ד"ר תמר אהרונסון
זה הוא חלקו השני של המאמר, המגדיר רצף בין שני מושגים הקשורים לפגיעות ראשיתיות בעצמי: עצמי אוֹסְטֵאוֹפּוֹרוֹטִי ועצמי מקטעי, ומשרטט את האטיולוגיה והטיפול בהם. החלק הנוכחי מתמקד בטיפול הרב-נדבכי במצבי עצמי אלה. בחלקו הראשון של המאמר – "העצמי האוֹסְטֵאוֹפּוֹרוֹטִי-מקטעי: על סזורת רצף ההיות – חלק א", תואר רצף, אשר בקצהו האחד נמצא עצמי אוסטאופורוטי שהוגדר כעצמי מחורר, ספוגי, חסר, חלקי ושביר, שדחיסותו ויציבותו נפגעו בתהליך ההתפתחות; ובקצהו האחר של הרצף אופיין עצמי מקטעי, כעצמי עשוי מקטעים פרגמנטריים ומנותקים, השורים בסביבה של העדר וריקנות; הלוקה בו חש נעדר חוט שדרה זהותי, מוצף תחושות עזות של אינות, חסר, פירוק, הזרה ,חוסר תיחום או זליגה. דרך שני תיאורי מקרה, הוסברו הפנומנולוגיה והקליניקה של מושגים אלה (המטופלים נתנו את הסכמתם לפרסום זה, שמותיהם בדויים ופרטיהם הביוגרפים שונו על מנת להסוות את זהותם). פורטה האטיולוגיה של מצבי עצמי אלה, לרבות שברים קדומים ברצף ההיות (Being), כשלים בהפנמת אובייקט מיטיב ושליף, כשלים במעבר התקין ממצב אי-אינטגרציה ינקותי למצב אינטגרטיבי, פגיעות במעבר הסזוראלי בין מקטעי חוויות התפתחותיות לצד טראומות, וכן חורים הנפערים במעטפת הזיכרון. לבסוף, שורטטו קווי המתאר הבסיסיים של הטיפול הפסיכודינמי במצבי עצמי אלה.
חלקו הנוכחי של המאמר מרחיב אודות נדבכיו של הטיפול במצבי עצמי אוסטאופורוטי ועצמי מקטעי. כפי שפורט בחלק הראשון, הטיפול הפסיכודינמי האופטימלי במצבים אלה הוא אינטנסיבי: בן מספר פגישות בשבוע, ארוך טווח ורב-רובדי. במהלכו הופכת נפש המטפל למעין כלי קיבול או מעטפת לחלקי העצמי הספורדיים, המחוררים והדיס-אינטגרטיביים של המטופל, עד שנוצרת מעטפת אוגדת שכזו גם בנפש המטופל. מטרתו של הטיפול היא לסייע למטופל, באמצעות קשר קרוב, נוכח וחם, לחוש רציף יותר ופחות חלקי, מנותק, נעדר, שבור ומבוזר; וכן לחבר בין חומרי נפש ארכאיים, מבולקים ומקוטעים. בכך, נשאף להביא לתנועה והרצפה באזורים נפשיים של קיפאון וניתוק.
אבקש להציע כי בראשית הדרך הטיפולית במצבי עצמי אוסטאופורוטי ועצמי מקטעי, נידרש לנוכחות שהיא פחות פרשנית במהותה, למשך תקופות משתנות ובהתאם לצרכי המטופל. זוהי שהייה משותפת ברובד ההיות הכוללת שהות סמוכת חוויה בנהר ההעדר, רגרסיה לתלות – בה מתאפשרת אחדותיות שאינה פרשנית באזור ההתמוטטות הקדום, וכן שהייה משותפת בסמוך לשברי העצמי המקוטעים והדיסוציאטיביים. רק מקץ תקופה של נוכחות מיטיבה וראשונית שכזו, נוכל לעבור לעבודה יותר פרשנית, באמצעות 'פירושי הַרצָפָה'. אלו הם פירושים שתכליתם לחזק ולאחות את העצמי האוסטאופורוטי-מקטעי, הכוללים עבודה סזוראלית כאופנות התערבות – בחתירה להלחמה ואיסוף רגשיים של חלקי העצמי הפרומים, פירושים החותרים לשיקום ייצוגי האובייקט המיטיב בנפש המטופל, פירושי מעטפת, פירושים הנעים על הרצף שבין פרגמנטריות לבין היאספות, פירושי חיבור ואינטגרציה וכן פירושי עדות והִיסְטוֹרִיסִיטִּי – אשר מאפשרים את עבודת ההטלאה הרגשית של חורים במעטפת הזיכרון. לבסוף, מתוארות מטרות הטיפול כאיסוף פסיפס חוויות העצמי הספורדיות למעטפת האני, ושזירת חוט המשכי המקשר בין מקטעי ההיות ופיסות העצמי.
בטיפולים במצבי עצמי אוסטאופורוטי-מקטעי נדרש נדבך ראשוני ואימננטי של שהייה משותפת ברובד ההיות (Being) הבראשיתי של המטופל. שהייה זו קשורה למושגו של מייקל באלינט (1968), 'אהבה ראשונית' (Primary Love) או 'התייחסות ראשונית ארכאית לאובייקט', אשר מתייחס לסוג היחסים הראשוניים בין התינוק לבין האובייקטים בחייו. יחסי אהבה ראשונית הם יחסי האובייקט המוקדמים והפרימיטיביים ביותר, המאופיינים בהתייחסות לאובייקט ולצרכים שהוא מספק כמובנים מאליהם. בטיפול ננסה לשחזר רובד ראשוני זה, המהווה ממד של התמסרות הדדית, הרמונית ומתמזגת, שאינה מילולית ואינה זקוקה לפירוש, אלא רק להתקיימות. מדובר בנוכחות קרובה, סמוכת חוויות ראשוניות ולא פרשנית, המזכירה נוכחות אם-סביבה ראשונית (ויניקוט, 1954 א'). ל'אהבה הראשונית' – או השהייה המשותפת ברובד ההיות – כוח מרפא כשלעצמה, אך היא גם מהווה, בנוסף, את המצע והמסד לעבודה פרשנית יותר בהמשך הטיפול. רק משנחוש כי השהייה המשותפת ברובד ההיות נתבססה דיה בנפש המטופל, נוכל לעבור לרובד פרשני יותר.
"לֹא אַסְגִּיר בְּיָדֶיךָ
אֶת רֵיקָנוּת הֶחָרוּט.
לֹא אֲסַפֵּר לְךָ כֵּיצַד לִבּוֹ
נֶחְבָּט בֵּין דָּפְנוֹת הַקִּיר הַשָּׂרוּט".
אפרת מישורי (2020)
דומה כי רוב המטופלים הסובלים מעצמי מקטעי וחסר, חווים חוויות עוצמתיות של אינות, ריק והיעדר. אם נשוב לדימוי אשר הוצג בחלק הקודם, המדמה את שברי העצמי האוסטאופורוטיים והמבולקים המאפיינים מטופלים אלו, לקרחונים הצפים בנהר ארקטי של העדר, ריק וחורי נפש, נוכל להבחין במתרחש בשהייה הטיפולית המשותפת וסמוכת החוויה עימם. למעשה, מתקיים מעין ריקוד עדין בין צורות ה-יש, קרי חוויות העצמי הקרועות והבלתי המשכיות, לבין רקע ה-אין, המורכב מן החורים בעצמי ומנהר ההעדר הארקטי והרֵיק המצוי סביבם. על כן, במקביל לשהייה לצד חלקי העצמי השסועים והמבולקים, נידרש תכופות לשהייה 'יחד-ית' וקרובה באזורי ההעדר האימננטי.
בראשית התהוות האישיות, חֶסֶר בעיתוי ובמינון הולם הינו בעל תפקיד התפתחותי חשוב. לאחר תקופה בה זכה התינוק לאם-סביבה הנענית הענות כולית לכל צרכיו ללא השתהות, מגיע שלב חשוב בו האם נענית בהדרגה מעט פחות ונוצר חסר מסוים בנפשו של התינוק: הוא זקוק לאימו אך היא אינה מגיעה מיד. דונלד ויניקוט ווילפרד ביון, כל אחד בשפתו הייחודית, תמימי דעים לגבי חשיבותו של חסך זה בתהליך ההתפתחות הנפשית, כאשר הוא מופיע באופן הדרגתי, מידתי וזמני. התינוק הממתין לאימו, חייב לברוא אותה בדמיונו בשפת הפנטזיה. אִם האֵם תגיע מקץ זמן קצר, יתפתחו ויופנמו אצל התינוק ייצוגיה, בשפתו של ויניקוט, ותחלנה החשיבה והמחשבה, בשפתו של ביון. זה הוא המקום בו מתחילות להבנות הנפש ויכולותיה ליצירת ייצוגים, הסמלה והפנמות.
ואולם, באם חסרונה של האם אינו הדרגתי ומידתי, אלא עמוק ורב מדי, עלולה להתרחש קריסה במקום בנייה, התמוטטותה של הנפש וגדיעתו של רצף ההיות. במצב זה, ייווצרו בנפש חורים, קטיעות, קריסות ונקודות קיפאון אשר יתקיימו באזורים להם אין ייצוג של ממש. אלו אזורי לא-כלום מצמית, מאיים ותכופות טרום מנטלי וטרום סימבולי, לו אין שם. קיימים בהם רק שרידי תחושות קשות של ריק, חסר ואינות. יחד עם זאת, חורים אלה עלולים לנהל את חווייתו של הפרט בעולם: את הווייתו, את תחושות החרדה, הכמיהה, המקטעיות, החלקיות והחשכה שלו, את בחירותיו בכל תחומי החיים וכן את כפיות החזרה שלו. לעיתים, החורים, רקע ה-אין, משפיעים על חווייתו של הפרט אף יותר מצורות ה-יש של העצמי החלקי והבלתי המשכי. עבור חלק מהמטופלים, זה הוא ציר האישיות המרכזי אשר מניע את הנרטיב של הווייתם. לרוב, מטופלים אלו יחושו פחות את אופייה המקטעי של הווייתם, אך יוצפו בפנומנולוגיה של העדר, אינות וריקנות.
חיותה גורביץ (2010) משרטטת את אזורי ההיעדר הקיצוני של הפרט בשלבי ההתפתחות הראשוניים כגורם להלם ולפחד משתק. כאמצעי הישרדות אוטומטי, מתהווה בנפש הילד נתק פנימי, היעדר תוך-נפשי, המוביל לדיסוציאציה של חלקי עצמי. החסך כולל הן תגובות של העצמי אשר לא קיבלו תיקוף, והן חלקי עצמי אשר לא ניתן להם מרחב ומצע להתהוות. לדבריה, מושג ההיעדר מדגיש את התהוותם הסימולטנית של הפנים ושל החוץ, ומעיד על אשר העצמי היה זקוק לו אך לא נענה. גורביץ מתארת את ההיעדר הפנימי כ'תשליל סינכרוני' של ההיעדר החיצוני.
כיוון שההעדר הוא תוצר של כשלים בראשיתיים בהתגבשות יחסי האובייקט, הרי שבטיפול – למטפל תפקיד פעיל בהחייאתו ובהנכחתו. ניתן לתהות, אפוא, כיצד נפגוש אזורים ריקים בנפש אשר לא עברו מנטליזציה ונותרו כחורים נטולי נוכחות ומשמעות נפשית? אף שקל לעיתים לדלג מעל אותן חוויות רִיק בהיסח הדעת, משום שהן עשויות אינות ואין להן נוכחות מילולית, חשוב לזהותן ברגישות ולשהות בהן ביחד קרוב, ראשוני ואחדותי עם המטופל. עבור מטופלים מסוימים, זה הוא לב ליבו של הטיפול.
ניתן לראות זאת למשל בכפיית חזרה, בה נמשך המטופל שוב ושוב לשחזור אזורי האסון והאינות שבחווייתו, לצ'רנוביל של נפשו השסועה, בניסיון להחיותם בקשריו הבין-אישיים וביחסי ההעברה. בבסיס ניסיונות אלו, קיימת ערגה עמוקה לתיקון, אולם זה יושג רק אם יאות המטפל להשתתף בדרמה הכאובה של חיי המטופל ולקחת בה חלק פעיל. בתהליך ההעברה, על המטפל להיאות לקחת על עצמו את התפקיד המורכב אשר לעיתים אינו מחמיא, אותו מטיל עליו המטופל, של אותם זולתים אשר הכזיבו בשחר הימים. במצבים אלה, חשוב כי לצד השהייה בימת ההעדר, יסכים המטפל ללבוש את אותה חליפה השלכתית לא נוחה ולא מחמיאה, של האובייקט אשר אכזב. או אז מתקיימת החייאה של יחסי האובייקט הקדומים עם אובייקט נעדר רגשית, לא זמין, שומט, מפורק, חודרני וכן הלאה. יש לזכור כי בהביאו את הריק לחדר, נותן המטופל מקום לאובייקט הפנימי הריק, הקהה, הנוטש, החלקי, הנוכח-נפקד, עמו הוא חי, אשר חייב למצוא דרך לחיות באינטגרציה עם שאר חלקי האישיות. אובייקט פנימי זה הוא חלק ממהותו של המטופל, חלק מההיסטוריה שלו, ולא ניתן למחוק או למלא אותו רק באמצעות מעיינות ה-יש החם והטוב של נפש המטפל, ובכך להכחיד את אינותו המצמיתה. ראשית, יש להינתן לעוצמות אינותו של שחזור ההעדר.
