עינב יולביץ׳ ואיה כנר
לפניכם הפרק "אם זו אהבה למה היא לא טובה?" מאת עינב יולביץ׳ ואיה כנר, מתוך הספר "שובה לב" באדיבות המחברות והוצאת שתיים.
פרום (1988) כותב כי "האהבה היא הדאגה הפעלתנית לחייו ולגידולו של אהוב נפשנו". מילותיו של אהוד מנור מקפלות בתוכן שני תנאים בסיסיים ליחסים אותם מכנה פרום אהבה בשלה: היות האדם סובייקט בעל קיום עצמאי בעולם (אני), ויכולתו להכיר באחרותו של העומד מולו כאדם בעל צרכים משלו (את). תנאים בסיסיים אלו יאפשרו לאוהב לדאוג לאחר ולטפל בו כדי שיגדל ויתפתח כפי שהוא ולפי דרכו. לצד שני תנאים אלה מילות השיר טומנות בחובן תנאי משמעותי נוסף: האהבה כתהליך של התמסרות לגילוי האחר והתגלות בפניו, כלומר, לאהבה ממד עמוק של אינטימיות וגילוי הדדי. יכולתו של אדם לאהוב תלויה ראשית בהתפתחותו הנפשית, קיומו ללא תלות מצמיתה באחר, ראייתו את האחר כסובייקט ומוכנותו להתמסר לגילוי עצמי ולגילוי האחר.
אֲנָשִׁים מִשְׁתַּמְּשִׁים זֶה בָּזֶה
כְּמַרְפֵּא לִכְאֵבָם. אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי
שָׂמִים עַל הַפְּצָעִים הַקִּיּוּמִיִּים שֶׁלָּהֶם,
עַל הָעַיִן, עַל הָעֶרְוָה, עַל הַפֶּה וְעַל הַיָּד הַפְּתוּחָה.
תּוֹפְסִים זֶה אֶת זֶה וְלא רוֹצִים לְהָנִיחַ.
שיר אהבה / יהודה עמיחי
ניתן לקרוא בשירו האהוב של עמיחי שימוש והזדקקות ראשונית שקיימות בכל אהבה, שכן שימוש והזדקקות גם הם חלק מאהבה, ואולם כאשר השימוש הופך להיות מרכיב עיקרי ואף המרכיב הבלעדי — מדובר ביחסים שבהם אנטי־אינטימיות או אנטי־גילוי. נראה זאת כבר בפתיחת השיר, בפנייה הרחוקה והכללית "אנשים". בניגוד לפנייה האישית לאחרת נוכחת בשירו של מנור, אשר מכירה באחרות הספציפית של הנמענת, ישנה כאן הכללה של קבוצת אנשים חסרת פנים. בשירו של עמיחי הופכים אנשים להיות גוף חסר ממד נפשי, חפץ אשר מונח על חלקי גוף אחר, "עין, ערווה, פה...", כלי לשימוש בידי הזולת לכסות על פצעיו. לכאורה ישנו מעשה אינטימי בהנחה על הפצע, אך בפועל ישנה שלילה של הייחודי והספציפי באדם השלם ופירוקו לשם השימוש בו לכיסוי הכאב. כך הופך אקט בעל פוטנציאל לאינטימיות של שיתוף בכאב לאקט המבטל את האינטימיות, למגע חלקי וחסר ייחוד. השורה הפותחת את השיר מבנה פעולה זו ומעבירה את המסר המועבר בשיר "אנשים משתמשים זה בזה".
בדומה להורות, גם בין בני זוג הפגיעה מתרחשת על רצף שבין הזנחה לשימוש. בקצה הרצף הפוגעני המזניח, בן הזוג יהיה מרוחק באופן יחסי קבוע, חסר אמפתיה, מרוכז בעצמו, ביקורתי ומקטין. קשר מסוג זה יהיה דומה לחיים במדבר צחיח בחיפוש בלתי פוסק אחר מקור מזין ומרווה. הקשר יתאפיין בצמא תמידי ליחס ולרוך ובמאבקים להפיח חיות בקשר. במקרים אחרים יוותרו הנפגעים על רוויה ומזון לנפש עד לכדי מוות רגשי. לעיתים, כשיאיימו בפרידה, יעוררו בבן הזוג המזניח תגובה רגשית, אך בפעמים אחרות גם איומים מסוג זה יתקבלו באדישות. ככל שהפוגע יהיה פחות בשל באישיותו, יתאפיין בהפרעה חמורה יותר על הרצף הנרקיסיסטי/פסיכופתי ובמאפיינים פרוורטיים, יתקשה באופן משמעותי בוויסות רגשי ובראיית האחר. על כן, לצד ההזנחה הרבה יתקיים גם שימוש משמעותי. כך או כך לא תתקיים אהבה בשלה, שכן ישנו קושי באמפתיה ואין יכולת לראיית האחר כסובייקט נפרד. פרק זה יעסוק בעיקר בקצה הרצף הפוגעני־מתעלל.
התעללות נרקיסיסטית/פסיכופתית בזוגיות תתקיים כאשר אחד הצדדים (לפחות) תלוי בבן הזוג וזקוק לו לשם קיומו הנפשי ועל כן משתמש בו ומזניח את צרכיו. פעמים רבות יהיה מסווה של התאהבות חד־פעמית, חוויית התעלות וידיעה מבפנים (תחושת היכרות עמוקה), אך מה שנראה כאהבה מהאגדות הינו למעשה ניסיון להשתלטות וסיפוח. זוהי צורה של יחסים טפיליים בהם נפש הנפגע מאכלסת בתוכה את נפש הפוגע ובתהליך מקביל של שאיבת כוחות וזריעת הרס מתרוקנת מתוכה.
חן הגיע לטיפול בשנות השלושים לחייו לאחר מערכת יחסים ארוכה ומטלטלת עם נטלי, שידעה עליות נהדרות ותהומות עמוקות. בטיפול נזכר חן כיצד תפסה נטלי את המרחב בביתו.
