נעה ביימן
המושב השני בסימפוזיון המקוון של האגודה הבינלאומית לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית (IARPP), בהנחייתה של ד״ר רינה לזר, עסק ביכולת להתאבל בזמנים של טרור, הרס ותסכול, אשר מעמידים בסיכון את היכולת לחיות חיים בעלי משמעות. במהלך המושב, שלושת הדוברים הציעו נקודת מבט התייחסותית לאבל במצבי אסון וטרור, כאשר אנו כמטפלים נאלצים להתמודד לא רק עם האבל הפרטי של המטופל, אלא גם עם התמוטטות קולקטיבית, ולפעמים גם עם האבל שלנו עצמנו.
ד"ר אלחנדרו אוויאה-אספדה הוא פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי, פרופסור מן המניין באוניברסיטת Complutence במדריד ואוניברסיטת סלמנקה, מייסד ונשיא כבוד של הסניף הספרדי של IARPP.
אלחנדרו אוויאה-אספדה ביקש לבחון בהרצאתו את אובדן העולם כפי שאנחנו מכירים אותו, אשר עד לאחרונה הכיל את מרכיבי הזהות שלנו. לצד זאת, ביקש לבחון את הדרכים בהן ניתן לבנות מחדש את עולמנו, כעולם טוב יותר. בהתייחסו לעולם האבוד, הבהיר אוויאה-אספדה כי הוא מתכוון לעולם שהוגדר על ידי רמות של ביטחון והתקדמות. העולם האבוד הזה (שאינו רק העולם המערבי, כי אם העולם המודרני בכללותו), סיפק הבטחה לא רק להתקדמות כלכלית, אלא גם להתקדמות חברתית ותרבותית, לדמוקרטיה ולכיבוד האחר. אוויאה-אספדה התייחס בייחוד לעולמם של דור הפסיכואנליטיקאים אשר נולד לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנות ה-50, ה-60 וה-70. דור זה נולד אל עולם אשר טמן בחובו הבטחה לעתיד טוב יותר, ותנועה מתמדת אל עבר שוויון זכויות, רווחה, צדק ודמוקרטיה. אותה תנועה קדימה אפשרה לשמור על נרטיב של התקדמות, אשר בתורו אפשר להחזיק את התקווה להיתכנות של קיום אנושי משותף.
אוויאה-אספדה הזכיר כי שני-שלישים מהמאה ה-20 הוכתמו, מבחינה כלכלית וחברתית, על ידי משטרים טוטליטריים, אשר דעיכתם והתפוררותם אפשרה את האמונה באופק של שינוי. אז, היה ניתן לקוות כי הברבריות תיוותר מאחור. אולם, שחר המאה ה-21 החזיר את תופי המלחמה ואת הברבריות, אשר כעת ״הוצדקה״ כמענה לטרור. האמת היא, לדידו של אוויאה-אספדה, כי דבר לא נפתר ואף לא עובד, אלא רק הורדם.
אוויאה-אספדה טען כי מי שלמד להיות אנליטיקאי בשנות ה-70 וה-80 היה יכול להרגיש כי הוא נע אל עבר עולם אנושי יותר, חופשי יותר ושוויוני יותר, וכי התפקוד שלו הוא סוציאלי ומתקדם. למרבה הצער, היה זה תעתוע, אשר יתכן כי הוזן על ידי נטיית הפסיביות והרצון לקונפורמיות. לאחר תקופות של משטרים אשר סיפקו תקווה מסוימת לעתיד, נולדה אולטרה-שמרנות אשר כבשה מחדש את המרחב הציבורי. במקביל, השאיפה לנוחות, אשר הובילה כל אחד לפעול למען הרווח הכלכלי שלו, תרמה באופן מוחלט להידרדרות הסביבתית, אשר מגפת הקורונה מהווה דוגמה אחת משמעותית שלה, אך אולי לא הדוגמה החשובה ביותר.
