ד"ר דן גיא
לפניכם הפרק "ריפוי ילד הכאב: המפגש העצמי הייעודי לריפוי הפציעות העמוקות" מאת ד"ר דן גיא, מתוך הספר "הרחם השלישי" באדיבות המחבר והוצאת רסלינג.
במונחי האנלוגיה של אימוץ ילד ממשי, התהליך הטיפולי שתואר עד כה תואם לתהליך הליווי וההדרכה להורה שנולד לו תינוק בריא או שהחליט לאמץ כזה, והתמיכה בו.
בתהליך הזה, ההורה החדש לומד שהוא האחראי הבלעדי לילד (המגבלות של "מיקור חוץ") ושתפקידו כהורה כולל את שימת הדאגה לרווחת הילד בראש מעייניו (שחרור מתפקידים המתנגשים עם תפקידו כהורה). הוא לומד באופן מעשי מהי הורות טובה וכיצד היא שונה מברירת המחדל שהייתה קיימת אצלו לאופן התייחסותו לעצמו.
אבל כפי שכבר צוין במקומות שונים לעיל, בן האנוש המאומץ על ידי המטופל אינו תינוק בן יומו - הוא כבר חווה רבות, ובתוך זאת גם פגיעות נפשיות או טראומות משמעותיות שהותירו בו פצעים שטרם נרפאו. נוסף לכך שהוא זקוק למישהו שידאג לו היטב באופן שוטף, הוא זקוק גם ללא מעט עבודת ריפוי ייעודית.
פגיעה נפשית (Psychological injury) משמעותית בילד היא נזק לאורך זמן, המתבטא במגבלות על היכולת להשגת רווחה נפשית. השורה התחתונה שלפיה נמדד גודל הפגיעה הוא המחיר הרגשי שלה. לפעמים הפגיעה הרגשית היא ישירה ומיידית - למשל מסרים מההורים המגדירים את הילד כפחוּת ערך ומעוררים אצלו הרגשה רעה. לפגיעה רגשית ישירה יש גם תולדות התנהגותיות המביאות לפגיעות רגשיות נוספות שניתן לראותן משום פגיעות שניוניות. למשל, ילד שמרגיש חוסר ביטחון וחוסר ערך כתוצאה מהמסרים של ההורים, עלול להתנהל עם ילדים אחרים באופן ה"מזמין" פגיעות נוספות ברגשותיו.
לפעמים הפגיעה ברגש היא עקיפה: הגורם המזיק בהתנהלות ההורים אינו כשלעצמו מעורר הרגשה רעה אצל הילד1, אבל משפיע על התנהגותו באופן המוביל לתוצאות הגורמות לו נזק והרגשה רעה - למשל, הורים המתייחסים בהערצה ובוותרנות יתר לילדם, ואלו מייצרות אצלו עמדות ותפיסות המובילות לקשיים חברתיים ובין־אישיים בעולם החוץ־משפחתי. לפעמים הפגיעה הרגשית העקיפה מושהית לזמן רב, וה"סימפטומים" והמחיר הרגשי של הנזק מופיעים רק בשלב הרבה יותר מאוחר בהתבגרותו של הילד. למשל, הורים המדגישים ומשבחים מאוד את הנחמדות של הילד ואת מסירותו לאחרים באופן המעורר בו הרגשה טובה באותה עת, אבל בהמשך, בבגרותו, אותו ילד עלול להיות מוגבל ביכולת להיות אסרטיבי ולדאוג לעצמו כאשר הדבר כרוך בלהיות פחות נחמד לאחרים. בכל מקרה, הפגיעה ניכרת במחירה הרגשי - הישיר או העקיף - והוא מתחיל להיות משולם מיידית או לחלופין, בתשלומים דחויים.
לפצעים הנפשיים יש אספקטים קוגניטיביים של אמונות ושל דפוסי חשיבה מסוגים שונים, אך בהיבט הרגשי הם כולם מרכזים של כאב גולמי הנוצר בשלב כלשהו בעקבות הפגיעה: כאב של פחד, של עצב, של חוסר ערך, של בדידות, וכיוצא באלו.
לצורך עבודת הריפוי המתוארת בפרק זה, המטופל לומד לקשור חווייתית את הכאב הרגשי העקיף או המגיע לאחר זמן רב לאירועים שבהם חווה בילדותו נזק מצד ההורים, גם כשלא חווה אותם ככואבים באותה עת.
לתהליך הטיפולי שתואר בפרקים הקודמים יש מידה של השפעה מרפאה על פציעותיו הנפשיות של המטופל. ראשית, בתהליך הזה הוא לומד להימנע מהוספת פגיעות בעצמו, ונוסף לכך, לעצם ההתייצבות שלו בעמדה של הורות אוהבת כלפי עצמו ולהשבחת תפקודו כהורה לעצמו (הכולל תמיכה רגשית, כפי שתוארה בפרק הקודם) יש אפקט ריפויי כלל מערכתי.
עם זאת, בדרך כלל החלקים שהם הפצעים הנפשיים המשמעותיים ביותר הם אלה הממודרים או המוכמנים ביותר בעצמי, ומטבע הדברים, המערך ההגנתי הנפשי שנבנה סביבם מקשה על גישה ישירה אליהם. כמו תחבושת עבה על פצע פיזי המונעת מגע ישיר מכאיב איתו (אך כאן מדובר בפצע מסוג שאינו נרפא מאליו מתחת לתחבושת). לכן, גם כאשר מכוננת במטופל רַשות של הורות עצמית טובה הפועלת באופן שוטף, השפעתה המיטיבה (כאוהבת ותומכת) עלולה שלא להגיע די הצורך אל החלקים הפצועים ביותר, בגלל בידודם ההגנתי.
לכן, כדי להוביל תהליך של ריפוי אל אותם חלקים, יש בדרך כלל צורך בעבודה טיפולית הממוקדת באיתור ובזיהוי הפצעים הללו ובמפגש ישיר ומרפא של ההורה הפנימי איתם, במסגרת זמן ייעודי. זאת, בתמצית, מהותו של השלב הזה בטיפול.
כיוון שהמעבר אל השלב של הטיפול המתואר כאן נעשה בדרך כלל רק כאשר המטופל כבר מצויד בהורות עצמית שוטפת ומגובשת ברמה מספקת, וכבר עשה כברת דרך בשיפור מצבו הפנימי והחיצוני, ובגלל שהשלב החדש יכול להיתפס כמאתגר ומרתיע במיוחד - במקרים רבים המעבר מתרחש בעקבות הגעה לצומת מובחן שבו המטופל בוחר בין פנייה אל תהליך קצר של סיום טיפול ובין פנייה להמשך הטיפול כשלב חדש.
אמנם השלב החדש בטיפול היה כלול והופיע במפורש כסעיף עיקרי בחוזה הטיפולי המקורי - אם כי רק בקווים כלליים - אבל בגלל מצבו המשופר של המטופל, ובגלל האתגרים המיוחדים והשונים שהשלב החדש של נגיעה ישירה בכאבים העמוקים ביותר עלול להציב למטופל במעבר אליו ובמהלכו, מתאים בדרך כלל להתייחס אל השלב הזה כאל פרויקט חדש, שאף דורש חוזה מחודש.
בדומה לתהליך ההגעה ל"חתימה" על החוזה המקורי, האוניברסלי, של השיטה, התהליך המחודש כולל את "הצגת המודל" לשלב החדש הפעם ברמה הרבה יותר מפורטת(, הצעת הפרויקט למטופל והתמודדות עם סוגיות ועם קשיים שונים היכולים לעלות מצידו ביחס לחוזה.
חלק מהמטופלים מביעים בצומת הזה, לפחות בתחילה, אי־ רצון, חשש או רתיעה להמשיך לשלב הזה של הטיפול. עם חלקם ניתן בכל זאת להגיע לחוזה מחודש באמצעות הבהרה של מהות העבודה הנוספת המוצעת להם ופוטנציאל התועלת שלה עבורם, ובאמצעות זיהוי הקשיים העולים אצלם ויצירת מענה להם מצד המטפל.
עם זאת, גם חרף הניסיון להנגיש להם את האפשרות להתקדם לשלב הבא, לחלק ניכר מהם יתאים להסתפק באותה עת בהישגים שכבר השיגו ולפנות לסיום הטיפול.
בין אם זה בגלל שהם אינם מגיעים להכרה בעצם קיומם של פצעים משמעותיים שנותרו אצלם וזקוקים לריפוי מיוחד, או בין אם הם כן מכירים בקיומם אך אינם מצליחים להרגיש בטוחים מספיק ביכולתם להתמודד עם מפגש ישיר איתם, או בין אם זה בגלל שהם חושבים שהמחיר שההתמודדות תגבה מהם גבוה מדי ואינו כדאי - כך או אחרת, בהיעדר לחץ מצוקתי עכשווי, חלק מהמטופלים מוותרים על המשך לשלב הבא של הטיפול.
כשהמטפל מגיע למסקנה שבאותה עת אין לו דרך נגישה לשנות את מאזן הרצון־רתיעה של המטופל כך שיבחר להתגייס לשלב הבא, על המטפל לכבד את בחירתו ולתמוך בה. בתהליך סיום הטיפול המטפל יכול להבהיר שלמרות שלראייתו נותרו חלקים פצועים משמעותיים ללא ריפוי, זאת כנראה הבחירה הנכונה מצד המטופל לאותה עת ואולי לצמיתות. הרי יש אנשים שחיים בסך הכול טוב עם מצב פיזי כרוני המכאיב ומגביל מזמן לזמן בדרגות שונות, ומוותרים על פרוצדורה דרסטית וכואבת כשלעצמה שאולי תביא מזור למצב (למשל, בעיות כרוניות של כאבי גב עם התקפים, וּוִִיתור על ניתוח קשה). המטפל יכול גם לציין שייתכן שבהמשך, עם חלוף השנים, המטופל יגיע למצב שכבר יתאים לו לפנות לטיפול כדי להשלים את עבודת הריפוי שלא מתאים לו לעשות כעת.
המוכנות של המטופל מבוססת על המידה שבה הוא כבר הטמיע בתוכו עמדה של הורות טובה, הלכה למעשה. כאשר להערכת המטפל, המטופל בשל לעבוד ישירות עם החלקים הכאובים והמרתיעים ביותר שבו, אפשר להציג לו את המהות של עבודת הריפוי העצמי של פצעיו העמוקים המתוארת בפרק הנוכחי ולהציעה לו.
בקווים כלליים, זה מתחיל בדברים ברוח זאת:
עשית דרך מרשימה מאז תחילת הטיפול2 כתוצר של העבודה שהשקעת. יחסיך עם עצמך השתפרו בטון הרגשי שלהם ובאיכות ובאפקטיביות של הניהול ושל התמיכה העצמית שלך. כמו כן, מצבך מול העולם הסובב השתפר.
[במידת הצורך יכולה לבוא כאן הצבעה על היבטים של שיפור שהמטופל הכיר בהם.]
פיתחת אצלך את מה שניתן לתאר כ"רשות הורית" או הורה פנימי המלווה אותך: תומך בך, משגיח עליך ועוזר לך להתארגן ולהשיג תוצאות רגשיות ומעשיות משופרות.
עם זאת, עדיין נותרו אצלך פצעים עמוקים שטרם נרפאו ושיש להם השפעה מגבילה על איכות חייך.
אני מתרשם שהגעת לשלב שבו העבודה שעשית עד כה כבר יכולה לספק בסיס לעבודה נוספת הפונה ישירות לריפוי הפצעים האלה.
זו עבודה שונה מבחינות משמעותיות מהעבודה שעשית עד כה, והיא תציב לפניך אתגרים חדשים. מדובר בשלב שבו הטיפול יתמקד בעולמך הפנימי, ויותר ספציפית, ביחסים בין ההורה הפנימי שלך ובין החלקים הוותיקים והכאובים ביותר שלך. בתמצית, אתה תיזום בהדרכתי "איתור" של החלקים הכואבים ביותר שנותרו בך ותחתור למגע מיטיב איתם.
זה דורש את הסכמתך להקדיש זמן ייעודי לחתור להרגיש את הכאב גם כשהוא אינו מורגש מעצמו. זה אומר להתקרב לכאב במקום לברוח ממנו או להיאטם מפניו, להזמין את הכאב במקום להגלותו ממודעותך. זה אומר ללכת נגד הנטייה הטבעית להימנע מכאב.
ההורות הפנימית, כפי שפיתחת אותה עד כה, מַַספקת ל"ילד" שלא עבר טראומות משמעותיות, אבל יש לך כאן עסק עם ילד שכן עבר כאלה, ולכן יכול להיות סגור וחשדן כלפי ההורה המאמץ. כדי לקיים יחסים של ריפוי הדרגתי ההורה צריך להיות מצויד בכלים המתאימים ולעזור לילד פרואקטיבית להיפתח ולבנות אמון וקרבה. אסביר לך את זה יותר, וכשנגיע לזה אלווה ואנחה אותך בשאיפה למצוא את הדרך הקלה ביותר להנגיש לך את העבודה המיוחדת של השלב הזה - אבל בינתיים, מה עולה בך בתגובה לאפשרות הזאת להתקדמות לשלב חדש?
בהתאם לתגובת המטופל, שאולי כבר הובעה תוך הצגת הדברים, המטפל יכול לנתב את המשך הדיון על החוזה החדש.
באופן כללי, התפקיד של המטפל בשלב הזה הוא לעזור למטופל לראות את הרווח האפשרי שיכול להיות לו מהעבודה המוצעת בשלב הזה ולנסות לתת מידה של מענה לפחדיו מפניה. כאשר כתוצאה מהבנת הרווח האפשרי רצונו של המטופל מספיק חזק, וכתוצאה מההתייחסות של המטפל אליהם פחדיו שוככים מספיק - המאזן אצלו בין רצון לרתיעה יכול להשתנות, כך שיבחר ללכת בדרך הזאת.
בין מטופלים שהמכנה המשותף להם הוא פצעים משמעותיים ישנים אך פעילים, יש שונות רבה באשר למנגנונים שנבנו אצלם במהלך השנים להתמודדות עם חלקיהם הכואבים ביותר.
יש מטופלים שפצעיהם העמוקים נוכחים בחווייתם ככאב רגשי, יש כאלה החווים כאב רגשי בדרגות שונות ברוב הזמן לאורך שנים רבות, ויש מטופלים שמצבם הוא כזה לסירוגין.
לעומתם, יש מטופלים שכאבם "מטורגר" עד כדי חוויה מודעת רק בנסיבות מיוחדות - אצל חלקם אלה נסיבות נדירות יותר ואצל חלקם פחות. ביניהם יש כאלה המזהים את הטריגר ככזה - מודעים לכך שמגורה אצלם פצע ישן, ויש אחרים המייחסים לטריגר כשלעצמו את מקור הכאב כפציעה חדשה, ואינם מחברים במודעותם בין הטריגר ובין פצע ישן שלהם.
אצל חלק מהמטופלים החוויה של הכאב קיימת גם כשאינה ברומה של המודעות - היא נוכחת ברקע ואורבת בירכתי המודעות או תחת כיסוי דק.
יש מטופלים שפצעיהם העמוקים אינם ניכרים בחוויה רגשית מודעת של כאב אלא בסממניהם. יש מטופלים שכאבם הרגשי מתבטא בחווייתם ככעס או דרך סימפטום פיזי ("פסיכוסומטי").
יש מטופלים שכאבם ניכר בדפוסי הימנעות ממפגש עם עצמם: הימנעות משהייה לבדם (מכורים לאינטראקציה תמידית עם אחרים) או הימנעות ממפגש "פתוח" עם עצמם (שבו הם עלולים לפגוש את אותם חלקים פצועים) על ידי ריתוק תמידי של תשומת ליבם למוקד רחוק מהכאב, גם כשהם לבדם (עבודה, קריאה, צפייה, האזנה, וכד'). בחלק מהמקרים האלה, כשזעקת הכאב קרובה יותר לפני השטח של המודעות, נדרש גירוי בעצימות גבוהה כדי לרתק את תשומת הלב במידה מספקת להגנה ממפגש עם הכאב (כמו התמכרות להימורים או להתנהגויות מסוכנות אחרות המלוּות בריגושים).
יש מטופלים שכאבם הרגשי ניכר בשימושם בחומרים פסיכואקטיביים בעלי אפקט המשכך כאב או מסיח ממנו. ויש מטופלים שכאבם העמוק סמוי מעצמם ואולי גם מסובביהם, וכך גם סממניו - לפחות לתקופה מסוימת. בתוכם יש כאלה שכאבם ניכר בסממנים שאינם בולטים לעין - למשל קווים דקים באופי יחסיהם עם אחרים (לדוגמה, אדם הנמנע כמעט לחלוטין מלפנות לבת זוגו בבקשות), ויש כאלה שאצלם הכאב העמוק אינו ניכר, למשך תקופה, בסממנים שעליהם ניתן להצביע. אלה פצעים "רדומים" וקיומם באותה עת יוכל להיחשף רק בדיעבד, אם וכאשר הם יתעוררו מספיק כדי להיחוות ישירות או כדי ליצור סממנים בולטים.
יש מגוון של דרכי התמודדות עם כאב רגשי, המופיעות תחת הכותרת המוכרת של "מגנוני הגנה פסיכולוגיים" (כגון "הדחקה", "הכחשה", ו"השלכה"). המשותף למרבית דרכי ההתמודדות עם איום הכאב מאותם חלקים פצועים - כדפוסי התנהגות או כ"מנגנוני הגנה" - הוא בהיותן ניסיון (מוצלח יותר או פחות) להימנע ככל האפשר ממפגש ישיר עם הפצעים.3
לכן, ברוב המקרים, בשלב שבו המטפל מכוון את המטופל להיפגש ישירות עם החלקים הכואבים ביותר, יהיה אשר יהיה הסוג או הסגנון של המערך הקיים להתמודדות עימם, המטופל מתבקש לנהוג בדרך שהיא בדיוק להפך מזאת שעליה הסתמך לאורך זמן רב - המטופל נמצא בשלב הזה במצב שניתן להמשיל אותו למצבו של אדם שבנה מכונות וחומות שיגנו עליו מפני מי שהוא תופס כחיות טורפות או כאויבים המקיפים אותו ואורבים לו להתקיפו, ועכשיו הוא מתבקש להשבית את המכונות, לעשות פתח בחומות ולצאת חשוף לפגוש את הגורמים המאיימים. מכאן ברור מדוע ועד כמה פנייה כזאת, של 180 מעלות מהדרך השגורה כדי לפגוש את החלקים הכואבים ביותר באופן יזום, יכולה להיות מאתגרת למטופל.
