ד"ר עמית פכלר
מאמר זה הוא גרסה מורחבת להרצאה שניתנה בכנס שיחות השישי: "ימים אחרים: בתוך ומחוץ לקופסה", שהתקיים בבניין החברה הפסיכואנליטית לישראל, 23 ביוני 2023. לצפייה בהרצאה - לחצו כאן.
וַיְצַ֨ף שְׁלֹמֹ֧ה אֶת־הַבַּ֛יִת מִפְּנִ֖ימָה זָהָ֣ב סָג֑וּר וַיְעַבֵּ֞ר בְּרַתּוּק֤וֹת זָהָב֙ לִפְנֵ֣י הַדְּבִ֔יר וַיְצַפֵּ֖הוּ זָהָֽב׃
מלכים או כא
ברתוקות – בשלשלאות; ואפשר שבאו שלשאות אלה לרמוז, שהכניסה לפנַי ולפנים אסורה, ורק פעם אחת בשנה היה הכוהן הגדול נכנס לשם.
יהודה קיל, פירוש דעת מקרא
ביקורי הראשון בבניין החברה הפסיכואנליטית לישראל ברחוב קרליבך 23 בתל אביב התרחש לפני חמישה חודשים, כאורח בערב סיום התמחות בפסיכואנליזה. פסיכואנליטיקאית בכירה ניגשה אלי ואמרה ״מה אתה עושה בקודש הקודשים?״; אחזור לרגע הזה בהמשך ואבקש לענות באמצעותו על שתי השאלות הבאות, אשר להן מוקדש מאמר זה: מה הם מאפייני חווית המטפל כאאוטסיידר? כיצד הוא מתמודד עם בדידותו?
נוירולוג צעיר, מאורס טרי ושומר נגיעה, גילה כי הוא סובל מרעידות לא-מוסברות, הזעה מוגברת ודפיקות לב מואצות; הוא הגיע למסקנה שהוא נתון לחרמנות המלווה בתסכול מיני מתמשך והמציא אבחנה חדשה לגברים ולנשים במצבו: "נוירוזה אקטואלית". בהמשך נזכר כי התאהב כנראה באמו בטרם מלאו לו שלוש שנים, חפץ לשאתה ולרצוח את אביו, הבין שזהו מקור רגשות האשם שלו והחיל את סיפורו על כלל האנושות; לימים, בתו בת העשרה תכתוב בשיריה על אודות היותה "מטומטמת", 'טמטום' שהתבטא באוננות כפייתית מלווה בפנטזיות מפורטות בדבר מכות שסופג ילד מידי גבר. בערב סיום התמחותה בפסיכואנליזה תציג את מאמרה "פנטזיות ההכאה", המציעה כי מדובר בתופעה אוניברסלית של סובלימציה לדחפי בת המאוהבת באביה; שריונר משוחרר טרי סבל מפוסט-טראומה לפני שנטבע צירוף המילים הזה: הוא חווה עצמו כמת-חי, לא נרדם ולא ער, פחדן במדי גיבור, אדם המחופש לחייל, כפות בכתונת משוגעים. בהמשך פיתח גישה טיפולית הכוללת הבדלה בין הגרעין הפסיכוטי באישיות לבין האישיות השפויה; בשיקגו, רופא שביקש להפוך לפסיכואנליטיקאי התראיין למכון המקומי ונדחה, תוך שנרמז לו כי הוא בעל הפרעת אישיות נרקיסיסטית – אבחנה שאין באפשרות הפסיכואנליזה לרפא, לא כל שכן לאפשר לאדם כזה להתקבל להכשרה בתחומה. הוא ייסד אסכולה פסיכואנליטית משלו הגורסת כי לא זו בלבד שניתן לטפל בנרקיסיסטיים – למעשה, כולנו כאלה ללא יוצא מן הכלל.
זיגמונד פרויד, אנה פרויד, וילפרד ביון והיינץ קוהוט, בהתאמה, הם המתוארים לעיל, ומהווים רק ארבע דוגמאות לאופן שבו חוויית האאוטסיידריות של חלוצי וחלוצות הפסיכואנליזה הולידה את התחום, כך שעולמם הצר-כנמלה יורחב לכלול את האנושות כולה: להכניס בשורותיה את החריג, להפוך את הדחוי למקובל, לנרמל את הלא-נורמלי.
"לכו הביתה, אינכם זקוקים לי!" מתחנן בריאן באוזני חסידיו המהופנטים שהכריזו עליו כמשיחם בסרט של מונטי פייתון, "כולכם אינדיבידואלים!"; "כן! כולנו אינדיבידואלים!" הם עונים לו כאיש אחד. ואז נשמע קול בודד: "אני לא".
האדם, כיצור חברתי, מגבש את זהותו במתח שבין השתייכות למובחנות: בין הצורך להיכלל לצורך להיבדל. אאוטסיידריות היא למעשה מונח סטטיסטי המציין את מה שמצוי מחוץ לסקאלת הנורמה; ה-DSM, למשל, מגדיר מהי הפרעה על פי שכיחות קבוצת סימפטומים באוכלוסייה. כולנו רקמה אנושית אחת חיה, "אתה הוא זה" כמילותיו של הנזיר הבודהיסטי תיך נאט האן, או WE ARE GROOT כנאמר בסצנת-השיא בסרט 'שומרי הגלקסיה 1'.
