ד"ר מעיין בורשטיין
"לפעמים אני כבר לא ממש יודעת מי אני, או אולי מי אני יותר – אני מנהלת? אני אשת מקצוע טיפולית? ואם כן, של מי? של צוות? של תחום? זה לא אותו דבר... ואולי אני בכלל נדרשת להיות מן אמא בתפקיד הזה? בעיקר לעובדות המקצועיות שלי, שצריכות הכלה, והדרכה צמודה ובית מקצועי, שארפד ואחזיק בשבילן, ולב שומע... אבל לפעמים אני צריכה למשמע אותן וזה הכול מתנגש ומתערבב. מבלבל להיות מנהלת של שירות טיפולי."
(ב', מנהלת שירות טיפולי בכפר נוער)
מאמר זה מוקדש בחום לכל מודרכותיי ועמיתותיי מנהלות השירותים הטיפוליים. אשר יחד, ימים ושעות, אנו מנסות לפצח את האגוז הקשה והרך של התפקיד, לתת לו מילים, לעטוף אותו בגבולות מכילים, ולטפח לו כנפיים. הציטוטים המובאים לאורך המאמר לקוחים מתוך שיחות חופשיות עם מנהלות אלו אשר נתנו את הסכמתן לפרסום.
גילוי נאות – גם אני לאורך שנים רבות הייתי מנהלת שירות טיפולי. כיום, בין היתר, אני גם מדריכה, מלמדת וחוקרת את אוכלוסיית המנהלות הזו. במאמר הנוכחי, ברצוני לקחת את הקוראים למסע התבוננות בתפקיד זה. ההתמקצעות בתחום שכזה, אשר כוללת שילוב של עבודה ניהולית וטיפולית גם יחד, היא מורכבת, מרתקת ולרוב אינה זוכה להעמקה מספקת בספרות המקצועית. בפועל, פוזיציה מקצועית ייחודית זו זקוקה להמשגה, חשיבה מקצועית, עיבוד וכן מתן כלים ראשוניים, הן לשם הגדרתה הפורמלית והן לצורך יישומה בפרקטיקה. כיצד מתעצבת הזהות המקצועית של מנהלת השירות הטיפולי? מה הן אפשרויות ההתפתחות של זהות זו ומה הן הנגזרות שלה? אילו משאלות כמוסות, השלכות ומראות נלווים לתפקיד? ואילו דרכים יסייעו למנהלת לשמור על עצמה מפני שחיקה מקצועית?
באופן ספציפי, הזהות אותה אבחן במאמר זה היא זהותה של מנהלת שירות טיפולי העובדת בתוך מערך של סידור חוץ-ביתי לילדים ונוער (כפרי נוער, פנימיות, משפחתונים ועוד). יחד עם זאת, אני מאמינה כי כל מנהלת שירות טיפולי, וכל איש מקצוע אשר תפקידו כולל ממשק בין ניהול לטיפול, יוכל להיתרם מן החשיבה המקצועית והדינמית על הנושא, אשר בה יעסוק המאמר. בנוסף, במסגרת המאמר אבקש לבחון עמדות, תמות וחוויות של מנהלות שירות טיפולי, אשר מהוות בו בזמן גם חלק מן השירות הטיפולי עצמו, אך גם סקטור נפרד בתוכו. בתוך כך, ארצה להתבונן על החלקים השונים של תפקודה וזהותה של מנהלת השירות, אשר מורכבים ומתעצבים מתוך הדואליות והדיאלקטיקה שבין הפן הניהולי לבין הפן הטיפולי שבתפקידה. כך למשל, אעסוק בפונקציית המיכל ההורי-הדרכתי-ניהולי אותו היא מספקת לסביבתה ולעובדים תחתיה, אך גם זקוקה לו בעצמה לשם שימור כוחותיה. היבטים אלו יוצגו כפי שבאים לידי ביטוי במערך של סידור חוץ-ביתי לקטינים, שם הם הופכים, להבנתי, לבולטים במיוחד. זאת, כיוון שבסביבת עבודה זו תמות של בית, הורות, חסך, התמסרות, פגיעה, פנטזיות ושברן – אשר מודגשות ומועצמות בדינמיקות של העברה, העברה נגדית וכמיהות שונות (פרינס-אנגלסמן וקידר-כהן, 2022) – הינן אבני הבניין של חיי היום-יום.
בהתייחסותי אל תמות ספציפיות המאפיינות מוסדות חוץ-ביתיים לקטינים, קוראים אשר עובדים עם אוכלוסיות אחרות יוכלו להרהר האם תמות אלו רווחות גם בעבודתם, או שמא ישנן תמות אחרות המאפיינות את האוכלוסייה עמה הם עובדים, אשר מושלכות אל מרחב הארגון ומשפיעות על עבודת הניהול הטיפולי בקרבו. כך לדוגמא, בניהול שירות טיפולי המספק מענה לנשים שורדות חיי רחוב, תמות מובילות והשלכות פעילות יכולות לסוב סביב ניצול, שימוש והחפצה. כך או אחרת, התמות הייחודיות המאפיינות סביבות עבודה שונות, משחקות תפקיד משמעותי בתהליכי עיצוב וגיבוש הזהות של המנהל או המנהלת הטיפוליים.
