ד"ר הדס מור-אופק
בעשורים האחרונים חלה התקדמות משמעותית בפיתוחן ובביסוסן האמפירי של שיטות לטיפול בהפרעה פוסט־טראומטית (PTSD). לרשות מטפלים העוסקים בתחום עומדות כיום אפשרויות רבות, ובהן חשיפה ממושכת (PE), טיפול בעיבוד קוגניטיבי (CPT), EMDR, טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים ממוקדי טראומה (TF-CBT), טיפול בחשיפה נרטיבית (NET), וטיפול בחשיפה באמצעות כתיבה (WET) (Cohen et al., 2017; Foa et al., 2007; Neuner et al., 2018; Resick et al., 2016; Shapiro, 2018; Sloan & Marx, 2019; Thompson-Hollands et al., 2019).
קווי הנחיה בינלאומיים מצביעים על שיטות אלו כעל קו טיפולי ראשון ב-PTSD, ומטא־אנליזות ומחקרים עדכניים מצביעים על יעילותן בהפחתת סימפטומים, לרבות במעקב ארוך טווח (Kline et al., 2018; Martin et al., 2021; Yunitri et al., 2023). לצידן קיימות גם שיטות טיפול ממוקדות גוף דוגמת החוויה הסומטית (SE) ופסיכותרפיה סנסומוטורית (SP), וגישות מבוססות מיינדפולנס (MBCT, MBSR) (Kabat-Zinn, 1990; Ogden et al., 2006; Ogden & Fisher, 2015; Payne et al., 2015; Segal et al., 2013).
ריבוי שיטות הטיפול משקף התקדמות משמעותית ביכולתנו לטפל בהפרעה. אולם הוא מציב בפני מטפלים שאלה קלינית משמעותית: כיצד ניתן לבחור את ההתערבות המתאימה ביותר עבור המטופל המסוים היושב מולנו? בספרות, השוואות בין שיטות הטיפול אינן מצביעות על עדיפות עקבית של פרוטוקול אחד על פני האחרים (Yunitri et al., 2023), ושיעורי הנשירה משיטות טיפול ייעודיות לטיפול ב־PTSD הינם גבוהים, ונעים ברוב המחקרים בין 15% ל– 20% (Lewis et al., 2020; Simmons et al., 2021; Varker et al., 2021). ממצאים אלו מצטרפים לביקורת על עצם הניסיון לזהות "טיפול אחד נכון" עבור כלל הסובלים מהפרעה פוסט טראומטית (Schwartzkopff et al., 2021).
מחקרים מלמדים כי בפועל, מטפלים אינם בוחרים את שיטת הטיפול על סמך ממצאי המחקר בלבד, אלא משלבים בין הידע האמפירי לבין ניסיונם הקליני, הכשרתם המקצועית ומאפייניו הייחודיים של המטופל. ככל שהמקרה מורכב יותר, כך גוברת הנטייה לסטות מפרוטוקולים נוקשים ולשלב בין גישות טיפול שונות (Hundt et al., 2016; Marzillier, 2014; Neill et al., 2025). בנוסף, גם לאחר בחירת שיטת הטיפול עולה לא פעם סוגיה המוכרת היטב למטפלים ולמטופלים בטראומה — ההתנסויות שהטיפול מציע לא תמיד מייצרות את השינוי או את הלמידה להם ייחלנו.
לצד אלה, בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת הספרות המתארת את ההפרעה הפוסט־טראומטית באמצעות תאוריות המוח המנבא (Predictive Processing) ומסגרת ההיסק הפעיל (Active Inference). גישות אלו מציעות כי פוסט טראומה היא אינה רק הפרעה של זיכרון, פחד או אמונות, אלא שהיא מבטאת שינוי רחב יותר באופן בו המוח מנבא את המציאות, מעריך מידע חדש ובוחר כיצד לפעול בעולם (Kube et al., 2020; Linson & Friston, 2019; Putica et al., 2022; Smith et al., 2021; Wilkinson et al., 2017). נקודת מוצא זו מתמקדת בהבנה שהשינוי שעשוי להתחולל בעקבות אירוע טראומטי מגביל את תהליכי הלמידה מן הניסיון של המטופל הפוסט-טראומטי, ובכך האפשרות לשינוי ולהסתגלות לחיים שלאחר האירוע מצטמצמת עבורו.
ספרות העוסקת באופן בו תאוריות המוח המנבא ממשיגות תהליכים פסיכותרפויטיים, מציעה כי פסיכותרפיה היא למעשה תהליך של למידה ועדכון ניבויים, שבמסגרתו המטופל משנה בהדרגה את האופן שבו הוא מפרש את עצמו ואת העולם לאור מידע וניסיון חדשים (Holmes & Nolte, 2019; Hubatka & Řiháček, 2025; Kube et al., 2020; Smith et al., 2021; Villiger, 2025). בהמשך לספרות זו, החידוש המוצע במאמר הנוכחי הוא זיהויים של ארבעה צמתים מרכזיים בתהליך הלמידה והעדכון, שיוצגו להלן באמצעות ארבע שאלות קליניות. שאלות אלו מאפשרות לגבש שפה משותפת להתערבויות פסיכותרפויטיות שונות לטיפול בפוסט טראומה, המבוססת על הבנת מנגנוני השינוי שבבסיסן. מסגרת זו עשויה לאפשר בחירה מדויקת יותר של התערבויות טיפוליות, הבנה טובה יותר של מצבים בהם הטיפול אינו מועיל כמצופה, ומתן מענה טיפולי בהתאם.
תיאוריות המוח המנבא מבוססות על רעיונות שנוסחו עוד באמצע המאה ה-19 על ידי הרמן פון-הלמהולץ. הוא הציע כי תפקידו המרכזי של המוח הוא לנבא את המתרחש בסביבה מתוך הרשמים החושיים שהאורגניזם קולט (Helmholz 1860, אצל Clark, 2019). רעיון זה הבשיל לתאוריה גלובלית אודות פעולת המוח לאורך שלושת העשורים האחרונים, עם ההתפתחות הטכנולוגית שהביאה להתקדמות עצומה במדעי המוח. תאוריות המוח המנבא מעוגנות בענף החישוביות העיצבית (Computational Neuroscience) (Northoff, 2019), ובעיקרון האנרגיה החופשית (Free Energy Principle), על פיו מערכות ביולוגיות שואפות לשמור על יציבותן באמצעות צמצום הפער בין הניבויים שהן מייצרות לבין המידע המתקבל מן העולם (Friston, 2010).
