ד״ר אופיר לוי
חלומות טראומטיים מופיעים לעתים קרובות כחלק ממערכת הסימפטומים של נפגעי טראומה מורכבת, המתרחשת בתוך קשרים בינאישיים. הם נבדלים מחלומות רגילים בכך שהם משמרים ומפעילים זיכרונות מהטראומה, לעתים כפלשבקים חזותיים ו/או תחושות גופניות עזות.
מההיבט הפסיכודינמי, חלומות טראומטיים נתפסים כביטוי של טראומה בלתי מעובדת והם משקפים קונפליקט תוך נפשי שלא טופל כראוי. לרוב הם חלק ממערך סימפטומים רחב והם משמשים כניסיון לפתור את הקונפליקטים התוך נפשיים שהופעלו מחדש. אלא שהקונפליקטים המיוצגים דרך הסימפטומים הפוסט טראומתיים מקודדים כזיכרון פתולוגי המתפרץ אל התודעה ומאופיין בהיעדר יכולת לסימבוליזציה ופחד עז, המורגש בהווה. בהקשר של פוסט טראומה מורכבת בפרט, הם משקפים פגיעה ביכולת לתת אמון באחר ולקיים מערכות יחסים בינאישיות רציפות בהתבסס על הדדיות (לוי, 2008). לעיתים, זה הצומת בו מתקבלת ההחלטה לפנות לטיפול. את הפנייה לטיפול ניתן לקשור לתקווה של המטופל שהמטפל יסייע בעיבוד החלומות.
נקודת המוצא התיאורטית במאמר היא כי עיבוד החלום בעזרת המטפל, תוך ניסיון לזהות תהליכים נפשיים המייצגים את הדיאלקטיקה של התקווה, המתבטאת בין השאר דרך שלושה פרופילים של תקווה (לוי, 2011; Levi, 2017), מסייע להתמודדותו של המטופל הסובל מטראומה מורכבת. מטרתו של המאמר אפוא היא להדגים את תפקידה של התקווה בעיבוד החלום.
המאמר יכלול תיאור של הדיאלקטיקה של התקווה והפרופילים הנלווים אליה, תיאור הקשר בין תקווה וטראומה, סקירה קצרה של תיאוריות פסיכואנליטיות לניתוח חלומות הקשורות לתפיסת התקווה שתוצג בהמשך, והבחנה בין 'חלומות טראומטיים' וחלומות 'רגילים'. המאמר ילווה בדוגמאות קליניות אילוסטרטיביות.
בהתבסס על מחקרים איכותניים ותצפיות קליניות (לוי, 2011a, 2011b ו- Levi, 2013) מצאתי שתקווה היא תופעה דיאלקטית, המורכבת משלושה רכיבים, שלעיתים נתפסים כסתירות, וביניהם יש קשר רעיוני: האחד, "תופעת התקווה מודעת וגם בלתי מודעת" המתפתח, בין היתר, מתוך הזרקור המופנה לעבר ההורים, ובייחוד אל האֵם ואל התקוות המופנות אליה. במידה והיא 'נכשלת' בתפקודה מתגלה הסתירה השנייה. "תופעת התקווה מתפתחת אך גם נתקעת". תחת רכיב זה מגולם הרעיון שהתפתחותה התקינה של התקווה עשויה להתעכב עד כדי סכנה לעצירה (תקיעות), כמו למשל במקרה של טראומה שלא טופלה לאורך זמן כתוצאה מכשל תפקודי אימהי-סביבתי, או, להבדיל, בהתעללות מינית בילדות. שני הרכיבים שתוארו חוברים לרכיב השלישי: "תופעת התקווה מחזקת ומתחזקת אך גם מחלישה ונחלשת". תחת רכיב זה ישנו דגש על עוצמת השפעתה של הטראומה על התקווה, שנחלשת ומחלישה את יכולת ההתמודדות, לצד 'התארגנותה' של התקווה מחדש, תהליך שבו היא מתחזקת, ומחזקת את יכולת ההתמודדות.
הבסיס לתפיסתי את המושג תקווה מתבסס על מספר תיאוריות התפתחותיות שעסקו באופן ישיר או עקיף בתקווה. אפתח עם אריק אריקסון (1960), לפיו, תקווה היא משאב תוך נפשי, לא מודע ברובו, המתבטא בחיות ספונטאנית "המחזקת" את הפרט ומתבטאת ב'היווצרות' (epigenesis) (בין השאר של מטרות), התואמת למאפייני הסביבה בה הילד חי, וליכולותיו האישיות. היווצרות זו היא הבסיס למעבר שבין השלבים ההתפתחותיים. יחד עם זאת, המעבר בין השלבים כרוך באתגר התפתחותי, שעשוי להתבטא בכשלים במעבר, ואשר מהווים על פי אריקסון משבר. משבר זה מוביל גם להיתקעות התפתחותה של התקווה.
אריקסון השכיל לתאר כיצד התקווה הלא מודעת האופיינית לשלב הראשון של ההתפתחות, הופכת גם למשאב קוגניטיבי בשלב השלישי של ההתפתחות. החיבור בין השלב הראשון של ההתפתחות והשלישי, הבליט, להבנתי, את התפיסה האריקסיוניאנית המתוארת, ודרכה את התרומה להמשגת הדיאלקטיקה של התקווה.
התקווה שעומדת בבסיסו של השלב ההתפחותי הראשון "אמון בסיסי לעומת אי אמון" (trust vs. untrust), מתבטאת באמונה תמידית להשגת משאלות, למרות דחפים אפלים (dark urges) וזעם (rages). היא מהווה על פי אריקסון סגולה חיונית, כיוון שהיא מעוררת בוולד ובתינוק 'חיות' המתקיימת בכל אחד משמונת שלבי ההתפתחות, והיא מובילה ל'היווצרות' של משהו חדש הטמון במעבר שבין השלבים. אריקסון הדגיש כי התקווה של שלב זה היא תקווה ראשונית (proto-hope) והיא נשענת על המפגש הקיומי הראשון עם דמויות בוגרות אמינות ובעלת יכולות לספק הגנה מפני נזק וכאב, לצד סיפוק צרכים קיומיים בסיסיים.