הבה נשוב לתיאור המקרה של הטיפול ביעל, אשר הוצג בחלק הראשון של המאמר. בתחילתו של הטיפול, חשתי תכופות כי יעל זקוקה לי בתפקיד הנוטשת, המאכזבת, הריקה והמסרבת להזין. ניכר היה הצורך העמוק שלה בכך שאסכים לקבל על עצמי תפקידים אלה ושנשהה יחדיו במי ההעדר אותם הם יוצרים בחוויה החזקה בחדר. עם התקרב מועד חופשה בת שבועיים אותה תכננתי, חששתי כי יעל תחווה זאת כנטישה ותגיב בחריפות. ערב צאתי לחופשה, הפתיעה אותי יעל בציור שציירה עבורי: דמות, ספק ילד ספק תינוק, עם זוג עיניים אך ללא אף ופה. חשבתי לעצמי כי ייתכן ויעל מבקשת לומר לי כי אין לה אף לנשום או פה לאכול את אשר יש לי להזין אותה; כאילו אומרת לי כי טרם תוכל לינוק ממני, נזדקק לשהות באזורי האינות הקשים של ינקותה ולהצמיח לה שם אף ופה. להבדיל, אפשר שביקשה לומר כי בהעדרי, לא תוכל לאכול ולהיות מוזנת ותגווע ברעב.
במקרים אחרים, ייתכן ונחוש כי בתהליכי השלכה או הזדהות השלכתית מקבל המטפל את תפקידו של הריק עצמו. במצבים אלה, נידרש להיות קשובים עד מאד לגוונים ולגווני הגוונים של אופני ומופעי ההעדר. כאן, אין הכוונה לתפקידו של האובייקט אשר נטש והכזיב, אלא לתפקידו של ההעדר עצמו בתמצית אינותו. זוהי חוויה קשה אשר אין דרך טובה ומדויקת להמשיגה משום שלהשלכה זו אין מילים. כאשר המטפל מקבל את תפקיד הריק עצמו, דרך הזדהות השלכתית, המטופל חש עצמו לעיתים כלא מוחזק או לא מוכל בחדר. כך, מאיין המטופל את המטפל מנוכחותו המיטיבה והנוכחת, ועם זאת הוא בורא מופע מוכר מאד בעבורו, מופע חשוב המשחזר את עברו הרגשי. קיימים כמובן מופעים אפשריים נוספים של העדר: לעיתים נחוש כי המטופל משליך עלינו את עצמו בהיותו פעוט הניצב אל מול אובייקט ריק ונעדר, לעיתים נחוש כי המטופל נשאב לריק של עצמו ומתאיין, ולפרקים נחוש כי המטופל מנסה לשאוב את חיות המטפל על ידי היפוך תפקידים – כמבקש מבלי לחוות זאת במודעות: "עכשיו אתה תהיה ה-אין משום שאני אנק ממך את לשד ההיות, החיות והאון שלך". תכופות נתקשה לגעת באין עצמו, כיוון שהוא מצמית מדי עבור המטופל או כיוון שהוא נעדר המשגה ומהדהד לאותן חוויות חלולות, קמאיות ואפלות אשר קרו, נחוו ונזכרו, קרו והודחקו או קרו אך לא נחוו כלל ולכן גם לא הודחקו. אך נוכל לשבת בסמוך אליו, לשרטט את שוליו, להזכיר את קיומו ולהנכיחו בחדר על ידי אמירות המתקפות את היותו שם. דומה כי רק שהייה משותפת וקרובה בתהומות הריק ובנהר ה-אין הארקטי, תביא בסופו של דבר לאפשרות של תנועה ותזוזה מאותם אזורים מצמיתים וקמאיים בנפשו של המטופל, ותתרום בתורה לחיזוק חווית ההיות.
עם שובי מהחופשה, סיפרה יעל על ימים קשים אשר עברו עליה בהעדרי, בהם חשה ריקה וחלולה. בקושי רב, גררה עצמה למקום עבודתה הנוכחי, כעוזרת מזכירה במשרד עורכי דין. שם היה עליה לרוקן את פחי האשפה של המשרד ולהשליך את השקיות לפיר האשפה: "הרגשתי ריקה מבפנים. נשאבת לפיר האשפה. פיר מסריח שאין בו כלום, רק הד שחור. הרגשתי יעל הזבל, יעל-איזבל, דמיינתי שאני צוללת אל עומקיו של הפיר. אני בתוכו והוא בתוכי, מרוקן אותי מבפנים, כמו סרטן ממאיר". נשתררה דממה. חשתי כי גם אני נמצאת במעמקי פיר האשפה, אפופה בריק סמיך, אפור-שחור, מיינן ורעיל, נעדר אובייקטים ומייסר. רציתי לחוש כי אנו יכולות לשהות שם יחדיו, אך דומה היה כי אין זה אפשרי עדיין. כאילו הגענו לאזור בו כל אחת עטופה בלבד קמאי, שחור ולא חדיר משל עצמה. התלבטתי אם לשתף את יעל בתחושתי. לבסוף שאלתי: "מה זה הפיר הזה?", יעל חשבה קצת ואמרה: "הפיר זו הריקנות שבתוכי. הריקנות שגדלתי בתוכה. היא בתוכי ואני בתוכה. ה-אין שאוכל אותי מבפנים, כמו סרטן". מקץ שתיקה אמרתי: "נשמע שאנחנו נוגעות עכשיו במקומות הכי ריקים ונוראיים. באזור הכי חסר וכואב. בסרטן. בלב ה-אין". יעל הנהנה. מקץ מספר פגישות, שוב הזכירה יעל את הפיר השחור ואז כבר יכולתי לומר: "בואי נשהה בו קצת יחד, נכיר ונבין אותו יותר". חשתי כי הריק כבר יותר מוכר ואפשרי עבור שתינו. כעת, ניתן לשהות בו בצוותא.
מספר חודשים לאחר מכן, באחד המפגשים, התחלתי משפט במילים "על פי רוב...". יעל קטעה אותי בחיוך ואמרה: "את מתכוונת על פיר אוב? אולי על פיו של פיר אוב?", וצחקה. שאלתי: "היית רוצה שנחזור עכשיו יחד לפיר האוב?", והיא ענתה בחיוך: "לא תודה. לא היום". מחד, היה דבר מה בריא ומשעשע בסיטואציה: הנה, אפשר כבר להתבדח במשחקי מילים שנונים על הפיר הנורא, ואף לסרב במודע להיכנס אליו. קיים כבר מנעד בחירה, מעט תזוזה ותנועה. מאידך, הרהרתי בעצב עד כמה בולט ושובר לב הפער בין יכולותיה השפתיות ותבונתה העמוקה של יעל, לבין יכולותיה הפרקטיות במציאות בה מתנהל עולמה הפנימי החלקי והמחורר; שם היא משמשת כמרוקנת האשפה במשרד, אשר בקלות יכולה הייתה להיות עורכת הדין הראשית בו. הייתה יכולה, ואינה יכולה.
"וְאִישׁ לֹא חִבֵּק אֶת הַיָּם
בְּשָׁכְבוֹ כָּךְ שָׁקֵט,
מָלֵא רִצּוּדִים כְּסוּפִים וּמֶחֱווֹת,
שֶׁנָּבְעוּ בְּחִרְחוּר אֵינְסוֹפִי שֶׁל אַדְווֹת".
אפרת מישורי (2018)
רבים מהמטופלים הסובלים מעצמי אוסטאופורוטי או מקטעי, יסוגו בשלב זה או אחר בטיפול למצב רגרסיבי, אותו מכנה ויניקוט (1954 א', ב') 'רגרסיה לתלות'. רגרסיה זו חשובה במיוחד עם מטופלים אלה, משום שהיא מאפשרת, אולי יותר מכל פאזה אחרת בטיפול, שהייה משותפת ברובד ההיות, בניסיון לאחות את קרעיו הקדומים. ויניקוט (1960 ב') הציע כי קטיעות ברצף ההיות מתרחשות באזורי נפש קדומים בהם לא קיים ייצוג. מדובר בחוויות מאזורים פרה-סימבוליים ופרה-וורבליים אשר אינן ניתנות לשליפה, כלומר אינן מודחקות, משום שלא עברו מנטליזציה. אזורים אלה מכונים לעיתים 'הזיכרון המובלע' (Implicit Memory; Schacter, 1987) או 'הלא מודע שאינו מודחק' (Unrepressed Unconscious; Mancia, 2006). אף כי מדובר בזיכרונות אשר אינם ניתנים להיזכרות מודעת, הם נוכחים עד מאד בפסיכה ומשפיעים על האופן בו אנו חווים את עצמנו, את 'הזולתים המשמעותיים' בעולמנו ואת העולם. על פי מיכל ריק (2021), כשלים באזורי נפש קדומים אלו משיקים גם למושג הפרוידיאני של 'הדחקה ראשיתית' (Primal Repression; Freud, 1915t) אשר לא פותח דיו על ידי פרויד ונדחק לשולי השיח הפסיכואנליטי עד לשנות השמונים של המאה הקודמת.
בניגוד לאזורי הטראומה הזכורים ואף בניגוד לאלו המודחקים, אשר הוזכרו בפרקים הקודמים, האזורים המובאים כאן, מתארים חוויה טראומטית נטולת הבנייה של חור בנפש, הנוצרת כתוצאה מהתנסויות טראומטיות ראשיתיות. שם שוכנת הטראומה הקטסטרופלית לה אין ייצוג, הנוכחת תמיד אך אינה ניתנת לחשיבה, המלווה באימה, בלבול, ייאוש ותחושת התפוררות העצמי. אותן חוויות שויניקוט (1954 א', ב') מתארן ככאלו אשר קרו אך לא נחוו. כאמור, טראומות נשנות בשלבים פרימיטיביים של ההתפתחות הנפשית, ייצרו פגיעות ביחסי האובייקט וקרעים במעטפת ההיות, בתוכה אמור להתחיל להנץ העצמי הבריא, ההמשכי והלכיד של התינוק. זה הוא האזור בו כשלים מוקדמים ומתמשכים יובילו לאזורי קיפאון, ולעיתים לתשתית לא יציבה בתהליך האינטגרציה של האישיות, אשר בתורם יובילו לנזקים לאחדותו, רציפותו ויציבותו של העצמי המתהווה. לכן, התיקון בטיפול הוא תהליך אשר מחייב שהייה משותפת קרובה וראשונית באזורי נפש קמאיים אלו. תחום זה קרוב לשבר הבסיסי על פי באלינט (2006) ולהתמוטטות על פי ויניקוט (1963), והוא ערש התהוות העצמי הרציף. על כן, כשלים נשנים בהחזקה ויניקוטיאנית ובהכלה ביוניאנית בשלב זה, הם ערש התהוותו של העצמי האוסטאופורוטי והעצמי המקטעי.
במושג רגרסיה לתלות, הציע ויניקוט (1954 א', ב') כי במצבים רגרסיביים בטיפול, על המטפל לספק למטופל החזקה כולית וראשיתית, בעודם שבים במעין יחד קרוב, ועל פי רוב פחות מילולי, לחוויות ראשוניות בהן כשלה האם בהחזקה או שנקטעה החזקתה. זוהי למעשה חזרה לאזורי קיפאון פרה-וורבליים ופרה-סימבוליים, בתהליך התחברות של מטפל-מטופל המדמה מצב אם-תינוק הזדהותי והתמזגותי עמוק וראשוני. זה הוא מצב המאפשר למטופל להתמוסס אל תוך רובד ההיות הקדום הנטוע בגופו. העבודה בשלבים הללו אינה פרשנית בעיקרה ואינה חותרת לתובנות או הארות. היות ומדובר בעבודה פרה-סימבולית, ה-יחד הקרוב אותו היא מציעה, הוא בראשיתי עד מאד ואף פיזי, במובן כי ניתן קשב גם לגוף. ויניקוט מציין כי בשלבים אלו של אחדותיות, על המטפל להשהות ולעמעם את הסובייקטיביות שלו, בדומה לאם הטובה דיה, מתוך הענות כולית לחוויית והווית המטופל. בעקבותיו, מדגישה עפרה אשל (2009) כי מדובר ברמות עומק ראשוניות ביותר, קדם־אובייקטליות, הנמצאות מעבר ליחסי אובייקט-סובייקט או אף מעבר לרמה אינטרסוביקטיבית. לפיה, החזרה למקומות כה קדומים באופן מוחזק, היא חוויה של איחוד, מעין חזרה לרחם מגונן בו חש המטופל כי אין הוא יצור בודד או מנותק מהעולם. יש במטופל צורך ראשוני לחוש מגע בתוך חווייתו ולא להיות שם לבדו, אלא ביחד עם נפש נוספת באחדותיות אותה אשל מכנה 'Withness' או 'Oneness' (אשל, 2014; Eshel, 2019).