מושג מרכזי בתיאוריות המוח המנבא הוא תהליך ההיסק שמשפיע על החוויה וההתנהלות בעולם (מור אופק, 2021א; Clark, 2013; Friston, 2010; Hohwy, 2013). על פי תיאוריות המוח המנבא, המוח אינו ממתין באופן פסיבי למידע מן העולם ואז מחליט מה משמעותו, אלא מייצר ללא הרף ניבויים לגבי מה שעומד לקרות, משווה אותם למידע שמגיע מן החושים — מבפנים ומבחוץ — ומעדכן את ההשערות כאשר המציאות אינה תואמת את הציפייה.
אפשר, למשל, לחשוב על אדם שנכנס לחדר חשוך. עוד לפני שזיהה בבירור את החפצים בחדר, מוחו כבר מנסה להשלים את התמונה. צל עשוי להיתפס כאדם, רעש קטן כתנועה, ותחושה גופנית פתאומית כסימן לכך שמשהו אינו כשורה. המידע החושי חשוב, אך הוא תמיד מתפרש בתוך מערכת קיימת של ציפיות וניבויים, שמבוססת על חוויות עבר.
כאשר נוצר פער בין מה שציפינו שיקרה לבין מה שהתרחש בפועל, נוצרת טעות ניבוי (Prediction Error). למשל, אם ציפיתי שהדלת תהיה נעולה והיא נפתחה, או שהאדם שמולי יכעס והוא דווקא הגיב בחום, נוצר פער בין מה שניבאתי לבין מה שקרה. הפער הזה הוא חומר הגלם של הלמידה, כלומר של עדכון הניבויים והשינוי שהדבר מחולל.
אלא שלא מכל טעות ניבוי אנחנו לומדים. המערכת נדרשת להעריך גם את מהימנותם וחשיבותם של האותות השונים. למשל, אדם עשוי להימצא בחדר שבו רמזים רבים לביטחון, אך קול חד אחד או האצה פתאומית בדופק יקבלו משקל רב יותר מכל שאר המידע. כלומר, כדי שמידע ישפיע על תהליך ההיסק, המערכת צריכה לייחס לו חשיבות, המושפעת ממשקלו ומהימנותו. בתיאוריות המוח המנבא מכונה משקל זה דיוק (Precision). בתהליך ההיסק, המערכת מקצה דיוק שונה לאותות שונים (Hohwy, 2013; Smith et al., 2022).
כאשר מידע חדש מקבל משקל מספק, הוא עשוי לשנות את המודלים שבאמצעותם אנו מפרשים את עצמנו, את האחרים ואת העולם. המודלים האלה, המכונים מודלים גנרטיביים, הם המודלים הפנימיים שבאמצעותם המערכת מייצרת ניבויים ומפרשת את העולם, את הגוף ואת העצמי. הם כוללים גם ניבויים מופשטים וניבויי-על שדרכם החוויה מקבלת משמעות רחבה (Friston et al., 2017; Sprevak, 2024).
המוח אינו רק מפרש, אלא גם מכוון לפעולה. הפעולות שאנו נוקטים לא רק משקפות את הניבויים. חלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה במסגרת תהליך ההיסק הפעיל, הוא בחירת מדיניות פעולה (Policy Selection), כלומר בחירה בדרך פעולה או ברצף פעולות אפשרי. הפעולות קובעות לאילו מצבים ניחשף, איזה מידע נוכל לדגום מן העולם, ולפיכך, מה נוכל ללמוד (Friston et al., 2017; Parr et al., 2022). כך נוצרת לולאה: אנחנו מנבאים, פוגשים את המציאות, מייחסים משקל למה שקרה, עשויים לעדכן את המודל ופועלים בעולם. הפעולה החדשה חושפת אותנו למידע נוסף, שעשוי להניע מחזור נוסף של למידה.
אירוע טראומטי עשוי ליצור טעות ניבוי בעלת משמעות הישרדותית יוצאת דופן, ולהפר באופן קיצוני את הציפיות שעל בסיסן המערכת פירשה את העולם ופעלה בו: מקום שהיה אמור להיות בטוח הופך לזירת סכנה. אדם שהיה אמור להגן — פוגע. הגוף אינו מצליח לברוח, להילחם או לפעול כפי שציפינו ממנו. אירוע שלא היה אמור להתרחש — מתרחש;
כאשר הפער בין הציפייה למציאות אינו כרוך באיום משמעותי (כמו למשל אם חשבנו שהדלת נעולה אך היא היתה למעשה פתוחה) הוא עשוי לפתוח אפשרות ללמידה ולבדיקה: "טעיתי. מה אני יכולה ללמוד מכך?". אבל כאשר המחירים של הטעות היו סכנת חיים, אובדן או חוסר אונים, המסקנה של המערכת הנפשית-גופנית עשויה להיות מרחיקת לכת: ״אסור לי להיות מופתעת שוב״.
אחת ההשלכות האפשריות של אירוע טראומטי היא שינוי באופן שבו מערכת ההיסק מאזנת בין פתיחות למידע חדש, לבין הימנעות ממה שעלול להוות סכנה. כלומר, כאשר אי-ודאות והפתעה נקשרות לאיום בעל מחיר גבוה, המערכת עשויה לתת עדיפות לפעולות המגבירות שליטה ויכולת ניבוי על פני חיפוש פעיל של מידע חדש. היא עושה זאת על ידי התנהגויות כמו סריקה מוגברת של הסביבה, הימנעות, ובחירה במה שמוכר וצפוי (Linson & Friston, 2019; Linson et al., 2020; Wilkinson et al., 2017). דרכי פעולה אלו, שהיו אמנם אדפטיביות מול סכנה ממשית, ממשיכות לפעול גם אחרי שחלפה. מכאן נגזרת שאלה מעשית: מה מונע מן המערכת לעדכן את עצמה כעת?
