ד"ר לאה שלף וד"ר יעל שובל-צוקרמן
"אם היו עינויים - הם הפליגו אליךמפרשי הלבן אל האופל שלךתנני ללכת תנני ללכתלכרוע על חוף הסליחה"
(סליחות; לאה גולדברג)
המאמר הנוכחי מבקש להתבונן בצורך הפסיכולוגי של יחיד או של קבוצה בקבלת התנצלות ולקיחת אחריות מצד גורמי סמכות שונים במדינת ישראל בעקבות המתקפה האכזרית של ארגון החמאס על יישובי הנגב המערבי בתאריך ה-7.10.23. באופן ספציפי, אנו מבקשות לבחון האם בבסיס הרצון של שורדי האירועים הקשים לקבלת התנצלות, טמון צורך פסיכולוגי אינטר-סובייקטיבי בקבלת הכרה (recognition) מן האחר, ומה משמעותו של צורך זה בעת הזו. כמו כן, נבקש להתבונן בתפקידו של הצורך בהכרה בהתהוות החוויה הנפשית של בדידות קיומית לאחר חשיפה לאירוע טראומטי, ובמקומו בתהליכי החלמה וצמיחה פוסט-טראומטית.
הנחת העבודה במאמר הנוכחי הינה כי לכל בן אנוש ישנו צורך נפשי בהכרה, או במילים אחרות בחוויה של נראות (קוהוט, 2007). הכרה זו יכולה להתקבל מאדם אחר המהווה 'זולתעצמי' (קוהוט, 2007) עבור הסובייקט, כאשר קבלת התיקוף מבססת את תחושת הנראות שלו והיעדר תיקוף מקדם חוויה של בדידות (יאלום, 2011). מתן הכרה זו אפשרי רק כאשר הזולת מזוהה אצל האדם כסובייקט אחר, וכן כאשר העצמי יכול לחוות את הסובייקטיביות שלו עצמו בנוכחות הזולת (קוהוט, 2007). במסגרת המאמר, ברצוננו להציע כי לקיחת אחריות על המצב מצד גורמי סמכות יכולה לשמש כפעולה של תיקוף אמפטי עבור נפגעי האירועים אשר עשויה לקדם חוויה של נראות והכרה, ובכך להפחית חוויה של בדידות קיומית. יתרה מזו, אנו מבקשות להדגיש את המרכיב ההדדי שבקשר בין בקשת ההתנצלות והתפתחות היכולת לסלוח וכן לסמנו כמצע נחוץ לתהליכי צמיחה והתפתחות פסיכולוגיים לאחר חשיפה לטראומה.
כמו כן, חשוב להדגיש כי המאמר הנוכחי אינו מהווה מחקר אקדמי. עבורנו, עדיין לא בשלה העת והפניות לביצוע מחקרים מסוג זה. עם זאת, הבחירה לעסוק בנושא לשם בחינתו הראשונית באופן תיאורטי, עלתה בעקבות הרפלקציה האישית שלנו כנשות טיפול על הצורך העולה ממטופלים שנחשפו לאירועים הטראומטיים של אוקטובר 2023 בבקשת התנצלות ולקיחת אחריות מצד גורמי סמכות שונים במדינה.
מתקפת טרור היא פעולה אלימה המתבצעת כדי להשיג מטרות שונות – פוליטיות, חברתיות ואחרות (גנור, 2007). לצד ערעור הביטחון הפיסי, מתקפות טרור נועדו לזרוע פחד וחרדה קיומיים באוכלוסיות כלפיהן הן מופנות וכן לערער את תחושת הביטחון הקיומי של הנפגעים מהן (גנור, 2007).
