עדי ליבנה מימון
ויסות רגשי (Emotion Regulation) הוא מונח הנמצא בשימוש שגור ותכוף בתחום הטיפול, הן בקרב מטפלים והן מטופלים, ולא בכדי. היכולת לוויסות החוויה הרגשית קריטית לאורך כל טווח החיים, בשל השפעתה על מגוון תפקודים מרכזיים, למשל על האופן שבו אדם מנהל אינטראקציות בין-אישיות, או מתפקד בעבודה ובזוגיות, וכן בשל השפעתה הניכרת על הרווחה הנפשית.
על רקע חשיבותו המכרעת, גורף המושג ויסות רגשי תשומת לב מרובה גם בשדה המחקרי. במוקד העבודה התיאורטית והמחקרית שהצטברה עד כה אודותיו, נמצאת החתירה להבנה של תהליכי ויסות והמנגנונים שבבסיסם. בהדרגה, מסייעת עבודה זו לשפוך אור על קשיי ויסות עימם מתמודדים אינדיבידואלים בחיי היומיום, כמו גם על העבודה הקלינית עם מטופלים אשר מתמודדים עם מגוון בעיות נפשיות או מצבים פתולוגיים הנקשרים בקשיי ויסות רגשי.
מאמר סקירה זה מציג את עיקרי מאמרו של פרופ' James J. Gross, ראש המעבדה לפסיכופיזיולוגיה וחוקר ויסות רגשי באוניברסיטת סטנפורד מ-2015: Emotion Regulation: Current Status and Future Prospects. מאמר זה, בתורו, מתמקד בהצגת ההתפתחויות בהבנה של תהליכי ויסות רגשי והמנגנונים שבבסיסם.
במאמרו, ממפה גרוס את האופן שבו מובן המושג בספרות, ובתוך כך מגדיר את המונחים "רגש" ו"ויסות רגשי", ומבחין ביניהם לבין מונחים קרובים. לאחר מכן, הוא סוקר את המודל התהליכי של ויסות רגשי, פרי פיתוחו, שהינו מודל מקובל ומרכזי בתחום אשר מהווה מסגרת עבודה אפשרית להבנה של תהליכי ויסות. בהמשך ובמוקד מאמרו, מציג גרוס את המודל התהליכי המורחב של ויסות רגשי, המרחיב את המודל הקודם של גרוס ותורם להעמקת ההבנה של תהליכי ויסות. לצד זאת, מציג גרוס ממצאים עדכניים בתחום ומוקדים להמשך מחקר והעמקה, למשל בהקשר של ויסות לאורך החיים, הבדלים בין-אישיים בוויסות והתערבויות ממוקדות ויסות רגשי.
בפתח דבריו, מתייחס גרוס לתפיסה רווחת בקרב רבים ביחס לניהול של רגשות, לפיה ניתן פשוט 'להדליק' ו'לכבות' רגשות. על אף שכפתור כיבוי והדלקה מסוג זה יכול להישמע מפתה, מציב גרוס סימן שאלה ביחס למידה בה הדבר אכן אפשרי. בתוך כך, הוא מעלה שאלה לגבי מידת השליטה הממשית שיש לנו על הרגשות המתעוררים בתוכנו.
לפי גרוס, שאלות מעין זו העסיקו את התרבות האנושית מאז ומעולם. במאמרו, הוא מדגים את מרכזיותן במחשבה הפילוסופית והדתית, כמו גם בספרות לאורך ההיסטוריה. בהקשר של מדעי החברה, ובתוך כך פסיכולוגיה, מתאר גרוס את האופן בו הפנה זיגמונד פרויד תשומת לב לניהול רגשות של חרדה, ואת התפתחות החשיבה מפרספקטיבה זו על ידי אנשי טיפול וחוקרים, אשר הביעו עניין בהגנות האגו ובסגנונות התקשרות.
על יסודות אלו, באמצע שנות ה-90, החל עיסוק ספציפי יותר בוויסות רגשי. עיסוק זה המשיך לצבור תאוצה בשנות ה-2000, ובייחוד בעשור השני שלהן. כדוגמה לכך, מביא גרוס את שנת 2013, בה ניתן היה למצוא ב-Google Scholar מעל 10,000 מחקרים שיצאו בשנה זו בלבד בנושא ויסות רגשי. כיום, ויסות רגשי מהווה מושא עניין מרכזי במדעי החברה (בענפים כמו פסיכו-ביולוגיה, פסיכולוגיה קוגניטיבית, התפתחותית, חברתית, ארגונית, קלינית ורפואית), וממשיך למשוך תשומת לב גם במגוון דיסציפלינות אחרות (ביניהן עסקים, כלכלה, חינוך, משפטים, רפואה ומדעי המדינה).
במאמרו, מתייחס גרוס לכאוס רעיוני ומושגי בשדה המחקר בתחום. לשיטתו, חוקרים נוטים לעתים קרובות להשתמש במונחים העוסקים ברגשות וויסותם – באופן כוללני, לא מובחן וכן לעתים קרובות אידיוסינקרטי. על כן, בראשית המאמר, הוא פורט את הגדרותיו למספר מושגי ליבה בתחום, מושגים אשר יהוו מצע בהיר להמשך הדיון.
טרם הצלילה למושגים, חשוב להפנות את תשומת הלב לכך שבשפה העברית לעתים מתורגמים הן המונח affect והן המונח emotion כ-"רגש", מה שעלול ליצור בלבול ביניהם. בתוך כך, עשויה החלוקה המושגית של גרוס להועיל לקורא העברי גם בחידוד ההבחנה בין השניים.
אפקט (affect): מונח גג תחתיו נכללים מצבים פסיכולוגיים הכוללים הערכה, כלומר הבחנה מהירה שעושה האדם ביחס למידה בה מצב פסיכולוגי ספציפי הוא טוב/רע עבורו. מצבים אפקטיביים כוללים, בין היתר:
1. תגובות דחק: תגובות האדם לנסיבות שדרשו ממנו משאבים נפשיים משמעותיים, לוו בקושי לנהל אותן, ועל כן עוררו מצב רגשי שלילי (או לעתים בלתי מוגדר).
2. רגשות (emotions): מצבים אפקטיביים אשר לרוב מתעוררים על ידי אירוע מסוים ומאופיינים בטון ספציפי, שלילי או חיובי (למשל, כעס, עצב או שעשוע). הללו בתורם, מעוררים נטייה לתגובה התנהגותית הרלוונטית לאירוע המסוים. ניתן להתייחס לרגשות כמעין שינויים חולפים במזג האוויר הרגשי.
3. מצבי-רוח: מצבים אפקטיביים אשר נוטים להישאר זמן ממושך יותר מרגשות, ומהווים מעין אקלים רגשי מתמשך. דוגמאות לכך הן ההרגשה שאני מצוברחת, מרגישה ב'דאון' או לחלופין מרגישה 'נהדר'. ביחס לרגשות, מצבי-רוח הם דיפוזיים יותר, כלומר, נחווים כמעין עננה עמומה וממוקדת פחות. ככאלה, משפיעים מצבי רוח יותר על הקוגניציה של האדם, מאשר על נטיותיו ההתנהגותיות (למשל, על הנטייה לגשת לסיטואציה או לסגת ממנה), או לכל הפחות במידה דומה למידת השפעתם הרחבה יחסית והבלתי ממוקדת על הנטיות ההתנהגותיות.
