סמדר אשוח
מאמר זה מציע קריאה פסיכואנליטית ברומן ובממואר של דורית רביניאן, "שיעורים בפיתוח קול" (2025), דרך הפריזמה של הציר האופקי ותיאוריית "טראומת האחים" ו"חוק האם" של ג'ולייט מיטשל. הספר, המורכב מחלק בדיוני ומחלק אוטוביוגרפי, משמש מצע קליני וספרותי לבחינת העוצמות הליבידינליות וההרסניות הטמונות ביחסים בין אחים, כלומר בציר האופקי. דרך ניתוח יחסיהם של האח והאחות בחלקו הראשון של הספר, נבחן הניסיון הנואש ליצור "דיאדה מוגנת" ובלעדית הנעה על גבול גילוי העריות האחאי הסימבולי, בניסיון לחמוק מאימת התחרות וההחלפה. בחלקו השני של הספר (הממואר), נחשף המקור הנפשי של העלילה, הדחף הרצחני של הבכורה מול האח החולה שנפטר, ומשאלת המוות שהתגשמה והותירה אשמה לא-מעובדת.
המאמר מדגים כיצד יצירתה של רביניאן אינה מעמידה בהכרח את הקונפליקט האדיפלי (הציר האנכי) בסתירה לטראומת האחים (הציר האופקי), אלא חושפת מארג שבו המשאלות האדיפליות משמשות פיצוי והתקה של אשמת רצח אח קמאית. כמו כן, הוא מציע תובנות קליניות על האופן שבו הציר האופקי מעצב את הבחירה באל-הורות. הציטוטים מהיצירה המופיעים לאורך המאמר לקוחים מתוך הספר "שיעורים בפיתוח קול" מאת דורית רביניאן, אשר יצא לאור בשנת 2025 בהוצאת עם עובד.
לאורך תולדות הפסיכואנליזה, נתפסו האחים כמעט תמיד כדמויות משניות בדרמה המשפחתית. המשולש האדיפלי העמיד במרכז את הציר האנכי – יחסי הורה-ילד וחוק האב, אשר מייצג את הסמכות ואת התקנות, ביניהם הטאבו על רצח אב ועל גילוי עריות הורי (אשוח ותלמי, 2022). זאת בעוד שהיחסים האופקיים נדחקו לשולי התיאוריה ונחשבו להעתקה או לתחליף בלבד של הקשרים הראשוניים עם האם והאב. עם זאת, בעשורים האחרונים, וביתר שאת בעקבות הגותה של ג'ולייט מיטשל (2003, 2006, 2018) התבססה ההבנה כי הציר האופקי מהווה מקור עצמאי, מובחן ועשיר להתפתחות הפסיכולוגית, וכי הוא מחזיק אנרגיות ליבידינליות, יצריות ואגרסיביות ייחודיות לו. הציר האופקי מגדיר את מרחב היחסים שבין שווים - אחים, קבוצת בני הגיל, חברים, עמיתים ומתחרים, והוא אינו נספח של הקשר ההורי אלא מערכת יחסים נפשית עצמאית ובעלת כוח מבני.
מיטשל מציעה שקיימת פנטזיה ראשונית אוניברסלית על קיומו של אח. הפעוט מצפה, במודע או שלא במודע, שהתינוק שיגיע יהיה המשך של עצמו. הגילוי שמדובר באדם נפרד מהווה משבר עמוק, אשר מכונה "טראומת אחים". טראומה התפתחותית שכל אדם עובר, ללא תלות בסדר הלידה, בין אם יש לו אחים ובין אם לא.
מיטשל הראתה כי הולדת אח, או הציפייה הפרה-מושגית (Pre-conception) להגעתו, מחוללת שבר עמוק וחרדת השמדה (Annihilation) טראומטית בנפש הפעוט. מי שהיה עד לאותו רגע "הוד מעלתו התינוק של אמא", צריך להכיר במציאות שבה מעמדו הבלעדי נגזל ממנו באחת. אימת ההחלפה והנישול מעוררת בילד דחפים אגרסיביים ומשאלות רצחניות.
