הרזולוציה של ההיעדר: סקירת הספר 'אימת הנפילה'

פרופ' דנה אמיר

"אני מגלה שיש תנועה בהיעדר. זה לעולם אינו אותו היעדר.

ואולי יש דרגות בהיעדר, וכשיש יותר היעדר, הוא עשוי להשיב

נוכחות ולתת פנים למה שנתפס או נחווה אי אז כמחסור."

(בן נפתלי,2019; 173-174)

כוחו הגדול של הספר "אימת הנפילה: מחשבות על מצבים מנטליים ראשוניים" מאת אלינה שלקס, הוא ברזולוציה העדינה שהוא מציע, כשהוא מתבונן בתופעות נפשיות מגוונות דרך הפריזמה או דרך השפה של המצבים המנטליים הראשוניים. הפריזמה הזו יוצרת הגדלה או הגברה מסוג מסוים, מלאכת "זום־אין" עדינה ומדויקת על תהליכים המתגלים דרכה במלוא מורכבותם ושבריריותם. פרקי הספר יוצרים מעין מניפה של תופעות נפשיות "חורגות:" אימת נפילה, זמניות שבורה, אל־זמניות, זמניות סטריאוטיפית, שיממון נפשי, היפוכונדריה וחלימה היפוכונדרית בהקיץ, כפילות, ומה ששלקס מכנה "נידֹונּות לחיים." להלן אנסה להתייחס לרעיונות המרכזיים של כל פרק בנפרד, כדי לכנס בסופו של דבר את הממדים השונים האלה לאמירה אחת על המשותף להתבוננויות השונות בתוכם.

הפרק הראשון פורש את המצע המכונן של הספר ומציג מעין "מקרא מפה" המאפשר להשתמש בו, הן כמצג רעיוני בפני עצמו והן כעזר שכנגד, בתוך כדי קריאת הפרקים הבאים אחריו ובתוך ניסיון לחדד את סוג ה"קירוב" הייחודי שתובעת ההתבוננות במצבים המנטליים הראשוניים.

הפרק השני עוסק באימת הנפילה ובהגנות שהנפש והגוף מקימים כנגדה, כלומר בכל סוגי הקריסה לתוך הכבידה וההתגברות על הכבידה כמייצגים סוגים שונים של חרדות וסוגים תואמים של הגנות מאניות המתייצבות כנגדן. דרך תיאור המקרה מוצג עולם יחסים של התמזגות צפופה, המאופיין בהיעדר חוויה של תלת־ממדיות ושל מרחב פנימי לעיבוד תהליכים נפשיים, עולם שטוח שבתוכו ההגנה הרווחת היא הזדהות דביקה המוקמת כחוצץ אחרון מפני נפילה ללא סוף. היעדרו של מה ששלקס מכנה, בעקבות אנדרה גרין ודונלד ויניקוט "אובייקט תומכה" (שמטרתו לאפשר את ההזדקפות) הופך את הסובייקט לסובייקט המושלך מתוך הפנים שלו עצמו או מתוך כל אפשרות של פְנים. באמצעות נקודת המבט הייחודית המוצגת בפרק, נתפסים נוגדני הנפילה, משאלות הדאייה והמעוף, לא רק כניסיון להתגבר באופן אומניפוטנטי על חרדת הנפילה והקריסה, אלא כביטוי למשאלה לחזור לתחושת הציפה שברחם, למצב הראשוני שבו אין משמעות לכוח הכבידה או למגבלות הזמן והמרחב.