גם הפסיכואנליזה מניחה למעשה כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה ופרטים נבדלים בו-זמנית. ביטוי להיותנו קשורים זה בזה נמצא ברעיון כי כל פיצול באובייקט כרוך בפיצול באני וברעיון ההזדהות ההשלכתית – התרחשות המייעדת לזולת תפקיד כלי-קיבול לתכנים נפשיים, ייעוד המתאפשר רק אם קיים מראש חיבור נפשי תשתיתי. בה-בעת, הפסיכואנליזה, כהגות מערבית, גורסת כי כולנו גם אינדיבידואלים: האדם שואב משמעות לקיומו גם מהיותו בעל זהות מובחנת, מרעיון היותו יחיד ומיוחד כפתית-שלג ומחותם הנושא את טביעת-אצבעו האישית. בריאות נפשית פסיכואנליטית מתבטאת ביכולת לאזן בין הלך-רוח של "אם אין אני לי מי לי" – ולראייה, לפי תיאוריות מסוימות התינוק מתחיל את חייו במצב של נרקיסיזם ראשוני/אומניפוטנטיות – לבין הלך-רוח של "וכשאני לעצמי מה אני" – הכרה בהיותי חלק משלם גדול יותר, כלל-אנושי, חי, צומח ודומם. אם קורסים לקוטב האחד, מתגלים יסודותינו הסכיזואידיים/נרקיסיסטיים, ואם קורסים לקוטב הנגדי, אנו מתכחשים לגבולות הקיימים בין אדם לזולתו.
הדילמה הזאת בין הפרטי לכללי מתקיימת גם בנפש פנימה. בין המודע ללא-מודע יש מתח: מי מהם משמיע נאמנה את קול הרוב ומי דואג לזכויות המיעוט? אם, כדברי פרויד, האני אינו בעל הבית בביתו-שלו, אזי המודע הוא האאוטסיידר, ממודר ממאיץ החלקיקים הנפשי, נמצא לעולם מחוץ לפורום האמיתי שבו נקבעות ההחלטות שיובילו למעשים. אלא שמנקודת מבט המערכת המודעת, הלא-מודע הוא-הוא האאוטסיידר – כמשבית-שמחות ותיק, האוחז בעמדות הנחשבות שמרניות ונוקשות בכל הנוגע לגבולות ביחסים, הלא-מודע אינו מוזמן למסיבה. 'או.קיי. בומר', מבטלת המערכת המודעת את דברי הלא-מודע בכל פעם שהוא מנסה לבטא דל"פ (קיצור טוויטרי ל"דעה לא פופולרית"). למשל, אם הלא-מודע בעד הקפדה על פרטיות לטובת בריאות נפשית, יענה לו המודע, תוך שהוא מנופף בממצאים מגניבים ועתירי-רייטינג, 'פרטיות זה כל כך סוף המאה העשרים...'.
כאשר אדם נעשה מודע למצבים דיסוציאטיביים בנפשו, הוא עלול לחוות אאוטסיידריות ביחס לעצמו, למשל בחוויות אל-ביתיות של זרות לעצמי (דה-פרסונליזציה) או זרות למציאות (דה-ראליזציה). אזי הוא פונה לטיפול כדי 'להרגיש יותר בבית': כדי להיות כלול בתוך עצמו מבלי לאבד מגע עם מציאות החברה האנושית, וכן כדי להיות יותר מחובר לחברה האנושית מבלי שייחודיותו תיטשטש יתר על המידה. לשם כך, עליו ללמוד להכיר טוב יותר את צדדיו החיצוניים-לעצמו: הלא-מודע שלו. דברים אלה כוחם יפה גם בנוגע לחווייתו של המטפל כחריג.
אם כן, מה מאפיין חוויה זו של פסיכותרפיסטים? אתעכב להלן על ארבעה מאפיינים של חוויה זו (מתוך שלל מאפיינים אפשריים נוספים, כמובן): 1. גיבור-על 2. ילד הורי ודתל"ש 3. מתחזה/משוגע 4. נביא נחמה.
במקום שאין אנשים, אומר הלל הזקן, השתדל להיות איש. כיצד תגמול לך החברה על כך? בהכרת-תודה, בגילויי קנאה, וגם באמירות כגון: "אה, את פסיכולוגית, אז כדאי לי להיזהר עם מה שאני אומרת..." או, למפרע, "תגידי, את מכשפה? איך ידעת?". לא מדובר רק בהשלכות של תוכן פרנואידי מצד הדובר; אמירות כאלה מאששות את מה שהפסיכותרפיסטית חושדת בו מזמן - היא ניחנה ביכולות ובמיומנויות אשר אינן מאפיינות מי שאינו יודע ח"ן. ליתר דיוק, יכולות אלה מבחינות אותה מכלל האנושות; הפסיכותרפיסטית ייחודה בכך שהיא בוחרת לשהות, להתבונן, להקשיב ולשים לב למידע הרגשי שמוסרים לה חושיה השישיים. משעשתה זאת, היא מתגייסת להצלת האנושות: הגדלת קיבולת ההכלה הרגשית והחמלה כלפי האדם הסובל (פכלר, 2021). עשורים טרם קבלתה תואר מקצועי רשמי, הפסיכותרפיסטית 'עבדה בזה': משחר ילדותה למדה להבחין במה שקורה מתחת למפת שולחן השבת ופיתחה בהדרגה תפיסה בלתי-אמצעית בנוגע להבדלים בין אמת לשקר, בין טוב לרע, בין בריא לחולה.