מנהלת השירות הטיפולי צומחת מתוך התחום הטיפולי, כך שבהכשרתה המקצועית היא יכולה להיות עובדת סוציאלית, פסיכולוגית, פסיכיאטרית וכדומה. המנהלת היא אשת טיפול מנוסה ומיומנת, אשר צברה ידע וניסיון קליני בהיבטים שונים של רווחת הפרט, הקבוצה והקהילה, גיבוש שפה טיפולית והבנת עומק לגבי עבודה רב-מערכתית. המנהלת מומחית בתחומה המקצועי-טיפולי, אך היא אמורה לפתח, בנוסף לכך, מומחיות בשדה הניהולי. המינוי שלה, על פי רוב, הוא מינוי שמשקף אמון והערכה מצד צוות ההנהלה הבכיר, לא רק כלפי מקצועיותה, אלא גם כלפי דמותה האישית.
לתפיסתי, תפקיד מנהלת השירות הטיפולי מתחלק לשני מרכיבים מרכזיים:
1. ניהול התחום הטיפולי במרחבים שונים של המסגרת – ניהול הטיפול ברמת הילד או הנער החוסה, הצוותים החינוכיים-טיפוליים, והפרויקטים השונים המערבים עשייה טיפולית. ניהול צוות טיפולי כולל פיקוח הן ברמה האדמיניסטרטיבית והן ברמה המקצועית. עבודה זו נעשית עם ובתוך ההנהלה, וכן מול גורמי פיקוח למיניהם ושירותים משלימים מחוץ למסגרת.
2. התוויית מודל של שפה ומרחב טיפוליים – מנהלת השירות מהווה מודל מקצועי בתוך תחום הטיפול במסגרת, ולכן עליה לייצר, להנחיל ולהחזיק את השפה והמרחב הטיפוליים. זאת, דרך תפקודה היום-יומי, עבודתה עם גבולות וסמכות, וכן ניהול הקונפליקטים המובנים אשר כרוכים בתפקידה.
אם כן, לתפקיד מנהלת שירות טיפולי איכויות שונות ולעיתים סותרות, שכן התפקיד משלב בין שפת הניהול לבין שפת הטיפול. כך למשל, בעוד שבהתבוננות טיפולית לעיתים המנהלת תרגיש כי מודרך מסוים זקוק ממנה להכלה וסבלנות, בהתבוננות ניהולית היא עשויה לחוות אותו כעובד הזקוק להצבת גבול ומתן משוב ישיר על תפקודו. קונפליקטים אלו ואחרים ילוו את המאמר מכאן ואילך, תוך שננסה להעמיק את ההבנה של גבולות ומגבלות העמדה הניהולית-טיפולית, תהליכי גיבושה והרחבתה.
"לא ממש היה בתכניות שלי להפוך בכלל למנהלת. זה פשוט קרה. הקודמת עזבה והציעו לי. אפילו לשמוע את עצמי אומרת 'מנהלת' נשמע זר. אני? מנהלת? אני בכלל עובדת סוציאלית."
(ח', מנהלת שירות טיפולי)
לרוב, בתחום הטיפול, הזהות הניהולית מתפתחת לאחר זו הטיפולית, ולעיתים גם באופן מפתיע ולא מתוכנן. למעשה, לעיתים קרובות המנהלת נדרשת להגדיר את זהותה המקצועית מחדש, לאחר שעברה כבר תהליכי התגבשות מסוימים בצירים אחרים. בפועל, מנהלת השירות הטיפולי נדרשת להחזיק באופן אינטגרטיבי את שתי הזהויות שלה – מצד אחד זו הניהולית, הכוללת פיקוח על עמידה ביעדים וביצוע משימות מוגדרות, ייעול עובדים, ניהול אירועים חריגים ואחריות על רווחת הצוות והלקוחות; מצד שני, זו הטיפולית, הכוללת הזנה, הכלה והקשבה לצרכי העובדים והמטופלים, וכן שימור והחזקה של תהליכי ומרחבי חשיבה.
זהות מקצועית נובעת וצומחת ממגוון רחב של מקורות, ביניהם ניסיון חיים, סיפור אישי ונרטיבים הנזרעים בו, שאיפות, כישרונות, ואפילו תפקידים בלתי פורמליים ולעיתים בלתי מודעים שמילא האדם במשפחת המוצא שלו (Rodgers & Scott, 2007). מעבר למקורות הפנימיים אשר האדם מביא עמו, עיצוב זהות מקצועית, על פי יפה-ינאי (2000), עשוי להיות גם תהליך נבנה ומתמשך, מסע של חיים ושל התפתחות, המורכב מפיתולי החיים, הפתעות וגם תהליכים לא מודעים, אשר לעיתים מתרחשים כמענה לצרכים אשר צצים לאורך הדרך. כך, דומה כי זהות מקצועית, ניהולית או טיפולית, צומחת, מתפתחת ומתהווה מתוך מקורות שונים ודינמיים, ומתוך תהליכי אינטגרציה ביניהם.