כדי שהפעוט ישרוד את קטסטרופת ההחלפה הזו מבלי לשקוע ב"שיגעון" או באלימות קונקרטית, נדרש כינונו של "חוק האם". כשם ש"חוק האב" מסדיר את היחסים בציר האנכי באמצעות איסורים וחוקים כולל איסור על גילוי עריות הורי, כך "חוק האם" פועל בציר האופקי, ביחסים בין הילדים, ומטיל איסור כפול ומכונן:
1. האיסור על רצח: בלימת הדחף ההרסני לחסל את האח הפולש, והמרת התוקפנות באהבה והכרה באחר כשווה.
2. האיסור על גילוי עריות אחאי (מיזוג): איסור על התמזגות נרקסיסטית-ארוטית בין האחים (דיאדה מוגנת), אשר נועדה לעקוף את הנפרדות והתחרות.
כך, "חוק האם" תובע מהפעוט להשתמש בכוח החיים שלו לא כדי להישאר התינוק האחד והיחיד, אלא כדי לצאת מעמדת הבלעדיות אל עולם השווים. הטראומה הזו קשה ומורכבת במיוחד עבור הילד הבכור, ובעיקר כאשר בחוויה שלו גנבו לו את הבכורה (אשוח, 2023). בממואר של דורית רביניאן שבחלקו השני של הספר, הדבר מתרחש בעוצמה טרגית. זאת, דרך הולדת אח חולה, היעלמותם של ההורים לשבעה חודשים, ולאחר מכן הולדתם של אחים נוספים.
ספרה של דורית רביניאן, "שיעורים בפיתוח קול" (2025), מספק הדגמה ספרותית ונפשית יוצאת דופן למפגש הסוער שבין הציר האנכי לציר האופקי, ולמחיר הכבד שמשלמת הנפש כאשר "חוק האם" ו"טראומת האחים" אינם מעובדים די צורכם. הספר בנוי משני חלקים מובחנים אשר מנהלים ביניהם דיאלוג מתוח: חלקו הראשון הוא רומן בדיוני (אשר נגנז במציאות על ידי הכותבת), וחלקו השני הוא ממואר שבו רביניאן מפרקת את זיכרונות ילדותה ו"מפשפשת" ביסודות הנפשיים שהולידו את הרומן ואת גניזתו. במאמר זה, נבחן כיצד היצירה נעה בין זכרונות של קרבה טהורה לבין חרדה מפני הפרת הטאבו האחאי, וכיצד היא שופכת אור על מושגי התשוקה, האשמה וההדרה בציר האופקי (אשוח, 2022).
חלקו הראשון של הספר נפתח בטיסה בהולה מניו-יורק לישראל. גיבורת הסיפור, אשר לומדת משחק בניו-יורק, מוזעקת לשוב ארצה לאחר שאחיה הצעיר מאושפז חסר הכרה בחדר-המיון, שרוי בתרדמת ונתון בסכנת חיים. מתוך תיאור המפגש וההמתנה בבית-החולים, נחשפת מערכת יחסים ייחודית, עמוקה ויוצאת דופן: מאז ומעולם היו השניים שותפי סוד, "אחים בלב ובנפש".
רביניאן מתארת אינטנסיביות רגשית וגופנית עזה ששררה בין השניים בילדותם. באחד הקטעים, מתארת הגיבורה כיצד הייתה מציקה לאחיה הצעיר כשהיה ישן: "הייתה יוצאת ממיטתה וחרש חוצה את השטיח, נעמדת כאן בחושך מעליו ולוחשת את שמו. מדגדגת אותו בצוואר ומתחת לסנטר, או שאת קצה הזרת שלה היתה מלקקת בלשונה ותוחבת אט אט לתוך מחילת האוזן שלו... לא פעם הייתה מצטנפת ונשכבת על צידה למראשותיו... נרגעת ועיניה היו נעצמות" (עמ' 21).