הורים יודעים לומר, מגיל צעיר מאד של ילדיהם, מי מהם ידאג להם בזקנתם. שנדור פרנצי היה הראשון לזהות זאת בכותבו על ההתבגרות בטרם-עת, ויניקוט ניגב לאמו את הדמעות ואליס מילר כתבה על כך רב-מכר: הילדה שהיא הפסיכיאטרית הביתית, המטפל המשפחתי שגילו חד-ספרתי, הילד הרגיש שתפקידו לסרוק, לקלוט, לעבד, להסיק ולפעול בהתאם לממצאים לטובת הגברת הרווחה הנפשית של הוריו: זהו הילד ההורי. ככל שיגדל, יגלה עוד ועוד תימוכין לכך שהתנ"ך המשפחתי אינו תורה מסיני ושאלוהים כפי שהסבירוהו לילד – וכל מה שהוחזק בגדר אמת או ערך מוחלט – אינם בדיוק כפי שתווכו לו על-ידי כל אחד מהוריו. אם כך, מה זה אומר על אבא ואמא ועל צלילות דעתם? הילד ההורי חווה אז משבר אמונה וחוצה את הקווים לעולם רגשי אמיץ, אותנטי, עמוק ומפחיד יותר (ראו גם: טורם, 2021).
בתולדות הפסיכואנליזה שמורה לקבוצת הבריטים העצמאיים בדור שלאחר ויניקוט פינה דתל"שית קונקרטית (אמנם לא יהודית): הארי גנטריפ, נוויל סימינגטון, פטריק קייסמנט – כולם חונכו ככמרים, אולם החליטו לתלות את צווארון הכמורה לטובת הפסיכואנליזה; נינה קולטארט, אשר לאחר חינוך לאדיקות קתולית במנזר גילתה את הנאות המין, ובתגובה לכך 'הורידה את הכיפה'.
ברם, ילד הורי אינו ילד ואינו הורה, דתל"ש אינו דתי עוד ולעולם לא יהיה חילוני-חופשי באופן מלא; מאפיינים אלה, בצד תחושות העליונות המתלוות אליהם – הילד ההורי בוגר לגילו, הדתל"ש מגיע עם עגלה מלאה – כרוכים בחוויה מסוימת של פיצול אישיות: באיזה גיל אני באמת? מי אני בעולם שבו היה אלוהים ואיננו עוד?
השילוב של חוויית כוחות-על עם האופי המרצה והכוזב של הילד ההורי, תורם לחוויה מערערת של עושר אשר שמור לבעליו ופועל לרעתו, לצד פקפוק-עצמי עד כדי חשד לשיגעון (פכלר, 2019): מה גורלו של הילד מבגדי המלך החדשים, בפרק הזמן שבין קריאתו "המלך עירום" לבין התפכחות יתר הקהל? מה יקרה לילד אם לא ייפקחו עיניהם לראות את המציאות כמוהו, היתכן כי כולם טועים ורק הוא צודק? אם כך, מי פה באמת עירום?
בפתיחת דברי הראיתי כי חוויית החריגות, המלווה בספק ביחס לבריאות הנפשית העצמית, אפיינה חלוצי פסיכואנליזה; ביון (1967, עמ' 156) הוסיף וטען כי בהכשרה פסיכואנליטית פוחד הקנדידט כי רכיבי האישיות הפסיכוטיים שלו יתגלו והוא יהפוך בתום ההתלמדות ל"פסאודו-פסיכואנליטיקאי מיומן" (וראו גם: פכלר, 2019). התרבות הפופולרית מבטאת רעיון ארכיטיפי זה ביחס למי שניחנו בכוחות-על המקבלים על עצמם, לאחר תהפוכות, תפקיד חברתי של מושיעים. כך למשל באמירתה של מתילדה במחזמר על-פי ספרו של רואלד דאל, "מה ניסיתי לומר, אני לא בטוחה, אבל אני תוהה אם בתוך ראשי איני שונה קצת משאר בני-גילי", או אצל אלזה ב"פרוזן 2": "לאורך חיי הייתי כה שונה, החוקים הרגילים לא תפסו לגבי". לאלו מתווסף כמובן, שירם של רדיוהד שהיה להמנון של דור, המלווה את פתיחת הסרט "שומרי הגלקסיה 3", כאשר הגיבור רוקט צועד בדד, חבול וקודר: "But I'm a creep / I'm a wierdo, / what the hell am I doing here? I don't belong here".
פתית-שלג? טביעת-אצבע אישית? מה קורה כשמכנסים יחד קבוצת ילדים הוריים בעלי מאפיינים דתל"שיים שניחנו בכוחות-על? זכורה לי סטודנטית שאמרה לרעותה בכיתת המגמה הקלינית בה למדתי, בנוסח "הקפצת אותי כשאמרת שאת אאוטסיידרית. אני האאוטסיידרית!" (כשנשאלה נינה קולטארט כיצד היתה ממקמת את עצמה בפסיכואנליזה, השיבה כי היא רואה את עצמה כ"עצמאית מבין העצמאיים"). ומי מאתנו לא התלבט, במהלך מפגש דינמיקה קבוצתית, אם וכיצד לקחת/לתפוס/לקבל מקום? כמעט בכל פתיחת שנת לימודים בפסיכותרפיה יצהיר סטודנט מסוים כי הוא אוהב ללכת בדרך משלו, או שמסגרות וכללים לא באים לו בטוב וכדומה. אמירות מסוג זה מקפלות בתוכן מסר כפול: 1. אנ'לא כמו כולם, מול כל העולם, לא! 2. ברוח אמירתו של גראוצ'ו מארקס, אני לא בטוח שאני רוצה להשתייך למועדון שמוכן לקבל אותי לשורותיו, ובמלים אחרות: יש לי סוד: אני צרה צרורה.
