ד"ר גד בן שפר
"[N]ow that it is less clear that we are right and you are wrong, we are all beginning to wonder what it is we are doing when we do what we all know how to do" (Levenson, 2009, p. 163)
פרויד לא הרבה לכתוב באופן ישיר על מלאכת הטיפול הפסיכואנליטי. עיקר כתיבתו מתומצת ב-6 מאמרים קצרים יחסית, "הכתבים הטכניים", שכתיבתם נפרסת על פני לא יותר מחמש שנים (1915-1911). סדרת מאמרים זו מחזיקה את הזרעים להתפתחויות מאוחרות יותר של טכניקת הטיפול הפסיכואנליטי, אך יותר מכך, היא מחזיקה בתוכה תובנות רבות שכוחן לא תש עם השנים ונראה שהן רלבנטיות גם לטיפול הנפשי בימינו, מעבר לפרספקטיבה כזו או אחרת, מעבר לגישה או לעמדה מסוימת.
הראשון מבין הכתבים הטכניים, והמעט פחות מוכר מביניהם, הוא מאמר בשם "השימוש בפירוש חלומות בפסיכואנליזה" (2002א/1911). מאמר זה, בן 4 עמודים בעברית, עוסק באופן שבו ראוי להשתמש בטיפול הנפשי ב"אמנות פירוש החלומות". הוא עשיר ודחוס ברעיונות מפתיעים שנדמה שמפירים שוב ושוב את תפיסתנו האינטואיטיבית ביחס לעבודה עם חלומות, זו הנשענת על ניסיוננו הקליני. הדיון הנוכחי מתמקד במאמר זה, מציג את רעיונותיו ומדגים באמצעות תיאור של פגישה טיפולית אחת את התרומה שיכולה להיות בהם עבורנו כמטפלים, בזמן הזה ובמקום הזה.
יש ייחוד שנשמר לחלומות בעבודה שלנו כקלינאים באוריינטציה פסיכואנליטית, אולי בשל איכותו המיוחדת של החלום. החלום, רומנטי ומעט מסתורי, אפוף בניחוחו של האלביתי, הוא חלק מאיתנו ובה בעת זר לנו, מוכר ומנוכר גם יחד. הוא מבשר הלא מודע, ראיה לעולם האחר שבתוכנו. החלום שונה ממרבית חומרי הנפש שעולים בטיפול. הוא, כפי שכותב פרויד, פסיכוזה קצרה ולא מזיקה, כזו שספוגה ב"מבני שווא" ו"תעתועי חושים" , ועדיין – "יש לה תפקיד מועיל" (2002ב/1938, עמ' 236). ולמרות שאנחנו מבינים שכל חומרי הנפש שעולים בטיפול הם שווי ערך, למרות שלמדנו שלא לכוון את תשומת לבנו לדבר כזה או אחר אלא "להקדיש תשומת לב שווה לכל הנאמר" (2002ג/1912, עמ' 93), עדיין נראה לי שבסתר ליבנו, גם אם לא במוצהר, אנחנו נותנים לחלום מקום של בכורה. הוא ראשון בין שווים, ופעמים רבות הוא זוכה מצידנו ליחס אחר, שונה מעט, כזה שרומז שהוא הילד המועדף.
דומה כי גם לאופן שבו אנחנו עובדים עם חלומות יש ייחוד בתוך המרחב הטיפולי. לעתים נדמה כי הוא נשען על ידע לא מפורש, כזה שלא מנוסח בבהירות, כזה שעובר ממדריך למודרך והלאה בשרשרת הדורות של המטפלים. ככזה הוא ספוג ביחסים הרגשיים, בתהליכים של הזדהות, ומתרחק מדיון שיטתי בטכניקה הטיפולית. מדיון, כפי שהיטיב לבטא לוונסון, בדבר שאנחנו עושים כאשר אנו עושים את מה שכולנו יודעים לעשות.