בשלב ההתפתחותי השלישי בתיאוריה שלו, "אשמה לעומת יוזמה", מתפתחת לטענתו של אריקסון בקרב התינוק יכולת להציב מטרות המבטאות הבנה והסתגלות לסביבה בה הוא חי ומתפתח. מדובר בתהליך תוך נפשי, שבמרכזו התקווה – ש'דוחפת' לחקירת הסביבה ומעורבות בה. לא מדובר במטרות ברורות ומנוסחות 'היטב' המבטאות תהליך קוגניטיבי סדור, אלא במטרות שמאחוריהן ישנה פעילות נפשית ודחפית באופייה, שנועדה להוביל למימוש המטרות.
צ'ארלס סניידר, לעומת זאת, הגדיר את התקווה כתהליך קוגניטיבי, בו תהליכי למידה עומדים מאחורי ההתפתחות הקוגניטיבית שמובילה לחשיבה תקוותית (agency & pathway thinking). חשיבה זו, על פי סניידר, מתבססת על הצבת מטרות ואסטרטגיות (Snyder, 2000). אריקסון וסניידר איפוא, שהדגימו את החשיבות של המטרות מאחורי תקוותו של אדם, חיזקו, למרות ובגלל הבדלים ביניהם, את תפיסתי שתקווה היא תופעה התפתחותית המשלבת בין תהליכים לא מודעים ומודעים (קוגניטיביים), ולכן לא ניתן לדון בה באופן חד ממדי.
בהתבסס על תיאור התקווה בשלב הראשון להתפתחות של אריקסון, עשיתי שימוש בעיקר בתפיסתו של ויניקוט ובעקרונות של הפסיכואנליזה התייחסותית, לתיאור התפתחותה של התקווה בתוך מערכות יחסים בינאישיות.
תקווה היא תופעה המתחוללת מרגע יציאתו של התינוק לאוויר העולם. דרך 'העצמי הגרעיני' (nuclear self) (אפנהיימר, 1998) עימו התינוק נולד ואליו נספגות חוויות המשקפות ומייצגות את התקווה הלא מודעת, ובהמשך את התקווה הקוגניטיבית (מודעת). החוויות מבוססות על קשריו הראשוניים של התינוק והן מסייעות לו לחוש ולחוות את עצמו כחלק מהדרך הארוכה של התפתחות העצמי האמיתי ((true self (ויניקוט, 1960). קשריו הראשונים של התינוק עם העולם החיצון מתרחשים לרוב דרך האֵם (או דמות מטפלת) ומימושה של התקווה תלוי ביכולתה של האֵם להיות "טובה דיה" (good enough mother), בהתבסס על נוכחות רציפה ותוך הזדהות והתאמה לצרכיו. יכולתה של האֵם לאפשר לילדה להשתמש בה בתהליך התוודעותו לעולם (ויניקוט, 1971), תוך מתן סיפוק קבוע ורציף לצרכיו, מהווה את הבסיס להתבססותה של התקווה.
ויניקוט (1956) הוסיף בדרכו הפרדוקסלית, שתקווה עשויה להופיעה בתצורה של נטייה אנטי-חברתית, על רקע חסך התפתחותי-רגשי. עד אז, הנטייה הייתה לחשוב שאם ילד נוקט בפעולות אנטי-חברתיות על רקע החסכים שחווה, אזי הוא איבד כל תקווה, הוא התייאש מיכולתה של הסביבה לספק עבורו טיפול שנשלל ממנו. אלא שויניקוט רואה בפעולות אלה תקווה כפנייה אל הסביבה להשיב לו את ה"משהו הטוב" (שם, עמוד 160) שאבד. הנטייה האנטי-חברתית היא כמו מהדורה שנייה של הינקות והיא באה, לדעת ויניקוט, עם התקווה שאולי עכשיו הוא יפגוש בסביבה שתוכל לשאת אותו. זוהי תקווה לא מודעת לשיקום הקשר עם ה'סביבה', שכשלה ביכולתה להציב עבור הילד גבולות ברורים, מחזיקים, מכילים ואמינים (ויניקוט, 1960).
בנוסף, מצאתי ש"הדיאלקטיקה של תופעת התקווה" מתנהלת דרך שלושה פרופילים של תקווה הממחישים את אופיה ורציפותה של התקווה (לוי, 2011, Levi, 2017).
הפרופיל הראשון הינו "התקווה הפסימית" המאופיינת באוריינטציה לעתיד וברצון להתפתח ולהתקדם, ולצדו תחושת חרדה, עצב וחשש מרגעי משבר קטסטרופליים, המקשים על חיבור לתוצר הרגשי של התקווה (שמהותו תחושת חיוניות ואושר).
הפרופיל השני הוגדר כ"התקווה הנשאבת" המאפיינת בני אדם הזקוקים להשראה לתקוותם האבודה (המושהית) באמצעות האחר המשמעותי, הנושא בתפקיד של "מְשַמר" או "נושא" התקווה. תהליך זה של "שאיבת" התקווה מרמז על בחירה במסלול צמיחה אלטרנטיבי עבור העצמי ועבור התקווה, מסלול המאפשר להעצים את התקווה בעזרת האחר המתפקד כזולתעצמי (סטרוזייר, 2018).