דומה אפוא כי בראשית הדרך הטיפולית, רכישת חווית עצמי חדשה, אחידה ורציפה יותר, חייבת להיעשות ברבדים פחות פרשניים ויותר חווייתיים, במקום בטוח המאפשר אינטגרציה של חלקי אני וחלקי עצמי לכדי הווייה המשכית ומבוססת יותר. החזקה טיפולית ראשונית זו, ניתנת לעיתים באופן פחות מילולי דרך נוכחות המטפל, מגע הכורסה או הספה, צבעוניות החדר, תחושות הגוף, נימת הקול או זרימת הנשימות. ברם חלק מהמטופלים קטועי העצמי, בפרט אלו מהקשת הגבולית, עלולים לחוות מחוות שבשתיקה כנטישה. על כן, לפרקים נעדיף לספק החזקה קרובה ובראשיתית זו דרך התערבויות מילוליות מחזיקות, משקפות, נוכחות ואוספות, הקרובות לחוויות ראשוניות ופיזיות. התערבויות מילוליות בשלבים אלה תעשנה בשירות תחושת ההחזקה הראשונית הכולית ולא למטרות תובנה או הארה.
מקץ מספר חודשים בטיפול ביעל, ניכר היה כי היא הופכת תלותית ונזקקת ל-יחד טיפולי קרוב ומחזיק, עד כדי חווית התפרקות בהעדרו. היא התקשתה לעזוב את החדר בתום הפגישות, ולעיתים נהגה לבכות פרקי זמן ארוכים, במהלכם ביקשה שלא אדבר, אלא רק "שאהיה איתה" בעודה בוכה. ניכר היה כי יעל נרגעת מעט לשמע אמירות משקפות בנוסח: "אני רואה שנורא קשה לך עכשיו" או "את מרגישה אבודה". מחוץ לחדר הטיפול, ירד תפקודה; היא פסקה מלהגיע למקום עבודתה, מלנקות את דירתה ולבסוף אף פסקה מלהתקלח. ניכר היה כי היא זקוקה למעטפת החזקה אינטנסיבית, ראשונית וקרובה יותר וכי היא מתקשה לשרוד רגשית בין המפגשים. העלנו את מספר המפגשים לחמישה בשבוע וסיכמנו כי היה והיא חשה תחושת פירוק בימים בהם אנו לא נפגשות, נוכל לדבר בטלפון קצרות בערב. בנוסף, אפשרתי לה לכתוב לי מסרונים ומיילים כאשר חשה בקושי. לעיתים, יעל שלחה לי כ-50 מסרונים ארוכים ביום ואף יותר. לחלקם התייחסתי ולחלקם רק השבתי כי קראתי אותם ונוכל לשוחח אודותם בפגישה הקרובה. הרגשתי כי יעל הפכה לחלק בלתי נפרד מהיממה שלי, נוכחת כמעט בכל רגע נתון. תהיתי אם נהגתי נכון בהגמשת גבולות הטיפול. אולם קול פנימי אישר לי כי אכן כך, וכי יעל זקוקה כעת להחזקה אינטנסיבית זו ול"שהות" הרציפה בתוך נפשי ודעתי גם בין המפגשים. ניכר היה כי לא שהתה והוחזקה כך בנפשו של איש בילדותה.
לאחר תקופה אינטנסיבית זו אשר ארכה מספר חודשים, דומה היה כי משהו ביעל התחיל להירגע. התקפי הבכי בפגישות פחתו והיא החלה מתקלחת ומכינה לעצמה אוכל בביתה. באחד המפגשים, ביקשה להיעטף בשמיכה שמצאה בחדר הציוד של המרפאה. ציינתי כי נעים לה לחוש עטופה בחדר. יעל הנהנה ולאחר מכן גלשה לאיטה מהכורסה לשטיח כשהיא מיטיבה את עטיפתה בשמיכה, עד שנשכבה עליו עטופה כולה כולל ראשה. בפעמים הבאות, חיפשה את השמיכה והתעטפה בה כבר בתחילת כל מפגש, לעיתים על הכורסה, לעיתים על הספה ולעיתים על השטיח. נהגתי לשמור לה את השמיכה הקרועה והמחוררת בארון חדר המרפאה. באחד המפגשים, ציינה כי השמיכה מסריחה ומלוכלכת. מבלי לחשוב הצעתי כי אכבס אותה לקראת מפגשנו הבא. יעל הביטה בי מזועזעת ודמעות בעיניה. הבנתי כי שגיתי בהצעתי, וכי הפרתי מעין רובד היות עמוק אשר נוצר בחדר בעזרתה של השמיכה, כמות שהיא.
"מַהוּ הַדָּבָר שֶׁהוֹלֵךְ בְּךָ לָאִבּוּד
מִבְּלִי שֶׁתֹּאבַד?"
ישראל אלירז (2005)
מטופלים רבים יחושו בלבול רב סביב חוויתם את עצמם בעולם, ויביאו לפגישות הטיפוליות חלקי עצמי שונים בכל פעם, באופן ספורדי ולעיתים מנותק: פיסות עצמי רצוצות מהולות בקריסה, כניעה, ויתור ועצב. בראשית המסע הטיפולי, חלק מהמטופלים אינם מודעים לחלקיות חווית העצמי השסוע שלהם, אלא רק חשים בלבול רב סביב מושג העצמי. לעומתם, אחרים מודעים לה והיא מייסרת אותם. עוד בטרם יהיה ניתן לשקול את הַרְצָפָת שברי העצמי של המטופל בעבודה פרשנית, בניסיון לאחותם ולחברם בתך מקשר, חשוב יהיה לנכוח עם המטופל בשהייה שאינה פרשנית, או פחות פרשנית, עם ולצד חלקי העצמי הספורדיים. הכוונה לשהייה משקפת, אמפתית, מתקפת, קרובה וסמוכת חוויה, לצד אותם מקטעי עצמי הבאים ונעלמים בטיפול, כל אחד לחוד שעה שהוא מופיע; ומבלי לנסות עדיין, בשלב זה, להראות למטופל עד כמה חלקיים ושבורים הם מקטעי העצמי או כי קיים חוט זהותי מקשר ביניהם.
בספרו "משחק ומציאות" (1995), ממחיש ויניקוט בפרק 4, "פעילות יצירתית, חיפוש עצמי ומקרה לדוגמה", עקרון חשוב בעבודתו עם מטופלים מורכבים אשר נקרא 'עקרון אי-האינטגרציה' בעבודה הטיפולית. כפי שהוזכר בחלקו הראשון של המאמר, ויניקוט מדגיש כי קיים שלב תקין וחשוב של אי-אינטגרציה בהתפתחותו המוקדמת של התינוק, וכי האם, בהחזקתה הכולית, הופכת בהדרגה את חווייתו לאינטגרטיבית יותר. בדומה, מאמין ויניקוט כי גם בטיפול יש לאפשר למטופל פאזה של אי-אינטגרציה, בפרט אם שלב זה נפגע בינקות, למשל על ידי חסך או חודרנות יתר של האם. הוא כותב: "האדם שאנו מנסים לעזור לו, זקוק לחוויה חדשה במסגרת מיוחדת". המסגרת המיוחדת היא כמובן ה'סטינג' הטיפולי ההחזקתי והגמיש, אותו מאפשר המטפל: "החוויה (שאליה נשאף בטיפול) היא של מצב לא-תכליתי, כאילו נמצאת האישיות בהילוך סרק. במצב של אי-אינטגרציה... להביא רצף של רעיונות, מחשבות, אימפולסים ותחושות שאינם קשורים זה לזה אלא בקשר נוירולוגי או פסיכולוגי כלשהו. שאולי אינו ניתן לגילוי". מעניינת בחירתו של ויניקוט במושג "הילוך סרק" (Neutral), אשר מרמזת כי בשלב זה לא מדובר בחתירה להתקדמות, כי אם לשהות חשובה בהווייה החלקיקית.
בדבריו, מנכיח ויניקוט את מה שהוא מכנה 'האזור חסר הצורה' (The Area of Formlessness; ויניקוט, 1995) המתקיים במצבים ראשוניים שונים, בו יש לשוב עם המטופל למצב הבסיסי של חלקיקי החוויה, ולאפשר שהות עם המטפל במצב צף של העדר אינטגרציה. אזור זה מזכיר במעט את מושג הרוורי (Reverie) של ביון (1962a; 1962b). מעניין להבחין כי במאמר זה, טוען ויניקוט כי מטרת הטיפול היא החיפוש אחר העצמי, אך אין הוא מדבר על מציאת העצמי כמטרה טיפולית: בכך מדגיש ויניקוט את חשיבות התנועה של הנפש. ניתן אפוא לומר כי גם במצבים פתולוגיים של דיס-אינטגרציה, הדרך לחוויות יותר משחקיות, יצירתיות ואותנטיות, בשפתו של ויניקוט, כמו גם החתירה למצב של חיפוש בריא של העצמי, עוברות דרך שהייה במצב לא אינטגרטיבי או טרום-אינטגרטיבי. זה הוא מצב ראשוני של אי-אינטגרציה ושל שהייה משותפת באזורים חסרי הצורה והמרצדים הללו, בהם הנפש אינה חווה עצמה כאינטגרטיבית – כפי שאמור היה להיות בינקות המוקדמת.
אף על פי שבראשית הטיפול לא נצביע בעצמנו על חלקיות העצמי, לעיתים, בשלב מתקדם יותר, ניווכח בקליניקה כי ישנם מטופלים אשר יחלו לחוש באופן מוחשי יותר את חוויית החלקיות, השיסוע או הריבוי של חלקי העצמי, ולהיות יותר מודעים לה. במצבים אלו, חשוב שהמטפל יעניק הד לחוויית הביזור והחלקיות של המטופל ויספק הכלה ושיקוף לתחושתו המקטעית, וזאת בנוסף לשהייה לצד כל פרגמנט עצמי. תכופות חשים המטופלים בכך כל חייהם, אולם תחושתם לא תורגמה מעולם למילים. במצבים אלה, נוכל לעזור למטופל בעדינות להנכיח בחדר את חוויות הפיצול והביזור או החלקיות של הנפש.
אנסה להמחיש נקודה זו באמצעות תיאור המקרה של הטיפול בבוריס, אשר הוצג בחלקו הקודם של המאמר. באחד מהתקפי הפסיכוזה בהם נראה סוער במיוחד, שאל אותי בוריס האם אני זוכרת את היום בו נולד בוריס עצמו כתינוק מת. בשלב זה, כבר הכרתי לפחות שלושה חלקי עצמי או נרטיבים חוזרים של העצמי שלו. אחד מהקבועים שבהם היה: "נולדתי מת, ובעצם אני לא בטוח אם אני עדיין מת או חי". השבתי כי הייתי רוצה שיספר לי על כך. בוריס סיפר כי באותו בוקר הבין וידע שנולד מת, ותהה האם הוא עדיין מת. אז חש כי ליבו פועם באופן בלתי סדיר, ואחר כך נוכח כי ליבו הפך לשק של תולעים. הוא הבין כי תחושת הפעימות הבלתי סדירות היא למעשה התולעים המשתוללות בתוך שק ליבו, אשר מאיימות לקרוע אותו במפנים. בוריס נבהל כי ליבו עומד להתפקע, וזה אכן מה שקרה. השק-לב נקרע והתולעים התפזרו ונפוצו לכל עבר. "הן לגמרי נשפכו בתוך המיץ של הלב על הרצפה", תאר. ניכר היה כי בוריס מבוהל מאד מתחושה מעוררת אימה זו.