מתקפת הטרור שהתרחשה ב-7.10.23 התפתחה עוד באותו הבוקר למלחמה – 'מלחמת חרבות ברזל'. מלחמה, מטבעה, היא אירוע בעל פוטנציאל טראומטי ממשי לכל המשתתפים בה – אזרחים, לוחמים ושבויים. יחד עם זאת, התגובה אליה משתנה בעוצמתה ובמשכה מאדם לאדם כתלות במכלול רחב של נסיבות, גורמי סיכון וגורמי חוסן. כך, התגובות הנפשיות למצב של מלחמה יכולות לנוע מתסמונות קצרות טווח ועד להפרעות מתמשכות וכרוניות (APA, 2013). תגובות אלו, לרוב נעשות מורכבות עוד יותר בקרב אלה החיים במציאות של איום בטחוני מתמשך וארוך שנים, וכתוצאה מכך חווים מתח טראומתי מתמשך (Itzhaky et al., 2017; Nuttman-Shwartz & Shoval-Zuckerman, 2016). כך למשל, בקרב אוכלוסיית יישובי הנגב המערבי ועוטף עזה, חשיפה לירי רקטות במשך שנים יצרה מתח טראומטי מתמשך אשר קדם לאירועי ה-7 באוקטובר והיווה תשתית שעל גביה מתווספות השלכות האירועים האחרונים (Itzhaky et al., 2017; Nuttman-Shwartz & Shoval-Zuckerman, 2016).
אחת ההפרעות המתמשכות והכרוניות המזוהות ביותר עם טרור ומלחמה היא הפרעת דחק פוסט-טראומתית (Post-Traumatic Stress Disorder; PTSD). מדובר באבחנה הפסיכיאטרית היחידה אשר ניתנת רק כאשר מתרחש אירוע חיצוני בעל אופי קטסטרופלי ומאיים המחולל את התפתחותה, בין אם לאחר חשיפה חד פעמית או ממושכת (APA, 2013). ארבעת אשכולות הסימפטומים של PTSD כוללים תסמינים של (1) הימנעות, (2) עוררות יתר, (3) חודרנות ו-(4) קוגניציות שליליות. בתוך כך, אדם המתמודד עם פוסט-טראומה לרוב משתדל להימנע ממפגש עם תזכורות לאירוע הטראומטי, חווה שינויים שליליים בעוררות (דריכות, כעס, קשיי ריכוז, קשיי שינה וכדומה), נאלץ לחוות מחדש באופן תדיר וחודרני את האירוע הטראומטי (פלאשבקים, סיוטים וכדומה) וסובל משינויים שליליים בקוגניציות ובמצב הרוח (רגשות שליליים, אנהדוניה, תחושת ניתוק מאחרים וכדומה).
בנוסף לכל אלו, PTSD מלווה גם בביטויים משמעותיים של ניתוק חברתי, קושי ביצירת אינטימיות זוגית ומינית, פגיעה ביכולת לפתור קונפליקטים, שימוש מוגבר בחומרים ממכרים וקו-מורבידיות עם אבחנות של חרדה כללית ודיכאון (Weathers et al., 2013). סימפטומטולוגיה זו מלווה לעתים קרובות במגוון קשיים פיזיים ונוירולוגים, ובתלונות רפואיות (Andrews et al. 2007; Berardi et al., 2016; Neria et al. 2007; Corrigan & Cole 2008).
לצד שינויים אלו, במקרי קיצון בהם האדם חווה אירוע חיים מטלטל וטראומטי, תפיסות עולם וסכמות לפיהן העולם הוא מקום בטוח, מסודר וצפוי, יכולות לקרוס נוכח הפער הקיצוני בינן לבין מה שקרה במציאות (לאופר, 2009). מצב זה, של התערערות סכמות קוגניטיביות בסיסיות, עלול להוביל למשבר פסיכולוגי המלווה בפגיעה בביטחון, בזהות ובתפיסת העצמי (Janoff-Bulman, 2010). בנוסף, חשיפה לאירוע טראומטי, כמו מחלה מסכנת חיים או מלחמה, מלווה לעיתים קרובות במפגש עם חוויה של בדידות בכלל ועם חוויה של בדידות קיומית בפרט (Existential Loneliness; Ettema et al., 2010).
דוגמה לרעיון זה עולה ממחקר שנערך בקרב חיילים ישראלים, במסגרתו נמצא כי תחושת בדידות נחווית עוד במהלך הקרב ויש לה תרומה משמעותית, מעבר לאירועים המתרחשים במציאות, להתהוותה של חוויית הטראומה (Solomon et al., 2015). חוויית בדידות זו אינה מסתימת בשדה הקרב והיא יכולה להמשיך וללוות את החייל המשוחרר עוד שנים רבות לאחר השיבה הביתה. מסקנה נוספת של המחקר הישראלי הייתה כי חוויה של בדידות, בצד האירועים שהתרחשו במציאות, משנה את תודעת הבדידות הקיומית של האדם ומגבירה את הסיכון להתפתחותה של הפרעה פוסט-טראומתית (Solomon et al., 2015). במקביל לכך, מחקרים אחרים מלמדים כי חיילים המתמודדים עם PTSD מדווחים כי הם חשים שהסביבה אינה מבינה (ולא יכולה להבין) את החוויות שעברו, מה שמעצים את תחושת הבדידות הקיומית שהם חווים (Stein & Tuval-Mashiach, 2015).