הפרופיל השלישי הינו "התקווה הבשלה הבלתי תלויה", המסמל את התפתחותה המיטבית של תופעת התקווה, המקבילה להתפתחותו והתבססותו של העצמי האמיתי (ויניקוט, 1960). פרופיל זה מאפיין פרטים שעברו תהליך התפתחות תקין – במיוחד בינקות המוקדמת והמאוחרת – שהוביל להתעצבותה של התקווה לכדי גרעין פנימי מוצק שאליו הם פונים בין השאר, בשעת לחץ ומשבר. לבעלי פרופיל זה יכולת ליישם את תופעת התקווה באירועי החיים מגוונים, החל מבחירת מקצוע והתפתחות בו, בחירת בן/ בת זוג ובניית משפחה, וכלה באירועי משבר המחייבים תעצומות נפש והתמודדות עקבית, לעתים בתנאים קשים. התקווה הבשלה הבלתי תלויה, מאופיינת ביוזמה תוך נפשית-לא מודעת, וקוגניטיבית-מודעת, המבטאת את ההיבט האקטיבי של התופעה – במרחב ולאורך בזמן.
הפרופילים הללו באים לידי ביטוי בעיקר בתהליך הטיפולי וממחישים דרכו את הדיאלקטיקה של התקווה. הם משקפים תנועה בתוך מסגרת הטיפול שמתארת את התפתחות מערכת היחסים הבינאישית בין המטפל למטופל ואת התגלמות רכיבי הדיאלקטיקה. כך, ככל שגדלה רמת האמון בין המטפל למטופל, יוכל המטופל להפקיד את תקוותו "בידי המטפל" ובמהלך התפתחות נוספת של התקווה בטיפול יהיה ביכולתו לאסוף אותה מחדש ולהתבסס עליה במסגרת הטיפול ומחוץ לו (Levi, 2017). הדוגמה הקלינית שתובא בהמשך, תדגים בהרחבה את ביטויים של הפרופילים ורכיבי הדיאלקטיקה של התקווה.
חלק בלתי נפרד מתהליך ההתפתחות הינו התלות בסביבה, ובמקרים שהתפקוד הסביבתי נכשל, נחווית, על פי ויניקוט, טראומה (ויניקוט, 1960). הטראומה גורמת לפגיעה במבנה משמעות החיים הטמון בגרעין העצמי (אופנהיימר, 2000). ייצוגים פנימיים ובטוחים לכאורה, מתערערים, והעצמי נתפס כפגום וחסר ערך.
בין תקווה וטראומה ישנם יחסי גומלין. מצד אחד, תקווה דרושה להתמודדות עם השפעת הטראומה על נפשו של המטופל, ומצד שני, בשלבים הראשונים, היא 'נעדרת'. יכולות להיות לכך השפעות שליליות על תהליך עיבוד הטראומה ושילובה במערך החוויות האישיות של הפרט. כשהתקווה 'מגויסת' מחדש, היא הופכת לרכיב דומיננטי ומשמעותי בהתמודדות מוצלחת עם הטראומה.
אסכם את כל מה שתואר לעיל ביחס לתקווה, כי מדובר לתפיסתי בתופעה סובייקטיבית, רציפה ומתפתחת, המתבססת על היבטים תוך נפשיים לא מודעים המשתלבים עם היבטים מודעים-קוגניטיביים, ואלו מלווים את האדם לאורך כל שלבי חייו. התקווה מתקיימת בתוך מערכות יחסים בינאישיות ובמרחבים נפשיים מגוונים, ולה תפקיד ייחודי בסיוע להשלמת משימות ההתפתחות המתרחשות לאורך כל החיים לרבות ובפרט במצבי משבר לרבות אירוע טראומטי. או אז, התקווה, כמשאב נפשי פנימי, מסייעת להתמודדות עם המשבר וזאת לאחר שהיא התאוששה בעצמה מהשפעתו עליה. כל זאת דרך חיפוש משמעות ובהתבסס על היכולת לשאוב תקווה מהאחר ותוך קבלת האפשרות שההתמודדות לא תסתיים כמצופה, כלומר, האדם יגלה יכולת להתמודד עם תסכול וחרדה (Levi, 2013).
על פי ה–ICD-11, הפרעת דחק פוסט-טראומטית מורכבת עשויה להתפתח כתוצאה מחשיפה לאירוע או סדרת אירועים המאופיינים באיום קיצוני או באימה. האירועים הללו יכולים להיות מתמשכים או חוזרים (כמו התעללות מינית בילדות) ולעיתים הימלטות מהם היא קשה עד בלתי אפשרית (WHO, 2018).
לצורך אבחון של טראומה מורכבת מלאה ה-ICD-11 דורש שהפונה יסבול במשך מספר שבועות מסימפטומים השייכים לשלושת הקלסטרים של אבחון PTSD: חוויה מחדש (re-experiencing), הימנעות (avoidance) ועוררות (hyperarousal), בנוסך על סימפטומים הנחשבים ייחודיים לטראומה מורכבת:
(1) קשיים בויסות הרגשי (affect regulation)
(2) אמונות שליליות על העצמי (negative self-concept) המתבטאות בתחושות עיקשות של חוסר ערך, בושה, אשמה וכישלון
(3) קשיים בניהול ובשמירה על מערכות יחסים (interpersonal problems) על רקע קושי לתת אמון באחר ויצירת יחסי קרבה עימו ו/או קרבה לאחרים. כל הסימפטומים הללו מובילים לרוב ללקות משמעותית בתחומי תפקוד בין-אישיים.
כיוון שהפרעת לחץ פוסט טראומטית מורכבת מתרחשת בתוך יחסים ובשלבים התפתחותיים קריטיים (כמו במקרה של התעללות מינית בילדות), קורבנות הטראומה מאמצים דפוס הסתגלות חדש המתאפיין לעיתים בהימנעות ובצמצום בתוך קשרים בינאישיים. הפרט עסוק בתמרונים נפשיים – מודעים ובלתי מודעים בעת ובעונה אחת – שמטרתם הגבלה ודיכוי של מחשבות על העתיד (הרמן, 1994). כך, הוא אינו פנוי ואינו מסוגל להביא לידי ביטוי תהליכים תוך-נפשיים המהווים חלק מ"עבודת התקווה" (יעקובי, 1989).