גם בתולדותיה של הכתיבה הפסיכואנליטית נראה שמוקדש מקום מועט יחסית לכתיבה על חלומות ואף פחות מכך עוסק באופן שבו ניתן להשתמש בהם בטיפול. "פירוש החלום" היה אולי המפץ הגדול של השדה התיאורטי שלנו, אך צורותיה השונות של הפסיכואנליזה, גם אם נשאו את חותמו של אותו אירוע מכונן, לבשו דמויות אחרות ומהותן שונה ממהותו. כבר פרויד עצמו, מעבר לספרו המכונן על גלגוליו במהדורות השונות, לא דן כמעט בסוגיות הטכניות הכרוכות בעבודה עם חלומות בטיפול ונראה שצמצום זה מאפיין את גם את אלה שבאו אחריו. מתוך כך, ובמבט לאחור, בולטת העובדה שפרויד בחר לפתוח את סדרת מאמריו הטכניים, סידרה שביקשה לבסס לראשונה מתודולוגיה סדורה לטכניקה הפסיכואנליטית, במאמר שמדריך אותנו בנוגע לאופן שבו ראוי שנעבוד עם חלומות בטיפול.
בדיון הנוכחי אנסה להמחיש את האופן שבו כתיבתו הטכנית של פרויד, ובאופן ספציפי – כתיבתו בנוגע לעבודה עם חלומות בטיפול, רלבנטית לפסיכותרפיה פסיכודינמית ולמטפלים פסיכודינמיים בכלל. כלומר, גם לאלה מבינינו שאינם רואים את עצמם כמטפלים "פרוידיאנים" ואינם אמונים על ההנחות של פרויד אודות החלום. לכן לא אעגן את הרעיונות של פרויד בהקשר של החשיבה הפרוידיאנית ולא במטא-תיאוריה הקלאסית, אלא בהקשר של לבטים שאני מאמין כי עולים אצל כולנו בעידן זה בעבודה עם חלומות בקליניקות שלנו. בהתאם לכך, אדון בשעה קלינית אחת שבה יש עבודה עם חלומות ואציג את התהליך והתכנים שבה.
המטופלת אליה אני מתייחס, דורית, עובדת כסגנית מנהלת ורכזת מתמטיקה בתיכון. היא בת 42 ונשואה לקצין בכיר בצבא הקבע, והיא אם לתאומות בנות 11. דורית פנתה לפסיכותרפיה בשל דיכאון אך במועד הפגישה, בשנה השלישית לטיפול, היא כבר אינה סובלת מכך. בפתח הפגישה, דורית — שלא סיפרה על חלומותיה בטיפול עד כה — אומרת שחלמה שני חלומות מוזרים בלילה. אני מציע שתשתף.
עולה השאלה - למה היא לא הביאה חלומות כלל בשלוש השנים הקודמות? למה עכשיו? או ליתר דיוק, למה דווקא עכשיו?
פרויד מציע במאמרו את האפשרות כי הבאה או אי-הבאה של חלומות לטיפול אינה פועל יוצא של חלימה, או של רלבנטיות החלום לחולם, אלא תגובה לתהליך הטיפול עצמו. כנגד הרצון לדעת ולהחלים, מתעוררת אצל המטופל התנגדות שמנסה לחבל בחשיפת מה שנסתר בעומק הנפש או מה שנותר בשוליה. אם כך, ההתנגדות היא זו שלעתים מנהלת בהיחבא את שיתוף הפעולה של המטופל עם המטפל, או אולי מוטב לומר – את אי שיתוף הפעולה שלו, ולעתים ניתן לומר — את מה שרק מתחזה לשיתוף פעולה.
וכך, מאיר לנו פרויד במאמר מצב שבו מטופל חש שעיקר העבודה הטיפולית נשען על פירוש חלומות ואז ההתנגדות תפנה "אל ייצור החלומות" ותגרום "להתייבשותם" (2002א/1911, עמ' 82). זאת ועוד, גם התופעה ההפוכה, הבאת שפע של חלומות, עשויה להיות בשירות אותה תכלית ממש ולא מאפשרת למטפל האנליטי להגיע לפירוש מלא של כל חלום שמוצג לו. שיתוף הפעולה, אם כן, הוא לא יותר ממראית עין במקרה כזה וחומרי החלום, אלו שלכאורה מוגשים בשירות הידיעה והאמת, נועדו בפועל לסתום את תהליך הטיפול ולא לקדם אותו. במצב כזה, כותב פרויד, "הטיפול מפגר אחר המציאות העכשווית ומנתק כל מגע עמה" (עמ' 81).