חן עבד כעובד סוציאלי ולמד בבית הספר לפסיכותרפיה, את נטלי הכיר במפגש חברים. היא הייתה צעירה שנונה ואידיאליסטית, התנדבה בכלבייה ועבדה כמדריכה בפנימייה. חן גר ביחידת דיור קטנה במושב ונטלי גרה בדירת שותפים בעיר השכנה. מההתחלה, בכל פעם שנפגשו הייתה נשארת ללון בביתו, לעיתים מספר לילות ברצף; "אם טוב לי כל כך למה שארצה ללכת?" אמרה לו. תחילה השאירה בביתו בושם וסבון מיוחד אשר תפסו את המקום באמבטיה, בהמשך הביאה לעצמה מצרכי מזון שתפסו מקום במקרר הקטן ובגדים שתפסו את המקום בארון.
נטלי שיתפה את חן כי הוריה התגרשו לאחר שנים רבות של מריבות ביניהם. לאחר הגירושים כמעט שלא ראתה את אביה והמשיכה לגור עם אחותה ואימה שהייתה דאגנית מאוד וחרדה. "הייתי ילדה עצובה. כל הזמן חיפשתי משהו ולא ידעתי מה, אבל לא הצלחתי למצוא." חן לא היה רגיל בשיתופים אישיים מסוג זה מעבר לשעות העבודה, הרגשנות שלה משכה אותו. היא הייתה רועשת ועדינה. חזקה ופגיעה. לאחר כשלושה חודשים הציע לה לעבור לגור עימו באופן רשמי.
"כיף לנו יחד, אנחנו אוהבים לטייל בטבע, לצפות בערוץ ההיסטוריה בסדרות על חייזרים, לקרוא ספרים של מדע בדיוני. שנינו שונאים אבטיח, המרקם המתפורר בפה משגע אותנו. שנינו אוהבים קפה, קנינו בדיוק מכונה שטוחנת פולים."
"אתה מרגיש כל כך קרוב אליה שאתה מדבר ברבים," אמרה המטפלת באחת הפגישות.
"לגמרי," צחק חן, "קפצה לי ראש לתוך הלב ומאז אנחנו בלתי נפרדים."
נטלי עיצבה את הבית כך שהפך להיות מקום מזמין ונעים, היא אהבה לבשל וחזרה הביתה באחד הימים עם גור חתולים בידיה. "זה יהיה הילד הראשון שלנו," אמרה לחן, שהרוך שהפגינה כלפי ילדים וכלבים נגע לליבו.
היא סבלה מהתקפים של כאבי ראש חזקים ובזמנים אלה ביקשה שישמור על השקט ויחשיך את הבית. חן השתדל להתחשב בה.
הוא אהב להזמין את חבריו בערבים כדי לצפות במשחק כדורסל, אך נטלי טענה לא פעם כי אינה מרגישה טוב וביקשה שיוותר על ההזמנה. כשכן הזמין חברים הטיחה בו שאינו רואה את הקושי שלה ומעדיף את חבריו על פניה. לעיתים התעלמה ממנו במשך ימים, ישנה בסלון או חלפה על פניו במסדרון מבלי להביט בו. התנהגויות אלה עוררו בו אשמה רבה, והתישו אותו בחיזורים ובניסיון להשיב אותה אליו.
"אנחנו כל כך מחוברים וברגע אחד ההר שאנחנו עומדים עליו יחד נבקע באמצע ואנו עומדים בקצוות מנוגדים על סף התהום. אני מנסה להגיע אליה אבל היא מסובבת את הגב והולכת לצד השני, אני קורא לה אבל היא לא שומעת אותי."
במשפחתו של חן התרשמו תחילה מנטלי ושמחו על האישה החכמה שבחר לזוגיות, אך עד מהרה החלה להתלונן על בני המשפחה. היא טענה שאחותו לא הודיעה להם מספיק מוקדם על אירוע יום ההולדת לבנה ולפיכך הסיקה שאיננה מעוניינת באמת שיבואו. כשהאם נתנה את הרכב הישן שלה לאחיו הגדול, הסבירה זאת בכך שידעה תמיד שלאם יש משהו נגדה.
טענות כלפי המשפחה והחברים הפכו תכופות והביאו לוויכוחים חוזרים, כך שחן מצא את עצמו ממעיט במפגשים. שוב ושוב ביקשו ההורים להיפגש עימו, לדבר על הריחוק, אך חן סירב להגיע ללא נטלי. "היא חלק ממני ואין שום סיבה שנדבר לבד," אמר להם.
מה שקרה באופן קונקרטי בתוך ביתו היה מקביל למה שקרה בתוך נפשו. חן הרגיש עצמו מלא ומרוקן, הוא הגיע לטיפול כשהוא כועס על עצמו ועל העולם, מאוהב ופגוע, מרוחק מחבריו ומבני משפחתו, מבולבל, מדוכא ועייף.
באופן דואלי זקוק הפוגע המתעלל לקיומו של האחר כדי שיוכל להשתמש בו, אך בו זמנית שונא אותו על קיומו הנפרד ונוטר לו על ההזדקקות הרבה כלפיו. בעולמו יש מקום לאחד ועל כן אם האחר קיים, אין לו אפשרות קיום. היריגויין (2002) מתייחסת לנרקיסיסט הפרוורטי כמי שאינו יכול לאהוב (באופן דומה לכותבים אחרים: פרויד, 1914; 2005 Coen, 1991; Fromm, 1964; Kernberg, 2004; Filippini). לדבריה, אין אהבה ומה שישנו הינו מסווה של תשוקה אשר יעדה אינו האדם השלם אלא תכונותיו אותם רוצה הנרקיסיסט הפרוורט לנכס לעצמו.