חשתי כי עומד בפניי הפיתוי לחבר בתגובתי את חווייתו של בוריס התינוק המת, לחוויית ליבו עמוס התולעים, המתפוצץ וניתז על הקרקע לכל עבר. שהרי הוא שהביאן יחדיו, והחוט המורבידי המקשר ביניהן נראה רלוונטי וחשוב. אך חששתי כי בוריס עדיין לא בשל לחיבור שכזה. החלטתי אפוא שלא לנסות לאחות בין חלקי סיפורו, אשר ייצגו חלקי עצמי ספורדיים ושונים בהווייתו, הגם אם קשורים זה לזה, כי אם להישאר עם חוויה חלקית אחת, תוך הצעה ל-יחד סמוך עימה. בחרתי בסיפא של הסיפור ובחוויית המפץ, אשר דומה כי הייתה הדומיננטית מבין השתיים, מבחינת עוצמת הסבל של בוריס באותו רגע, ואף משום שהייתה חדשה בחדר. חשתי כי החלקים הנפוצים לכל עבר הם בעצם לב הווייתו של בוריס בטיפול ובכלל. הוא חש שבור, מבוזר ומתפזר, פרוץ וניתץ לכל עבר. אמרתי: "זה נורא שהלב נקרע ונשפך". בחרתי שלא לומר "הלב שלך", או כל כינויי גוף אחרים, בשל רמת הנפרדות הנמוכה של בוריס בשלב זה. בוריס הביט בי רגע ואמר: "כן, נורא, נורא. נקרע ונשפך". ניכר היה כי נרגע מעט. רק בשלב מאוחר יותר בטיפול, כאשר מוטיב זה נשנה, ניתן היה להתרחק מעט מלב החוויה, ולנסח אמירות בסגנון: "אתה שואל את עצמך מה קורה לך כעת כשהלב מתפוצץ כך והאם ניתן לתקן אותו", וכן לנסות ולחבר חלקי חוויה שונים זה לזה. לאור חשיבתה של ביק (Bick, 1964, 1967, 1986), דומה היה כי אצל בוריס לא התפתח עור נפשי תקין כבר מן הינקות, או כי נוצרו בו קרעים טראומטיים אשר גרמו לאותה תחושה חוזרת בחדר, במופעים שונים במצבי הפסיכוזה, כי הוא אינו תחום דיו, אינו שמור, ותוכו נוזל וניגר, משל היה ממברנה חדירה או קרועה.
עבור מטופלים רבים, אותה עטיפה ראשונית קרובה, סמוכת חוויה, נוכחת, שיקופית ופחות פרשנית, אשר חותרת לחוויית איחוד ראשונית ופחות לתובנות ולהארות, כפי שתואר לעיל, תהא לאורך זמן – כל שיזדקקו לו בכדי להתחיל ולהרציף את העצמי האוסטאופורוטי או המקטעי שלהם. למעשה, ניתן לראות בה את המסד ההכרחי לשם איחוי רצף ההיות ושיקום ייצוגי האובייקט המיטיב בנפש המטופל, אשר מהווים כאמור, הן את חומרי הגלם והן את התנאי המקדים לאיחויים של עצמיים פגועים אלו. אולם, עם חלק מהמטופלים נידרש בנוסף לכך, גם לעבודה ברובד פרשני יותר, המכוונת לחיבורים, הבנה ומודעות. אלו הם לעיתים מטופלים בעלי רמת ניתוק והזרה עמוקה מאד בין חלקי העצמי שלהם, או מטופלים פסיכוטיים שנפשם קונקרטית ואינה משחקית או תנועתית דיה על מנת לצאת אל המסע להרצפת חלקי העצמי בכוחות עצמם, גם אם בנוכחות עוטפת ולא-פרשנית של המטפל. מנגד, גם מטופלים בעלי יכולות חשיבה מפותחות ושאיפה לתובנה עמוקה, יפיקו לעיתים תועלת מן הרובד הפרשני יותר, אשר יוצג בפרק הבא.
ο הרזולוציה של ההיעדר: סקירת הספר 'אימת הנפילה'
ο באיזורי אסון והתמוטטות נפשית, לא-מודע לא-מודחק ותקווה אבודה - עם ויניקוט וביון לצידי
ο בארץ הדברים הראשוניים: המטפל כבולם זעזועים בצומת של התמוטטות נפשית
"וְלִפְעָמִים בָּא לִי
לִשְׁכַּב בַּחֲלָקִים עַל אֲדָמָה חֲשׂוּפָה,
וּלְהַמְתִּין לַמְּצִיאוּת
שֶׁתַּרְכִּיב אוֹתִי מֵחָדָשׁ".
ג'וני שובל (2022)
אבקש להגדיר פירושי הַרְצָפָה כל אותן התערבויות מילוליות-פרשניות החותרות לחבר ולהרציף חלקי עצמי; אשר מאפשרות למטופל לחוש המשכי ורציף יותר, בעל היסטוריה רגשית וביוגרפית, "אותו אחד" על פני מצבים שונים או בעל הבית של כל צבר תחושותיו. אלו הם פירושים השואפים להביא אל תוך מעטפת נפשית אחת את מקטעי חוויות העצמי או לכונן חוויה בה המטופל יחוש פחות קטוע, חסר, מרחף, תלוש, שסוע, ריק או נעדר חוט שדרה זהותי. ניתן לראות בפירושים אלו מעין חוט מכליב החותר לחבר בתכים עדינים ובאופן סזוראלי את חלקי החוויות השונים והספורדיים לכדי צבר תחושות בעלות זהות וכתובת; לכדי מעין פסיפס רב-גוני וייחודי, עשוי חלקים שונים המתלכדים לבית נפשי אחד, אותו ניתן לחוש כ"אני". "מכליב" כיוון שיש לו איכות זמנית – עד שיוכל המטופל לחבר את המקטעים הללו בעצמו. אין הכוונה בהכרח לאחד את חוויותיו הספורדיות של המטופל לעצמי אחד יציב ומגובש, או ליצור נרטיב כרונולוגי סדור, אלא לכנס את החוויות תחת בית אחד; למלא מעט את החורים, לחזק את העצמי האוסטאופורוטי ובעיקר – להקטין את ההזרה בין חלקי העצמי המנותקים והפרגמנטריים, אשר משליכה על חיבורו של הפרט לעולם ומערערת את תחושת השייכות וההיות שלו.
מדובר כאמור בתהליך עדין של כיוונון סוג הנוכחות הטיפולית, על פי צרכיו של המטופל בתקופות שונות לאורך הטיפול, ולעיתים אף ברגעים שונים בתוך אותה פגישה. תהליך זה מרצד חליפות בין נוכחות אחדותית עוטפת, קרובה ורכה, שאינה פרשנית אלא יותר נוכחת ושיקופית, לבין מחוזות פרשניים ומילוליים יותר החותרים לתובנה. ניתן לתהות, על פי מה ידע המטפל מתי לנוע בין זו לבין אלה? אלוורז (2017) מתארת בהקשר זה רמות שונות של כיול (Calibration) בעבודת המטפל. האחת ראשונית ורגרסיבית, ובאחרות מתאפשרת עבודה מילולית ופרשנית החותרת ל"הבנה-של-הלב", אותה היא מכנה עבודת "הלב החושב" (The Thinking Heart), במטרה להגיע להבנה עמוקה הכורכת מחשבה ורגש יחדיו. לדבריה, במעבר מהרמה הראשיתית-קדומה לרמה העמוקה יותר, צריך המטפל לקחת בחשבון את מיקומה של הדיאדה על ספקטרום הנפרדות-מיזוג.
בנוסף, אציע מניסיוני כי בהחלטה לכלול התערבות פרשנית יותר, יש לקחת בחשבון את רמת יכולותיו האינטרוספקטיביות של המטופל ברגע נתון, רמת הייצוג וההסמלה, איכות הפנמת האובייקט והפנמותיו – כמו גם מידת יכולתו לשלוף ייצוגי אובייקט אלה בעת מצוקה, מידת ההצפה הרגשית, עוצמת ההשלכות ומידת וסוג הרגרסיה והפירוק של העצמי. על ההתערבות הפרשנית להיות אפוא מותאמת ברגישות רבה לכל אלה, אשר יוצרים במשולב את המצע של יכולת המטופל לקבלה ולעשות בה שימוש. לעיתים קרובות, לכשהמטופל יתקדם ויתחזק, נחוש בחדר מעין סקרנות טרייה ושאיפה חדשה להבין את הדברים לעומקם. אפשר שנחוש כי המטופל מעוניין להבין את הקשר בין אירועי העבר לבין תחושותיו בהווה. לצד זאת, עבודת ההרצפה והחיבור צריכה להיעשות בעדינות ובעיתה, רצוי בשלב בו הקשר הטיפולי מבוסס דיו לשם כך. למטופלים רבים יש חלק הכמה להַרְצָפָת חלקי העצמי שלהם, ומנגד, גם חלקים עמוקים החרדים מאפשרות זו, מתקשים או מתנגדים לכך. הקיפאון, הניתוק, ההזרה והחלקיות מילאו תפקידים חשובים כמגנים מפני כאב והתפרקות בשחר ההיסטוריה של המטופל. הוויתור עליהם, מעורר לעיתים חרדה ואימה. מקוצר היריעה, אזכיר רק מקצת מן התחנות השכיחות ברמת התערבות פרשנית זו.
דומה כי הבניית חוויה המשכית אצל המטופל לאורך הטיפול, עוברת בהכרח דרך עבודה סזוראלית שתכליתה יצירת רצף חוויתי המשכי כלשהו, העובר כחוט השני דרך חוויות ההיות המנותקות, כמו גם דרך הקיטועים ביניהן. למעשה, הקיטוע הינו חלק אימננטי מהווייתם והם חסרים את היכולת לחוש רציפים והמשכיים דרך ומבעד מגוון חוויות היות וחוויות עצמי מבולקות. הטיפול רצוף מכיתות עצמי ורסיסי הוויה וחוויה מקוטעים עד מאד: בתוך השעה הטיפולית עשוי המטופל לעבור מאסוציאציה אחת לאחרת, ביניהן לכאורה אין קשר, או להביא עצמי מקטעי אחד מבלי "לזכור" כי היו עוד אחרים מזמן ולא מזמן, אשר אינם נזכרים או מתלכדים להוויה רציפה. בשלב מסוים בטיפול, לעיתים יכול המטפל להאיר את העובדה כי המטופל במהותו והחיים במהותם הם רצף, הגם שהוא עשוי מקטעים: רצף היות, רצף חוויות, רצף זיכרונות, רצף היסטורי, רצף מצבי עצמי ובנוסף – רצף של יחד קרוב בטיפול.
אבנר ברגשטיין (2011) גורס כי חשיפת האירועים אשר התרחשו בעבר הרחוק ובחיים הקדומים אינה העיקר, כי אם בניית מודל המאפשר לחשוב את אשר לכאורה אינו ניתן לחשיבה. זהו מודל המחבר בין מצבים נפשיים קטועים אשר על פניו אינם ניתנים לגישור, ומצויים מעבר להישג ידן של השפה והחשיבה. כך, ניתן לראות את תפקידו של המטפל כמתווה מפגש של יחד קרוב עם מצבים נפשיים פרימיטיביים שסועים; לאו דווקא על מנת להעלותם למודעות באופן מילולי ומפורש, אלא על מנת לחולל תנועה בין חלקים נידחים ופרוקים של הנפש, ובכך להתמיר מחסומים ונתקים נפשיים לְסזורות.
האנליטיקאי האיטלקי ג'יאוזפה צ'ביטרזה, טוען כי המשמעות של חציית סזורה היא היכולת לשאת את הקיום של הפרדוקס, כלומר לעמוד במשימה הבלתי אפשרית של הנכחה סינכרונית של מספר אמיתות נפשיות סותרות או בלתי מתלכדות. לדבריו, פגיעה ראשונית בסזורה הינקותית וביכולת לשאת פרדוקס, הופכת לפיצול או מקטעיות, המפרקים במהותם, אותם אין התינוק מסוגל לשאת. כך, חוסר היכולת לשאת את הקטיעות, יוצר חתך בלתי עביר ומשמר נקודת מבט אבסולוטית אשר מסתירה את האפשרות להתפתחותה של המשכיות (Civitarese, 2008). נעמי בר (2021) מציינת כי בעבודה שכזו, המקום בו ארעה התקפה על החיבורים (ביון, 1967) הוא המקום בו נשאף להכניס תנועה סזוראלית. הניסיון הוא אפוא לאפשר למקומות המנותקים להתרכך, לקדם תנועה רציפה במקום הנתקים הקפואים בים הקרח והאינות, ולהפוך פיצולים, קטיעות, חורים ומבואות סתומים לחוויה המשכית ורציפה יותר. נשאף לאפשר המשכיות אל אזורי תקווה במקום בו יש קטיעה היוצרת סופיות וייאוש.