הפרק השלישי של הספר עוסק בממד הזמן במצבים מנטליים ראשוניים, ובאופן ספציפי יותר בשלושה מצבי צבירה זמניים ואל־זמניים: חוויית הזמן כשבור, כמקוטע וכחסר משמעות; חוויה של אל־זמניות; וחוויה של התייחסות נוקשה, חזרתית ומעגלית לזמן הנתפס כקפוא. הרעיון העיקרי של הפרק הזה הוא, שכשחוויית הזמן הופכת חוויה שולטת, כשהזמן הופך ממצע או מרקע לאובייקט בפני עצמו התובע התייחסות מובחנת, הדבר חושף שבר פנימי כמוס. ההתייחסות של שלקס לחוויית הזמן היא כאל נייר לקמוס המסמן אזורי שבר ספציפיים והגנות ייחודיות שהנפש מציבה כנגדם. הפרק עוסק אפוא באופנויות הזמן השונות בתוך השעה הטיפולית, ובאופן ספציפי בשלושה אופנים שבהם ההפרעה בתנועתיות הטבעית בין האופנויות הללו חושפת חוויית שבר פנימי שמקורותיה בזמן קדום. המקרה הראשון חושף חוויה של זמן שבור. שלקס כותבת בהקשר הזה: "יכולתי לקלוט את עומק חווייתה [של המטופלת] שהזמן שבור, שכל רגע קיים בפני עצמו, ללא חוויה של קשר ורציפות בין רגע לרגע, בין עבר להווה ולעתיד, ושהחוויה הטמפורלית הזאת מגלה את עומק החוויה העצמית המקוטעת והמחוררת שלה, כאילו היא מאבדת את זהותה ברווחים שבין השניות" (עמ' 88).

לעומת זאת, תיאור המקרה השני מתמקד ב"מצבים שבהם חוויות האל־זמניות מופיעות בתדירות קיצונית (O'Shaughnessy, 1992) שיוצרת מידה מסוימת של הישאבות לתוכן והתמכרות אליהן, מעין היכלאות בתוך ההווה, ההשתקעות בתחושה של הווה מתמשך מונעת את תחושת הזרימה הבלתי פוסקת של הזמן. באופן סמוי שוללת השתקעות זו הן את העבר, הטומן בחובו אובדנים וטראומות, והן את העתיד, הטומן בחובו את עובדת המוות" (עמ' 95). בשונה מהזמן השבור במקרה הראשון שנזכר לעיל, ההווה האל־זמני המתואר במקרה השני איננו מגלם את השברים של העבר, אלא משמש כחוצץ מפניהם. גם כאן משמשת ההתייחסות הייחודית הזו לזמן כנייר לקמוס, אך הפעם הוא אינו מסמן את השבר עצמו, אלא את הצלקת שהוא הותיר אחריו. צלקת המתייצבת כרקמת עור מעובה, מגוננת, כנגד האפשרות של דימום אין־סופי. אופנות הזמן השלישית היא "זמן קפוא וטקסי [ש]מאפיין מצבים נפשיים שבהם בולט 'כיס' חווייתי אוטיסטי" (עמ' 99). באמצעות תיאור המקרה השלישי שלקס מדגימה "עצירה מושעית בזמן, ללא תנועה רגשית ומחשבתית", המתחלפת ב"רגעי דיבור קונקרטי מאוד, חוזר על עצמו שוב ושוב" (עמ' 100). 

באמצעות ההתבוננות בחוויית הזמן והמרחב הספציפית של המטופלת, שלקס מדגימה את מלאכת השִחזור העדינה של המאבק שלה כנגד אימת אובדן הרצף והזיכרון, מחד גיסא, וכנגד אימת המפגש עם הרצף הטראומטי של חייה, מאידך גיסא. אם כן, הזמניות הפתולוגית המתוארת בפרק הזה, על כל אופנויותיה, היא מצד אחד צורה של הזרה, ומצד אחר היא משמשת כקירוב הגדול ביותר לתצורות נפשיות ראשוניות שלא נרשמו אלא מתוך היעדרן. כפי שניתן להבין מדבריה של שלקס עד כה, מידת הבולטות של ההתייחסות לזמן שונה בין מצבים שבהם קיימת יכולת מפותחת להסמלה ובין מצבים מנטליים ראשוניים. במצבים המפותחים יותר ההתייחסות לזמן היא לרוב מצע או רקע, ואילו במצבים הראשוניים יותר הזמן מקבל מעמד שונה לחלוטין, מעמד של אובייקט בפני עצמו. ייתכן שזה חלק מהשבר ההתפתחותי, או מהעצירה ההתפתחותית הראשונית, ההופכים על פיהם את יחסי הדמות–רקע ולמעשה מעניקים לגורמים (כמו הזמן), שבכל מצב אחר היו בחזקת רקע, שקופים ומובנים מאליהם, מעמד "חיצוני," מעמד עצמאי, מעמד של דמות. מה שאנחנו נוהגים לתפוס כבסיס או כמצע לתנועה ולחשיבה, הופך אפוא למשימה התפתחותית בפני עצמה, התובעת התייחסות שונה והתייצבות קלינית שונה בתכלית. הטיפול במקרים המובאים כאן איננו עוסק בשבר במבנים קיימים, אלא ביצירת תנאי אפשרות להקמת מבנים נפשיים בכלל. לכן הזמן איננו ממד מלווה של הקיום, אלא הוא בגדר מטלה התפתחותית, הישג שיש להשיג: יש ליצור תחושה של זמן לא שבור, או של זמניות תקינה, או של זמן שאיננו מעגלי. אך לשם כך, כפי ששלקס מדגימה, יש להתייחס לזמן באופן אחר, או לזהות את מעמדו האחר הן בתוך הטקסט של המטופל והן בתוך הטקסט הטיפולי.