הפנייה לטיפול במצבי טראומה מורכבת מסמלת מצד אחד את אובדן התקווה על רקע תחושת התקיעות הרגשית והפגיעה בתפקוד, ולצד זאת, את הפעלתנות של התקווה הקוגניטיבית שמניעה את המטופל לפנות. כל זאת, מתוך תקווה לא מודעת לפגוש אחר (מטפל) שיישא ויחזיק בעבורו את התקווה. בנקודה זו נכנסת המשמעות של עיבוד החלומות הטראומטיים עם המטופלים, שכן החלום מבטא תקווה להכלה והחזקה של תכנים רגשיים קשים העולים מהחלומות. יתרה מזאת, הוא מהווה גשר לתהליך התאוששותה של התקווה מהשפעות הטראומה, ולהפיכתה לפעילה בהתמודדות עם הסבל של הנפגע, עד ליצירת תקווה משותפת-חדשה, הנותנת פשר לאירוע (ולסבל).
הבאת חלומות לטיפול הינה מתודה מקובלת ונפוצה בטיפול פסיכודינמי (סגל, 2022). מחקרים אמפיריים מעידים שרישום של חלומות, הבאתם לפגישות הטיפוליות ועיבודם, מקדמים בריאות נפשית (Du Plessis, & Lipinska, 2023). המטופלים בטיפול הדינמי מתבקשים לכתוב את חלומותיהם ולהביאם כחומר גולמי לפגישה. המטופל מתבקש לבטא באופן אסוציאטיבי מחשבות ורגשות לגביו, והמטפל מתמקד במשמעויות שונות הטמונות בחלום. בחלק זה אתאר בקצרה את תפיסותיהם של זיגמונד פרויד, דונלד ויניקוט והגישה ההתייחסותית לתהליך עיבוד החלום.
זיגמונד פרויד (1899), ראה בחלום תופעה נפשית אוניברסלית שלה מבנה דומה לסימפטומים נוירוטיים, והוא הגדירו כ"דרך המלך להכרת הלא-מודע בחיי הנפש" (שם, עמ' 18). הוא טען שהחלום מבטא שאריות של היום בהתבסס על אירועים, מחשבות ותחושות שהפכו למשאלות לא מודעות. המשאלות שרובן עוותו, הינן משאלות ילדיות רצונות מודחקים שאותם יש להבחין מהתוכן הגלוי של החלום, על ידי שימוש באסוציאציות חופשיות.
פרויד גם התייחס לחלומות טראומטיים, בהם בולטת חזרה כפייתית על רקע כישלון בעיבוד זיכרון רגשי של ארוע טראומטי ו'היתקעותו' במערכת הנפשית – דבר שגורם לספמטומים של הנוירוזה הטראומטית בהווה. המטפל יכול לעזור למטופל באמצעות פרשנויות במצב האנליטי (working-through). מרגע ניסוח הטראומה ניתן לנסות לבסס מחדש רצפים נפשיים ולשלב את זכרונה בזיכרונות אחרים.
ויניקוט (1971) טען שחלומות ממשיכים תהליכים רגשיים ויצירתיים שמתחילים בזמן ערות אל תוך מרחב הביניים (transitional space) והשינה, ואלו מאפשרים סימבוליזציה ויצירה של האדם המשחק ברעיונות ותחושות בתוך החלום, שבהמשך משתלבים בעזרת הטיפול במציאות החיצונית. כאשר התינוק חווה "כשלים סביבתיים" (ויניקוט, 1954) משמעותיים לאורך זמן והעצמי הכוזב נאלץ להגן על העצמי האמיתי, החלומות מאפשרים לעצמי האמיתי לבטא רגשות, קונפליקטים וזיכרונות בהיחבא. במקרה כזה על המטפל לממש את רעיון ההחזקה (holding) בכדי שניתן יהיה לפתח את היכולת בקרב המטופל לבטא את חלומותיו החבויים בסביבה רגשית תומכת ולא שיפוטית.
הגישה ההתייחסותית, בדומה לגישה האינטרסובייקטיבית, רואה בחלומות שיקוף של יחסים בין העצמי לאחרים, כביטוי לפסיכולוגיה של שני אנשים (ארון, 2013). בגישה ההתייחסותית מתמקדים בעת ניתוח חלומות בחקירה של ביטויי העברה המשתקפים בחלום.
חלומות 'רגילים' וחלומות טראומטיים חולקים היבטים משותפים. בשניהם טמונים היבטים לא מודעים ששואפים לביטוי, ובשניהם קיימים היבטים של מצבי תקיעות וקיפאון שבתהליך הטיפולי, אמורים להתגלות, להפוך לממשיים - עד כדי 'תנועתיות נפשית' שתוביל להחלמה (ערן, 2017). ויחד עם זאת, הם גם נבדלים. ג'ודית הרמן (1994) תיארה שבחלומות טראומטיים מופיעים קטעים מהאירוע הטראומטי באופן מדויק, עם מעט מאד עיבוד של הדמיון. הם נחווים במיידיות מפחידה, כאילו קורים בהווה. אי לכך, גירויים מהסביבה המתרחשים בזמן החלומות האלה, יכולים להיתפס כאותות סכנה ולעורר תגובות אלימות.
למשל, מטופל שהיה שנים רבות לוחם, עשוי לחלום חלום בו "...אני בחדר קטן, ההמון סוגר עלי. אין להם פנים, אבל אני רואה הרבה עיניים רצחניות. אני נדחק לפינה יורד לישיבה שפופה וצועק בערבית - תתרחקו. אני מתעורר בפינת חדר השינה שלי ושל אשתי. אשתי נאבקת בי, צועקת שאשחרר אותה מהלפיתה תוך שהיא אומרת תירגע אנחנו בבית. זו אני...".