במונחים פסיכואנליטיים, ניתן לראות בתיאור זה קרבה הנעה על הגבול הארוטי-נרקיסיסטי האחאי. מיטשל (2018) מדגישה כי חוק האם אוסר על מיזוג ארוטי כזה בין ילדים, שכן הוא מונע את ההבחנה ההכרחית בין אינדיבידואלים נפרדים. בסיפור, האם אכן מתערבת בשלב מסוים, מעבירה אותם לחדרים נפרדים ואוסרת עליהם לישון יחד – אקט קלאסי של ניסיון להשלטת חוק האם המשפחתי.
הקרבה הזו אינה דועכת בבגרותם; היא הופכת למבצר נגד העולם החיצון. הגיבורה נזכרת כיצד היו חוזרים יחד מהחוף על הטוסטוס שלו: "מי היה יכול עליהם אז. יחד הם היו אימפריה." (עמ' 23). היא מתארת את הבילויים המשותפים בברים בעיר, ואת הידיעה המציפה "שהם לא זקוקים לאיש מלבדם, שתמיד, בכל זמן ובכל מקום יעדיפו זה את חברתו של זה". היא מודה בפני עצמה כי הקרבה ששררה ביניהם הייתה "נינוחה ועמוקה מכל מה שידעה עם כל האהובים שהיו לה, עם כל בן זוג" (עמ' 24). גם האח, מתוך זיכרונותיו המוקדמים, מתאר את היותו כרוך אחריה כמו צל מגיל שלוש, בעוד היא "בקושי בת ארבע וכבר אומנת קטנה, מאכילה אותו ומרדימה אותו בשירי ערש" (עמ' 30).
התאהבות או התלכדות קיצונית כזו בציר האופקי יכולה להיות מוסברת באנליזה הקבוצתית ובפסיכואנליזה כניסיון נואש ליצור "דיאדה מוגנת" בתוך הריבוי המשפחתי והחברתי. זהו ניסיון לברוח מאימת הקנאה, התחרות וחרדת ההחלפה אל תוך אינטימיות בלעדית. ניסיון זה יכול לאפשר מעין "פנטזיית תאומות" (twinship) אוניברסלית, המספקת תחושה של מצב מושלם ומובנות ללא מילים, וחווית דמיון, שייכות והמשכיות עם אדם אחר הנתפס כ"כמוני" (קוהוט, 1984).
אולם לאימפריה הזו יש מחיר כבד. הקשר האקסקלוסיבי מפר את חוק האם של המשפחה. כאשר האח מתחתן וחוזר בתשובה, מתרחש ניתוק דרמטי. אשתו של האח מתקשה לשמור על הריונותיה, ודודתה של האישה, המייצגת את קולו הנוקשה של הלא-מודע החברתי ו"השיטור המשפחתי", משוכנעת שבין האח לאחות שררו יחסים בלתי הגונים בילדותם. הדודה מוצאת תמונת פורים ישנה שבה התחפשו השניים לחתן וכלה (היא בת עשר, הוא בן שבע), ומאשימה את האחות בקנאה ובצרות עין שמונעת מאשת האח להביא ילד לעולם. "אחרי שראתה אותם בתמונות מחופשים לחתן וכלה, ציוותה עליו ועל אימה לשרוף אותן, אמרה שזה מה שהביא את האסון על אחיה, ועוד קודם לכן גרם לכישלון ההריונות של אשתו" (עמ' 41).
ההאשמה החיצונית הזו מחלחלת אל תוך נפשה של האחות, עד שהיא עצמה מתחילה לפקפק בזיכרונותיה הטהורים "... וכבר הולכת ומסכינה עם המחשבה שיש לה חלק במצבו המר של אחיה; שהיא, בקנאתה לו, דווקא מעוצם אהבתה אליו, הטילה בו עין רעה ... אבל כל כמה שהיא מנסה להיזכר, כל כמה שהיא חוקרת ומלקה את עצמה, היא לא זוכרת שאי-פעם נגעה בו או שהוא נגע בה נגיעה מינית" (עמ' 45) ותוהה: "תחשבי, תזכרי... האם חצתה אז איזה גבול, האם ראתה אמה משהו?"
