שחר הבר ושרה טוכשניידר
מאז אוקטובר 2023, מטפלים רבים בישראל פוגשים בקליניקה מציאות נפשית שמסרבת להתייצב לכדי סיפור בעל התחלה, אמצע וסוף. עבור רבים מתושבי הצפון (בדומה לאוכלוסיות נוספות בארץ כמו משפחות המילואים ותושבי העוטף), הזמן איבד את המבנה המוכר שלו, וחוויות של פינוי, אזעקות, ירי והפוגות זמניות התמזגו לכדי לולאה מתמשכת של חוסר רציפות – מצב שבו החיים ממשיכים לנוע קדימה, אך החוויה הנפשית של חוסר הודאות נותרת תלויה בין עבר לעתיד.
יש ימים שבהם הכול נראה כמעט רגיל, ואז קולות פיצוצים, ירי, מסוקי חילוץ ואזעקות. שקט זמני שמתחלף בהתרעות מפני רחפן נפץ וסבבי חיים שנעים בין הפסקת אש להפסקת אש. במובן זה, רבים מתושבי הצפון אינם חיים רק בצל איום מתמשך, הם חיים בתוך סיפור שמסרב להגיע לפרק האחרון. מדובר במצב קיומי שבו האדם מתקשה לענות על אחת השאלות הבסיסיות ביותר שהנפש שואלת את עצמה בעת משבר: ״האם זה כבר נגמר?״.
זוהי שגרת חיים שניתנת להמשגה כלחץ טראומטי מתמשך (Continuous Traumatic Stress; CTS), כלומר, מקור האיום אינו שייך רק לעבר אלא נותר נוכח או צפוי בהווה. בעוד שהמשגת פוסט-טראומה מתייחסת לאירוע שהסתיים, ומניחה אפשרות לעיבוד מתוך הווה בטוח ומוגן, ב-CTS מוקד האיום מוסיף להיות פעיל ומתמשך. במצב זה ניתן לראות בדריכות או בחרדה התארגנות פנימית תואמת מציאות. זוהי עמדה הישרדותית חיונית, אשר מגייסת את משאבי הנפש כדי לאפשר לאדם לשמור על שלמותו ולהמשיך להתקיים בתוך סביבה הנעדרת קרקע יציבה של ודאות (Eagle & Kaminer, 2013).
במציאות זו, נשמטת הקרקע גם מתחת להנחות יסוד טיפוליות המוכרות לנו: בעוד שבאופן מסורתי פסיכותרפיה שואפת לעיבוד טראומה, לסגירה, ול״עבודת אבל״ מהעבר אל העתיד, עולה השאלה – כיצד ניתן לעבד אירוע שטרם הסתיים?
מאמר זה מבקש להציג את האתגר הקליני שבעבודה טיפולית אל מול מצבים של היעדר סופיות. ניתן לראות ביטוי לאתגר בשאלת מטפלת מרכז חוסן בהדרכות: ״מה הטעם? אני עובדת כל שבוע לייצר תחושה של ביטחון ומוגנות בטיפול עם הילד ולעבד אירועים של פחד ופגיעות ושבוע הבא יש עוד אירועים נוספים״. משאלתה של המטפלת לייצר ״עיבוד״ המקנה חסינות מתמשכת, נשענת על פרדיגמת טיפול מסורתית המכוונת לריפוי פוסט-טראומטי לאחר שהאירוע חלף. במציאות שבה הטראומה מתמשכת ופתוחה, ציפייה זו הופכת למלכודת של תסכול ואשמה מקצועית.
המעבר הקליני מ״חתירה לסיום״ לעמדה טיפולית המותאמת למציאות של לחץ טראומטי מתמשך דורש ויתור על הניסיון להשיג שליטה באמצעות יצירת סגירה מלאכותית. במציאות שאינה מאפשרת סיום, תפקידו של הטיפול הוא לאפשר למטופל להמשיך להתקיים, לחשוב ולפעול בתוך אי־הוודאות. אנו מכנות עמדה טיפולית זו ״עמדת החזקה״: עמדה שמטרתה לשמר עבור המטופל רציפות, ביטחון וגמישות נפשית גם כאשר המציאות החיצונית נותרת בלתי יציבה ובלתי פתורה. עמדת ההחזקה נשענת על שלושה ממדים משלימים: היכולת לשהות באי-ידיעה ובעמימות, בהישענות על עמדת המיכל והיכולת השלילית של ביון, שמירה על סטינג, רציפות וביטחון, בהשראת מושג ה״סביבה המחזיקה״ של ויניקוט, וטיפוח סוכנות ותושייה בתוך גבולות המציאות האפשרית. כך שהנפש תוכל לחוות נקודות של התארגנות, יציבות וסגירה מקומית גם כאשר הסיפור הרחב נותר פתוח.