בחזרה לטיפול, דורית מספרת שחלמה חלום, ואפילו שניים, ושאלה טכנית נוספת עולה— לרשום או לא לרשום? זה מעניין שרבים מאיתנו מתעדים בכתב במהלך הפגישה חלומות של מטופלים ולא מתעדים חומרי נפש אחרים כדוגמת זיכרונות, משאלות או תיאור יומיומי כזה או אחר. אני זוכר שלא פעם גם הצעתי למטופל, שהתעקש ללא הצלחה לשחזר חלום בדמיונו, לרשום את חלומותיו אחרי היקיצה כדי שישתמרו עד הפגישה השבועית. ומה אומר פרויד? לא ולא.
פרויד, באופן שמפר את האינטואיציה של חלקנו, מתנגד לכתיבה תוך כדי טיפול. ב"איש העכברושים: הערות אודות מקרה של נוירוזה כפייתית", הוא מתריע בפני רישום דברי המטופל ומזהיר כי הסטת תשומת הלב של המטפל גורמת לנזק הגדול מהרווח שיש בנאמנות השחזור (1909/2004, עמ' 37). ב"עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי", הוא חוזר על כך ומוסיף כי כתיבה כרוכה ב"בחירה מזיקה" של חומר מסוים וזניחת אחר. לכן, הוא כותב, גם במידה והוא רוצה לזכור טקסט של חלום לטובת כתיבה מדעית הוא לא ירשום אותו אלא יבקש מהמטופל לחזור על החלום על מנת לחקוק אותו בזיכרונו (2002ג/1912, עמ' 94).
במאמר שבו אנחנו עוסקים, ברוח דומה, פרויד מתנגד לבקשה מהמטופל לכתוב את חלומותיו לאחר היקיצה כדי שלא יתערפלו עד שיביאם לטיפול. גם המטפל וגם המטופל לא צריכים לרשום כי, במילים שלי, טקסט החלום, ממש כמו הזיכרון, הוא טקסט נושם וחי ומשתנה. גם אנחנו משתנים. ניסיון לקבע את הזיכרון של החלום במנותק מהנפש הזוכרת לא מקדם את המטרה, שכן, בניסוחו היפה של פרויד, "הבזקי המחשבה אינם מתייצבים לצד הטקסט" (2002א/1911, עמ' 84). משהו מהרעיון הזה מהדהד בדבריו של ביון, ב-1967, שכתב שאם כאשר אתה פוגש את המטופל אתה מרגיש שכבר פגשת אותו קודם, הרי שאתה מטפל במטופל הלא נכון. גם ביון, כמו פרויד, וכמו רבים מאז ועד היום, מציע לשחרר את אחיזתנו בזיכרון (2013/2017, עמ' 217).
ο למות הרבה פעמים: עיון בסיפור קצר של המינגווי
ο להציל את פרויד: פנטזיית ההצלה מנקודת מבטו של המטופל
ο הפואטיקה של החלום: סקירת הרצאתו של ג'וזפה צ'יביטרזה
אחזור למפגש שהתחלתי לתאר, ולדורית שמספרת את הראשון מחלומותיה תוך שהיא מקדימה ואומרת, ספק מתריעה, שהיא אינה זוכרת אלא את תמצית החלום:
"עוזר הבית הניגרי שלנו מנקה באובססיביות את מדי הצבא של בעלי, מסתבר שהוא שפך כוס קפה עליהם קודם לכן, הוא מנקה ומנקה, ממש באובססיביות. אני אומרת לו: "מצדי אתה יכול לקחת לנקות אותם בדרום תל אביב במכבסה שלכם".
אז היא הביאה חלום, ועולה השאלה: איך ניגשים אליו? במה מתחילים?
במאמר מאוחר יותר פרויד מציג טכניקות שונות בפירוש חלומות, כולן אפשריות: הראשונה היא הצורה הקלאסית בה מעלים אסוציאציות לכל אחד ממרכיבי החלום בצורה כרונולוגית. לחילופין, ניתן לבחור מרכיב בולט אחד ולהתחיל ממנו בעבודת הפירוש. אפשרות שלישית היא להתעלם מהתוכן הגלוי של החלום ולשאול על אירועים מהימים האחרונים שמתקשרים לאסוציאציות לחלום; ולבסוף, כותב פרויד, אם המטופל מתורגל בפירוש חלומות אזי ניתן לאפשר לו להתחיל היכן שירצה (2002ד/ 1923).