על מנת להמחיש את תרומתה של המסגרת התיאורטית של המוח המנבא בטיפול, אשתמש בתיאור מקרה אילוסטרטיבי של מטופל המאובחן עם PTSD, ומבוסס על מקרים דומים תוך טשטוש של פרטים מזהים:
א' הוא חייל מילואים שנחשף במהלך לחימה לאירוע שבו נהרגו כמה מחבריו בפיצוץ כתוצאה מרחפן שחדר לבסיס שבו שהה. חודשים לאחר מכן הוא משתדל לא לחשוב על מה שאירע. למרות זאת, הוא סובל מזיכרונות חודרניים. הוא לא מצליח להתאבל על חבריו. בנוסף, א' נמנע ממקומות הומי אדם, דרוך לרעשים, ומתכנן את מסלוליו לפי קרבתם למרחבים מוגנים. א' פנה לטיפול לאחר כמה חודשים בהם סבל ממצוקה שהלכה והחריפה.
בפנייתו, אובחן א' כסובל מהפרעה פוסט טראומטית. הוא ענה על כל ארבעת אשכולות הסימפטומים הנדרשים לאבחנת PTSD על פי ה-DSM-5. א' סבל מסימפטומים חודרניים שהתבטאו בזיכרונות ובמצוקה פסיכולוגית וגופנית ניכרת בעת מפגש עם רמזים שהזכירו לו את הפיצוץ. בנוסף, סימפטומים הימנעותיים הפריעו לו בתחומים רבים של חייו, והקשו עליו בתפקוד המקצועי והחברתי. בתחום השינויים הרגשיים והקוגניטיביים, בלטו אצל א' חשיבה שלילית ופסימיות, לצד דכדוך וחרדה. באשכול עוררות היתר, א' תאר מתח, עצבנות וקשיי ריכוז (American Psychiatric Association, 2022).
נקודת המבט של המוח המנבא מזהה את מצבו של א' כמבטא פער קיצוני בין מה שהמערכת ציפתה לו לבין מה שהתרחש בפועל, והיה כרוך באיום ממשי ובאובדן. בתנאים אלו נוצרו אצל א' ניבויים חדשים, אותם ניתן לכנות "ניבויים פוסט טראומטיים", כגון: סכנה יכולה להופיע בכל רגע, ואם אפסיק להיות דרוך, לא אהיה מוכן למה שיקרה. ניבויים אלו מהווים חלק מהשינוי במערכת עידכון הניבויים אצל א', שאינו מאפשר לו להסתגל למציאות בה הטראומה כבר אינה מתרחשת.
לאור זאת, ישנה חשיבות רבה לשאלה: כיצד תהליכי הלמידה (עדכון הניבויים) של א' פועלים מאז האירוע, ובאיזה אופן הם משמרים את הסימפטומים מהם הוא סובל? מנקודת מבט קלינית, שאלה זו מכוונת לזיהוי שיטת התערבות טיפולית שתחזיר את יכולת העידכון למערכת המנטלית או הגופנית, ומתוך כך, תביא להפחתה במצוקה ובסימפטומים. לשם כך, ניתן להתבונן בארבעה צמתים בהם עשוי תהליך השינוי של א' להיעצר במהלך הטיפול.
צמתים אלו, שאליהם אתייחס באמצעות שאלות קליניות, מהווים נקודות התבוננות בתהליך עידכון מעגלי. לפיכך, ביטוי קליני עשוי להיות רלוונטי ליותר משאלה אחת, ואינו מייצג רצף טיפולי קשיח. פעולות חדשות עשויות לייצר מידע חדש, להשפיע על ניבויים ועל פירוש החוויה, ולפתוח אפשרויות פעולה נוספות. ההבנה הקלינית מתעדכנת לאורך התהליך בהתאם לשינוי בסימפטומים וביכולת המטופל ללמוד מן ההתנסות.
חודשים לאחר האירוע א' לא משוחח עם איש על מה שקרה. למרות שהוא רוצה לפגוש את בני המשפחה של חבריו שנהרגו, הוא נמנע מכך. "אני לא אעמוד בזה" הוא אומר. במקביל, הוא ממשיך לתכנן כל נסיעה לפי מיקומם של מרחבים מוגנים. מבחינתו, סכנה עלולה להתרחש בכל רגע.
צומת משמעותי הקשור לתהליך הלמידה, נוגע בשאלה האם מידע חדש, שאינו תואם את ה"ניבויים הפוסט טראומטיים", נקלט במערכת ההיסק של המטופל. השאלה הקלינית שעשויה לסייע לנו בטיפול בהקשר זה נוגעת למנגנוני ההימנעות, המעכבים איסוף מידע שכזה. למשל, מה א' מצפה שיקרה אם יאפשר לעצמו להיזכר באירוע הטראומטי, או אם יתקרב למשפחות חבריו? והאם הטיפול יוצר תנאים שבהם ניתן לבחון את הציפייה הזאת? הצעד הראשון אינו להוכיח למטופל שהציפייה שלו בהכרח שגויה, אלא לאפשר למערכת שלו לפגוש מידע הסותר את הניבוי הרלוונטי, שלא היה זמין לה כל עוד ההימנעות נשמרה (Friston et al., 2017; Linson et al., 2020).
אצל מטופלים פוסט טראומטים, ההימנעות יכולה להתגלם בשני רבדים: הימנעות ממגע עם הזיכרון הטראומטי עצמו, והימנעות מפעולות שנתפסות כמאיימות ומסוכנות. ביחס לזיכרון הטראומטי, המטופל עשוי לצפות כי עצם ההיזכרות תוביל להצפה בלתי נסבלת, לאובדן שליטה או להתפרקות. דבריו של א', "אם אתן לעצמי להיזכר במה שקרה, לא אצליח לצאת מזה", מדגימים את הלך הרוח של הימנעות זו. הימנעות מהזיכרון, דיכוי מחשבות או הפסקת העיסוק באירוע כאשר העוררות עולה מונעים מן הציפייה הזו לעמוד למבחן.
התערבויות היוצרות מפגש טיפולי עם הזיכרון הטראומטי, כגון PE, המשלבת חשיפה חוזרת לזיכרון הטראומטי ולמצבים מהם המטופל נמנע, כתיבה מובנית וחזרתית של האירוע הטראומטי ב-WET, או עיבוד הזיכרון ב-EMDR, פרוטוקול מובנה הכולל עיבוד של הזיכרון הטראומטי באמצעות גירוי בילטרלי (Foa et al., 2007; Shapiro, 2018; Sloan & Marx, 2019), עשויות ליצור פער בין התוצאה המאיימת והמסוכנת שהמטופל ציפה לה, לבין מה שמתרחש בפועל.