התפתחות של זהות טיפולית, לפי באומן (2012), לרוב בנויה על נרטיב העוסק במטפלת כמרפאת ומסייעת, כמו גם כמי שמתוודעת לחלקים מיטיבים ופגועים באישיותה. זהו תהליך הנותן מקום נרחב לפרשנות, גמישות ושינוי, תוך שהזהות המתהווה נחווית לעיתים כאמורפית ומושתתת על בחינת האינדיבידואל את עצמו ואת צרכיו. לעומת זאת, התפתחות של זהות ניהולית נשענת על הגדרת גבולות, חלוקת תפקידים וגיבוש של תפיסה היררכית (אופטלקה, 2007). בזהות הניהולית נמצא עיסוק בתכנים של הסדרה, פיקוח, התקדמות, משימות וחלוקתן, בחינת הארגון וצרכיו, דגש על אירועים וביצוע, כמו גם עיצוב תכנים, מטרות ויעדים (שם, 2007). סגנונות שונים של עמדות ניהוליות עשויים לנוע על ציר בין פיקוח חודרני אחר העובדים, ועד לעמדה הגורסת כי ניהול עובדים הוא מיותר ולכן יש לתת לאנשים לבצע את עבודתם בהתערבות מינימלית (ברחמן, 2020).
לצד שוני בתהליכי הגיבוש של שתי הזהויות, ניתן למצוא גם נקודות דמיון והשקה בתהליך עיצובן שכן שתיהן נשענות לרוב על נטיות אישיותיות המתגבשות כבר בגיל הצעיר. כך למשל, חלוקת תפקידים מסוימת בתא המשפחתי, אשר בה הזהות האישית מתארגנת סביב הנטייה לקחת אחריות על האחר במעין תפקיד של 'אח בכור' (לאו דווקא בסדר הלידה, אלא בתפקיד אשר נטל אדם על עצמו או שהוטל עליו), עשויה לאפיין הן מנהלות והן מטפלות (דרייקורס, 2000). בדומה לכך, אם נתבונן בעולם הארכיטיפים נפשיים (Jung, 2009), ניתן לזהות השקות מסוימות בין ארכיטיפ האם הגדולה, המעניקה, המגינה, המגדלת והמזינה (Markale, 1999), לבין שתי הזהויות המתוארות – הניהולית והטיפולית גם יחד. כך, אימוץ ארכיטיפ ותפקיד זה באופן בולט יותר אצל אדם מסוים, כתוצאה ממגוון מצבי חיים והתמודדויות, עשוי להוביל אותו לפתח נטייה הן לתפקידים טיפוליים והן לתפקידים ניהוליים.
גיבוש של זהות מקצועית מתכתב עם צירים התפתחותיים אשר בתוכם קונפליקט אימננטי הטמון בגדילתו והתבגרותו של אדם מתוך כמיהות או צרכים מתנגשים. שמואל גרזי (2018) הציג בהרצאתו תפיסה לפיה האדם צומח בחייו בהתאם לתנועתו על שני צירים התפתחותיים. האחד הוא כמיהה מתמדת לחזור למקום ממנו בא, היינו לחוויות רחמיות הנקשרות בהזנה על ידי האחר והתמזגות עמו; בעוד השני מגלם את התנועה לעבר התבגרות ונפרדות. מכאן, ייתכן כי בתהליכי ההתפתחות המקצועית שלהן, מנהלות מצויות בתווך אשר בין הרצון להישאר ברחם המערסל של קבוצת השווים, כלומר מטפלים אחרים, לבין נפרדות והתפתחות אל עבר הזהות הניהולית, הכוללת נפרדות מסוימת מקבוצת שווים זו.
גרזי (2018) מסביר את הכמיהה לחזרה לרחם כמבטאת את ״פנטזיית הזהב״, המשאלה שכל הצרכים שלנו יתממשו מבלי שנעשה דבר, לרבות לדבר, לבקש או לתקשר אל האחר את הצורך שלנו באופן גלוי. בתוך הארגון, תפקידה של מנהלת השירות הטיפולי הוא להיות זו אשר מספקת הזנה והחזקה עבור קבוצת המטפלות. לצד זאת, ייתכן כי המנהלת כמהה לקבל גם היא הזנה, רחם, שייכות, ואף ייתכן שהיא "מצפה" (באופן לא מודע) שאלו יתממשו גם מבלי שהיא תפעל למענם. תחת התבוננות זו, התפתחותה של המטפלת לעבר הזהות הניהולית עשויה להיות מלווה בכאב, בדידות, קונפליקט ומחירים רגשיים. אלו, בתקווה, הופכים כדאיים כאשר בצדם תחושת בחירה אקטיבית הנחווית כהזדמנות להתפתחות מקצועית ואישית.