הפסיכואנליטיקאית יולנדה גמפל, מחברת הספר "ההורים שחיים דרכי", אשר גידלה דורות של פסיכואנליטיקאים ישראלים והחתומה בין השאר על הוצאתם לאור של כמה מספריו החשובים ביותר של ביון לעברית, סיפרה בראיון לטל שריר וולפה: "כקנדידטית בחברה [הפסיכואנליטית לישראל] ראיתי שאם אני מביאה את עולמות התוכן שלי, אין לי סיכוי לסיים את ההכשרה במכון, אז שתקתי. פתחתי את הפה רק לאחר שהתקבלתי" (שריר וולפה, 2022, עמ' 76). פסיכואנליטיקאי בכיר, ותיק ומצוטט בארץ ובעולם, סיפר כי כשהתראיין למכון הפסיכואנליטי גילתה המראיינת עניין מיוחד באמנות הרנסאנס, נושא התזה שלו. "זה היה המזל שלי", הוסיף, "דיברנו שעה על בוטיצ'לי ומיכאלאנג'לו, אם היתה שואלת אותי מה הביא אותי לפנות להכשרה בפסיכואנליזה, לא הייתי פה היום". אכן, כל אחת סוחבת איתה תיק קטן, ומתברר שהצורך להעמיד פנים אינו פוסח על ארזי המקצוע.
כיצד מרפאת האנליזה? איך בכוחן של מילים ושתיקות בלבד לחולל שינוי לטובה בחיי המטופל? התשובות לכך רבות ומגוונות, וחלקן מניחות כי הנפש הדינמית היא דבר כה קסום ובשום ונפלא עד כי, בשונה מן הגוף, אינה כפופה לחוקיות כלשהי. אין אמת אחת, הן גורסות, ולפיכך צירוף המילים "טכניקה פסיכואנליטית" נחשב על-פיהן לאוקסימורון: אם אין אמת אחת, מן הסתם לא ייתכנו כללים מחייבים של עשה ואל תעשה. באחד השיעורים בלימודי התואר אצל עמנואל ברמן, הבענו משאלה להמצאת מדריך למשתמש, פרוטוקול כמו ב-CBT, עבור מטפלים בגישה הפסיכואנליטית (במילים אחרות: מי יתננו manual? ובגירסה אלקטרונית, ישווק כ E-manuel...).
לנוכח אי-בהירות השוררת בנוגע להגדרותיו המעשיות של הטיפול הפסיכואנליטי, צפוי שחוויית ההתחזות תחריף ותטפח היאחזות באשליה כי 'המדריכה / תומס אוגדן / בטי ג'וזף / כל שם אחר – היא בטוח היתה יודעת מה לעשות עם אגוז כה קשה לפיצוח'. זאת במקום ההבנה כי מאמר או הרצאה, סוחפים ומשכנעים ככל שיהיו, אינם ערובה להצלחה טיפולית וגם הבעת דעה נחרצת מחפה תדיר על רעד פנימי. בטיפול אמיתי עם מטופל אמיתי הקירות סוגרים והספקות גוברים. ביון (2017), עמ' 63, 74) העיד על עצמו כי הוא נמלא חרדה לפני מתן פירוש ולאחריו הוא חווה דיכאון; ויניקוט (1971, עמ' 96), אמר למטופל כי אם דבריו נשמעים למטופל משוגעים הרי זה משום שויניקוט עצמו הוא המשוגע בין שניהם.
משטרת הפסיכואנליזה אינה אלא שם נוסף לפרנויה בקרב מטפלים: אילו ידעו מה אני עושה בחדר, היו שוללים לי את הרישיון. לפיכך, מודרכים ישמיטו ביודעין פרטים מביכים מתוך הוורבאט, מדריכים יעודדו מתמחים לצנזר קטעים מתוך המקרה לבחינה, ועוד. המטפל, מצדו, יסתובב בעולם בחוויה רודפנית שאו-טו-טו יעלו על הבלוף. "קשה לי עם פרידות" / "אני – יש לי בעיה עם גבולות" הן אמירות גנריות בתחום זה הרומזות לחוויה של אאוטסיידריות, בעוד שהאמת המרה-מצחיקה היא כי אין אדם בעולם שקל לו עם פרידות ואין אדם בעולם נטול-בעיות בתחום הגבולות.
בשנות השמונים פתח סטיבן מיטשל במהלך שאת פירותיו אנו קוצרים עד היום. ראשית, כינון דיאלוג בין גישות פסיכואנליטיות שונות במטרה לכלול ולא להדיר וקריאה למתן מקום שווה וכבוד לשונות; אין זה מקרה כי מטפלים רבים אשר הרגישו קודם לכן זרים או חריגים מצאו בית בזרם ההתייחסותי שייסד מיטשל. שנית, מיטשל קרא לספר במאמרים ובימי עיון מה עושים המטפלים בקליניקה באמת (למשל: (Mitchell, 1996. המסר המרכזי שלו (ברוח הארי סאליבן) הוא כי גם הפסיכותרפיסט כלול במשפחת האדם והנו לפני הכל וככלות הכל הוא אנושי: More human than otherwise.
דבר אופטימי, עשיית טיפול; רועי סמנה (2017) מדבר על "פונקציית העיתוד" של הפסיכותרפיסט, כבעל חזון בנוגע לסיכויי ההחלמה של המטופל ואשר מחזיק עבורו באופטימיות קונסטרוקטיבית, כמי שרואה את האפשרויות הגלומות לפניו בכדור-בדולח. מדוע שמאפיין זה יעמיד את המטפל מחוץ למחנה? ביטוי אחד לכך נמצא בשער מוסף הארץ מתאריך 24.3.2023. באותו גיליון עוצב השער לפי אחד המדורים הפופולריים בעיתון, שבו "ועדת המדרוג" מסווגת בשנינות את אירועי השבוע החולף לארבע קטגוריות: גבוה וטוב, גבוה ורע, נמוך וטוב, נמוך ורע. בקצה התחתון, הנמוך ביותר והרע ביותר, ישנו קיפול השמור לאנשים מעצבנים במיוחד. באותו גיליון נשמר הקיפול השלילי ל"אנשים שחושבים שיהיה בסדר".
"במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש", או ברוח רבי נחמן מברסלב, "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן" . להיות איש ולהאמין, במקום שבו אחרים התייאשו, ויתרו, ברחו – אלה פעולות המבטאות עמדה ערכית ואופטימית, החותרת לקראת מימוש הסיכוי לכך שבאופן עמוק ובר-קיימא, יהיה בסדר. כעת מוצא את עצמו הפסיכותרפיסט האופטימי באותה בעיה הניצבת בפני הילד מבגדי המלך החדשים: מה זה אומר עלי, אם אני מאמין עמוקות שיהיה בסדר – האם אני עיוור למציאות או שב'הארץ' מאוד-מאוד זקוקים לחיבוק?
ο כל גישה פסיכואנליטית ונקודות העיוורון שלה
ο בלבול השפות ומשבר האקלים הטיפולי: על 'קיום יחסי מין בטיפול'
ο להציל נפש אחת – פנטזיית ההצלה והמסגרת הטיפולית בהשראת חשיבתו של וילפרד ביון
על פי קרל יונג, טעימה מפרי עץ הדעת ומסירת סוד האש, הם שני אקטים ארכיטיפיים של גניבה מהאלים, ובתרגום לשפה נפשית - נטילת נתח מן הלא-מודע לשם הגדלת טווח ההכרה. העונש הארכיטיפי על 'חוצפה' מסוג זה היא גירוש מגן עדן (אדם וחוה) והרחקה מחברת אלוהים ואדם (פרומתיאוס). "על-ידי ההכרה כמו נשדדת האש מן האלים", כותב יונג (1934, עמ' 36-37), "משהו שהיה בבעלותם של הכוחות הלא-מודעים נתלש מהקשרו הטבעי ומופקר לשרירות התודעה. אולם בתודעתו של האדם, שנטל לו שלא-כדין את ההכרה, חל שינוי או הרחבה ובכך היא נעשית שונה משל בני-אדם אחרים. אמנם התעלה מעל לאנושי בן-זמנו ("והייתם כאלוהים") אבל בזאת גם התרחק מעל האדם. ייסורי בדידות זו הם נקמת האלים״. באופן דומה, עיניו הפקוחות של הפסיכותרפיסט לסוד האש מעמידות אותו כאאוטסיידר ביחס לאלה שנשארו לחיות בגן-עדן. לאור זאת, כיצד יפיג את בדידותו? אמנה להלן מנגנוני שיתוף, מנגנוני הדרה ומנגנוני אחווה. מנגנונים אלה תקפים כמובן לכל מעגל חינוכי, חברתי או מקצועי – חבורת זמר, משרד הייטק או קבוצת יוגה. בשורות הבאות אתמקד בביטויים בחוגי הפסיכותרפיה הדינמית המוכרים לי.
ישיבת צוות ויום עיון: לפני כעשור, רבים מבאי הכנס לכבוד מאמריה הקליניים של עפרה אשל צבאו על דלתות המרכז לארץ ישראל יפה, לאחר שהתברר כי לא נותר מקום ישיבה פנוי בתוך האולם, הזמינה אשל את הנשארים בחוץ להיכנס ולהתיישב על הבמה לצד חברי הפאנל, וכך היה. צעד כזה מעודד השתייכות. סיעור מוחות, הצגת מקרה עם דיון, פרסום מאמר קליני – אלה פעולות המעודדות יצירת ״קבוצת עבודה״ כהגדרתו של ביון (1961), חשיבה בצוותא במטרה להתפתח ולהתעשר הדדית. יותר מתא-וידוי משותף, מדובר למעשה בקבוצת תמיכה שבה הפרטים השונים יוצרים מרחב בטוח לדיווח אותנטי על ההתרחשות בחדר ומחוצה לו, מגלים אהדה לחולשות המשתתפים האחרים, למדים מהן ותורמים לחיזוקם ולצמיחתם.
מסע חניכה: הדרכה בפסיכותרפיה מגלמת למעשה את הארכיטיפ המבוטא בליוויו של וירגיליוס את דאנטה, גנדולף ופרודו, דמבלדור והארי. דרך התופת והרי האובך שבארץ התיכונה, המנטור פורש את חסותו על החניך/המודרך, במסעו לאינדיווידואציה מקצועית.
חלוקה למקובלים/לא-מקובלים: בניגוד לקבוצת העבודה הביוניאנית, כאן מדובר בקבוצת הנחה-בסיסית - לחימה/בריחה בתוך חוגי המקצוע. סטודנטים בפרקטיקום מכירים את המסר לפיו הם בתחתית שרשרת המזון הארגונית, מסר שיכול להופיע בצורת חסימת כניסתם לישיבות צוות או בהתנצלות על כך שלא יוכלו להצטרף לטיול מחלקתי 'כי בהסעה יש מקום רק לקבועים'. דינמיקות אלה משחזרות דרמות מתקופת בית הספר – כמו פתיחת קבוצת ווטסאפ ששמה "המהממות של ו' 2", ולאחריה, קבוצה נוספת בשם "המהממות של ו' 2 בלי תהל" – ועלולות לגלם נקמות מאוחרות, התקות מחשבונות לא-פתורים מול מלכת הכיתה מחטיבת הביניים. בהקשר דומה ניתן לשמוע את האמירה מפי הפסיכואנליטיקאית הוותיקה מראשית המאמר, "מה אתה עושה בקודש הקודשים?".