התערבויות אלה עשויות לאפשר מפגש עם הזיכרון בתנאים שבהם ניבויים הקשורים לעצם ההיזכרות יכולים לעמוד מחדש למבחן (Chamberlin, 2019; Foa et al., 2007; Sloan & Marx, 2019; Thompson-Hollands et al., 2019). מנקודת המבט ההיסקית המוצעת כאן, ניתן להבין את הפער בין התוצאה הצפויה לבין ההתנסות בפועל כטעות ניבוי העשויה לפתוח אפשרות ללמידה חדשה.
במהלך הטיפול בא', הוא העלה חשש בדבר האפשרות שדיבור על הפיצוץ יעורר אצלו מצוקה בעוצמה כל כך חריפה, שלאחריה לא יכול לחזור ולתפקד כלל. במהלך החשיפה ההדרגתית החוזרת לזיכרון האירוע, הוא נוכח לדעת כי המצוקה העזה אותה הרגיש, חלפה לאחר זמן מה, מבלי ליצור פגיעה משמעותית בתפקודו.
לצד הניבויים הקשורים למפגש עם הזיכרון עצמו, אפשר לבחון גם ניבויים הקשורים לאופן שבו המטופל פועל בעולם בהווה. כאשר אדם נמנע שוב ושוב מן המצבים שאליהם מתייחס ניבוי האיום, מצטמצמות ההזדמנויות להיווצרות טעות ניבוי שעשויה להביא ללמידה (Friston et al., 2017; Linson & Friston, 2019; Linson et al., 2020; Parr et al., 2022). א' עשוי לצפות כי כניסה למקום הומה, התרחקות ממרחב מוגן או הפחתת הסריקה יותירו אותו חשוף לסכנה. כאשר הוא נמנע ממצבים אלה או מארגן את התנהגותו כך שתבטיח שליטה מרבית, הציפייה אינה נבחנת. במצב זה, חשיפה חיה בסיוע המטפל או המטפלת מאפשרת מפגש חוזר עם המצבים שנקשרו לאיום, ובחינת ההשלכות הנובעות מכך (Foa et al., 2007).
גם ניסויים התנהגותיים בגישות קוגניטיביות-התנהגותיות מאפשרים לבדוק ניבויים באמצעות פעולה ממשית ובחינת השלכותיה. למשל, במהלך הטיפול בא' תוכננו מספר התנסויות התנהגותיות שנועדו לבדוק ניבויים פסימיים ביחס למסוגלותו לשוחח עם אנשים שאינם במעגל הקרוב אליו. בהתנסויות אלו הוגדרה הסצנה החברתית, ההתפתחויות האפשרויות שעשויות להתרחש, תגובות אפשרויות הן של א' עצמו והן של אנשים בסביבתו והמשמעות של אותן תגובות בהקשר של הניבויים שנבדקים.
א' יושב בחדר הטיפול. הוא יודע שהוא נמצא במקום בטוח. ואולם, כשאופנוע עובר ברחוב ונשמע קול חזק מהאגזוז — לבו מאיץ, שרירי גופו נדרכים, ותשומת לבו ננעלת מיד על מקור הרעש. הוא מתקשה להמשיך בשיחה במשך דקות ארוכות. מושג הקצאת הדיוק עשוי לסייע בהבנה של מצב זה — בחדר קיימים עשרות רמזים לביטחון, אך מבחינת מערכת ההיסק של א', רעש אחד ודופק מואץ מקבלים משקל גדול יותר מכולם בתהליך ההיסק (Hohwy, 2013; Parr et al., 2022; Smith et al., 2022). א' אומר "אני יודע שאני בטוח, אבל הגוף שלי לא יודע".
הסיבה לכך היא שלאחר טראומה, אותות איום, עוררות גופנית או מידע התואם את ניבוי הסכנה עשויים לקבל משקל עודף ביחס למידע המצביע על ביטחון (Kube et al., 2020; Putica et al., 2022; Wilkinson et al., 2017). גם אותות המגיעים מן הגוף משתתפים בתהליך ההיסק: האצה בדופק, מתח שרירי או שינוי בנשימה עשויים לקבל משמעות של עדות לכך שסכנה מתרחשת (Seth & Friston, 2016). אצל א', הרעש והעוררות הגופנית מקבלים משקל רב כל כך, עד שרמזי הביטחון בחדר כמעט אינם מצליחים להשפיע על פירוש המצב. המידע המצביע על ביטחון קיים אמנם, אך השפעתו על ההיסק מוגבלת.
בטיפול, אין המטרה בהכרח להפחית מיד את העוררות של המטופל, אלא לאפשר לו להבחין בה כאות אחד מבין רבים, ולא כהוכחה לכך שסכנה אכן מתרחשת. התערבויות מתאימות עשויות להיות כאלו המפנות קשב באופן מכוון לחוויה הגופנית ולרגע הנוכחי. כאלה הן שיטות ממוקדות גוף, כגון SE או SP, שעובדות באופן ישיר עם תחושות גוף, דחפים מוטוריים ודפוסי פעולה גופניים (Ogden et al., 2006; Ogden & Fisher, 2015; Payne et al., 2015).
טיפול בשיטת החוויה הסומטית (SE – Somatic Experiencing) מבוסס על ההנחה שטראומה אינה נשמרת רק כזיכרון קוגניטיבי, אלא גם כדפוס מתמשך של הפעלה גופנית ושל תגובות הגנתיות שלא הושלמו, ועל כן הטיפול מכוון להגביר את מודעות המטופל לתחושות אינטרוספקטיביות, תוך תנועה הדרגתית של "מטוטלת" (pendulation) בין תחושות גופניות של מצוקה לבין תחושות של ויסות, וזאת במטרה להרחיב בהדרגה את יכולת מערכת העצבים לשאת עוררות מבלי לעבור להצפה או לניתוק (Levine, 2010).
פסיכותרפיה סנסו-מוטורית (SP – Sensorimotor Psychotherapy) מתייחסת גם היא לטראומה כאל הפרעה המתבטאת לא רק בזיכרון ובמשמעות, אלא גם בהתכווננות לפעולה שנתקבעה במערכת העצבים (Ogden et al., 2006; Ogden & Fisher, 2015). במהלך הטיפול מוקדשת תשומת לב מיוחדת לזיהוי דחפים מוטוריים עדינים, כגון הרצון להתכווץ, להתרחק, לדחוף, ליצור קשר עין או להימנע ממנו, המתעוררים בזמן שהמטופל מספר את סיפורו. המטפל מסייע למטופל לחקור אותם ולהתנסות בביצועם באופן מבוקר. בדרך זו המטופל חווה לראשונה כי באפשרותו להגיב באופן שלא היה אפשרי בזמן הטראומה. בהדרגה מתפתחת תחושת סוכנות (agency), ויכולת להשפיע על הסביבה באמצעות פעולה מכוונת. מנקודת המבט ההיסקית המוצעת כאן, עבודה זו עשויה לאפשר בחינה מחודשת של המשקל והמשמעות המיוחסים לאותות הגופניים.