מכאן, נראה כי חוויית הבדידות מהווה גורם סיכון מרכזי להתפתחות של PTSD ואף ייתכן כי היא משחקת תפקיד בשימור הסימפטומים של ההפרעה לאורך זמן. בהתאם לכך, קיימת ספרות מקצועית רחבה המציעה כי טיפול ב-PTSD צריך לכלול התערבויות המתמודדות באופן ישיר עם תחושות של בדידות (Dagan & Yager, 2019). כמו כן, ישנן גישות המדגישות כי במקרים אלו מוקד ההתערבות צריך לעבור בהכרח דרך עבודה אמפתית ואינטר-סובייקטיבית (Stein et al., 2015). הנחת העבודה בגישות הטיפוליות האלו היא כי על מנת להפיג, ולו במעט, את תחושת הבדידות, יש לבסס אצל המטופל חוויה של נראות והכרה (Stein & Tuval-Mashiach, 2015). חוויה זו יכולה להיות מושגת באמצעות מתן תיקוף רגשי אמפתי של צרכים ורגשות המתעוררים אצל הפרט, והדהודם על ידי הזולת, באופן שייצור חוויית מובנות (;van Kaam, 1966 בתוך Stein & Tuval-Mashiach, 2015).
סטיין ותובל משיח (2015) מסבירים כי מאחר והטראומה מתרחשת מחוץ לטווח הרגיל של החוויה האנושית, רבים מן החווים טראומה, לא זו בלבד שחשים כי הם אינם מובנים, אלא שכתוצאה מהעדר מילים לתיאור החוויה הכואבת, הם עלולים לחוש שאף אחד גם לא יוכל להבין אותם בעתיד, דבר המעצים את בדידותם. הם מצטטים את לינדה ווד (1986 בתוך סטיין ותובל משיח, 2015) הכותבת כי "הבדידות אינה כרוכה בהיעדר הפשוט של אינטר-סובייקטיביות... בדידות היא החוויה האישית של האינטר-סובייקטיביות הכושלת". כלומר, באופן מיוחד לאירועים טראומטיים, כשל בתיקוף האירוע עלול להוביל לתפיסת הטראומה כאירוע סובייקטיבי ולהותיר את האדם עם רצון בלתי ממומש לחלוק את המציאות סובייקטיבית שלו עם אחרים ובחוויית בדידות עוצמתית.
לפיכך, ניתן להגיד כי אחת ממטרות הטיפול המרכזיות בעבודה עם טראומה היא ליצור תיקוף רגשי של החוויה הטראומטית עמה האדם מתמודד, באופן אשר יקטין את בדידותו ולפיכך גם את עוצמת הפגיעה שהוא חווה (Bromberg, 2006). תהליך זה, להבנתנו, נשען על עמדה אינטר-סובייקטיבית, המדגישה שותפות, הדדיות וקשר בין האדם וזולתו כשני סובייקטים נפרדים (מיטשל, 2009; לואיס הרמן, 1994), ורואה ביחסים אלו קרקע הכרחית לתהליכי צמיחה והתפתחות פסיכולוגיים (Jacinto & Edwards, 2011).
ο פינוי במסוק כמרחב מעברי מעצים לשבים מהשבי
ο אובדנות בימי מלחמת חרבות ברזל: קהילה בצו 8
ο צמיחה פוסט-טראומטית: סקירת מאמרם של טדסקי ומור
סליחה היא תהליך רגשי-קוגניטיבי אשר הפרט עובר ביחס לעוול אשר נגרם לו או לקבוצה ממנה הוא חלק, על ידי האחר (Weinberg et al., 2014). במהלך תהליך הסליחה, הפרט מפחית ומצמצם את הרגשות השליליים שנגרמו לו עקב מעשי הפוגע, ולעיתים אף ממיר את הרגשות השליליים אותם הוא חווה ברגשות חיוביים (Toussaint & Webb, 2005). התמודדות עם טראומה היא תהליך המושפע מאסטרטגיות ומשאבים פנימיים, כאשר היכולת לסלוח עשויה לשמש משאב פנימי חשוב להתמודדות עם תסמינים פוסט-טראומתיים (Weinberg et al., 2014).