סימון אויב: "מטפלים יתקשו לתפוס את עצמם כבעלי דעות קדומות כלפי החברה וכלפי האנשים שבהם הם מטפלים", כותבת מור שחורי-סטאל (2019), "ולכן ייטו להכחיש או להדחיק עמדות כאלו, גם אם הן רוחשות באופן לא-מודע ומותירות את חותמן" (עמ' 257); והן אכן מותירות את חותמן: לא נדיר לשמוע אמירות מצד פסיכותרפיסטים המצויים במוקדי השפעה מקצועיים, המסגירות עמדות הרואות מטפלים ומטופלים מסוימים כ'אחרים' או כבעייתיים, על רקע היותם דתיים למשל, או חרדים, או על רקע היותם מזוהים עם מחנה פוליטי מסוים (ימני, מתנחלי, 'ביביסטי') (ראו בהקשר זה גם: שפירא וכהנא, 2023).
אפשרות נוספת להתמודדות עם הבדידות הכרוכה בחוויית המטפל כאאוטסיידר היא האדרת הוגים או מורים אשר הופכים למעין חברי משפחה מאומצת, המשפחה שכן בוחרים. דבקות כמו-דתית בתיאוריה מסוימת הופכת מחלוקות פסיכואנליטיות לגלגול מתורבת של עימותים בגן הילדים בנוסח, 'ויניקוט הוא יותר אמא שלי מאמא שלך'. ביטוי אחר לכך הוא חיפוש ומציאת נשמה-תאומה מקרב הקולגות עד כדי התאהבות (אשר יש לה יותר מגורם אחד, כמובן).
בדל״ת אמות הקליניקה, המטפל כורת עם המטופל ברית בין אאוטסיידרים - 'שנינו ביחד מול כל העולם'; הזדקקותו המוצהרת של המטופל להצלה על-ידי המטפל והתכנים שמספר המטופל פורטים על נימי נפשו של המטפל והופכים את המטופל לאדם יקר ללבו. בנסיבות אחרות, חושב המטפל, יכולנו להיות חברים טובים או בני זוג; סרלס (1959 Searles, עמ' 294) סיפר כי במהלך פגישה עם מטופל בקעו מתוך רדיו מחוץ לחדר צלילי שיר רומנטי והוא חש לפתע כי המטופל הנו האדם היקר לו עלי אדמות, אף יותר מאשתו. או במילותיו של פרנצי (1932): "מדובר בשני ילדים, מבוהלים באותה מידה, המשתפים זה את זה בהתנסויות שלהם, ובעקבות גורל משותף מבינים זה את זה לפנַי ולפנים ומבקשים אינסטינקטיבית להרגיע את עצמם [...] מתחברים ביניהם ומייסדים ברית אחווה".
אחווה וקוץ בה - בכל פגישה טיפולית מתקיים המתח בין קרבת-יתר לריחוק-יתר. אותו פרדוקס, אותה דילמה המאפיינת את יחסי אדם-חברה מתעוררת בעוצמה בין המטפל למטופל.איך, בעת ובעונה אחת, להשתייך לזולת ולאפשר לו להשתייך אלי, מבלי שניבלע זה בזה עד כדי בלבול שפות וטשטוש זהות, ומנגד – איך להיות אני-עצמי מבלי לנטוש כליל ולהינטש כליל? אפשרות אחת להתמודדות עם בדידות חריפה וחרדה עזה בימים בהם מסביב יהום הסער – מגפה עולמית או מתקפת טילים (או ימים אחרים שאינם עולים בדעתי כרגע...) – היא היאחזות המטפל בצירופי מילים כגון "הקיר נופל", "שנינו באותה סירה", "הכל חומר לעבודה" וכדומה, עד כדי החלפת תפקידים עם המטופל.
מנגד, כאשר האינטימיות מאיימת לבלבל בין השפות, המטפל עשוי לשאוף ליישם עקרונות השומרים על מובחנות אבל גם מעוררים חוויה שהיא upsetting: גבולות המסגרת או הסטינג. מדוע upsetting? מכיוון שהקפדה כזאת מזמנת איום נוסף – אולי האיום בה"א הידיעה על שלוות נפש הפסיכותרפיסט – הסכנה כי המטופל יעזוב, וישחזר בכך נטישות, אובדנים וטראומות מחיי התרפיסט. הלה פנה למקצוע מלכתחילה, בין השאר, לשם תיקון הרישום שהותירו בנפשו אירועים מסוג זה, ומרב מאמציו יושקע כעת בהשגת המטרה: רק לא להישאר שוב מחוץ לחדר, רק לא להישאר שוב לבד. או-אז עלול המטפל לערבב את צרכי המטופל עם צרכיו-שלו.
בעשורים הראשונים של הטיפול הדינמי, משטרת הפסיכואנליזה פיטרלה 24/7 והפעילה צ'קלאקת-סופראגו בכל פעם שנרשם פשע של חריגה מגבולות הטיפול המוצהרים. כך נוצרה, כאמור לעיל, תרבות שקר בתיאורי מקרה ובבחינות התמחות והעמקת תסמונת המתחזה בקרב אנשי המקצוע. כיום המגמה התהפכה: מצד אחד ומבורך, יש חופש ביטוי גדול יותר לומר את האמת ולהיות אותנטיים. והאמת היא זאת: כולנו-כולנו חורגים. מי שלא חורג – צ'אטGPT. והמטופל? הוא מצדו כמעט ללא יוצא מן הכלל יודה לנו על חריגותינו מכללי הטיפול המוצהרים ויספר שאלה הרגעים המשמעותיים והזכורים לו ביותר והיו נקודות המפנה לטובה בטיפול – כאשר הפסיכולוג שלו התגלה כמתחשב וכאנושי. אלא שגם למטופל וגם לנו יש לא-מודע, ואת זה קל לנו לשכוח בצוק העיתים. ברגעי פניקה וחרדה אנחנו תמיד מעדיפים פידבק מיידי מהמודע, על-פני פידבק ארוך-טווח מהלא-מודע.