במכתב שהיא כותבת לאחיה השרוי בתרדמת, רגע לפני שהיא שבה לניו יורק, היא מקבלת על עצמה את האשמה הטראומטית: "באמת אהבתי אותך יותר מדי... שמאז שהיית קטן נאחזתי בך, רציתי שתכרכר סביבי ועשיתי אותך הצל שלי. כן, בעבותות. וגם כשגדלנו מעולם לא הרפיתי ממך ורק עיכבתי אותך כל השנים. נכון, אני אשמה. אשמתי שהייתי אחותך הגדולה ושאהבתי את אחי הקטן אהבת נפש. חנקתי אותך מרוב אהבה" (עמ' 66).
בפתח חלקו השני של הספר, הממואר, מסבירה רביניאן מדוע הרומן הבדיוני נגנז ונשמר "במעמקי המחשב" במשך 14 שנים. אי-הנחת שחשה נבעה מההבנה כי בתוך דמויות האח והאחות הבדיוניים, היא קברה למעשה את אחיה האמיתי ואת הפרה-היסטוריה המשפחתית שלה. כאן עוברת רביניאן לחשוף את הפצע הראשוני והמדמם של הציר האופקי בחייה.
רביניאן נולדה כבת בכורה. היא מתארת זיכרון ילדות עוצמתי שבו סבתה מספרת לה על מרים המקראית השומרת על משה בתיבה, ומראה לה תמונת גובלן. רביניאן כותבת תובנה פסיכואנליטית מעניינת: "גורלו של התינוק, תלוי במבטה הער המשגיח של אחותו. חייו נשמרים מכוח מבטה הקודח, המתנשם..." (עמ' 100). מלאך ינאי (2014) כותבת על סיפור מרים משה ואהרון כדוגמא ליחסי אחים אינטגרטיביים וטובים, ונראה שגם רביניאן מרמזת לדגם האידאלי של אחות בכורה טובה.
בחייה שלה, תפקיד השומרת השתבש. אחיה הצעיר נולד כשהוא חולה מאוד. בעקבות מחלתו, נאלצו ההורים לעזוב את הבית למשך שבעה חודשים ארוכים כדי לטפל בו בבית החולים, בעוד דורית הקטנה נשלחה לגור אצל סבה, סבתה ובנות דודתה. עבור הילדה הבכורה, זו הייתה עקירה והדחה טראומטית מ"כס המלכות" שלה (אשוח, 2023). התינוק החדש לא רק גזל את מקומה, אלא העלים את הוריה מחייה למשך חודשים.
כלפי חוץ, היא תפקדה כ"ילדה טובה" וממושמעת, אך בכל לילה, לאחר קריאת שמע ישראל: "...בלב רועד, אני שבה ולוחשת באוזנו של אלוהים את מה שאני רוצה שיקרה. אני בודדה ומיואשת. אני מתגעגעת הביתה ומרחמת על עצמי ומתפללת ללא קול. אני מתחננת בכל מאודי. כועסת ועצובה ומתפללת. אני מבקשת מאלוהים שהתינוק הזה ימות, שימות כבר. שהוא ימות אמן" (עמ' 108). והתינוק אכן מת. רביניאן מתארת את רגע הגילוי המצמרר: "בסוף זה קורה. פתאום הוא מת. אני פוקחת את עיני, והוא מת באמת. אלוהים שמע את תפילותיי" (עמ' 108).