מחקרים פסיכואנליטיים על חלומות טראומטיים מתבצעים כל העת, מאז שפרויד (1900) הדגיש את חשיבות פירוש החלום לחשיפת היבטיה הלא מודעים של הנפש, לרבות חשיבות פירוש החלום סביב חזרתיות כפייתית (פרויד, 1914). כל זאת כיוון שעדיין החלום נחשב ככלי מרכזי להבנת הלא-מודע (Leuzinger-Bohleber et al, 2023). המחקר הפסיכואנליטי מבוסס על ניתוחי מקרה בהתבסס על דיווחים קליניים והשוואות בין טיפולים פסיכואנליטיים. כך למשל, ממחקר פסיכואנליטי שלוזינגר-בוהלבר ביצעה בשנת 1989, עולה כי פסיכואנליזות מוצלחות אופיינו בשינוי חיובי ברור ושיטתי בתכני החלום. השינוי התבטא בירידה בסיוטים, חלימה על הצלחות וחוויות חיוביות תוך כדי ביטויים רגשיים חיוביים, ויחסי אובייקט בוגרים.
זאת ועוד, תופעת החלומות בהקשר לטראומה נחקרה ונחקרת גם ברמה האימפירית, והממצאים לגביה סותרים. מצד אחד ישנם מחקרים המצביעים על כך שהחלומות גורמים להקלה רגשית בקרב הנחשפים-החולמים והם תורמים ליצירת אינטגרציה סביב האירוע הטראומטי (Fischmann, & Leuzinger-Bohleber, 2025), ומצד שני, ישנן עדויות שהחלומות מובילים להצפה רגשית בעקבות נוכחותו מחדש של הזיכרון הטראומטי (Ross et al, 1994).
למטפל ישנו תפקיד של מחזיק התקווה עבור המטופל המבטא את פרופיל "התקווה הנשאבת" (לוי, 2011; Levi, 2017). על המטפל להחזיק משמעויות רגשיות מורכבות הטמונות בחלום. על מנת שתהליך זה יתרחש, על המטפל ליצור מסגרת טיפולית רציפה, עקבית ובטוחה עבור המטופל, דרכה החלומות יוכלו לקבל מענה, ודרכם "התקווה החדשה" (מיטשל, 1993) תקבל זהות ומשמעות.
לא מדובר בתקווה שהמטפל מחזיק בה במטרה להדביק בה את המטופלת (זליגמן, 2021), אלא ביצירה משותפת, המנכיחה את הרוע האנושי המגולם בטראומה הבינאישית שהחריבה את עולמם של המטופלים, לצד תקווה מציאותית מפוכחת, המאפשרת חיבור איטי ומחודש, בתוך יחסים מיטיבים דרך התהליך הטיפולי. דרך החלום מתאפשרת נגיעה בתכנים שעד עתה לא היו נגישים, באמצעות מטפל שרוצה ומוכן לייצר 'מפגש' (ארון, 2013) עם חוויות מודעות ולא מודעות הנוצרות במשותף במסגרת הטיפול.
נראה שהבחנתו של ויניקוט בין נסיגה לרגרסיה עשויים לתרום להבנת 'התנועה' בתוך הטיפול שמובילה לנגיעה בתכנים הלא נגישים. על פיו, ב"תהליך הנסיגה" (withdrawal), המלוּוה בניתוק עם המציאות החיצונית (ויניקוט, 1965), לא נוצר עיבוד והתמרה נפשית, ולכן אין בו תועלת נפשית. לעומת זאת, ב"תהליך הרגרסיה", המוגדר "כניתוק רגעי" (ויניקוט, 1965), כן מתרחשים שינויים נפשיים משמעותיים, לרבות חלימה, התורמים להתפתחות וצמיחה. "תהליך הרגרסיה" טומן בחובו הזדמנויות ל'חיבור', אשר תלוי בתנועה משותפת, איטית ועדינה בין המטפל והמטופל, שתאפשר יציאה מהתקיעות לקראת צמיחה.
התנועה האיטית המשותפת והעדינה בתוך המפגשים הטיפוליים מנכיחה את תפקידה של התקווה בעיבוד הטראומה. בשלב הראשון היא מסייעת להתמודד עם הסימפטומים תחת 'נסיגות' המתקיימות בחסות פרופיל התקווה הנשאבת, ומגינות עליו מפני הצפות רגשיות. הצפות אלו מונעות כניסה למעורבות בינאישית עמוקה עם המטפל, בגלל פעילות יתר של העצמי הכוזב (ויניקוט, 1960), אלא שאט אט, ככל שהקשר הטיפולי מעמיק ואמון מתפתח, נוצר המעבר ל'התקיימות' באמצעות שימוש בתהליך הרגרסיה, שמנכיח את התקווה המשותפת – זו שמתחילה להיווצר מתוך מאבק משותף, תחת אימת האירוע הטראומטי, שמערער את הביטחון הקיומי של המטפל והמטופל.
מדובר בהישרדות משותפת בתוך הטיפול (זליגמן, 2021) דרך מעברים בין הפרופילים השונים של התקווה: מפרופיל "התקווה הפסימית", המתקיים בתהליך הנסיגה, לפרופיל "התקווה הנשאבת", המתקיים בתהליך הרגרסיה, ועל רקע תהליכים של העברה והעברה נגדית.
תקווה יוצרת גשר לשימוש בפירושים על תהליכי העברה והעברה נגדית. הפירושים מאפשרים גישה ללא מודע ב"כאן ועכשיו" שדרכו נוצר החיבור ליחסים הבינאישיים בין המטפל והמטופל ובהקבלה, ליחסיו הבינאישיים של המטופל בחייו. על ידי כך ייחשפו הקונפליקטים התוך נפשיים הבלתי פתורים אל מול דמויות בחייו של המטופל. מטרת הפירושים היא לקדם את יצירת התקווה המשותפת כיוון שרק כך "ייווצר קשר בין שתיים, אשר יכול להביא להתרחבות אינטרסובייקטיבית" (זליגמן, 2021, עמוד 22).