לדברי גרוס, קל הרבה יותר לתאר רגשות על דרך השלילה (למשל, לא תגובות דחק או מצבי רוח), מאשר על דרך החיוב. זאת, מכיוון שההגדרה תלויה במוקד אליו מפנה הגישה המגדירה את הקשב. אולם, חרף הבדלים בהגדרה, ישנם שלושה מאפייני יסוד ביחס אליהם קיימת הסכמה בקרב גישות שונות:
1. רגשות כוללים שינויים בחוויה הסובייקטיבית, ההתנהגות והפיזיולוגיה ההיקפית (מערכת העצבים האוטונומית), אשר קשורים במידת מה זה לזה: בעוד שרבים מדגישים את החוויה הרגשית הפנימית, רגשות כוללים יותר מכך וקשורים גם בנטייה להתנהג בדרכים מסוימות, אשר עשויות לערב גם שינויים בהבעה או ביציבה.
2. רגשות מתפתחים ומתבהרים עם הזמן: ניתן להבחין באופן בו מתפתח רגש עד שנהפך לברור, במהלך שניות עד דקות. בתוך כך, מציע גרוס את המודל המודאלי של רגש (The modal model of emotion), כמסגרת רעיונית לעיסוק בדינמיקה המאפיינת את הדרך בה רגש מתהווה.
3. רגשות עשויים להיות מועילים או מזיקים, כתלות בהקשר: ההתייחסות לרגשות כאל מועילים תהיה למשל כאשר הם מספקים לנו אינפורמציה ביחס לסיטואציה ולכוונות של אחרים בתוכה, ומסייעים לנו לנקוט בדרך המיטבית לפעולה, באופן אשר יוביל לשינוי רצוי בסיטואציה שעוררה את הרגש. דוגמאות לרגשות 'מועילים': פחד אשר מונע מאיתנו להיכנס למאבק מסוכן, רגע שמחה שמוביל לחיזוק חברות חדשה, או כעס אשר מניע אותנו להיאבק למען עקרונותינו. לעומת זאת, רגשות ייחשבו כ'מזיקים' כאשר הם אינם תואמים לסיטואציה הספציפית בה אנו נמצאים, בין אם בעוצמתם, משכם או תדירותם. דוגמאות לרגשות 'מזיקים': כעס שמוביל אדם לפגוע בעצמו או בקרוב אהוב, או חרדה הפוגמת בתפקוד החברתי או התעסוקתי של האדם. דוגמאות של רגשות בלתי מועילים מעין אלו נמצאות בבסיס החשיבה על ויסות רגשי.
בפתח חלק זה, מתייחס גרוס לתפיסה רווחת ביחס למצבים אפקטיביים כמו רגשות, והיא שהם פשוט 'מתחוללים' בתוכנו, בהתאם לרצונם החופשי. אולם, למרות תחושה זו, בפועל כאשר אותם מצבים אפקטיביים מאיימים על מטרה חשובה עבורנו, אנחנו מצליחים להפגין מידת מה של שליטה ביחס אליהם. לפי גרוס, בהקבלה להתייחסות ל'אפקט' (affect) כמונח גג, הוא מתייחס גם למונח ויסות אפקטיבי (affect regulation), תחתיו נכלל ויסות רגשי, כמושג כזה:
ויסות אפקטיבי: מגוון דרכים בהן נוקט האדם בכדי להשפיע על תגובותיו לסיטואציות. תחת ויסות אפקטיבי, נמנים:
1. התמודדות: מתמקדת בהקלה על תגובת דחק בטווח הארוך יחסית (לדוגמה, התמודדות עם שכול אשר נמשכת תקופה ארוכה).
2. ויסות רגשי (emotion regulation): מתייחס למאמץ להשפיע על אילו רגשות חש האדם, וכיצד הוא חווה או מבטא אותם. בסוג זה מתמקד גרוס במאמרו.
3. ויסות מצב רוח: מצבי רוח מעוררים נטיות מוגדרות פחות לתגובות התנהגותיות ספציפיות מאשר רגשות. בהתאם, ויסות מצב רוח מובחן מוויסות רגשי בכך שמתמקד בעיקר בשינוי החוויה הפנימית של האדם, ופחות בביטויה כלפי חוץ.
לאחר ההצגה הראשונית של תהליכי ויסות אפקטיבי, מתמקד גרוס באיכות הספציפית של ויסות רגשי: אקטיבציה של מטרה מסוימת אשר נועדה להשפיע על המסלול שיעבור הרגש. בנוסף, הוא מתייחס למספר היבטים שיכולים לסייע לאפיין תהליכי ויסות רגשי באופן מדויק יותר:
1. מטרת הוויסות הסופית: בעוד שבמצבים מסוימים, המטרה הסופית עשויה להיות הרגש עצמו (לדוגמה, אני יכולה לווסת את העצב שאני חשה, במטרה לחוש עצובה פחות), במקרים אחרים, ויסות הרגש יהיה אמצעי להשגת מטרה אחרת (לדוגמה, כאשר אדם חש מוטיבציה להפגין עניין בשיחה במטרה לקבל ג'וב נכסף).
2. מודעות לוויסות: ויסות רגשי עשוי לכלול היבטים מודעים יותר או פחות. דוגמה לוויסות מודע הוא מצב בו אדם מדכא את צחוקו בתגובה להתנהגות של ילד (בכדי לא להעליבו). זאת, לעומת ויסות המערב היבט לא-מודע, למשל במקרה בו אדם מסב את פניו במהירות כאשר נפגש עם חומרים מטרידים.
3. מוקד ויסות פנימי לעומת חיצוני: לעתים, האדם מכוון לוויסות רגשותיו שלו עצמו (ויסות רגשי פנימי), ואילו בפעמים אחרות, הוא מכוון לוויסות רגשות של אדם אחר (ויסות רגשי חיצוני). עם זאת, אפשרי כמובן שפעולה ספציפית תכוון הן לוויסות פנימי והן חיצוני. כך לדוגמה, אדם עשוי לנסות להרגיע ילד בוכה, על מנת לשמור על עצמו ממה שהדבר עשוי לעורר בו.
4. סוג הרגשות במוקד הוויסות: הפחתת רגשות שליליים (כמו כעס, עצבות וחרדה), תוך התמקדות ספציפית בהפחתת ההיבטים החווייתיים וההתנהגותיים הקשורים בהם, או הגברת רגשות חיוביים (כמו אהבה, עניין ושמחה).
כאשר אנשים נשאלים לגבי ויסות הרגשות שלהם, לעתים קרובות הם נוטים לתאר מאמץ להפחתת רגשות שליליים או הגברת רגשות חיוביים, מה שתומך במודלים המדגישים את הבסיס ההדוני שבתהליכי ויסות (כלומר, נטייה טבעית למקסום רגשות חיוביים ומזעור שליליים). בפעמים אחרות, אנשים יתמקדו בוויסות המכונה קאונטר-הדוני (המנוגד לנטייה האמורה ביחס לרגשות), ומהווה אמצעי בדרך להשגת מטרה מסוימת. כך לדוגמה, בשעה שאדם מנסה להיראות רגוע כלפי חוץ לאחר ניצחון מוחץ (למשל, בכדי שלא להיראות גאוותן או לעורר את קנאתם של אחרים), או מגביר את כעסו בעת שמנסה לגבות תשלומים או חובות מאחרים (למשל, על-מנת להיראות תקיף יותר, לעורר את יראתו של מי שמולו וכך להצליח במשימת הגבייה). ויסות קאונטר-הדוני מושפע במקרים רבים גם מתכתיבים חברתיים רחבים יותר, ביחס לרגשות שמותאם להפגין בהקשרים ספציפיים (לדוגמה, במקרה בו אדם מדכא צחוק למשמע בדיחה בעת ניחום אבלים, פן ייראה לא מחובר לסיטואציה או חסר-רגישות).