אפשרות אחרונה זו דומה להמלצתו של פרויד מ-1913 המתייחסת לפתיחת הטיפול ונשענת על תובנה דומה: "אין הבדל באיזה חומר נתחיל בטיפול....עלינו לאפשר למטופל לספר את סיפורו ולבחור באופן חופשי את נקודת ההתחלה" (2002ה/1913, עמ' 107). נראה לי כי פרויד סומך על הקצב הפנימי של הדברים, על אותו סדר פנימי שאם לא יופרע יוכל להתממש בדיבור החופשי. "בשום פנים לא נצפה מהם לסיפור שיטתי", כותב פרויד ברוח זו, "ואף לא נעשה דבר כדי לעודדו" (עמ' 108).
זו הפעם הראשונה שדורית מביאה חלום לטיפול ואני רוצה לתת חשיבות לפרטים עצמם ומציין באוזניה פרט שמושך את תשומת הלב שלי, מדי הצבא. אני שואל: "המדים האלו, אלו המדים של בעלך?". היא אומרת שכן, אלו מדים ישנים מתחילת שירותו של בעלה, כששרת ביחידה אחרת, היא שונאת את זה שהוא שומר אותם. "שונאת?" אני שואל, והיא משיבה שבאותה תקופה הייתה לו חברה ביחידה, "זו האקסית המיתולוגית שלו. הוא בטח לבש אותם הרבה כשהוא היה איתה", היא אומרת. השיחה נמשכת ועוד פרטים מצטרפים: עוזר הבית במציאות "לא עושה את העבודה שלו". למעשה, היא אומרת, "כבר מזמן הייתי מעיפה אותו אם בעלי לא היה מרחם עליו". פעם אחת היא הציעה לפטר אותו ובעלה אמר בשמץ התנשאות שמצידו היא יכולה להיות זו שמנקה את הבית. דורית ממשיכה ומתייחסת לעוזר הבית ואומרת שבחלום היא לא רואה את פניו, הוא "ללא פנים" אך היא יודעת בביטחון שזה הוא. היא מספרת שכילדה הייתה מרטיבה במיטה ולעתים, אחוזת בושה, בניסיון להסתיר, הייתה מכבסת בכיור את הפיג'מה שוב ושוב ותולה לייבוש. דורית מתארת את חוסר האונים שחוותה ברגעים כאלה ומספרת שכעסה על עצמה על שאינה שולטת בהרטבה הלילית.
כל פרט מוליד פרט אחר, בגן השבילים המתפצלים של השעה הטיפולית עוד ועוד חומר מצטבר ויש עוד חלום נוסף שטרם סיפרה עליו. האם למצות את האסוציאציות הנוגעות בחלום הראשון? לדחות את החלום השני לפגישה הבאה? עד כמה להרחיק בדרכים שנפתחות לפני?
פרויד מציע למטפלים להגביל עבודה על חלום בגבולות השעה, לא להתעקש על פתרון מלא לחלומות ארוכים ורחבי יריעה יתר על המידה, ולא להתעקש להבין חלום במלואו. "עקרונית", כותב פרויד במאמר הזה כאשר הוא מתייחס למקרי נוירוזה קשים, "תוצרי החלום, ולו גם המפורטים ביותר, אינם יכולים לבוא על פתרונם המלא" (2002א/1911, עמ' 82).
הסיבה לכך, מסביר פרויד, היא שתהליך הפירוש עצמו נתקל בקשיים, לא רק בשל התנגדויות שעולות, אלא גם מפני שעל מנת להבין חלום באופן מלא אנחנו צריכים להבין את ההקשר, כלומר להבין את כל הנוירוזה של החולה. והבנה זו, גם במידה ואכן מושגת, מושגת רק בסוף האנליזה. עד אז, בתהליך, "אנחנו מחפשים ותופסים בזו אחר זו פיסות של משמעות". כלומר אנחנו מרכיבים את הפאזל אבל בהעדר התמונה הכוללת לא בטוח שיש לנו את היכולת להבין בביטחון מה אנחנו רואים בכל חלק מחלקיו. במילים שלי, כדי להבין משהו עד הסוף לעתים אנחנו צריכים להגיע לסוף.