המצב הגיע לידי כך, שנשאלת השאלה אם לא הגענו למצב בו כדי להשקיט את הסופראגו המייסר הזה, הפכנו את החריגה מן הגבולות לנורמה, ואת השאיפה להקפדה עליהם לחריג החדש? האם להישאר פיזית בגבולות חדר הטיפול, להקשיב ולחשוב 'בתוך הקופסה', לא הפך להיות שאיפה מנותקת, 'מחוץ לקופסה', עמדה שפג תוקפה ומקומה לא במחוזותינו, עמדת 'איש הפח' חסר הלב? (פכלר, 2022). אפשר לשער במידה רבה של סבירות כי מספר הנרשמים ליום העיון שבו ניתנה ההרצאה עליה מבוסס מאמר זה– כנס המוקדש לחריגות מגבולות הטיפול מנקודות מבט המצדיקות אותן – גדול פי כמה ממספרם של אלה שהיו טורחים להירשם לכנס שהרצאותיו היו מעלות על נס את הבחירה לדבוק בכללי המסגרת הטיפולית ולהסתכן במחירים הכספיים והרגשיים שגובה בחירה כזאת. מדוע? מפני שבחירה כזאת מזמנת עימות עם השדים הגדולים שבתוכנו, שדים שחלקם פעילים מזה כמה דורות במשפחתנו.
עַד שֶׁיָּשׁוּבוּ הַלְּבוֹנָה וְהַפָּרֹכֶת, רֵיחַ הָאֱמֶת הַמָּתוֹק וְתָמִיד הָאֵש
יעל סטטמן / זיכרון דברים תהא סליחתי
ליטל מור (2022) שואלת במאמרה: "אם יש קדושה – איהי?" ומוסיפה כי "היענות לאחריות כלפי האחר, מאפשרת לאדם לחרוג מעבר לעצמו, לממש קריאה פנימית לאינסוף". ארכיטיפית, נהוג לראות במטפל גלגול מודרני (או פוסט-מודרני) של השאמאן או של הכומר המוודה. אני מציע כי חריגותו החברתית של התרפיסט, על כוחות-העל והאופטימיות שבאמתחתו, מייעדים לו תפקיד חברתי של נביא וכהן גדול. כנביא נחמה, הוא מבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות; ככהן גדול, המטפל מופקד על אש-התמיד של ערכי בריאות הנפש, הכוללים כמה מאפיינים:
פרטיות כאחד התנאים הבסיסיים לצמיחה בטוחה, גם אם המציאות הטלוויזיונית המתכנה בערמומיות 'ריאליטי' מפתה אותנו לחשוב אחרת.
העדפת השפעות לא-מודעות בטווח הארוך על פני פידבקים מיידיים ומטעים, המזינים את ציפיותינו המודעות כמו אלגוריתם שנועד למכור לנו את אותה סחורה, בהתבסס על קניותינו הקודמות. האם למשל הסכמתו הנלהבת של המטופל עם דברינו משקפת בהכרח את תגובתו הרגשית העמוקה? האם הדיפה מצדו מבטאת לבטח התנגדות לאורך זמן? העדפת הקשבה לתהליכים ארוכי-טווח ולמשובים מן הלא-מודע, תורמת גם להגדלת קיבולת ההכלה למצבי תסכול שהם חלק מן המציאות.
דיסטאנס בריא. כשאמן מבקש לקבל פרספקטיבה ביחס ליצירתו שעל בד הקנווס הוא מותח את זרועו וזוקר אגודל; לפני כן הוא צועד צעד אחורנית. זהו גם המודלינג למטופלינו - הערכת מצב שקולה יותר (וגם הפעלת חוש הומור) דורשת מידה מינימלית של מרחק. אינטימיות טובה כרוכה בסוד מציאת המרחק הנכון בתוך קירבה גדולה. מבלי שאוכל לאשש זאת, אני סבור כי המהפכה החשובה ביותר בתולדות המין האנושי עד כה, שאנו חוזים בה כעת, נולדה בקליניקות פסיכואנליטיות שבהן התקיים טיפול טוב (אולי בשכיחות גבוהה יותר לדיאדות מטפלת-מטופלת), עם מודלינג בנוגע לגבולות הקשר. כוונתי למהפכת מי-טו, אשר עצם שמה, "גם אני", מכריז על קבלה ועל היכללות בקבוצה שפרטיה חוו עצמם כקורבנות מושתקים וחריגים; לא עוד, אומרת מהפכת מי-טו, לא עוד עולם שבו, כמאמר השיר, כל "בן חצב מצוי" "עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר". תם עידן ההטרדות והפגיעות המיניות כתופעות לגיטימיות. האם זה מקרה שאחת התנועות המזוהות עם המהפכה, שמטרתה להשיג שוויון וכבוד לנשים במקום העבודה, קרויה Time's up, המילים המציינות סיום פגישה טיפולית בזמן?
הכרה בטעויותינו. לא רק ליטול אחריות לכשלינו בפני המטופל, כהמלצת פרנצי, אלא קודם לדעת את עצמנו טוב יותר, להכיר עוד ועוד רגעים שבהם אנו עושים רציונליזציה לטעויות, מייחסים למטופל צרכים שלנו, חרשים לתקשורות אפשריות בדבר האפשרות שעשינו לו גזלייטינג, שברצונו לסיים את הטיפול וכדומה.