בעוד שסליחה עשויה לשמש דרך אדפטיבית להתמודדות עם מתח בין-אישי ותוך-אישי, היעדר סליחה עלול להגביר תחושות של אשמה ובושה אצל האדם, אשר בתורן עלולות להשפיע לרעה על בריאותו הנפשית (Berry et al., 2005; Toussaint & Webb, 2005; Worthington et al., 2014). כך, בעוד שהיכולת לסלוח עשויה לתרום להתמודדות מסתגלת לאחר חשיפה לטראומה, קושי לסלוח עלול להוביל ליצירתו של מעגל משוב שלילי, בו היעדר הסליחה מותיר את האדם בחוויית נטישה, מעורר את כעסו ומגביר את חוויית הבדידות עמה הוא מתמודד.
ישנן עדויות המצביעות על הקשר שבין היכולת לסלוח כמשאב התמודדות פנימי לבין התפתחותן של פסיכופתולוגיות שונות, ביניהן תסמונות דחק פוסט-טראומטית (Weinberg et al., 2014). ממחקר שנעשה בישראל בקרב פדויי שבי, נמצא כי פדויי שבי עם ובלי הפרעה פוסט-טראומתית נוטים לסלוח פחות בהשוואה לחיילים שלא נלקחו בשבי, וכן כי הם מפגינים רמה גבוהה יותר של תסמיני PTSD לצד רמה נמוכה יותר של תפקוד בהשוואה לקבוצת ביקורת (Solomon et al., 2009). מחקר אחר בחן את הקשר בין תפקוד פסיכו-סוציאלי והנטייה לסלוח כמשאב התמודדות לבין עוצמת תסמיני PTSD בקרב נפגעי מתקפת טרור (Weinberg, 2018). בין היתר, המחקר מצא כי PTSD תיווך את הקשר בין נטייה לסלוח לבין תפקוד פסיכו-סוציאלי, ממצא אשר מחזק את החשיבות של התייחסות לתפקוד הפסיכו-סוציאלי של נפגעי טראומה כמצב רגשי הקשור לנטייתם לסלוח. במילים פשוטות, ככל שאדם עם פוסט-טראומה מצליח לסלוח, כך סביר יותר שנראה אצלו ירידה בחומרת תסמיני ה-PTSD ועלייה ברמת התפקוד הפסיכו-סוציאלי (Weinberg et al., 2014).
ביחס לדיון הנוכחי, יש לציין כי סליחה נמצאה קשורה גם לתהליכים של צמיחה פוסט-טראומטית (Wusik et al., 2015). מחקר אשר נערך בקרב נפגעי אירוע ירי המוני בקמפוס אמריקאי בחן את היכולת לסלוח כגורם מתווך של הקשר בין תסמיני לחץ פוסט-טראומטי לבין תהליכים של צמיחה פוסט-טראומטית. המחקר מצא כי היכולת לסלוח הייתה מתווך משמעותי של הקשר העקיף והחיובי בין ירידה בתסמינים פוסט-טראומתיים ועלייה בצמיחה פוסט-טראומתית (Wusik et al., 2015). בפועל, קיימת ספרות ענפה ממנה עולה כי תהליך ההתמודדות עם אירועים טראומתיים כולל אצל רבים גם חוויה סובייקטיבית של התפתחות וצמיחה פוסט-טראומטית (לאופר, 2009; Dekel, et al., 2012), אך נראה כי תהליך צמיחה מסוג זה מתאפשר רק כאשר האדם הנפגע מצליח לבנות סכמות קוגניטיביות חדשות המכילות, בו-זמנית, את משמעויות האירוע הקשה שחווה לצד סכמות חדשות של זהות עצמית ותפיסות לגבי המשך החיים (Janoff-Bulman, 2010).