למעשה ניתן לראות גם במטפל עצמו, ב-יחד שנוצר עימו, בקביעות המפגשים, בקביעות הנוכחות הרגשית סמוכת החוויה, לעיתים אף בנוכחות גופו, כמו גם בקביעות הסטינג, לרבות תחושות טקטיליות, מראות, צבעים וריחות: חוט מקשר ראשוני, החוצה סזורות-היות קטועות של המטופל. אצל אותם מטופלים שלהם אין עדיין ייצוג אובייקט מיטיב מופנם, אותו חוט רציף עשוי להיות, בשלבים הראשונים של הטיפול, ההחזקה הטיפולית העמידה והיציבה, כמו גם התמסרותו, האכפתיות וכוליות התכווננותו הרגישה של המטפל לצרכיו של המטופל בכל רגע נתון. ואולי יותר מכל אלה: עמידתו ועיקשותו להיות קרוב חוויה לחוויית המטופל בכל עת בטיפול תהא קריטית. בטיפולים סוערים מסוג זה, תכופות ישמשו אלה, למשך תקופה ארוכה, הקבוע הסזוראלי העיקרי החוצה חוויות מקטעיות.
ישנם מטופלים, בעלי עצמי אוסטאופורוטי או מקטעי, החווים כל קטיעה בלתי נמנעת כשמיטה מייסרת, קשה ולעיתים מרסקת: כנטישה קמאית המשחזרת אזורי אובדן קדומים של נתק ואיון. סוף השעה, הצצה אל השעון, פיהוק, חלימה רגעית בהקיץ, חופשה: עלולים לקרוע את נפש המטופל ולהשליכו חזור והשלך אל תהומות הנטישה; אל אותן חוויות שהולידו בשחר הימים מנגנוני הגנה של פיצול, השלכה, הזרה, ביזור ונתק. חוויות אלו נחוות על ידו כהתקפות על החיבורים (ביון,1967). כאשר המטופל מושלך רגשית לנתק או חתך חווייתי שכזה, המהדהד למקטעיות החוויה הראשיתית שלו בינקותו, נדרש המטפל לנסות ולהציע התנסות סזוראלית השואפת לשזור ולאחות חוט חוויה רציף שאך החל להיטוות והנה נגדע. ברם תכופות אין המטופל בשל עדיין להפנים חוט מרציף שכזה, המחבר חוויות הווה לחוויות עבר אשר נחוו בטיפול או בביוגרפיה ההיסטורית שלו.
באחד המפגשים בסוף השנה הראשונה בטיפול ביעל, ניכר היה כי היא חשה כבר בטוחה ומוכלת, אולם תחושה זו היתה שברירית ולא יציבה. תכופות חשתי כי אנו פוסעות על קליפות ביצים בניסיון לשמרה. יעל סיפרה על טיול שערכה לבדה בחורש שמאחורי דירתה, ועל צמחים, פריחות, סלעים וריחות הכרמל שאפפוה בדרכה. ניכר היה כי היא חשה בטוב בחדר וכי מתקיים ביננו יחד קרוב ורגוע, אשר לא היה שכיח בתקופות קודמות. לפתע קלטה את מבטי נודד ממנה אל עבר החלון שלידה. חשבתי על הדברים שאמרה ועל כך שהנה, היא מצליחה להביא גם רגעי נוחם והנאה בחייה. אכן, לרגע סרתי אחר מחשבותיי בנושא והסטתי ממנה את מבטי בעודה מדברת. יעל זעמה: "את לא מסתכלת עלי! הנה עכשיו יוצאת סוף כל סוף האמת המרה. מסתבר שאת צבועה, כמו כולם! את עושה את עצמך איתי ואחר כך מתברר שהכל הצגה אחת גדולה". ניכר היה שהיא חשה כי נטשתיה באבחת הסטת מבט, וכי שברתי את ה-יחד הקרוב והיקר שנוצר ביננו, אשר הושתת לדידה על קשר עין רציף.
רציתי לומר לה שאני מאד איתה, שמחשבתי נדדה לשמחה על התקדמותה, שהנה יש לנו פה יחד קרוב ורגוע, כמותו איננו זוכות לחוות תכופות. אך חששתי מיד כי אמירות כאלו, המתרחקות עוד יותר מחווייתה הנטושה, עלולות להעמיק את בדידותה ואת תחושתה כי השלכתי ועזבתי אותה. אמרתי: "הרגשת שהיה לנו פה יחד קרוב עכשיו, ופתאום, כשלא הבטתי בך, נטשתי אותך. הושלכת מהמקום החם שהיה לנו פה יחד. אני כבר לא איתך. את שוב לבד עכשיו". בחרתי שלא לומר "את מרגישה שאני כבר לא איתך" או "את מרגישה שוב לבד עכשיו", אלא רק "את שוב לבד עכשיו", כדי לא ליצור ביננו חייץ נוסף. יעל היתה רגישה מאד לניסוחים כגון אלו. העובדה הפנומנולוגית-סובייקטיבית ומנגד גם האובייקטיבית לחלוטין, היתה שהיא אכן ננטשה והיא שוב לבד. חווייתי כי בתודעתי היינו עדיין יחד, הפכה לא רלוונטית. דמעות עלו בעיניה והיא הביטה בי בדממה. ניכר כי הזעם שכך ואת מקומו החליף עצב. אחר כך אמרה חרש: "נכון", ואז שבה לאיטה לספר על החורש ובהדרגה חזרה החדווה לעטוף את מילותיה. חשתי כי ה-יחד הקרוב שחווינו בחדר חזר ואולי אף העמיק. יעל הושלכה אל תהומות ה-לבד והנטישה המוכרים לה, אך הצליחה לשוב מהם כיוון שחשה מובנת. ניכר היה כי צלחנו את הקטיעות הקשות שחוותה והתמרנו אותן בחוט שני סזוראלי עדין של יחד-סמוך-חוויה, אשר הצליח להיארג ולחצוב את דרכו בינות ודרך הבתרים.
תכופות נבחין כי מטופלים אשר מתחילים להתקדם בטיפול, מחפשים בעצמם צירים סזוראלים חוצי מקטעי חוויות. בוריס היה נוצרי אורתודוקסי, ומדי פעם נהג לפקוד את הכנסייה האורתודוקסית בימי ראשון. שם קיבל מהכומר מחרוזת תפילה עם חרוזי עץ וצלב מתכת קטן. מאז נהג לשאתה בכיסו. מדי פעם ראיתיו שולח יד לכיס וממשש אותה, כמוודא שהיא עדיין שם. לעיתים נהג להוציאה מכיסו ולאחוז בה בעת הפגישות, ממשש את חרוזיה אחד לאחד לפי סדרם. כששאלתי על המחרוזת, ידע רק לומר כי הוא נושא אותה אתו לכל מקום. בהמשך הטיפול, נתבררו משמעויותיה העמוקות של השרשרת עבורו, אך באותו שלב, יכולתי רק לראות כי היא כמעט הדבר היחיד היציב בחייו. באותה עת, עדיין חש את עצמו מקטעי ושסוע, ודיווח על תחושה כי אינו מצליח לזהות את עצמו על פני מצבים שונים. חשבתי לעצמי כי דרך סזורות המקטעים השונים, השרשרת נשארת עמו, כמו מזכירה לו כי בכל זאת יש דבר מה המשכי בחייו: הנה היא שם בכל עת, איתנה על פני מצבי עצמי של ניתוק והזרה, יציבה ומזומנת בכל עת לתפקידה כציר רציף ומאחה של נוחם.
"דַּמִּי לָךְ שֶׁבְּכָל פַּעַם
שֶׁאַתְּ עוֹצֶמֶת עֵינַיִם
אַתְּ נִשְׁכַּחַת מִלֵּב".
טל ניצן (2012)
המטופלים בעלי העצמי הפגוע נבדלים זה מזה במידת פגיעות הפנמות האובייקט. עבודת חיזוק העצמי האוסטאופורוטי ועבודת הַרְצָפָת העצמי המקטעי-פרגמנטרי, עוברות בהכרח דרך שיקום ייצוגיו של אובייקט פנימי מיטיב, אשר לא הופנם כהלכה בשלבים הינקותיים. כפי שהוזכר, הפנמה זו, לצד התהוות רצף ההיות, הן הקודמנים וחומרי הגלם של עצמי רציף וקוהסיבי. שיקום ייצוגי האובייקט המיטיב, עובר בראש ובראשונה ברובד העבודה ה'יחד-ית' שאינה פרשנית עליה פורט לעיל, אולם כיוון שלעיתים כולל שיקום זה גם חלק פרשני חשוב, אתמקד בו כאן.
במהלך הטיפול במטופלים אלו, לעיתים נחוש כי אנו אוחזים בידי-ליבנו מעין תינוק. תינוק-בגיר אשר נותר חסר אונים, בהעדר ייצוגי אובייקט מיטיב בנפשו, בחוסר היכולת לנפרדות מהאובייקט או בנפרדות-יתר-טרם-עת, ומתקשה קושי עמוק בהחזקה עצמית ובוויסות עצמי; תינוק-בגיר הכושל לווסת עוצמות רגשיות בעולמו התוך-אישי ובקשריו הבין-אישיים. בקרב המתמודדים עם חוויה גבולית, לרוב נחוש בנטייה לטלטלות בין כמיהה לקרבה עמוקה וטוטאלית לבין חרדה מאינטימיות והתמזגות, בחוויות נפרדות עזות, ובחרדה מצמיתה מפני נטישה. בקרב המתמודדים עם מצבים פסיכוטיים, ייתכן כי ניווכח בתחושת מיזוג בין המטופל לבין זולת משמעותי או המטפל, או מנגד, בחוויית התפרקות נוכח קרבה ובתחושות חדירה גופנית על ידי האחר, לעיתים עד כדי חוויות מבהילות של רודפנות, חשדנות, איום ואימה מכל קרבה אנושית. אך לצד כל אלה, בקרב רוב המטופלים, ניווכח בפנטזיה וכמיהה לקשר ראשוני מכיל, מחזיק, אוהב ומווסת, לצד ערגה, אשר אינה תמיד מודעת, לשוב ולחוש את כל חלקי העצמי שלהם תחת בית נפשי אחד – דרך אהבתו והחזקתו של המטפל.
להתבססותו של המטפל כאובייקט וסובייקט מיטיב בנפש המטופל חשיבות קריטית להצלחת הטיפול. בהדרגה נשאף כי המטופל יפקיר עצמו ואת עצמיותו השבורה לאהבתו והחזקתו של המטפל ויצליח להיזון מהן, ויאפשר למטפל לעטוף את חלקיו השבורים באכפתיות, חמימות, אמפתיה ונראות סמוכת חוויה. ייצוגו המיטיב של המטפל בנפש המטופל, שעה שיופנם בהדרגה, יהדהד לאובייקטים שהיו אמורים להיות שם בעבור המטופל בשחר חייו, בין אם היו שם באופן חלקי, בין אם כשלו להיות, ובין אם נותרו רק כקרעי פנטזיות שונות המתבהרות בהדרגה ביחסי ההעברה.
רבים מהמטופלים בעלי העצמי הפגוע, מתקשים להאמין כי הם נישאים בליבו של המטפל בכלל, ובין הפגישות בפרט. זאת בשל רמת הפגיעה הראשיתית של חלקם, אשר פגמה גם ביכולת ההפנמה וההסמלה. לכן, לעיתים יאלץ המטפל לבסס עצמו כאדם משמעותי ואוהב בנפש המטופל, במובן הקונקרטי והטרום-סימבולי, אשר אינו מיוצג או מופנם דיו, ולמשך תקופות ארוכות בטיפול. עבודה זו איטית ורבת טלטלות היות והמטופלים למודי אובדנים, אכזבות ונטישות מזולתים משמעותיים בעברם, וכן כיוון שלחלקם קושי בהפנמה וייצוג. חלקם הקימו סביב נפשם חומת ייאוש וביצורי זהירות אשר נועדו להגן מפני תחושות האימה המתעוררות אל מול אינטימיות וקרבה. אחרים כמהים כמיהה עזה לקרבה, אך הדרכים בהן יתקשרו את צרכיהם בתוך קשר בין-אישי עשויות להיות תלותיות, מיואשות, נצמדות או תוקפניות, ועל כן לרוב מקשות על כינון קשר יציב עם המטפל. ישנם מטופלים אשר הפנימו אובייקט זר או רע, לעיתים אף נקמני, וישליכוהו על המטפל באופנים פרנואידיים.