במאמר הנוכחי נפתח בהצגה של הקושי האנושי בחוסר סופיות, נציג את המונח ״אובדן עמום״ לאור קושי זה, נציע כלים קליניים להתמודדות עם חוסר סופיות בחדר הטיפול, ונדגים כיצד הם מאפשרים למטופל ולמטפל כאחד להחזיק מעמד במציאות משתנה ורבת אובדנים. הציטוטים במאמר זה הנם של מטפלים ומטופלים, והתקבל אישור מהמצוטטים (או מהוריהם) לשימוש בחומרים, ופרטיהם המזהים הוסוו באופן משמעותי לשם שמירה על פרטיותם.
כבר בראשית המאה הקודמת זיהו חוקרי הגשטלט את הנטייה האנושית לחפש שלמות, רצף וסגירה. כאשר אנו מתבוננים בצורה שאינה שלמה, מוחנו משלים אותה באופן אוטומטי. כאשר מנגינה נעצרת רגע לפני הצליל האחרון, אנו כמעט שומעים את הצליל החסר. פריץ פרלס, ממייסדי גישת הטיפול בגשטלט, הרחיב רעיון זה אל העולם הנפשי וטען כי בני אדם נושאים עמם לאורך חייהם ״עניינים בלתי גמורים״ (Unfinished Business), חוויות שלא עובדו, רגשות שלא קיבלו ביטוי, קשרים שלא נסגרו. הנפש, כך הציע, ממשיכה לחפש את הסיום החסר, משום שבלעדיו קשה לה להניח את הדברים בעבר ולהמשיך הלאה (Perls, Hefferline, & Goodman, 1951).
כדי לעבד חוויה ולהפוך אותה מאירוע מציף לזיכרון, מציעה תאוריית הגשטלט שהמוח והנפש זקוקים להתחלה, אמצע וסוף. פעולת המסגור היא זו שמאפשרת לנו לקטלג חוויה כְּעָבָר ולהמשיך הלאה. החוויה אינה הופכת לזיכרון משום שהיא ממשיכה להתקיים בהווה. אולי משום כך אנו נאחזים לעיתים בפנטזיה על ״ניצחון מוחלט״ או על ״סוף מוחלט״. לא רק בגלל הצורך בביטחון, אלא משום שהמילה ״מוחלט״ מבטיחה לנו דבר נוסף: סגירה. כשמלחמה לא נגמרת, כאשר השיח הציבורי מתייחס ל״סבבים״ ו״מערכות״, המסר שעובר הוא של לולאה אינסופית.
מבחינה קוגניטיבית, קרוגלנסקי (Kruglanski, 1989) מציע להתבונן על הצורך בסגירה כשאיפה לצמצם מצבים של ספק, מורכבות וחוסר ידיעה, ובנטייה להעדיף הסברים ברורים ויציבים גם כאשר המציאות עצמה מורכבת, משתנה או חסרת פתרון. מבחינה פסיכולוגית, סגירה קוגניטיבית מספקת תחושת שליטה, סדר ויכולת לחזות את העתיד, ולכן היא מהווה מנגנון הסתגלות חשוב במצבי אי-ודאות. עם זאת, קרוגלנסקי מדגיש כי במצבים מסוימים דווקא החיפוש הנואש אחר תשובה עלול להפוך למקור נוסף של מצוקה. כאשר אדם ניצב מול שאלות שאין להן מענה חד-משמעי: ״מדוע זה קרה לי? האם ניתן היה למנוע זאת? מתי זה ייגמר?״ הצורך בסגירה עלול להוביל לתהליכים של רומינציה, כלומר, חזרה כפייתית על אותן מחשבות בניסיון למצוא פתרון ולהשיב תחושת שליטה שלא ניתן באמת להשיג.