בעוד שחלק מן הגישות מתייחסות לסליחה כתהליך רב-מימדי אשר יכול להתרחש מול העצמי, הזולת או המצב, אחרים טוענים שסליחה היא מושג בין-אישי באופן בלעדי וכי תהליך הסליחה יכול להתרחש רק באמצעות הקשר עם הזולת (Cerci & Colucci, 2018; Worthington et al., 2014; Worthington, 2019). תחת התבוננות זו, רק כאשר מתמלא אצל הנפגע הצורך בהכרה אמפתית על ידי האחר, יכול להתחיל להתפתח בקרבו תהליך של סליחה (Stein & Tuval-Mashiach, 2015). בהתאם לכך, ניתן לחשוב על התנצלות כאקט אינטר-סובייקטיבי בעיקרו, המתרחש בין העצמי לזולת, במסגרתו ההכרה האמפתית שניתנת לאדם נושאת עמה את הפוטנציאל לאפשר לו לסלוח בהמשך.
ברצוננו להציע כי ניתן לחשוב על הבקשה לקבלת התנצלות ולקיחת אחריות מצד גורמי סמכות העולה מצד מטופלים ומטופלות בימים אלו, כביטוי של צורך עמוק בהכרה, נראות ומובנות מצד הזולת. להצעתנו, ניתן להבין את הבקשה לנראות ומובנות מצד זולת בעל סמכות מובהקת בהיררכיית היחסים, כמשולה לבקשה המתעוררת ביחסי הורה-ילד בהם ההורה משמש גם כזולת סמכותי. בדומה לתפקיד ההורה, תפקידו של בעל הסמכות הינו לשמר את סמכותו תוך שמירה על כבוד הפרט, על מסלול התפתחותו וכן על תפקודו התקין (עומר, 2011). במובן זה, אנו מציעות כי גורמי סמכות רשמיים במדינה מהווים זולת סמכותי עבור נפגעי אירועי ה-7.10.23 והמלחמה שפרצה בעקבותם, מה שמציב אותם בעמדה ייחודית ממנה ניתן לתרום באופן משמעותי בקידום חוויה של הכרה, נראות ותיקוף אצל הנפגעים.
זיהוי הצרכים והרגשות אשר מתעוררים בימים אלו אצל הנפגעים, והדהודם על ידי זולת סמכותי באופן שיקדם חוויה של נראות ומובנות, עשויים להיות לא פחות מבעלי ערך מרפא. התנצלות מצד בעל סמכות ביכולתה לשקם אמון שנשבר ולהשיב היררכיית יחסים תקינה באופן אשר תורם לתחושת הביטחון של הנפגע ומאפשר לבעל הסמכות לעמוד באחריות המתחייבת מתפקידו (עומר, 2011). לקיחת אחריות על המצב, גם מבלי שהגורם הוא עצמו מחולל העוול, יכולה להוות אקט של תיקוף אשר יש בכוחו להפחית בדידות קיומית, לקדם אפשרות לסליחה בקרב הנפגעים ולמזער את נזקי הפגיעה הטראומטית (Stein & Tuval-Mashiach, 2015; Weinberg et al., 2014). כאמור, לאור הקשר המשמעותי המתקיים בין סליחה לבין צמיחה פוסט-טראומטית (Dekel et al., 2012), נראה כי כל פעולה אשר תקדם את יכולתם של הנפגעים באירועי ה-7.10.23 לסלוח, עשויה להיות מהותית להחלמתם ולצמיחתם האישית, ואולי אף תוכל לתרום לחוסן החברתי ולצמיחה החברתית הרחבה יותר מן השבר שאנו מצויים במהלכו כעת.
במאמר הנוכחי ניסינו להתבונן בצורך הפסיכולוגי, אם קיים, הטמון בדרישה של היחיד ו/או הקבוצה, בקבלת אחריות, מתן התנצלות ובקשת סליחה מגורמי סמכות שונים במדינה עקב המתקפה האכזרית של החמאס על יישובי העוטף והנגב המערבי. באופן ספציפי, ביקשנו להציע כי הרצון של נפגעי האירועים בלקיחת אחריות רשמית וקבלת התנצלות מגורם מדיני נשען על צורך פסיכולוגי בהכרה (recognition) אמפטית ואינטר-סובייקטיבית מצד האחר. הכרה זו, להבנתנו, עשויה לתמוך בהתמודדות עם תחושת הבדידות הקיומית המתעוררת לאחר חשיפה לאירוע טראומטי, ואף להשפיע על התפתחותה של תסמונת דחק פוסט-טראומטית או על ההחלמה ממנה. כמו כן, ניסינו להראות לאורך המאמר כי כאשר נשברות סכמות בסיסיות בתפיסה של העצמי, האחר והעולם, כתוצאה מחשיפה לאירוע הנחווה כטראומטי, יש צורך אינטר-סובייקטיבי בהכרה של האחר למצבו של הנפגע על מנת שהאדם יוכל לפתח סכמות חלופיות המצליחות להכיל הן את משמעויות האירוע הקשה שעבר והן את זהותו העצמית לאחר האירוע ואת תפיסותיו לגבי העתיד. בתוך כך, דומה כי הסליחה לזולת משמעותית ביותר לאיחוי השבר, וייתכן שהיא אף הכרחית כדי שאדם יוכל להתקדם הלאה מן הטראומה אל עבר צמיחה פוסט-טראומטית.