בראשית הטיפול, לרוב יהיה זה קשר מתמשך בין עצמי אמיתי אחד של המטפל לבין חלקי עצמי אמיתיים של המטופל, בו חשובה מאד האותנטיות הרגשית של המטפל והקשר שלו עם עצמו. חלק מהמטופלים הסובלים מכשלי רצף חווית העצמי, בפרט אלו מהקשת הגבולית, יהיו רגישים מאד למופעים של עצמי כוזב אצל המטפל או לתחושת זיוף וחוסר חיבור כנה פנימה, כמו גם לניתוקים רגשיים של המטפל. בנוסף, ישנו גם כאן תפקיד מכריע להחזקה ולהכלה יציבות אותן מספק המטפל, כמו גם לעמידותו; המטפל משאיל משהו מיציבות העצמי שלו ומחוסן אהבתו למטופל, אשר משמשים את האחרון כמעין גשר זמני, המחבר בין חלקי עצמי ספורדיים ונטושים. זאת, עד שייווצר בלב המטופל ייצוג יציב של המטפל כדמות מיטיבה הניתנת לשליפה ולשימוש בעת הצורך, גם בהעדר נוכחותו הממשית. ייצוג זה ישמש את המטופל בהמשך לחיזוק ולאיחוי חלקי העצמי האוסטאופורוטיים והספורדיים, ולהַרְצָפָתם גם כאשר הוא בגפו, בעתות שלווה ומצוקה כאחד. בתהליך המיטבי, תהפוך נפשו של המטפל למעין מעטפת או בית זמני אשר יותמר ברבות הזמן לקבוע, עבור חלקי העצמי של המטופל: בתחילה באופן קונקרטי ולאחר מכן כייצוג הניתן לשליפה, בו יוכל להיעטף ולהתנחם בעתות בדידות ומורך. לשם כך, נידרֵש תכופות לפירושים שמטרתם לעזור למטופל להיווכח כי נפשו האוהבת של המטפל היא מעטפת מכילה, עמידה, מסורה ואכפתית, הנתונה בכל עת לנפש המטופל על כל חלקיה, בתוך ובין הפגישות, אף כאשר המטופל מתקשה עדיין לחוש בכך בעצמו, משום שהוא רגיל לחיות במרחב הנטוש של בדידות הווייתו.
בשנה הראשונה לטיפול התקשתה יעל להביע את כאבה במילים ונהגה להתנהג אותו בהתקפי זעם או ייאוש, באיומים לעזוב את הטיפול או להתאבד וב"סצנות היסטריות", כפי שנהגה לכנותן, הן בטיפול והן במקום עבודתה. ניכר היה כי לא היה די בהכלה ובהחזקה במצבים אלו, וכי נפשה הסוערת התקשתה למצוא מנוח. חרדות נטישה הציפוה ועוררו בה דחף עמוק לנטוש בעצמה בטרם תינטש. בהדרגה התחוור כי אמירות אשר התייחסו למעטפת הנפש שלי כמקום יציב ובלתי מתכלה עבור נפשה המסוכסכת והשסועה, נטו להרגיעה. היו אלה אמירות בנוסח: "אולי כאשר השתוללת עכשיו/רצית לעזוב/איימת להתאבד – ביקשת לבדוק עד כמה המקום הזה בטוח עבורך, האם את עדיין יקרה לי, האם אמשיך להיות כאן בשבילך בכל תנאי, כמה אכפת לי ממך, האם אני נושאת אותך בליבי גם בין הפגישות, כמה את מצליחה לזכור אותי גם כשאנו לא נפגשות, כמה אלחם על הקשר שלנו, כמה המקום הזה הוא כבית חלופי עבורך, עד כמה הלב שלי הוא מקום בטוח ללב שלך" וכיוצא באלו.
אמירות חוזרות ברוח זו, שרטטו ריצוד עדין בין מקומה של יעל בליבי לבין מקומי שלי בליבה – בתוך ובין הפגישות. כלומר, הן חתרו לטוות בהדרגה אותי ואת נפשי כאובייקט בטוח, יציב, אוהב ובלתי מתכלה בעבורה; בתחילה כאובייקט קונקרטי אשר העדרו, ולו בין מפגשים סמוכים, עלול היה להיות ממוטט, ובהדרגה כאובייקט שיש לו קיום וייצוג כלשהו בנפשה של יעל גם בהעדרי. היה זה ייצוג מחזיק ומנחם אותו ניתן לשלוף בעת מצוקה ואף בעתות נוחם. אט אט שככו ההתנהגויות הסוערות, ואת מקומן החליפה יכולתה של יעל להביע את כאבה במילים, בתוך הפגישות ולעיתים באמצעות מסרונים בין הפגישות. בהמשך, ניתן היה רק לומר מדי פעם, בתדירות אשר הלכה ושככה, אמירות ברוח "אני רואה שנורא כואב לך עכשיו ואת שואלת את עצמך אם אני עדיין מחזיקה אותך בתוך הלב שלי".
בספרו 'האני-עור', מציין דידייה אנזייה (2004), בעקבות ביק (Bick, 1967, 1986), כי כשם שהעור עוטף את הגוף, כך שואף ה'אני-עור' (Ego-Skin) לעטוף את מנגנון הנפש, וכרוך בפונקציות נפשיות של גבול, שפה, היאספות, תיחום, ארגון והכלה. האני-עור, כמו עור הגוף, בנוי כשטח מגע המשול לקליפה או מעטפת, בעוד שהאיד משול לגרעין. ההשלמה שבין הגרעין לבין הקליפה מייצרת את תחושת הרציפות של העצמי. אנזייה מצביע על טופוגרפיות נפשיות פתולוגיות של מצבים בהם מעטפת הנפש מחוררת, לרבות מצבים גבוליים.
ניתן אפוא לראות חלקי עצמי מקטעיים כתועים בחלל הנפש הפרגמנטרית ללא מעטפת נפש/עור מחזיקה דיה. אבקש להציע אפוא כי אחת ממטרות הטיפול באנשים בעלי עצמי אוסטאופורוטי או מקטעי, תהא לייצר עבורם מעטפת נפש, אני-עור, או לאחות מעטפת נפש קרועה, בתוכה ינועו רסיסי העצמי סביב גרעין אישיותי אחד, וזאת באמצעות נוכחות טיפולית קרובה ועקבית. אין הכרח כי רסיסים אלה יתלכדו לעצמי לכיד או רציף אחד, ברם נשאף בטיפול כי יהיו ספונים תחת מעטפת אחת של חווית היות, בדומה לפסיפס אשר אבניו שונות זו מזו עד מאד אך מתלכדות לתמונה גדולה אחת.
נעמה קינן (2014, 2009) מציעה כי בטיפול במצבים ראשוניים, כדאי להשתמש במה שהיא מכנה 'פירושי מעטפת'. אלו הן התערבויות מילוליות המאפשרות החזקה של חווית המשכיות ורציפות של ההתקיימות החושית, תחושת התיחום והיות המטופל אסוף ומוחזק.
בעתות בהן נדמה היה כי בוריס מרגיש חדיר, נוזלי, דולף או מתפזר לחלקיו על הארץ, ניתן היה לומר אמירות אוספות ברוח: "היית רוצה לחוש יותר אסוף ", "היית רוצה להרגיש שאתה יודע היכן אתה מתחיל ונגמר", "אתה מפחד שאולי תיזל החוצה, שאין מספיק מה שיחזיק הכל ביחד בפנים, אך אולי נוכל להחזיק כאן הכל יחד" או "נראה שהיית רוצה להרגיש עכשיו שהכל מחובר ונמצא יחד בתוך שק אחד". באחת הפגישות עם יעל, היא אמרה: "הייתי רוצה לנוח על הבטן שלך מתחת לסוודר. מוגנת מהבלגן שמסביב". תהיתי אם לחבר את אמירתה לפנטזיה לשוב לתוך הרחם, שהיה אולי המקום האחרון שעוד הוזנה והוחזקה כראוי על ידי אימה, או אם לציין כי ייתכן והבלבול אותו היא חווה, מגיע דווקא מבפנים ולא מבחוץ. לבסוף אמרתי רק: "היית מרגישה מוגנת שם".
"צִפּוֹר מָה אַתְּ מְזַמֶּרֶת
מִישֶׁהוּ אַחֵר
מְזַמֵּר מִגְּרוֹנֵך"
יונה וולך (1983)
מקץ שהייה משותפת ארוכה דייה לצד שברי העצמי הספורדיים, תופיע לעיתים כמיהתו של המטופל לאחדם תחת קורת גג אחת, ראשית כמשאלה שהמטפל יישא שברים אלה בתוך מעטפת ליבו בעבור המטופל, ובהמשך אף כמשאלה שהמטופל יוכל להכילם כצבר המשכי בנפשו שלו. יש לציין כי גם במצבים בהם העצמי אינו פתולוגי, קיים בטיפול הפסיכודינמי אלמנט של איסוף פניו השונות של העצמי. זה הוא אותו איסוף אשר כוון למצבי אי-אינטגרציה או ביזור נפשי על ידי ויניקוט ואוגדן בעקבותיו. אוגדן (2011) מפרש החזקה ויניקוטיאנית כנושאת פונקציה עמוקה של איגוד, איסוף ואיחוד חלקיקים. ויניקוט (1945) מתייחס למטופל אשר נהג להביא לפגישה כל פרט ופרט מאירועי סוף השבוע: "לפעמים עלינו לפרש זאת כצורך של המטופל להיות ידוע על כל חלקיו וחלקי-חלקיו לאדם אחר. להיות ידוע פירושו להרגיש באינטגרציה לפחות בגופו של האנליטיקאי. עניינים אלה הם דבר שבשגרה בחייו של התינוק, והתינוק שלא עמד לרשותו אדם אחד שיאסוף את כל חלקיו, יוצא לדרך עם מגבלה במשימת האינטגרציה העצמית שלו, ויתכן שאינו יכול להצליחה בה, או שמכל מקום אין הוא יכול לשמור לבטח על אינטגרציה". למטפל אפוא פונקציה תרפויטית עמוקה של נושא ומאגד את חלקי וחלקיקי העצמי המקטעיים של המטופל, גם בטרם יוכל המטופל להפנימה.
תקופה ארוכה נהגה יעל לקבול כי קשה לה לחוש "אותה אחת" על פני סיטואציות שונות. היא תארה מצבים בהם היא "הופכת להיות מי שאני נמצאת עימו", מדברת כמותו, מתלבשת כמותו ומתבלבלת בתוכה מי היא ומי הוא או לחילופין: מי היא כאשר היא אתו לעומת מי היא כאשר היא לבדה או עם אדם אחר. תכופות התלוננה כי אינה מכירה את עצמה וכי איבדה עצמה או כי מעולם לא עמדה לרשות עצמה. בשלב זה של הטיפול, כל שניתן היה לומר היו אמירות אשר שיקפו את כמיהתה של יעל לחוש אחידה ורציפה: "לפעמים קשה לך להרגיש שאת אותה יעל בכל המצבים" או "היית רוצה להרגיש שיש לך את עצמך על פני מצבים שונים". רק בשלב מאוחר יותר, כאשר למדנו יחדיו להכיר "יעלות" שונות ולשהות עימן, ניראה היה כי יעל בשלה למעין איסוף של חלקיה בנפשי ובנפשה. אז ניתן היה לומר אמירות אשר סימנו את קיומם של חלקים שונים בתוך נפשה כשייכים לה כולם: "הבאת היום חלקים שונים, אבל אולי בעצם כולם קולות אמיתיים שלך" או "היית רוצה להרגיש שכל החלקים האלו הם את, ויכולים לגור יחד בנפשך".
באחת הפגישות סיפר בוריס על קערית בשם "טאו", מהמסעדה בה עבד. טאו לא חיבבה במיוחד את בוריס ונהגה "לעשות לו צרות" כלשונו. יום אחד החליקה מידיו ונשברה. בוריס נבהל מאד ואסף את כל השברים כולם, גם הזעירים שבהם, לשקית פלסטיק מסחרית עבה במיוחד, משום שחשש כי השברים החדים עלולים לפצוע שקית ניילון רגילה, וחלילה להישמט מתוכה מבעד לקרעים. בוריס החביא את השקית מבעל המסעדה, פן זה יכעס עליו או יחייבו בגין הקערית השבורה. לכשסיים את משמרתו, טמן את השקית עם שבריה של טאו בתיקו ולאחר מכן החביא אותה בארונו. מאז היא שם, ובוריס נותר מוטרד בשאלה מה יעשה בה. הבנתי כי האפשרות להשליך את שבריה של טאו אינה באה בחשבון. כיוון שבאותה תקופה העלה בוריס את סלידתו מעצמו, ממראהו ומריחו, חשתי כי טאו, בהיותה "קערית שאינה מחבבת את בוריס" ואף "עושה לו צרות", מייצגת בחווייתו את החלקים השבורים שלו עצמו ואת יחסו הקשה כלפיהם – אותם חלקים חדים העלולים לפצוע את השקית האוגדת אותם (מעטפת מאגדת שהיא אולי הוא, או אני, או שמא משהו ב-יחד שנוצר בחדר). הצעתי כי העובדה שהוא שומר את שבריה של טאו בארונו בתוך שקית, עשויה לייצג את כמיהתו שגם שנינו נאגד פה את כל חלקיו ושבריו, אלו החדים והפוצעים, ואלו אשר אותם אינו מחבב ואף על פי כן הם יקרים לנו, במעטפת נפש חזקה ועמידה אחת, ונשמור עליהם מכל משמר בארון ליבנו. בוריס שתק ולא ידעתי אם דבריי מצאו הד בליבו.