ההתגשמות הקונקרטית של משאלת המוות היא קטסטרופה נפשית עמוקה ביותר בציר האופקי אשר עוברת על ילד. כפי שמציינת מלאני קליין (1975), רגשות של אגרסיביות כלפי אחים בבטן או בעריסה הם אינהרנטיים להתפתחות. אך כאשר האח מת במציאות, הילד החי מפתח רגשי אשמה כבדים, בהיותו בטוח ששנאתו ומשאלותיו הן שהרגו את האח. "לעולם לא אספר שזאת הייתי אני שאמרתי לאלוהים שיעשה שהוא ימות... שאני ילדה מכשפה, ושהמילים שלי, כשהן נלחשות עמוק בלב, יש להן כוח סודי, כוח איום ונורא, שיכול להרוג" (עמ' 115).
חוויה זו מהדהדת באופן מוחלט את הביוגרפיה של פרויד עצמו, את אשמתו הכבדה על מות אחיו הצעיר יוליוס בגיל שמונה חודשים, אותה חלק עם חברו פליס, ואת תחושת הרווחה הטראומטית שחש כשהפולש הקטן נעלם (רולניק, 2019, עמ' 58). הנחתי היא שפרויד לא הוסיף לפתח את התיאוריה שלו סביב יחסי אחים כנראה גם מתוך החוויה הזאת (אשוח ותלמי, 2022).
בעקבות מות התינוק, הבית של רביניאן התמלא במהירות בתינוקות חדשים, אחות ועוד שני אחים. הילדה הבכורה נאלצה להסתיר מעצמה ומסביבתה את עלבונה, את קנאתה ואת הטינה כלפי הילדים שלא מפסיקים לבכות. היא כותבת: "מסתירה את הדחף הרצחני שסיבך אותי כבר פעם אחת ושעד כה חמקתי מלתת עליו את הדין..." (עמ' 118). היא חיה בחרדה מתמדת שהתינוקות הבאים ימותו גם הם באשמתה, ופיתחה מנגנונים של התחבאות וריצוי: "ליבי מוסיף לשאת ולתת עם החושך. אני מתפללת לאלוהים שישמור על אבא...אמא...ואחיי ואחותי... אני מתרה בעצמי על קנאתי בהם. מתחננת על חייהם..." ומסיימת ב:
"מעולם לא הריתי ולא ילדתי ילד" (עמ' 121).
רביניאן מנסה בממואר לפרש את כתיבתה וגניזתה של היצירה הבדיונית, ומציעה הסבר אדיפלי קלאסי דרך הציר האנכי. היא תוהה שמא האהבה האסורה לאח ברומן הבדיוני היא למעשה התקה (Displacement) של אהבה אסורה ופנטזיות אדיפליות כלפי אביה, שעימו ניהלה קשר מיוחד ודביק, ואשר דחה את התרפקותה עליו כשהתבגרה והחל להרגיש בנשיותה. היא חושבת שאולי "כל השנים שהתעקשתי לשאת בהן באשמת מותו, ודבקתי בה, נועדו לכסות על צל אחר, על דיבוק אחר, על אהוב אחר בלתי מושג - נועדו להסיט מאשמה אחרת, קמאית פי כמה..." (עמ' 145), לאבא.
רביניאן כותבת על ההחלטה לא ללדת וכמה זה כאב לאביה. ביום מותו היא חולמת "בחלום אבי ואני, נמצאים בחדר ריק, לא מוכר, שממלאת אותו רק הספה הישנה שהייתה לנו פעם, כשהייתי ילדה... לבסוף הוא אומר לי בלב כבד שמכיוון שלא הריתי ולא ילדתי ומשום כך אין לו נכדים... לא נשארה לנו ברירה: עלינו לשכב זה עם זו כדי שאתעבר ויהיה לו זכר בעולם..." (עמ' 176), אבל הם לא מצליחים לגבור על האיסור. "אולי באותו לילה ניסתה אני החולמת גם להשיב לך, אבא, את הבן ההוא שמת לך. אולי אם אהרה לך את התינוק ההוא ש'הרגתי' אוכל לכפר עליו" (עמ' 178).