5. מאפיינים נוספים בתהליכי ויסות רגשי: שינוי העוצמה של רגשות על ידי הגברה או הפחתה של החוויה הרגשית או ההתנהגות (למשל, אדם אשר מסתיר את הלחץ שחש מעמיתיו לעבודה); שינוי משך הרגש הנחווה – הארכתו או קיצורו (למשל, הארכת משכה של תחושה חיובית דרך שיתוף אחרים בחדשות טובות), כמו גם שינוי איכות התגובה הרגשית (למשל, על ידי הסתכלות על הצד ההומוריסטי בסיטואציה מביכה).
במטרה לווסת את רגשותינו, אנו עושים שימוש במגוון אסטרטגיות לוויסות. המילה 'אסטרטגיות' עלולה להיות מבלבלת, מכיוון שהיא מעוררת תחושה כי מדובר בהכרח בתהליכים מודעים. אולם, השימוש שעושה גרוס במושג נרחב יותר, וכולל הן תהליכים אשר מכוונים באופן מודע לשליטה ברגשות, והן לתהליכים הפועלים באופן סמוי. בחלק הבא, מציג גרוס את המודל התהליכי של ויסות רגשי, ומציג אסטרטגיות ויסות, לצד התוצאות הנקשרות בהן, כבסיס להבנת המודל התהליכי המורחב, אותו יציג בהמשך.
ישנן אינספור דרכים באמצעותן אנו יכולים לווסת את רגשותינו. בעוד שחלקן נתפסות כ'רציניות' יותר, אחרות עשויות לעורר בנו גיחוך. כך למשל, מזכיר גרוס, אנחנו יכולים להתמקד בנשימה, לחבוט בכרית, לשלוח הודעה לחבר, לצאת לריצה, לשתות משקה אלכוהולי, לתפוס תנומה, לקרוא ספר, לנשוך שפתיים, להתפטר מהעבודה, לנסות ולראות סיטואציה באור שונה ועוד כהנה וכהנה. על רקע מגוון האסטרטגיות הקיים, מתמקדים חוקרים רבים בניסיון למציאת דרכים לארגון האסטרטגיות, ולבחינת הקשר בין סוג האסטרטגיה לתוצאות אליהן היא מובילה.
אחד מהמודלים המקובלים בתחום, אשר מציע ארגון של מגוון האסטרטגיות הקיימות לוויסות רגשי, הוא המודל התהליכי שפיתח גרוס ב-1998 (The Process Model of Emotion Regulation). מודל זה נשען על המודל המודאלי של רגשות שהוזכר קודם לכן, פרי פיתוחם של גרוס ועמיתיו, העוסק באופן בו נוצר הרגש. המודל המודאלי כולל התייחסות לארבע תחנות עיקריות בדרך בה נוצר רגש:
• הסיטואציה עצמה.
• הפניית הקשב של האדם בתוכה.
• ההערכה שהוא מבצע למשמעויות השונות בסיטואציה.
• תגובותיו של האדם בקצה התהליך על כלל רכיביהן (השינויים בחוויה, בהתנהגות ובגוף), ששילובן מאפיין את הרגש הספציפי שהתעורר.
המודל התהליכי של ויסות רגשי, מזהה כל אחת מארבע התחנות האמורות במודל המודאלי בהן נוצר הרגש, כצומת פוטנציאלי בו ניתן להשפיע על תהליך היווצרות הרגש ולחולל בו שינויים (כלומר, לווסת את הרגש). על בסיס הבנה זו, מציע המודל אסטרטגיות ויסות המותאמות לאופי התחנות השונות בתהליך.
בחלק זה במאמרו, פורט גרוס את חמש הקטגוריות המרכזיות של אסטרטגיות לוויסות שכולל המודל התהליכי של ויסות רגשי. הללו כאמור, מובחנות זו מזו על-פי הנקודה הקריטית בתהליך היווצרות הרגש בה הן מתמקדות כמטרה פוטנציאלית לוויסות. בתוך כך, מתייחס גרוס גם לממצאים מחקריים עדכניים ביחס לכל אחד מסוגי האסטרטגיות. קטגוריות אלה הינן:
1. אסטרטגיות בחירת הסיטואציה: פעולות שנוקט האדם, אשר משפיעות על הסבירות שיהיה בסיטואציה מסוימת (ולא באחרת). זאת, כפועל יוצא של האופן שבו האדם מעריך את השפעתה הרגשית הפוטנציאלית של הסיטואציה, כלומר, עד כמה תעורר בו רגשות רצויים יותר או פחות. גרוס מביא כדוגמה לכך את פעולות ההתארגנות לקראת יציאה לסרט, או פעולת ההימנעות מקולגה מרושע בסביבת העבודה.
טוב לדעת: שימוש בסוג זה של אסטרטגיות ויסות נמצא קשור בהצלחה ביצירת שינויים בחיים. בנוסף, השימוש בו שכיח בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי - CBT: בהתערבויות מסוימות, ישנה התמקדות בהגברת החשיפה של מטופלים לסיטואציות שייטיבו איתם (למשל, פעילויות מהנות כמו אינטראקציות עם חברים), או לחלופין הפחתת החשיפה לסיטואציות מזיקות (למשל, כאלה המהוות טריגר לשימוש בסמים).
2. אסטרטגיות טיוב הסיטואציה: פעולות בהן נוקט אדם לאחר בחירת הסיטואציה לשינוי רכיבים מסוימים בה, על מנת שהללו בתורם ישפיעו על רגשותיו בכיוון הרצוי. דוגמאות לכך לפי גרוס, הן מצב בו אדם שקיבל מכתב דחייה אינו משאיר אותו על שולחן העבודה אלא מתייק אותו (זאת למשל, כדי להפחית את החשיפה היומיומית שלו למכתב המעורר בו תחושות דחייה או אכזבה), או מצב בו מורה בוחר לחלק את תלמידי כיתתו לקבוצות עבודה, הן כדי להגביר את העניין שלהם בשיעור שלו (ויסות חיצוני), והן על מנת להפחית את התסכול שלו עצמו מאי יכולתו לסייע לכל אחד מהתלמידים בנפרד, מפני שזמן העבודה בכיתה מוגבל (ויסות פנימי).
טוב לדעת: לא כל הסוגים של 'טיוב סיטואציה' אכן אדפטיביים. בהפרעת חרדה חברתית למשל, הנטייה ל"התנהגויות ביטחון" אשר מונעות חשיפה לסיטואציות מעוררות חרדה (למשל, התרחקות מהתאספות חברתית), אמנם גורמות להקלה נפשית בטווח הקצר, אך מונעות מהאדם את היתרונות של חשיפה בטווח הארוך.
3. אסטרטגיות הפניית קשב: הבחירה של אדם להפנות את הקשב להיבטים מסוימים מתוך כלל ההיבטים האפשריים בסיטואציה. סוג שכיח של אסטרטגיות הפניית קשב הוא הסחת דעת, פעולה אשר נועדה להסב את תשומת הלב בתוך הסיטואציה הנתונה ממושא אחד לאחר (למשל, מדבר מה מעורר רגשית – לדבר אחר נייטרלי), או לחלופין, להסיט לחלוטין את הקשב מהסיטואציה (למשל, כאשר אדם חושב על התוכניות שלו לחופשה, בזמן שהוא נמצא בפגישת עבודה מדכדכת).