גם MBCT ו-MBSR, שיטות טיפול מבוססות מיינדפולנס שהתפתחו מתוך מסורות המדיטציה הבודהיסטית והותאמו לפסיכותרפיה המערבית בעשורים האחרונים, מפתחות קשב מכוון לרגע הנוכחי מתוך עמדה של קבלה, סקרנות ואי שיפוטיות כלפי מחשבות, רגשות ותחושות גוף, דרך תרגול (בדרך כלל קבוצתי) מדיטציה, סריקת גוף, תרגול נשימה מודעות ומודעות פתוחה (Kabat-Zinn, 1990; Segal et al., 2013).
מנקודת מבט של המוח המנבא, אפשר לשער כי שינוי כזה עשוי להשפיע על המשקל היחסי שאותות וניבויים מקבלים בתהליך ההיסק (Laukkonen & Slagter, 2021). על כן, השאלה הקלינית במקרה הזה תהיה האם אותות מסוימים מקבלים משקל רב כל כך, עד שמידע אחר כמעט אינו מצליח להשפיע על פירוש החוויה. שאלה זו מלווה את המטפל בחיפוש אחרי דפוסי הקשב של המטופל, ואינה מופנית בהכרח אל המטופל.
עם התקדמות הטיפול, א' חוזר בהדרגה למקומות מהם נמנע, מסוגל להישאר בהם, ואף מכיר בכך שלא בכל פעם מתרחש אסון. עם זאת, הוא ממשיך לומר: "זה לא משנה. העולם הוא עדיין מקום מסוכן". כלומר, נראה כי מידע חדש אליו נחשף כבר משפיע על הלמידה ברמה המקומית: א' מסוגל להכיר בכך שבמצב המסוים שבו שהה, האיום שצפה לא התממש. עם זאת, הלמידה נשארת מקומית ולא משנה את המודל הרחב שבאמצעותו הוא מפרש את העולם.
המודל הגנרטיבי הוא המבנה הפנימי שבאמצעותו המערכת מייצרת ניבויים ומעניקה משמעות למידע על העולם, הגוף והעצמי. הוא אינו רק אמונה מודעת, אלא מארגן את האופן שבו מידע חדש מתפרש, ואת הניבויים הנוצרים לגבי העתיד (Clark, 2013; Friston et al., 2017). לאחר טראומה עשויים להתבסס ניבויי-על כגון: העולם מסוכן, אני חסר אונים, אי אפשר לסמוך על אחרים, או אני אחראי למה שקרה. ב-PTSD, ניבויי-על כאלה עשויים להישאר יציבים גם לנוכח מידע סותר (Kube et al., 2020; Linson & Friston, 2019).
כך, גם כאשר חוויה חדשה יוצרת טעות ניבוי ומאפשרת למידה ברמה המקומית, השינוי עשוי להישאר קשור למצב המסוים ולהתפרש עדיין מתוך המודל הפוסט-טראומטי הרחב. א' יכול לומר: "אני יודע שהקניון הזה לא מסוכן”, ובכל זאת להמשיך להחזיק בהנחה הרחבה יותר: "העולם אינו בטוח". השאלה הקלינית, אם כך, אינה רק האם המטופל למד משהו חדש, אלא מהו היקף הלמידה: האם היא נשארת קשורה למצב המסוים, או משנה גם את הניבויים הרחבים יותר שבאמצעותם הוא מפרש את עצמו ואת העולם?
במצב כזה עשויות להתאים התערבויות המכוונות באופן ישיר יותר למשמעות שהמטופל מייחס לחוויה: CPT למשל (Cognitive Processing Therapy), מתמקדת בזיהוי ובעיבוד של נקודות תקיעות — אמונות נוקשות שהתפתחו בעקבות הטראומה ביחס לעצמי, לאחרים ולעולם שמעוררות רגשות כמו אשמה, בושה וכעס — ובגיבוש פרשנויות מורכבות וגמישות יותר. בהמשך הטיפול מוקדשת עבודה שיטתית לנושאים מרכזיים שנפגעים בעקבות טראומה – ביטחון, אמון, שליטה, הערכה עצמית ואינטימיות – במטרה לבנות מחדש תפיסות מסתגלות בכל אחד מתחומים אלו (Resick et al., 2016).
מנקודת המבט המוצעת כאן, עבודה זו עשויה לתרום להגמשתם ולעדכונם של הניבויים הרחבים יותר שבאמצעותם המטופל מפרש את עצמו ואת העולם. גם NET, טיפול נרטיבי בחשיפה, מסייע לבניית נרטיב אוטוביוגרפי רציף, שמשלב את האירועים הטראומטיים עם אירועי חיים חיוביים ומשמעותיים. במהלך הפגישות המטופל מתבקש לספר את סיפור חייו מן הילדות ועד ההווה, תוך עיבוד מפורט של הזיכרונות הטראומטיים ושילובם בהקשר רחב של חייו (Neuner et al., 2018).
א' כבר מסוגל לצאת למסעדה, וגם יודע שלא בכל יציאה מהבית מתממש איום. כלומר, נוצרה התנסות חדשה. עם זאת, עומדת לרשותו רק דרך פעולה אחת: לשבת מול הדלת, לזהות יציאות ולסרוק את החדר. השאלה כאן אינה רק האם א' מסוגל להיכנס למסעדה, אלא באילו אופנים הוא מסוגל לשהות בה.
לעיתים, במהלך הטיפול, חל שינוי מסוים בהבנה של המטופל ובאופן שבו הוא מעריך את הסכנה, אך דרכי הפעולה שלו נשארות מצומצמות ונוקשות, מה שעשוי לעורר תסכול הן אצל המטופל והן אצל המטפל. בתהליך ההיסק, פעולה היא אינה רק תוצאה של ניבוי; אלא גם דרך לדגום את העולם. כאשר המערכת בוחרת שוב ושוב באותה מדיניות פעולה, היא נחשפת שוב ושוב לטווח מצומצם של התנסויות ומידע, ולכן גם האפשרות ללמוד על דרכי פעולה אחרות ועל תוצאותיהן מצטמצמת (Friston et al., 2017; Linson et al., 2020; Parr et al., 2022).