מתוך הפירוש שמציעה רביניאן עצמה ומתוך קריאת הטקסט, עולה כי הפרשנות האדיפלית לא בהכרח נמצאת בסתירה לפרשנות האופקית. הטקסט שלה מציג מפגש של שני הצירים כשזורים זה בזה ללא יכולת להפריד. התשוקה והאשמה האדיפליות מתפקדות לא פעם ככיסוי, כמבנה הגנתי מארגן, או כמשאלת פיצוי למול הטראומה האופקית על מות האח. כדבריה, המשאלה האדיפלית להרות לאב אינה מתקיימת בחלל ריק, אלא מגויסת באופן עמוק לצורך תיקון ופיצוי על משאלת הרצח שהתגשמה בציר האופקי.
הקונפליקט האדיפלי-האנכי, על אף איסור גילוי העריות הכרוך בו, נתפס עבור הנפש כמבנה מוכר, סימבולי ומארגן תחת "חוק האב". ואילו האשמה המאגית של רצח אח בילדות המוקדמת מאיימת בפירוק, באובדן שפיות ובבדידות מוחלטת כ"ילדה מכשפה". ההתקה אל האב משמשת כמסך מגן שמסתיר ומארגן את אימת ההרס בציר האופקי.
החיבור בין שני הצירים מאיר גם על אופי הקשר ברומן הבדיוני וגניזתו. האהבה האחאית הטוטלית והחונקת ("חנקתי אותך מרוב אהבה", עמ' 66) איננה רק תצורת תגובה מכנית שבה השנאה מומרת באהבה. כפי שמיטשל (2003, 2018) אומרת, היחסים בציר האופקי נעים מלכתחילה בין שני קטבים סוערים: הדחף האגרסיבי רצחני כלפי האח שנולד, והדחף הליבידינאלי למיזוג נרקסיסטי איתו (גילוי עריות). ברומן, "האימפריה של שניים" היא מימוש הפנטזיה על מיזוג אחאי מוחלט שנועד לבטל את האיום בהחלפה ובנפרדות. אם השניים הם גוף אחד ונשמה אחת אין מקום לקנאה, לתחרות ול"רצח". אולם מיזוג זה מפר את חלקו השני של "חוק האם" - הטאבו על גילוי עריות אחאי. האהבה החונקת הופכת למלכודת אשמה, שבה בעצם האהבה מפורשת ככוח מסרס ומרעיל: "הטלתי בו עין הרע".
בהקשר זה, פעולת גניזת הרומן למשך 14 שנים מחזיקה משמעות לא-מודעת כפולה ומפוצלת. מחד, ניסיון שימור והחייאה של האח החי והאהוב במרחב סודי ומוגן מהעולם החיצוני. מאידך, אקט של קבורה ורצח סימבולי של היצירה, מעין שיחזור המתת האח המקורי, מתוך חרדה מהכוחות ההרסניים והמיניים שהכתיבה נתנה להם אור.
כיצד כל זה יכול להתקשר לבחירה באל-הורות? למרות שמיטשל לא עסקה בנושא באופן ישיר, המודל שלה על קריסת "חוק האם" יכול לספק בסיס להבנה. ניתן להניח כי כאשר "חוק האם" קורס (בשל התמזגות או מוות) אזי האדם נשאר עם אימת ההחלפה והאשמה רצחנית. הימנעות מילודה יכולה אם כך להיות מוסברת כניסיון לא להעמיד את חוק האם למבחן חדש. ניתן לראותה כהימנעות מיצירת "אח נוסף" שיעורר שוב את המשאלות הרצחניות המקוריות.