העולם של שנות ה-70 וה-80, אשר עבר אידיאליזציה והבנה את הזהות האישית והקולקטיבית של אנליטיקאים כסמן של העולם המתפתח, נעלם מן האופק. העולם שלתוכו נולדו מרבית האנליטיקאים החיים כיום התמוסס אל מול מגפות, שינויי אקלים ומשטרים אולטרה-שמרניים. כקלינאים התייחסותיים אשר פוגשים בצרכים של המטופלים ובצרכים שלנו עצמנו, מציע אוויאה-אספדה, כי אין באפשרותנו להתערב מבלי לשלב מימד אתי-קולקטיבי אשר מתעמת עם המורכבויות בכל רמות, ובו החברתי-התייחסותי-בין-דורי מתעלה על האישי-בינאישי. אוויאה-אספדה הדגיש כי אנחנו לא מתמודדים עם אבל פרטי, אלא באובדן העולם כפי שאנו מכירים אותו. עלינו להכיר במה שכבר אבד, במה שניתן עדיין להציל, ולהתמודד באופן קונקרטי עם האתגרים שניצבים בפנינו כעת.
כיצד ניתן להתמודד עם אותם אתגרים? במיתולוגיה היוונית, השתייה ממי האבדון הייתה תנאי מקדים למחיקת חוויות החיים הקודמות, על מנת שיהיה ניתן להיוולד מחדש. בניגוד לכך, הציע אוויאה-אספדה כי על מנת לקדם שינוי, אסור לנו לשכוח את ההיסטוריה שלנו, אל לנו לשתות ממי האבדון. על מנת להתמודד באופן קונקרטי עם האתגרים אשר ניצבים בפנינו, עלינו למקם את עצמנו בהקשר ההיסטורי. אם נצא מנקודת ההנחה כי הזהות שלנו נטועה בהיסטוריה שלנו, נוכל להמשיך להיות ״אני״ כל עוד נצליח לסמן את עצמנו מחדש בהקשר ההיסטורי המשתנה שלנו. אוויאה-אספדה טען כי מי שלא יכול לזכור את העבר או לזהות את עצמו בתוך ההיסטוריה האישית שלו, נידון לחזור עליה שוב ושוב. אוויאה-אספדה הדגים כי זוועות מלחמת האזרחים בספרד ממשיכות לרדוף את העם הספרדי משום שלא הבינו לעומק את הזוועות, לא הסבירו, סיפרו או הבהירו אותן. והנה, גלי הפשיזם שוב גואים בספרד, נישאים על גבי העליונות הלבנה, כשעוד סבל מוביל לעוד טראומה, ועוד טראומה מובילה לעוד סבל. תהליכים דומים קורים מסביב לעולם, אין קץ לדוגמאות. על כן, טען אוויאה-אספדה, אנחנו, כקלינאים, נקראים לסייע לסובלים. הוא הדגיש את ההכרח לפעול, וקרא לכך ״תפנית אתית רדיקלית״ (Ethical radical turn), מפני שלדידו לא מדובר בהשקפה שניתן לדון בה, אלא בצורך דחוף שיש לממשו. אוויאה-אספדה פסק כי אין שום ברירה אחרת, עלינו לפעול, אם אנו מבקשים לשמור על מהותנו האנושית.
ο חיים ביושרה ובאחדות למול כוחות מפלגים: מושב 1 מכנס IARPP
ο קונפליקט חברתי-תרבותי בראי תהליכים קבוצתיים: מושב 3 מכנס IARPP
ο טראומה עכשווית והשפעותיה הדיסוציאטיביות: מושב 5 מכנס IARPP
כעת נשאלת השאלה, כיצד פועלים? אוויאה-אספדה הציע כי הפסיכותרפיה יכולה לשמש כנשק של התנגדות פוליטית, במקום בו האישי הוא הפוליטי, מפני שהאדם, כחלק מהקהילה שלו, הוא נשק של התנגדות חבויה אל מול הסבך החברתי, תרבותי וסביבתי. הפסיכותרפיה מאפשרת את קיומו של מרחב בין-אישי בטוח, בו האדם יכול להבנות את עצמו מחדש, ולתקשר מחדש עם העולם מתוך חיבור עם ההיסטוריה שלו. כך, בטיפול, לא רק שאנחנו הופכים את הלא מודע למודע, אלא גם את הבלתי נראה לנראה. אוויאה-אספדה טען כי הפסיכותרפיה היא לא בשירות הנורמליזציה של הפרט או התאמתו לחברה, אלא מטרתה לגלות את הסובייקט, ואת סוכנות השינוי שלו. לכן, פסיכותרפיה היא לא, ולא יכולה להיות, משימה אינדיבידואלית, אלא משימה של השתתפות חברתית, מן הקשר הטיפולי לחיי הקהילה.