אביא דוגמא אילוסטרטיבית לעיבוד חלום בגישתי. מטופלת, נפגעת התעללות מינית, תיארה את החלום הבא: "אני בחדר משחקים גדול, מלא צעצועים ישנים, מחפשת את 'לירי' – בובתי האהובה. כשמצאתי אותה התברר לי שהיא איבדה עין אחת, את מנגנון הדיבור שהיה לה – שנתלש ונעלם, ושערה הושחת. אני מרימה אותה ומאפסנת אותה בחיקי בצער וכאב, ואז אני שומעת שמאחורי הדלת מישהו קורא בשמי. אני קופאת. מפחדת לפתוח".
המטופלת הגיבה באופן אסוציאטיבי לגבי תכני החלום, היא אמרה שחדר המשחקים בחלום הזכיר לה את חדר המשחקים בבית הוריה – שהיה עבורה מקום מפלט. היו בו הרבה משחקים והרבה בובות בהן היא שיחקה. היא הוסיפה שהבובה חסרת העין עם השיער המושחת וללא יכולת לדבר, זו בעצם היא. הקריאה בשמה מאחורי הדלת התחברה מבחינתה לאימה, שבחוויתה תמיד עמדה 'מאחור', אך גם לאביה, שקרא לה בלחש להתלוות אליו כדי שהוא יוכל לבצע בה את זממו.
בהעמקה במשמעויות העברתיות המשתקפות מהחלום ניתן לחשוב שחדר המשחקים מקביל גם לחדר הטיפול בו היא 'משחקת' יחד עם המטפל באמצעות 'החלפת מילים'. לצד זאת קיימת כל העת מבחינתה סכנה, שהמטפל יישאר מאחורי הדלת או שלא יחבור לחוויתה כך שהיא תתייצב "פנים אל פנים מול האמת של חווייתה, כלומר חוויית הקריסה של התקווה" (זליגמן, 2021, עמוד 20). אי חבירה לחווייה יכולה להתבטא בסירוב לספק לה מילים (משמעויות) שמהוות את המפתח לתיקון ה'עצמי' הפגום שלה, כמו גם הפסקת התמיכה בה באופן רציף וקבוע.
זאת ועוד, לקריאה מאחורי הדלת בשמה ישנה משמעות העברתית נוספת: הפחד המושרש של המטופלת להיכנס לקשר בינאישי עמוק הכרוך בפתיחת הדלת לעולמה התוך נפשי. זהו ביטוי לקושי לתת אמון באחר (אחד ממאפייניה המרכזיים של הטראומה המורכבת), להפקיד בידיו את התקווה, לצד התקווה לפתח יכולת כזו שתסלול את הדרך לתת מילים לחוויה שלא ניתן לתת לה מילים (גייטיני, 2018).
היבט אחר שהשתקף מהחלום מתבטא ברעיון ה"תקווה הלא מציאותית" ל'תיקון' מאגי, הטמון בכל היענות (פתיחת הדלת) מצד המטופלת ולהעמקת הקשר. תיקון כזה הוא בבחינת נס שאמור להתרחש על ידי כמטפל (העברה), ובעזרתו הטראומה תמחק. זוהי תקווה אשלייתית (גרופמן, 2006).
תחילה, ניתן לחשוב שהקושי שהמטופלת מביאה בפתיחת הדלת לעולמה הנפשי ייצר עבור המטפל תחושה שכל "דפיקה בדלת" מצידו, בניסיון לפתוח דלתות נוספות לעולמה התוך-נפשי, מכאיב מדי ומפספס מבחינת התזמון, את מידת יכולתה של המטופלת לאפשר פתיחה כזו.
שנית, התקווה לתיקון מאגי היא מייצרת מתח מובנה במערכת היחסים הבינאישית עם המטופלים הללו, על רקע הרצון לספק עבורם תיקון כזה – כחלק מתהליכים רגשיים מורכבים המתרחשים בקרב המטפל, כמו אשמה על העוול שנגרם למטופלת (הרמן, 1994) אשר מלווה לעיתים בתחושת חוסר אונים מקצועי.
אם תחושת חוסר האונים לא מווסתת, ישנה סכנה של כניסה לעשייה קונקרטית (doing), שעשויה להוביל להתרסה וכעס מצד המטופל על כך שפעולותיו הקונקרטיות של המטפל אינן יעילות. כתוצאה מכך, המטפל עשוי לפתח כעס חרישי או תסכול על כך שהמטופלים "לא פותחים את הדלת", דבר שעשוי להוביל לאקטים מקצועיים לא מותאמים כמו שימוש בפרשנות פוגענית, בעיתוי או באופן השימוש בה. לדוגמה, פרשנות לא מותאמת שהייתה עשויה להיות מוצעת לחלומה של המטופלת: "את מחכה שאציל אותך, אבל את לא פותחת את הדלת, כפי שבעצם קורה לך עם כולם בגלל הקושי שלך לתת אמון ולבטוח, וזה מאד מתסכל".
בהקשר של תהליכים של העברה והעברה נגדית, טונג ((Tung, 2023 טוענת שהשימוש בהיבטים של העברה נגדית, לרבות חלומות שהמטפל חולם, חשובים ליכולתו של המטפל להציע למטופל אפשרויות המעידות על התפתחות. כך, למשל, מטפל שחש בתוך הטיפול שינוי המתבטא בתחושת ביטחון מקצועי ונינוחות גבוהים יותר (לעומת מתח בו הוא היה שרוי קודם לכן) יכול לשתף את המטופל בכך, ולהציע שייתכן וישנה כאן עדות לכך שהמטופל סומך עליו יותר ומסוגל להפקיד בידיו את התקווה להחלמה, ובהמשך, לשאוב ממנו תקווה.