ο אימהות לא מדוברת: חופשת לידה בפנימיות ילדים ונוער
ο שחיקה בפסיכותרפיה: מניעה וסוגיות אתיות – סקירת מאמרם של Simionato, Simpson ו-Reid
ο ״תשישות התקווה״ - על הצורך בפריסת רשת משותפת להחזקת התקווה בבית החולים
"עובדת שלי סיפרה לי לפני כמה זמן שביום שאני בלימודים, זה היום שהן, כל העוס"יות והמטפלות, נותנות לעצמן לשבת בהפסקה יותר ארוכה, לצחוק ולעשן. הרגשתי כמו בוקס בבטן. רק כשאני איננה? צבט לי. מה, אני לא חלק? אפשר ליהנות ככה ביום הסודי הזה רק כי אני לא נמצאת? אני כל כך מפחידה ונוקשה?... בהמשך חשבתי שזה קצת כמו כשההורים יוצאים מהבית ואפשר לעשות שטויות בידיעה שיחזרו. וכן, אני לא חלק מהצוות כמוהן."
(מ', מנהלת שירות טיפולי)
אחת מן המורכבויות שבהחזקת שתי זהויות מקצועיות יחדיו, ניהולית וטיפולית, מתבטאת באופן שבו מנהלת השירות הטיפולי מתמקמת מול חברי הצוות עמם היא עובדת. לרוב, היא מצויה גם בתוך וגם מחוץ לקבוצת המטפלות אותן היא מנהלת ומדריכה. כך גם במרבית המקרים התפקידים הנפשיים אשר היא מחזיקה עבורן, אשר לעיתים דורשים עמדה של אחדות וחוויית "ביחד", אך לעיתים דווקא עמדת נפרדות והתמודדות יחידנית.
היבט נוסף המהדהד את המעברים בין פנים לחוץ בעת מילוי תפקידה של מנהלת השירות הטיפולי, הוא תפקודה כמיכל המייצר חוויית ההחזקה של מטפלים ומטפלות במסגרת. במונחיו של אנזייה (2004), המנהלת ממלאת פונקציה של ״אני-עור״ ומשמשת כחיץ מגן, כפי שמהווה העור המפריד בין הפנים לחוץ. היא מפרידה בין הזירה המקצועית הסוערת, החודרנית, הנוטשת ולעיתים אף האלימה, לבין נפשה של אשת המקצוע הזוטרה. טורטורלי (2022) מצביעה על כך כי יצירת חיץ זה היא קריטית על מנת לפתוח מרחב אישי ומקצועי לחשיבה ופעולה. כלומר, ניתן לחשוב על ה״אני-עור״ הנפשי, אשר מהווה חיץ בין פנים לחוץ, כאל שכבה תוחמת, המייצרת מיכל קריטי להתפתחותן המקצועית של מטפלות העובדות במסגרת. אותו חיץ מגן אמור לסייע לאשת המקצוע המודרכת להישען על המנהלת, וגם בהמשך לבסס תחושה של "אני-עור" משל עצמה, המגן עליה מפני האיום המתמיד של סביבת העבודה הקשה. מנהלת השירות ותפקודה השוטף והמותאם לעובדים תחתיה, מאפשרים לבסס ולשמר חווית נפרדות, אך הם תלויים בהכרח ביכולתה של המנהלת להתמקם גם בתוך וגם מחוץ לסיטואציה. באם היא מצליחה בכך, גם אצל המטפלת המודרכת מתבססת עמדה דואלית, במסגרתה המטפלת מייצרת עבור עצמה הפרדה בין פנים לחוץ.
במוסד האמון על עבודה טיפולית עם נוער בסיכון בהשמה חוץ-ביתית, הערבוב והטלטלה בין הפנים לחוץ מתרחשים כל העת. זאת, כפועל יוצא של גילי המטופלים, היעדר של דמויות הוריות מווסתות ומכילות במשפחות המקור, ושלל מצבי טראומה ופוסט-טראומה חיים ופעילים. חומר עבודה זה, כאמור, מזמין במהותו ערבוב זהויות וחוסר יציבות במסגרת תהליכי העברה והעברה נגדית, אשר מתהווים בקשרים הטיפוליים השונים במרחב. דינמיקות אלו מחלחלות לכלל העובדים, ואפשרות תגובה אחת נפוצה אליהם, היא הזדהות יתר וקבלת ההתערבבות, חוסר ההבחנה וחוסר הנפרדות בין מטפל למטופל, כמו גם בין בעלי מקצוע שונים בתוך הארגון.
נטייה זו להתערבבות מחדדת את האיכות השומרת והמארגנת באופן קריטי של אותו "אני-עור" נפשי-מקצועי. הוא מזכיר למטפלת מי היא ומסייע לה במצבים זמניים של אובדן זהותה ומקומה, גם אל מול שטף אירועים מציפים אשר מאפיינים מוסדות האמונים על עבודה עם ילדים ונוער בסיכון בהשמה חוץ-ביתית. פעולה זו מדמה כמובן את העשייה ההורית הנעדרת מחייהם של המטופלים במסגרות אלו – היא מספקת מעטפת וגבולות, מכוננת תהליכי המשגה, החזקה והכלה, וכן מאפשרת שימור של ידע וזיכרון למול רגעים של סערות אמוציונליות.