אוויאה-אספדה הציע כי המשימה הקלינית היא לעסוק בפעילות טרנספורמטיבית. הוא טען כי כקלינאים כיום, השתיקה כבר לא מספיקה, התפנית האתית ממתינה לנו וקוראת לנו לפעול. לדבריו, הזיכרון וההיסטוריה שלנו הם חלק מהמהות שלנו, ויש באפשרותנו לשלב אותם בהתפתחות האישית והמקצועית שלנו, כשאנחנו נקראים לפעול באופן יצירתי המקדם שינוי. לטענתו, על מנת לנוע אל עבר שינוי עלינו קודם להכיר בפריבילגיות שלנו, לבחון את הפעולות שלנו ולהסביר את הסתירות שבהן. אחרת, אנו מסתכנים בכך שלאחר מחווה אתית אחת נרגיש חופשיים להמשיך ולהתנהג באופן שנוח לנו, ונזנח את העקרונות האתיים אליהם כביכול התחייבנו. על כן, אוויאה-אספדה טען כי עלינו:
1. לשאול את עצמנו אלו הפרות אתיות אנחנו עושים, במודע או שלא במודע, בקליניקה שלנו, בתוכניות ההכשרה שבהן אנחנו משתתפים, במערכות היחסים האישיות שלנו ובקבוצות ההשתייכות שלנו.
2. להשתתף השתתפות חברתית פעילה, תוך שאנחנו סופגים את המחירים והמאמץ הכרוכים בכך, מתוך הבנה כי לא מדובר בבחירה אלא בהכרח.
3. להיות מודעים להיסטוריה, ללמוד עליה וממנה. אוויאה-אספדה הדגיש כי קריאת היסטוריה היא פרויקט אתי וטיפולי. עלינו ללמוד את ההיסטוריה שלנו ושל אבותינו, דרך הבניה מחדש של הנרטיב והקשבה פעילה לכל המשתתפים. אם לא נלמד את ההיסטוריה של המקום בו אנו חיים, ולא נבהיר את מקומנו בתוכה, ננציח את האלימות והשתיקה של העבר הטראומטי.
לסיכום, טען אוויאה-אספדה כי האדם הוא סובייקט בעל אחריות, אחריות אישית וקולקטיבית, כלפי עצמו וכלפי אלו החולקים עמו את המרחב הציבורי. משימתו של האדם היא משימה פרומתאית, בלתי נגמרת, לייצר שינוי למול רוע העולם, מבלי לאבד תקווה. ההבניה והגילוי של הקול העצמי היא מהות השינוי אשר יכול להתרחש בפסיכותרפיה פסיכואנליטית. זהו הקול הפורץ במפגש בין הנרטיב המועבר לנו בירושה מאבותינו, לבין הנרטיב המובנה מחדש על ידי הסובייקט עצמו. זהו הנרטיב של המטפל כשם שזהו הנרטיב של המטופל, מכיוון ששניהם מוכרחים לשמוע את האחר על מנת לשמוע את עצמם. בהקשבה אתית משותפת, ניתן להגיע להבנה כי מערכות הפריבילגיות הבלתי נראות מוכרחות להיחשף וכי יש להתעמת איתן. או אז, מתן הקול לסובייקטיביות שלנו, ותחושת האינדיבידואליות שלנו יכולה להתקיים באופן אתי. זאת, מתוך ההבנה כי אני לא יכול להיות אני, מבלי שאתה תהיה אתה. שנינו לא יכולים להיות אנחנו, מבלי לערב את עצמנו בפעולה הדורשנית אך מלאת התקווה של שינוי העולם. לסיום, אמר אוויאה-אספדה, ״הבה נתעורר״.
ד"ר דונה באסין היא פסיכואנליטיקאית, סופרת, אמנית ויוצרת סרטים, חברת פקולטה במרכז סטיבן מיטשל ללימודים התייחסותיים בניו-יורק. היא מטפלת בקליניקה פרטית בניו-יורק.