קרוגלנסקי וובסטר (Kruglanski & Webster, 1996) מתארים בהקשר זה מנגנונים של ״היאחזות״ (Seizing) ו״הקפאה״ (Freezing), המופעלים כאשר מתעורר צורך עז בסגירה בסביבה המאופיינת בעמימות. היאחזות מתגלה כאשר אדם נתפס להסבר יחיד, מהיר ותכליתי למציאות המורכבת, בעוד הקפאה היא שימור ההסבר והתנגדות לעדכן אותו גם כאשר עולים נתונים הסותרים אותו (לדוגמא נרטיב סגור: ״האזעקה הבהילה אותי כי לא הייתי מספיק דרוך, ולכן צריך להישאר דרוך כל הזמן״).
שני המנגנונים משמשים את הנפש כמעין קרש הצלה קוגניטיבי, אך יש לכך מחירים. מנגנונים אלו מצמצמים בסופו של דבר את חופש התנועה הפנימי, ומקשים על ההסתגלות למציאות. בכך, הם מותירים את האדם כלוא בניסיון עקר לכפות סדר על כאוס. זהו ניסיון נפשי להתגונן מפני הקבלה הכואבת של עמימות חסרת פתרון (רוט, 2024).
באופן פרדוקסלי, ככל שהצורך בסגירה חזק יותר, כך גדל לעיתים הסיכון להיתקע במאבק מתמשך מול העמימות והספק. מכאן ניתן להבין כי בריאות נפשית אינה תלויה תמיד במציאת תשובות, אלא לעיתים דווקא בפיתוח היכולת לשאת שאלות פתוחות מבלי להיכנע לצורך לפתור אותן באופן מיידי (Robichaud, Koerner, & Dugas, 2019).
תפיסת הגשטלט והצורך בסגירה של קרוגלנסקי מתמקדים בעיקרם בצורך הקוגניטיבי: הם מתארים את האופן שבו המוח האנושי חותר לסדר, לוודאות ולארגון של תבניות שלמות כדי להחזיר לעצמו תחושת שליטה, ואת המצוקה הקוגניטיבית (כגון רומינציה) שנוצרת כאשר המציאות מסכלת צורך זה. בנוסף לכך, חוסר הסופיות אינו רק בעיה של פער קוגניטיבי או היעדר סדר, הוא גם קוטע תהליך נפשי ורגשי עמוק של אבל ועיבוד אובדנים. כאשר הצורך הקוגניטיבי בסגירה נותר מתוסכל לאורך זמן, הנפש מתקשה לנוע מהאובדן ל״עבודת אבל״, שכן תהליך של פרידה דורש אובייקט ברור שניתן להכיר באובדנו. התנגשות זו בין מנגנון קוגניטיבי המחפש סגירה לבין מציאות שמונעת פרידה רגשית היא שמובילה לחוויה של ״אובדן עמום״.
המושג ״אובדן עמום״ (Boss, 1999) מתאר מצב בו אדם או דבר משמעותי נעדרים (פיזית או רגשית), אך לא באופן שמאפשר פרידה ברורה, מצב שבו אין אפשרות להכריע אם האובייקט אבד או עדיין קיים. החוויה של תושבי הצפון בשנים האחרונות דומה במובנים רבים לאותו אובדן עמום. רבים מהם אינם מתאבלים רק על בתים שנפגעו, עסקים שנסגרו או תקופות חיים שאבדו. הם מתאבלים על תחושת הביטחון שהייתה ואיננה, על קהילה שהשתנתה, על עתיד שנראה בעבר ברור וצפוי וכיום הפך למעורפל. אלא שהאבל הזה מתקשה להתקדם משום שאין לו אובייקט מוגדר – קשה להתאבל על דבר מה שעדיין ייתכן שיחזור, קשה להיפרד מתחושת ביטחון כאשר מדי פעם היא שבה לרגע ומעניקה אשליה שהכול חוזר לקדמותו.
ברמה הרגשית, מצב של אובדן עמום עלול לעורר תערובת מורכבת ומתמשכת של רגשות, ובהם עצב ואבל לצד תקווה וכמיהה. התערובת הרגשית עלולה להתבטא בתחושת בלבול, חרדה, כעס, אשמה וחוסר אונים (Boss, 1999). דווקא משום שאין אפשרות ברורה להכריע בין נוכחות להיעדרות, הרגשות אינם מתארגנים בהכרח לכדי תהליך אבל ליניארי המוביל להשלמה. כך, תקווה שהמצב ישוב לקדמותו יכולה להתקיים לצד הכרה בכך שמשהו משמעותי כבר השתנה או אבד, והקלה רגעית יכולה להתחלף במהירות בדריכות ובחשש מחודש. מבחינה זו, חוסר הסופיות אינו רק מאפיין של המציאות החיצונית, אלא חוויה רגשית מתמשכת, שבה הצורך להמשיך הלאה מתקיים במקביל לקושי לוותר על האפשרות שהאובייקט, המקום או תחושת הביטחון שאבדו עדיין עשויים לשוב. התנועה המתמשכת בין קצוות רגשיים עלולה לייצר חווית עייפות מנטלית ושחיקה שהאדם מתקשה לשייך לתהליכי האבל.