הפרק הרביעי של הספר עוסק בשיממון הנפשי מתוך התמקדות באסטרטגיות ההתגוננות מפניו, כלומר באופנים שבהם יוצרת הנפש מעין קונכייה מגוננת המאפשרת הימנעות (a-void) מחוויית הִריק וחוסר התוחלת. קוטב אחד של התגוננות מפני חוויית השיממון הנפשי כולל שימוש במה ששלקס מכנה "מעטפות ריגוש" ו"פנטזיות של לידה מחדש," קרי שימוש בריגושים חושיים ונרקיסיסטיים המשמשים כפקקים הסותמים חוויה של תהום ריקה חסרת תחתית, ואילו הקוטב האחר מגייס אסטרטגיות קצובות, נשלטות יתר על המידה וחסרות חיות. אחת ההבחנות החשובות שהפרק הזה מחדד היא ההבחנה בין "הלאכלומיות" - חלל ריק, פסיבי, הנכון להתמלא בייצוגים - ובין תופעת "החור השחור" שהתכונה העיקרית שלה היא ההישאבות לתוך תהום חוסר הקיום. לעומת הלאכלומיות, המניחה את קיומו של מכָל פנימי שיש לו גבול חיצוני ברור ויכולת לספוג פנימה, כלומר המבנה שלו תלת־ממדי, אפילו אם הוא פסיבי באיכויותיו, החור השחור, האופייני למקרים הרגרסיביים יותר ששלקס ממקמת על הספקטרום הפסיכוטי ועל הספקטרום האוטיסטי, איננו נחווה כריקנות סטטית פסיבית, אלא כ"משיכה צנטריּפֶטלית הקורסת בעוצמה אדירה לתוך הריק" (Grotstein, 1990: 257). בתוך המצבים האלה מבנים ומקצבים המופנמים באופן תקין כייצוגים יציבים משמשים כאובייקטים אוטיסטיים, וכך, כפיצוי על תת־ההבניה של גרעין האני, מתפתחת הבניית־יתר של הפריפריה של האני ונוצרת קליפה חיצונית נוקשה המגוננת מפני אימת ההיעלמות.