ראוי לציין שעם כל השונות הקיימת בין מטופלים באשר לסוג "מערך ההגנה מכאב רגשי" שאיתו הם מגיעים, המודל למפגשי הריפוי העצמי והתנאים הנחוצים למימושו הם אוניברסליים. הם מבוססים על המכנה המשותף בין הסוגים השונים של הפגיעות ודרכי ההתמודדות איתם, ועל המענה האוניברסלי של מפגש הריפוי העצמי.
לכן, סכמות של תיאוריות פסיכולוגיות שונות לאבחון, לסיווג ולמיפוי של "מנגנוני הגנה" וכד' אינן רלוונטיות למעשה לעבודה הטיפולית המוצעת כאן, או שהן רלוונטיות רק אם הן מסייעות להדריך את סוג העבודה הנחוצה ליצירת אותם תנאים.
התנאים האוניברסליים הנחוצים למימוש מודל הריפוי המוצג כאן כוללים:
•יכולת הורות עצמית מפותחת די הצורך.
•הכרה בקיומם של פצעים משמעותיים ובהשלכותיהם.
•הכרה בצורך במפגש ישיר ויזום עם אותם פצעים כדי לקיים תהליך לריפויים, והבנת משמעותו של תהליך כזה.
•הרגשת ביטחון ברמה מספקת ביכולת להתמודד עם מפגש כזה בליווי המטפל.
בחלק מהמקרים, לאחר השיפור במצב בעקבות כינון של הורות עצמית שוטפת מספקת, המטופל מתקשה להבחין בקיומם של פצעים עמוקים אצלו שטרם נרפאו (ושאינם בתהליך מספק של ריפוי) או בהשפעתם המגבילה. לפי תפיסתו הנוכחית, היו לו פצעים שהפריעו לו לקיים יחסים של הורות טובה עם עצמו באופן שוטף, יחסים שאינם מתיישבים עם הורות טובה, ועכשיו, לאחר שהשקעתו בעבודה על הסעיפים השונים של הורות עצמית טובה כבר הניבה פירות והוא ממשיך לחתור להשתפר בזה - מבחינתו (המודעת), פצעיו נסגרו ונרפאו או שהם כבר נמצאים בתהליך ריפוי והטיפול פחות או יותר הגיע לסיומו, וההצעה לנבור בנפשו בהתחקות אחר חוויות קשות מהעבר הרחוק, מהילדות, היא הצעה לחיטוט בפצע סגור היכולה לגרום לפתיחתו מחדש.
יואב: אני לא מרגיש צורך לעסוק בלחפש איפה יש לי הרגשה רעה נסתרת או לנבור בזיכרונות של דברים רעים שקרו לי בילדות. אני הגעתי לטיפול מרגיש מדוכא ודי אבוד. הייתי אחרי נשירה מלימודים ואחרי סדרה של כישלונות ביחסים זוגיים ובניסיונות להרים עסק. מאז שהטיפול התחיל הספקתי כבר להיכנס למערכת יחסים "רעילה" של חודשים רבים ולצאת ממנה, ועוד כמה כאלה קצרות יותר. הספקתי לפתוח עסק ולסגור אותו כשנכשל. סבלתי המון במשך שנים רבות עד לטיפול, והמשכתי לסבול זמן רב תוך כדי הטיפול.
אבל למדתי בטיפול לראות ולהבין את מערכת היחסים הלא בריאה שלי עם אימא שלי, את התלותיות שלי בה ושבעצם התלות הייתה הדדית ואני הקרבתי את עצמי. למדתי להסתכל על עצמי ולדאוג לעצמי. היום היחסים שלי עם אימא כבר שונים לחלוטין, טובים ממה שהיו אי־פעם, ואני לא תלותי כלפיה ולא מקריב את עצמי. היחסים והתקשורת שלי עם עצמי כבר לגמרי שונים לטובה. האופן שאני ניגש ליחסים עם נשים כבר מאוד שונה. התחיל לי קשר עם מישהי והוא מרגיש לי יותר בריא מכל קשר שהיה לי בעבר, ואני מקווה שימשיך להתפתח טוב. חזרתי ללימודים להשלים תואר ואני עובד חלקית בעבודה שקשורה ללימודיי.
אני מרגיש יותר טוב משהרגשתי שנים רבות, אני יותר נינוח ואופטימי ועם ביטחון. אני מרגיש שאני על מסלול טוב בחיים שלי ובתהליך התקדמות.
אז למה לי ללכת ולחפש בכוח איפה רע לי ולהיזכר שוב בתקופות רעות? זה כמו לעשות ניתוח כואב כדי לנסות למצוא בקרביים איזה פצע שאולי לא שם ואולי הוא כן שם, אבל הוא הולך ומגליד ולגעת בו רק יפתח אותו מחדש.
כל עוד זה המצב, ברור שאין בסיס לשיתוף פעולה של המטופל עם תהליך מאתגר שנועד למפגש עם פצעים. במצב כזה, לפעמים המטפל יכול לשקף למטופל את מעמדם הכרוני של פצעיו העמוקים ולהצביע על האופנים שבהם הם באים לידי ביטוי בחייו בהווה, כך שהוא מגיע לזיהוי מודע של קיומם ככאלה.
במקרים רבים, הצבעה על סממנים של השפעת הפצעים אינה מספקת כדי להנגיש למטופל הכרה בקיומם ובהשלכותיהם. ייתכן שהמטפל יתקשה להצביע על סממנים בגלל שבאותה עת לכאורה אין כאלה - השפעת הפצעים אינה ניכרת בצורה בולטת מספיק, כמו מחלה פיזית כרונית או פרוגרסיבית שנמצאת בנסיגה. ייתכן גם שיהיו סממנים שעליהם יצביע המטפל, אך המטופל יבטל את ה"ראיות" או את משקלן בדרך כזאת או אחרת. פחדים שחוסמים או שמדירים את קיום הפצעים מהמודעות יכולים להיות פחדים מפני ההשלכות של הכרה בהם - בראש וראשונה הפחד שהכרה בכאב העמוק תהיה צעד גדול לקראת מפגש ישיר איתו, מפגש הנתפס מרתיע במיוחד.3
כך או כך, לפעמים ניתן לעזור למטופל כזה להגיע להכרה מודעת בפצעיו המשמעותיים על ידי יצירת מענה מספק לפחדים החוסמים הכרה כזאת.
אבל בשלב הזה, לא תמיד אפשרי להביא את המטופל לראות את הפציעות הנותרות ללא ריפוי ואת מהותן, או שזה קשה מאוד, ואז מתעוררת השאלה על מידת ההשתדלות שכדאי, מבחינת העלות־ תועלת למטופל, שמטפל ישקיע בניסיון להגיע לתוצאה הזאת.
במקרה של יואב, הרושם שלי היה שנותרו אצלו פצעים משמעותיים, שגם אם הם אינם פעילים בצורה בולטת באותה עת, הם בכל זאת נוכחים ברקע הווייתו הרגשית ומשפיעים עליה, וככל הנראה השפעתם עוד תופיע בצורה ניכרת ובולטת בהמשך דרכו אלא אם יתקיים אצלו תהליך חדש ומספק של ריפוי. אבל במקרה שלו היה קושי להצביע על סממני הפציעה לאור מצבו הכללי השפיר באותה עת. לאחר דיון קצר נוסף בנושא התרשמתי שבגלל השילוב בין היעדר הרגשת צורך מצידו ובין גודל הרתיעה שלו, אין מקום להשתדלות נוספת מצידי "למכור" לו את השלב הנוסף. כמו שאין טעם לנסות ולשכנע מישהו (המכיר בערך האפשרי של טיפול) שהוא "זקוק" לטיפול כאשר הוא אינו רואה בו צורך ואינו חווה מצוקה מיוחדת. תהליך נוסף של ריפוי, בין אם במסגרת של טיפול פורמלי או בדרך אחרת, יכול להתקיים אצלו בהמשך אם וכאשר תתעורר אצלו הרגשת צורך. במקרה של יואב היה לי קל לקבל את הגישה שלו ש"דיה לצרה בשעתה" או "נחצה את הגשר כשנגיע אליו".
בדרך כלל, כשמצבו הכללי של המטופל שפיר וכשהוא מתנגד לניסיון עדין מצד המטפל להצביע על קיום הפציעה הנותרת ואינו מכיר בה, יהיה מתאים בשלב הזה לפנות לתהליך של סיום טיפול.
"לא מסוגל" - יש מקרים שבהם המטופל מתנגד למעבר לשלב הזה של הטיפול למרות שהוא מזהה את המשך קיומם של פצעים רגשיים עמוקים, ומכיר בהשפעתם הפוגעת בחייו בהווה או בכך שללא ריפוי הם מותירים אותו חשוף יותר לפגיעות בעתיד. התנגדותו נובעת מאימה מפני מפגש עם הכאב העז שטמון בו.
ייתכן שהוא פוחד שהוא אינו מסוגל להתמודד עם גלי הכאב שישטפו אותו או שהם יחריבו אותו. ייתכן אפילו שהוא חווה אפשרות של מפגש כזה כאיום קיומי.
לפעמים עולה אצל המטופל אימה מרעיון המפגש עם הפצעים כחוויה רגשית מודעת, ולפעמים היא מתבטאת בעמדת התנגדות נחרצת או מלווה בסימני כעס, אך ללא חוויה רגשית מודעת של כעס או פחד. במקרה כזה בדרך כלל ניתן בנקל לחשוף בשיחה את האימה שמאחורי הנחרצות או סממני הכעס של המטופל.
בחלק ניכר מהמקרים האלה המטפל יכול להנגיש את העבודה של השלב הנוכחי על ידי שינוי התפיסה של המטופל ביחס למהות העבודה באופן המטה את מאזן הרצון־רתיעה אצלו לצד של בחירה להתקדם לשלב הבא.
חיזוק הרצון יכול להגיע באמצעות הבהרת המשמעות והנחיצות של מפגש הורי עם החלקים הפגועים.
המענה לפחד שבבסיס הרתיעה מפני העבודה הזאת יכול להינתן במידה מספקת בחלק מהמקרים בעזרת נוכחותו המגינה של המטפל תוך התנסות בה, ובהנחיות ספציפיות לשיעורי בית, הנחיות הכוללות התוויית גבולות מגינים לעבודה הזאת. אך במקרים רבים הפחתה מספקת של עוצמת הפחד של המטופל מפני השלב הזה דורשת עבודה לשינוי בתפיסתו לגבי המהות של פצעיו ושל האיום שהוא חווה מהם.
סרטי־סיפורי אימה
כשמטופל המכיר בפצעיו ובפועלם נבהל ממפגש ישיר ויזום עם פצעיו עד כדי התנגדות הנוטה לפסול על הסף התקדמות לעבודה הכוללת מפגש כזה, יש ברקע תודעתו סרט מז'אנר סרטי האימה הזוועתיים ביותר, המתאר מפגש כזה באופן מבהיל עד שיתוק. הסרט יכול להתקיים בשלב הזה יותר או פחות במודע, והוא יכול להופיע כיותר או פחות מפורש - אבל ללא נוכחותו ואחיזתו, ככל הנראה לא הייתה עולה ההתנגדות על הסף.
חשיפת "סיפור הפחד" יכולה לאפשר עבודה להפחתת תוקפו לאימוץ נרטיב חלופי ומאפשר לגביו.
יש שלושה סוגים עיקריים של נרטיבים של פחד מפני מפגש עם חלקים כאובים. הם נבדלים זה מזה בתפיסת מהות הגורם המאיים, ובהתאם לכך מה שצפוי לקרות במפגש איתו. כדי לברר מה הסוג התואם ביותר את תפיסת המטופל או כדי לעזור להבהיר לו את מהות פחדו, המטפל יכול להציג לו אחד או יותר משלושה דימויים גנריים שונים המייצגים את שלושת הסוגים. זיהוי הדימוי התואם ביותר את תפיסת המטופל נועד לשמש נקודת מוצא שבה המטפל פוגש את המטופל וממנה הוא מנחה אותו במעבר לסוג חדש, רביעי, של נרטיב שמיוצג בדימוי שונה בהתאם.
דוגמאות לדימויים גנריים לייצוג שלושת הסוגים של סרטי־ סיפורי־תמונות אימה וההבדלים ביניהם:
אגם היגון
המטופל חי בעמק שתחתיו כלוא אגם גדול של מים מלוחים. מי האגם נתונים בלחץ והדבר היחיד שמונע את הצפת העמק הוא סתימה וסכירה של מקומות הנביעה האפשריים. מדי פעם הסתימות דולפות או שהמים פורצים כגייזרים באזורי תורפה בקרקע, ואז יש פגיעות ביבולים וביכולת התנועה בשטח ונדרשות עוד עבודות סתימה כדי להגן מהצפה. לאחרונה הוא שיפר את מערך הניקוז של האדמה ואת יכולתו לאטום דליפות. אם הוא יפתח פתח בחסימה של מעיין, המים יזרמו וישצפו דרכו, ירחיבו אותו, ישטפו את המישור, ויטביעו אותו.
ניתן לראות את הפחד הזה כפחד משקיעה ללא מוצא בדיכאון. פחד כזה יכול להתבטא בין היתר כדפוס שהתקיים אצל המטופל הרבה לפני השלב הנוכחי, דפוס של הימנעות מבכי כדי לא לטבוע באגם הדמעות (כמו אליס בארץ הפלאות) או של הימנעות מלבכות לבד. זהו דפוס שמשמעותו יכולה להיחשף למודע באופן מלא יותר בהקשר הבירור הנוכחי של רתיעתו ממפגש עם כאבו.
הבית עם הפסולת הרעילה במרתף
המטופל חי בבית גדול. במרתף הצטברה פסולת רעילה והיא פשתה גם באחד האגפים של קומת הקרקע. הוא אטם את המרתף כולו ואת האגף המזוהם, וגר באגף השני של קומת הקרקע. האיטום אינו מושלם ומפעם לפעם דולף משב צורב של ריח רע. לאחרונה הוא ערך שיפוצים באגף שבו הוא גר, לשיפור רווחתו, ואז גם הרחיב את מרחב המחיה ובנה קומה נוספת לביתו, רחוקה יותר מהמרתף, ועיצב אותה בקפידה עם חלונות, תאורה, ריהוט וקישוט, כפי שהוא אוהב. אבל אם הוא ירד למרתף ויפתח את הדלת האטומה, הוא יורעל באופן קטלני.
הדימוי של רעל קטלני (או קרינה) לייצוג החלקים הפגועים מצביע על פחד מחולי ומקריסת מערכות שייגרם מפגישה איתם. פחד כזה יכול להתבטא, בין היתר, באובדן היכולת לזכור תקופות שלמות בילדות או בדפוסים של ריתוק תשומת הלב למשימות פרקטיות ולסביבה החיצונית.
השדים
המטופל חי בעולם שבו אורבים לו שדים, והם ממתינים כל העת להזדמנויות לתקוף אותו ולהשתלט עליו. במהלך השנים הוא פיתח שיטות שונות לחמוק ולהסתתר מפניהם. מדי פעם הם מצליחים להתקרב אליו ולהבעית אותו. לאחרונה הוא שכלל את מערך המגן שלו מפני שדים באופן המאפשר לו לטפח מרחב מחיה גדול יותר. אם הוא יפתח את חסימות המגן מפניהם, הוא ייוותר חשוף למתקפה של השדים והם יקרעו אותו לגזרים.
דימוי השדים מצביע על תפיסת החלקים הפצועים כזדוניים ואקטיביים בחתירתם לכבוש אותו ולפרק את כל הבנוי בו עד להריסתו המוחלטת. פחד כזה יכול להתבטא, בין היתר, בהתמכרויות לשיכוך כאב - חומרים פסיכואקטיביים, או להסחה ממנו - יחסים או דרמות, ובנטייה "פרנואידית" לייחס לסובבים כוונות של זדון.
מעבר לדימוי של ילדים במצוקה
המשותף לשלושת הדימויים לעיל מבחינת התוצאה שהם מייחסים למפגש ישיר עם הפצעים העמוקים הוא הרס נפשי. זהו פחד מ"שיגעון". בין אם זה "שיגעון" בדמות של דיכאון או של חרדה ושיבוש החשיבה או של פירוק זהותי - לפי התפיסות האלה הגורם המאיים הוא כזה שחשיפה ישירה אליו תביא למצב כרוני של הצפה בכאב נפשי שישטוף את ההוויה כולה ויכלה בה כל חלקה טובה.
שלושת התיאורים הללו מדגימים תפיסות קצת שונות של מהות האיום שבמפגש.
בתיאור הראשון הגורם המסוכן הוא מים, שהם ניטרליים כשלעצמם ופוגעים רק כשהם גואים עד שיטפון. בדימוי השני הגורם הוא רעיל - פוגע ומזיק כשלעצמו. בדימוי השלישי הגורם הוא "שדים" - גורם שהוא פוגע ומזיק כשלעצמו, ונוסף לכך הוא גורם זדוני אקטיבי החותר ומשתדל לפגוע.
הזיהוי של סוג סיפור הפחד הדומיננטי אצל המטופל (ייתכנו סוגים שונים במקביל או במשולב) יכול להדריך את העבודה איתו בשלב הזה ברמה הספציפית. עם זאת, ברמה הכללית, העבודה בשלב הזה מודרכת על ידי המשותף לסוגים השונים של סיפורי הפחד שברקע.