המושג ״סופיות״ הוא כשלעצמו מורכב ומתעתע, למעשה, גם מחוץ להקשרים קיצוניים של טראומה או מלחמה. במאמרו ״אנליזה סופית ואינסופית״ עמד פרויד (1937) על הקושי המובנה בהגעה לסיום מוחלט ומוגדר של תהליכים נפשיים וטיפוליים. התפיסה הפסיכואנליטית מזכירה לנו כי גם בתנאי מעבדה מוגנים של קליניקה בימי שגרה, רעיון הסוף הוא פעמים רבות משאלה יותר מאשר מציאות ממשית, וכי תהליכי עיבוד הם לעיתים אינסופיים מטבעם.
בוס, במחקריה על אובדן עמום, הגיעה למסקנה כי הניסיון לכפות ״סגירה״ על אבל שאין לו אובייקט מוגדר איננו רק חסר תועלת, הוא לעיתים מזיק (Boss, 1999). למעשה, חלק מהסבל הנפשי נובע דווקא מהניסיון הכפוי לייצר סוף במקום שבו אין סוף כזה, משום שהוא מציב יעד בלתי אפשרי ומוביל לתחושות כישלון, אשמה או תקיעות. במצבים כאלה, המשימה הנפשית אינה סגירה, אלא פיתוח יכולת לשאת עמימות, לחיות לצד אי-ודאות ולהמשיך לבנות משמעות וזהות גם כאשר השאלות נותרות פתוחות.
היכולת להכיל אי-ידיעה עשויה להיות משאב נפשי משמעותי לא פחות מהיכולת להגיע לוודאות. ביון מציע את הפונקציה הנפשית של הישארות עם מה שאינו ידוע, בלי לברוח מפניו במהירות אל ידע סגור (Bion, 1970). בכתביו על החשיבה, ביון מבחין בין K המייצג Knowledge: הידע הקונקלוסיבי, המוצק, שמאפשר להגיד ״אני יודע״, לבין O המייצג Ultimate Reality: מרחב של האמת המתהווה, של החוויה כפי שהיא לפני שהיא נתפסת ומאורגנת בקטגוריות. ביון טען כי אחת המשימות הקשות של הנפש היא להימנע ממנוסה מהירה מ-O אל K, כלומר להימנע מהפיתוי לכפות משמעות ומבנה על חוויה שעדיין לא בשלה להיאסף לתוך ידיעה מוגמרת.
עמדת ה״יכולת השלילית״ (Negative Capability) היא בדיוק היכולת ההפוכה: לשהות ב-O, במה שאינו נודע, בלי דחיפות למצוא הסברים ופתרונות. היכולת של המטפל לשאת אי-ידיעה, ספק ועמימות, מבלי למהר ולפעול מתוך דחף ״לעשות משהו״ או לחתור לפתרון מהיר של המצב, היא זו המאפשרת יצירת מיכל בטוח (Container) למצוקה שטרם ניתן לסיימה. עבור המטפל, זו אינה עמדה פסיבית של ויתור או הימנעות מידיעה, אלא היכולת להישאר פתוחים לחוויה שטרם קיבלה צורה ויכולת ייצוג, ובו בזמן לאפשר תהליך של עיבוד והפיכה לחוויה שניתן בהדרגה להעניק לה משמעות. מדובר בעבודה נפשית פעילה של קליטה, עיבוד והשבה של חוויה רגשית לצד התאפקות מפני הפיתוי להציע פרשנות, ניחום או אסטרטגיה מוקדם מדי.
זוהי עמדה ״המסכינה עם המציאות״, עמדה המשלבת מסכנות, סכנה וסוכנות ובכך פוגשת אותה כפי שהיא על מוגבלותה וכאביה. מתוך כך, מתפתחת יכולת של סוכנות ותושייה נפשית לבחור, ליצור, לפעול ולשאת אחריות, על אף ששליטה מלאה וודאות אינן קיימות (רוט, 2024). במובן זה, הסתגלות נפשית אינה מבוססת על פתרון מלא של האובדן, אלא על הרחבת היכולת להכיל מורכבות ולנוע קדימה מבלי לקבל תשובות סופיות. כלומר, הריפוי מתרחש דרך תהליך של בניית משמעות חדשה שאיננה תלויה בפתרון האובדן, אלא בהתכה של החוויה, על כל סתירותיה, לתוך סיפור החיים המתמשך.