בנוסף לכך, פרויד מסביר לנו במאמר שחלומות שבאים בזה אחר זה באותו לילה מציגים את אותו התוכן בדרכים שונות. ויתרה מזאת, החזרה על אותו נושא שוב ושוב היא חלק מתהליך ספונטני של התבהרות. פרויד מפתיע כשכותב מתוך הבנה זו ומציע: "לעיתים קרובות הדרך הטובה ביותר להשלמת הפירוש של חלום עוברת דרך נטישת החלום והתמקדות בחלום החדש, שייתכן ונעשה בו שימוש בחומרים זהים בצורה נגישה יותר" (עמ' 83). במובן זה, אולי נוכל לומר שחלום מאוחר יותר מפרש את החלום שקדם לו, ושטוב נעשה אם לא נתערב בתהליך של המטופלת אלא נצטרף אליו.
אז אני שואל על החלום השני, והיא:
"המפקח ממשרד החינוך מבקר בבית הספר ואני מדברת איתו במזכירות ומבקשת בשקט להתמנות למנהלת במקום המנהלת שלי שאמורה לפרוש בסוף השנה, הוא מזלזל בי ומסרב. אני שותקת, מתביישת מאד שהעזתי לבקש. אבל אז פתאום המזכירה שיושבת בצד ושומעת אותנו מתפרצת עליו בצעקות, צורחת שאין מי שיותר מתאים ממני לנהל ושגם עכשיו אני זו שמחזיקה את בית הספר, שהגיע הזמן שהוא ייתן לי קרדיט על זה, שמישהו יכיר בזה. אני שותקת, אבל היא ממש מאבדת את זה ומשתוללת"
דורית מתייחסת באופן ספונטני לחלום ואומרת שהקידום שהיא מבקשת בחלום זה קידום שהיא מקווה לו במציאות מכיוון שהמנהלת אמורה לפרוש בשנים הקרובות, אך היא נמנעה מלבקש זאת.
חלק ממחשבות החלום שלי ביחס לחלום הראשון, שהרי גם אני קצת חולם את חלומה של דורית בדמיוני, מסוננות עכשיו החוצה. גורמים קבועים מסתמנים, הפכים מסתדרים: עוזר בית לא רצוי אל מול מזכירה רצויה שעוזרת, שפיכת קפה בטעות על מה שמייצג סמכות אל מול התפרצות מבורכת משהו על סמכות, "לעשות את העבודה" אל מול "לא לעשות את העבודה". כל פירוש מתווה קווי מתאר של משהו ומשאיר משהו בחוץ. אני משחרר את אחיזתי בחלק ממחשבות החלום שלי בתגובה לחלום הראשון: בגידה (נאמנות והפרתה), תוקפנות כלכלוך, פליטה על הגוף, הגנות אובססיביות ושליטה יתירה, התנשאות מעמדית כהגנה מבושה. לאחר הפגישה חלק מנושאים אלו חזרו ותפסו מקום במחשבותיי אך בפגישה עצמה הרגשתי שמרכז כובד אחר מסתמן. אני מתלבט אם לתת הסבר כלשהו שיבטא משהו ממה שמתחולל בתוכי.
האם להסביר? האם לפרש? ואם כן, מתי? אנחנו, כפי שלוונסון מצטט את מילנר שמצטטת את חאן, משרתים של התהליך של המטופלת (servants of the patient's process", 2009, Pg. 166"). פרויד מדגיש את זה ב-1913 כשהוא מתייחס לעיתוי שבו כדאי לתת פירוש, ומבריק באבחנתו כי גם פירוש נכון שניתן מוקדם מדי, ולא רק פירוש שגוי, יעורר מחאה והתנגדות ויחבל בתהליך הטיפול. הוא מציע לנו "לנהוג בזהירות ולא להציע פתרון לסימפטום או תרגום למשאלה לפני שהמטופל בעצמו יעמוד רק צעד קטן לפני פתרון בכוחות עצמו" (2002ה/1913, עמ' 111). במאמר הנוכחי הוא מכפיף את פירוש החלומות לאותו עקרון. למעשה, הוא כותב, פירוש לחלום שניתן טרם זמנו יכול לשרת את ההתנגדות של המטופל: "ככל שהמטופל הרבה ללמוד מתרגול פירוש החלומות, כן ייהפכו חלומותיו המאוחרים לאפלים יותר" (2002א/1911, עמ' 84).