דונה באסין פתחה את הרצאתה בציטוט של טוני מוריסון: "This is precisely the time when artists go to work", וטענה כי זמנים של אבל, טרור ואסון, זמנים בהם נדמה כי כל שהכרנו מתמוטט, אלו הם הזמנים בהם אומנים צריכים לעבוד. באסין החלה לעסוק באמנות כשהייתה בת 11, לאחר שאחותה הצעירה נפטרה. היא השתמשה באמנות כדרך להתמודד עם האובדן ועם היעדר הנוכחות של הוריה, בשל חוסר היכולת שלהם עצמם להתאבל. לאורך הקריירה שלה, באסין שבה ופנתה לאמנות כאשר נתקלה באירוע כואב, מטלטל או חסר צדק.
באסין עבדה רבות עם ניצולי אסון מגדלי התאומים, ועם אנשי כוחות הביטחון אשר נתנו מענה לאירוע. באסין סיפרה כי השהייה הממושכת באתר האסון (Ground zero) הייתה מצלקת עבורה ברמה הנפשית, ומאתגרת ברמה המקצועית. בין פגישה לפגישה עם ניצולי האסון, החלה באסין לשחק בבית בובות בקליניקה שלה, תוך שהיא משחזרת ויוצרת בתוכו תסריטים בעזרת דמויות ורהיטים מיניאטוריים. יצירת התסריטים אפשרה לה תחושת בעלות מחודשת על החוויות שנחשפה אליהן, אשר היו קשות מאוד לעיכול עבורה. בסופו של דבר, וללא ידיעת המטופלים שלה, מיקמה באסין מצלמה בתוך בית הבובות, כאשר היא מצלמת אותו מבפנים לאורך הפגישה. הצילומים סיפקו תיעוד סימבולי של המפגש בין באסין לבין המטופלים שלה, בזמן שניסו לעבד באופן מילולי את אירועי ה-11 בספטמבר.
פרויקט אמנותי אחר שיצרה באסין עסק בכוח התרפויטי של ריטואלים של הנצחה בקרב יוצאי צבא. באסין ראיינה ווטראנים של מלחמת וייטנאם, והקשיבה לניסיונותיהם לעבד טראומות עמוקות ולהתאבל על האובדנים שחוו. לפי באסין, יוצאי צבא מהווים את המקהלה היוונית של המדינה, מפני שהם מחזיקים את הצער על המלחמה, צער אשר לא מוחזק על ידי יתר האזרחים. מתוך החוויות שחוו, יוצאי הצבא מבינים את ההקשרים ההתייחסותיים של חברות ואהבה הנפגשות עם אלימות ומוות. כל אלו, הביאו את באסין לחפש פלטפורמה כדי לחלוק את חוכמת יוצאי הצבא, משימה אשר התלכדה לכדי שני סרטים תיעודיים.
הפרויקט האחרון שהציגה באסין נרקם לאחר הבחירות לנשיאות ארה״ב בשנת 2016, במסגרתן חוסר השוויון הגזעי, אפליה, הומופוביה ושנאת זרים עלו מחדש לכותרות. באסין הזמינה אל הסטודיו שלה אנשים מכל קצוות האוכלוסיה, במגוון גילאים, מוצאים אתניים ונטיות מיניות, והציעה להם להצטלם בפורטרט ולספר את סיפוריהם שלא סופרו. כשהחלה מגפת הקורונה, באסין נאלצה לסגור את הסטודיו שלה. ביום אחד של הצפה רגשית וברגע של ייאוש וזעם, קרעה את הפורטרטים שצילמה במסגרת הפרויקט. כמה שבועות מאוחר יותר, נזכרה באסין בקערה יפיפייה שראתה פעם בקיוטו, יפן. הקערה התנפצה, ושבריה הודבקו יחדיו בעזרת לכה מוזהבת. בטכניקה האמנותית היפנית קינצוגי, אין ניסיון להסתיר את השברים או להסוות את הנזק, וה״צלקת״ מודגשת. באסין התרגשה מהרעיון לקבל את השבר והפציעה כחלק מהחיים, ולא כסופם. בהשראת הקינצוגי, תפרה בחזרה את הפורטרטים שקרעה, תוך שהיא מדגישה את הקרעים בעזרת חוטים מוזהבים, כך שהקרע מייצג את הסבל, המייצר צלקת יפה, אשר למרות כל הניסיונות יכולה להחלים רק באופן חלקי.