נועה (שם בדוי), בת 10, תושבת הצפון, מגיעה מידי שבוע לטיפול במרכז חוסן ומבקשת ליצור בית מפלסטלינה – חומר המאפשר באופן פיזי וחושי מגע, לישה ושינוי צורה – שכל פגישה מחדש היא מועכת באגרסיביות, הורסת וזורקת לפח. זהו ביטוי לחוויה נפשית הנעה שוב ושוב בין בניה ופירוק, ביטחון ואובדנו. במקום לחתור ל״תיקון״ של המבנה או לכוון את נועה לייצר בית יציב שיישאר שלם בסוף הפגישה (פעולה שהייתה משקפת צורך קליני בסגירה וברצף, ומייצגת בריחה אל הנחמה שבידיעה – K), ההתערבות הטיפולית מתמקדת ביצירת מיכל בטוח לתנועה עצמה. המטפלת משתהה עם נועה בתוך מעגל ההריסה והבנייה, היא מסוגלת לקלוט את ההרס, התוקפנות והמצוקה שנועה מביאה אל המפגש מבלי להיבהל מהם, להתגונן או להתרחק, ואף נותנת להם לגיטימציה. בכך היא מאפשרת לחוויה הגולמית לקבל ביטוי בחדר הטיפול מבלי להציף את שני הצדדים.
באמצעות העיבוד והתגובה שלה, המטפלת מחזירה לנועה את החוויה באופן שניתן יותר לשאת, לחשוב ולהרגיש, וכך מתאפשר בהדרגה להפוך את מה שהיה קודם לכן בלתי ניתן לעיבוד לחוויה שניתן להעניק לה משמעות. המטפלת יכולה להגיד: ״אני רואה כמה כוח יש בפירוק הזה, הבית יכול להתפרק כאן. אנחנו לא חייבות לתקן אותו עכשיו. יש פה מקום לכל השברים, ואני איתך גם כשהכל מתפרק״ (אמרה המכוננת שהייה משותפת בלא-נודע-O ובכך מטפחת אצל המטופלת גמישות פסיכולוגית קריטית אל מול מציאות חסרת סוף).
מבחינה קלינית, שהייה זו ב-O אינה נותרת רק ברמה התיאורטית. עבור מטפלים העובדים עם תושבי הצפון, מושג זה מציע מסגרת עדינה להבנת עומק העבודה שלהם: במקום להיות סוכני-פתרון של המצוקה, הם משמשים כלי קיבול לחוויות שאין להן עדיין צורה, אחיזה או מובן.
במציאות הנוכחית, ייתכן כי הפנטזיה להגיע לעמדה של סיום וסגירה הנה בלתי אפשרית, והניסיון להיאחז בה אף עשוי לייצר סבל נוסף. על בסיס עמדת ״היכולת השלילית״, אנו מציעות להתמקם בעמדה טיפולית רחבה יותר של ״החזקה״, כזו המאפשרת לשמר רציפות, ביטחון וגמישות גם כאשר המציאות עצמה אינה מאפשרת סגירה וודאות.
עמדה זו נשענת על המשגתו של ויניקוט בנוגע ל״הוויה מתמשכת״ (Going on Being; Winnicott, 1965). עבור ויניקוט, חוויה של רציפות קיומית, שאינה נקטעת שוב ושוב על ידי חדירות מאיימות מבחוץ (Impingements), היא התשתית ההכרחית לבריאות נפשית. כאשר המציאות החיצונית קוטעת באלימות את רצף ההוויה, הנפש נאלצת להפנות את כל משאביה להתגוננות וההתפתחות הטבעית נעצרת. תגובת החירום הזו קוטעת את התהליך העדין של בניית העצמי ומפנה משאבים מהתפתחות אל הישרדות. כאשר החדירות חוזרת שוב ושוב, האדם לומד לחיות במצב כרוני של תגובתיות אליהן – עמדה שויניקוט תיאר כ״הוויה תגובתית״, המנוגד להמשכיות ההוויה.