פרויד מבין שהידיעה יכולה להיות בשירות אי הידיעה. המטופלת יכולה להשתמש בהבנות שלה לגבי הטיפול, לגבי "מה שקורה", לא על מנת לקדם את הטיפול אלא על מנת לחבל בהתקדמותו. ולכך מצטרף מה שנראה כדגש שפרויד נותן לתהליך העבודה על החלום, אותו תהליך ספיראלי שכמו חוזר על עקבותיו בתוך התפתחות הדרגתית, ונראה לי שהוא נותן מקום רב לא לידיעת המשמעות הנסתרת של תכני החלום אלא דווקא לעיבוד ה"מייגע" של החלום (עמ' 83).
נדמה שהרעיון הזה מבשיל שלוש שנים מאוחר יותר כאשר הוא נותן לעיבוד ההתנגדות במהלך הטיפול, ל-working through, את הכבוד כגורם העיקרי לשינוי וכמאפיין שמבדיל בין טיפול אנליטי לבין השפעה סוגסטיבית. פרויד כותב על המטפל בהקשר זה ש"אין לו אלא להמתין ולאפשר מהלך שלא ניתן למונעו ולא תמיד ניתן להאיצו", ומוסיף שזו "מטלה מייגעת" בשביל המטופל ו"מבחן של סבלנות" למטפל (2002ו/1914, עמ' 119).
בפגישה שאני מתאר, למרות שחומרים רבים משתקפים בשני החלומות, משהו בטון הרגשי שמסתמן, והדגשים שאני מרגיש שמודגשים, חוברים לאינטואיציה ולהטיות שלי ומייחדים חלק מהתכנים. ומכל מה שאפשר היה לומר אני מוצא את עצמי מסתפק במשפט מעט לקוני: "אני מתחבר לזה שהחלומות מספרים על לא להכיר בעבודה של מישהו שבא לעזור".
דורית שותקת, נתונה לרגע במעין שרעפים, ומתוכם היא מספרת זיכרון שעולה בה, זיכרון של אירוע משמעותי ומכאיב שעד כה לא סיפרה עליו בטיפול:
"המפקח היה המנהל שלי בבית ספר אחר בשנה הראשונה שלי בתור מורה, לפני 12 שנה בערך. אני הבנתי אז ממבחנים שבדקתי שרכזת המתמטיקה הדליפה לחלק מהתלמידים את התשובות לבחינה, כנראה כדי לשפר את הציון שלהם לקראת הבגרויות. דיווחתי למנהל ובבדיקה הרכזת הודתה ומסתבר שעשתה את זה גם בשנים קודמות. נהיה עניין גדול סביב זה וזה גם יצא החוצה לעיתונות המקומית והרכזת נאלצה לעזוב את בית הספר. פאדיחה. כולם דיברו על זה. זו רכזת שהיתה בקשרי חברות עם המנהל וכנראה הוא לקח את זה קשה למרות שאם זה היה מתגלה בבדיקה חיצונית הוא היה בעצמו בצרות, בתכל'ס די הצלתי אותו. ואני גם לקחתי על עצמי לסדר את כל עניין נהלי הבחינות במתמטיקה ועבדתי על זה קשה מאד. אבל הוא לא רק שלא אמר לי מילה טובה על זה אלא התעלם ממני אחר כך במשך שנתיים, עד שהחליפו אותו. נטרפתי מכעס. אני שקלתי ברצינות להתפטר אבל לא עשיתי כלום אז ונשארתי רק כי ידעתי שהוא יתחלף מתישהו"
פיטורים מצטרפים, כמעין משלים לקידום שלא ניתן, וחוסר הכרה בעזרה מביא לזעם ולנטישה אפשרית. צורות שונות של לכלוך — חומר שלא במקומו הטבעי — והכתמה. אני חושב על העוזר הניגרי מהחלום הראשון ועל ההרטבה הלילית ועל הבושה שהייתה כרוכה בה. ובתוך כל זה מתחיל להסתעף נתיב של יריבות עם אחות אל מול האב, וזעם כבוש שלא מבוטא במילים. בעוד אני חווה את הבושה שבלכלוך ואת הכאב של העוול נראה שהמטופלת עצמה כבר נעה הלאה בנתיב הזה והיא מרחיבה לגבי התחרות שלה עם אחותה. זו תחרות מרומזת, לא מדוברת, שבה הישג קשור באשמה והפסד בהשפלה. אלו נושאים מוכרים שעלו כבר פעמים רבות בפגישותינו, ומהם היא ממשיכה ומדברת על יחסה של אביה אליה כילדה ומשם כמו קופצת לדבר על תחרות שיש בין בנותיה, כיום, על תשומת הלב שלה. דרכים חדשות נפתחות ובהן אנחנו פוגשים שוב ושוב חומרים מוכרים.