במכנה המשותף לשלושת הדימויים יש שני רכיבים משמעותיים: האחד הוא זרות החלקים הפגועים, והשני הוא תוצאת המפגש איתם. בשלושתם יש בסביבה גורם זר (מים רעל או שדים), שרק הצבת מחסומים בפניו מאפשרים מרחב מחיה סביר, ושאם תיפתח חסימתו, הוא יפרוץ ויכבוש ויחריב את הכול.
הדימוי הבסיסי של שיטת הטיפול המוצגת כאן, הדימוי של הורות, יכול לשמש בסיס לשינוי התפיסה של מטופל שיש לו פחד מצמית מאחד מהם (או דומה להם) באשר למהות הגורם המאיים וזרותו. בהתאם לדימוי הזה, הגורם שהמטופל נרתע ממפגש איתו הוא ילדים במצוקה. אלה אינם ילדים זרים, אלא הילד שהוא היה בזמנים שונים בעברו, כשהיה בסיטואציות שבהן חווה מצוקה גדולה ללא מענה. אלה ילדים שהוא היה פעם, אך משתמרים בו כזיכרונות (של תוכן, של חוויה ושל מבנים) ובמובן מסוים קיימים וחיים בקרבו היום.
אגם היגון התת־קרקעי הוא בעצם (לפי הדימוי החליפי המוצע) בכיים של ילדים עצובים ואבודים.
הפסולת הרעילה היא זעקות השבר וסיפורי הזוועה של ילדים פצועים.
השדים הם צרחות מפלחות אוזניים והשתוללות של ילדים פגועים ומבוהלים עד אימה.
גם כאשר תפיסתו של המטופל את הגורם המאיים כבר מותאמת לדימוי של ילדים המביעים מצוקה קיצונית, קל להבין שמפגש איתם עדיין יכול להרתיע מאוד.
לפי הדימוי הזה, המטופל מתבקש לפגוש ילדים שזה עתה הופיעו כילדיו האבודים שאותם ניסה לשכוח, והם בוכים וזועקים וצורחים ומשתוללים, מבוהלים ורועדים מאימה, ופונים אליו למענה עם "נידיות" שנראית כבור ללא תחתית. וכהורה, הוא זה שעכשיו (כאילו פתאום) אחראי עליהם ואמור לתת להם את המענה שהם דורשים.
עם זאת, כאשר תפיסת המטופל את הגורם המאיים, שעד כה הודר ככל האפשר מתודעתו, משתנה לכיוון הדימוי של ילדים במצוקה, ילדים שהם "שלו" והם חלק ממנו - הגורם המאיים כבר לא זר ולא מיוחסות לו תכונות מזיקות. כאשר המטופל תופס את הפחד שלו כפחד מפני עוצמת המצוקה והנזקקות של עצמו כילד פגוע, מפלס האיום יכול לרדת כתוצאה מכך, ואיתו מפלס אי־ האמון במסוגלותו. שינוי כזה בתפיסה יכול לאפשר את המשך התהליך של יצירת התנאים המתאימים לקיומם של מפגשי ריפוי אפקטיביים של המטופל עם עצמו.
המשמעות והנחיצות של מפגש הורי עם החלקים הפגועים
כשהמטופל מכיר בכך שממשיכים להתקיים בו פצעים רגשיים משמעותיים שאינם נרפאים באמצעות ההורות השוטפת ולומד לראותם כילדים ("שלו") במצוקה קיצונית, המפגש המוצע איתם מקבל משמעות חדשה.
המטופל כבר מכיר את המשמעות של התמקמות בעמדה הורית ביחס לעצמו הלכה למעשה. הוא כבר מכיר גם את המשמעות של הפונקציה ההורית של תמיכה רגשית.
כעת הוא מבין שיש בו אזורי מצוקה לא מבוטלים שהיו מבודדים ומודרים ממודעתו, ושאותם חלקים זקוקים מאוד למנות ממושכות ואיכותיות של תמיכה רגשית הורית כמענה למצוקתם, אך אינם יכולים לקבל אותה כל עוד הם ממשיכים להיות מודרים וכל עוד הוא אינו יוצר אספקה מספקת של מענה להם.
גם לפני שהמטפל פונה ליצירת תנאים שיקטינו את חששות המטופל מפני המפגש (הקטנת הצד של רתיעה במאזן רתיעה־ רצון), הוא יכול לתרום להגדלת המוטיבציה (חיזוק הצד של הרצון במאזן) על ידי הוספת הבהרה נוספת של המשמעות ושל ההשלכות של קיום תהליך מפגש כזה לעומת אי־קיומו.
כשהאגם המאיים להציף מתורגם לדמעות של ילד עצוב בוכה, קל לראות שהילד ימשיך לבכות ככל שייוותר מבודד וזנוח. קל גם להבין שהסיכוי להרגיעו ולנחמו טמון בחיבוק של תמיכה רגשית הורית.
איך הילד מרגיש כאשר אין מי שמקשיב לבכיו, ושכאשר בכיו נשמע (האגם דולף או משפריץ, והאדם בנמשל חווה גל של עצב), השומע עושה הכול כדי להפנות לו עורף או כדי לאטום את עצמו מפניו?
איך זה משפיע עליו כשמגיע הורה המקשיב לבכיו ומבינו בהכלה אוהבת?
כשפסולת רעילה המוכלת באזור מבודד מתורגמת לילדים מוזנחים הזועקים באימה, בכאב ובאין אונים על עוולות קשות - והם כלואים במרתף - קל לראות איך זעקותיהם יימשכו כל עוד הדרים בקומות שמעליהם (מי שיכול להיות להם הורה) ישאירו אותם לבדם ויפנו להם עורף. קל להבין עד כמה הם זקוקים לתמיכה רגשית.
איך מרגיש ילד כלוא שפגעו בו קשות, והוא מפוחד וחסר אונים, כשממאנים לשמוע את זעקתו ומסרבים להטות אוזן לדבריו על העוולות שספג, וכשקולו כבר מצליח לבקוע לרגע (מגיע משב דליפת הרעל והאדם בנמשל חווה צביטה של כאב ופחד), השומע מעווה את פניו ואוטם את אוזניו או מגביר את המוזיקה?
ואיך זה משפיע עליו כאשר הוא מקבל הקשבה אמפתית ומחבקת הנותנת הכרה מתקפת לחוויות הקשות שעבר ולהרגשתו?
כשהשדים הזדוניים שאותם המטופל חוסם בכל דרך ומתחמק ומסתתר מפניהם מתורגמים לילדים מבועתים, פצועים, זועמים ומשתוללים מכאב ומפחד ומשוועים לעזרה, קל לראות איך כל עוד מושיעם ומגינם הפוטנציאלי מתייחס אליהם כמפלצות ונמלט מפניהם, הם ימשיכו לצרוח. קל להבין את הצורך שלהם בחיבוק ובליטוף.
איך מרגיש ילד פצוע ומבועת הצורח לעזרה כשמצילו הטבעי בורח מפניו כל הזמן וחוסם את דרכו, וכשהילד מצליח לרגע להגיע ולהושיט את ידו לבקש עזרה (השד מבליח והאדם הנמשל מבוהל), ידו נדחפת בשאט נפש כטלף של מפלצת?
ואיך זה משפיע עליו כשנשארים איתו ועוטפים אותו בהכלה מגינה?
אבל גם כאשר הוטמעה התפיסה של הגורם המאיים כזעקת מצוקה של ילדים פנימיים, החשש של המטופל מפני המפגש, ועימו הפיתוי לוותר עליו, עלול להיות עדיין עוצמתי. הפיתוי להימנע יכול להיות גדול יותר ככל שמצבו של המטופל כבר שופר ונראה שיש מגמה שלפיה הוא ממשיך להשתפר.
הפיתוי הזה נתמך על ידי זרמים מסוימים הרווחים כיום בתרבות בהקשר של מצוקות נפשיות. יש שיטות שונות ומוכרות של טיפול נפשי ושל "התפתחות אישית", המבוססות על פיתוח ועל הגברת החיובי. באופן כללי, המענה המוצע בשיטות האלה למצוקה ולרגשות "שליליים" כולל אפירמציות (אמירות של אישור חיובי) עצמיות, קריאת תיגר וערעור על אמירות עצמיות שליליות, שימת לב והכרה בחיובי הקיים והדגשתו, ופעילות חיצונית להגשמת מטרות חיוביות.
לשיטות כאלה יש ערך רב. במקרים רבים השימוש בהן כשלעצמו מביא לשיפורים ניכרים במצבו של המטופל (או של ההולך בדרך של התפתחות אישית). דרך הטיפול המוצעת כאן כוללת בין היתר את השימוש במגוון של טכניקות כאלה, מהסוג המשמש בפסיכולוגיה חיובית ב־ CBT ובשיטות "אלטרנטיביות" שונות.
אך גם אם שיטות כאלה יכולות לתרום לשינוי בעמדות ובדפוסים כך שיתמעטו הפגיעות החוזרות במקומות הפצועים הישנים, והשפעתם המגבילה של הפצעים תהיה ניכרת פחות - הן אינן מכוונות לריפוי עמוק של המקור שממנו נובעת ה"שליליות".
למשל, מטופל שקול פנימי חזר ואמר לו שהוא חסר ערך, שהוא זבל, שהוא מגעיל, וצבע את הווייתו בהרגשה תואמת, והוא לומד אז לכונן קול חדש המושמע בווליום גבוה האומר שזה לא נכון, שהוא נפלא ונהדר - הקול החדש יכול לגבור על הישן כך שהוא לא יישָָמע באותו רגע, והווייתו הרגשית המודעת של המטופל תיצבע בהתאם לאמירה החיובית שתכסה את האמירה השלילית. אך אם נבחן את הדבר לפי הדימוי של ילד פנימי פגוע, שכאבו ומצוקתו הם המקור לאמירות השליליות, הוא אינו מקבל הכרה אלא נותר דחוי ומודר.
מה שחסר בשיטות השונות המתבססות רק על שלילת השלילי וחיזוק החיובי זאת האפשרות להבחין בין השליליות המתבטאת ומשפיעה בדרכים שונות ובין הפצע הרגשי שבמקורה העמוק. עם הבחנה כזאת ניתן לראות כיצד ניתן לתת הכרה ותוקף לרגש ולחוויה הכואבת שבבסיס השליליות ולספק לשם תמיכה רגשית, וגם להתייצב בעמדה חיובית כלפי העצמי, עמדה השוללת את האמירות השליליות (הנובעות מהמקומות הפגועים) כמגדירות את העצמי השלם, ומציבה מולן אמירות חיוביות על העצמי בכללו. ההבחנה מבוססת על ההבדלה בין אמירה המייצגת חלק (במקרה הזה חלק פצוע) בעצמי ובין אמירה מהמקום "הגבוה" או ההורי - המייצגת את העצמי כשלם.
קל לראות את ההבדל כשמתייחסים לתרחיש של הורה שילדו הקטן מגיע אליו ממרר בבכי ואומר דברים שליליים על עצמו )או על איך שהסביבה מתייחסת אליו(. האם התגובה ההורית המתאימה תהיה בהכרח לומר מייד בקול גדול דברים חיוביים על הילד, הסותרים את דבריו ומנוגדים להם? אין ספק שזה עדיף על התעלמות או על הסכמה )חלילה( ושזאת תרומה לילד. אך כפי שתואר לעיל בדיון על תמיכה רגשית, מן הסתם תגובה הורית טובה יותר תהיה בדרך כלל: ראשית, להבהיר לילד שרואים אותו ואת כאבו, מכבדים את חווייתו ואמפתיים כלפיו - הקשבה מכילה (אולי תחילה רק לקולות הבכי ורק בהמשך לדברי הילד על מה שקורה איתו), מגע או חיבוק חם, קולות ניחום וכו'. בהמשך, יחד עם הכרה בחוויה שהילד עבר ושהולידה את הכאב והשליליות, וכיבוד אמפתי שלה, ההורה יכול לקרוא תיגר על ה"מסקנות" השליליות של הילד ולהציב מולן אמירות חיוביות.
כדי להבהיר עוד למטופל את המשמעות ואת הערך של מפגש עם פצעיו העמוקים לעומת הדרתם ממודעותו, ניתן להשתמש בדימוי של בית (כפי ששימש בדימוי הפסולת הרעילה שהוצג לעיל, וניתן להתאמה גם לסיפורי הפחד האחרים).
אתה גר בבית שלך. האזורים בבית שבהם אתה נוהג לשהות הם די נוחים ונעימים באופן כללי. הם כוללים שיפורים, תוספות והרחבות שבנית עד כה במהלך השנים ויצרו לך מרחב מחיה נאה. הדבר היחיד המעיב על נוחות ונועם חייך באותם אזורים הוא הבלחות של הפרעה המגיעות אליך ממרתף הבית, למרות שאתה נמנע מלהתקרב אליו ודלתו סגורה. אם פעם סיפרת לעצמך סיפור אחר לגבי מה שיש במרתף (מים בלחץ, רעל או שדים) עכשיו אתה כבר יודע שכלואים שם ילדים מוזנחים במצוקה. עכשיו אתה יודע שההפרעות לאיכות חייך הן זעקות הילדים - רעש רקע מתמיד או פרצי ווליום גבוה.
אז יש לך שם ילדים פגועים הזועקים, אבל זאת לא אשמתך - לא אתה הוא זה שפגע בהם - ולא ברור לך האם ואיך אתה יכול לתת להם מענה, וגם אם כן, ברור לך שזה כרוך בקושי עצום. למה שלא תשאיר אותם שם במרתף כשיש לך מרחב נוח בקומות שמעל, המספיק מרוחק ומבודד מהמרתף כך שרוב הזמן הזעקות אינן נשמעות בהן יתר על המידה?
יש הרבה הורים לילדים פגועים, כמו ילדים עם אוטיזם או פיגור קשה או פגיעות אחרות היכולות להתבטא בהתנהגות המאמללת את ההורים מאוד ומגיעה עד כדי שיבוש מוחלט של חייהם, והם נאלצים להרחיק את הילדים למוסדות. בעבר (ואולי עדיין במקומות מסוימים( גם היו משפחות שכלאו או קשרו ילדים כאלה בבידוד מיתר המשפחה.
אבל יש שני הבדלים מהותיים בין מצבם של הורים כאלה ובין מצבך בביתך שעליו אנחנו מדברים: ייתכן שלפחות לחלק מההורים האלה אין באמת כל דרך לחולל שינוי מהותי אצל ילדיהם הפגועים, כזה שישפר מאוד את מצבם, יקטין את סבלם, וכך יפחית מאוד את השיבושים בחיי המשפחה שלהם מצוקתם גורמת. לך יש דרך כזאת ומורה דרך להנחותך בלכתך בה.
ההבדל השני והעיקרי הוא שאלה אינם הילדים שלך. הילדים האלה הם גם אתה, הם הרי לגמרי חלק ממך.
אם נשנה קצת את הדימוי, בקומות העליונות גרה משפחה גדולה (ריבוי חלקים ודמויות בעצמך) ובמרתף גרים בני משפחה נוספים: הילדים הפגועים. בשונה ממשפחה במציאות החיצונית, המשפחה הזאת היא באמת יחידה אחת. המשפחה הזאת היא כולה אתה, וכל עוד אין מענה לילדים הפגועים, יש בבית הזה סבל גדול ללא מענה. גם כשהוא לכאורה אינו ניכר, הסבל קיים וצובע את ההוויה של הבית כולו.4
המשך קיומם של פצעים רגשיים משמעותיים שאינם מקבלים מענה מתבטא גם במגבלות על התנהגות (למשל נטייה לתלותיות רגשית באחרים, או לעצירות רגשית, או להסחות דעת כמו דרמות או היבלעות בעבודה) וגם באיכות הרגשית של ההוויה. לפגיעה באיכות הרגשית יש השפעה מגבילה על ההתנהגות, ולתוצאות של המגבלות על ההתנהגות יש השפעה שלילית על האיכות הרגשית.
דמיין את עצמך כקבוצה של אנשים בתנועה. משהו כמו משפחה גדולה או שבט קטן. אתם עושים את דרככם בכיוון שכל התקדמות בו מביאה לתנאים ההולכים ומשתפרים. חלק מהאנשים בקבוצה פצועים, הם מאיטים את התקדמות הקבוצה ואת חלקם יש צורך לשאת באלונקות. מדי פעם הקבוצה כולה מוטרדת מגניחות של כאב. כדי לאפשר לבריאים לפעול ביעילות למען הקבוצה, בחלק (אולי גדול מאוד) מהזמן אפשר ואף כדאי שהפצועים יושארו במחנה בעוד הבריאים שבקבוצה הולכים בלעדיהם - לסייר, להצטייד, או לבלות ולהתרענן - אבל השבט כקבוצה אינו יכול להתקדם בלי הפצועים. כל עוד הם לא נרפאו מספיק, הקבוצה תתקשה לשאתם ולהתקדם כאשר תגיע בדרכה לקטע קשה יותר למעבר, כמו עלייה תלולה. כדי לאפשר את החלמת הפצועים, יש צורך שהבריאים יוכלו לפעול בנפרד מהפצועים כך שיוכלו לדאוג להמשך בריאותם ולספק את צורכי כלל הקבוצה, אבל יש גם צורך שהבריאים יקדישו זמן ומשאבים אחרים כדי לטפל בפצועים.
לפצעים משמעותיים שנותרים ללא ריפוי יש השפעה שלילית, מגבילה, על איכות התפקוד וההרגשה השוטפים, אך בחלק מהמקרים יש לכך מחיר נוסף: היעדר גישה לאוצרות אבודים.
אצל חלק מהמטופלים יש תקופות ממושכות בילדות שהגישה לזכירתם חסומה בפניהם בבגרות. החסימה יכולה להיות כמעט טוטאלית ביחס לתקופה או סלקטיבית ביחס לסוג הדברים הנגישים לזיכרון.
יש מטופלים שכאשר הם נשאלים על ילדותם הם אומרים, "אני לא זוכר כלום מלפני גיל X", כשהגיל שאותו הם מציינים הוא גיל 6 - או 10 או אפילו 17 - שהוא הרבה מעל לגיל שלרוב כבר יש ממנו זיכרונות (4-3).