טוב לדעת: שימוש בהפניית קשב מתרחש כבר בתקופת הינקות. בקרב ילדים, נמצא כי אלו המשתמשים באסטרטגיה של הסחת דעת באופן ספונטאני, מצליחים לדחות סיפוקים טוב יותר מילדים אשר אינם עושים זאת.
4. אסטרטגיות שינוי קוגניטיבי: האופן שבו מעריך אדם סיטואציה נתונה, בכדי לשנות את השפעתה הרגשית. אסטרטגיה מוכרת תחת קטגוריה זו היא הערכה מחדש, אשר יכולה להתבצע הן ביחס לסיטואציה חיצונית (למשל, "ראיון העבודה הזה הוא לא עניין של חיים ומוות, אלא הזדמנות עבורי ללמוד על התעשייה"), והן ביחס לסיטואציה פנימית ("קצב הלב המואץ שלי הוא לא סממן של חרדה, אלא מסמן לי כי הגוף שלי מתכונן לנאום"). אסטרטגיה נוספת היא התמקדות האדם בתפיסתו את יכולותיו לניהול דרישות סיטואציה נתונה ("למרות שהמשימה של הכנת פרזנטציה להנהלה גורמת לי לחוש מוצף, אני יודע שאני יכול לעמוד בה באמצעות יישום הטכניקות שלמדתי").
טוב לדעת: נמצא כי הערכה מחדש יכולה לשפר ביצוע במבחנים.
5. אסטרטגיות מודולציית תגובה: פעולות בהן נוקט אדם על מנת להשפיע באופן ישיר על מגוון רכיבי התגובה הרגשית (החוויה, ההתנהגות והפיזיולוגיה), לאחר שהרגש כבר התפתח. הללו עשויות להיות אדפטיביות (למשל, התעמלות גופנית או נשימה עמוקה) או פחות אדפטיביות (למשל, פנייה לאלכוהול, סיגריות, סמים או לאכילה רגשית). דוגמה נוספת למודולציית תגובה היא דיכוי אקספרסיבי, כלומר המאמץ של אדם לדכא התנהגות מסוימת אשר מבטאת את הרגש שלו.
טוב לדעת: דיכוי אקספרסיבי נמצא כאסטרטגיה אשר מובילה להפחתת החוויה הרגשית החיובית שחווה האדם, אך לא השלילית.
המודל התהליכי של ויסות רגשי מסייע במיפוי הסוגים השונים של אסטרטגיות לוויסות, אולם מותיר מספר שאלות ליבה פתוחות. ביניהן, מה מניע את תחילת השימוש באסטרטגיה לוויסות, או מביא לסיומו? ומה מבחין בין אנשים אשר מצליחים לווסת את רגשותיהם בהצלחה, לבין אחרים המתקשים בכך?
בכדי לענות על שאלות אלה, שטרם קיבלו מענה על-ידי המודל התהליכי הקיים, מציע גרוס במאמרו מודל חדש, המודל התהליכי המורחב של ויסות רגשי (The Extended Process Model of Emotion Regulation), אשר מוסיף קומה למודל שהוצע על ידיו קודם לכן. הנחת המוצא של גרוס שממשיכה ללוות גם את המודל המורחב היא כי רגשות מגלמים בתוכם הערכה, כלומר, הבחנה האם רגש מסוים הוא "טוב" או "רע" עבורי. לשיטתו של גרוס, הערכה זו עשויה להתרחש במגוון רמות, רצוניות פחות או יותר: החל ברפלקסים וכלה בתהליכים מוחיים מורכבים יותר.
על אף ההבדלים בין מערכות ההערכה השונות של האדם, לפי גרוס עומדות בבסיסן מספר תכונות ליבה משותפות. כשלב ראשון בהצגת המודל המורחב, גרוס משרטט סכמה בסיסית להיווצרות רגש, אשר מרחיבה את הסכמה שהציע במודל המודאלי קודם לכן, וכוללת את תכונת הליבה הללו, וכן מתייחסת לוויסות הרגש. על אף שגרוס מכנה את הרכיבים המשותפים למערכות הערכה תכונות ליבה, קל יותר אולי לחשוב עליהן כשלבים משותפים בתהליכי הערכה. אלו תכונות הליבה/השלבים:
• הסיטואציה מהמודל המודאלי – הופכת ל-"W" (או World) – העולם הפנימי/החיצוני לאדם.
• הפניית הקשב של האדם בתוך הסיטואציה – הופכת ל-"P" (או Perception) – התפיסה של אותם הדברים שמערכת ההערכה הנתונה מכוונת לראות.
• ההערכה למשמעויות השונות בסיטואציה – היא "V" (או Valuation) – ההערכה של מה שתפס האדם כנטול השפעה ביחס אליו, או לחלופין טוב או רע עבורו. הערכה זו משווה למעשה מה מידת הקרבה בין ייצוג העולם כפי שהאדם תופס אותו (ה'תפיסה'), לייצוג המצב הרצוי מבחינתו בעולם.
• לסיום, תגובותיו של האדם בקצה התהליך הופכות ל-"A" או "As" (או Action/Actions) – דחף לפעולה שנוצר בעקבות ההערכה, ומטרתו לגשר על הפער שבין מצב העולם כפי שהוא נתפס על ידי האדם, למצב הרצוי.
סכמת יסוד זו הינה בעלת אופי דינמי וספירלי. לפי גרוס, תהליכי הערכה מתקיימים באופן חוזר ונשנה, ומשפיעים זה על זה. בהתאם לכך, שינויים ב-"W" מובילים לשינויים ב-"P", אשר מובילים בתורם לשינויים ב-"V" וב-"A" (עולם->תפיסה->הערכה->דחף פעולה), וחוזר חלילה. למעשה, מערכות ההערכה שלנו פועלות כמעט ללא הרף, והקלט של התחנות האמורות משתנה תדיר. זאת, למעט במצבים בהם הפער בין המצב הרצוי למצב העולם הינו מתחת לסף של אותה מערכת הערכה, כך שלא מתקיים תהליך הערכה.
אל מול ההנחה כי מערכות ההערכה שלנו פועלות כמעט ללא הרף, עולות שאלות שונות: מה בין פעילותן לבין ויסות רגשי? ומה מניע אותנו לווסת את רגשותינו? לפי גרוס, ויסות רגשי מתרחש בעת שמערכת הערכה מסוימת מסמנת מערכת הערכה קודמת, אשר מכוונת ליצירת רגש, כמטרת הערכה. כלומר, המערכת מסדר שני, מתמקדת בהערכת המערכת מסדר ראשון באור שלילי או חיובי, ובהתאם מניעה דחף לפעולה שמטרתו לדייק את פעילות המערכת מסדר ראשון.
לצורך ההמחשה, מציג גרוס דוגמה לתהליך של ויסות רגשי – לפי מודל זה:
מערכת ההערכה מחוללת הרגש – מערכת מסדר ראשון
1. W (עולם): אנו נמצאים בבית של קרוב משפחה מבוגר, והילדים שלי מתנהגים באופן בעייתי.
2. P (תפיסה): אני מעריך את טיב ההתנהגות של ילדיי כלא נאותה.
3. V (הערכה): אני מבחין בפער בין הייצוג שלי את העולם כפי שהוא (ילדיי מתנהגים באופן שאינו הולם את הסיטואציה), לבין הייצוג שלי את העולם כפי שהייתי רוצה שיהיה (שילדיי יתנהגו כהלכה).
