמשך למרכוזו בתוך האישיות, מרכוז אשר משפיע גם על העולם.
היות וסדרת עשר תמונות רעיית הפר היא סדרה שהגיעה אלינו מתורות המזרח, אני רוצה להוסיף מספר מילים של נוימן בהן הוא מתייחס למצבם של חכמי הזן, בהקשר זה של השגה ומימוש התודעה הגבוהה (נוימן, 1953). הוא כותב שהאחדותיות שהושגה בתהליך המרכוז, נעשית ברורה יותר באומנויות הזן הנעלות, שבאמצעותן תהליך זה מקבל ביטוי – שירה, הגשת תה, אומנות הקשת, קליגרפיה וציור, אומנות החרב, וסידור פרחים. לפי נוימן, העשייה באומנויות אלה היא ביטוי לספונטניות הממורכזת. המרכז של עשייה זו אינו נמצא באגו, אלא בעיקר בא לידי ביטוי בפעילותו של ציר האגו-Self. נוימן כותב שמטרת תרגול הזן היא התגשמות העצמי האנונימי – הגבוה, הטרנסצדנטי, חסר הצורה וחסר שם או מאפיין תודעתי כלשהו (זה בו פגשנו בתמונה 8). כלומר, האומנויות הללו הן תרגול של חווית העצמי האנונימי אשר בסיכומו של דבר מקבל ביטוי גשמי. באומנויות אלה, התרגול הוא העיקר, ולא התוצאה, והוא מכוון אל החוויה העמוקה של תמורה משמעותית בכל מרכיבי ציר האגו-Self. נוימן מוסיף: ״עולם זה מצויר בתמונות של מורי הזן, אשר מממשים בריכוז עמוק את טבור העולם ובו בזמן מביאים בצחוקם את המציאות אל הריק״.
פסיכולוגית קלינית ושיקומית, אנליטיקאית מנחה במכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית על שם אריך נוימן, ומרכזת התוכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית – התפתחות לאורך החיים, בלימודי המשך של ביה״ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן.
נוימן, א. (1959). אדם ומשמעות, בתוך: ת. קרון, וד. ווילר (מתרגמים ועורכים), אדם ומשמעות: שלוש מסות (עמ׳ 67-120). רסלינג, תל-אביב, 2013.
נוימן, א. (1953). הנפש וגילגול מישורי המציאות. בתוך ת. קרון, ד. ווילר, (מתרגמים ועורכים), אדם ומשמעות: שלוש מסות (2013), (עמ׳ 13-65). רסלינג, תל-אביב.
נוימן, א. (1948). האדם המיסטי. בתוך א. באומן (עורך), האדם המיסטי (י. ספיר מתרגם), עמ' 23-75. רסלינג, תל-אביב, 2007.
סוזוקי, ד.ט. (1969). מבוא לזן בודהיזם (ש. שילו מתרגם). אסטרולוג, הוד השרון, 1999.צ׳ואנג דזה. (1977). קולות האדמה (י. הופמן מתרגם). הוצאת מסדה, גבעתיים.
רז, י., ודאור, ד. (1996). גואו-אן: איש מחפש פר, מודן, תל-אביב.