עם התבססות הקשר הטיפולי, נשאף לעיתים לחבר ולהרציף חלקי חוויות, פיסות עצמי ורסיסי היות אלו לאלו. נשאף להתמיר אזורי קיפאון לתנועה, לקשר ולהקשר, עבר להווה, צורה לרקע, חושך לאור, חלקי מוות לציר החיים ומעל לכל – בדידות לקרבה. כאשר יחוש המטפל כי המטופל כבר בשל ומסוגל לקבל חלקי חוויות אלה, יוכל להשיבם בזהירות ובאופן אשר יתאים לתכנים בהם עסוק המטופל באותה פגישה ולמצבו הנפשי. אם באופן נקודתי ואם באופן אשר שואף ליצור רצף כלשהו בין החלקים: כרונולוגי, חוויתי, תוכני, הקשרי או אחר. מדובר במלאכת חיבורים רב-רובדית עדינה ורגישה. תכופות ניתקל בהתנגדות שתהא אות לכך שנדרש להאט את הקצב.
ראשית, נוכל להתחיל לחבר בעדינות חלקי עצמי זרים זה לזה. למשל, בטיפול ביעל ניתן היה להציע: "אולי היום את כבר יכולה להרגיש ש'יעל-איזבל' בפיר האשפה קשורה איכשהו לאותה 'יעלת' במסיבה של איילת"; ובטיפול בבוריס ניתן היה לומר: "יש לך את החלק שמפחד להתנפץ לחלקים, ויש את החלק שמפחד ליזול דרך העור. בשניהם אתה למעשה מפחד להתפרק ורוצה להרגיש מוחזק, אסוף ותחום" או "אולי בוריס התינוק שנולד מת, קשור לבוריס שמפחד להתאדות ולא להיות קיים יותר".
יש ונבחר לחבר חוויות עבר לבחירות וחוויות עצמי בהווה. לדוגמה, יעל סיפרה על בחור שהכירה בחדר ההמתנה לרופא השיניים. היא יזמה עימו שיחה קצרה וכשעמד לעזוב, נתנה לו את מספר הטלפון שלה. מאותו רגע, על אף שלא נפגשו יותר ולמעשה ניהלו שיחת חולין של מספר דקות בלבד, הפך אותו בחור ל"אהבת חייה", והיא חשה כי הוא ה"בּאַשֶׁערְט" (ביידיש: המיועד) שלה, לו ציפתה כל ימיה. נדמה היה כי כל אושרה תלוי בקשר הרומנטי הנפלא אשר יתפתח ביניהם; היא דיברה עליו ללא הרף ושירטטה בפרטי פרטים את האהבה הגדולה, המכילה, הקרובה והנפלאה שתתפתח ביניהם, וכן את רגישותו והיענותו המפעימות של הבחור לכל צרכיה. יעל סיפרה כי היא ממתינה שעות שיתקשר ולא משה מהטלפון שלה גם כאשר היא מתקלחת או ישנה. היא ערכה תחקיר מקיף על הבחור ועל חייו, וגילתה בין השאר את כתובת מגוריו. מאז היתה נוסעת בלילות לתצפיות ארוכות על חלונו, בחסות החשכה. עם זאת, נזהרה זהירות גדולה שלא להיתקל בו. בשלב מסוים, חשתי כי ניתן לחבר חוויה סוערת זו לעברה ואמרתי: "נראה שאותה ילדה קטנה שחיכתה שעות לשווא בשער הפנימייה שאבא יגיע, זועקת בתוכך גם עכשיו, בכמיהה שאלעד (שם בדוי) יתקשר, אפילו שיש בך חלק שכבר מבין שזה כנראה לא יקרה. הלב מחליק בקלות למקום המוכר והכואב: הממתין, העורג והכמה הזה של הילדה שנעזבה". בהמשך, ניתן היה להתייחס גם לחלק של יעל המבקש תיקון בכפיות חזרה, אך רק במקומות הבלתי אפשריים וחסרי הסיכוי המשחזרים את החסכים המצמיתים של ילדותה.
לעיתים נרצה לחבר חוויות מתוך חדר הטיפול להיסטוריה הטיפולית המשותפת, ולא רק לחוויות עבר ביוגרפיות מתוך חיי המטופל. בפעמים אחרות נבחר לסייע למטופל לשאת בליבו שתי אמיתות או יותר, אשר אינן מתיישבות רגשית והגיונית יחדיו, ובכל זאת כולן אמיתות אותנטיות ונוכחות בנפשו. האפשרות לשאתן יחדיו היא מסימני הבריאות הנפשית וכרוכה ביכולת האינטגרטיבית של הנפש. אוטו קרנברג מציע כי במצבי זהות דיפוזית וארגון אישיות גבולי, ניתן להשתמש בפירושי העברה-אינטגרציה, שתכליתם העלאה למודעות של האופן המפוצל בו נתפסת דמות המטפל על ידי המטופל, ושל השלכותיו. המטרה לפי קרנברג, בעקבות קליין, היא לנוע בהדרגה מהפוזיציה הסכיזואידית-פרנואידית לפוזיציה הדפרסיבית, ומפיצולים לראייה אינטגרטיבית של העצמי, הזולת והעולם (Kernberg et al., 2008). אך פירושי העברה אלו, מניסיוני, עלולים להחוות על ידי חלק מהמטופלים הנמצאים במצבי עצמי אוסטאופורוטי או מקטעי, כחודרניים ואף כתוקפניים ומפרקים, ובפרט טרם נתבססה דמות המטפל כייצוג אוהב המופנם בנפש המטופל, אלא אם ייעשו בעדינות רבה. במקרים אלה, ניתן להראות למטופל את שני קצותיו של הרגש או הקונפליקט דרך שיקופים עדינים יותר, כמו למשל: "מצד אחד את כועסת על אבא על שנטש, אך מצד שני את גם אוהבת אותו וכמהה לאהבתו".
בעשורים האחרונים התבססה ההכרה בפונקציית העדות, בה משמש המטפל כעד לאירועי חייו של המטופל, כפונקציה בעלת חשיבות עמוקה בטיפול הנפשי (אמיר, 2018; אולמן, 2006; Coady, 1992; Poland, 2000). דומה כי בטיפול בבעלי עצמי אוסטאופורוטי או מקטעי, מקבלת פונקציה זו משנה חשיבות לשם תיקוף רגשות, חוויות, מחשבות ואירועים אותם המטופל הדיר, ניתק וקיטע, וכן תיקוף רצף חיי המטופל כפי שהוא מובא בטיפול. פונקציה זו מעמיקה את ההכרה בחשיבותה של ההיסטוריה הסובייקטיבית של הפרט ומקבלת משנה תוקף עבור אותם מטופלים אשר איבדו בתוך עצמם את רצף ההיות ואת הנרטיב האישי של חייהם וחוויותיהם.
לעיתים, נבקש לרצף את ההיסטוריה של המטופל – זו הנפשית או זו הביוגרפית. בעבודה זו, משמש המטפל כעד וכהיסטוריון, הנושא את רצף האירועים הנפשיים או הממשיים של המטופל על לוח ליבו ואוצר אותם, כל עוד המטופל אינו מסוגל לעשות זאת בעצמו. הרצפה זו קשורה למושג אליו מתייחסת אנריקז, בעקבות הגותם של היידגר ופֹּוגלר (Heidegger, 1962-2008; Poggeler, 1973), אותו היא מכנה הִיסְטוֹרִיסִיטִּי (Historicity). זה הוא אותו מסע לגילוי רצף החיים וההיות של הפרט (Enriquez, 1990). אנריקז מציינת כי תכופות נאבק המטופל לזכור את שמעולם לא סופר לו. בחדר הטיפולים, מתוך הקשר העמוק בין המטפל למטופל, נבנית בהדרגה היסטוריה (ויסמן ה., 2021). מפיסות ה-יש המקוטע, אותו מצליח המטופל להביא, ומשהות משותפת ב-אין ובחורים של חווייתו, נבנה סיפור המאפשר הכרה ותיקוף של חווית העצמי: נבנית הִיסְטוֹרִיסִיטִּי.
לתהליך זה חשיבות גדולה בהדחסת העצמי האוסטאופורוטי ובהטלאה של לפחות חלק מהחורים בו; לאו דווקא בחומרים היסטוריים כי אם בהדים לחוויה הרגשית דאז. לא תמיד נשאף לדעת בדיוק ביוגרפי מה התרחש, אלא מי היה המטופל מבחינה רגשית ואיך חווה את עצמו בעולם, שעה שהדברים התרחשו. למעשה, ניתן לראות עבודה זו כניסיון לאחות את הנרטיב העוסק במי שהיה המטופל מול הזולתים המשמעותיים בחייו, וכיצד הגיע להיות מי שהוא כעת. אולם לשם כך, דרוש מישהו שישתתף ברצף ההיות ורצף מקטעי העצמי, כפי שאלו מתקיימים על פני הזמן הסובייקטיבי של המטופל, יחזיק אותם ויהדהד אותם אל המטופל. במידה וההורה כשל במשימה זו, יתגייס אליה המטפל וישמש מעין אוצר קשיש במוזיאון הנפש, האוגד ומחזיק בתוך נפשו, על פני ימים רבים, את רסיסי העצמי של המטופל ואת פיסות אירועי חייו הנפשיים. אין הכוונה רק לעדויות אודות אירועים טראומטיים, החשובים בפני עצמם ואשר להן הוקדשו לא מעט מחקרים וכתבים תאורטיים בעשורים האחרונים (אמיר, 2018; Seiden, 1996). הכוונה היא אף, ובעיקר, לעדויות אודות האופן בו נושא המטפל על לוח ליבו את רצף פרטי חייו וחוויותיו של המטופל, עד לקטנים והזניחים ביותר שבהם, עד לפיסות הווייה, רסיסי היות ומכיתות נפש, אותם הוא שומר בעבורו במעין כספת בליבו כל זמן שיידרש, עד שניתן יהיה להשיבם אל חווייתו המודעת של המטופל.
אולם מוטלת על המטפל עבודה נוספת חשובה לא פחות; הוא לא רק אוצר את פיסות ומקטעי העצמי של המטופל, אלא אף מתחיל לאגד אותם בנפשו לנרטיבים רציפים, כרונולוגיים או רגשיים. בהדרגה, חש בכך המטופל ומבין כי המטפל נושא בעבורו את רצף הווייתו וחייו. אפשר כי אינו מסוגל עדיין לקבל מהמטפל את אותו נרטיב המשכי של היותו, אך הוא מתחיל להבין כי קיים נרטיב כזה וכי הוא נישא בנפשו האוהבת של המטפל. להבנה זו חשיבות תרפויטית סגולית משל עצמה: למעשה, נושא המטפל הן את חלקי העצמי של המטופל ואת האירועים אשר עיצבו אותם ואת שיברם, והן את השלכותיהם הרגשיות, הקשרים ביניהם והחוט המקשר בינם לבין אובדניו של המטופל, הקטיעות ברצף היותו, אישיותו אשר צמחה בעקבותיהם ובחירותיו בהווה. המטפל אוצר את כל אלו ומאגדם לצרור המשכי אחד בעל פשר, תוך שהוא שוזר את הכרונולוגיה, את ההקשרים ואת ההשלכות; את הסיבות והמסובבים. בתהליך זה המטפל זוכר, נושא, מתפעם, מחזיק ומכיל, בניסיון לספק את הפונקציות אותן נראה כי הוריו של המטופל לא הצליחו להעניק לו בעברו ובעבורו. רק בשלב מאוחר יותר, יוכל המטפל לנסות ולהשיב למטופל פיסות רציפות אלו, בהדרגה ובזהירות, בהתאם ליכולתו של המטופל לקבלן. ניכר כי השבה זו חשובה עבור כל אותם מטופלים בעלי עצמי מקטעי ושסוע, אך חשובה בפרט עבור אותם מטופלים פסיכוטיים החיים ללא ממד זמן ברור. מטופלים אלו חווים כאוס פנימי בו גזרי זיכרונות משמשים בערבוביה מייסרת ומבלבלת, בניסיון לתת פשר לתחושות פירוק וקטיעה בהווה על סמך אירועי העבר.