4. As (פעולות): הערכתי השלילית ביחס להתנהגותם של ילדיי, מניעה דחפי פעולה, כלומר שינויים בחוויה, בהתנהגות ובגוף שלי. שינויים אלה יוצרים אצלי כעס המתבטא בתחושת דריכות, שינויים בהבעת פניי, בקול ובמנח הגוף שלי וכן בקצב לב מוגבר. הללו עשויים בתורם להפחית את המידה בה אני חווה פער בין העולם כפי שאני תופס אותו, לזה שהייתי רוצה שיהיה. יש לציין כי גרוס אינו מתייחס מפורשות לאופן שבו השינויים האמורים מצמצמים את הפער, אך ניתן להציע שהדבר קשור בכך שעצם השינויים הגופניים והרגש המתעורר, תורמים לחוויה שאני עושה דבר מה 'אקטיבי' עם המצב הלא-רצוי.
בשלב זה, בו אני מבטא את הכעס, נכנסת לפעולה מערכת ההערכה מסדר שני:
1. W (עולם): הכעס כפי שביטאתי אותו בתום פעילות המערכת מסדר ראשון.
2. P (תפיסה): האופן שבו אני תופס את הכעס שלי.
3. V (הערכה): שלב זה לוקח בחשבון את התפיסה של הכעס כפי שהתבטא בסיטואציה הנתונה, ומרחיב את החשיבה שלי להתייחסות הן להקשר בו אנו נמצאים והן לייצוג הפנימי של מה מותאם בעיניי בסיטואציה זו – כלומר, לכך שלא ארצה להפגין בהקשר זה כעס כלפיי ילדיי. בשל ההשוואה בין האופן שבו תפסתי את כעסי, לייצוג הפנימי של האופן שבו אני סבור כי עליי להתמקם בסיטואציה הנתונה, אני מעריך באופן שלילי את כעסי ההולך וגובר.
4. As (פעולות): בהתאם להערכה, מונעים דחפי פעולה שנועדו לווסת את הכעס שלי ואת ביטויו. ויסות הכעס יתרחש עד שהפער בין האופן שבו אני תופס את העולם (למשל, ההקשר ומה שמותאם בו) ומימוש מטרת הוויסות הלכה למעשה (הפחתת הכעס) – ייעשו קרובים דיים זה לזה.
בהמשך הצגת המודל המורחב, מציג גרוס ומדגים חמש דרכים בהן מערכות ההערכה מסדר שני יכולות להשפיע על אלה מסדר ראשון (מחוללות הרגש). אלה מתכתבות עם חמישה סוגי אסטרטגיות הוויסות שהוצגו במודל התהליכי הבסיסי:
1. בחירת הסיטואציה: אנקוט צעדים לשינוי העולם החיצוני (אשאל את הילדים אם הם רוצים לצאת החוצה לשחק).
2. טיוב הסיטואציה: אנסה לשנות היבטים רלוונטיים בעולם החיצוני (אוציא משחק-לוח בו יוכלו הילדים לשחק).
3. הפניית קשב: אנסה להשפיע על אילו חלקים בעולם אתפוס (אסיח את דעתי ואתעסק בתכנון הנסיעה הצפויה לי למחר).
4. שינוי קוגניטיבי: אנסה לשנות את האופן שבו העולם מיוצג אצלי מבחינה קוגניטיבית (אזכיר לעצמי שילדיי חווים ג'ט לג, ואחשוב על כך שסביר כי הם גם משתעממים מהדיון שאני מנהל עם קרוב המשפחה).
5. מודולציית תגובה: אתאים את הפעולות אשר מחוללות את הרגש למטרותיי (אנשוך את שפתיי תוך ניסיון להסתיר את כעסי).
במסגרת המודל המורחב, מוסיף גרוס ומציע חלוקה נוספת של תהליכי ויסות רגשי, לשלוש מערכות הערכה נפרדות: זיהוי, בחירה ויישום. מערכות הערכה אלה, מתכתבות עם שלושה שלבים שונים במעגל הוויסות הרגשי, המתרחשים בזה אחר זה. למעשה, כל אחת ממערכות ההערכה/ כל אחד מן השלבים בתהליך, מתמקד בתורו בנקודה קריטית אחרת בדרך שאנו עוברים לוויסות רגשותינו. כמו-כן, מערכות הערכה אלה כוללות, כל אחת בתורה, את תכונות הליבה שהוצגו קודם לכן (עולם-תפיסה-הערכה-פעולה).
בהצגת חלוקה זו, ניתן לומר כי גרוס מתייחס לתכונות הליבה האמורות כמעין תתי-שלבים של כל אחד משלושת "שלבי העל", ובתוך כך מציין כי בתת-שלב התפיסה, תת-שלב ההערכה ותת-שלב הפעולה עלולים להתרחש כשלים. כשל באחד מתתי-שלבים אלה, פוגע בהשלמה מספקת של "שלב העל", ועל כן עלול לפגוע ביכולת שלנו להצליח לווסת את רגש המטרה, או לחלופין כן מוביל לוויסות רגשי, אולם כזה שאינו יעיל עבורנו (ויסות בדרכים בעלות השפעה מזיקה עבורנו). זוהי החלוקה הנוספת:
1. שלב הזיהוי: עוסק בשאלה האם לווסת את הרגש שנוצר על-ידי מערכת ההערכה מסדר ראשון, כך שהרגש יסומן כ"מועמד לוויסות".
כשלים אפשריים:
א. תת-שלב התפיסה: נדרשת מודעות רגשית בכדי לזהות את עצם קיומו של רגש אשר עשוי להוות מועמד לוויסות, כך שקשיים בתת-שלב זה עלולים להוביל לכשל בשלב הזיהוי. בתוך כך, נמצא כי רמות גבוהות יותר של יכולת אינטרוספקציה, קשורות בהערכה מדויקת יותר. בהתאם, מודעות רגשית נמוכה יחסית, עלולה לגרום לכשל בוויסות. לפי גרוס, ייתכן כי התערבות מיינדפולנס (אשר הוכחה כיעילה בשיפור יכולות ויסות רגשי), עשויה לשפר תפקודי תפיסה, דרך טיפוח המודעות לשינויים גופניים הקשורים ברגש.
ב. תת-שלב ההערכה: כשלים בתת-שלב זה נובעים מקושי להעריך נכונה את טיב הרגש שהתעורר (כלומר, את מטרת הוויסות). כך למשל, אדם עם מאניה דפרסיה, עלול להעריך תחושות מאניות כחיוביות, מה שבהתאמה יוביל לכשל בוויסות.
ג. תת-שלב הפעולה: אחד מהמקורות לכשלים בתת-שלב זה הוא התמדה פסיכולוגית – הנטייה האנושית להמשיך לנהוג באותו האופן (ובתוך כך, גם לא לווסת את הרגשות שאנו חשים), אפילו אם התנהלות ברירת-המחדל אינה הכי יעילה. מקור נוסף לכשלים הוא אמונות כלליות שאנשים מחזיקים ביחס לרגשות. כך, אם אנשים אינם מאמינים שרגשות הם ברי-שינוי, הם יצליחו לווסת את רגשותיהם טוב פחות מאחרים המאמינים שרגשות הינם ברי-שינוי.
2. שלב הבחירה: שלב זה מונע על ידי ההפעלה של מטרת ויסות רגשי (על ידי תת-שלב הפעולה של שלב הזיהוי), ועוסק בתורו בשאלה באיזו אסטרטגיה להשתמש על מנת לווסת את הרגש.