"לפחות פעם בשבוע אני אומרת לעצמי – די, אני שמה את המפתחות. זה טירוף להחזיק כל כך הרבה. נגיד, עוד מילא המקרים הקשים והדילמות... אבל את הנפשות השונות, אנשי המקצוע המבוגרים. לא בטוחה שיש לי מקום לזה בלב שלי, גם אם בלו"ז אני דוחפת את זה איך שהוא. אין לי תשובות. רוצה לא תמיד לחשוב בכל כך הרבה זוויות. אין לי מקום, פשוט אין לי מקום... לא בלב, לא בראש."
(ש' , מנהלת שירות טיפולי, משפחתונים)
כיוון שחיי המסגרת החוץ-ביתית הינם דינמיים ולעיתים גם כאוטיים, מנהלת השירות הטיפולי שומרת על עובדיה באמצעות יצירת מרחב בטוח ונפרד להדרכה ולהיוועצות, אשר אמור להתקיים בזמינות גבוהה ומיידית באופן שוטף, ולא רק בתוך סטינג נוקשה של גבולות וכללים. למעשה, על מנת לסייע ביצירת מרחב בטוח ומתמשך לחשיבה, מנהלת השירות משתמשת ב״אני-עור״ הנפשי-מקצועי שלה עצמה, ומשאילה אותו למטפלות אותן היא מדריכה באופן תדיר. היבט זה, לצד חשיבותו הרבה, תורם לשחיקתה של המנהלת, גם כחלק מתהליכים נרחבים של שחיקת חמלה (רובין, 2022), ומדגיש את הצורך של הכלת המנהלת עצמה על ידי גורם אחר.
הצורך התמידי של אנשי השטח, עבורם המנהלת מנסה להוות מודל מקצועי, הוא אחד מהגורמים אשר להבנתי עלולים להקשות עליה במיוחד לאזן את צרכיה היא. בתוך כך, היא עשויה להימצא במצב בו היא נותנת עוד ועוד לעובדים תחתיה, עד לחוויה של התרוקנות והתשה, מבלי שהיא חשה שיש בידיה היכולת לעצור. המטפלות העובדות תחת המנהלת, אשר מגיבות בעוצמה לתהליכי העברה והזדהות השלכתית המתרחשים במסגרת, ממש כמו הנער או הילד המועבר לסידור חוץ-ביתי, משתמשות במשאביה של המנהלת לעיתים עד לפירור האחרון. לרוב, מתעוררות בהן עצמן חוויות של התרוקנות, חוסר אונים, נטישה ועוד, והן מבקשות נואשות משאבים מדמויות שיציעו החזקה, מודל, הזנה ואיזון.
בתוך מערך זה, לעיתים קרובות המנהלת תתקשה לתת את הדעת על רווחתה שלה, ולא כל שכן, תפעל על מנת לקדמה. כאשר פונקציית ״אני-עור״, המפרידה ומגנה על המנהלת עצמה, הולכת ונשחקת, קיים לתפיסתי סיכון משמעותי בהתערבבות עם הצוות עליו היא אמונה, כאשר אובדן "אני-עור" נפשי-מקצועי זה, עד כדי הזדהות וחוסר נפרדות, הוא רק קוטב אחד של הסקאלה. בקוטב השני, נמצאת גם האפשרות שהמנהלת השחוקה תחווה ניתוק, אדישות ובידוד, בתגובה להצפה רגשית ולעודף משימות ותפקידים. ככל שהתפקיד עמוס יותר והתמיכה בו דלה יותר, הסיכון לכך יעלה (מלמוד גנני, 2022; גלזר, 2022). בשני הקטבים, חוסנו של הארגון וחוסנם של העובדים בתוכו נפגעים משמעותית.
על מנת להישמר מקריסה אל קטבים אלו, של הזדהות וחוסר נפרדות או של ניתוק ובידוד, על המנהלת לפתח פונקציית ״אני-עור״ גמישה – אשר לה היכולת לספק הגנה ושמירה על נפשה של המנהלת אך גם לאפשר לה מגע ומפגש עם נפשן של המטפלות ועם כוחות דינמיים אשר פועלים בשדה הטיפולי. מתוך גמישות ואלסטיות זו, יתאפשר למנהלת להיות מחד ברורה, בעלת ״עור״ וגבולות חזקים, אך מנגד גם נגישה וזמינה רגשית לאלו עליהם היא אמונה.
"לעבוד פה, ועוד בתור מנהלת שירות, זה לחיות על ים סוער, ובתוך השגרה הזאת של ים סוער יש גם טלטלות על טלטלות. כל כך הרבה דרמות וצרכים, לכל כך הרבה אנשים. אני גם מלח, וגם מציל, גם רב חובל וגם טבח..."