היצירה האחרונה שתיארה באסין עסקה גם היא בווטראנים, ונוצרה בהשארת המנהג הטיבטי העתיק של תליית דגלי תפילה. המיצג הורכב משרשראות של דגלים, עשויים מבד המדים, אשר על אף היותם חלקים נושאים עמם את הדם, הידע, הדמעות ואפר המלחמה. מטרת המיצג הייתה לעורר מחשבה בנוגע למחיר המלחמה, אשר לעיתים נדמה כשקוף, ולהגביר את המודעות לאנשי צבא אשר נוטלים את חייהם (בארה״ב אחוז המתאבדים בקרב יוצאי צבא הוא כפול בהשוואה ליתר האוכלוסיה).
את ההרצאה חתמה באסין בציטוט של חנה סגל: ״כאשר העולם בתוכנו נהרס, כאשר הוא מת וחסר חיים, כאשר האהובים שלנו מתפרקים ואנחנו בייאוש חסר תקווה – אז עלינו ליצור מחדש עולם, לאחות מחדש את החלקים, להחדיר חיים לשברים המתים״.
ד"ר ג'ויס סלוצ'אוור היא פסיכואנליטיקאית, חברת סגל ומדריכה במרכז סטיבן מיטשל ללימודים התייחסותיים בניו-יורק, פרופסור אמריטה במכללת האנטר בניו-יורק, וחברת מועצה ב-IARPP. היא מטפלת בקליניקה פרטית בניו-יורק.
ג׳ויס סלוצ׳אוור פתחה את דבריה בשאלה – האם אנחנו יכולים להתאבל על האובדנים שהתרחשו בשנים 2020 ו-2021, לפני שאלו הסתיימו? האם יש לנו מרחב נפשי ורפלקטיבי שבו נצליח כאנליטיקאים לעזור למטופלים שלנו להתמודד עם מצב שעודנו משפיע גם על חיי היום-יום שלנו?
סלוצ׳אוור טענה כי מסביב לעולם חוו אנשים שנה וחצי של אימה בחסות מגפת הקורונה. מעבר לכך, היה העולם עד לכמה מקרים מחרידים של אדישות והרס – מקהילות עניות נשללה הגישה לחיסונים, הזכויות הבסיסיות של נשים נרמסו על ידי חוקי הפלות והגבלת החינוך, וזהו רק קצה הקרחון. אם זה לא מספיק, הסדקים בינינו הלכו והעמיקו. האחר, העד הפוטנציאלי לאובדן שלנו, יכול להיות מתנגד חיסונים, מכחיש שינויי אקלים או דמוקרט שהפך למצביע טראמפ. האם, שאלה סלוצ׳אוור, אנחנו עומדים בפני גרסה חדשה של השלישי המת של סמואל גרסון? (The dead third, מונח שקבע גרסון בהקשר השואה, מייצג את אובדן השלישי עליו הסובייקט הסתמך, בו הוא בטח, ואשר מתוך היחס אליו חש תחושת המשכיות ומשמעות).
עם הגעת החיסון לווירוס קורונה, היה נראה כי החיים עומדים לחזור למסלולם. האחר, המחוסן, כבר לא היה מסוכן כל כך. אך בועת האשליה התפוצצה כאשר החלו להופיע הווריאנטים של הווירוס. האם האופוריה הייתה מוגזמת? שאלה סלוצ׳אוור, או שמא, היא הייתה אישור מחדש, זמני אך הכרחי, לאפשרות שבסופו של דבר, יהיה טוב?
סלוצ׳אוור טענה כי המגיפה, על כל האובדנים שהביאה עמה, מתגנבת אל חדר הטיפולים. ברמה מסוימת, מגפת הקורונה צמצמה את חוסר הסימטריה בסיטואציה האנליטית, בכך שהיא הפכה את האנליטיקאים לפגיעים כמו המטופלים. אבל ברמה אחרת, האנליטיקאים הם פריבילגיים. הם יכולים לעבוד באופן מקוון, ויש להם תחושת מטרה ומשמעות.
האם אנחנו כאנליטיקאים יכולים לספק למטופלים שלנו מרחב בטוח להתאבל בו? סלוצ׳אוור הציעה כי אנחנו לא תמיד יודעים את המגבלות שלנו. קשה לטפל בעצמנו בנוכחות כל כך הרבה הזדקקות סביבנו. חלקנו נאבקים לשלם את החשבונות שלנו, לטפל בהורים שלנו או בילדים שלנו. האם באמת ניתן לשים את כל זה בצד, שעה אחר שעה, חודש אחר חודש? האם אנחנו מסתכנים באובדן היכולת להיות השלישי החי למול המתקפות חסרות הרחמים הללו?