במצבים אלו מציע ויניקוט כי על הפונקציה ההורית או הטיפולית להיות ״סביבה מחזיקה״ (Holding Environment): אחר אשר מסייע לנו לשאת מצוקה עד שנוכל לעבד אותה. הסביבה המחזיקה איננה הגנה מפני העולם, אלא היא בדיוק המרחב שבו החדירות מסוננות, מנוטרלות ומותאמות עבור הסובייקט – כך שיוכל להמשיך להתקיים כעצמי רציף. האם המחזיקה איננה מונעת מהתינוק את כל אי-הנוחות שבעולם, אלא מספקת תמיכה פיזית ונפשית רציפה שמונעת מהתסכול להפוך לחדירה טראומטית ומפרקת, ובכך מאפשרת לרצף ההוויה שלו להימשך גם בתוך משבר.
במציאות של השנים האחרונות, נדמה כי רבים מתושבי הצפון הפכו בעצמם ל״סביבה מחזיקה״: הורים שממשיכים לשלוח ילדים למסגרות גם כאשר אינם בטוחים מה יקרה מחר, אנשי חינוך שממשיכים לפתוח כיתות, בעלי עסקים שממשיכים להרים תריסים ומטפלים שממשיכים לפגוש מטופלים בתוך אותה מציאות טראומטית משותפת, שאין לה סוף נראה לעין. זו איננה המתנה חסרת אונים לנס, אלא עבודת תשתית הירואית, יומיומית ושקטה.
העייפות התהומית שמורגשת בסופו של יום שבו ״לא קרה שום דבר מיוחד״, היא לא עייפות של חוסר מעש. זוהי העייפות של מי שנושאים על כתפיהם קירות בלתי נראים כדי שלא יקרסו פנימה. זוהי האנרגיה העצומה שנדרשת כדי לשמור על גבולות השפיות, לייצר מעטפת של ביטחון עבור המשפחה, ולשמור על התקווה בחיים. התושבים נאלצים לחיות בהמתנה מתוחה שאין לה תאריך תפוגה, אך בתוך חוסר הודאות נשזרת תנועה מתמדת של תקווה אקטיבית, המאפשרת לאנשים למצוא עוגנים של חיות, המשכיות ויצירה; היום מסתיים, המשפחה מתכנסת סביב ארוחת ערב, הילדים נרדמים, והשגרה ממשיכה להתקיים למרות הכול. שגרה יומיומית זו מתפקדת כמעין ״סטינג״ טיפולי: מבנה קבוע, צפוי ויציב המעניק רציפות בתוך מציאות של עמימות. לא משום שהמלחמה הסתיימה, אלא משום שמישהו ממשיך להחזיק את החיים בתוכה.
ילד בן 3 שואל את אימו בטיפול דיאדי: ״המלחמה נגמרה? למה כשמלחמות מפסיקות הן מתחילות שוב? את תגידי לי כשהמלחמה תחזור?״. במצבים אלו, האינסטינקט ההורי והטיפולי הראשון הוא לרוב לנסות ולהרגיע באמצעות הבטחות לסיום עתידי (״זה תכף ייגמר״, ״הכול יהיה בסדר״). אולם, תשובות אלו מנסות לכפות סגירה במציאות שאינה נגמרת, ובכך עלולות דווקא להגביר את החרדה והבלבול. ההנחיה הקלינית לאם, מתוך עמדת ההחזקה, היא לוותר על אשליית הוודאות העתידית ולהתמקד בקרקוע אל תוך ההווה הקונקרטי באופן אשר שואב ביטחון מתוך חזרה והנכחה של הרצף והסטינג. המטפל מסייע לאם לאשר את הפחד של הילד ולספק תשובה המבוססת על רציפות הקשר במקום על פתרון המצב: ״אני לא יודעת מתי המלחמה תיגמר סופית, אבל אני יודעת שעכשיו אנחנו ביחד בחדר, שומרים עליך, ואני איתך״. הטיפול מדגים כיצד השהייה המשותפת בתוך חוסר האונים והאי-ידיעה, כשהיא עטופה בנוכחות מיטיבה ומווסתת, הופכת בעצמה לכוח המרפא והמחזיק.
מרכיב זה של החזקה איננו פעולה של הרגעה פסיבית אלא החזקה אקטיבית: ההורה והמטפל הופכים למיכל שנושא את חוסר הודאות והפחד, מסרבים לייפות את המציאות, ונמנעים מלברוח לפתרונות קוגניטיביים של סגירה כפויה. לצד זה הם מנכיחים את הקיים, הקבוע והמתמשך: הקשר ההורי/טיפולי. ההכרה בחוויה של המטופל לצד תמיכה פיזית ונפשית יציבה היא זו שמהווה עמדה של סביבה מחזיקה.