לפיכך, השאלה הקלינית תבדוק האם המערכת ממשיכה להפעיל שוב ושוב מדיניות הישרדותית — בדיקה, סריקה, הימנעות, הכנה, קיפאון או הסתגרות — גם כאשר המידע השתנה, או שגם דרכי פעולה אחרות, המאפשרות תגובה גמישה יותר, נעשות זמינות.
במצבים שבהם רפרטואר הפעולה נותר מצומצם, ניתן להפנות את ההתערבות גם לתרגול מכוון של דרכי פעולה חדשות. חשיפה חיה מתוך פרוטוקול PE עשויה לתרום לכך, כאשר המוקד אינו רק בשאלה האם הסכנה שנובאה התממשה, אלא גם בהתנסות בפעולות שלא היו זמינות למטופל קודם לכן. א' עשוי, למשל, לשבת במסעדה במקום שאינו פונה אל הדלת, להפחית בהדרגה את הסריקה או להישאר בשיחה גם כאשר מתעוררת דריכות. מנקודת המבט המוצעת כאן, התנסויות כאלה מאפשרות לתרגל מדיניות פעולה חלופית ולא רק לבחון ניבוי של סכנה (Foa et al., 2007).
מזווית אחרת, SE וSP, שתוארו לעיל, מפנות תשומת לב גם לדחפים מוטוריים ולדפוסי פעולה גופניים שהתבססו סביב חוויית האיום. בSE המטופל עשוי לזהות נטייה אוטומטית להתכווץ, לקפוא, להתרחק או להתגונן, ולהתנסות בהדרגה בתנועות ובתגובות חלופיות (Ogden et al., 2006; Ogden & Fisher, 2015; Payne et al., 2015). מנקודת המבט המוצעת כאן, עבודה זו עשויה להרחיב את מגוון דרכי הפעולה הזמינות למערכת.
ארבע השאלות הקליניות מציעות אפוא מיקוד בצמתים שונים של תהליך הלמידה, החל מן האפשרות להעמיד ניבויים במבחן ועד להרחבת דרכי הפעולה. הטבלה הבאה מרכזת את השאלות, ומדגימה כיצד הן עשויות להתבטא בחדר הטיפול ואילו היבטים קליניים ניתן לברר באמצעותן.
ארבע השאלות שהוצגו עשויות לסייע בגיבוש השערה קלינית זמנית לגבי תהליכים המגבילים את הלמידה בשלב הנוכחי של הטיפול. ההשערה הקלינית היא אינה קביעה שלמטופל יש "בעיה בטעות ניבוי” או "בעיה בהקצאת דיוק”, אלא היא ניסוח זמני ופונקציונלי של האופן שבו תהליכים אלה עשויים לפעול יחד ולצמצם את האפשרות ללמידה חדשה אצל המטופל המסוים בזמן המסוים. השערה זו אמורה להוביל גם לציפייה קלינית שניתן לבחון: אם נתערב בתהליך שלהערכתינו מגביל את הלמידה, איזה שינוי נצפה לראות?
בחירת ההתערבות נגזרת מן ההשערה הקלינית, ומאפשרת לבחון אותה. אם אנו משערים, למשל, כי ההימנעות של א' ממפגש עם הזיכרון הטראומטי מצמצמת את האפשרות ללמידה חדשה, נבחר התערבות שתאפשר מגע טיפולי עם הזיכרון. עם זאת, עצם השלמת החשיפה אינה מספיקה כדי לקבוע שהתרחשה למידה. נרצה לבדוק האם א' גילה שהוא מסוגל להיזכר בזיכרון הטראומטי מבלי להתפרק, והאם ההתנסות הזאת משפיעה על האופן שבו הוא פוגש את הזיכרון גם מחוץ לחדר הטיפול.
בנוסף, תגובת המטופל להתערבות היא אפוא מידע קליני חשוב. היא אינה מאששת או מפריכה באופן חד-משמעי מנגנון היסקי מסוים, אך היא יכולה לתמוך בהשערה הקלינית, להחליש אותה או להצביע על הצורך לעדכנה. כאשר השינוי שציפינו לו אינו מתרחש, יש לבחון מחדש הן את ההשערה והן את התנאים שבהם יושמה ההתערבות: האם התהליך שאליו כיוונו אכן מגביל את הלמידה, והאם ההתערבות יצרה בפועל את התנאים הדרושים להשפיע עליו? (Kazdin, 2007; Hofmann & Hayes, 2019).
אצל א', למשל, ההמשגה הראשונית עשויה להצביע על כך שהימנעות מזיכרון הפיצוץ וממצבים הנתפסים כבלתי מוגנים מצמצמת את האפשרות לפגוש מידע חדש. עם זאת, במהלך חשיפה עשוי להתברר כי אותות גופניים של עוררות מקבלים משקל כה רב עד שהוא מתקשה להבחין במידע אחר. במצבים אחרים, א' עשוי לזהות כי הסכנה שצפה לא התממשה, אך לפרש זאת כהתנסות חריגה שלא משנה את האופן הרחב שבו הוא מפרש את העולם. גם כאשר חל שינוי מסוים בהבנה, רפרטואר הפעולה שלו עשוי להישאר מצומצם והוא ימשיך לסרוק, לבדוק ולחפש שליטה.
במובן זה, אותן ארבע נקודות התבוננות ששימשו לגיבוש ההשערה הקלינית יכולות לשמש גם להערכת השינוי: האם ניבויים שבעבר כמעט לא עמדו למבחן נעשים פתוחים יותר לבדיקה? האם מידע חדש מצליח להשפיע יותר על פירוש החוויה? האם הלמידה מתרחבת מעבר למצב המסוים ומשנה את האופן שבו המטופל מפרש את עצמו ואת העולם? והאם רפרטואר הפעולה נעשה גמיש יותר?
שינוי כזה עשוי להופיע עוד לפני היעלמות מלאה של הסימפטומים. א' עדיין עשוי להיבהל מרעש פתאומי, אך כעת הוא מסוגל להבחין בעוררות, לבדוק את ההקשר ולהמשיך בפעולתו. הוא עדיין עשוי לחוות זיכרון כואב, אך אינו נדרש עוד לעצור מיד את המגע עמו. הסכנה עדיין אפשרית בעולמו, אך אינה עוד ההסבר היחיד הזמין לכל אות עמום.