כיוון שלעולם לא יוכל לנכס לעצמו את תכונות האחר בפועל, הוא חש תסכול ורצון להרוס ולאיין את האחר. כהן (2020) מכנה יחסים אלה "יחסים סימביוטיים ופרזיטיים" ומסביר כי הפוגע צריך את הנפגע כל כך עד שאינו יכול לקיים עימו דיאלוג, כלומר אינו יכול להכיר בנפרדותו של האחר ובהיותו סובייקט: "הוא פוחד לא להיות, אם תהיה; ופוחד שאם לא תהיה — גם הוא לא יהיה". הפחד מנטישה לדבריו הינו יותר מהפחד לאבד אדם קרוב אלא הפחד לאבד את מקור ההזנה והחיות. ניתן להבין זאת כאימה של התינוק לאבד את המטפל העיקרי שכן אינו יכול להזין את עצמו או לתפקד בלעדיו.
גנט (2013) כותב כי לכל בני האדם באופן בריא צורך לגלות את האחר וכן להתגלות בפניו ולהיות מוכר על ידו ללא מחסומים. צרכים אלה הוא מכנה התמסרות, הסרת ההגנות ומוכנות לגלות ולהתגלות. אך היכולת להתמסר ולחוות אהבה אמיתית לדבריו, קשורה בוויתור על החשש להיפגע. כאשר מבוגר חווה הורות חודרנית ומוחקת בילדות, ישנו פחד לוותר על ההגנות ולהיות באינטימיות ולצד זאת ישנו חיפוש בלתי פוסק אחר תיקון ליחסים הראשוניים. כך נוצר עיוות של ההתמסרות הבריאה ומתקיים מסווה של התמסרות בדמות כניעה לאחר או ניסיון לשליטה. שטיין מדברת על יחסים פרוורטיים ככאלה שיש בהם דחייה של הצורך האנושי באינטימיות, בהכרה ובאהבה. במקומם ישנה הימנעות אקטיבית מגילוי עמוק והדדי של העצמי והאחר תוך שימוש אינטנסיבי במיניות במסווה של ידיעת־כול ואהבה מדומה (Stein, 2005).
הפוגע בהתעללות נרקיסיסטית/פסיכופתית לכוד בתוך ניסיון עקר לחיפוש אחר קשר שיהווה תיקון לחוויות ילדות קשות. מחד הוא מבקש קשר מיטיב, אינטימי והדדי ומאידך הוא נדחף מתוכו לחזור לעולם היחסים המתעללים שחווה בילדותו ומשחזר אותו בבגרות, לרוב ממקום של כוח ושליטה. הוא חותר למגע העמוק ביותר אך חושש מפגיעה ואינו מסוגל להיות בתוך יחסים הדדיים ואינטימיים. הצורך בקשר עובר עיוות והופך להיות פולשני ומכאיב. עיוות זה הופך את האחר לאובייקט חלקי, נטול פנים ואישיות ספציפית, כלי לשימוש. כך משחזר הפוגע שוב ושוב יחסים חלקיים שיש בהם אנטי־גילוי במסווה של אהבה. התעללות נרקיסיסטית/פסיכופתית הופכת את היחסים הבין אישיים לזירה של יחסי כוח בהם יש מקום לשולט ונשלט, חודר ונחדר ואין יכולת להדדיות ולאינטימיות בריאה.
נפגעים בזוגיות על הרצף הנרקיסיסטי/פסיכופתי יהיו בדרך כלל מי שחוו הורות על הרצף הנרקיסיסטי/פסיכופתי. בקצה אחד יהיו מי שחוו הזנחה רגשית מסוימת ומחיקה של צורכיהם ובקצה השני יהיו מי שחוו שימוש משמעותי והתעללות. הם ייטו לוותר על עצמם, להתחשב באחר על חשבון שמירה עצמית ולתת את עצמם לשימוש מתוך התחושה שעליהם להתמסר באופן אלטרואיסטי לטיפול באחר. אחדים מהנפגעים ביחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים בזוגיות יהיו ילדים להורים שבעצמם פיתחו עצמי כוזב בדמות מוסר והתנהגות אלטרואיסטית המקדשת את הטיפול באחר. לפיכך, יחנכו את ילדיהם לוותר על עצמם כפי שעשו הם. לרוב יתאפיינו הנפגעים באשמה רבה וייטו להתנצל על הבעת צורך או שימת גבול שכן אלה נחווים עבורם כפגיעה באחר ולפיכך כתיקוף התחושה הפנימית של היותם "רעים". תחושות אלה תוחזקו על ידי ההורות שחוו שכן הבעת צורך נפרד מזה של ההורה המעיד על קיום עצמאי נחווה על ידו כבא על חשבונו.
רבים מהם יהיו מטפלים בפועל או בעלי אישיות טיפולית. הם יסכימו באופן אוטומטי לבקשות האחר מתוך התחושה שתפקידם לטפל בו ואחריותם להביא לשביעות רצונו ויחששו מאובדן אהבתו במידה שלא יעשו זאת. לפיכך, ייטו להחפיץ את עצמם ולתת את עצמם לשימוש. כמו כן יתקשו להישען בתוך קשר מתוך החשש להכביד, או הקושי להאמין כי ניתן להסתמך על האחר לאורך זמן. לצד זאת, יחוו חסך משמעותי בנראות ובקבלה ויחושו כמיהה לדמות מכוונת ותומכת שתיתן מענה לצרכים שלהם. על פי היריגויין (2002) לרוב יהיו בעלי כוחות רבים וכישרונות שפיתחו עוד בילדותם ואשר משכו אליהם את בני הזוג המתעללים אשר ביקשו להתחמם לאורם, אך מתחת לכוחות אלה ישרור לפעמים דיכאון בשל חסך ילדות. הם רגישים מאוד לאנשים בסביבתם וייטו לקחת על עצמם ולחוות רגשות של אחרים (Calef & Weinshel, 1981).