ורד (שם בדוי), 30, תושבת הצפון: ״זה לא משנה שלא היה לי בית ושהכל התפרק, העבודה הייתה לי עוגן, הייתי חייבת להמשיך, היו צריכים אותי וזה בסוף מה שהרים אותי״. דבריה של ורד ממחישים הלכה למעשה את המעבר ממיקוד באובדן (של הבית והביטחון הפיזי) למיקוד בתחושת סוכנות ובתפקוד. מבחינה קלינית, עבודת המטפל אל מול חוויות אלו אינה להאיץ את עיבוד האבל על הבית שאבד או לפרש את העשייה כ״בריחה״, אלא לעזור למטופלת לזהות ולעבות עוגנים חלופיים של משמעות, סוכנות ותושייה (Resourcefulness). בהישען על מודלים של חוסן (להד ועמיתים, 2026), המטפל מסייע למטופלת להתחבר לערכים מובילים ולתפקידים משמעותיים ולפעול לאורם בתוך ההווה הכאוטי. עמדת ההחזקה הטיפולית משקפת למטופלת כיצד עצם הבחירה לאייש תפקיד ולהיות נחוצה עבור אחרים איננה הימנעות, אלא יצירה אקטיבית של עוגן פנימי יציב המאפשר אחיזה לנוכח הישמטות הקרקע ובכך מעניקה לה סוכנות נפשית בתוך מציאות בלתי פתורה.
זהו המרכיב השלישי של עמדת ההחזקה הטיפולית, ליווי המעבר מן העמדה המסרבת אל העמדה המסכינה – מעבר המאפשר למטופלת לפגוש את המציאות כפי שהיא, על מוגבלותה וכאבה, ומתוך פגישה זו לגלות מחדש את יכולתה לפעול, ליצור ולשאת אחריות. במצב של לחץ טראומטי מתמשך, ההכרה במגבלות מאפשרת התמסרות לקיים (רוט, 2024). כך גם עבור המטופלת, ההסכמה להישען על העבודה ועל התפקיד כעוגני משמעות, גם כשהבית והביטחון הפיזי אינם בידה, ממחישה בדיוק תנועה זו: לא היאחזות בפנטזיה של שליטה או של סיום, ולא כניעה לחוסר האונים, אלא סוכנות ותושייה הצומחות מתוך ההכרה במה שאין ומתוך העגינה במה שיש.
תושייה בהקשר זה אינה היכולת ״לפתור״ את המציאות החיצונית המאיימת, אלא היכולת הנפשית והיצירתית של האדם להתארגן בתוכה, למצוא אפיקי פעולה ולייצר משמעות. תפקיד המטפל הוא לזהות את אותם רגעים של סוכנות עצמית – ״איים של תושייה״ אשר צפים בתוך חוויית האובדן העמום ולשקף למטופלת שזוהי למעשה פעולה אקטיבית של שמירה על רצף, המאפשרת לה להחזיק את עצמה גם כשהקירות סביב רועדים.
אולי כאן מתחילה להתברר מחדש משמעותו של המושג ״סוף טוב״. התרבות שבתוכה גדלנו לימדה אותנו לזהות סוף טוב עם קתרזיס. הסיפור נגמר, האיום חלף, הקורא חש הקלה והחיים חוזרים למסלולם. אבל המציאות האנושית מורכבת יותר, היא מלאה בפרידות שאין להן סיום מוחלט, באובדנים שנשארים איתנו, ובמשברים שממשיכים ללוות אותנו גם אחרי שהכותרות נעלמות.
ההתכנסות של פרויד, ויניקוט, ביון, קרוגלנסקי ובוס, קצוות תאורטיים כה שונים, אל אותה תובנה בסיסית, מדגישה שסופיות היא לעיתים משאלה יותר מאשר יעד ריאלי, ושהריפוי טמון ביכולת לחיות עם הפתוח ולא בסגירתו. במצב מורכב זה, שבו המאמץ להשיג סגירה (בין אם קוגניטיבית ובין אם רגשית) עשוי להגביר את הסבל, נדרשת עמדה טיפולית אחרת, כזו המרפה מן החתירה לסיום ועוברת אל מרחב של הכלה והחזקה. עמדה זו פועלת אפוא במקביל על שני המישורים: היא מווסתת את הצורך הקוגניטיבי הנוקשה בסגירה על ידי לגיטימציה לאי-ידיעה, ובו-זמנית תומכת את האבל הרגשי על אובייקט שאינו ניתן להגדרה או לפרידה.