עו"ס, ראש בית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר. בשירות מילואים פעיל ביחידה לתגובות קרב במערך בריאות הנפש של צה"ל.
עו"ס, ראש התכנית לתואר הראשון ותואר שני טיפולי לקצינות הנפגעים של צה"ל באוניברסיטת בר אילן. בשירות מילואים פעיל ביחידה לתגובות קרב במערך בריאות הנפש של צה"ל.
גנור, ב. (2007). תופעת הטרור - הגדרת עבודה מוצעת, אתר מט"ח. נדלה מתוך https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16561
יאלום, א. (2011) פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית, תל אביב: מגנס.
לאופר, א. (2009). צמיחה פוסט טראומתית: אשליה חיובית או דרך חדשה לבחינת התמודדות עם טראומה?. חברה ורווחה, כ"ט(1), עמ' 63-84.
לואיס הרמן, ג. (1994). טראומה והחלמה, ספרית אופקים: עם עובד.
מיטשל, ס' א' (2009). התייחסותיות מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות. הוצאת תולעת ספרים.
עומר, ח. (2011) שיקום הסמכות ההורית. הוצאת מודן.
קוהוט, ה. (2007) פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח אדם, הוצאת תולעת ספרים.
American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed.). American Psychiatric Association.
Andrews, B., Brewin, C. R., Philpott, R., & Stewart, L. (2007). Delayed-onset posttraumatic stress disorder: a systematic review of the evidence. American Journal of Psychiatry, 164(9), 1319-1326. https://doi.org/10.1176/appi.ajp.2007.06091491
Berardi, A., Schelling, G., & Campolongo, P. (2016). The endocannabinoid system and Post Traumatic Stress Disorder (PTSD): From preclinical findings to innovative therapeutic approaches in clinical settings. Pharmacological research, 111, 668-678. https://doi.org/10.1016/j.phrs.2016.07.024
Berry, J. W., Worthington, E. L., O’Connor, L. E., Parrott, L., & Wade, N. G. (2005). Forgivingness, vengeful rumination, and affective traits. Journal of Personality, 73(1), 183–226. https://doi.org/10.1111/j.1467-6494.2004.00308.x
Bromberg, P.M. (2006). "Awakening the dreamer: Clinical journeys." New Jersey: Analytic Press.
Cerci, D., & Colucci, E. (2018). Forgiveness in PTSD after man-made traumatic events: A systematic review. Traumatology, 24(1), 47–54. https://doi. org/10.1037/trm0000130
Corrigan, J. & Cole, T. 2008. Substance use disorders and clinical management of traumatic brain injury and posttraumatic stress disorder. Journal of the American Medical Association300: 720–721. https://doi.org/10.1001/jama.300.6.720
Dagan, Y., & Yager, J. (2019). Addressing loneliness in complex PTSD. The Journal of nervous and mental disease, 207(6), 433-439.
Dekel, S., Ein-Dor, T., & Solomon, Z. (2012). Posttraumatic growth and posttraumatic distress: A longitudinal study. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, And Policy, 4, 94−101. Doi: 10.1037/A0021865
Ettema, E. J., Derksen, L. D., & van Leeuwen, E. (2010). Existential loneliness and end-of-life care: A systematic review. Theoretical medicine and bioethics, 31, 141-169.
Jacinto, G. A., & Edwards, B. L. (2011). Therapeutic stages of forgiveness and self-forgiveness. Journal of Human Behavior in the Social Environment, 21(4), 423-437. https://doi.org/10.1080/15433714.2011.531215
Janoff-Bulman, R. (2010). Shattered assumptions. Simon and Schuster.