זוהי תקופה ממושכת בילדותם, המלאה באין־ספור חוויות ורשמים, תקופה שלכאורה נגרעה מהם. בדרך כלל שכחה כזאת היא תולדה של דרגה גבוהה של מצוקה מתמשכת שהם חוו באותה תקופה לנוכח תנאי סביבה רעילים במיוחד. בהתמודדות בדיעבד עם הגורמים הרעילים, הודרה כל התקופה שהכילה אותם. כמו סגירה והוצאה מחוץ לתחום של אזור גיאוגרפי שלם, כולל כל המשאבים והאוצרות שבו, כי התגלה בו זיהום שאינו ניתן לבידוד סלקטיבי.
במקרים כאלה, ניתן להתייחס להליכה של המטופל אל האזורים האלה, כשהוא כבר חסין דיו מול גורם הזיהום, לא רק כאל שליחות רפואית להבאת מזור לפצעים, אלא גם כאל פעולת חילוץ וגאולה של משאבים ושל טריטוריה (Salvage operation).
אצל מטופלים אחרים השכחה היא סלקטיבית יותר. יש מטופלים שנגישים להם לא מעט זיכרונות מהתקופות השונות של ילדותם (לפחות זו שאחרי גיל 4-3) אך זיכרונם חסום ביחס לנושאים משמעותיים מסוימים.
מטפל: איך היו היחסים שלך עם אבא בילדות מבחינת הבעת חום מצידו?
מטופלת: הוא היה די מרוחק, אני לא זוכרת אותו מביע חום. הוא כן הראה אכפתיות, אבל מעשית. הוא היה יושב איתי למשל לעזור עם שיעורי בית והכנה לבחינות.
מטפל: ומה עם חיבוקים וכדומה?
מטופלת: אני לא זוכרת את אבא שלי מחבק אותי בילדות.
מטפל: נראה לך שאת לא זוכרת חיבוקים כי לא היו, או כי את לא נזכרת למרות שהיו כאלה?
מטופלת: אולי היו כשהייתי מאוד קטנה. אני פשוט לא מצליחה לזכור רגע כזה, שאבא שלי חיבק אותי.
במקרה כזה, ייתכן שחקירה נוספת של הנושא תחשוף שאכן היו גילויי חום כמו חיבוקים מצד האבא במהלך הילדות עד לגיל מסוים. זה יכול לעלות בזיכרון המטופלת מתוך עיסוק נוסף בזיכרונות הילדות בשיחות עם המטפל ועם עצמה בעקבותיהן, או מתוך חקירת בני משפחתה המבוגרים ועלעול באלבומי תמונות משפחתיים.
לפעמים אבות שנהגו להביע חום פיזי לבנותיהם עד לגיל מסוים חדלים מכך ומתרחקים כשהילדה גדלה, ובמיוחד סביב גיל ההתבגרות (אך פעמים רבות גם הרבה לפני), כאשר הם נבוכים ונרתעים מההקשר האינססטואלי. כשזה קורה, זה בדרך כלל מגיע ללא הסבר, והבת רק קולטת חוסר נוחות גובר של האב ביחס למגע איתה, ורואה אותו נמנע מכך ומתרחק. הבת עלולה לחוות את התנהגות האב כקור ודחייה כלפיה ולהיעלב.5
זאת יכולה להיות דוגמה למצב שבו מתוך כעס על חוויית פגיעה מצד הורה, צונזרו מהזיכרון היבטים חיוביים של מה שהגיע ממנו, כדי שלא ייזקפו לזכותו ויגרעו מתוקף הכעס והעלבון.
גם במקרים כאלה, של "אמנזיה" סלקטיבית, מפגש ישיר עם הכאב שבמקור הכעס יכול לגאול אוצרות רגשיים מגלותם במחוזות המודחקים.
כשהמטופל מבין שהוא נושא פגיעות ישנות הממשיכות להיות פעילות, ורואה אותן מבעד לאספקלריית הדימוי של ילדים פגועים, המוּדרים ביחד עם אוצרות ונטושים באזור מבודד, קל לו להבין את הערך של מפגש ישיר עימם. אך בעוד שדי ברור מה הכוונה ב"מפגש ישיר ומרפא" בין הורה לילד פגוע (ילד ממשי, חיצוני), המשמש כמשל למפגש פנימי, השאלה כיצד זה יכול להיתרגם מעשית למפגש פנימי יכולה לעלות כבר בשלב הזה. ברמה הכללית, ניתן להבהיר שכמו בסיטואציה ההורית שבמשל, הדבר כרוך בהסכמה לייעד זמן שבו הכאב יוזמן להתבטא ותהיה נתונה לו תשומת לב אוהדת. התשובה הספציפית לאותו מטופל תגיע מאוחר יותר, כהנחיות בזמן הפגישה וכשיעורי בית המותאמים לו (כפי שיתואר כאן בהמשך).
גם כשהמטופל מכיר בפצעיו, מבין את פועלם ואת המשמעות והערך של מפגש ישיר איתם, מפגש כזה עדיין עלול להיות מרתיע עבורו. במקרים רבים, בהכנה למפגש כזה, נוסף לעזרה בהעצמת הרצון בו, נדרשת עזרת המטפל גם להקטנת הפחד ממנו.
חלק מהפחד הוא פשוט פחד מפני חוויה של כאב רגשי מועצם. כמו שבמישור הפיזי אדם יכול לפחד מבדיקה או מטיפול מכאיב של רופא בפצע, כמו כאב של טיפול בשיניים - למרות שהוא מאמין שהטיפול יתרום לו ובמאזן הכולל יחסוך כאב או מוגבלות.
מכיוון שלעבודת הריפוי שבה מדובר אין בנמצא זריקת אלחוש - אדרבא, במובן מסוים מהות עבודת הריפוי היא להרגיש את הכאב - עיקר המענה שהמטפל יכול לספק לפחד הזה הוא ההבהרה שהוא ינחה את התהליך כך שיהיה מבוקר ומדורג ועדין ככל האפשר, ושהוא יהיה שם "להחזיק את ידו" של המטופל בשלב הראשון וכל עוד זה יהיה נחוץ.
אך לעיתים קרובות חלק נוסף ומשמעותי בפחד מפני מפגש פנימי עם הפצעים מתייחס - מעבר לקושי שבמפגש כשלעצמו - לחשש מפני תוצאות הרסניות שלו.
באנלוגיה הפיזית, זהו מצב של אדם שמפחד שהטיפול לא "רק" יכאב מאוד, אלא עלול להזיק מאוד לבריאותו - שהרופא, בניסיונו לנקות את הפצע יגרום לזיהום מערכתי מסיבי או שרופא השיניים ירסק שיניים רבות בניסיונו לרפא שן אחת.
באופן כללי, אצל רוב העומדים בתנאי הסף של השיטה, סיפורי הפחד הקטסטרופליים של טביעה ביגון, הרעלה או ריסוק בידי שדים, הם סיפורים מופרכים.
המטפל יכול לתרום להפחתת הפחד מהרסנות המפגש בעזרת הצבעה על דברים רלוונטיים שהוא יודע על תהליכים כאלה באופן כללי, ועל דברים שהוא יודע לגבי המטופל ספציפית - המטפל מציע את העבודה המתוארת כאן רק כאשר הוא מתרשם שהמטופל כבר בשל לכך מבחינות שונות, ורק כאשר הוא משוכנע שחוסנו של המטופל ויעילותם של מנגנוני ההגנה שלו במצבו הנוכחי מספיקים כדי למנוע משבר הרסני כתוצאה של מפגש עם החלקים הפצועים.
זה קורה כאשר המטופל כבר פיתח בעליל את העמדה, או את הרשות המובדלת, של ההורות העצמית, וצבר די ניסיון ביישומה המיטיב. המטפל יכול להצביע על כך ועל המשמעות של זה מבחינת חוסנו של המטופל.
בדרך כלל המטפל יכול גם להצביע על חשיפות שכבר היו למטופל לכאב העמוק הטמון בו - אם כי לא ביוזמתו אלא בעל כורחו, כתוצאה מ"טִִרגוּר" - ועל כך שלאחר זמן לא רב הכאב שכך. המטפל יכול להצביע גם על ההבדל בין גל כאב העולה מאליו (מן הסתם כתגובה לטריגר חיצוני או פנימי כלשהו) ובין טבילה יזומה, מודרכת ומבוקרת בו.
כשהמטופל מבין די הצורך את משמעות העבודה של השלב החדש ובמה היא כרוכה, וקיבל מענה מספק לחששותיו מפניה, ובוחר לאור זאת "לחתום" על החוזה לשלב החדש, העבודה עצמה יכולה לצאת לדרך.
הנכחת הכאב בעת הפגישה עם המטפל - עבודת הריפוי העיקרית של השלב הזה נעשית במסגרת מפגשים ייעודיים שהמטופל עורך כשהוא לבדו, בינו (ההורי) ובין פצעיו הרגשיים. היכולת לקיים מפגשים כאלה באופן מועיל דורשת בדרך כלל הכנה והליכה בדרך מדורגת. כשנחוץ, התחלת התהליך בנוכחות המטפל יכולה להיות חלק חשוב מההכנה - בשלב שבו המטופל פוגש את כאבו בתוך המפגשים הטיפוליים, המטפל יכול לספק אבטחה ותמיכה רגשית ולהנחות את עבודת המטופל בהתאם להתפתחויות בזמן אמת. בדרך כלל, חלק מההכנה הזאת נעשה הרבה לפני ההגעה לשלב המוצהר והממוקד בזה בטיפול (המתואר בפרק הנוכחי), בהזדמנויות שבהן המטפל מכוון או מעודד את המטופל לאפשר לכאבו להיות נוכח ומובע במהלך פגישה איתו.
זה קורה למשל כאשר המטפל מבחין בהבלחה של כאב אצל המטופל כשהוא עונה לשאלות מסוימות בנושא טעון (בדרך כלל בהקשר של משפחתו או של יחסיו עם עצמו), והמטפל מעודד אותו להכיר בכאב שעלה ולשהות איתו לרגע (לפעמים פשוט על ידי הקשבה אמפתית הנותנת הכרה לכאב שהובע). או כאשר המטופל מדווח ביובש על דברים מכאיבים בעליל שעבר, והמטפל מעודד אותו לעבור מדיווח על אודות המצב המכאיב או על הכאב, אל הבעתו מתוך חיבור אליו.
זה קורה גם כאשר המטופל מביע כאב בהקשר של אירועים מהזמן האחרון, והמטפל מזמין אותו לדפדף לאחור בזיכרונו כדי לאתר כאב מאותו סוג שאותו הוא חווה בזמנים קדומים בהרבה, וכך מזמין את המטופל לגשת לכאב עמוק - כזה הנמצא בשכבות גיאולוגיות קדומות של הילדות.
בשלב הנוכחי, כאשר המיקוד במפגש של המטופל עם כאבו העמוק הוא מוצהר, והמטופל הסכים ללכת בכיוון, האג'נדה העיקרית של המטפל בפגישה הטיפולית היא ליצור תנאים להתנסות שתכין את המטופל למפגש מרפא עם עצמו לבדו. תחילה המטפל חותר לכך שהמטופל יתחבר לכאבו בזמן הפגישה - ביוזמה מכוונת, להבדיל מ"ניצול ההזדמנויות" שהיה בשלבים הקודמים.
יש כמה סוגי דרכים שבהן המטפל יכול לעודד בשלב הזה את החיבור של המטופל לכאב ואת הבעתו בעת הפגישה הטיפולית.
פנייה ישירה לרגש:
אתה מוזמן להפנות תשומת לב פנימה, אל העולם הפנימי שלך. אתה יכול לעצום עיניים. אתה מוזמן להרגיש את הכאב הרגשי שלך, את העצב, את הפחד, שקיימים בך באיזשהו מקום כרגע. אתה מוזמן להרגיש את זה גם בגוף.
[לאחר פאוזה:] אתה יכול להרגיש משהו מזה?
[אם המטופל עונה בשלילה, אפשר לתת לזה עוד זמן או לפנות לדרכים האחרות המתוארות להלן. אם המטופל עונה בחיוב:] יופי. נסה להגביר את ההרגשה כמיטב יכולתך. סובב את כפתור הווליום למעלה.
תן לכאב להיות. הסכם להרגיש אותו ונסה להתייחס אליו בחמלה.
[כשהמטופל מראה סימנים של חיבור לכאבו, לפעמים מתאים להשתמש בעזרים היכולים לסייע לנוחות החיבור, כגון כרית שאפשר לחבק או הצעה להניח את ידיו על המקומות בגופו שבהם הוא מרגיש את כאבו הנפשי.]
הצלחת להגביר את עוצמת הרגש? יופי. אתה מוזמן לאפשר לעצמך לכבד את הכאב ולעשות לו מקום, להביע אותו.
[כשהמטופל נראה על סף בכי:] זה בסדר אם תבכה, יש כאן מספיק טישיוס. אין צורך לעצור את זה כאן...
[כשהמטופל דומע או בוכה:] יופי, זה טוב, תן לזה להיות, תהיה עם מה שאתה מרגיש, קח את הזמן...
אם זה מתאים לך, אתה מוזמן לתמלל את מה שעובר עליך, אבל רק במילים הכי פשוטות.
[אם המטופל מתחיל להתרחק מהמחוזות הרגשיים אל עבר מחוזות השכל בדיבורו:] כרגע רק מילים של ילד קטן, הכי פשוט.
כאשר המטופל חווה את הכאב שלו ומביע אותו (בבכי או בדיבור פשוט של כאב), המטפל מקשיב, מביע אמפתיה ומסמן את ההתרחשות כחיובית. בכך הוא יוצר מרחב תומך ומזמין זרימה חופשית ככל האפשר של הבעת הכאב במרחב המשותף להם.
אם המטופל מיצה את הנכחת כאבו לאותו זמן ונותר עדיין מספיק זמן עד לסיום הפגישה, המטפל פונה למהלכי "סגירה". במקרה כזה, כשעוצמת חוויית הכאב שככה באופן ספונטני, סגירת הסוגריים על האירוע של המפגש הישיר עם הכאב יכולה להיות קצרה וטקסית - סימן פיסוק למעבר לדברים אחרים.
אחרת - אם סיומה של הפגישה מתקרב והמטופל עדיין חש חוויה מועצמת של כאב - כדי להותיר מספיק זמן לסגירה, המטפל פועל להפסקת המיקוד שלו בכאב והבעתו תוך שהוא מודיע ש"המשך יבוא".
כשהמטפל מסיט את המטופל ממיקוד בכאב לפני שמוצה הרגע, הוא יכול לעזור לו להשיב את הכיסוי לפצע ולחזור, בערך, למצב שהיה לפני כן.
ה"סגירה" המתאימה של הפגישה במצב כזה לא תהיה בדרך כלל דיון במה שאירע. לרוב עדיף להשאיר את הדיון לפגישה הבאה, כדי לאפשר למטופל לעבד את החוויה הרגשית ללא ה"דילול" שדיון כזה עלול לגרום באותו רגע.
שלב הסגירה יכול להיות הנחיות להתבוננות לכיוונים שאינם מוקד הכאב, כמו התבוננות בנשימה, בתחושות באזורים מסוימים בגוף, או הקשבה למה שהאוזניים שומעות באותו רגע.
שלב הסגירה והמעבר אליו ראויים לתשומת לב מיוחדת כאשר המטפל הוא זה שקוטע את החיבור האינטנסיבי של המטופל לכאבו.
במצב כזה רצוי להשתדל למנוע מהמטופל חוויה שבה הסכמתו לגעת בפצע בפגישה הותירה אותו בצאתו עם הפצע פעור ומדמם - חוויה כזאת יכולה להגביר את הרתיעה ממגע כזה בהמשך. לצורך זה, המטפל יכול לפנות למטופל בעדינות ותוך סיוע ב"אריזת" החוויה. למשל:
אתה מרגיש עכשיו בעוצמה את הכאב שלך ואתה נותן לו להביע את עצמו כך שהוא נוכח כאן בחדר וזה טוב.
עוד מעט אבקש ממך להפנות בעדינות את תשומת ליבך לדברים אחרים, אבל בינתיים קח עוד רגע לשהות עם הכאב שלך בחמלה לפני שתאמר לו להתראות.
[לאחר פאוזה:]
קודם, לפני שביקשתי ממך להרגיש את כאבך ואף להעצים את חִִישָָתו, מצב רוחך היה אחר, באותם רגעים הכאב לא היה דומיננטי בחוויה שלך. אבל הכאב היה שם ברקע כל הזמן, גם לפני כשהפנית אליו את תשומת ליבך והתחלת לחוות אותו באופן מועצם. הריפוי של הפצעים הכואבים האלה הוא תהליך הדורש שתחזור שוב ושוב לתת להם את תשומת ליבך מתוך רצון לטפל בהם. הסכמת עכשיו להקדיש זמן להקשיב לכאב באופן יזום, להזמין אותו להתבטא ישירות, ועכשיו, למרות שהוא לא סיים את "דבריו" לרגע הזה, אתה צריך לפנות ממנו אל דברים אחרים. לכן חשוב שתאמר לו בבירור שאתה "נפרד" ממנו ב"להתראות, אשוב אליך בקרוב", ולא בסתם "שלום". אם תאמר זאת בכנות, הכאב יהיה יותר רגוע בינתיים, ביודעו שיזכה לעוד הקשבה בקרוב.
אז עם התכוונות לחזור ולפגוש את הכאב בקרוב, בעזרתי ובהנחייתי, אתה מוזמן להעביר עכשיו בעדינות את תשומת ליבך אל...
פנייה לכאב באמצעות תוכן: למטופלים רבים יכול להיות בשלב הזה קושי לפנות ישירות לכאבם ולהתחבר אליו. כדי לעזור להם להגיע למפגש עם הפצעים העמוקים שלהם, אפשר להתוות להם דרך לשם באמצעות תכנים ספציפיים הקשורים הדוקות לפצעם הישן, בהתאם להיכרות המטפל את המטופל.