התהליכים השונים שתיארנו מקבלים ביטוי ממשי בטיפול על ידי טכניקות טיפוליות שונות. במקרה של הדוגמה לעיל, בשלב הראשון, שימוש בשיקוף אמפתי ביחס לחלום כמו: "אני שומע שאת מרגישה פגומה, וכשיש קריאה את מפחדת" אמור לאפשר לשהות עם החלום והחוויה, במרחב הבטוח שנבנה אט אט עם המטופלת. בהמשך לכך, אפשר להרחיב את הדיון על החלום דרך שאלות פתוחות כמו: "איך הרגשת שמצאת כך את 'לירי'"? ובהמשך "האם היית רוצה שאימא תיכנס לחדר?". בהתבסס על כך, ניתן לחבר את האמביוולנציה של המטופלת כלפי המטפל, והחשש ליצור עימו ברית טיפולית, שמחייבת גם אותה לקשר. ההתערבות הבאה מייצגת רעיון זה: "אני מרגיש שיש לי רצון להיכנס בדלת, להושיט יד ולעזור, אבל זה גם תלוי בך".
זאת ועוד, חשוב להתחבר דרך החלום לעצמי הפגוע ולצורך לתת מילים לאירוע כך שהחוויה תראה ותיחווה דרך שני זוגות עיניים (כזכור, המטופלת מצאה את הבובה עם עין אחת) – ללא פחד, אשמה, חשש מדחייה, נטישה או אובדן (פרנצי, 1932). כך, המטופלת תוכל לחוות את המטפל מחזיק את הפגיעות שלה בלי למהר לתקן, ותוך למידה משותפת על נבכי האירוע וגבולותיו.
החלום בדוגמה לעיל חושף את הפחד של המטופלת מפני פגישה עם חלקים מעוררי אימה לצד רצון (ואומץ) לתת לחלקים אלה שֵׁם, ולהטמיעם בעצמי. לכן, פרופיל התקווה הנשאבת מקבל כאן משמעות נוספת, לאור כך שהמטופלת זקוקה שהמטפל יחזיק בעבורה את התקווה הטמונה בהבאת החלום.
כניסה (בלתי מודעת) לתפקיד זה על ידי המטפל, מסמלת הבנה למצוקתו וצרכיו של המטופל, הזדהות עם רגשותיו ונכונות לשאת אותם עבורו. לתפיסתי, תהליך זה מחזיק עבור המטופל את התקווה שלמרות הקושי שבמגע עם החלומות הטראומטיים, ניתן להשתלט עליהם ולדון בהם. על ידי כך, ההצפה הרגשית והחרדה המאפיינת מטופלים אלה מקבלת מענה דרך יצירת מיקרו-עולם נסבל שבו המידע הרגשי המציף, שעד עתה היה מדוכא או מנותק במצב ערות, הופך לזמין (סגל, 2022).
החזקת התקווה בידי המטפל עבור המטופל, באמצעות פרופיל התקווה 'הנשאבת', מאפשרת למטופל להתמודד לאורך זמן עם המשמעויות הרגשיות המורכבות הטמונות בטראומה ומשתקפות בחלום. בדרך זו, "התקווה החדשה" (מיטשל, 1993) מקבלת זהות ומשמעות, ומתבססת בהדרגה כפרופיל של תקווה "בשלה ובלתי תלויה" – פרופיל המשקף את תהליך ההתפתחות והצמיחה המחודשת של התקווה, אשר "נתקעה" בעקבות הטראומה. כך, התקווה, על מרכיביה המודעים והבלתי מודעים, שבה למלא תפקיד מרכזי בהתמודדות עם האתגרים הנגזרים ממשימות ההתפתחות הנמשכות לאורך מעגל החיים (אריקסון, 1960), ובייחוד בתקופות של משבר ומצוקה.
במאמר זה נעשה ניסיון להדגים כי עיבוד חלומות בהתבסס על תקווה הינו כלי משמעותי להפקת משמעויות מהחלום ולהתמודדות עם משמעויותיה של הטראומה. לצורך כך נדרשת לעיתים היצמדות בעת עיבוד החלום, להיבטים הגלויים המשתקפים ממנו, ושאותם ניתן לקשור ישירות לחוויה הטראומטית. יצירת משמעות לחלום יוצרת אם כן קונפליקט, קונפליקט החלום (סגל, 2022). כל זאת כיוון שפתרונו יאפשר מצד אחד למטופל הטראומטי לישון ברצף ולעבד חוויות רגשיות שקשה לשאתן באמצעות דיאלוג עם האחר, ומצד שני, השיח על החלום עשוי ליצור בלבול, חרדות, חוסר אונים ועוצמות רגשיות שעשויות להקשות על המטפל והמטופל כאחד.
אף על פי כן, נראה שעיבוד החלום יוצר הזדמנויות שעולות בערכן על הסכנות. עיבוד מייצר מילים חדשות ומשמעויות חדשות שהינן בגדר יצירה חדשה המאירה את החוויה הרגשית באור חדש, או בתקווה חדשה. התקווה שנבנתה והתעצבה בהתבסס על הבניה הדדית בינאישית בין המטפל והמטופל, מאפשרת לאופייה הסובייקטיבי להתבטא, ולבטא את הרעיון ההתייחסותי ולפיו משמעות אינה אובייקטיבית והיא אינה נמצאת מחוץ לאובייקט, אלא היא תוצר של הבנייה הדדית (ארון, 2013).
הבסיס לכך הינה אריגה של יחסים בינאישיים דרך הטיפול, המאפשרת הזדמנויות לעבד ולהאיר את הטראומה, שלא הוטמעה באוטוביוגרפיה האישית של המטופל, לרבות הקונפליקטים התוך נפשיים הנלווים אליה. לצורך כך נדרשת עבודה הדדית "התמסרותית" (ערן, 2017, עמוד 149) המאפשרת יצירה של תקווה משותפת בעלת משמעות חדשה שהינה הממשות הפשוטה הנוכחת, של החיים שלאחר הטראומה (זליגמן, 2021). על המטפל והמטופל לשאת לצורך כך כאב נפשי דרך השימוש בפרופיל "התקווה הנשאבת", עד להחזרת השליטה הפנימית והחיצונית, שתתבטא בשימוש בפרופיל התקווה העצמאית, הבלתי תלויה והבוגרת.