אין להם מספיק נרקיסיזם בריא ועל כן חווייתם את העולם תתמקד בצרכים של האחר ולרוב יהיו מנותקים מהצרכים של עצמם ואף ימנעו מעצמם טיפול מיטיב, הצלחות או ניצחונות ובלבד שלא לתפוס מקום ובכך לפגוע להרגשתם במי שסביבם.
הנפגעים במערכות יחסים נרקיסיסטיות/פסיכופתיות ייטו לשחק עבור הצד השני. הם ידמיינו את שמחתו של האחר במידה שינצח ויחושו אשמה במידה שיפעלו על מנת לנצח בעצמם. לפיכך ייטו לוותר על הניצחון, שכן צורכי האחר במרכז מחשבתם וקודמים לצורכיהם.
יחד עם זאת חשוב לזכור כי ישנו רצף במאפייני האישיות של הנפגעים. רצף זה נע בין נפגעים מתפקדים מאוד, בעלי קשרים עמוקים, יכולת ויסות וראיית האחר, ועד לנפגעים בעלי פגיעה משמעותית וטראומה מורכבת עם יכולת מוגבלת לקשר ואשר חוזרים שוב ושוב למערכות יחסים מתעללות ואף כאלה שיכולים בעצמם לתפוס את תפקיד הפוגע והנפגע במקביל.
"פִּתְאֹם בָּא בֶּנְאָדָם/ שֶׁרַק אֶתְמוֹל הִכַּרְתִּי/ וּמִתְיַשֵּׁב לִי עַל הַסֶּדֶק./ פִּתְאֹם בָּא בֶּנְאָדָם/ שֶׁהִכַּרְתִּי לִפְנֵי רֶגַע/ וּמַזְכִּיר לִי שֶׁהַסֶּדֶק/ הָיָה פַּעַם תְּהוֹם/ / וְעַכְשָׁו בֶּנְאָדָם/ שֶׁאֲנִי מַכִּירָה אוֹתוֹ חָמֵשׁ דַּקוֹת/ יוֹשֵׁב לִי עַל הַסֶּדֶק,/ וְאִם הוּא יָזוּז לִי לֹא טוֹב/ הוּא יַכְאִיב לִי/ וְאִם אֲנִי אָזוּז לוֹ לֹא טוֹב/ אֲנִי אַפִּיל אוֹתוֹ לַתְּהוֹם/ / וּפִתְאֹם יֵשׁ/ פִּיּוּט כָּזֶה בֵּינֵינוּ/ וּכְמִיהָה וַחֲסָכִים וְחֹשֶׁךְ/ וּפִתְאֹם אֲנִי לֹא יְכוֹלָה בִּלְעָדָיו/ וְהוּא לֹא יָכוֹל בִּלְעָדַי/ וְאוּלַי בַּפַּעַם/ הַבָּאָה כְּדַאי/ לָשִׂים פְּלַסְטֶר/ עַל הַסֶּדֶק".
פלסטר / לי עברון
יחסים עם הפוגע המתעלל מתאפיינים במעגל החוזר על עצמו של תנודתיות רגשית, שינויי התנהגות קיצוניים ומעברים דרמטיים בין קרבה ומרחק. הגורם לתנועה במעגל משלב אחד לשני הינו העולם הפנימי של המתעלל בעל המאפיינים הנרקיסיסטיים והפרוורטיים. אמיר (2020) כותבת כי הנפגע הופך לדמות שולית בסצנה שהפוגע המתעלל מככב בה, הוא לא יותר מחפץ שבאמצעותו מחולל הפוגע את הדרמה שבתוכו.
השלב הראשון הינו שלב הפיתוי, המתעלל מחזיק בדמיונות גרנדיוזיים על אהבה אידיאלית וזוגיות מושלמת ומשליך דמיונות אלה על הנפגע אשר הופך להיות כלי למימוש הפנטזיות הגרנדיוזיות של המתעלל. סיפור האהבה הנרקיסיסטי/פסיכופתי מתחיל בהתאהבות מהירה, תחושת התעלות שמימית. המתעלל מפתה את טרפו ומפיל אותו בפח; הוא לומד את נבכי נפשו של הנפגע שלו במיומנות ובכוונה, משתנה כך שיתאים לו כמו חתיכת פאזל המתחברת לאחרת בדיוק מושלם, בהבטחה לבניית תמונה שלמה. הוא יגרום לו להרגיש מיוחד, יפה וחכם, טוב לב ורהוט, הוא יתעניין בכל מחשבה או תחום עניין שלו אשר יהפוך לתחום העניין שלו. בין שהנפגע אוהב רכיבה על אופניים או טיולים, אומנות או תיאטרון, הוא יתאהב בכל אלו ויאמץ אותם לעצמו במין הזדהות דביקה. כך גם יאמץ את טעמו בבגדים, בעיצוב ובאוכל ויעורר תחושה של תאומות וידיעה. הוא ישתף מתוך עולמו הפנימי באופן נרחב ובהתלהבות משכרת על מנת ליצור חיבור עמוק תוך הבטחה לעתיד מזהיר.
אמיר (2012) כותבת כי הפרוורט משתמש בשפתו של האחר, בתחביר, במבטא, בשפת הגוף ובלבוש כמעין זיקית ומאמץ אותם לעצמו במטרה ללכוד אותו. באופן זה האחר לא מזהה שהוא במחיצת זר ועל כן אינו מזהה שהוא מותקף. לפיכך יישאב לשיח סימביוטי השולל את קיומו כסובייקט וקיומו של העולם האובייקטיבי מבחוץ. כך, חודר המתעלל אל בן או בת זוגו וממלא אותו מבפנים. הוא יוצר יחסים פסאודו־אינטימיים, הבטחה לאהבה והתמסרות שמסווה יחסים של אנטי־גילוי, חודרנות ושליטה. כל הסתננות כזאת מלווה בתחושה של כיבוש וניצחון, עדות ליכולות גרנדיוזיות ואישור לכוחו. שלב זה כמוהו כמתן סם שנרקח במיוחד עבור הנפגע ואשר ממלא חסכים שנוצרו מילדותו. הנפגע מקבל מענה לצרכיו ולמשאלותיו המודעים והלא מודעים, חש התעלות וחיבור, מתמכר לטוב, חש הזדקקות אליו ובכך נלכד ונשבה ברשתו של המתעלל.