התכנים הללו יכולים להיות מהסוג של אמונות שליליות של המטופל לגבי עצמו וערכו - כאלה שיש להן עדיין אחיזה ניכרת אצלו, גם אם כבר לא דומיננטית, לאחר שלמד לעבוד איתן במהלך השלבים הקודמים של הטיפול. ככל שהאמונה השלילית גורפת וטעונה יותר, כך היא קרובה יותר לפצע המקור.
דוגמה לשימוש באמונה שלילית:
המחשבה הזאת שעולה לך לפעמים, שאת מכוערת ודוחה, הקול הזה שאומר את זה עלייך בתוכך, כבר אינו הקול היחיד בנושא ורוב הזמן הוא כמעט אינו נשמע. וגם כשהוא נשמע, בדרך כלל הוא לא הקול הדומיננטי, אבל הוא עדיין קיים שם ברקע.
את מוזמנת להטות לו את אוזנך הפנימית לרגע ולהגביר את הווליום כמיטב יכולתך. כשאת שומעת אותו אומר שאת מכוערת ודוחה, שימי לב לְְמה שאת מרגישה. הרגישי את התחושה בנפשך, בגופך, ונסי ככל האפשר להעביר את תשומת ליבך ממה שהקול אמר, מהמחשבה ומהמילים, אל הרגש הכואב עצמו שהאמירה הזאת עוררה. כשאת מרגישה את הכאב עצמו, נסי במיטב יכולתך להגביר אותו, לסובב את כפתור הווליום.
זיכרונות: תכנים מסוג אחר, שבהם אפשר להשתמש כדי לעזור למטופל להתחבר עם פצעיו העמוקים, הם זיכרונות לגבי אירועים קשים שפגעו בו בעבר ושסיפר עליהם למטפל. ככל שהזיכרון קדום יותר וככל שהוא קשור יותר במפורש להורים, כך הוא קרוב יותר לפצע המקורי.
כדי להשתמש בזיכרונות של אירועים כאלה ולהנגיש בעזרתם פצעים רגשיים, המטופל צריך להעלות אותם בזיכרונו באופן המשחזר אותם "מבפנים", בגוף ראשון, כך שנוצרת הפעלה מחדש של הרגשות שהתעוררו בזמנו ונגיעה בפצעים עמוקים (אם כי בדרך כלל בעוצמה מופחתת לעומת המקור).
כשהמטופל זוכר אירוע או אירועים קשים מהילדות, אך רק כאלה שאינם קשורים ישירות להורים, וההורים אינם נתפסים אצלו כמקור הפציעה מאותם אירועים, בחלק גדול מהמקרים המטפל יכול להצביע על קשר כזה:
יש מקרים שבהם המטופל חווה אירועים קשים בילדות ממקור חיצוני שאינו הוריו ושאינם תולדה של לקות בהורות. אלה יכולים להיות אירועים כמו תאונה, מחלה, או תקיפה בלתי צפויה. במקרים כאלה, לַַמידה ולאיכות של התמיכה ההורית עדיין תהיה השפעה משמעותית על מידת הנזק מהאירוע ועל האפשרות שהפצע יהפוך לכרוני.
במסגרת הניסיון להעלות זיכרונות ילדות כאובים במהלך הפגישה הטיפולית, דפנה נזכרה שבילדותה (בערך בגיל אחת־ עשרה) היה גבר שמדי פעם עקב אחריה וקרא לעברה כשהיא עברה בקטע מסוים של הרחוב בדרכה הביתה מבית הספר. היא זכרה שהייתה פעם אחת שהוא פנה אליה וניסה לפתותה ללכת איתו לבניין ברחוב סמוך בתואנה כלשהי. היא הלכה איתו והגיעה לכניסה לבניין, אבל כשהוא ניסה להוליכה למרתף פחדה גבר והיא החליטה להסתלק משם ולמהר הביתה. הוא הופתע כשפנתה ללכת וניסה למנוע זאת ממנה אך היא חמקה, רצה וברחה.
למשך זמן רב לאחר מכן היא פחדה כשהייתה בדרכה הביתה והקפידה תמיד ללכת בקבוצה או בדרכים עוקפות וארוכות יותר, וכשהיא סיפרה על כך ניכר עליה שזה זיכרון טעון בהרבה פחד וכאב.
- באיזה שלב פנית להוריך לגבי זה, ואיך הם הגיבו?
- לא סיפרתי להם על זה שום דבר.
- אפילו באותו יום, כשהאיש ניסה לקחת אותך למרתף, כשהגעת הביתה לא פנית להורים?
- לא.
- למה?
- אני לא זוכרת בדיוק, אבל איכשהו היה ברור לי שזאת לא אפשרות טובה.
בהמשך דיברנו על המשמעות של זה שלילדה בת אחת־עשרה ברור שלא כדאי לפנות להוריה כשהיא במצב כמו זה שהייתה בו. בין אם זה כי פשוט אין בזה טעם בגלל שברור לה שהם לא יתרמו עזרה מעשית או רגשית בעלת ערך, ובין אם נוסף לכך היא חוששת שזה יפגע בהם - יערער אותם או יעורר בהם חרדה ואין אונים. מתוך כך התבהר לה ההיבט של היתמות של הילדה שהיא הייתה אז, מבחינת ההגנה ומבחינת התמיכה הרגשית, ועד כמה מטען הכאב של אותו זיכרון מגלם לא רק את עצם האירועים עם אותו גבר, אלא גם את כאב יתמותה.
כשדפנה התייחסה לאותה תקופה בילדותה של איום מתמשך וכמעט אסון, אך העבירה את המיקוד למצב שהיה עם הוריה - היעדר נגישות להשגת העזרה והתמיכה שהייתה כה זקוקה להם - עלה בה כאב עמוק והיא בכתה. היא אמרה שמעולם לא דיברה על ההיבט הזה של הסיפור ולא חשבה עליו במפורש. עכשיו היה לה ברור עד כמה חוויית ה"יתמות" שלה הייתה המרכיב המרכזי של מטען הכאב שהיה טמון אצלה בסיפור הגבר המאיים ושאותו נשאה לאורך השנים.
כך נוצר אצלה זיכרון של "מצב ייצוגי" - מצבה באותם ימים שבהם הייתה מאוימת והייתה כה זקוקה להגנת הוריה אך עזרתם לא הייתה נגישה. זה היה מצב שייצג היבט נרחב של המציאות המשפחתית שבה גדלה, ובאמצעות ייצוגו היא פגשה את הכאב של הפצע העמוק שזה הותיר בה והביעה אותו בנוכחות המטפל.
במקרה של דפנה האירוע הכואב שבו היא נזכרה תחילה לא נגרם על ידי הוריה - הגבר הזר לא נטפל אליה בגללם. אבל בחלק מהמקרים שבהם האירועים הקשים שבהם המטופל נזכר בשלב הזה הם רק פגיעות מגורמים שאינם משפחתו, ניתן לראות די בקלות איך הפגיעות האלו היו תוצאה של "לקות" בהורות שלה זכה.
הזיכרונות שעלו לדניאל כשהתבקש להיזכר בחוויות קשות מהילדות היו קשורים להתייחסות שקיבל מסובביו שאינם ממשפחתו: הקנטות והצקות מילדים אחרים ועלבונות ממבוגרים, כולל חלק ממוריו.
אבל התמונה של משפחתו בעת ילדותו, כפי שהצטיירה במהלך השיחות, הייתה של משפחה עם הרבה רעילוּת רגשית וחדלוּת אישים הורית. על רקע אותה תמונה ופרטיה היה לו קל לזהות שכשהיה ילד הוא היה חרד מאוד, כמו גם להבין את הרקע לכך שהוא התנהג בצורה חריגה.
המתקפות עליו, אלו שהוא זכר, אמנם הגיעו מידי גורמים חוץ־משפחתיים, אך הן היו תגובה (לא מוצדקת, אך צפויה) להתנהגותו החריגה - שנבעה מההורות שחווה.
ההיזכרות של דניאל בסיטואציות קשות מילדותו חיברה אותו לכאב של הפצע הישן שבו הכיר במודע, והוא הביע אותו במפגש הטיפולי. הפצע הזה היה מקושר אצלו, לא במודע, למצבו בבית כפי שהיה אז, ולכן חיבור לפצע הזה והבעת כאבו היו במידה מסוימת חיבור לפצע המקור (המשפחתי) והבעתו.
במקרים מסוימים, עד לשלב הזה המטופל עדיין לא הצליח להעלות בזיכרונו אירוע ספציפי טעון מילדותו, והזיכרונות הקשים שעליהם המטפל יודע הם מאוחרים יותר.
בדרך כלל האירועים ה"טראומטיים" שקרו בבגרות, הטעונים ביותר בכאב רגשי, הם תולדה של דפוסים, של אמונות ושל עמדות שנוצרו עקב מצב לא תקין בהורות, שהתחיל בילדות. למשל, בפרקים הקודמים הוצגו דוגמאות שונות לדפוסים ולעמדות לגבי יחסים קרובים (כמו נטייה לתלותיות קיצונית) - דפוסים ועמדות שהם הרסניים ליחסים ושמקורם בתנאי הגדילה במשפחה. אלה דפוסים היוצרים אצל המטופל נטייה להשקיע רגשית ביחסים המועדים לפורענות, להתנהג בדרך המקדמת פורענות, ולהיפצע עוד כשהפורענות מגיעה.
התופעה של הילכדות בדפוסים המובילים לפגיעה בעצמי, של חזרה שוב ושוב על מתכון שכבר הוכיח את עצמו כמניב פירות באושים, היא תופעה רווחת ומוכרת, כמו האישה המוצאת את עצמה שוב ושוב נקשרת למי שהיחסים איתו הם חסרי תוחלת בעליל (מבחינת השאיפות שלה): גברים נשואים, או כאלה שמתייחסים אליה באופן פוגעני, או כאלה שמרוחקים רגשית, או כאלה שברור שאינם מעוניינים בקשר לטווח ארוך יותר, וכו'; וכמו האיש המחליף מקום עבודה שוב ושוב, מתחיל בכל מקום בהתלהבות, אך די מהר מתמלא בטענות ובהאשמות כלפי הקולגות או הבוס, נכנס לקונפליקטים ועוזב או מועזב בכעס ובאכזבה.
דפוסים המייצרים חזרה על מצבים פוגעים מסוג מסוים אינם מתחילים בדרך כלל בבגרות. מקורם הראשוני הוא בילדות. זהו מצב שבו הפצע הנפשי המקורי מתבטא באופן המזמין או המייצר סיטואציות שמועדות לכך שמהלומות נוספות ינחתו עליו, על אותו "אזור" נפשי. המכות החוזרות פותחות שוב ושוב את הפצע הישן ומחריפות אותו.6
לכן, כשמטופל נזכר באירוע קשה מבגרותו (כזה שהוא תולדה של התנהלותו כפצוע מילדות) ומתחבר לכאב שהוא חווה בעקבותיו, הוא בעצם מתחבר גם לפצע המקורי ולכאבו.
טריגרים: במקרים רבים, הקשר בין חוויה קשה במיוחד בעקבות אירוע בבגרות לפצע קדום ניכר ב"תגובת יתר" לכאורה. אלה מצבים שבהם עוצמת ההשפעה השלילית של האירוע נראית חריגה ביחס ל"גודל" האירוע.
בהקשר של "פוסט־טראומה", התופעה מוכרת כהפעלה של "טריגר" - חשיפה לגירוי כמו מילים או תמונה או קולות עם קשר ישיר לאירוע הטראומטי.
המושג "טריגר" נועד להבחין בין מצב שבו אירוע הוא כשלעצמו הגורם לפציעה, למצב שהאירוע מגרה או מעורר פצע קיים. כשמישהו קופץ וצועק מכאב מטפיחה קלה על שכמו, סביר שזו הייתה כבר פצועה.
המושג "טריגר" רלוונטי גם כאשר הפצע (ה"טראומה") לא נגרם מאירוע פוגעני דרמטי אלא מהצטברות של אירועים רבים או מתמשכים, שכל אחד מהם בנפרד אינו נראה עוצמתי במיוחד באף רגע נתון. פצע יכול להיווצר בתהליך הדרגתי שבו הוא הולך ומחריף, עד שהוא יכול להיות רגיש ופגיע לא פחות מפצע שנוצר באבחה אחת.
עם זאת, בשונה מהמצב של טראומה נפשית במובן הרגיל בעקבות אירוע פוגע ודרמטי, כמו תקיפה מינית או הימצאות בשדה קרב, כאשר מדובר בפציעה מצטברת יכול להיות קשה להבחין לאחר הפציעה בין טִִרגוּר של הפצע הקיים ובין יצירת פצע חדש. פעמים רבות מטופלים מתייחסים לתגובת הכאב החריף שהם חווים לנוכח אירוע בבגרות ולהשפעה השלילית שלו עליהם כאילו הכול נובע מהפציעה שאותו אירוע גרם להם. הם מתקשים לראות שגם אם האירוע הוא פוגעני בעליל כשלעצמו, עוצמת הפגיעה שהם חווים מוגברת מאוד מפני שהפגיעה החדשה נחתה על פצע ישן, וסביר שזו גם "הוזמנה" על ידי הפצע הישן.
כשאדם בוגר נפגע קשות בעקבות אירוע, ככל שהפגיעה החדשה נראית עוצמתית יותר כשלעצמה, כך קשה יותר להבחין ב"תרומה" של פצע ישן באותו "מקום" לעוצמת התגובה לאירוע.
אורן, שסיפור המקרה שלו הוצג בפרק 5, הוא דוגמה קיצונית לחוסר פרופורציה בעליל בין האירוע ("פרדה" ממישהי שפגש רק פעם אחת), שלתפיסתו היה הגורם למשבר הנפשי שהוא חווה בעקבותיו, ובין תגובתו כנפצע.
כשמישהו מספר שכבר כמה חודשים הוא במשבר קשה בעקבות פרדה מבת זוג לאחר עשר שנים ביחד, זה ייראה כתגובה "טבעית" וסבירה שאינה דורשת הסבר נוסף (אפילו שגם אז ייתכן מאוד שפצע ישן באותו מקום תרם את חלקו לעוצמת התגובה). לעומת זאת, אם המשבר הקשה שנמשך חודשים קרה בעקבות פרדה לאחר חודשים או שבועות ספורים של יחסים, תתעורר תהייה לגבי היחס בין עוצמת התגובה לפרדה למידת המשמעותיות של הפרדה עצמה.
כאשר המטופל מעמיק את ההיכרות שלו עם פצעו, מתוך התנסות במפגש ישיר איתו, הוא לומד להבחין טוב יותר בין האפקט של פגיעה חדשה שמקורה באירוע חדש ובין פועלו של האירוע החדש כטריגר לפצע ישן.
בכל מקרה, כאשר יש תגובה רגשית קשה לאירוע בבגרות ונראה שהאירוע פעל כטריגר (או גם כטריגר) לפצע ישן, היזכרות באותו אירוע ובתגובה לו יכולה לשמש גשר גישה לפצע ישן. כשקורה אירוע המעורר תגובה רגשית קשה, יהיה מקורו אשר יהיה, תהיה עוצמתו (ה"אובייקטיבית") אשר תהיה, ותהיה הרגישות במקום שבו האירוע פגע אשר תהיה - יש חשיבות עצומה לרמת הפיתוח של פונקציות ההגנה והתמיכה העצמית.
כלומר, ברגע שכבר התעוררה אצל אדם חוויה רגשית קשה מכל סיבה, איכות ההתמודדות שלו איתה - עוצמת ומשך הסבל ומידת הנזק או התועלת שייגרמו - תהיה תלויה במידה רבה בנטייתו וביכולתו לספק לעצמו את המענה המתאים במישורים השונים: מענה פרקטי - כמו חילוץ או הגנה במידת הצורך; מענה תפיסתי - כמו הימנעות מתפיסה שיפוטית של ביוש, האשמה או הקטנה ביחס לעצמי; ומענה רגשי של תמיכה רגשית ישירה.
כאשר האירוע המעורר את ההרגשה הקשה הוא מהלך יזום בתהליך הטיפולי, כמו היזכרות משחזרת (Reaccessing) בפציעה מהילדות או היזכרות באירוע מהבגרות המהדהד פציעה מהילדות, נוצר מצב שבו פצע ישן, שלא הייתה למטופל יכולת לתת לו מענה מספק כשנוצר, מונכח בהווה, כשכבר יש למטופל יכולת לתת מענה כזה.
כאשר הדבר מתרחש בנוכחות המטפל, הוא מעניק תמיכה רגשית באופן המכוון לספק מודל והשראה לתמיכה כזאת מצד המטופל לעצמו, ולעודד את הפעלתה אצלו.
המטפל יכול להשתמש בזיכרון כואב מהבגרות כנקודת חיבור לזיכרונות קדומים יותר או לפחות להיבט הרגשי שלהם.
מטופל: כשאני מנסה להיזכר ברגעים קשים במיוחד מהעבר, הרגע הישן ביותר שאני נזכר בו הוא היום שבו גיליתי, בגיל שמונה־ עשרה בערך, שהחברה שלי בגדה בי עם חבר שלי והפרֵדה ממנה. זה היה שיא של הרגשה רעה.
מטפל: קל להבין עד כמה אירוע כזה יכול להיות מכאיב כשלעצמו, וככל הנראה זאת לא הייתה רק מכה חזקה מאוד, אלא גם מכה על מקום שכבר היה פצוע. אתה מוזמן לעצום עכשיו עיניים ולנסות להיזכר ולשחזר את מה שעבר עליך בעקבות הפרדה, ולהעלות את ההרגשה שהייתה אז. כשההרגשה עולה, נסה להתמקד בה, בהרגשה עצמה. נסה להחריף אותה. סמן לי בידך כשתצליח לשחזר את ההרגשה עצמה אפילו קצת.