הפרק החמישי של הספר, אולי המרתק שבהם, עוסק בקשר שבין היפוכונדריה וחלימה בהקיץ. בפרק הזה שלקס מציעה כי "העיסוק ההיפוכונדרי בגוף עשוי להיות רב, עד שבמופעו הקיצוני הוא עלול להוביל לנסיגות כמו־אוטיסטיות אל תוך עולם של תשומת לב מוגברת לתחושות גופניות, עולם שבו חלימה בהקיץ על מחלה, על הדרדרות פיזית ועל חרדה מציפה שתתפתח בתגובה להידרדרות מדומיינת זו יוצרת קיום מנותק וכואב מאוד" (עמ' 132). את המצב הזה היא מציעה לכנות (בפרפרזה על ההלוצינציה השלילית של גרין) "היפוכונדריה שלילית", קרי מצב של היעדר השקעה רגשית בגוף החי והבריא. בפרק הזה שלקס מציעה כמה דרכים להתייחס למשמעויות האפשריות של המצב ההיפוכונדרי, לדוגמה החרדה ההיפוכונדרית עשויה ליצור חיבור, מעוות ככל שיהיה, לגוף שהיה בעבר מושהה או מוכחש. לחלופין, "תשומת הלב המקיפה שלו [של הסובייקט] לתחושות גופניות ולתרחישים מדומיינים של חולי [הופכת] למעין מפלט נפשי אל תוך הגוף שבו הכאב המדומיין שומר בחיים על הקשר עם האובייקט הפולשני, ופעמים רבות האובייקט הפולשני מוכנס כך אל הפנטזיה שלהאיבר החולה" (עמ' 143). כאשר עוררות בלתי נסבלת או חוויות כואבות ובלתי יציבות מציפות את נפשו של התינוק או הילד, תתפתח היקשרות לכאב. כך במקום להיפרד מהאיכות הכואבת של נוכחות האובייקט ובמקום להתאבל על הפרידה הזו, מתפתחת היקשרות דביקה לאיכויות הגופניות והרגשיות המכאיבות שאפיינו את הנוכחות של האובייקט הזה. כאפשרות נוספת שלקס מציעה שרגישות היתר לכל סימן גופני עשויה לייצר תחליף לכמיהה לקבלת טיפול מסור; במקום שהזולת יספק את הכמיהה, הכמיהה מותקת לתוך הדאגה של הסובייקט עצמו כלפי הגוף. כך בעת ובעונה אחת משמשת ההיפוכונדריה כנשאית של החרדה הראשונית וכאמצעי להכחיש חרדה זו.

איך קשורה אפוא ההיפוכונדריה לחלימה בהקיץ? שלקס כותבת: "ההיפוכונדר מדמיין כיצד כל סימן זעיר של מצוקה גופנית וכל תסמין שולי יביאו לתוצאות הרות אסון וקטלניות. פעמים רבות, כפי שנוכחתי לראות עם כמה מטופלים, התרחיש המדומיין כולל מעין מצב נפשי דמוי טרנס שבו ההיפוכונדר נסחף אל תוך פנטזיה מפורטת שלפיה הוא (או אדם קרוב לו) יאובחן כסובל מחולי חמור; הוא מדמיין כיצד האיברים שלו ילכו וידרדרו, כיצד יבלה ימים ולילות בכאב ובייסורים בעודו עובר טיפולים רפואיים ואשפוזים ארוכים, מדמיין עד כמה בודד ומפחיד ירגיש במצבים כאלה. כשנרטיבים מסוג זה נחלמים בהקיץ במידה מופרזת, הם רוכשים מאפיינים אוטיסטיים, מכיוון שההיפוכונדר שוקע לתוך עולם הנשלט באמצעות תחושות גופניות, שעה שהוא מתנתק יותר ויותר מסביבתו ומבכה את קיומו המיוסר והמדומיין שעתיד להתרחש" (עמ' 132). פעמים רבות תרחישי חולי הנחלמים בהקיץ עוטים איכויות של חלימה ממש. בתוך החלימה הזו קיימת סתירה הניכרת בין התוכן המפחיד של הפנטזיה ההיפוכונדרית ובין האפקט וטון הדיבור המלווים את תיאור הפנטזיה במילים. שעה שהמטופלים הללו מדמיינים את האסון הגופני הצפוי, המנגינה והאפקט המלווים את הדיבור מעבירים תחושה של היסחפות לתוך מצב כמו חלימה המאופיינת בגודש של עוררות מזוכיסטית מכאיבה. שלקס מציעה שמערכת החשיבה של ההיפוכונדר היא תערובת של שכבות, שמקצתן רוויות פנטזיות מזוכיסטיות טעונות בסמלים ובמקצתן פעולת הדמיּון של תחושות גופניות והצלילה לתוכן יוצרות מעין מובלעת אוטיסטית הנעדרת פעילות סימבולית ומשמשת כחוצץ מפני פעילות כזו. גם כאן מתבטאת הרזולוציה הייחודית של פריזמת ההתבוננות על המצבים המנטליים הראשוניים: בשונה מן החשיבה ה"מפותחת" על חלומות בהקיץ כעל גרסה של הפנטזיה האדיפאלית על המשפחה הרומנטית האידיאלית, שלקס טוענת שהחלומות בהקיץ מהסוג הזה שייכים לסדר פרימיטיבי הרבה יותר, ולמעשה הם קונכיות רגרסיביות המאפשרות לסגת אל תוך עולמות מדומיינים. זוהי מעין "מעטפת חלימה בהקיץ" המפצה על היעדר או על כשל שלפונקציות הכלה בסיסיות.