פרויד כותב שמרבית החלומות מקדימים את הטיפול ויש בהם "רמז פחות או יותר ברור לגבי דבר-מה שנותר נסתר עד כה" (2002א/1911, עמ' 84), ולמרות שההתבטאות הזו היא כמעט מובנת מאליה, אני חושב ששווה לחשוב על הכח הנבואי, ואולי הבורא, של החלום, כח נפשי שנע לעבר מימוש והתבטאות. ולרגע נדמה לי שהחלום נהיה לסובייקט נוסף בחדר, אולי הוא, ככלות הכל, "זה שיודע", אולי הוא זה ש"מצווה עלינו". הוא זה שיכול לרמוז לנו על דבר מה, או שיכול לעכב את התהליך, להקדים אותו או לזרז אותו, להוציא לאור את מה שהיה נסתר באפלה.
והנה כך, ממש בסוף הפגישה, המטופלת נזכרת לפתע באירוע מלפני ארבעה ימים, אירוע שהיא לא קישרה עד כה לחלומות. נדמה ששיירי היומיום מצטרפים ונאספים:
"הגעתי לשיעור התעמלות קרקע של אחת הבנות שלי לאסוף אותה ואני קולטת שהמורה שלה, אחרי השיעור, נוזפת בה והיא בוכה ובוכה. עמדתי בצד מרחוק ולא התערבתי, הן לא ראו אותי, פחדתי להתערב. בעקרון מאד לא מתאים לי אבל איכשהו קיבלתי כח, ניגשתי למורה וכשהיא ראתה את המבט שלי היא החווירה והשתתקה. לקחתי את המורה הצידה ושטפתי אותה, בחיים שלי לא דיברתי למישהו ככה בתוקפנות. כמו מפקד לטירון. הלב שלי דפק אחר כך אולי שעה"
הסמוך למודע תופס את מקומו ונגלה, משתבץ בתכנים שנפרשו עד כה ומהדהד אותם. השעה מסתיימת מבלי שאספיק לחשוב על משמעות האירוע שעליו היא מספרת, אך אני ער לדמיון בין תכניו לבין החומרים שהקדימו אותו ומרגיש כי זמן הפגישה אמנם מסתיים אבל התכנים נותרים פתוחים, ממתינים להיחלם ולהתממש בפגישות הבאות. לאחר הפגישה אני חושב על התנועה בין המוקדים השונים של החוויות שהמטופלת הביאה, ועל ההתקרבות ההדרגתית לזמן שלנו, למשהו מפתיע, לא אופייני, שקרה ממש לפני זמן קצר. מהמאמר של פרויד אני לומד שעלינו לשמור על קשר עם פני השטח הנפשיים, עם ההווה, לא לפנות אל החלום ולהתנתק מהמציאות של הטיפול, מהזמן הנוכחי, מכל מה שחי. והנה החלומות כאילו זימנו חיבור אל המוחשי ול"כאן ועכשיו", למה שקרה לא מזמן, למה שקורה. בפרפרזה על משפט מפורסם של פרויד אולי אפשר לומר ש"לכל מקום שאליו אני הולך אני מגלה שהחלום היה שם כבר לפני".