מנהל התוכנית התלת שנתית לפסיכותרפיה פסיכודינמית של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת ת"א ומנהל הקליניקה לטיפול ב-PTSD של המרכז הלאומי לטראומה וחוסן באוניברסיטת ת"א, עורך כתב העת 'בינינו' לפסיכותרפיה פסיכודינמית, מרצה בכיר במסלול לטראומה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת ת"א ומפקדה לשעבר של היחידה לתגובות קרב במחלקת בריאות הנפש, חיל הרפואה, צה"ל.
אופנהיימר, א'. (2000). היינץ קוהוט. (ה' קרס, מתרגמת). (2000), תולעת ספרים
ארון, ל' (2013). המפגש. (י' איתן-פרסיקו, מתרגמת). (עמ' 19-27) (1996). עם עובד בע"מ
אריקסון, א' (1960). ילדות וחברה. (א' רפ, מתרגם). (1950). הוצאת פועלים
גרופמן, ג' (2006). אנטומיה של תקווה. (ר' ו-נ' אור, מתרגמים). (2004). כנרת, זמורה-ביתן בע"מ
הרמן, ג', ה' (1994). טראומה והחלמה. (ע' זילבר, מתרגמת). (1992). הוצ' עם עובד בע"מ
ויניקוט, ו', ד' (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. (א' אראל, נ' בר-חיים, א' זליברשטיין, מ' נוה, צ' רמון, מתרגמות). (עמ' 111-138). (1954). עם עובד בע"מ
ויניקוט, ו', ד' (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. (א' אראל, נ' בר-חיים, א' זליברשטיין, מ' נוה, צ' רמון, מתרגמות). (עמ' 154-167). (1956). עם עובד בע"מ
ויניקוט, ו', ד' (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. (א' אראל, נ' בר-חיים, א' זליברשטיין, מ' נוה, צ' רמון, מתרגמות). (עמ' 199-214). (1960). עם עובד בע"מ
ויניקוט, ו', ד' (2018). הפסיכולוגיה של השיגעון. (י' איתן-פרסיקו, מתרגמת). (עמ' 194-200). (1965). עם עובד בע"מ
ויניקוט, ו'. ד' (1996). משחק ומציאות. (י' מילוא, מתרגם). (עמ' 114-121). (1967). הוצ' עם עובד בע"מ
ויניקוט, ו'. ד' (1971). משחק ומציאות. (י' מילוא, מתרגם). (עמ' 106-113). (1971). הוצ' עם עובד בע"מ
יעקובי, ר' (1989). דיון תאורטי במושג תקווה. שיחות, ג, 172-165
זליגמן, צ' (2021). "היפוכו של אחד" – המפגש הטיפולי בשדה טראומתי ובמרחב התקווה. שיחות, ל"ו (1), 15-24
לוי, א' (2008), "טיפול באמצעות 'תופעת התקווה' בתגובת דחק פוסט טראומתית", שיחות, כ"ב (3), 233-243
לוי, א'., סוויה, ר'., ליכטנטריט, ר' (2011). "הדיאלקטיקה של תופעת התקווה: תפישות של נפגעי פוסט טראומה". מגמות מח (1), 162-185
לוי, א'. (2011). "תפקידה של תופעת התקווה בטיפול קבוצתי ארוך טווח בנפגעי פוסט טראומה כרונית". שיחות, כ"ו (1), 55-63
מיטשל, א', ס'. (2003). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. (א' זילברשטיין, מתרגמת). (עמ' 260-295). (1993). הוצ' תולעת ספרים בע"מ
סגל, ק' (2022). קונפליקט החלום בטיפול הדימי. בינינו: כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה פסיכודינמית, א (1), עמ' 56-66
סטרוזייר, ב', צ' (2018). היינץ קוהוט: התהוותו של פסיכואנליטיקאי. (ע' פכלר, מתרגם). (עמוד 315-341). (2001). הוצ' כרמל
ערן, ד' (2017). חלומות כמאפשרי תנועה בשדה המפגש ההתייחסותי. שיחות, ל"א (2), 146-152
פרויד, ז' (1899). פשר החלומות. (ר' גינזבורג, מתרגמת) (עמ' 11-39). (2007). עם עובד בע"מ
פרויד, ז' (2002). הטיפול הפסיכואנליטי. (ע' רולניק, מתרגם). (עמ' 114-120). (1914). עם עובד בע"מ
פרנצי, ש' (2013). היומן הקליני. (א' וסרמן, מתרגמת). (1932). הוצ' ספרים עם עובד בע"מ
Du Plessis, L., & Lipinska, G. (2023). The modulation of emotional memory consolidation by dream affect. Frontiers in Sleep, 2
Fischmann, T., & Leuzinger-Bohleber, M. (2025). Dreams, Memories and Trauma – A Search for Transformations in Psychoanalyses. Psychoanalytic Inquiry, 1–24
Levi, O. (2013). Hope, hardiness, and trauma: Clinical and research development of the concept of hope after the Second World War and its use in the psychotherapeutic treatment of chronic and complex PTSD. In G. M. Katsaros (Ed.), Psychology of Hope (pp.1-49) New-York: Nova Science Publishers
Levi, O. (2013). Individual therapy for chronic and complex PTSD via the phenomenon of hope. Psychoanalytic Social Work, 20, 150-173
Levi, O. (2017). From Traumatic Language to Post-traumatic Language: The Development of Language in Therapy according to The “Phenomenon of Hope” Model. Psychoanalytic Social Work, 24(1), 54-74
Ross, R. J., Ball, Dinges, D.F., Kribbs, N.B., Morrison, A.R., Silver, S.M, & Snyder, C. R. (2000). Hypothesis: There is hope. In C. R. Snyder (Ed.), Handbook of hope: Theory, measures, and applications (pp. 5-21). San Diego, CA: Academic Press
Tung, S. (2023). Hidden Self-States: Some Reflections on the Patient’s Trauma and the Analyst’s Undreamt Dreams. Psychoanalytic Social Work, 30(1), 77-96
World Health Organization. (2018). International statistical classification of diseases and related health problems (11th revision). World Health Organization