[לאחר שהמטופל סימן:]
תן להרגשה הזאת להיות כלי רכב שמסיע אותך אחורה בזמן או כמו תגית בחיפוש במחשב: מהיכן ההרגשה הזאת מוכרת בעבר קדום יותר? הרגשת הכאב, הקנאה והנבגדות, האובדן, זה שאחר הועדף על פניך... תן להרגשה עצמה לקחת אותך לזמן בעבר הרחוק, בילדות, שבו הרגשת הרגשה כזאת.
במקרים רבים, הנחיות ברוח זאת - המשתמשות בכאב שעלה באירוע מאוחר יותר ומהדהד פצעים ישנים יותר - יכולות לאפשר למטופל להיזכר באירועים פוצעים מילדותו, כאלה הקשורים בעליל ובאופן ישיר למשפחתו, וכאלה שמקורם הישיר הוא חוץ־ משפחתי אך הם מצביעים גם על לקות פוצעת בהורות שקיבל.
בשלב הזה, בעת הפגישה המטפל חותר להנכיח במודעות המטופל את רגש הכאב העמוק ואת הבעתו - בין אם על ידי פנייה ישירה לרגש ובין אם על ידי שימוש בתכנים מסוימים של המטופל כנקודת מוצא למעבר אל הרגש. מהבחינה הזאת, לא ממש משנה באיזו טכניקה השתמש המטפל כדי לעזור למטופל לפגוש ולהביע כאב עמוק כרגש. כאשר המטופל מצליח לעבור ממיקוד בתוכן אל מיקוד ברגש הכואב עצמו ובהבעתו, המטפל יכול להמשיך מאותה נקודה ובאותו אופן שתואר לעיל במצב של פנייה ישירה לרגש.
נוסף לתועלת של אִִפשור מפגש מכיל ותומך בין המטופל לכאבו הרגשי כשלעצמו, לצורך עבודת הריפוי יש תועלת אפשרית רבה גם בהיזכרות בסיטואציות ייצוגיות של פגיעה משמעותית בילדות המתקשרת ישירות להורים.
יש אנשים הסובלים מפציעות נפשיות שמקורן אינו באיכות ההורות שקיבלו, לא במישרין ולא בעקיפין - הם נפצעו נפשית או חוו טראומה מגורמים חיצוניים "בלתי תלויים". למשל, קורבנות של תקיפה או תאונה. אמנם חלקים מסוימים משיטת ה־ SAT יכולים לשמש לטיפול במקרים כאלה, אבל השיטה כפי שהיא מוצגת כאן נועדה לאנשים שהמקור הראשוני והעיקרי של פציעותיהם המשמעותיות הוא סוג ההורות שחוו בילדותם, והם המקרה השכיח.
מעבר לתרומה הריפויית של עצם המפגש היזום של המטופל עם הכאב הרגשי העמוק עצמו, יכול להיות שימוש בעל ערך מוסף חשוב בהיזכרות באירועים של פגיעה מידי ההורים וזיהוי האופן שבו הם פצעו.
ההיזכרות הנדרשת מהמטופל בשלב הזה היא היזכרות ב"אירועים ייצוגיים", שהם סצנות מהילדות שבהן מודגמות לקויות משמעותיות (כרעילוּת או כחסך) ביחס שהמטופל קיבל מהוריו.
ב"סצנה", הכוונה היא להתרחשות במקום מסוים בזמן מסוים, היכולה להיות מוקרנת על ה"מסך" התלת־ממדי והרב־חושי של הקולנוע הפנימי. זאת זכירה מוחשית, בשונה מזכירה של סיפור או תיאור מילולי או כותרת של אירוע מהעבר.
בסצנה ייצוגית כזאת, הפגיעה תזוהה כקשורה ישירות להורים: או שההורים פעילים בסצנה או ש"היעדרותם" ממנה - במחדל של חוסר פעולה הנותנת מענה לילד או באי־נגישותם - היא חלק מרכזי בחוויה הקשה של הילד (כמו בסיפורה של דפנה מהסעיף הקודם).
כשהמטופל יכול להעלות בזיכרונו ולדמיין ("צפייה" בזיכרון של סיטואציה תמיד מערבת דמיון) סצנה מהילדות שבה מופיע הילד שהוא היה אז, כשהוא נתון במצב בולט של ספיגת רעילוּת מצד הוריו או של חסך חריף במה שהוא מאוד זקוק לו באותה עת - הדבר מספק לו אפשרות לחיבור ישיר לילד במצוקה שהוא היה אז ושממשיך לחיות בקרבו; לאופן שבו הוא נפצע ולפצע שנוצר מההתנהגות של הוריו המיוצגת באותה סצנה.
עבודת הריפוי של השלב הנוכחי מבוססת על מפגש בין שתי "ישויות" פנימיות: בין ה"ישות" שהיא ההורה הפנימי - שכבר פותחה ולבשה צורה בשלבים קודמים של הטיפול - ובין פצע שנוצר בילדות. כשהפצע מיוצג על ידי הילד שהמטופל היה בעת פציעתו, ואופן פציעתו מיוצג באירוע מוחשי המדגים את הליקוי באופן ההתייחסות של הוריו אליו, הדבר מספק להורה הפנימי נמען מאותר ומזוהה להתייחסותו ההורית המיטיבה - אובייקט עם צורה מוחשית - הילד בסצנה, ובסיס להבנתו ולהבנת מצבו באמפתיה (לאור דפוס ההורות הפוגע המודגם בסצנה).
כשהמטופל יכול להביט בעיני רוחו מעמדה הורית ולראות את הילד הפגוע שהוא היה ואיך פוגעים בו, במוחשיות שסצנה מספקת, התגובה ההורית הרגשית של חמלה ושל תמיכה יכולה לעלות באופן טבעי וישיר. בחיבור כזה טמונות אפשרויות מיוחדות לעבודות ריפוי, כפי שיתוארו בהמשך.
מכיוון שעל פי רוב הטראומות מהילדות אינן מהסוג של אירוע נקודתי דרמטי בעליל אלא מהסוג המצטבר, לא בהכרח יימצא אצל המטופל זיכרון של אירוע מסוים שגרם כשלעצמו לפציעה משמעותית - בדרך כלל ה"אירוע" המצטבר שפצע את המטופל הוא "אירוע" מתמשך שבו המון אירועים נקודתיים מצטרפים לקו משמעותי בתמונת ההורות שהמטופל חווה. למשל, המון אירועים של ביקורת נזפנית מצד ההורים, שאף אחד מהם לא היה אירוע חריף כשלעצמו, אבל במצטבר יצרו אווירה רעילה ופוצעת.
לכן, לצורך הנוכחי אין דרישה שה"אירוע הייצוגי" יהיה דרמטי בעליל (אם כי בכל מקרה תהיה בו, לפחות במובלע, הדרמטיות של הקו בתמונת ההורות שהסצנה מייצגת) או שה"זיכרון" יהיה לגמרי נאמן למקור או מפורט. אין צורך שזאת תהיה הקרנה של תיעוד מהארכיון אלא מספיק שזה יהיה סרטון מהז'אנר של "מבוסס על סיפור אמיתי", המייצג נאמנה את המהות הרלוונטית של המציאות של הילד שהיה.
ניתן להבחין בין שני סוגי סצנות ייצוגיות של פגיעת ההורים שבהן המטופל יכול להיזכר:
סוג אחד הוא כזה שבו הילד חווה מצוקה בעת האירוע, ואילו הסוג השני הוא כזה שבו הילד לא הרגיש מצוקה חריפה באותה עת, אבל המטופל יכול להתבונן בה כמבוגר ולזהות בה רעילוּת שהייתה סמויה ממנו באותה עת אך נתנה את אותותיה בפגיעה בו בהמשך. דוגמאות לסוג השני הן סצנות המייצגות דפוסים עם נזק לטווח ארוך, כמו מתירנות יתר (חוסר סמכות הורית), הגנת ותמיכת יתר (מדכאת עצמאות וביטחון עצמי) וקרבת יתר.
בסוג הראשון יש ילד המרגיש כאב ומצוקה ובסוג השני הילד אינו מרגיש כאב באותה עת - הכאב הרגשי המתקשר אליו נמצא אצל המבוגר המביט בו ומבין את מה שהילד לא הבין ולא הרגיש. להבחנה הזאת יש השלכות על האופן שבו המטופל יכול לגשת לסצנה מסוימת, עם חיבור לפגיעה מהילדות ולכאב שהיא עוררה. רק בסוג הראשון הוא יכול להזדהות עם מצבו הרגשי הכואב של הילד שבאותה סצנה ולזכור אותו חווייתית בגוף ראשון, ואילו בסוג השני, ההזדהות הרגשית שלו היא עם כאב שנבט מאוחר יותר, ושאת זרעיו הוא, כמבוגר, רואה נזרעים בילד באותה סצנה - וכך נוצר גישור של זמן הקושר חווייתית את הכאב המאוחר עם אותו ילד.
בסוג הראשון, החמלה של המטופל כלפי עצמו כילד היא כמו חמלה שהוא היה מרגיש כלפי אדם כואב שאת כאבו הוא רואה. בסוג השני החמלה של המטופל היא כמו חמלה לילד שאובחן עם מחלה קשה הנמצאת אצלו בשלב מוקדם ועדיין אין לה סימפטומים ניכרים.
יש כאלה המגיעים לטיפול כשהם כבר מצוידים בזיכרונות "מפתח" המוכרים להם ונגישים לשליפה. אלה זיכרונות ש"נבחרו" (לא בבחירה מודעת) להיות המייצגים של קו או דפוס פוגע מצד ההורים. לפעמים האירועים זכורים בשל היותם דוגמאות לשיאים בביטוי הדפוס של פגיעה הורית שאותו הם מייצגים, אבל לפעמים יש סיבות אחרות לכך שדווקא אירוע מסוים נצרב באופן בולט בזיכרון למרות שהאירוע עצמו לא בלט בחריפותו לעומת אירועים דומים שהיו. כך או כך, העיקר הוא שיש ייצוג של המהות דרך סצנה.
אחרים מגיעים לשלב הנוכחי בטיפול כשהם מצוידים בסצנות שבהן נזכרו במהלך השלבים הקודמים של הטיפול, שעסקו בקשר בין הקשיים שלהם בהווה ובין התנאים המשפחתיים שבהם הם גדלו. במקרים שבהם עדיין אין באמתחת המטופל סצנות מפתח ייצוגיות, המגובשות דיין כדי לשמש עוגן להנכחה בהווה של הילד כפי שהיה כשנחשף להתנהלות פוצעת של ההורים - יכולה להתאים השקעה בהקניית כאלה.
יש בפסיכותרפיה טכניקות מוכרות שונות לעידוד של העלאת זיכרונות מהילדות (למשל טכניקות של Age regression בהיפנו־תרפיה), שווריאציות שלהן או שילוב מרכיבים שלהן יכולים לשמש לצורך הנוכחי ולא ארחיב עליהן כאן. עם זאת, אציין שתי נקודות רלוונטיות לשלב הנוכחי ביחס ל"היזכרות" בסצנות מפתח מהילדות, במקרים שלמטופל עדיין אין נגישות לכאלה.
האחת - מכיוון שלצורך הנוכחי הסצנה הייצוגית אינה חייבת להיות "נאמנה למקור" באף פרט, אלא נאמנה רק למהותו של דפוס שהתקיים, היא לא תהיה בהכרח זיכרון במובן הרגיל (שבדרך כלל גם נאמנותו למקור תהיה מוטלת בספק) ואולי תהיה יותר בגדר יצירת דמיון המבוססת על היבטים זכורים של המציאות שהייתה. לכן ניתן "לשחרר" את המטופל המתקשה בכך מהצורך "ממש לזכור" אירוע או לדייק בפרטים כלשהם, ואפילו לכוונו להתייחס למשימה כאל יצירת דמיון המבוססת על המציאות שהייתה (בלי לסלף את מהותה) אך אינה חותרת להיות "תיעודית".
השנייה - בשלב הזה של הטיפול, שבו נעשתה כבר עבודה משמעותית בנושאים המוצגים בפרקים הקודמים, גם אם אין בידי המטופל סצנות ייצוגיות ומוחשיות מילדותו, הוא כבר מזהה דפוסי התנהלות של הוריו ואת האופן שנפגע מהם. החוליה החסרה לצורך הנוכחי היא יצירת ייצוג מוחשי של אותם דפוסים באמצעות סצנה.
הנכחת רגש הכאב של הפצעים הישנים בפגישה הטיפולית מאפשרת למטופל להתנסות, בתנאי חממה, במפגש עם החלקים המודרים בו המרתיעים בכאבם, לפחות בהיבטם הרגשי נטו (ללא תוכן או "סיפור"). תנאי החממה כוללים תמיכה רגשית שמספק המטפל, גם בעצם נוכחותו, כדמות שכבר התבססה אצל המטופל כראויה לאמון והיא בעלת עמדה אמפתית ואוהדת כלפיו, וגם בתגובותיו להבעת כאב - הוא מביע אמפתיה, מעודד את ההבעה של הכאב ומסמן אותה כחיובית. נוסף לכך, פגישה טיפולית מסוג זה היא סיטואציה מובנית המספקת גבולות מגינים. הפגישה תחומה לזמן ידוע, המפגש עם הכאב מונחה על ידי המטפל, וכך גם היציאה מאותו מפגש פנימי.
למצב שבו המטופל מגיע בנוכחות המטפל למפגש יזום עם כאבו העמוק ומביע אותו בחדר, בתנאי החממה, תוך עידוד להקשבה חומלת שלו לכאבו, יש ערך ממשי של ריפוי.
נוסף לזאת, למצב שבו המטופל חווה אדם אחר המקשיב לו ורואה אותו עם חלקיו הפגועים ביותר, ומגיב באמפתיה ותוך כיבודם וכיבודו, יש ערך ייחודי, במיוחד עבור מטופל שיש לו חסך משמעותי בחוויות כאלה בחייו. הוא זקוק למפגש כזה לא רק לשם שיכוך הפחד ורכישת טכניקות לקראת מפגש כזה לבדו, אלא גם בשל המודל שהמטפל מספק (כדמות הורית) להתייחסות הורית מיטיבה בתגובה להנכחת הכאב העמוק. עם זאת, מפגש כזה אינו תחליף מלא למפגשים שהמטופל יעשה לבדו, לא מבחינת הכמות - הזמן הייעודי הנחוץ לעבודה הזאת, כדי לקיים תהליך יעיל מתמשך של ריפוי הוא בדרך כלל הרבה יותר משעה בשבוע, לפחות בשלבים הראשונים, ולא מבחינת האיכות - פיתוח ההסתמכות העצמית. לכן, מפגשים שבהם המטפל מוביל את המטופל למפגש עכשווי עם כאבו מכוונים גם לספק הכנה למטופל לעבודה כזאת עם עצמו, ללא נוכחות המטפל.
התנסות כזאת גם מספקת הכנה הכוללת הפחתה של הפוביה ביחס לכאב - על ידי חשיפה מבוקרת בתנאים מובְְנים ובנוכחות תומכת (הקטנת צד הרתיעה במאזן בין רתיעה לרצון) - וכוללת גם את חיזוק הרצון (והטיית המאזן לכיוונו). חיזוק הרצון בדרך כלל מגיע בעקבות ה"פורקן" שחווה המטופל וסמוך לאחריו. הרגשת מידה של הקלה רגשית והתרווחות בעקבות ביטוי של כאב כמו בכי טוב, שאין נאבקים בו ושאינו מוחנק ממש באיבו, היא תופעה מוכרת לכול. כשהמטופל חווה הקלה כזאת בשעות או בימים שלאחר פגישה טיפולית כזאת, שפעמים רבות אף מתבטאת ברמת תפקוד משופרת, הוא לומד להבין טוב יותר וברמה החווייתית את המשמעות של "להאכיל את הילדים הרעבים (רגשית) כדי להרגיעם ולרפאם", ושהפניית תשומת לב של הקשבה חומלת מצידו, זאת הזנה רגשית.
לעצם ההנכחה של כאב הפצעים העמוקים של המטופל, מבחירתו המודעת (גם אם זה לפי הצעת המטפל, זה בהסכמה מרצון), בין אם היא נעשית בפגישה או כשיעורי בית, יש ערך של ריפוי. זאת בעיקר בשל כך שבאותה עת הפצע (ולפחות במובלע, ילד הכאב) נוכח ומובע, וגם אם באותו רגע נדמה שנוכחותו שוטפת את כלל ההוויה ואינה מותירה מקום לדבר בלתו - הוא הופיע בהזמנת ה"הורה" הפנימי של המטופל, שקבע מתי הכאב יקבל את הבמה וגם מתי הוא חוזר לירכתיה. לכן הצד ההורי נוכח גם הוא, לפחות במובלע, כמעטפת של התכוונות מיטיבה ושל גבולות מכילים.
נוסף לכך, במקרים רבים התנסות ב"טבילה" מרצון בהרגשת הכאב הגולמית, ללא עיסוק בתוכן או עיבוד, נחוצה כשלב הכנה לעבודות נוספות, ספציפיות יותר, לריפוי אותם פצעים.
עבודת ריפוי עצמי כשיעורי בית
כשהמטפל מעריך שהמטופל בשל לכך, אפשר להציע לו להתנסות בסשנים של ריפוי הפצעים כשיעורי בית. לפני שהמטפל מציג את הנחיותיו לשיעורי הבית הוא מסכם עם המטופל את משך הזמן לכל סשן ואת מספר הסשנים שמטופל יקיים עד למפגש הבא.
המטפל יכול להבהיר את המשמעות של משכי הזמן של הסשנים ושל תכיפותם באמצעות אנלוגיה למפגשים בין־אישיים טיפוליים. עם התייחסות לאנלוגיה הזאת, קל להבין את סדר הגודל של משך הזמן המתאים למפגש העוסק במטענים רגשיים רבי משקל. לפי אותה אנלוגיה ברור גם שלא מדובר באירוע חד־פעמי אלא בתהליך ריפוי הדורש סדרה של מפגשים.