נדגיש: אידיאל פסיכואנליטי כשמו כן הוא: אידיאל. אנחנו, המטפלים בני-התמותה, נמשיך לתעות בדרכנו. כמו שיודע פיטר פארקר, לכוח אדיר מתלווה אחריות אדירה, ואין מנוס מכך שאנו עצמנו נהיה אמביוולנטיים ביחס למשימה המוטלת על כתפנו, אך גם אם לא עלינו לגמור המלאכה, הרי אין אנו בני חורין להיבטל ממנה, ובמילות הפרסומת לתחליף חלב-אם: לעולם לא נהיה טובים כמוך, לעולם לא נחדל לנסות. החברה האנושית תמיד אמביוולנטית כלפי נביאיה וכהניה – היא עורגת לנחמתם ("תגידי, יהיה בסדר...?") ובה-בעת חוששת מתוכחתם ('את קוראת מחשבות, אני צריכה להיזהר, אה?'). לכן נאמר לנביא עמוס "חוזה לך-ברח", ואולי לכן נקבע כי "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כָּל שֵׁבֶט לֵוִי, חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל"; כמטפלים, אנו זקוקים לכך שמטופלינו יזדקקו לנו, שייאותו לתת לנו חלק ונחלה.
"לך-ברח"? לא יברח איש כמוני. מדובר בזכות שאין דומה לה: המטופלים שלנו, המייצגים – קולקטיבית ואישית – את מצב הסבל האנושי ברגע נתון (Symington, 2002), עולים אלינו לרגל ומעניקים לנו, ביום הכיפורים הארוך של הנפש, גישה אל חדרי הלב הפנימיים ביותר, גישה אל קודש הקודשים. כי זה הסוד שלנו, הפסיכותרפיסטים הדינמיים - אנחנו אינסיידרים. למגינת לבה של הפסיכואנליטיקאית המצוטטת בפתח המאמר, קודש הקודשים אינו מוגבל לקומה השלישית ברחוב קרליבך 23 בתל אביב; הוא מצוי בכל חדר טיפול מחדש. מטופלינו נותנים לנו חלק ונחלה בנשמתם ואנחנו המשרתים בקודש. כאינסיידרים, נמשיך במלאכה שאין דומה לה, הכוללת שמירה על הפרטיות, הקשבה ללא-מודע ואמונה בתהליכים ארוכי-טווח, חתירה לקירבה ממרחק נכון ולפקיחת עינינו לטעויות, ותמיד – האש.
ד"ר עמית פכלר הוא פסיכולוג קליני מומחה ומדריך, עורך סדרת פגישות לספרות פסיכואנליטית בהוצאת כרמל, ומלמד פסיכותרפיה פסיכואנליטית במכללה החרדית בבני ברק ובבית הספר לפסיכותרפיה 'תמורות', בר אילן, בין השאר.
ביון, ו"ר (1961). התנסויות בקבוצות. כנרת, זמורה ביתן, 1992.
ביון, ו"ר (1967). ביון בלוס אנג'לס. סדרת פגישות, כרמל, 2017. מאנגלית: משה ברגשטיין.
ויניקוט, ד"ו' (1971). משחק ומציאות. עם עובד, 1995.
טורם, י' (2021). הלך: שיטוט חזותי בין דת לדתיות. ברחש.
יונג, ק"ג (1934). האני והלא-מודע. דביר, 1989. מגרמנית: חיים איזק.
מור, ל' (2022). עם הפנים אל האחר: החתירה לאחריות. אתר בטיפולנט. Betipulnet.co.il/particles/strive_for_responsibility נדלה בתאריך 28 ביוני 2023.
סטטמן, י' (2021). בעניין הבערה. הקיבוץ המאוחד.
סמנה, ר' (2017). בעקשנות של צמח המתרחק משורשיו: על שיקום ופיתוח פונקציית העיתוד. שיחות,ל"ב (1): 37-47.
פכלר, ע' (2019). המטופל המרצה והמטפל המרוצה: אמיתי וכוזב בחדר הטיפולים. בתוך: ע' פכלר (עורך). למשש את הפיל: נקודות עיוורות של מטפלים בגישה הפסיכואנליטית. כרמל: 129-174.
פכלר, ע' (2021). גיבורי-על וחוקים דרקוניים בפסיכותרפיה. אתר בטיפולנט. Betipulnet.co.il/Superheroes_and_Rescue_Fantasies_in_psychotherapy.
פכלר, ע' (2022). משטרת הפסיכואנליזה נגד איש הפח: ייסורי-מצפן סביב שאלות אישיות בטיפול. אתר פסיכולוגיה עברית. Hebpsy.net./blog_Post.asp?id=5933
פרנצי, ש. (1932). היומן הקליני. עם עובד, 2013.
שחורי-סטאל, מ' (2019). הדומה, הזר והלא-מוכר ביחסים טיפוליים. בתוך: ע' פכלר (עורך). למשש את הפיל: נקודות עיוורות של מטפלים בגישה הפסיכואנליטית. כרמל: 243-276.
שפירא, מ' וכהנא, ב' (2023). הרפורמה המשפטית ועולם הדמונים: התבוננות פסיכולוגית במציאות פוליטית פרנואידית סכיזואידית. אתר פסיכולוגיה עברית. Hebpsy.net/articles.asp?id=4591
שריר וולפה, ט' (עורכת). (2022). פסיכואנליזה של הילד והמתבגר: פנים, שפה, מקום, מולדת. החברה הפסיכואנליטית לישראל.
Mitchell, S. M. (1996). Afterword. In: B. Gerson (ed.). The Therapist as a Person: Life Crises, Life Choices, Life Experiences, and Their effects on Treatment. Analytic Press, pp. 295-296.
Searles, H. F. (1959). Oedipal love in the countertransference. In: Collected Papers on Schizophrenia and Related Subjects. Karnac, 1986: 284-303.
Symington, N. (2002). A Pattern of Madness. Karnac.