בזמנים רגילים, העבודה הפסיכואנליטית מאפשרת לייצר מרחב מוגן, בו ניתן להתאבל. אך איך יוצרים מרחב כזה בטיפול מקוון? סלוצ׳אוור הציעה כי הטיפול ההתייחסותי הוא עוצמתי במיוחד בפלטפורמה הוירטואלית, מפני שהוא מאפשר למטפל להיות סובייקטיבי ולהשתמש בסובייקטיביות שלו בדרכים שיש בהן פוטנציאל לגשר על הריחוק. לפי סלוצ׳אוור, כאשר אנחנו מכירים בכך שאנחנו סובייקטים, אנחנו מספקים למטופלים שלנו תחושה של הישג. למשל, אצל מטופלים רבים סלוצ׳אוור מצאה כי שיתוף בקשיים ובחששות האישיים שלה מייצר תחושה מתמשכת של חיבור. זה, כמובן, לא מתאים לכל מטופל, וסלוצ׳אוור הדגישה כי יש מטופלים שצריכים שהמטפל ״יישאר בחוץ״ על מנת שיוכלו לגשת לחוויה שלהם עצמם. במקרים כאלו, היא משתדלת לאשר, לתקף ולהיות עדה אמפתית וקשובה, ולא סובייקט דומה להם. כך או כך, ההכרה בטראומה וחיבורה לאירועי חיים קודמים יכולים לרכך את תחושת הבידוד.
אך האם זה מספיק? האם ניתן להתאבל בזמן משבר אשר אין לו מועד סיום? האם ניתן להתאבל בלי עדים אמפתיים? האם אנחנו מאיצים בתהליך האבל? בהקשר זה, סלוצ׳אוור הזכירה את אירועי ה-11 בספטמבר, כאשר מטפלים מלאי כוונות טובות הגיעו לאזור האסון וניסו לעזור לאנשי כוחות הביטחון לדבר על החוויה שלהם. עבור רבים מהם, היה זה מוקדם מדי. חלקם נסגרו ושתקו, בעוד חלקם היו מוצפים ומפורקים. סלוצ׳אוור פסקה כי טראומה חייבת להיטמע, בטרם ניתן להתאבל עליה.
סלוצ׳אוור העלתה שאלה נוספת – האם אנחנו יכולים לספק למטופלים שלנו מיכל המחזיק את האובדן שלהם, בהיעדר הבין-אישי והקהילתי? מובן מאליו הוא, כי קל לנו יותר לעזור לאנשים עם הקונפליקטים הפנימיים שלהם כאשר אנחנו לא מתעמתים במקביל עם משבר קיומי. מה אנחנו יכולים להציע לאדם שאיבד בן משפחה קרוב לקורונה? מה אנחנו יכולים לומר לאדם שהעסק שבנה מאפס קרס בצל המגפה? כמובן שאנחנו יכולים להציע אמפתיה, אך יתכן שזה לא מספיק. לפחות לא כרגע.
ההבנה הפסיכואנליטית המסורתית בנוגע לאבל פסקה כי אבל בריא הוא תהליך בו ניתן לנתק את ההתקשרויות עם האדם שאבד, ולהחליפן בהתקשרויות חדשות. אולם סלוצ׳אוור הציעה כי הרעיון הזה פשטני מדי. היא הזכירה את פרויד, אשר ככל הנראה בתגובה לאובדן בתו האהובה סופי לשפעת הספרדית, ונכדו הרך לשחפת, כתב: ״אף על פי... שהאבל האקוטי ישכך... אנחנו נישאר בלתי ניתנים לנחמה, ולעולם לא נמצא תחליף. לא משנה מה ימלא את החלל, ואפילו אם ימולא לחלוטין, הוא עדיין יישאר משהו אחר. ולמעשה, כך זה אמור להיות. זו הדרך היחידה להנציח את האהבה שאנחנו לא רוצים לנטוש״. סלוצ׳אוור טענה כי בדבריו אלו פרויד הציג רעיון אשר נשכח על ידי הפסיכואנליזה: עלינו להתקדם מעבר לאידיאליזציה של הפרידה, ולהפסיק לשלול את הצורך שלנו לשמר התקשרויות לאורך זמן. במילותיו פרויד ביטא גם עד כמה התאוריה על אבל עשויה להרגיש שונה, כאשר אנחנו עצמנו מתמודדים עם אובדן. הקריאה לפתרון ועיבוד עשויה להישמע רחוקה באופן צורם מתחושת הריק האקוטית והמתמשכת המתעוררת לאחר אובדן של אדם אהוב.