בטקסט של רביניאן, ניתן לשער כי היעלמותם של ההורים לשבעה חודשים ועקירתה מביתה יצרו משוואה נפשית לא מודעת, בה הולדת תינוק היא שוות ערך להתפרקות הבית, לנטישה טוטלית ולאובדן ההורים. בנוסף, משאלת הלב שלה "שימות כבר אמן" התממשה במציאות, מה שהוביל לחוויה שלה את עצמה כמכשפה עם כוחות קטלניים. אותה החרדה יכולה להוביל לכך שהבאת ילד יחייה את "המכשפה" שבה. אם כך, הימנעות מלהרות היא פעולת הגנה אקטיבית המונעת את החייאת הדחף הרצחני - הגנה על תינוק פוטנציאלי מפני זעמה של האם-האחות, והגנה על העצמי מפני אפשרות של אובדן ומוות נוסף.
כמו כן, מיטשל מצביעה על כך שהציר האופקי מושתת על חרדת ההשמדה וההחלפה. הפיכה לאם תאלץ את האישה להיכנס בדיוק לעמדת האם ההיסטורית, זו שמביאה תינוקות חדשים המשמידים את התינוק הקודם. מתוך כך, ניתן לראות באל-הורות סירוב לשחזר את הטרגדיה המשפחתית שבה ילדים מתחרים על חייהם ומוחלפים בזה אחר זה. "הסתרת הדחף הרצחני שסיבך אותי כבר פעם אחת" (עמ' 118).
במאמרה על בחירה באל-הורות, הרינגטון (2019) קוראת לפסיכואנליזה להתעורר מההטייה הפרו-נטליסטית (Pronatalism; עמדה אשר מעודדת ילודה) ולחדול מפתולוגיזציה של אל-הורות. היא מצביעה על כך שתיאוריות קלאסיות רואות בהורות הישג התפתחותי הכרחי לבשלות, ומשתמשת במושג "מנדט האימהות" כדי לתאר את הלחץ החברתי הדורסני לפיו יעודה של אישה היא להרות. הרינגטון סוקרת מחקר סוציולוגי המוכיח תיוג, של החברה ושל אנשי טיפול, את האל-הורות כפתולוגיה וככשל התפתחותי. מתוך כך, היא קוראת למטפלים לחקור את בחירות מטופליהם ללא שיפוטיות וללא כפיית אידאלים חברתיים.
שילוב הרעיונות של הרינגטון ומיטשל מאפשר להבין את הבחירה באל-הורות לא ככשל התפתחותי, אלא כפתרון נפשי סובייקטיבי מורכב ועמוק. בקליניקה, כאשר מטופלים מציגים עכבות בהבאת ילדים או בוחרים באל-הורות מודעת, הנטייה הרווחת עשויה להיות לחפש את המקור בקונפליקט האדיפלי מול האב או בהזדהות לא פתורה עם האם (הציר האנכי). הספר של רביניאן מדגים כי התבוננות כזו נותרת עיוורת לציר האופקי ומתעלמת מהאשמה של שורדים אחאיים, מאימת ההחלפה, ומאי-יכולת של "חוק האם" לווסת בילדות את שנאת האחים. האל-הורות מתגלה במקרה זה כעמדה שומרת חיים, מחסום אתי ונפשי המגן על הנפש משחזור זירת האסון שבה המשאלה האופקית הפכה לקטסטרופה ממשית.
אחרי שהאב מת רביניאן כותבת על שיח פנימי איתו סביב ההחלטה שאין לה ילדים. בשיח זה, כשהיא אומרת שלא רצתה, הוא עונה לה "את פחדת. זה לא שלא רצית" (עמ' 165), משפט אשר ניתן לראותו כעדות להבנה עמוקה ולא מודעת שלה לפחד.
ספרה של דורית רביניאן, "שיעורים בפיתוח קול", מהווה מסמך אנושי וקליני מרתק אשר ממחיש כי נפש האדם אינה נבנית אך ורק מתוך מערכת היחסים מול ההורים, אלא מעוצבת עמוקות מתוך המאבקים, השברים והתשוקות של הציר האופקי. הרומן והממואר חושפים כיצד קריסתו הזמנית של "חוק האם" בילדות, קריסה שנכפתה עקב מחלת האח והיעלמות ההורים, הותירה את הילדה הבכורה חשופה לדחפי מוות ומשאלות רצחניות ללא תיווך ומגן. מתוך כך, בניתוח פסיכואנליטי ניתן להבין את הבחירה באל-הורות כסירוב מודע ולא מודע להכנס שוב ל"זירת האסון" שבו "חוק האם" קרס ולא הגן עליה.