(ב', מנהלת שירות טיפולי בכפר ילדים)
שחיקתה הנפשית של המנהלת, קשורה פעמים רבות בחיים המקצועיים במוסדות טיפוליים אשר שואבים אותה לתגובה באופן תמידי. לעיתים קרובות ההרגשה היא כי ניתן לעבוד חיים מקצועיים שלמים רק מתוך תגובה לאירועים השוטפים, וגם אז לא להספיק להגיב באופן מיטבי לכל הצרכים השונים שעולים מן השטח. להבנתי, אחת הדרכים להתמודד עם שחיקה זו, היא לשמר תנועתיות בין העמדה המגיבה, הרה-אקטיבית, לעמדה הבוחרת, הפרו-אקטיבית.
לעיתים קרובות, כמו צוות על ספינה בים סוער – אנו מחכות לסערה הבאה, חותרות עם הזרם וכנגדו, ומקוות לעמוד מול השטף בזמן אמת. לצד עמדה זו, חשוב בעיניי לנקוט גם בעמדה פרו-אקטיבית, מתוך הבנה כי גלגל התגובה הוא אינסופי וכי לעיתים יש לרדת ממנו, על מנת להשיג פרספקטיבה חדשה. עמדה זו דורשת לוותר על השאיפה להצליח להגיב להכול, ובמקום זאת לתכנן מה הוא הרצוי והאפשרי. לצד הכרה במגבלות, עמדה פרו-אקטיבית מאפשרת גם לחלום ולהביט אל מעבר לאופק, מתוך החזקה של תקווה ואופטימיות לעתיד.
פעמים רבות, בעוד שהזהות הטיפולית נעוצה בבחירה המגיעה ממקורות נפשיים פנימיים, המתווים התארגנות פרו-אקטיבית, הזהות הניהולית "נופלת לחיקה" של המנהלת ומגיעה ממקורות חיצוניים, כך שהיא מוגדרת באופן רה-אקטיבי, בתגובה לצרכים ולתהליכים ארגוניים. עמדה פרו-אקטיבית גם כלפי הניהול, אם כך, מזמינה את המנהלת להתבוננות עצמית ובחינה של שאיפותיה ורצונותיה ביחס לתפקיד מנהלת השירות. מחד, עיסוק בשאלה "מניין באתי?" – למה ואיך הפכה המנהלת למי שהיא היום; מנגד, "לאן אני הולכת?" – מה הייתה המנהלת רוצה ליצור, לפעול, לחשוב, לחלום ולבצע במסגרת בה היא עובדת. עיסוק מכוון בשאלות אלו, הנושא בתוכו איכויות פרו-אקטיביות ביחס להגדרת התפקיד הניהולי, קשור להבנתי בשמירה על המנהלת מפני שחיקה.
"זה מה שעושים בלא מעט ישיבות והדרכות, להתלונן... ואני מקשיבה, מזדהה, מהנהנת. אבל רגע, אני חלק מההנהלה. אני הנהלה... אז אולי הם, חברי ההנהלה – הם הבית המקצועי שלי, הצוות שלי. לנהל זה תפקיד בודד. לפעמים הכי בא לי להיות החברה הכי טובה, וחברת צוות כמו כולם בצוות המטפלים, לשבת, לצחוק ולרכל על ההנהלה שלי."
(ש', מנהלת שירות טיפולי)
אחת השאלות העולות ביחס לסוגיית השחיקה ולתפקיד מנהלת השירות הטיפולי היא – "מי יכיל את המיכל?". להבנתי, לשם הגנה מפני שחיקה, אפשרות פעולה נוספת היא יצירת קבוצת השתייכות מותאמת עבור המנהלת, אשר תהווה עבורה לא רק "קבוצת שווים" להזדהות עמה ולהרגיש חלק ממנה, אלא גם מרחב המעניק החזקה, אשר יוכל לעיתים לשקם את איכות ה"אני-עור" אותה המנהלת מספקת לעובדיה ואשר נוטה להישחק באופן תדיר. זאת ועוד, קבוצה שכזו יכולה לסייע במניעת ההתערבבות של המנהלת עם קבוצת המטפלות העובדות תחתיה, שכן זה הוא מרחב אשר יכול להזכיר לה מי היא ולהעניק לה מעין חוויה הורית כלפי ההורות אותה היא מעניקה לאחרים.
לצד שיח קבוע ומעמיק עם קולגות המחזיקים גם הם בעמדות ניהוליות, ההכלה של המנהלת עשויה לקבל מענה גם דרך ביסוס והגדרה של עמדת הניהול אליה כפופה המנהלת עצמה. כלומר, הגדרה מסודרת בנוגע לשאלה מי אחראי להעניק למנהלת השירות הטיפולי את אותן איכויות אשר היא מעניקה לעובדיה? מעבר להישענות על ה״אני-עור״ שלה, ועל זה של עמיתיה בקבוצת השווים שלה, למנהלת ישנו צורך משמעותי בדמות חיצונית וקבועה אשר תייצר עבורה "אני-עור" מגן ועוטף כלשהו.