אבקש להציע כי הרחבת פונקציה זו של עדות ובניית היסטוריסיטי, תכלול לעיתים ממד של הטלאת הנרטיב הסובייקטיבי. הסיפור הביוגרפי חשוב אך הנרטיב הסובייקטיבי בנפש המטופל, נרטיב אשר לרוב הוא מקוטע וחסר, הינו נדבך קריטי בעבודת ההרצפה. לעיתים, עבודת הטלאה משותפת עשויה להיות בעלת ערך תרפויטי עמוק לשם גיבוש חוויה המשכית יותר של העצמי. כאמור, אין הכוונה לטלאי היסטורי-ביוגרפי בהכרח, כי אם לטלאי רגשי-סובייקטיבי של מי שהיה המטופל ושל מה שחש באותה תקופה. כך למשל, יכולתי לומר ליעל: "בשנים האלה בפנימייה היית מאד מבולבלת. רצית מאד שיהיה מישהו שיאהב אותך ויהיה המבוגר האחראי. חיפשת חום ואכפתיות אצל כל מטפלת מתחלפת". זהו טלאי רגשי, שכן אין הוא עשוי חומרים ביוגרפיים כמו אריג ההיסטוריה האישית, כיוון ששתינו איננו יודעות מה בדיוק קרה בפנימייה, והרי נותרו שם רק פיסות זיכרון שסועות וחלקיות. אולם טלאי רגשי זה מחבר, במעין גשר רגשי, חורים של הנפש הנובעים מאזורי חסר היסטוריים, בהם אין ידיעה נפשית או זיכרון סובייקטיבי ברור, אלא רק שרידי כאב ופיסות חסר וחסך. הטלאי הרגשי משמעותי, שכן הוא מתייחס למי שהייתה יעל בפנימייה; ילדה קטנה שננטשה וחיפשה מבוגר שיאהב אותה. ככזה, יכול הטלאי להוות גשר רגשי בין חלקי עצמי ספורדיים ומקטעי זיכרונות פזורים.
עת סיימתי כתיבתו של מאמר זה, יצא לאור ספרה הנפלא של אלינה שלקס, הנקרא 'אימת הנפילה' (שלקס, 2022 א'). בספרה, מתארת שלקס (2022 א') מצבים של ריק מבני או חסר במבנה נפשי בסיסי ויצוק, להם היא קוראת לעיתים "העדר רִצְפָּה (Floor)", ומשווה אותם לאדם חסר שלד או שדרה פנימית. שלקס (2022 ב') מציעה כי במקרים אלה, ניתן לספק למטופלים 'פירושים בוני עצם' המכוונים להבניית מבנה שילדי-נפשי לשם כינון וחיזוק שדרתו הבסיסית והמבנית של המטופל. היא מדגישה כי מדובר בעבודה באזורים בהם נדרשת מהמטפל 'אקטיביות מנטלית' בניסיון להחזיק חוויות אלה, לא רק בנפש המטופל אלא גם בעצמו, או ליתר דיוק – דרך עצמו. בהתערבויות אלה, מבקשת שלקס להבנות את אשר המטופל כלל אינו חש: בין אם מדובר בהעדר בחווייתו את חלקי גופו ונפשו הפזורים, ובין אם מדובר בהעדר ביכולתו לזהות את חוויותיו עם עצמו ועם זולתו. בהשאלה, ניתן אולי לחשוב על פירושים בוני עצם שכאלה, לאור המטאפורה המשיקה של המערכת השלדית, גם כדרך לעבות ולחזק את העצמי האוסטאופורוטי-מקטעי, המחורר והחסר.
"הָלַכְתִּי לְהַחְזִיר אוֹתִי אֵלַי,
הֲכִי קָרוֹב.
לֹא עוֹד בִּלְעָדַי".
ורדה אליעזר (2021)
מצבי עצמי אוסטאופורוטי ועצמי מקטעי מייסרים את הלוקים בהם וכרוכים בחוויות של ניתוק, ביזור, פיצול, הזרה, שבר והעדר המשכיות. ראשיתם בשחר התהוות האישיות, ביחסי האובייקט הקדומים, ולכן, בהעדר טיפול, הם נוטים ללוות את הלוקים בהם לאורך כל חייהם. ניכר כי מטופלים אלו פונים לטיפול על מנת שנסייע להם לתקשר את עולמם הפנימי ונעזור ביצירת תקשורת בין חלקים קטועים, מנותקים, ארכאיים וכמוסים של נפשם, השורים בתחושת ריקנות והעדר, על מנת שיחושו שלמים, רציפים וחיוניים יותר.
הטיפול הפסיכודינמי במטופלים אלה כולל תנועה רגישה בין התערבות סמוכת חוויה שאינה פרשנית במהותה לבין פירושי הרצפה, אשר במשולב הופכים את מחסומי הניתוק והחתכים לסזורות המשכיות. בזכות תנועה עדינה זו, מתאפשרת טרנספורמציה: יחלו התמרה ואיחוי הדרגתיים של רצף ההיות הפגוע ושל הפנמות האובייקט המיטיב החסרות, אשר יאפשרו בתורם את איחויו ועיבויו של העצמי האוסטאופורוטי-מקטעי לכדי עצמי דחוס, רציף והמשכי יותר. לא כל המטופלים יגיעו בסופה של הדרך הטיפולית לתחושת עצמי לכיד, רציף וקוהסיבי, וייתכן כי אין זו בהכרח המטרה; כי אם תחושה של קשר קרוב בין שניים, בין המטפל לבין המטופל, ובעקבותיה גם בין המטופל לבין עצמו ובינו לבין יקיריו, אשר תוביל לחוויית עצמי הכוללת פחות הזרה ופחות ניתוקים. במקום בו היה קיפאון, נשאף לתנועה, לצמיחה ולשיכון נוח יותר של חלקי הנפש בתוך המעטפת שלה, ונבקש כי אותו נהר קרח של ריקנות, אימה ועצב העוטף את חלקי העצמי הספורדיים, יפחת בעוצמותיו ובתחושת הזרות המאפיינת אותו. נייחל לכך שהמטופל יחוש את כל פסיפס חלקי העצמי המרהיב הזה כשייך לו, כדר תחת קורת גג זהותית אחת וכבעל המשכיות או חוט מקשר בין מגוון החוויות. נבקש כי בתום הטיפול יחוש המטופל כי ניתן לאגד את כל חוויות האישיות בתוך מעטפת היות אחת. אלה יובילו בתורם לאותנטיות, תנועה, שגשוג וחיבור מחודש למקצבם הפועם של החיים.
פסיכולוגית קלינית. החוג לייעוץ והתפתחות האדם – אוניברסיטת חיפה, המרפאה הפסיכיאטרית לחסרי זכויות בחיפה. תלמידת התכנית למטפלים מנוסים של החברה הפסיכואנליטית בישראל.
תודה לפרופ' עמנואל ברמן על עידודו והערותיו בכתיבת המאמר.
אוגדן, ת. (2011) על החזקה והכלה, הוויה וחלימה. בתוך: על אי היכולת לחלום. תל אביב: עם עובד.
אולמן, ח. (2006). להיות עד – עדות כתהליך בחברה ובטיפול. אלפיים, 31.
אלוורז, א. (2017). רמות של עבודה טיפולית ורמות של פתולוגיה – מלאכת הכיול, עמ' 29-43. בתוך: אלוורז, הלב החושב. תל אביב: תולעת ספרים.
אליעזר, ו. (2021). פייסבוק 17.9.21 אתר הפייסבוק "הוצאת כנען".
אלירז, י. (2005). דו"ח מודד הקרקעות. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
אמיר, ד. (2018). להעיד על העדים. ירושלים: מאגנס.
אנזייה, ד. (2004). האני עור, תל אביב: תולעת ספרים.
אשל, ע. (2009). מבוא לשני מאמרי רגרסיה. בתוך ע. ברמן (עורך) עצמי אמיתי ועצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד.
אשל, ע. (2014). מחשבות על אינטרסובייקטיביות ומעבר לה. שיחות, כ"ח, 3.
באלינט, מ. (2006). השבר הבסיסי. עורכים: ברמן, ע. ושמיר, א. סדרת פסיכואנליזה, תל אביב: עם עובד.
ביון, ו. (1967). התקפות על החיבורים. בתוך: ביון, במחשבה שניה. תל אביב: צומת ספרים, 2003.
ביון, ו. (1977). סזורה. תרגום מוער ומאמרים נוספים. עורכים: אהרוני, ח. וברגשטיין, א. תל אביב: תולעת ספרים, 2012.
בר, נ. (2021). בין קטיעה להמשכיות - נקודות הפתיחה והסיום בעבודתו של ביון. הרצאה בערב הפתיחה של מרכז הלימודים של החברה הפסיכואנליטית בישראל, 6.10.21.
ברגשטיין, א. (2011). כאן, שם ואי־שם. שיחות, כ"ו, 1.
גורביץ, ח. (2010) שפת ההיעדר. שיחות, כ"ה, 1, עמ' 60-70. ובסטר, (2009) מילון ובסטר אנגלי-אנגלי. תל אביב: כתר.
וולך, י. (1983). בעיות זהות, אור הפרא. ירושלים: איכות.
ויניקוט, ד.ו. (1945). התפתחות רגשית פרימיטיבית. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עורך: ע. ברמן, תל אביב: הוצאת עם עובד,2009.
ויניקוט, ד.ו. (1954 א'). היבטים מטה פסיכולוגיים וקליניים של רגרסיה בתוך המערך הפסיכואנליטי. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עורך: ע. ברמן, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2009.
ויניקוט, ד.ו. (1954 ב'). נסיגה ורגרסיה. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עורך: ע. ברמן, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2009.
ויניקוט, ד.ו. (1960 א'). עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עורך: ע. ברמן, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2009.
ויניקוט, ד.ו. (1960 ב'). התיאוריה של יחסי הורה-תינוק. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עורך: ע. ברמן, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2009.
ויניקוט, ד.ו. (1963). פחד מהתמוטטות. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עורך: ע. ברמן, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2009.
ויניקוט, ד.ו. (1995). פעילות יצירתית, חיפוש עצמי והמקרה לדוגמה. בתוך: משחק ומציאות. עורכים: ר. קולקה וע. ברמן, תל אביב: עם עובד.
ויסמן, ה. (2021). חורים במעטפת הזיכרון: התדיינות על הרצאתה של עדי דוכין: הכתיבה היא גשר: כתיבת הניצולים, קריאת הדורות הבאים. במסגרת יום העיון הווירטואלי של המגמה לביבליותרפיה, "לחיות כדי לספר". 27 באפריל 2021, אוניברסיטת חיפה.
קינן, נ. (2009). המעטפת המחוררת – על העבודה הטיפולית עם "חורים" בנפש. שיחות, כ"ג (2).
קינן, נ. (2014). שלוש הארות על גורמים מחיים, שיחות, כ"ט (1).
שובל, ג'. (2022). מתוך: אוריאל שוראקי, כל הזכויות מותרות – שירים, הוצאה עצמית.
שלקס, א. (2022 א'). אימת הנפילה. תל אביב: רסלינג.
שלקס, א. (2022 ב'). ערב השקה לספר אימת הנפילה – מחשבות על מצבים מנטליים ראשוניים מאת אלינה שלקס. אולם לולה, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב – שהתקיים ב- 23.2.2022 בשעה 20:00. הקלטה: https://drive.google.com/file/d/1bdUIKTAe1Iu3YBMFC6WPenb6JoIQI35s/view
Bick, E. (1964). Notes on infant observation in psycho-analytic training. International Journal of Psycho-Analysis, 2 (1)
Bick, E. (1967). The experience of the skin in early object-relations in Bott-Spillius, E.:Melanie Klein Today, pp. 203–29
Bick, E. (1986). Further considerations on the function of the skin in early object relations. British journal of psychotherapy, 12 (4)
Bion, W.R. (1962a). Learning from Experience. New York: Basic Books
Bion, W.R. (1962b). A theory of thinking. In Second Thoughts: Selected Papers on PsychAnalysis. New York: Aronson, 1967, pp. 110-119
Berkhout, S.G., Zaheer, J. & Remington G. (2019). Identity, subjectivity, and disorders of self in psychosis. In: Culture, Medicine, and Psychiatry, New York, Springer
Civitarese, G. (2008). Caesura as Bion's discourse on method psychoanalytic theory and technique. International Journal of Psycho-Analysis, 89(6):1123-1143
Coady, C. A. J. (1992). Testimony: A philosophical study. Clarendon Press
Eshel, O. (2019). The Emergence of Analytic Oneness, Into the Heart of Psychoanalysis. New York: Routledge
Enriquez, M. (1990). The memory envelope and its holes. In: D. Anzieu, (ed.), Psychic Envelopes (pp. 95-120). London: Karnac Books
Heidegger, M. (1962-2008). Being and time. Harper Perennial
Kernberg O. F. et al. (2008). Transference focused psychotherapy: Overview and update. The International Journal of Psychoanalysis, 89 (3)
Mancia, M. (2006). Implicit memory and early unrepressed unconscious: Their role in the therapeutic process (How the neurosciences can contribute to psychoanalysis). The International Journal of Psychoanalysis, 87 (1)
Poland, W. S. (2000). The analyst’s witnessing and otherness. Journal of the American Psychoanalytic Association, 48(1), 17--34
Schacter, D. L. (1987). Implicit memory: history and current status. Journal of Experimental Psychology: Learning, Memory, and Cognition. 13 (3): 501–518
Seiden, H. M. (1996). The healing presence, Part I: The witness as self-object function. Psychoanalytic Review, 83, 685--693