עבור המטפלים העובדים עם תושבי הצפון, ההשלכה המעשית ברורה: יעד הטיפול מתחלף. במקום החתירה אל נקודת סיום שתפתור את המצוקה, מוצע יעד עשיר יותר של בניית משמעות תוך כדי תנועה, זהות המכילה את הפרדוקס וחיים שאינם מותנים בסגירת השאלות הפתוחות אלא נבנים לצידם במונחים של הסתגלות, נשיאה והמשכיות.
הריפוי מתחיל כשאנחנו מסכימים לשאול את עצמנו מחדש מהו סוף טוב, ולהגדיר אותו במונחים של מציאות ולא של פנטזיה. סוף טוב במציאות של קו העימות אינו בהכרח היעלמות מוחלטת של האיום בן לילה. סוף טוב הוא קבלה עמוקה של המציאות כפי שהיא ברגע הזה, שחרור ההיאחזות, ותנועה מהקיפאון על ידי ההסכמה לשהות בכאב ובכאוס תוך החזרת הסוכנות ותחושת השליטה. הוא נמדד ביכולת להפסיק להמתין שהחיים יתחילו מחדש רק ״אחרי המלחמה״, ולהתחיל לייצר אותם במיקרו-רגעים של הווה: לייצר טיול, ארוחה או מפגש אנושי גם בתנאי חוסר ודאות ומציאות משתנה.
במובן הזה, המטרה הטיפולית אינה עוד סגירה נרטיבית גדולה, אלא יצירת איים זעירים של רציפות בתוך ים של חוסר ודאות. אותם מיקרו-רגעים של הווה מעניקים לנפש עוגן, ומרחיבים את יכולת הנשימה מבלי לכפות אשליית סופיות על המציאות המורכבת. מתוך כך, השהייה באי-הידיעה, ההכרה באובדן, לצד ההסכמה לייצר חיים ולהמשיך לפעול בתוך מציאות שאין לה סוף ברור, מובילות להבנה עמוקה: הריפוי איננו טמון במציאת סוף לסיפור, אלא בכך שההחזקה המתמשכת הופכת להיות הסיפור עצמו.
שחר הבר MSW – פסיכותרפיסטית מומחית בטראומה ומנהלת מקצועית של המענים הטיפוליים במרכז חוסן גליל.
שרה טוכשניידר MSW – פסיכותרפיסטית מומחית בטראומה ומדריכה בכירה במרכז משאבים מיסודו של פרופ' מולי להד.
להד, מ., בן בסט, י., טוכשניידר, ש., והבר, ש. (2026). מתשישות לתושייה: הצעה להרחבת מושגי ההתמודדות במציאות של חירום מתמשך. אתר פסיכולוגיה עברית
פרויד, ז. (1968). אנליזה במונחי סיום ואין-סיום. בתוך: כתבי זיגמונד פרויד (כרך רביעי: מסות נבחרות). תרגום: ח. איזק. הוצאת דביר (פורסם במקור בשנת 1937)
רוט, מ. (2024). מלחמות יצרים: בנפש האדם ובנפשם של גיבורי ספרות. הוצאת מודן
Bion, W. R. (1970). Attention and Interpretation. Tavistock Publications
Boss, P. (1999). Ambiguous Loss: Learning to Live with Unresolved Grief. Harvard University Press
Eagle, G., & Kaminer, D. (2013). Continuous traumatic stress: Expanding the lexicon of traumatic stress. Peace and Conflict: Journal of Peace Psychology, 19(2), 85
Kruglanski, A. W. (1989). Lay Epistemics and Human Knowledge: Cognitive and Motivational Bases. Plenum Press
Kruglanski, A. W., & Webster, D. M. (1996). Motivated closing of the mind: "Seizing" and "Freezing". Psychological Review, 103(2), 263–283
Perls, F. S., Hefferline, R. F., & Goodman, P. (1951). Gestalt Therapy: Excitement and Growth in the Human Personality. Julian Press
Robichaud, M., Koerner, N., & Dugas, M. J. (2019). Cognitive behavioral treatment for generalized anxiety disorder: From science to practice. Routledge
Winnicott, D. W. (1965). The maturational processes and the facilitating environment: Studies in the theory of emotional development. Hogarth Press