מרגע הלכידה מתרחש היפוך מהיר ביחסים ומתחיל השלב השני — התעללות והפחתת ערך. הפוגע המתעלל כועס על בן הזוג על כך שהיה צריך להסוות את עצמו ולרמות על מנת לקבל אהבה. הוא מרגיש חלול, כלי לשימוש, מרוקן ובלתי נראה באופן שמהווה שחזור של חוויות ילדות מכאיבות. הוא מפצל מעצמו את האחריות על התהליך ומשליך על הנפגע את האשמה בהסתוות ובאשליה שהוא עצמו יצר. כעת הוא שונא את מי שהיה עד לפני רגע משאת חייו ומקור האושר ורוצה להרוס אותו על כך שלא באמת ראה אותו. הוא שונא את עצמו על הזדקקותו אליו ומשליך את השנאה על בן הזוג אשר הופך לרע בעיניו, פוגעני או חסר ערך. הוא נוקם ומנסה לשלוט בו על מנת לתחזק שוב ושוב את תחושת הכוח והעליונות שלו.
זה יכול להתחיל בביקורת המועברת מתחת לפני השטח, הקטנות הנאמרות בהומור, הערות על חלקי גוף, אופן התנועה, לבוש, אופן הדיבור ועוד. כמעט קשה לזהות את ההערות, אשר לכאורה יכולות להיתפס כבלתי מזיקות אך חוזרות על עצמן שוב ושוב כטיפות הנאגרות לכדי ביצה תובענית של פקפוק עצמי מכאיב. לצידן תופיע גם ביקורת סמויה המוסווית כדאגה: "אולי כדאי שתלכי למכון כושר, ככה תצליחי מהר יותר לרדת במשקל ולחזור לעצמך", ציין בן זוגה של ליאת בפניה באופן חזרתי ובניסוחים שונים. בת זוגו של תמיר נהגה לעודד אותו להשקיע שעות רבות בעבודה, וליצור קשרים עם מנהלים בתפקידים בכירים כי לדבריה הוא לא מרוויח מספיק, אף על פי שהכניס לחשבון הבנק שכר הגדול פי שלושה מהשכר שהרוויחה. הוא מנסה לעורר קנאה או להכאיב ולהקטין על ידי יצירת משולשים, השוואה לאחרים ובריאת תחרות; הוא יכול להפליג שוב ושוב במחמאות על עמיתה לעבודה של בת זוגו, להשוות אותה לאחותה המצליחה. להעיר בדרך אגבית על מלצרית חטובה.
הוא נוקם ומעניש בשתיקה על חוסר דיוק או תזוזה קטנה ממה שציפה. שלום שנאמר לא בטון הנכון או חיוך שלא היה מספיק רחב. השינוי המפתיע נעשה באחת ולא ניתן להתכונן אליו. אין מדובר בהתרחקות המתרחשת בין בני זוג לאחר מריבה בניסיון להירגע ולשוב לשיחה, אלא בשתיקה שמטרתה להעניש, לנקום ולהכניע. בר (2018) מכנה שתיקה זו "שליטה סמויה" או "שתיקה רועמת" וממחישה בכך את הפגיעה הנעשית בשקט, אך השפעותיה מדברות בעוצמה.
שירי נהגה לומר שברגע אחד הפך אהובה ל"חייל אכזר", המבט בעיניו השתנה, לסתותיו ננעלו ולא משנה כמה התחננה הוא לא ענה. שבועות רבים שנהג להתעלם ממנה, לא משנה כמה התנצלה.
מעיין תיארה כיצד הפך ברגע "לסלע" שלא ניתן לחדור אליו או להזיזו ממקומו, ימים ארוכים שהסתובב בביתם נוכח־נעדר מעניש ופוגע.
הפוגע מרחיק את בן הזוג מהקרובים לו בטענות שונות ויוצר קרע בין בני משפחה וחברים כך שבן הזוג יישאר זמין לגחמותיו ולנזקקותו. הוא ייעדר באופן קבוע ובתירוצים שונים ממפגשים משפחתיים. יבקש תוך הפעלת מניפולציות שבן הזוג יישאר עימו משום שהוא חולה או עצוב, או שישלח הודעות בלתי פוסקות כשבן הזוג נפגש עם חברים ולא יאפשר לו להתפנות אליהם. לחלופין, יתערב בכל שיחה משפחתית, ייצמד ולא יאפשר לבן זוגו לנהל שיחות אינטימיות עם הקרובים ויידחף לכל מפגש, גם אם לא הוזמן. הוא יאשים את הקרובים בכך שהם פוגעניים כלפיו, או לא מקבלים אותו, ייצור תחרות בין בני המשפחה ויטען כי בני המשפחה רוצים לפגוע בבן זוגו. לעיתים יעניש בשתיקה או במריבות בלתי פוסקות במידה שבן הזוג יסרב לעמוד לצידו אל מול הקרובים.
כל ניסיון של בן הזוג להביע עמדה, לבטא את עלבונו או לבקש התכווננות אחרת ילוּוה בהכחשות, בהאשמות, בגזלייטינג ובהתקפות קשות. אז ייכנס המתעלל שאינו לוקח אחריות למלחמת התשה. הוא יחתור תחת תפיסת המציאות של הנפגע, יערער אותו ולא יפסיק להתקיף עד שיכריע את הוויכוח ובן הזוג יתקפל וייכנע.