א. תת-שלב התפיסה: בתת-שלב זה, נדרש האדם לתפוס אסטרטגיות אפשריות לוויסות, אולם עלול להיכשל בכך, בשל שני גורמים מרכזיים. הראשון, הוא מיעוט אסטרטגיות ברפרטואר של האדם, והשני הוא נטייה להישענות בעיקר על אסטרטגיה מסוימת. עם זאת, לעתים כשל זה יכול לנבוע מקושי מצבי ונקודתי של האדם לתפוס באופן מדויק את האסטרטגיות הזמינות לו.
ב. תת-שלב ההערכה: בתת-שלב זה, בו האדם נדרש להעריך את האסטרטגיות עליהן חשב, עלול להתרחש כשל בשל ייחוס משקל שגוי לגורמים מסוימים הקשורים במצב הנתון. כך לדוגמה, אדם עם חרדה חברתית עלול לבצע הערכת-יתר ביחס ליעילות של הימנעות ממעורבות חברתית, זאת למרות שההקלה קצרת-הטווח שלה עלולה להיות מלווה במחיר כבד יותר לטווח הארוך.
ג. תת-שלב הפעולה: אחד המקורות לכשלים הוא אמונה שלעתים אנשים מחזיקים כי אין ביכולתם ליישם אסטרטגיה מסוימת ביעילות. כלומר, תופסים את עצמם כבעלי מסוגלות-נמוכה לוויסות רגשי. תפיסה זו גורמת לעתים לאנשים להפעיל אסטרטגיה מסוימת באופן נוקשה יחסית ולא גמיש. לפי גרוס, אמונות ביחס למסוגלות-עצמית לוויסות ניתנות לשינוי. כך למשל, בהקשר של הפרעת חרדה חברתית, נמצא כי מטופלים שעברו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בחרדה חברתית, חשו מסוגלות עצמית גבוהה יותר לביצוע הערכה מחדש (ביחס לקבוצת המתנה לטיפול), מה שתרם בתורו לשיפור במצבם הקליני.
3. שלב היישום: שלב זה מתחיל לאחר הבחירה באסטרטגיה לוויסות, ועוסק בתרגומה (למשל, אסטרטגיה של שינוי קוגניטיבי) לטקטיקות אשר מתאימות לסיטואציה הספציפית בה נמצא האדם (לדוגמה, האפשרות לחשוב על דחייה מסוימת כעל טעות מקרית, במקום כעל עלבון מכוון).
א. תת-שלב התפיסה: כשלים עלולים לנבוע מקושי לתרגם אסטרטגיה מסוימת לוויסות לכדי טקטיקה ספציפית בהקשר חדש, או בשל קושי בייצוג מגוון הטקטיקות הרלוונטיות.
ב. תת-שלב ההערכה: כשלים עלולים לנבוע מייחוס ערך שגוי, גבוה או נמוך, לטקטיקה מסוימת, ביחס לערכה הממשי בהקשר הנתון. לחלופין, כשל עלול לנבוע מהערכה בלתי מספקת של משתנה רלוונטי בהקשר הנתון (למשל, ביחס לסוג רגש או עוצמתו, או למשאבים הקוגניטיביים הנדרשים ליישום טקטיקה ספציפית לוויסות רגשי).
ג. תת-שלב הפעולה: כשלים נובעים מיישום לא טוב של טקטיקות מסוימות. מבחינה מחקרית, נמצא כי קושי בשלב זה אופייני למגוון פסיכופתולוגיות.
לפי גרוס, תהליכי ויסות רגשי מתרחשים לאורך זמן: כאמור, מערכת ההערכה מסדר שני מניעה יישום של אסטרטגיות ויסות אותן פורט האדם לטקטיקות ספציפיות, אשר מכוונות בתורן לוויסות הרגש שנוצר על-ידי מערכת ההערכה מסדר ראשון. רגש המטרה במתכונתו החדשה (לאחר שווסת), מספק למערכת ההערכה המכוונת לוויסותו קלט תפיסתי חדש. בשלב זה, אם רגש המטרה נותר מעל הסף הרצוי, ימשיך מאמץ הוויסות. לעומת זאת, אם השינוי ברגש הינו מספק, ברוב המקרים המעגל מסדר שני יניע מעגלים נוספים שיסייעו בתחזוקת הוויסות הרגשי, כלומר תחזוקת רגש המטרה במתכונתו הנוכחית, תוך בחירת אותה האסטרטגיה לוויסות.
ישנם שני דברים אשר יכולים להפר את תחזוקת הוויסות: הראשון, הוא מצב בו רגש המטרה אינו מצליח להשתנות, או משתנה בכיוון לא רצוי. כשל זה בתורו יוביל לתחלופה באופן הוויסות הרגשי, כלומר מצב בו מטרת הוויסות עודנה פעילה, אך האמצעים להשגתה עברו התאמות. אפשרות שנייה הקשורה בהפרת התחזוקה, היא מצבים שהובילו לעצירה בוויסות הרגשי: מצב בו רגש המטרה שונה עד לכדי הימצאותו מתחת לסף הזיהוי כמטרה לוויסות, או מצב בו מאמצים חוזרים לוויסות נכשלו.
קשיים נוספים בדינמיקת הוויסות עלולים להופיע בתחזוקה, בתחלופה או בעצירה של תהליכי ויסות. כך למשל, קושי עלול להיווצר בעת שאדם מצליח להניע תהליך ויסות, אך אינו מצליח לשמר אותו יציב דיו, כלומר – אינו מצליח לתחזק את הוויסות הרגשי, בשל מטרות פעילות אחרות אשר מתחרות במטרה לוויסות ודורשות מהאדם משאבים. קושי אחר עלול להתעורר סביב יכולת האדם לבצע תחלופת ויסות באופן אפקטיבי. זאת, בין אם כקושי להתמיד באסטרטגיה ובטקטיקה הנבחרות ושינויין התדיר, לפני שהרגש ווסת באופן הרצוי, ובין אם כקושי לשנות את האסטרטגיה הנבחרת לוויסות, גם אם ברור שהיא אינה מתאימה עוד לסיטואציה או למשאבים העומדים לרשותו.
כשל בוויסות עלול להתעורר גם סביב היכולת לעצירת הוויסות הרגשי בזמן המדויק: כאשר אדם עוצר את תהליך הוויסות לפני שהצליח לווסת את הרגש באופן הרצוי, או כאשר עוצר את תהליך הוויסות מאוחר מדי, הרבה אחרי שהרגש כבר ווסת. האפשרות השנייה כרוכה הן במשאבים גבוהים ומיותרים, והן בנזק עקיף שמסב לאדם מאמץ מיותר לוויסות, כמו עוררות גופנית מתמשכת או ההפיכה של אינטראקציה חברתית למוזרה ולא טבעית.
לאחר הצגת המודל התהליכי המורחב של ויסות רגשי, מעלה גרוס מספר שאלות פתוחות, ביניהן כאלה הקשורות ביישומו: למשל, כיצד ניתן להכווין באמצעותו את המחקר העוסק באטיולוגיה של הפרעות קליניות ובטיפול בהן, וכיצד הוא עשוי לסייע להבין את הגורמים המשותפים שבבסיסן. לסיום, מתייחס גרוס לחמישה מוקדי עניין בתחום הוויסות הרגשי, פורט שאלות מחקריות פתוחות הקשורות בהם ולצד זאת מציג ממצאים מהשדה המחקרי. בחלק זה, מאמר הסקירה הנוכחי אינו מציג את הכיוונים הרבים והחשובים שמציע גרוס במאמרו כמוקדי מחקר עתידיים בתחום הוויסות הרגשי, אלא מתמקד בחלק מהממצאים המחקריים שהוא מציג הקשורים במוקדי העניין הנידונים. זאת, מתוך הנחה שההיכרות עם ממצאים אלה, עשויה לתרום להבנה הקלינית הנדרשת לעבודה עם קשיי ויסות רגשי.