סלוצ׳אוור טענה כי כיום, כבר ברור יותר כי אבל נפתר בצורה פחות מלאה מכפי שאבות הפסיכואנליזה האמינו. אולם, נסיבות המגפה הן מאתגרות במיוחד ומקשות עוד על תהליך אבל אדפטיבי:
1. מקרי האובדן הם מורכבים מפני שהם מערבים ומתנגשים עם רגשות שונים, אשר לעיתים הם אינטנסיביים באותה רמה או ברמה דומה (למשל, לצד הכאב על האובדן אנחנו עשויים להרגיש גם זעם וחוסר אונים). לא ניתן לשקוע במרחב של אבל או להתאבל כראוי על אובדן אחד, כאשר אובדן אחד מעורר כאב אחר.
2. האופן בו מטופלים חווים את האובדן קשור כמובן גם להיסטוריה האישית שלהם, כך שאנשים שהטראומה הנוכחית מעוררת אצלם אובדנים קודמים יתקשו יותר.
3. כמובן, סופיות החיים תמיד ניצבה לנגד עינינו, ואנשים שונים ניחנו ביכולת שונה להדחיק זאת. אולם גם אלו שבדרך כלל מצליחים להדחיק, כעת מתוחים מאוד. המוות הוא מיידי מדי. יש לו יותר מדי מקורות וגורמים.
4. בצל המגפה אנו נאלצים להתמודד עם המוות לבד. ללא עדים וללא ריטואלים של אבלות. איך ניתן להתאבל על חוסר האפשרות להיפרד? על חוסר היכולת להחזיק את ידו של אהוב שעומד למות?
הנקודה האחרונה מביאה אותנו אל מחוץ לקליניקה, אל טקסי הפרידה והאבלות. הן טקסים המתקיימים מיד לאחר המוות, כמו הלוויה ושבעה, והן טקסים מתמשכים וחוזרים כמו אזכרות ואספות משפחתיות, מייצרים מרחב מוחזק אשר בו האבל מותר וזוכה לעדות. ריטואלים של הנצחה הם בעלי חשיבות אדירה ליכולת להרגיש אחדות, שותפות ותמיכה. למרבה הצער, התאספויות פיזיות הצטמצמו מאוד במהלך המגפה. האם ריטואלים כאלו יכולים לפעול בצורה אפקטיבית גם כשהם מקוונים?
סלוצ׳אוור סיפרה על מטופלת שלה אשר ערכה שבעה ב-Zoom, והרגישה בודדה ולא ״מוחזקת״. כיצד, אם כן, ניתן לייצר תחושת סולידריות בטקס וירטואלי? סלוצ׳אוור הדגימה כי בתחילת 2021 ערך הנשיא ביידן טקס זיכרון ל-400,000 מתי הקורונה. אז, לראשונה, הרגישה סלוצ׳אוור חופשיה להתאבל בנוכחות קהילה וירטואלית בלתי נראית. סלוצ׳אוור הביעה משאלה כי לריטואלים וירטואליים כאלו תהיה השפעה תרפויטית, בהם תתאפשר תחושה של מרחב התאבלות קולקטיבי. לצד זאת, הציעה סלוצ׳אוור כי עלינו להכיר בכך שיש גבול לעזרה שאנחנו כמטפלים יכולים לספק כעת למטופלים האבלים שלנו. עלינו להחזיק את המורכבות, שיש לנו הרבה מה להציע למטופלים שלנו, אבל גם מעט מאוד. האם נוכל להחזיק מעמד? עבור עצמנו? עבור המטופלים שלנו? עבור העולם? האם נוכל להמשיך, להמתין ולקוות?
סטודנטית לתואר שני במגמה הקלינית של המבוגר באוניברסיטה העברית. מחקרה בתזה מתמקד בטיפול בגרייה מוחית ל-ADHD.