ההתהפכות מגיעה באופן מפתיע ומכאיב עבור הנפגע אשר נפשו נקשרה והפכה נזקקת ותלויה במתעלל שרקח עבורו את סם האושר המיוחד שהותאם בדיוק בשבילו. הוא מתבלבל, מאשים את עצמו, מתווכח, נכנע, מנסה להסביר את עצמו, מוותר על עצמו, מחזר אחרי הפוגע, לעיתים עד כדי תחנונים, על מנת להשיב אותו לחיבור הראשוני ביניהם, להשיב את הקשר למה שהיה. אך ככל שיחזר ויתחנן יהיה בעיניו פחות ערך וקטן.
השלב השלישי במעגל הינו שלב הזריקה. בן הזוג שהיה משאת משאלותיו הגרנדיוזיות של המתעלל, מושא התשוקה האידיאלית, הופך בעיניו ללא מעניין, מעייף ומתיש. כל חוכמתו, יופיו ויכולותיו נעלמות מעיניו. הוא חש אדישות מוגברת, בז לכאב הרגשי העצום שמבטא הנפגע אשר נתפס בעיניו דרמטי והזוי ומותיר אותו נטוש ונבגד, מרומה, תלוי ונזקק. תחושות אלה הופעלו על ידי המתעלל כדרך לשחזור סצנת ילדותו בה הרגיש כלי לשימוש, מחוק ונטוש. זוהי דרכו לבוא במגע עם חומרים טראומטיים לא מעובדים מעברו כאשר בן הזוג מגלם את חווייתו כילד. כעת אינו עוד קורבן כי אם נמצא בעמדה של כוח ושליטה. דפוסי ההתעללות מחמירים והמתעלל מתחיל לחפש אחר מטרת הכיבוש הבאה. לרוב יילחם בן הזוג על הקשר, ינסה להסביר את עצמו, למנוע הסלמה, להוכיח את שפיותו ובלבד שיצליח להשיב אליו את אהובו. הוא חש מבולבל, מפקפק בעצמו, כואב ועייף.
בשלב זה מתקיים תהליך הפרידה או הזריקה. בן הזוג מבין שלא יֵצאו מים מן הסלע ולא יצליח להשיב אליו את אהובו, הוא נפרד ממנו או נשאר בזוגיות קרה ומרוחקת. לעיתים ייפרד ממנו המתעלל לטובת החתירה אחר כיבוש חדש, אך פעמים רבות יישאר בזוגיות מרוחק, מסתיר ומקטין. לאט ובקושי רב בן הזוג מתרחק, שבור ומרוסק.
או אז מתחיל המעגל מחדש: למעשה המתעלל הוא שזקוק לבן זוגו כמו סם ממכר, הוא זה שאת דחפיו ורגשותיו הפקיד בתוכו, הוא זה אשר זקוק לו על מנת לשרוד מבחינה נפשית, לווסת את רגשותיו, את ערכו ואת תחושת הקיום שלו, כתינוק הזקוק לאם. במהלך הקשר השתמש בו לפצל מתוכו חלקים טראומטיים בעברו. המתעלל השתמש בפצעים של הנפגע על מנת לשבות אותו וגרם לו להרגיש כמותו. שוב יתחיל בתהליך הפיתוי ושוב ילכוד את בן הזוג בחיזורים ובקרבה. בן הזוג שחיכה כל כך לאהובו זה מכבר, לרוב לא יעמוד בפני ההבטחה המחודשת לאהבה. אך כאשר יילכד שוב ברשת ויישבה בקסמיו, יעבור המתעלל שוב לשלב הבא.
ככל שיימשך הקשר וככל שיחזור על עצמו המעגל המכלה את הנפש, יהפוך הפיתוי אט אט ליותר ויותר הרסני. המתעלל בעל המאפיינים הנרקיסיסטיים והפרוורטיים אינו מבקש בהכרח אהבה, כל תגובה רגשית משמעותית תאשר את קיומו ובלבד שלא יישכח מלב, מחשבה המעוררת בו חרדת איון מבעיתה. הוא ייהנה גם מתגובות של כעס, עלבון או קנאה. לשם כך יפגין יצירתיות רבה וישתמש במידע רגיש שקיבל מבן הזוג כאשר שבה את ליבו. הוא ילחץ על נקודות כואבות, יחל בשיתוף של מידע חשוב וייעלם לפני השלמת המסר, יפצח בהאשמות כוזבות על הזנחה, נטישה או בגידה אשר לא יהיה להן בסיס עובדתי. לעיתים יציג את עצמו כקורבן הנסיבות המתחנן לסליחה, ינסה לעורר קנאה, יחבור לקרובי הנפגע, או יפיץ שמועות, ולא יבחל גם באיומים והפחדות. עבורו תהיה זו מלחמת חורמה ובלבד שיפעיל את הנפגע ויקבל את תגובתו.
מעגלים אלה חוזרים על עצמם לאורך שנים ארוכות. נפש הנפגע מאכלסת את נפשו של הפוגע ונשארת ריקה מעצמה עד כדי כך שבמקרים מסוימים יכול הנפגע להרגיש ולחשוב כמותו, כאילו פועל הפוגע מתוכו. לעיתים ייבהל הנפגע לחשוב שהוא עצמו המתעלל. אז ירגיש הפוגע תחושת עליונות וניצחון על כך שהכניע, הרס והשתלט על נפשו של הנפגע, ומלבד זאת איננו לבד בהרסנותו הרבה. בן הזוג הופך לשבר כלי, ריק וחסר כוחות. לרוב יהיה בעוררות מוגברת, בציפייה דרוכה להתקפה הבאה. הוא יתקשה לישון, יחווה כאבים סומטיים, מחשבות טורדניות בלתי פוסקות, דיכאון, ריקנות, חור שחור והתשה גדולה. היריגויין (2002) מכנה יחסים אלה "רצח נפשי". לדבריה, אף שלרוב התוקף אינו רוצח את הקורבן שלו, הוא מביא אותו למצב שבו ירצה להרוג את עצמו על מנת להשתחרר מהסבל הבלתי ניתן להכלה ומההרסנות של ההתעללות השקטה. מסקנות ממחקרים רבים מעידות על הקשר בין התעללות בזוגיות לאובדנות (McLaughlin et al., 2012).