לפי גרוס, טרם הצטבר ידע לגבי שילובים ספציפיים של אסטרטגיות שהינם בעלי האפקטיביות הגבוהה ביותר בסיטואציות ספציפיות. עם זאת, הוא מצביע על עניין הולך וגובר במחקר בהתערבויות שמשלבות מגוון אסטרטגיות לוויסות, ביניהן התערבויות מיינדפולנס, אשר נתפסות ככוללות מספר רכיבים התורמים לוויסות רגשי, ביניהם הפניית קשב, שינוי קוגניטיבי וכן הפחתה של דיכוי אקספרסיבי (הסתרת רגשות).
לשיטתו של גרוס, פרופיל הוויסות האופטימאלי למקרה מסוים תלוי במגוון גורמים כמו האדם עצמו, הסיטואציה והמטרות בהן הוא מחזיק בתוכה. גרוס מדגים טענה זו ומציין כי קיימת נטייה רווחת להתייחס להערכה מחדש כ"טובה יותר" מדיכוי אקספרסיבי, ואף שעל-פי רוב זה נכון, המחקר מלמד כי לא מדובר בכלל גורף. כך למשל, מציג גרוס ממצאי מחקר בו בקרב אנשים המחזיקים בה בעת בערכים אירופיים ואסיאתיים, לא נצפו ההשלכות החברתיות השליליות שמחולל לרוב דיכוי. לצד זאת, היתרון של הערכה מחדש עולה במחקר כתלוי הקשר, כך שהיא יעילה יותר כאשר היא מיושמת ביחס לאירועי דחק שאינם בשליטת האדם, לעומת גורמים שהינם בשליטתו. הערכה מחדש עלולה להיות בלתי אדפטיבית גם כאשר היא מובילה לרגישות מופחתת להפסד פוטנציאלי וללקיחת סיכונים מוגברת. כמו-כן, למרות יעילותה אל מול עוצמות נמוכות עד בינוניות של רגש, היא קורסת אל מול מצבים המעוררים עוצמה רגשית גבוהה.
גרוס מציע כי ממצאים אלה מכוונים לכך שוויסות רגשי יעיל קשור לא רק בסוגי האסטרטגיות שבוחר האדם, אלא גם ביכולתו לנקוט בהן באופן דינמי וברצפים משתנים, כתלות בסיטואציה. כך לדוגמה, מציע גרוס – למרות שהדבר טרם נבדק מחקרית נכון לעת כתיבת מאמרו – כי ייתכן שכאשר אדם מנהל סיטואציה אינטנסיבית מבחינה רגשית, מה שיכול להיות יעיל עבורו הוא לנקוט תחילה בהסחת דעת בכדי להפחית את עוצמת הרגש, ורק בהמשך לכך לנקוט בהערכה מחדש.
מחקרים ביחס לבסיס הנוירולוגי של ויסות רגשי מסייעים להבנת המנגנונים המוחיים המעורבים בצורות דומות לכאורה (או שונות) של ויסות רגשי, וכך מחדדים את ההבנה ביחס לתהליכי ויסות ובהתאמה תורמים לסימון מטרות פוטנציאליות להתערבות. כמו-כן, הם מספקים צוהר להבנה של רגשות אשר מהווים מטרה לוויסות.
במאמרו, כותב גרוס כי הערכה מחדש היא האסטרטגיה הנחקרת ביותר מפרספקטיבה של הדמיה מוחית, ומציג מספר ממצאים לגביה. כך, נמצא במספר הקשרים כי הערכה מחדש מערבת פעילות של חלקים שונים בקורטקס הפרה-פרונטלי, כמו גם בקורטקס הטמפורלי (רקתי) והקודקודי. עוד, נמצא כי בהקשרים מסוימים, רשת מוחית זו מווסתת, כלומר מגבירה או מפחיתה בהתאם לצורך, את הפעילות של מערכות מוחיות הקשורות ברגשות, בכללותן האמיגדלה והסטריאטום הגחוני (אשר נחשב לשער מעבר מידע בין האמיגדלה ואזורים פרה-פרונטליים לבין האזורים המוטוריים). בנוסף לכך, מציג גרוס ממצא ממחקר בו גירוי לאזור מסוים בקורטקס הפרה-פרונטלי, קידם את יכולתם של משתתפי המחקר לבצע הערכה מחדש.
גרוס מתייחס לידע מצטבר מהמחקר, כי תהליכי ויסות רגשי משתנים לכל אורך החיים. בראשית חייהם, פעוטות נשענים בעיקר על הדמויות המטפלות לשם קבלת מענה לצרכיהם הרגשיים, ומווסתים את רגשותיהם בדרכים פשוטות יחסית, כמו הטיית מבט. עם התפתחות השליטה הנפשית והגופנית, ילדים מסגלים לעצמם בהדרגה דרכים נוספות לוויסות רגשות, למשל דרך צורות פשוטות של טיוב סיטואציה או מודולציית תגובה.
היכולת לוויסות ממשיכה להתפתח עם רכישת השפה, אשר מגבירה את מידת השליטה של הילד בסביבתו, וכן מאפשרת לדמויות המטפלות לתת לו הנחיות לוויסות רגשותיו. ילדים חשופים כל הזמן לאינטראקציות עם מבוגרים וכן ילדים אחרים בני גילם, אינטראקציות אשר מזמנות אתגרי ויסות חדשים והזדמנויות לשכלול יכולות הוויסות. כך בהדרגה, מפנימים ילדים מוסכמות חברתיות ביחס לדרכים מקובלות לוויסות רגשות שליליים וחיוביים, ומבינים את האופן שבו שינוי החשיבה יכול להשפיע על רגשותיהם ועל הרגשות של אחרים.
לפי גרוס, בהמשך, בגיל ההתבגרות ובבגרות המוקדמת, מתפתחים גם כישורים מתוחכמים יותר לוויסות רגשי קוגניטיבי, מכורח התפקידים החדשים שמקבל המתבגר או המבוגר הצעיר, הציפיות החדשות ממנו, רמות רגש גבוהות יותר שחווה, וכן הנטייה להפחתת ההישענות על הדמויות המטפלות לצורך ויסות בשלב זה. כישורי ויסות רגשי ממשיכים להתפתח עד לבגרות המאוחרת, בין היתר בזכות הניסיון הנצבר בוויסות עד שלב זה, אשר תורם לתפקוד חברתי-רגשי גבוה בקרב רבים בתקופת חיים זו.
הבדלים בין-אישיים בוויסות קיימים החל מלידה וממשיכים עד לזקנה: כבר בילדות המוקדמת, מחקרים מצביעים על קיום הבדלים בין ילדים ביכולות להרגעה ולשליטה עצמית. במאמרו, מציג גרוס שלושה קריטריונים אפשריים לתיאור הבדלים בין-אישיים בוויסות הרגשי:
1. תדירות הוויסות הרגשי: באיזו תכיפות נעשה שימוש בדרך מסוימת לוויסות.
2. תפיסת מסוגלות עצמית לוויסות רגשי: עד כמה אדם תופס עצמו כבעל יכולת להשתמש באסטרטגיה מסוימת לוויסות.
3. יכולת לוויסות רגשי: עד כמה אדם מצליח לעשות שימוש בפועל בדרך מסוימת לוויסות.