הדימוי של הורה שאימץ ילד פגוע, כשההורה מקדיש זמן ייעודי להיות עימו ולאפשר לו להביע את כאבו ולקבל הקשבה ותמיכה, יכול לספק אנלוגיה ספציפית וקרובה יותר. הדימוי הזה יכול לעזור למטופל להבין את הצורך בתכיפות מספקת כדי לייצר המשכיות ובנייה של אמון.
לאחר ההקדמה הזאת המטפל מברר עם המטופל את מספר ומשך הסשנים שהוא מסכים להתחייב לעצמו לבצע עד לפגישה הטיפולית הבאה. בדרך כלל (אך יש חריגים רבים) מתאים בשלב הזה לעשות במהלך שבוע בין שניים לארבעה סשנים בני חצי שעה עד שעתיים.
כשהבחירה הראשונית של המטופל חורגת ממה שנראה למטפל רצוי, ההתייחסות של המטפל לדבר תלויה בין היתר בנימוקים שהמטופל מציע. אם המטופל מציע לקיים סשנים שלהערכת המטפל הם קצרים מדי, ומביע חשש לגבי יכולתו להתמודד עם משך זמן ארוך יותר מבחינת עוצמת החוויה, יש מקום להבהיר לו שהוא לא מצופה להיות בשיא האינטנסיביות לאורך כל הסשן ושתהיה לו אפשרות לוויסות העוצמה במהלכו.
אם החשש של המטופל הוא לגבי יכולתו להתרכז ולקיים את ההנחיות למשך זמן ארוך יותר, ניתן להבהיר לו שכמו במדיטציית התבוננות, אין דרישה להצליח בכל רגע נתון ומספיקות הכוונה וההשתדלות.
אם המטופל בוחר, למשל, לקיים רק סשן אחד בשבוע הקרוב ומביע באופן ישיר פחד מפני עוצמת הקושי שהוא עלול לחוות במהלכו או מפני השפעה מטלטלת למשך ימים אחריו - ייתכן שכדאי לעשות איתו עבודת הכנה נוספת לפני מעבר לשיעורי בית.
אם הוא בוחר לקיים סשן אחד ומנמק את זה בכך שיש לו לו"ז עמוס (בהנחה שאין אצלו עומס חריג וקצר מועד באותו שבוע), ייתכן שיהיה כדאי לחזור ולברר את מאזן הרצון־רתיעה אצלו ואת רכיביו.
אם המטופל נרתע באופן ישיר או עקיף מלקבוע יותר מסשן אחד, אפשרות נוספת היא להציע לו לקבוע יותר פעמים ולהתייחס רק לסשן הראשון שקבע כ"מחייב", אך להשאיר אופציה פתוחה לסשן (או סשנים) נוסף בזמן נקוב מראש, שעל קיומו או ביטולו יחליט מספר שעות לאחר הראשון.
באופן כללי, כשהמטופל חושש מהיקף הזמן שנראה למטפל כמינימום המומלץ, ניתן להציע לחזור ולדון בכך לאחר הצגת ההנחיות לאופן עשיית שיעורי הבית. לאחר שהמטופל מבין יותר את מבנה התרגיל ואת פרטיו, הרתיעה שלו עשויה להיחלש.
אם המטופל נוקב במספר סשנים שנראה למטפל גדול מדי - משימה שהמטופל עלול להתקשות בה - המטפל יכול להנחות אותו לצמצם את המספר או להתייחס למספר קטן יותר של סשנים כאל מחייבים, ולסמן את האחרים כאופציונליים. גם במקרה כזה, חשוב לברר את הרקע לבחירה של המטופל. ייתכן שהדבר מבטא "רק" נחישות ומסירות שלו לטפל בעצמו, אך ייתכן שיש מאחורי זה אג'נדה של "חוסר סבלנות", של ניסיון להאיץ עם פנטזיה של "זבנג וגמרנו", של "יאללה, בוא נרביץ כאן עבודה אינטנסיבית ונגמור עם זה צ'יק־צ'ק ונלך הלאה...".
הפיתוי לאשליה כזאת הוא גדול וגם נתמך על ידי קיומן של שיטות שונות שהמטופל שמע עליהן, שיטות המתיימרות להציע פתרון אינסטנט גורף למצוקות רגשיות באמצעים דרמטיים ("קתרזיס", טיפול בחשיפה, עבודה דרך מגע גופני המייצרת פרצי רגשות, "ריברסינג" ועוד תפיסות ושיטות רבות). העבודה המוצעת למטופל בשלב הנוכחי אכן כוללת "דרמטיות" רגשית, ולכן גובר הפיתוי לאשליה שהשקעה אינטנסיבית תביא לסיומה תוך זמן קצר. אם נחשפת אשליה כזאת יש צורך לפוגג אותה - נחוצה עוד הבהרה והדגשה שכדי להשיג תוצאות עמוקות ובנות קיימא דרוש תהליך ארוך טווח.
גם בזה יכול לעזור הדימוי של עבודה עם ילד שעבר טראומות מתמשכות, שלגביו אולי לא תהיה ציפייה שריפוי של ממש יוכל להתרחש במפגשים ספורים, יהיו אלה אמוציונליים ככל שיהיו.
הנכחה יזומה ומובנית של רגשות הכאב העמוקים
[לאחר שסוכמו המספר והמשך של הסשנים עד לפגישה הטיפולית הבאה והעיתוי שלהם, המטופל ירשום ביומנו את הזמנים הייעודיים שהוא בחר. לפעמים כדאי לבקש ממנו להחליט על הזמנים ולרשום אותם בנוכחות המטפל:]
מטפל: הסשן יתקיים ביום ובשעה שייעדת לכך מראש. נתחיל עם ההנחיות למעטפת של התרגיל, זאת אומרת, התנאים הטכניים הדרושים לקיומו.
אתה צריך לדאוג לכך שלא תהיינה הפרעות חיצוניות ולהרחיק או לכבות אמצעי תקשורת כמו טלפון. אתה צריך גם שתהיה לך, ככל האפשר, פרטיות כזאת שתאפשר לך להשמיע קולות כמו נהמות או בכי כשאתה חופשי מדאגה שמא מישהו ישמע.
עם תחילת הסשן, כוון טיימר שישמיע איתות כשיסתיים הזמן שנקבע. דאג לכך שתצוגת הטיימר לא תהיה נגישה לעיניך, כדי שלא תוסח דעתך.
לפני תחילת הסשן אתה מתבקש להחליט על פעילות שתתחיל מייד בסופו ולערוך את ההכנות לזה אם יש צורך בכאלה. בחר את הפעילות שהכי מתאימה למטרתה: לספק לך יציאה טובה מהסשן ומעבר למצב מרוחק מהכאב. זאת צריכה להיות פעילות שלפי ניסיונך מסיחה את דעתך ממקומות כאובים. זה יכול להיות להתקשר לחבר (שאתה יודע שיהיה זמין) או לצאת לריצה או לצפות בסדרה, או כל דבר אחר שתבחר מראש שמתאים לספק לך חוף מבטחים לאחר טבילה בכאב. יהיה לך קל יותר להיכנס למצב מאתגר כאשר היציאה ממנו מוכנה.
במהלך הסשן עליך להימנע מקריאה או מכתיבה או משמיעת מוזיקה או מעיסוק בחפצים - אתה מתבקש להרחיק כל גירוי חיצוני שעלול לצוד את תשומת ליבך.
בזמן הסשן אתה יכול לנוע בחופשיות ולהיות בכל תנוחה, ובלבד שלא תהיה אפשרות להירדם, ולכן כדאי להימנע משכיבה נוחה.
ועכשיו ההנחיות לתרגיל עצמו:
עם תחילת הסשן ועד לסיומו, המשימה שלך היא להנכיח כאב רגשי שקיים אצלך, לאפשר לו ואף להזמין אותו להיות, ולהסכים ואף לחתור להרגיש את הכאב ככל שתוכל.
כל האמצעים והטכניקות המוכרים לך לקידום המצב הזה יכולים לשמש אותך.
באופן כללי, הרעיון הוא להפעיל את מינימום האמצעים הנדרשים כדי ליצור את האפקט - לא ללכת "בכוח" יותר ממה שתיאלץ כדי להגיע לכאב. לכן, אתה יכול להתחיל עם התכוונות כללית להנכיח את הכאב ועם הזמנתו לעלות. אם זה לא מספיק, אתה יכול לעבור למה שייראה לך כמדרגה הבאה, למשל לבחור להיזכר באירוע כואב מעברך.
במשך כל הסשן השתדל להתחבר לכאב. אם אמצעי אחד לא עובד, נסה אחר במקומו או נוסף לו (בהשתדלות שזה יהיה מהאמצעי הקל אל הכבד). אם אתה מגיע להנכחת הכאב בדרך מסוימת ואז הוא מתרחק, אתה מתבקש לנסות להחזיר אותו באותה דרך או בדרך אחרת.
אתה יכול בין היתר להשתמש בזיכרונות קדומים, ברעיונות שליליים המלווים אותך ביחס לעצמך או לחיים, ובמגע או בלחיצה על אזורים בגופך.
אתה יכול לעבוד בשיטת ה"מבחוץ פנימה", שבה אתה עוטה את ההבעה החיצונית של מצב של אבל או כאב רגשי גדול גם אם אתה עוד לא מרגיש אותו בפנים - כדרך לעורר את המצב הפנימי התואם או לחזק אותו. זאת יכולה להיות יציבה או תנוחה (כמו "עמידת שש" עם ראש מושפל או תנוחה עוברית על הרצפה), או מחוות (כמו ספיקת כפיים או אחיזת הראש בידיים או משיכה בשיער), או השמעת אנחות ונהמות או מילות יגון.
בכל רגע נתון במהלך הסשן התרגיל הוא להשתדל להנכיח את הכאב תוך נכונות להשתמש (באופן מדורג) בכל האמצעים המוכרים לך.
המשימה אינה להצליח להרגיש את הכאב לאורך כל הסשן אלא להשתדל לחתור לכך. סביר מאוד שבחלק מהזמן, אפילו ברובו - אם לא בכולו - לא תצליח ממש להרגיש את כאבך.
ייתכן מאוד שבהתחלה יהיה לך ממש קשה להתחבר למשימה ויהיה אפקט פרדוקסלי שירחיק אותך מהכאב. ייתכן שזה יצחיק אותך או ישעמם או ירגיז, וזה בסדר גמור. התרגיל שלך הוא פשוט לנסות כמיטב יכולתך תוך שימוש ברשימת האמצעים המוכרים לך. בכל מקרה תלמד משהו על האופן שבו הדברים האלה עובדים אצלך.
מייד כשיסתיים הזמן לטבילה שלך באגם הכאב, לא משנה אם תהיה במעמקיו, במימיו הרדודים, או אפילו על החול הרטוב שלשפתו, בכל מקרה תישלף בחוזקה לקרקע יבשה ומוצקה.
כשהטיימר יצלצל אמור לכאב "להתראות!" ופנה לפעילות שקבעת לעצמך מראש. אתה מתבקש לעשות את זה גם אם ברגע הצלצול הכאב אינו נוכח בעוצמה גדולה.
ההנחיה להיצמד לשימוש באמצעי חזק שנבחר מראש ליציאה מהסשן - מעבר לפעילות שונה ונוחה רגשית - חשובה בעיקר בהתנסויות הראשונות עם עבודה כזאת. המוצקות של דרך היציאה, כחלק קשיח מהתרגיל, יכולה להפחית מהקושי בכניסה.
כשהמטופל כבר מנוסה בעבודה מהסוג הזה ניתן להנחות אותו להכין מראש פעילות "שולפת" כאופציה שבה ישתמש רק במידת הצורך.
לכאורה מדובר "רק" בכניסה למצב של חוויית כאב, ולא מתקיים כאן אותו מפגש בין החלק ההורי ובין הפצעים הישנים (או הילדים במצוקה שהוא היה בזמנים שונים בילדות), שתואר כבסיס הריפוי. עם זאת, התרגיל הזה יכול לשמש כהכנה לתרגולים (מהסוג שיתואר כאן בהמשך) שבהם ההנחיות מכוונות במפורש למפגש כזה והם כוללים הנחיות לפעילות של הצד ההורי בעת המפגש. נוסף לכך, ואולי בעיקר, התרגיל הזה כולל במובלע יסודות חשובים של מפגש הורי עם ילד פצוע.
כהכנה, התרגיל מאפשר למטופל להתנסות בהזמנת הכאב כשהוא לבדו. בתרגול הזה הוא יכול להיחשף לדברים שונים הקשורים לכאב ועולים במהלכו (כמו קשיים בנגישות לכאב, האפקטיביות עבורו של דרכים שונות, איכויות שונות של חוויית הכאב, הזיכרונות והתכנים העולים, ועוד), דברים היכולים לשמש אותו בהמשך, לאחר דיון בהם עם המטפל. כמו כן, המטופל נוכח לדעת שמבנה התרגיל מאפשר לו את ההגנה של תיחום החוויה הקשה למסגרת של זמן. נוסף לכך, כשהוא מצליח להנכיח את כאבו במידה מספקת ולאפשר לו להיות מובע, בדרך כלל הוא חווה בעקבות זאת הקלה ושיפור במצב רוחו ובתפקודו למשך זמן מה. התנסות בשיפור המצב לאחר התרגיל יכולה לחזק את המוטיבציה לעבודה מהסוג הזה.
מעבר לערך של התרגיל כהכנה לעבודות נוספות של ריפוי הפצעים העמוקים, יש לתרגיל ערך ריפויי כשלעצמו, כי גם אם לא במפורש, יש בתרגיל היבטים משמעותיים של מפגש בין הצד ההורי ובין הצד של הפגיעות הישנות: עצם קביעת הסשן, עם הייעוד הידוע של הזמנת חוויית הכאב הפנימי, נעשית על ידי הצד ההורי של המטופל. הצד ההורי הוא גם זה שמתחיל את הסשן, הוא זה הפעיל בהזמנת הכאב וזה שבוחר את האופן. הצד ההורי הוא זה שבוחר את אופן היציאה מהסשן ופועל ליישמו עם הישמע האיתות של הטיימר. לכן, בשונה מהמצב שעלול להיות כאשר הכאב עולה או מציף ספונטנית - ללא הזמנה מודעת ומתוכננת וללא תיחום מתוכנן - בתרגיל הזה יש נוכחות של הצד ההורי העוטפת את הסשן ומתקיימת לאורכו, בין היתר בגלל הצורך לנטר את מידת הנוכחות של הכאב והצורך להיות פעיל בניסיון לקיימה במהלך הזמן שיועד לכך.
טכניקות נוספות לעבודת ריפוי העומק שהמטופל יכול ללמוד לעשות עם עצמו כשיעורי בית (בדרך כלל לאחר התנסות בכך בנוכחות המטפל) הן כאלה שבהן המפגש הורה־ילד הוא יסוד מובנה ומפורש.
באופן כללי, יש שתי אפשרויות לתרגול כזה: בזמן ייעודי שנקבע מראש, ובאופן מזדמן.
בשתיהן נקודת המוצא של התרגול היא רגע שבו יש במודעות נוכחות משמעותית לחוויה של כאב עמוק.
לצורך התרגול בגרסת הזמן הייעודי, ניתן להשתמש, כבסיס, בתרגיל הנכחת הכאב שתואר בסעיף הקודם, תרגיל שנועד להעלות למודעות את הנוכחות של פצע או של כאב ישן ולכן יכול לספק את נקודת המוצא לתרגיל הנוכחי.
מטפל: כשאתה מצליח להנכיח וממש להרגיש את הכאב שעלה בך, אתה מוזמן לעשות באותו רגע תרגיל של דמיון. אתה מוזמן לדמיין ילד באופן מוחשי ככל שתוכל, הילד שהיית פעם - וזה לא משנה עד כמה אתה מדמיין אותו ואת גילו באופן ברור או מפורט או יציב, העיקר שתדע שזה ילד, ושזה ילד שפעם היית הוא.
אתה מתבקש לראות, לתפוס או להבין שהכאב שנוכח אצלך באותו רגע הוא כאבו של הילד.
זאת הזמנה להתייצב באותו רגע, לפחות באופן חלקי, בעמדה ההורית שהיא חלק מעצמך העכשווי הבוגר, ומשם לראות את הילד הפצוע שהיית - זה שכאב פציעתו מאז מורגש בך בהווה.
מהעמדה ההורית אתה מוזמן להפנות, ככל שתוכל, את מרב תשומת הלב הקשובה, החומלת והמכילה שלך אל הכאב שעלה ושמיוצג על ידי ילד פנימי, כפי שהיית שואף לעשות עם ילדך החיצוני.
מכיוון שכהורה פנימי אתה חולק גוף אחד עם הילד הפצוע הפנימי, ובשל העוצמות הרגשיות המעורבות בזה, בהקשר של העבודה הזאת ההבחנה בינך כהורה ובינך כילד עלולה להיות מאתגרת או מבלבלת במיוחד. כשאתה מצליח להזמין את הכאב להיות נוכח ולהיות מובע, הוא נוכח בתחושות גופך הפיזי העכשווי והיחיד, ו"משתמש" בו כדי להביע את עצמו. הילד שהיית יכול לבכות היום רק באמצעות הדמעות מעיניך - המבוגר של היום.
הבלבול יכול לנבוע מכך שאם דמעות זולגות מהעיניים שלי כרגע, נשימתי מקוטעת ופניי מתעווים, זה מעיד לכאורה שהאני של היום הוא שבוכה.
כדי לעזור להבחנה בזמן התרגול, אתה מוזמן להתייחס למצב ככזה שבו אתה העכשווי וההורי משאיל לילד הפנימי הפגוע את גופך שישמש לו לנוכחות ולהבעה, ואילו אתה, ההורי, נוכח (כמיטב יכולתך בכל רגע) ברקע, בירכתי הבמה הפנימית, ומשקיף בחמלה על הילד המביע את עצמו בגופך.