"אני צריכה להחזיק תקווה, אמונה ראייה לעתיד לעובדות ולעובדים שלי, וגם להנהלה... אני צריכה לתדלק את אור האמונה והאופטימיות שלי גם..."
(ב', מנהלת שירות טיפול בפנימייה)
בארגונים טוטאליים ואינטנסיביים מן הסוג שתיארתי במסגרת המאמר, קיימת נטייה לריבוי עמדות ותפקידים. כמו בקליידוסקופ (מכשיר אופטי אשר משתקפות בו צורות גאומטריות שונות), הדמויות המקצועית נמצאות כל הזמן משני צדי ההעברה. כל מטפלת במסגרת חוץ-ביתית, ובוודאי מנהלת השירות הטיפולי, מוצאת את עצמה נעה בין תפקיד ההורה הנוטש והנעדר לבין תפקיד ההורה המציל והאידיאלי, כאשר לא פעם היא גם מזדהה עם עמדת הילד הנעזב והנטוש. בתהליכי העברה נגדית ארגונית עוצמתיים, הארגון כולו עשוי לחוש ולהתנהג כילד או נער ננטש. חוויות רגשיות קשות מושלכות על הצוות, כך שתהליכים נפשיים נוכחים, פועלים ומתנהגים, לא רק דרך הנערים החוסים, אלא דרך עובדי הארגון כולו. העברות אלו, נותנות לצוות המטפל דלק רגשי לעשייה, אך גם מעוררות ״פנטזיות הצלה״ רבות, אשר עלולות לכלות כוחות ומשאבים.
בלב ובראש מערך סוער זה, עומדת מנהלת השירות הטיפולי, אשר נדרשת לא פעם לנווט את הספינה הטיפולית למים שקטים ובטוחים. עליה לעשות זאת מתוך תנועה דואלית ודיאלקטית בין זהותה הטיפולית לזהותה הניהולית, תוך שהיא מספקת לעצמה ולאחרים איכויות של הכלה, שמירה והפרדה. תחת מערך העברות אינטנסיבי זה, הנוטה לאפיין כל ארגון המטפל באוכלוסייה פגועה ומוחלשת, נדרשות מנהלות השירותים הטיפוליים לתהליכי למידה עוצמתיים ולבגרות מקצועית משמעותית בכל הנוגע ליצירה ושימור של "אני-עור" מגן ומוגדר, לעצמן, לעובדיהן, ודרכם גם לילדים אשר בטיפולם. לשם כך, מנהלות נדרשות לפעול באופן פרו-אקטיבי לגיבוש זהותן המקצועית, שמירה על גבולותיהן ומציאת קבוצת השייכות שלהן. אני מאמינה כי אלו הן אבני דרך משמעותיות מאוד לבניית זהות מקצועית אינטגרטיבית המאפשרת התפתחות וגדילה.
התמות והקונפליקטים אשר תוארו במאמר, וכן אסטרטגיות ההתמודדות השונות אשר הוצעו ביחס אליהם, שואפים ליצירת איזון מסוים בתפקיד ניהול השירות הטיפולי. לצד זאת, חשוב לציין כי אם פתרונות אלו מיושמים כאשר אינם מעוגנים היטב בשיח ובחשיבה הטיפוליים, הם גם עשויים להיות, למרבה הצער, כרוכים בהתרחקות של המנהלת מן הזהות הטיפולית, המהותית לעבודה אותה היא נדרשת לעשות. הזדהות משמעותית עם תפקיד הניהול ועם קבוצת השווים התואמת או עם ההנהלה, אינה צריכה להגיע על חשבון אלמנטים טיפוליים בזהותה של המנהלת, וגם אותם יש לשמר כמשאב יקר ערך.
ככל שמנהלות שירות רבות יותר יעברו תהליכים אלו עם עצמן, יחד עם הדרכה מתאימה וקולגות אשר אמורים לסייע להן בתפירת החליפה המקצועית שלהן, ניתן יהיה, בין היתר, להמשיך ולהמשיג את מאפייניו הייחודיים של ה"אני-עור״ אשר עליהן לפתח בתפקידן זה. כך, ימשיך ויבנה גוף הידע והביסוס המקצועי של התחום. אם וכאשר התמות אותן ביקשתי להציג במאמר הנוכחי תהיינה צלולות יותר, לשדה ככלל ולמנהלות בפרט, נוכל לראות התקדמות משמעותית של התחום, ואולי בדרך זו, יוכל האור המקצועי של עמדת מנהלת השירות הטיפולי להאיר ביתר רכות, כזו המשלבת נוכחות טיפולית וסמכות ניהולית גם יחד, הן בימים שקטים והן בימים סוערים.
אני מבקשת לסיים בשירה של ויסלבה שימבורסקה, הנוגע להבנתי בתפקידים שונים בחיים, בבחירה ובחוסר בחירה, ובהתבוננות שביניהם.