Itzhaky, L., Gelkopf, M., Levin, Y., Stein, J. Y., & Solomon, Z. (2017). Psychiatric reactions to continuous traumatic stress: A latent profile analysis of two Israeli samples. Journal of Anxiety Disorders, 51, 94-100. https://doi.org/10.1016/j.janxdis.2017.06.006
Neria, Y., Gross, R., Litz, B., Maguen, S., Insel, B., Seirmarco, G., Rosenfeld, H., Suh, E. J., Kishon, R., Cook, J. and Marshall, R. 2007. Prevalence and psychological correlates of complicated grief among bereaved adults 2.5–3.5 years after September 11th attacks. Journal of Traumatic Stress 20: 251–262. https://doi.org/10.1002/jts.20223
Nuttman-Shwartz, O., & Shoval-Zuckerman, Y. (2016). Continuous traumatic situations in the face of ongoing political violence: The relationship between CTS and PTSD. Trauma, Violence, & Abuse, 17(5), 562-570. https://doi.org/10.1177/1524838015585316
Solomon, Z., Bensimon, M., Greene, T., Horesh, D., & Ein-Dor, T. (2015). Loneliness trajectories: The role of posttraumatic symptoms and social support. Journal of Loss and Trauma, 20(1), 1-21. https://doi.org/10.1080/15325024.2013.815055
Solomon, Z., Dekel, R., & Zerach, G. (2009). Posttraumatic stress disorder and marital adjustment: The mediating role of forgiveness. Family Process, 48(4), 546-558. https://doi.org/10.1111/j.1545-5300.2009.01301.x
Stein, J. Y., & Tuval-Mashiach, R. (2015). Loneliness and isolation in life-stories of Israeli veterans of combat and captivity. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 7(2), 122–130. https://doi.org/10.1037/a0036936
Thompson, L. Y., Snyder, C. R., Hoffman, L., Michael, S. T., Rasmussen, H. N., Billings, L. S., Heinze, L., Neufeld, J.E., Shorey, H.S., Roberts, J.C. & Roberts, D. E. (2005). Dispositional forgiveness of self, others, and situations. Journal of personality, 73(2), 313-360. https://doi.org/10.1111/j.1467-6494.2005.00311.x
Toussaint, L., & Webb, J. R. (2005). Theoretical and empirical connections between forgiveness, mental health, and well-being. Handbook of forgiveness, 349-362.
Van Kaam, A. (1966). Existential foundations of psychology. Pittsburgh, PA: Duquesne University press.
Weathers, F. W., Litz, B. T., Keane, T. M., Palmieri, P. A., Marx, B. P., & Schnurr, P. P. (2013). The ptsd checklist for dsm-5 (pcl-5). Scale available from the National Center for PTSD at www. ptsd. va. gov, 10.
Weinberg, M. (2018). The mediating role of posttraumatic stress disorder with tendency to forgive, social support, and psychosocial functioning of terror survivors. Health & Social Work, 43(3), 147-154. https://doi.org/10.1093/hsw/hly014
Weinberg, M., Gil, S., & Gilbar, O. (2014). Forgiveness, coping, and terrorism: Do tendency to forgive and coping strategies associate with the level of posttraumatic symptoms of injured victims of terror attacks?. Journal of Clinical Psychology, 70(7), 693-703.
Worthington, E. L. (2019). Understanding forgiveness of other people: Definitions, theories, and processes. In E. J. Worthington & N. G. Wade (Eds.), Handbook of forgiveness (2nd ed., pp. 266–276). Routledge. https://doi. org/10.4324/9781351123341
Worthington, E. L., Wade, N. G., & Hoyt, W. T. (2014). Positive psychological interventions for promoting Forgiveness: History, present status, and future prospects. In The Wiley Blackwell Handbook of Positive Psychological Interventions (pp. 20-41). Wiley Online Library. https://doi.org/10.1002/9781118315927.ch2
Wusik, M. F., Smith, A. J., Jones, R. T., & Hughes, M. (2015). Dynamics among posttraumatic stress symptoms, forgiveness for the perpetrator, and posttraumatic growth following collective trauma. Journal of Community Psychology, 43(4), 389-394.https://doi.org/10.1002/jcop.21686