הפרק השישי של הספר עוסק במטופלים שאינם יכולים לשאת את המפגש עם החיוניות שלהם עצמם ושל זולתם, חיוניות שעבורם היא עודפות חווייתית מציפה, מתקיפה ובלתי ניתנת לעיכול. אלה מקרים שבהם מידת החיוניות והחיבור, הן בין המטופלים לעצמם והן בין המטופלים למטפלים, צריכה להיות מווסתת בעדינות ובדיוק רב מאין כמוהו, שאם לא כן עלולה להיווצר מה ששלקס מכנה "רעלת טיפול", דהיינו מצב שבו הטמפרטורה הרגשית הקיימת בתוך החדר, הנובעת מחיוניותו של המטפל וממידת הקרבה בינו ובין מטופל, היא מעבר ליכולת העיכול של המטופל, ולכן המטופל חווה אותה כאסון, כהצפה קטסטרופלית. זהו מבט חדש ורענן על נושא התגובה הטיפולית השלילית, כשהדגש, כפי שבלט גם בפרקים הקודמים, איננו על הגרסה המפותחת של ההתנגדות, הנובעת ממבנה אישיותי מוגדר ומהקונפליקטים המאכלסים אותו, אלא על מצבים ראשוניים שבהם האחר החי מייצר בנוכחותו גודש מסוכן המאיים על גבולותיו השבריריים של הסובייקט ועל יכולת ההכלה שלו.

הפרק השביעי והאחרון של הספר עוסק בצל ככפיל קונקרטי ומטפורי של הקיום האנושי, ובמקרים שבהם הכפיל, הצל האנושי בדמותו של האחר, משבש את תהליך ההשתקפות של העצמי. בהקשר הזה שלקס מציעה שבמצבים רגרסיביים יש שהמטפל מתבקש לשמש ככפיל שקט של המטופל, כזה המוסר עצמו לתהליכי התערבבות אוסמוטית, סופג לתוכו חומרים נפשיים שלא עברו מנטליזציה ומעביר אותם תהליכי הבהרה ועיכול. כך מתרחשים בו־זמנית תהליכי הכפלה ובידול "בתקווה שההיווצרות החדשה המנטלית אצל המטפל תוכל בהדרגה לאפשר בידול, ולא רק הכפלה, גם ברמה הבין־אישית וגם בין המטופל ובין עצמו" (עמ' 190).

השימוש המגוון של שלקס לאורך הפרקים השונים בסרטים, במחזות וביצירות אומנות וספרות הופך את הדיון בהן להמשכם הטבעי של הרעיונות התאורטיים ושל התיאורים הקליניים כאחד. מול פעולת החישוף של פרטי הפרטים ישנה פעולה חוזרת ונשנית של עיטוף אנושי, המספק לפרטים הללו מעטפת מלכדת בדמות הקשר קליני ותאורטי עמוק ורחב. מעשה הכתיבה של שלקס הוא הפעלה רבת יופי של מעשה הטיפול הייחודי שהיא מציגה. לאורך פרקיו השונים של הספר הזה, שכן היא "מטפלת" ביצירות האומנות, בטקסטים הספרותיים וברעיונות התאורטיים שהיא דנה בהם באותה עדינות, באותה סובלנות, באותה סקרנות אנושית מלאת השראה שבהן היא מטפלת במטופליה. הספר הזה איננו עוסק רק ברזולוציה של ההיעדר, אלא הוא יוצר בתוך ההיעדר הזה תנועה, מבחין בדרגות השונות בתוכו ומעניק לו פָנים.

על הכותבת - פרופ' דנה אמיר

פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל, ראש מסלול הדוקטורט הבין-תחומי בפסיכואנליזה בחוג לייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה, משוררת וחוקרת ספרות.

מקורות

בן-נפתלי, מיכל, 2019. בגד מאש, בן שמן: כתר ספרים.