מנקודת מבט זו, התקדמות בטיפול אינה מתבטאת רק בכך שהמערכת מנבאת עולם בטוח יותר. מטרה כזו אינה תמיד מציאותית, ובוודאי לא לאחר שהמטופל למד מניסיונו כי סכנה אכן קיימת. השינוי העמוק יותר עשוי להיות בכך שמערכת ההיסק נעשית גמישה יותר: מסוגלת להעמיד ניבויים במבחן, לתת משקל למידע חדש, לעדכן את האופן שבו היא מפרשת את העצמי ואת העולם, ולבחור מתוך מגוון רחב יותר של דרכי פעולה.
תיאוריות המוח המנבא אינן מציעות שיטת טיפול חדשה ב-PTSD, וגם אינן מחליפות את הידע שנצבר ביחס לטיפולים מבוססי ראיות. תרומתן האפשרית היא בהצעת מסגרת נוספת להמשגה קלינית: מסגרת המסייעת לברר מה מגביל את השינוי אצל המטופל ברגע נתון, לדייק את בחירת מוקד ההתערבות, ולהעריך כיצד מתבטא השינוי לאורך הטיפול.
מנקודת מבט זו, השאלה אינה בהכרח איזו שיטת טיפול מתאימה יותר, אלא מה מגביל את המטופל בלמידה חדשה. לאורך הטיפול אפשר לחזור לארבע שאלות: האם הניבויים של המטופל מקבלים אפשרות לעמוד במבחן? איזה מידע מקבל משקל בתהליך ההיסק? האם הלמידה החדשה מתרחבת ומשנה את האופן שבו המטופל מפרש את עצמו ואת העולם? והאם דרכי פעולה גמישות יותר זמינות עבורו יותר ויותר?
שאלות אלה אינן אלגוריתם לבחירת טיפול, ואינן מחלקות מטופלים לארבעה סוגים שונים. אלא, הן מציעות נקודות התבוננות בתהליך למידה דינמי ומעגלי. חלק מהתהליכים עשויים לפעול במקביל אצל אותו מטופל, ומשקלם עשוי להשתנות לאורך הטיפול. משום כך, ההמשגה הקלינית המוצעת כאן היא בהכרח זמנית: היא מנסה לנסח מה מגביל את הלמידה ברגע נתון ומה אנו מצפים שישתנה אם ההתערבות שבחרנו אכן תשפיע על תהליך זה.
לסיכום, ייתכן שזו תרומתן המרכזית של תיאוריות המוח המנבא לחדר הטיפול: הן מציעות לראות את הפסיכותרפיה לא רק כאוסף של טכניקות המכוונות להפחתת סימפטומים, אלא כמרחב שבו מערכת הלמידה של המטופל יכולה לשוב ולפגוש מידע, לבחון ניבויים, לעדכן את האופן שבו החוויה מקבלת משמעות, ולהרחיב את דרכי הפעולה הזמינות לה. ניתן לומר כי מטרת הטיפול אינה ללמד את המטופל שהעולם בטוח, אלא לסייע לו לפתח מערכת גמישה יותר, המסוגלת להמשיך ללמוד גם לאחר שחווה עד כמה העולם עלול להיות מסוכן.
ד"ר הדס מור-אופק היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת ומדריכה, ומנהלת תוכניות הכשרה בפסיכותרפיה. בעבודתה הקלינית והמקצועית עוסקת באינטגרציה בין גישות פסיכותרפויטיות, בתהליכי שינוי ולמידה בפסיכותרפיה וביישומן של תיאוריות עכשוויות של המוח המנבא בחשיבה הקלינית. מתמחה בטיפול בטראומה ומשמשת כמדריכה במרפאת תעצומות, לטיפול בחיילים פוסט-טראומטיים. חברה באיט"ה, האיגוד הישראלי לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, וב-NPSA, החברה הבינלאומית לנוירופסיכואנליזה.
תודה לד"ר טלי סמסון על תהליך החשיבה המשותף שבבסיס מאמר זה.
מור אופק, ה. (2021א). יש נביא בעירו: תיאוריית הקידוד המנבא בחדר הטיפול. בטיפולנט.
American Psychiatric Association. (2022). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed., text rev.). American Psychiatric Association Publishing
Chamberlin, D. E. (2019). The predictive processing model of EMDR. Frontiers in Psychology, 10, 2267
Clark, A. (2013). Whatever next? Predictive brains, situated agents, and the future of cognitive science. Behavioral and Brain Sciences, 36(3), 181–204
Clark ,A. (2019). Surfing Uncertainty: Prediction, Action and the Embodied Mind. NY: Oxford University Press
Cohen, J. A., Mannarino, A. P., & Deblinger, E. (2017). Treating trauma and traumatic grief in children and adolescents (2nd ed.). Guilford Press.Foa, E. B., Hembree, E. A., & Rothbaum, B. O. (2007). Prolonged exposure therapy for PTSD: Emotional processing of traumatic experiences—Therapist guide. Oxford University Press
Friston, K. (2010). The free-energy principle: A unified brain theory? Nature Reviews Neuroscience, 11(2), 127–138
Friston, K. J., FitzGerald, T., Rigoli, F., Schwartenbeck, P., O’Doherty, J., & Pezzulo, G. (2017). Active inference: A process theory. Neural Computation, 29(1), 1–49
Hofmann, S. G., & Hayes, S. C. (2019). The future of intervention science: Process-based therapy. Clinical Psychological Science, 7(1), 37–50
Hohwy, J. (2013). The predictive mind. Oxford University Press
Holmes, J., & Nolte, T. (2019). “Surprise” and the Bayesian brain: implications for psychotherapy theory and practice. Frontiers in Psychology, 10, 592
Hubatka, P., & Řiháček, T. (2025). Common factors viewed through the lens of the active inference framework: A mapping review. Frontiers in Psychology, 16, Article 1560893
Hundt, N. E., Harik, J. M., Barrera, T. L., Cully, J. A., & Stanley, M. A. (2016). Treatment decision-making for posttraumatic stress disorder: The impact of patient and therapist 728characteristics. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 8(6)
Kabat-Zinn, J. (1990). Full catastrophe living: Mindfulness-based stress reduction: Using wisdom of your body and mind to face stress, pain, and illness the
Kazdin, A. E. (2007). Mediators and mechanisms of change in psychotherapy research. Annual Review of Clinical Psychology, 3, 1–27
Kline, A. C., Cooper, A. A., Rytwinski, N. K., & Feeny, N. C. (2018). Long-term efficacy of psychotherapy for posttraumatic stress disorder: A meta-analysis of randomized controlled trials. Clinical Psychology Review, 59, 30–40
Kube, T., Berg, M., Kleim, B., & Herzog, P. (2020). Rethinking post-traumatic stress disorder—A predictive processing perspective. Neuroscience & Biobehavioral Reviews, 113, 448–460
Laukkonen, R. E., & Slagter, H. A. (2021). From many to (n)one: Meditation and the plasticity of the predictive mind. Neuroscience & Biobehavioral Reviews, 128, 199–217