Hillman, J. (2008). Imagination is Bull, In J. Hillman (Ed.), Uniform Edition of the Writings of James Hillman vol. 9 (pp. 58-75). Spring Publication Inc., Canada
Izutsu, T. (1982). Toward a Philosophy of Zen Buddhism, Shambhala Publications, Boston
Jung, C.G. (2001a). The Philosophical Tree, In C.G. Jung, CW 13, Alchemical Studies, (2001). Routledge & Kegan Paul, London, pars. 406-449
Jung, C.G. (2001b). Commentary on “The Secret of the Golden Flower”, In C.G. Jung, CW 13, Alchemical Studies, (2001), (pp. 1-55). Routledge & Kegan Paul, London
Jung, C.G. (1999). The Psychology of Kundalini Yoga: Notes of the Seminar Given in 1932. S. Shamdasani (Ed.), Princeton Univ. Press, N.J
Jung, C.G., CW 6, (1989a). Psychological Types, Routledge, London, pars. 756-763
Jung, C.G., CW 6, (1989b). Psychological Types, Routledge, London, pars. 327-337
Jung, C.G., CW 6, (1989c). Psychological Types, Routledge, London, pars. 789-791
Jung, C.G., CW 6, (1989d). Psychological Types, Routledge, London, pars. 706
Jung, C.G. (1989a). Psychological Commentary on the Book of Great Liberation, In C.G. Jung, CW 11, Psychology and Religion: West and East (pp. 475-508). Princeton Univ. Press, Princeton. N.J
Jung, C.G. (1989b). Foreword to Suzuki’s Introduction to Zen Buddhism, In C.G. Jung, CW 11, Psychology and Religion: West and East (pp. 538-557). Princeton Univ. Press, Princeton. N.J
Jung, C.G., CW 9ii (1979). Research into the Phenomenology of the Self, Princeton Univ. Press, Princeton, N.J., pars. 348-356
Jung, C.G. (1966a). The relation between the Ego and the Unconscious, In C.G. Jung, CW 7, Two Essays on Analytical Psychology (pp. 127-241). Princeton University Prees, Princeton, N.J
Kawai, H. (1995). Dreams, Myths and Fairy Tales in Japan, Daimon, Switzerland
Neumann, E. (2015). Jacob and Esau: On the Collective Symbolism of the Brother Motif, (M. Kyburz translator, E. Shalit Ed.). Chiron Pubications, Asheville, North Carolina
Neumann, E. (1990). Depth Psychology and a New Ethic. Shambhala Publications Inc., Boston
Neumann, E., (1989). The Experience of the Unitary Reality, in: E. Neumann, H. Nagel, The Essays of Erich Neumann: The Place of Creation, volume 3, (pp. 63 – 130). Princeton Univ. Press, Princeton, N.J
Neumann, E. (1989). Man and Meaning, in: E. Neumann, ,H. Nagel, The Essays of Erich Neumann: The Place of Creation, volume 3, (pp. 203 – 263) Princeton Univ. Press, Princeton, N.J
Neumann, E. (1988). The Child: Structure and Dynamics of the Nascent Personality, Maresfield Library. London
Neumann, E. (1973a). The Mythological Stages in the Evolution of Consciousness, A: The Creation Myth; B: The Hero Myth, In E., Neumann, The Origins and History of Consciousness (pp. 5-194). Princeton Univ. Press, Princeton, N.J
Neumann, E. (1973b). Centroversion and the Stages of Life, In The Origins and History of Consciousness (pp. 397-418). Princeton Univ. Press, Princeton, N.J
Spiegelman, J. M. (2004). The ten Oxherding Pictures of Zen Buddhism: A Commentary. In J.M., Spiegelman & M., Miyuki (Eds.), Buddhism and Jungian Psychology, New Age Books, New Delhi
Suzuki, D.T. (1954). The Awakening of a New Consciousness in Zen, In Campbell J. (Ed.), Man and Transformation: Papers from the Eranos Yearbook Vol. 5 (pp. 179-202). Princeton Univ. Press, Princeton, N.J., 1980
Von Franz, M.L. (1978). The Process of Individuation, In C.G. Jung (Ed.), Man and His Symbols (pp. 157-254). Pan Books, London
Whitmont, E.C. (1985). Recent Influences on the Practice of Jungian Analysis, In M., Stein (Ed.), Jungian Analysis (pp. 335-364). Shambhala, Boston
Wilson, J., Moriya, T., & Jaffe, R.M. (eds.) Selected Works of D.T. Suzuki Volume III: Comparative Religion, (2016), university of California Press, California