ולסיום, ומתוך הרהור רחב יותר על התפתחות החשיבה הפסיכואנליטית, אולי נוכל לראות גם שלכל מקום שאליו אנחנו הולכים, בזמן שלנו, משהו מפרויד כבר ממתין לנו בו. לרבים נוח לחשוב על פרויד כמודרניסט, כמדען פוזיטיביסט, כזה שרעיונותיו היו טובים אולי לשעתם אך פחות לשעתנו. מעין מדע, או פסאודו מדע, שאבד עליו הכלח. אבל המאמר "השימוש בפירוש חלומות בפסיכואנליזה", שמפר כמה מהתפיסות האינטואיטיביות שיש לרבים מאתנו לגבי הטכניקה הפסיכואנליטית בעבודה עם חלומות בטיפול, נוגע לדעתי דווקא במשהו מהפוטנציאל הפוסט-מודרני בחשיבה של פרויד, זה החתרני, זה שמתאים לרוח התקופה שלנו.
אנחנו מקשיבים לפרויד ומאמינים ביחד איתו שיש מורכבות בתופעה הנפשית של החלום שלא תמיד ניתן לצמצם אותה לנוסחה. מורכבות שמבטלת היררכיות ומטילה ספק בסדרים מדומים, כזו שמערבת את פני השטח של הנפשי עם עומקו, כזו שמוהלת את החלום עם המציאות. פרויד, במאמר זה מ-1911, באופן שנוכח יותר כאן מאשר במקומות אחרים בכתיבתו הענפה, כמעט שמבקש מאיתנו לוותר על המשאלה להבין דברים עד תומם, ואני אוסיף – באין אמת אוניברסלית שנוכל לאחוז בה ולבטא כסמכות יודעת.
וכך, לנו המקשיבים לדבריו, לא נותר אלא להתמסר לתהליך האישי של המטופלת, לקצב שלה, לדרך שמתפצלת שוב ושוב ושבה וחוזרת שוב על עצמה, שבה ופוגשת את המוכר בפנים חדשות, מקרבת את המנוכר. חלום, היזכרות, חזרה ועיבוד. דרך שממנה נשקף האישי והייחודי של המטופלת. אם עולה ומצטייר מדע מהמלצותיו של פרויד, נראה לי שזהו המדע של האישי והסובייקטיבי, מדע של זמננו אנו. כזה המפיח חיים גם היום, כבעבר, בסיכוייה לעתיד של הפסיכואנליזה.
ד"ר גד בן שפר הוא פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג קליני, מלמד באוניברסיטת תל אביב ובמסגרות שונות ללימודי המשך. מטפל ומדריך ברמת השרון.
המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בכנס "פשר החלום: היבטים תיאורטיים וקליניים" של התכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית של מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, ינואר 2022.
ביון, ו.ר. (2017). ביון בלוס אנג'לס: סמינרים והדרכה (מ. ברגשטיין תרגם) כרמל (פורסם במקור בשנת 2013)
פרויד, ז. (2002א) השימוש בפירוש חלומות בפסיכואנליזה. בתוך: ע. ברמן (עור'), הטיפול הפסיכואנליטי (ע.רולניק תרגם). עם עובד (פורסם במקור בשנת 1911)
פרויד, ז. (2002ב). תקציר הפסיכואנליזה. בתוך: ע. ברמן (עור'), הטיפול הפסיכואנליטי (ע.רולניק תרגם). עם עובד (פורסם במקור בשנת 1938)
פרויד, ז. (2002ג) עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי. בתוך: ע. ברמן (עור'), הטיפול הפסיכואנליטי (ע.רולניק תרגם). עם עובד (פורסם במקור בשנת 1912)
פרויד, ז. (2002ד). הערות על הלכה ומעשה בפירוש חלומות. בתוך: ע. ברמן (עור'), הטיפול הפסיכואנליטי (ע.רולניק תרגם). עם עובד (פורסם במקור בשנת 1923)
פרויד, ז. (2002ה). על פתיחת הטיפול. בתוך: ע. ברמן (עור'), הטיפול הפסיכואנליטי (ע.רולניק תרגם). עם עובד (פורסם במקור בשנת 1913)
פרויד, ז. (2002ו). היזכרות, חזרה ועיבוד. בתוך: ע. ברמן (עור'), הטיפול הפסיכואנליטי (ע.רולניק תרגם), עם עובד, (פורסם במקור בשנת 1914)
פרויד, ז. (2004). איש העכברושים: הערות אודות מקרה של נוירוזה כפייתית (מ. קראוס תרגמה). צפת: ספרים (פורסם במקור בשנת 1909)
Levenson, E.A. (2009). The Enigma of the Transference. Contemp. Psychoanal., 45(2),163-178