שימוש מרובה בדרכים שנחשבות יעילות יחסית לוויסות רגשי, כמו הערכה מחדש, נמצא כבעל יתרונות מצטברים ביחס להיבטי חיים שונים, כמו התפקוד האפקטיבי, אינטראקציות חברתיות וכן מידת הרווחה הנפשית. לעומת זאת, שימוש מרובה בדרכי ויסות רגשי שלרוב יעילות פחות, כמו דיכוי אקספרסיבי, נמצא ככזה אשר גובה מחיר מצטבר באותם ההיבטים. גרוס מוסיף וטוען כי ישנן אף עדויות לכך ששימוש רב יותר בהערכה מחדש מדיכוי, עשוי להוות גורם מגן כנגד מחלות לב וכלי דם, בעוד ששימוש רב יותר בדיכוי עלול דווקא להוביל לסיכון מוגבר למחלות מסוג זה. עם זאת, טרם ברורים התנאים והמצבים הספציפיים בהם עולה הסיכון האמור.
בתחום בריאות הנפש, החשיבה הרווחת היא כי קשיי ויסות רגשי שכיחים במגוון מצבי פסיכופתולוגיה. בתוך כך, מבחין גרוס בין "בעיות רגשיות" לבין "בעיות בוויסות הרגשי". לדבריו, ייתכן כי הבדלים בין-אישיים בתגובתיות הרגשית של אנשים (כפי שמתבטאים למשל בהבדלים בין-אישיים בתכונת הנוירוטיות, כלומר הנטייה לחוות רגשות שליליים בתדירות ועוצמה גבוהים כתגובה לגורמי דחק), יכולים להסביר בעיות רגשיות מסוימות המאפיינות מצבים פסיכופתולוגיים, ללא תלות מחייבת בקיום קשיי ויסות רגשי. עם זאת, גרוס טוען כי במקרים רבים המקור לבעיות רגשיות הינו קשיי ויסות רגשי.
לאור ההבדלים הבין-אישיים בוויסות רגשי, מדגיש גרוס את החשיבות של יצירת התערבויות לקידום מיומנויות ויסות, לצד בחינת יעילותן. לדבריו, עד כה התערבויות מסוג זה התמקדו בטווח צר יחסית של תהליכי ויסות (כמו הערכה מחדש), כך שישנו מקום להמשיך ולפתח התערבויות לוויסות רגשי לכיוונים נוספים.
לפי גרוס, סוג התערבות בסיסי ומוכר הוא כזה אשר מתמקד בהקניית דפוסים בריאים יותר לוויסות. תחתיו, נכללות התערבויות המכוונות לאוכלוסייה הכללית, למשל התערבות שמטרתה לשנות את התפיסה של לחץ או חרדה, או התערבות המכוונת לשיפור היכולת לוויסות רגשי, דרך שיפור זיכרון העבודה.
לצד זאת, ישנן התערבויות המכוונות לקידום מיומנויות ויסות בקרב אוכלוסיות בסיכון: ילדים שהוריהם בדיכאון או ילדים החיים בסביבה משפחתית מתעללת, או לחלופין אנשים עם הפרעות נוירולוגיות כמו דמנציה, או כאלה אשר חווים רמות גבוהות יחסית של רגשות שליליים. בנוסף, רבות מההתערבויות התרופתיות והפסיכולוגיות המוכרות לטיפול בהפרעות נפשיות, כוללות רכיב הקשור בוויסות הרגשי. עם זאת, לפי גרוס, נכון לעת כתיבת המאמר (2015), למרות ריבוי התערבויות לוויסות רגשי, מעט ידוע על המנגנונים המדויקים דרכם הן פועלות.
לצד ההתערבויות הפרטניות, מציין גרוס את קיומן של התערבויות נוספות לוויסות רגשי, כאלה אשר מיועדות לזוגות, משפחות ואף קהילות. גרוס מדגים זאת, ובין היתר מציג התערבות קהילתית המכוונת לפתרון קונפליקטים גלובליים מורכבים, בהם תחושת השייכות לקבוצה מסוימת עלולה לעורר רגשות שליליים ביחס לקבוצות האחרות וכך לפגום ביכולת להתקדם ליישוב הקונפליקט בדרכי שלום. לפי גרוס, על מנת לווסת רגשות אלה וכך לשפר את נקודת הפתיחה לקראת יישוב הקונפליקט, ניתן להשתמש בגישה ישירה לוויסות רגשי. בתוך כך, מציג גרוס הדגמה ממחקר שהתרחש בישראל, בו נבדקים ישראלים עברו אימון להערכה מחדש – כלומר, אימון בגישה ישירה לוויסות, שנמצא יעיל בשינוי עמדות כלפי הצד השני בקונפליקט.
חסרון של גישה ישירה לוויסות רגשי, הוא שהמעורבים בקונפליקט מהסוג האמור לעתים קרובות אינם חשים מוטיבציה להתאמץ ולהשקיע מאמצים בוויסות הרגשי שלהם בהקשר זה. במצב כזה, יכולה גישה עקיפה לוויסות רגשי דווקא לאפשר פתח לתנועה: למשל, דרך התמקדות באמונות יסוד המעוררות רגשות שליליים ביחס לקבוצת 'החוץ', כגון האמונה שקבוצה זו אינה יכולה להשתנות.
בסיום מאמרו, מתייחס גרוס להשפעתם העוצמתית של הרגשות שלנו על האופן שבו אנחנו באים במגע עם העולם שסביבנו: כך, לעתים רגשותינו משרתים אותנו היטב, אך בפעמים אחרות עלולים לתעתע בנו. על רקע זה, ויסות רגשי הוא המאמץ שלנו להשפיע על רגשותינו, באופן שאנו סבורים כי עשוי להועיל לנו.
במסגרת מאמרו, הציג גרוס את המודל התהליכי המורחב של ויסות רגשי שפיתח, על בסיס מודל תהליכי קודם. הוא פרט את האופן שבו ניתן להשתמש במודל המורחב לשם ארגון הממצאים שהצטברו בתחום, וכן את האופן שבו עשוי המודל לשמש כמסגרת חשיבה להמשך המחקר בתחום. בסיכום, חזר גרוס אל הנקודות המרכזיות שנידונו במאמר, ביניהן הטענה שמציג המודל המורחב, לפיה בבסיס של תהליכי יצירת רגש וויסות רגשי נמצאות מערכות הערכה, אשר כוללות מעגלי תפיסה-הערכה-פעולה. בהתאם, הוא הציע כי ניתן לתפוס ויסות רגשי כאינטראקציות בין מערכות הערכה, אשר בחלקן יוצרות רגש, ובחלקן האחר מכוונות להשפיע על התגובה הרגשית. בתוך כך, המודל התהליכי המורחב של ויסות רגשי שופך אור על אופן הבחירה והיישום של אסטרטגיות לוויסות רגשי, ומסמן נקודות בדרך בהן קשיי ויסות עלולים להתעורר.
תודות של גרוס לשותפיו לפיתוח המודל התהליכי המורחב של ויסות רגשי:
Amit Etkin, Carl Frankel, Amit Goldenberg, Eran Magen, Kevin Ochsner, Gal Sheppes, and Gaurav Suri
פסיכולוגית בהתמחות קלינית במרכז לשירות פסיכולוגי שער הנגב, בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית מאוניברסיטת בר-אילן. מחקרה בעבודת התזה עסק בתהליכי תקשורת זוגית במעבר להורות.
Gross, J. J. (2015). Emotion regulation: Current status and future prospects. Psychological inquiry, 26(1), 1-26