הממד האופקי דורש עיבוד מתמיד. כאשר חוויות של החלפה, נטישה או אשמה אחאית נותרות בלתי מעובדות, הן משתחזרות באופן כפייתי במערכות יחסים בוגרות, ביצירה הספרותית, במבנה הדיאדי ובבחירות קיומיות מרכזיות. המפגש שרביניאן עורכת בין הווידוי האדיפלי לבין הפצע האחאי מלמד אותנו, כמטפלים, כי הציר האנכי והציר האופקי כרוכים זה בזה. רק הפניית מבט אמיצה אל הממד האופקי-האחאי, ומתן מילים לתשוקות ולאגרסיות האופקיות, יאפשרו לפרק את פצעי העבר, לשחרר את הנפש מכבלי האשמה הקמאית, ולנוע לעבר נפרדות ובריאות נפשית.
פסיכולוגית קלינית, מדריכה. פסיכואנליטיקאית מנחה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. אנליטיקאית קבוצתית במכון הישראלי לאנליזה קבוצתית. ראש התוכנית לפסיכותרפיה קבוצתית בבית ספר לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, ביה"ס לרפואה, אוניברסיטת תל אביב. חברת אפק. קליניקה פרטית בתל מונד. טל. 0505289016.
הבהרה: אנו מכבדים זכויות יוצרים וקניין רוחני של אחרים. אם אתם מאמינים כי תוכן או תמונה המוצגים במאמר מפרים זכויות קנייניות השייכות לכם, אנא פנו אלינו לכתובת דוא"ל [email protected].
קוהוט, ה. (1984/2008). "כיצד מרפאת האנליזה?" (עמ'. 251-271). עם עובד
קליין, מ. (1975/2022). פסיכואנליזה של ילדים. (עמ'. 51-77). תולעת ספרים
רביניאן, ד. (2025). שיעורים בפיתוח קול. עם עובד
רולניק ע. (2019). זיגמונד פרויד מכתבים. פסיכה ספרייה פסיכולוגית
Ashuach, S. (2012). Am I my brother's keeper? The analytic group as a space for re-enacting and treating sibling trauma. Group Analysis 45(2): 155–167
Ashuach, S. & Berman, A. (2022). “Sibling Relations and the Horizontal Axis in Theory and Practice”. London. Routledge
Ashuach, S. (2022). Exclusion on the Horizontal Axis. In Ashuach, S & Berman, A (2022) “Sibling Relations and the Horizontal Axis in Theory and Practice”. London. Routledge
Ashuach, S. & Talmi, S. (2022). The Law of the Mother and its Expression in Group Relations Conferences and Organizations. In Ashuach, S. & Berman, A. “Sibling Relations and the Horizontal Axis in Theory and Practice”. London. Routledge
Ashuach, S. (2023). The experience of theft of the firstborn’s rights as echoed in individual and group analysis. Group Analysis, Vol. 56 (2)
Harrington, R. (2019). Childfree by Choice. Studies in Gender and Sexuality 20, 22-35
Malach Yanai, C. (2014). Moses, Aaron, Miriam: integrative sibling relation. In “Siblings: Envy and Rivalry, Coexistence and Concern.” (pp 57-72). Karnac
Mitchell, J. (2003). Siblings: Sex and Violence. Oxford: Polity Press
Mitchell, J. (2006). Sibling trauma: A theoretical consideration. In: P. Coles (Ed.) Sibling relationships (pp. 155–174). Karnac
Mitchell, J. (2018, February 16). Core concepts: From sibling trauma to the law of the mother [Paper presentation]. Group Psychotherapy Conference on Sibling Relationships, Tel Aviv University, Tel Aviv, Israel