בולאס (1987), בהתייחסותו למבנה הרוע, מתאר את הרוע ככזה המתחיל בהצגה של טוב מדומה בפני הנפגע. תחילה, תוך הבטחה שקרית, מזין המתעלל את הנפגע כך שהוא יוצר תלות מתגברת. הוא מזין על מנת להרוס, ועד מהרה יהפוך את הצורך הבסיסי והעדין לגורל איום.
באופן פתאומי ואלים משנה המתעלל את עורו כך שהנפגע נשאר מזועזע עד עמקי נשמתו, לא רק מהאדם הפוגע אלא מהשינוי במציאות שעד אותו הרגע הניח שהיא יחסית מיטיבה. לדברי בולאס, קריסת האמון מביאה להשמדתם של מבני האישיות הבוגרת וקולעת את הנפגע לעמדה ילדית כך שהוא תלוי בגחמת הטירוף. הקורבן חווה את רצח ההוויה. העצמי שהיה נזקק, שבָּטח בעולם, העצמי שנעשה תלוי, שהאמין בגורל טוב — נרצח לפתע. תיאוריו של בולאס מהדהדים את מעגל ההתעללות ביחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים.
מיטל מספרת: "אני זוכרת את תחושת ההפתעה, את הנפילה הפתאומית הכואבת והשוק אל מול ההתהפכות המהירה, הרגשתי משוגעת, חסרת יכולת לעמוד בעצמי, תלויה בהחזקה. לא תיארתי לעצמי שיכולים להיות אנשים כאלה, שהמציאות יכולה להיות כל כך רעה. כל הזמן חיפשתי הוכחות, הקלטתי שיחות, צילמתי הודעות, כתבתי רשימות. הכול כדי להוכיח לעצמי שאני לא מדמיינת. שוב ושוב סיפרתי לחברות אפילו שרציתי להסתיר מכולם, כדי להבין האם אני הוזה או שבאמת קרה מה שקרה."
עידו מספר: "כשנפגשנו האש נדלקה מהר, התאהבתי חזק. ההתחלה הייתה מדהימה, החיבור, האהבה, יחסי המין, הכול היה מטורף. ניהלנו שיחות של שעות, הרגשתי שיכולתי לפתוח את עצמי ולבטוח בה ולספר לה הכול ולקבל אוזן קשבת, הבנה וקבלה. הרגשתי שמצאתי ושמחתי מאוד. אחרי כמה חודשים הדברים החלו לחרוק, אבל אמרתי לעצמי שככה זה בכל מערכת יחסים, יש חריקות, מדברים, מתגברים וממשיכים. אז החלו ההתרחקויות. היינו יכולים לבלות סוף שבוע מדהים ואחרי יום היא הייתה נעלמת. בקושי עונה להודעות, מסתגרת בתוך עצמה, ולי, כבחור רגיש, זה כאב מאוד. שאלתי אותה למה היא לא עונה להודעות, למה היא מתרחקת? התשובה הייתה: 'אני מתרחקת כי התרחקת מעצמך, קח אחריות.' זה כמעט אף פעם לא היה מלווה בהסבר: איך התרחקתי מעצמי? מה בדיוק עשיתי? ואם התרחקתי מעצמי, למה שלא תסבי את תשומת ליבי בדרך יותר רכה כדי שאוכל ללמוד מזה משהו? גם כששאלתי היו תשובות מתחמקות, או שבכלל לא הייתה תשובה. הודעות ללא מענה שהיו גורמות לי להיכנס ללופים של מחשבות: האם מה שכתבתי בסדר? מה היא חושבת על זה? אולי הייתי צריך לכתוב אחרת? מה עשיתי לא בסדר?
ברקע, היא שמרה על קשר עם כמה אקסים שלה, ובמיוחד אקס מיתולוגי. היא סיפרה לי איך היא הייתה חוזרת אליו אחרי דייטים או מערכות יחסים קצרות, לפעמים במהלכן אפילו, עד כמה הסקס שלהם היה מדהים ועד כמה היא אהבה אותו. אמרתי לה שלי זה מפריע וקשה, אבל אני סומך עליה. פעם או פעמיים גם אמרתי לה שאני מעדיף שהם לא יהיו בקשר. זה לא ממש עזר. אני לא יודע לאן זה הלך, אולי היא הייתה איתו בזמן שהיינו יחד? כמו שסיפרה שהיה עם אחרים."
בקשר מיטיב מיניות יכולה להיות פסגת ההגשמה של אינטימיות, אשר מתחילה באופן רגשי ומגיעה לשיאה בחיבור הפיזי. אולם מיניות ביחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים היא זירה של מאבקי כוח כאשר המתעלל מחפש ויסות של ערכו העצמי וצרכיו המיניים והתוקפניים. זוהי מיניות שיש בה אנטי־גילוי ואנטי־אינטימיות במסווה של תשוקה. המתרחש בזירה הרגשית והבין אישית מגולם גם במיניות, אשר עלולה להוות זירה של הכנעה, נקמנות, שימוש ושליטה. לרוב לא יהיה שימוש בכוח פיזי אך באמצעות לחץ מאסיבי, מלחמות התשה עיקשות, הקטנות ואיומים ינסה המתעלל לכופף את בן זוגו ולשלוט בו. הוא יפעיל לחץ משמעותי על בן הזוג לקיים עימו יחסי מין בניגוד לרצונו או לקיים אקטים מיניים שונים שאינו מעוניין בהם; תוך איומים בבגידה ("אם לא תשכב איתי אצטרך לחפש במקום אחר") או בזעם ("אם לא תשכבי איתי אני לא יודע מה אני אעשה"), קורבנות ("אתה לא אוהב אותי, בגלל זה אתה לא שוכב איתי, אולי זה בגלל שאני לא מספיק טובה בשבילך") או הקטנה אשר מרמזת כי אם יעשה כפי שיבקש, ישיב לעצמו את ערכו ("איזו ילדה קטנה את, למה את עושה מזה עניין?"). יחסי המין עלולים להיות גם זירה של נקמה. כך ייתכן שיפתה את בן הזוג לקיים עימו יחסי מין אך לא ידאג לסיפוקו, או שיעניש אותו בכך שלא יתעניין בו מינית ימים רבים וישאירו במכוון מחזר וכנוע. כך לוקח המתעלל אקט שיכול היה להיות פסגת האינטימיות ועושה בו שימוש פוגעני לצרכיו.