לרגעים יכולה אולי להתאים אפשרות של חלוקת הגוף בין שתי ה"ישויות". למשל, להשאיר את הידיים להורה ואת רוב היתר לילד - כך תוכל להתנסות בחיבוק עצמי פיזי או ליטוף או סתם הנחת ידיים על עצמך. החלוקה יכולה להיות גם לסירוגין, כאשר אתה משלב קולות ניחום הוריים (כמו, "אוי מאמי שלי!" בין קולות הבכי והגניחות המביעות את הילד וכאבו).
המבנה הכללי של העבודה הוא פשוט: להנכיח כאב עמוק כך שיהיה מובע בגוף, לראות (כמבוגר ההורי של היום) שהילד שנפגע הוא בעליו המקורי של הכאב, לקשור ולייחס לו את הכאב ואת הבעתו בגוף, ולהקשיב לילד מביע את כאבו מעמדה הורית אוהבת.
אפשרות נוספת לעבודה מהסוג הזה בשיעורי הבית היא ניצול הזדמנויות שבהן כאב עמוק עולה ספונטנית, כנקודת מוצא.
תרגול כזה מוצע לאחר שהמטופל כבר התנסה בתרגיל הקודם או לפחות קיבל את התיאור שלו ואת ההסברים הכלולים בו, ומבין את המבנה הכללי של העבודה הזאת.
מטפל: בשבוע הקרוב, בכל פעם שתשים לב לכך שעלה בך כאב עמוק (שאינו מוסבר על ידי פגיעה טרייה), אתה מוזמן להתייחס לזה כהזדמנות אפשרית לתרגול.
ברגע שאתה ער לנוכחות כאב כזה אצלך אתה מוזמן לייצגו כילד ולהקשיב לו בחמלה. אתה יכול לקבוע את המידה שבה תעודד את התגברות הנוכחות של הכאב ואת המידה והאופן שבהם תשאיל את גופך לביטויו, או תבטא תגובה הורית (כמו חיבוק) באמצעותו - לפי מה שמתאים לנסיבות שבהן אתה מצוי, למשל מבחינת הפרטיות או הזמן העומד לרשותך באותו רגע.
עיקר התרגיל הוא להטמיע את הקישור בין הכאב העמוק לדמות הילד ואת הכניסה לעמדה הורית מובדלת מולו.
מפגש עם הילד שבסצנה הייצוגית: תרגיל מכונת הזמן
העבודה הזאת בדמיון מודרך מתאפשרת כשכבר יש זיהוי של סצנה (או סצנות) ייצוגית של פגיעה משמעותית מהילדות כפי שתוארה בסעיף קודם. התרגיל מתמקד בסצנה כזאת שנבחרה מראש לקראתו.
כשהתרגול נעשה כתרגיל בית שנקבע מראש, ההנחיות לתנאי המסגרת לסשן יהיו דומות לאלה שבסשן המפגש עם הילד הגנרי כפי שתוארו בסעיף הקודם.7 משך הזמן שיוקצה לו יהיה כזה שלפי ההערכה של המטפל יספיק כדי להשלים את התרגיל העיקרי הכלול בו.
הסשן מתחיל עם הקדמה של עבודת הכנה לקראת התרגיל עצמו, המיועדת להביא את המטופל למצב שבו יהיה לו קל יותר להתמקם ולהישאר במהלכו בעמדת ההורה.
עבודת ההכנה קצובה בזמן, עם טיימר, ויכולה להיות מדיטציית התבוננות בנשימה או בתחושות הגוף או כל תרגול אחר שבו המטופל כבר מנוסה ושהוכיח את עצמו כתורם למצב יותר נינוח, מאורגן וממורכז אצלו.
לאחר הישמע האות לסיום הזמן שנקצב להכנה, אלה ההנחיות לתרגיל עצמו:
אתה מוזמן להעלות את הסצנה בזיכרונך־דמיונך [ההנחיה תתייחס ל"סצנה ייצוגית" ספציפית וידועה]. אם בתחילה אתה נזכר בה בגוף ראשון - כלומר רואה אותה בעיני רוחך דרך עיניו של הילד - אתה מוזמן להרגיש לרגע את ההרגשה של הילד באותה סצנה ואת חווייתו בה. המטרה בתרגיל הזה אינה להנכיח את הכאב הרגשי בעוצמה העלולה להציף אותך, אלא רק להתחבר אליו ברמה שבה הוא מזוהה היטב וניתן לעשות איתו את העבודה של התרגיל המסוים הזה. לכן, לאחר רגע בגוף ראשון אתה מוזמן לראות את ההתרחשות מבחוץ, כצופה מן הצד.
אם ההיזכרות שלך מתחילה כצופה מבחוץ, אתה מוזמן לנסות לעבור לרגע לגוף ראשון - כדי להתחבר ישירות לחוויה של הילד - ואז לחזור לעמדת הצופה מבחוץ.
דע שהצופה מבחוץ הוא אתה של היום, זה היכול לצפות מעמדה בוגרת והורית.
כשהסצנה לנגד עיני רוחך, אתה מוזמן לדמיין שעומדת לרשותך מכונת קסם למסע בזמן, המאפשרת לך של היום לנסוע אל הזמן של הסצנה ולהיות נוכח בה בקרבת הילד.
אתה לא תוכל להתערב במה שקורה בה או לשנות דבר. אתה בגדר צופה בלתי נראה.
מלבד היכולת להיות נוכח שם כצופה מקרוב, מכונת הזמן מעניקה לך יכולת קסומה אחת: לעשות פסק זמן שבו ההתרחשות עוצרת מלכת (Freeze). בפסק הזמן הזה, אתה (המבוגר שנסע במכונת הזמן) יכול לקחת את הילד הצידה ולתקשר איתו ולגעת בו. הילד ידע או יאמין לך כשתאמר לו שאתה הוא עצמו העתידי.
אתה מתבקש לעצור את הזמן בנקודה שתבחר, שבה כבר הגיע המצב שבו הילד נפגע בעליל וברור הקשר של הוריו לפגיעה.
במשך כל המסע בזמן אתה נותר בלתי נראה ובלתי מוחש לדמויות האחרות שבסצנה ואינך יכול לקיים איתן אינטראקציה כלשהי. רק הילד יוכל לראות אותך ולהיות באינטראקציה איתך, ורק בעת פסק הזמן. בתום פסק הזמן הילד יחזור לאותה סיטואציה ולהמשכה כפי שהיה במקור. אתה לא יכול לשנות את מהלך הדברים ולא יכול לשנות את הנסיבות שבהן הילד שרוי.
אז איך אתה רוצה לנצל את האפשרות שמכונת הזמן העניקה לך - היכולת לשלוף את הילד לפסק זמן ואז להחזיר אותו בלית ברירה לסיטואציה שבה הוא חי?
אולי תרצה להביט בעיניו במבט אוהב, חומל ומבין. אולי תרצה לומר לו שאתה מבין את המצב שהוא נמצא בו. אולי תרצה לומר לו שזה לא בסדר איך שפוגעים בו או שמונעים ממנו תמיכה ושזו לא אשמתו, שהוא רק ילד וזאת האחריות של הוריו להגן עליו ולתמוך בו. אולי תרצה לומר לו שאתה אוהב אותו. אולי תרצה פשוט לחבקו וללטף את ראשו.
בהיעדר אפשרות לתת לילד מענה מעשי למצוקתו, אתה מוזמן לעשות בפסק הזמן, כהורה, כל דבר שתומך בו רגשית.
ייתכן שבחלק מהזמן אתה תמצא את עצמך "יושב" בעיקר בדמות הילד (בגוף ראשון) וזה בסדר גמור, אבל ברגע שתשים לב לכך אתה מתבקש להשתדל לחזור ולהיות בעמדה ההורית של עצמך העכשווי הבוגר. ייתכן שבחלק מהזמן הילד הפגוע ינכיח את עצמו בגופך וישאף להביע את מצוקתו באמצעותו. אתה מוזמן לאפשר את זה ולדעת שזה הוא שבוכה בדמעותיך ואילו אתה הוא זה שצופה בו בחמלה ובאהבה.
אם האות לסיום הסשן הגיע כאשר אתה עדיין בפסק הזמן עם הילד, אתה מוזמן לקחת רגע להיפרד ממנו בחיבוק וב"להתראות", להחזירו למקומו בסצנה הקפואה ולסיים את פסק הזמן. אז אתה מתבקש להפעיל את מכונת הזמן, לחזור להווה, ולעבור לנוהל סיום הסשן ]נוהל הסיום יכול להיות כמו בתרגיל המתואר בסעיף הקודם או כאחת הדרכים המוכרות לסיום מדיטציה של דמיון או התבוננות עצמית, בהתאם למטופל ולניסיונו[. אחרת, אתה מוזמן לבחור את הזמן שבו תיפרד מהילד באופן הזה. במקרה כזה, אתה מוזמן לבחור בכל עבודה פנימית שנראית לך מיטיבה - זאת יכולה להיות אותה עבודה שעשית כהכנה לסשן - עד לאות מהטיימר, ואז לעבור לנוהל סיום.
ההנחיות הללו תואמות את המצב השכיח שבו הילד שבסצנה הייצוגית חווה (במודע) סבל נפשי. יש מקרים שבהם הילד שבסצנה נתון אמנם לפגיעה משמעותית אך אינו חווה סבל בעת התרחשותה, ומחיר הפגיעה שבעטיה הוא סבל מופיע מאוחר יותר ובהקשר אחר.
זאת יכולה להיות, למשל, סצנה שבה מיוצג דפוס של הגנת או תמיכת יתר מצד ההורים, דפוס הפוגע בהתפתחות החוסן העצמאי של הילד. אפילו אם באותה סצנה אין לילד חוויה כואבת ביחס להורים, יופיע כאב מאוחר יותר, כתולדה של אותו דפוס, דרך קשיים בהתמודדות עם העולם החוץ־משפחתי - בזירה החברתית או התעסוקתית.
טכניקת "מכונת הזמן" כפי שתוארה יוצרת מפגש בין המטופל כמבוגר הורי תומך ובין עצמו כילד שנפגע בסצנה ייצוגית שבה הוא סובל בעליל ולכן מעורר חמלה. אבל כאשר בסצנת הפגיעה הילד אינו נראה סובל, אין מפגש ישיר עם פצעו. לכן, כדי שסצנה מהסוג הזה תוכל לשמש וריאציה על עבודה מהסוג הנזכר קודם, נדרשות הבנה וראייה של הקשר בינה ובין סבל משמעותי שהמטופל חווה מאוחר יותר. בווריאציה כזאת, הוא מונחה לגשר בזמן בין הילד שבסצנה ובין הסבל של הגרסה המאוחרת יותר שלו החווה את תוצאות הדפוס המיוצג בה. המטופל מתבקש "להדביק" את החוויות הקשות שנבטו מאוחר יותר לילד מהסצנה שבה הן נזרעות. כך, באמצעות היכולת של התודעה למזג זמנים, העבודה מהסוג הזה מותאמת לדרך שתוארה לעבודה עם סצנה ייצוגית שבה הילד חווה סבל בעת התרחשותה.
טכניקה מהסוג הזה מדגימה את הערך של ה"הצטיידות" בסצנות ייצוגיות. שימוש בסצנה כזאת מאפשר הצגה ממוקדת מוחשית וחווייתית של הדרמה ההיסטורית של פגיעה בילד ושל הדרמה החדשה של הבאת מענה לאותו ילד וה"תיקון" שבתהליך ריפויו.
הסצנה מאתרת ומסמנת את קווי המתאר של הפצע הנפשי הישן, הממשיך להתקיים בהווה כחלק מנפשו של המטופל הבוגר, כשהיא מגלמת אותו בילד כפי שהיה בעיצומה של ההיפצעות. הבנת הילד ומצבו כבסיס לאמפתיה ולחמלה, מובנית בה בכך שאופן הפגיעה והגורמים לה מיוצגים בדמות ההורים והתנהלותם.
הצפייה בסצנה "מבחוץ" תומכת בהבדלה בין החלק הפצוע בנפשו של המטופל, המיוצג על ידי הילד שבאותה סיטואציה, ובין החלקים הבוגרים, הכשירים והגבוהים יותר שבנפשו, המיוצגים ב"נוסע בזמן" הצופה באירוע - זה היוצר ומוביל מפגש עם הילד בפסק הזמן.
הדגש בפרק הנוכחי היה על טיפול בפצעים קדומים ועל עבודת הריפוי של פגיעות העומק. עם זאת, בני אדם נאלצים להתמודד במהלך חייהם גם עם פצעים טריים. בין אם הפגיעות החדשות הן במידה כלשהי תולדה של פצעים ישנים ובין אם לאו, ובין אם הן נוחתות על "מקום" שכבר היה פצוע (כמכה משמעותית כשלעצמה, לא רק כטריגר) ובין אם לאו, הדרכים להתמודדות רגשית מיטיבה עם הכאב הטרי יכולות להיות דומות לאלה שתוארו לעיל כדרכים לריפוי פצעים ישנים.
כאשר מדובר בפגיעה משמעותית חדשה, ניתן להשתמש באותה יכולת לעבור לעמדה הורית מבודלת מהכאב, וממנה להסכים לאפשר לו להיות נוכח, בעיתוי מתאים, ולהתייחס אליו בהבנה אמפתית ובחמלה, בדומה לעבודת הריפוי עם פצעים ישנים. ההבדלים יכולים להיות בטכניקות. בהתאם לחריפות המכה הטרייה, ייתכן שלא יהיה צורך בזמן ייעודי, ואם כן, ייתכן שיספיק זמן קצר בהרבה מזה המוקדש לריפוי פצעי עומק. כמו כן, ככל הנראה לא יהיה שימוש ב"סצנה מייצגת" המגלמת דפוס מתמשך, אלא שההתייחסות תהיה לאירוע יחיד המתפרס על פרק זמן קצר יחסית.
הקו המנחה את עבודות הריפוי וההכנות להן המתוארות בפרק הנוכחי הוא בהתאם לאותה פרדיגמה של הבסיס לעבודות הריפוי וההתפתחות השונות שתוארו בפרקים הקודמים: יצירת התארגנות פנימית חדשה המבוססת על פיתוח בידול פנימי בין חלק גבוה (תת־מערכת הורית) ובין חלקים פגועים, והשקת תהליכים שבהם המטופל מפתח את הצד ההורי ופועל מתוכו ב"מפגשים" עם החלקים הפגועים.
ד"ר דן גיא הוא פסיכולוג קליני ומדריך מוסמך בטיפול משפחתי וזוגי, בעל ניסיון קליני של יותר מארבעים שנה. שימש בתפקידים בכירים במכונים לטיפול משפחתי וזוגי – "מכון שינוי" שבו היה מנהל משותף, ו"מכון ברקאי" שאותו ניהל ושימש בו גם ראש התוכנית להכשרת מטפלים משפחתיים.
1. אם כי ייתכן שהיעדר ההרגשה השלילית אצל הילד באותו רגע היא היעדרות מחווייתו המודעת ושהיא כן מתקיימת בו ברובד לא מודע. ייתכן שהרגש השלילי המודר הוא תגובה לזיהוי עמום ולא מודע לכך ש"משהו לא תקין" בהתייחסות של ההורים.
2. כהכנה לאמירה זאת, ייתכן שיתאים להקדים ולראיין את המטופל בנושא השינויים לטובה שכבר חלו, ולעזור לו במידת הצורך בזיהוי ובחידוד ההיבטים השונים של התפתחותו במהלך הטיפול עד כה.
3. יש מטופלים שלכאורה נפגשים עם כאבם העמוק ואינם משתדלים להימנע מכך (חלקם אפילו נראים מתפלשים בכאבם או מעלים אותו בחופשיות מול אחרים מסוימים), אבל אין זה מפגש במובן המתואר כאן, כי אין את שני הצדדים הפנימיים של המפגש - אין מספיק נוכחות של הצד ההורי.
4. נוסף לכך יכול להיות, למשל, פחד מהפגיעה בדימוי העצמי של חזק וחסון.
5. בתיאור הזה מקופלת ההנחה שאדם יכול להרגיש גם את מה שהוא אינו יודע (או מודע) שהוא מרגיש. זאת הנחה שיכולה להיראות מוזרה, אבל כשחושבים על מצבים מוכרים שבהם אדם מצהיר על הרגשה שונה ממה שניכר עליו לצופה מבחוץ, ונראה שהאדם דובר אמת מבחינתו, אפשר להבין את משמעותה. מדובר במקרים שבהם אדם משדר, בערוצים שונים, מסרים לגבי מצבו הרגשי שלכאורה אינם מתיישבים זה עם זה. מצד אחד הצהרה מילולית לגבי רגש, ומצד שני הבעה רגשית, שאינה מילולית, המנוגדת להצהרה המילולית. למשל אדם המצהיר שאינו כועס אך הטון והבעת הפנים שלו מביעים כעס. במקרים רבים, אותו אדם אומר מבחינתו את האמת במילותיו. הוא בעצם מצהיר על עמדתו המודעת ביחס להרגשתו באותו הקשר. זה כאילו שהוא החליט שבאותה סיטואציה "אין מה לכעוס" או "לא כדאי לכעוס", והתייצב בעמדה כזאת במודעותו: "אני לא כועס", ועם זאת, רגש הכעס נוכח בו ומקבל ביטוי חיצוני בהבעתו. מקרים כאלה מדגימים את קיומו ופועלו של רגש גם כשהוא מודר מהמודעות בהכחשה, בהדחקה, או בכל דרך אחרת
6. ברובד עמוק יותר של התת־מודע היא גם קולטת את המיניות המתעוררת אצל האב ביחס אליה ברובד כלשהו אצלו, והיא מגיבה לזה ברגשות מעורבים של פחד, משיכה, דחייה, בושה, ועוד.
7. יש המתארים את התופעה כחזרה כפייתית או כ"חזרה לזירת הפשע", ורואים בה ביטוי של הרסנות עצמית. ראייה חיובית יותר מתייחסת להיבט הזה כאל חזרה לצורך תיקון. אבל מה שבדרך כלל קורה - מפאת היעדר הוספה של גורם משמעותי חדש ביכולת התיקון (היכולה להגיע, בין היתר, מטיפול מתאים) - הוא לא תיקון או ריפוי, אלא להפך.