(מתוך: "בשבח החלומות", תרגום מפולנית: רפי וייכרט. הדגשת השורות אינה במקור.)
חיים בהמתנה.
הצגה בלא חזרה.
גוף בלא מדידה.
ראש בלא שיקול דעת.
אינני מכירה את התפקיד שאני מגלמת.
אדע רק ששלי הוא ואין להחליפו.
את נושא ההצגה
אני חייבת לנחש ממש על הבמה.
לא הוכנתי היטב לרום כבודם של החיים,
בקושי אני עומדת בקצב העלילה המוכתב לי.
אני מאלתרת אף כי אני סולדת מאלתור.
על כל צעד ושעל אני נתקלת באי-ידיעה.
אורח - חיי מדיף קרתנות.
חושי - הרי זו חובבנות.
פחד הבמה המתרץ אותי מוסיף על ההשפלה.
בנסיבות מקלות אני רואה אכזריות.
מלים ודחפים שאין להשיבם,
כוכבים שלא נמנו עד תום,
אופי כמו מעיל מכופתר בריצה -
אלה תוצאותיו המצערות של חיפזון זה.
לו רק היה ניתן לתרגל מראש יום רביעי אחד
או לחזור לפחות על יום חמישי אחד!
וכבר קרב יום שישי עם תסריט לא מוכר לי.
זה בסדר ? - אני שואלת
(בקול צרוד,
כי לא הרשו לי לכחכח בגרוני מאחורי הקלעים.)
אשליה היא שמדובר רק במבחן פתע
הנערך בסביבה ארעית. לא.
אני עומדת בין התפאורות ורואה את מוצקותן.
מפתיע אותי דיוקם של אבזרי הבמה השונים.
מנגנון הסיבוב פועל זה מכבר.
הודלקו אף הרחוקות שבערפליות.
הו, אין לי ספק שזו הצגת הבכורה.
וכל מה שאעשה
ייהפך לעד למה שעשיתי.
מרכזת הכשרות ארצית לעבודה סוציאלית באגף הפסיכוסוציאלי במינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער. בנוסף, מדריכת ראשות צוותים בארגון ״שחר אומנה״.
אופלטקה, י. (2007). יסודות מינהל החינוך: מנהיגות וניהול בארגון החינוכי. חיפה: פרדס.
אנזייה, ד. (2004). האני עור. תל אביב: תולעת ספרים,
באומן, א. (יוני, 2012). מסלולו של מטפל והתגלות העצמי [הרצאה מכנס]. כנס ישראל לפסיכותרפיה: ״המטפל הטוב והטיפול הנכון״, אוניברסיטת חיפה, ישראל.
ברחמן, ר. (2020). המין האנושי: היסטוריה של תקווה. תל אביב: פן הוצאה לאור.
גלזר, נ' (2022). על גורמים והשלכות של שחיקת מטפלים: סקירת מאמרם של יאנג והייז. בטיפולנט. אוחזר מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/burnout_among_mental_health_professionals
גרזי, ש. (2018). התפתחות המטפל באינטראקציה מיטיבה ובאינטראקציה מגדלת. בטיפולנט, https://www.betipulnet.co.il/portal/lecture/therapist_development_in_interaction
דרייקורס, ר. (2000). יסודות הפסיכולוגיה האדלריאנית. תל אביב: הוצאת מכון אדלר.
יפה-ינאי, א. (2000). לכל אדם יש שביל: על עשייה, קריירה וייעוד. תל אביב: מודן.
מלמוד גנני, ע' (2022). שחיקה בפסיכותרפיה: מניעה וסוגיות אתיות – סקירת מאמרם של Simionato, Simpson ו-Reid. בטיפולנט. אוחזר מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/burnout_in_psychotherapy_prevention_and_ethical_issues
פרינס-אנגלמן, ש. קידר-כהן, ק. (2022). מעשה בארבעה הורים - טיפול פסיכודינמי במשחק באומנה. בינינו – כתב עת לפסיכותרפיה פסיכודינמית. https://www.betweenus.co.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/2022a109-1-1-2-1
רובין, נ. (2022). שחיקת החמלה: סקירת מאמרו של צ'ארלס ר. פיג'לי. בטיפולנט. https://www.betipulnet.co.il/particles/compassion_fatigue_psychotherapists_chronic_lack_of_self_care
שימבורסקה, ו. (2004). בשבח החלומות. תל אביב: מגדלור.
Jung, K.G. (2009). The red book: Liber Novus. New York: W. W. Norton
Markale, J. (1999). The great goddess. Vermont: Inner Traditions
Rodgers, C. R. & Scott, K. H. (2007). The development of the personal self and professional identity in learning to teach. In: M. Cochran-Smith, S. Feiman-Nemser & D. John Mcintyre (Eds.), Handbook of research on teacher education (732-746). New York, London: Routledge
Tortorelli, A. (2022). Conversas Vinculares na América Latina - 2022-05-07. https://www.youtube.com/watch?v=Ot1irFfus3I