נפגעים של התעללות נרקיסיסטית/פסיכופתית מסתובבים בעולם עם אשמה מכלה. רובם גדלו למערכות יחסים שבהן לא היה מקום לצרכים שלהם ואשר חוו בהן ביקורת רבה, על כן יתאפיינו בנטייה להאשמה עצמית ולקיחת אחריות על רגשות האחר. רבים מהם נתפסים כנשים או גברים מוצלחים וחזקים בחוץ, ועל כן יתקשו להודות שהם במערכת יחסים מסוג זה; יש המכחישים זאת שנים, אפילו בפני עצמם. כשהם מגלים הם מרגישים בושה רבה, ומסתירים זאת מאחרים. מאשימים את עצמם על כך שנכנסו לקשר ונשארו בו.
בנוסף לאחריות שלקחו לאורך חייהם, יחושו פעמים רבות בושה שהוזרקה להם בהזדהות השלכתית על ידי המתעלל, כאילו הם רעים ופוגעניים בעצמם. היריגויין (2002) מכנה זאת הזרקת חומר רעיל למותקף, אשר נטמע ברגשות האשמה והבושה שהמותקף כבר מגיע עימם. לדבריה, הפרוורטי מבקש להזריק לאחר את מה שרע בו עצמו, ומטרתו העליונה היא להשחית. לטענתה, אין לו סיפוק גדול יותר מן הידיעה שהפך את האחר להרסני בעצמו, או שהצליח לשסות אנשים זה בזה.
המתעלל פוגע משום שזו אישיותו והוא ימשיך לעשות זאת ללא תלות במעשיו של הנפגע וככל הנראה בכל קשר קרוב אליו ייכנס; זהו דפוס עקבי וסדרתי החוזר על עצמו, שיתקיים לעיתים במודע ולעיתים שלא במודע. כשם שמי שעבר תקיפה מינית או אלימות פיזית אינו אשם בכך שנפגע, כך גם באלימות נפשית אין זו אשמת הנפגע. לצד זאת אפשר לקוות שהנפגע יכיר ויבין את הצרכים עליהם קיבל מענה בקשר, החלקים באישיותו שחיברו אליו את הפוגע והשאירו אותו בקשר, וכיצד יימנע מלהמשיך את ההתעללות בקשר הנוכחי (במידה שזה אפשרי) ובקשר הבא.
עינב יולביץ' היא פסיכולוגית קלינית מומחית, מקימה ומנהלת ארגון "עוגן – פסיכולוגיות למען נפגעי/ות יחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים". מטפלת, מרצה, מדריכה ויזמת חברתית.
איה כנר היא פסיכולוגית בהתמחות קלינית, אחראית פרויקטים בארגון "עוגן – פסיכולוגיות למען נפגעי/ות יחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים". מטפלת ופעילה חברתית.
אמיר, ד' (2012). פרוורסיה: מאורע ריק או אירוע ללא עד? מארג 3, 52-33.
אמיר, ד' (2020). וידויי מסך. תל אביב: רסלינג.
בולאס, כ' (1987). מבנה הרוע. בתוך המקראה של כריסטופר בולאס. תל אביב: תולעת ספרים, 2015.
בר, ד' (2018). ילדות של נסיכה. תל אביב: עם עובד.
גנט, ע' (2013). מאזוכיזם, כניעה, התמסרות: מאזוכיזם כסטייה של התמסרות (א' רילוב, תרגום). בתוך ס"א מיטשל ול' ארון (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת. תל אביב: תולעת ספרים.
היריגויין, מ' (2002). הטרדה נפשית: אלימות נפשית בחיי היום יום, בעבודה ובמשפחה (ד' שליט, תרגום). ירושלים: כתר.
כהן, מ' (2020). הדמות מאחורי המראה. תל אביב: רסלינג.
עמיחי, י' (1974). מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול. תל אביב: שוקן.
פרויד, ז' (1914). הצגת הנרקיסיזם. בתוך ע' רולניק (עורך), הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה. תל אביב: רסלינג, 2007.
פרום, א' (1988). אמנות האהבה. תל אביב: מחברות לספרות.
Calef, V. & Weinshel, E.M. (1981). Some clinical consequences of introjection: Gaslighting. The Psychoanalytic Quarterly, 50(1), 44-66
Coen, S.J. (1992). The misuse of persons: Analyzing pathological dependency. Analytic Press
Filippini, S. (2005). Perverse relationships: The perspective of the perpetrator. The International Journal of Psychoanalysis, 86(3), 755-773
Fromm, E. (1964). The heart of man: Its genius for good and evil. Harper & Row
Kernberg, O.F. (2004). Aggressivity, narcissism, and self-destructiveness in the psychotherapeutic relationship. Yale University Press
McLaughlin, J., O'Carroll, R. & O'Connor, R. (2012). Intimate partner abuse and suicidality: A systematic review. Clinical Psychology Review, 32, 677-689
Stein, R.J. (2005). Why perversion?: 'False love' and the perverse pact. International Journal of Psycho-Analysis, 55, 425-434