Levine, P. A. (2010). In an unspoken voice: How the body releases trauma and restores goodness. North Atlantic Books
Lewis, C., Roberts, N. P., Gibson, S., & Bisson, J. I. (2020). Dropout from psychological therapies for post-traumatic stress disorder (PTSD) in adults: Systematic review and meta-analysis. European journal of psychotraumatology, 11(1) 1709709
Linson, A., & Friston, K. J. (2019). Reframing PTSD for computational psychiatry with the active inference framework. Cognitive Neuropsychiatry, 24(5), 347–368
Linson, A., Parr, T., & Friston, K. J. (2020). Active inference, stressors, and psychological trauma: A neuroethological model of (mal)adaptive explore–exploit dynamics in ecological context. Behavioural Brain Research, 380, 112421
Martin, A., Naunton, M., Kosari, S., Peterson, G., Thomas, J., & Christenson, J. K. (2021). Treatment guidelines for PTSD: A systematic review. Journal of Clinical Medicine, 10(18), 4175 Marzillier, J. S. (2014). The trauma therapies. Oxford University Press (UK)Neill, E., Zarling, A., & Weems, C. F. (2025). A qualitative study of therapists’ use of empirically supported techniques for PTSD. Frontiers in Psychology, 16, Article 1542478
Neuner, F., Elbert, T., & Schauer, M. (2018). Narrative Exposure Therapy (NET) as a treatment for traumatized refugees and post-conflict populations. In Mental health of refugee and conflict-affected populations: Theory, research and clinical practice (pp. 183–199). Springer International Publishing
Northoff, G. (2019). Lessons From Astronomy and Biology for the Mind—Copernican Revolution in Neuroscience. Front. Hum. Neurosci. 13:319
Ogden, P., & Fisher, J. (2015). Sensorimotor psychotherapy: Interventions for trauma and attachment. W. W. Norton
Ogden, P., Minton, K., & Pain, C. (2006). Trauma and the body: A sensorimotor approach to psychotherapy. W. W. Norton
Parr, T., Pezzulo, G., & Friston, K. J. (2022). Active inference: The free energy principle in mind, brain, and behavior. MIT Press
Payne, P., Levine, P. A., & Crane-Godreau, M. A. (2015). Somatic experiencing: Using interoception and proprioception as core elements of trauma therapy. Frontiers in Psychology, 6, 93
Putica, A., Felmingham, K. L., Garrido, M. I., O’Donnell, M. L., & Van Dam, N. T. (2022). A predictive coding account of value-based learning in PTSD: Implications for precision treatments. Neuroscience & Biobehavioral Reviews, 138, 104704
Resick, P. A., Monson, C. M., & Chard, K. M. (2016). Cognitive processing therapy for PTSD: A comprehensive manual. Guilford Publications
Schwartzkopff, L., Gutermann, J., Steil, R., & Müller-Engelmann, M. (2021). Which trauma treatment suits me? Identification of patients’ treatment preferences for posttraumatic stress disorder (PTSD). Frontiers in Psychology, 12, Article 694038
Segal, Z. V., Williams, J. M. G., & Teasdale, J. D. (2013). Mindfulness-based cognitive therapy for depression (2nd ed.). Guilford Press
Seth, A. K., & Friston, K. J. (2016). Active interoceptive inference and the emotional brain. Philosophical Transactions of the Royal Society B: Biological Sciences, 371(1708), 20160007
Shapiro, F. (2018). Eye movement desensitization and reprocessing (EMDR) therapy: Basic principles, protocols, and procedures (3rd ed.). Guilford Press
Simmons, C., Meiser-Stedman, R., Baily, H., & Beazley, P. (2021). A meta-analysis of dropout from evidence-based psychological treatment for post-traumatic stress disorder (PTSD) in children and young people. European Journal of Psychotraumatology, 12(1), Article 1947570. Sloan, D. M., & Marx, B. P. (2019). Written exposure therapy for PTSD: A brief treatment approach for mental health professionals. American Psychological Association
Smith, R., Badcock, P., & Friston, K. J. (2022). Recent advances in the application of predictive coding and active inference models within clinical neuroscience. Psychiatry and Clinical Neurosciences, 76(9), 440–450
Sprevak, M. (2024). Predictive coding I: Introduction. Philosophy Compass, 19(1), e12950
Thompson-Hollands, J., Marx, B. P., & Sloan, D. M. (2019). Brief novel therapies for PTSD: Written exposure therapy. Current Treatment Options in Psychiatry, 6(2), 99–106
Varker, T., Jones, K. A., Arjmand, H. A., Hinton, M., Hiles, S. A., Freijah, I., Forbes, D., Kartal, D., Phelps, A., Bryant, R. A., McFarlane, A., & O’Donnell, M. L. (2021). Dropout from guideline-recommended psychological treatments for posttraumatic stress disorder: A systematic review and meta-analysis. Journal of Affective Disorders Reports, 4, Article 100093
Villiger, D. (2025). An integrative model of psychotherapeutic interventions based on a predictive processing framework. Journal of Contemporary Psychotherapy, 55(1), 39-49
Wilkinson, S., Dodgson, G., & Meares, K. (2017). Predictive processing and the varieties of psychological trauma. Frontiers in Psychology, 8, 1840
Yunitri, N., Chu, H., Kang, X. L., Wiratama, B. S., Lee, T. Y., Chang, L. F., Liu, D., Chen, R., Tseng, P. T., & Chou, K. R. (2023). Comparative effectiveness of psychotherapies in adults with posttraumatic stress disorder: A network meta-analysis of randomised controlled trials. Psychological Medicine, 53(13), 6376–6388
