תוהו ותיקון: שימוש בטקסים לתיקון תהליכי אבל

מרים שפירא וטל פסטרנק מגנז'י

"יש להתאזר בסבלנות רבה" ענה השועל.

"בהתחלה תשב במרחק מה ממני...

ואתה תשתוק... הדיבור מוליד אי הבנות. אבל כל יום תוכל לשבת קצת יותר קרוב..."

..."אנחנו זקוקים לטקסים"... אמר השועל.

"מה זה טקס?" שאל הנסיך הקטן

"זה הדבר המבדיל יום אחד מכל שאר הימים"...

(דה סנט אכזיפרי, 1993)

במהלך אירועי השביעי באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל נרצחו ונהרגו אזרחים וחיילים רבים באופן פתאומי וטראומטי. מפגשים אלו עם מוות הכרוך באכזריות רבה עלולים לייצר תהליכי אבל שונים וייחודיים בקרב המשפחות השכולות. יתרה מכך, הצורך להתאים את תהליכי האבל מאתגר עוד יותר נוכח היקף האבדות בשביעי באוקטובר והנסיבות הביטחוניות, אשר הובילו לשיבושים מהותיים בטקסי האבלות המקובלים על פי היהדות ובחברה הישראלית בכלל.

במאמר זה נתייחס לייחודיות הטמונה בהתמודדות עם אובדן טראומטי, נדון בתפיסה לפיה שיבושים באפשרות לקיים טקסי אבלות עלולים לייצר סיבוכים בתהליכי האבל, וכיצד תיקון, בין היתר באמצעות טקסים, עשוי לסייע להתמודדות עם האובדן.

אובדן טראומטי

אובדן טראומטי מתייחס לאובדן ובעקבותיו לאבל המלווה בחשיפה לטראומה חיצונית ולאיום על החיים. לרוב, מדובר במוות בעקבות תאונת דרכים, אירוע טרור, התאבדות או רצח. במדינות מערביות מוות טראומטי מתרחש בכ-5% ממקרי המוות (Kristensen, Weiseath & Heir, 2012).

מאמרם של וויצטום, מלקינסון ורובין (2018) מתייחס לייחודיות של אבל מפרספקטיבה ישראלית ואמריקאית. מאמר זה מספק תובנות לגבי האופן שבו טרור משפיע על תהליכי האבל. בהקשר זה, הודגשו מספר מאפיינים ייחודיים לאבל בעקבות אובדן טראומטי כתוצאה מטרור:

• חוויה טראומטית – אבל טראומטי לאחר טרור מתאפיין בחוויות טראומטיות עזות הנובעות מהאופן הפתאומי והאכזרי שבו התרחש האירוע. הפגיעה הפתאומית והחריגה מעוררת תגובות פסיכולוגיות חריפות ומורכבות.

• תחושת אי ודאות ואי יציבות – אבל טראומטי המתרחש לאחר אירוע טרור מייצר תחושת אי וודאות מתמדת וחשש תמידי לקיומם של איומים נוספים. במצב זה, האנשים שחוו אבל טראומטי נמצאים במצב עוררות והישרדות כמעט באופן רצוף ותמידי.

• נטייה לפתח סימפטומים של הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) – סימפטומים של PTSD הכוללים פלשבקים, חרדות, הימנעויות, זיכרונות או מחשבות חודרניים וסיוטי לילה, אלו סימפטומים נפוצים לאחר אובדן טראומטי.

• תחושות כעס זעם ו/ או חיפוש נקמה – תגובות של זעם, כעס ורצון לנקמה עלולים להיות חזקים במיוחד באבל הנגרם על ידי טרור לאור העובדה שהמעשה נתפס כמודע ומכוון.

• השפעות חברתיות ותרבותיות – כיוון שאובדן טראומטי שלאחר אירוע טרור מתרחש בהקשר חברתי ותרבותי, הוא עלול להשפיע על התפיסות וההתנהגויות של קהילות וחברות בכללותן.

הבנת המאפיינים הייחודיים לאבל טראומטי לאחר טרור חשובים לצורך פיתוח אסטרטגיות תמיכה וטיפול יעילים למתאבלים.

הקשר בין אבל לטראומה בהתמודדות עם אובדן טראומטי

לטענת רובין ואחרים (2007), קיימת השפעה הדדית בין שני המרכיבים של האובדן הטראומטי – אבל וטראומה – אשר יוצרת תרכובת שאת תוצאותיה הפסיכולוגיות וההתנהגותיות קשה לצפות. התגובות השונות עלולות להיות מושפעות מאירועי עבר, התנסויות ותגובות פיזיולוגיות. כל אלו משפיעים על תגובת האדם ויוצרים הבדלים אינדיבידואליים בביטוי הסימפטומטי הנצפה לאחר אובדן טראומטי. לכן, השימוש במונח "אובדן טראומטי" הינו קריטי שכן הוא נועד להדגיש את הצורך באבחון הן של מרכיבי הטראומה והן של מרכיבי האובדן, כמו גם את מידת הדומיננטיות של כל אחד מהם.

במחקר שנערך בישראל, בוצעה השוואה בין 3 קבוצות: קבוצה של נפגעי טרור, קבוצה של נבדקים שאיבדו קרוב משמעותי באירוע טרור וקבוצת ביקורת. הממצא המרכזי שעלה מהמחקר הוא שאחוז גבוה (51.5%) מנפגעי הטרור ומקבוצת השכולים סבלו מהפרעה פוסט-טראומטית בפרק זמן של 2-5 שנים לאחר האירוע. ממצא מרכזי נוסף הוא כי 20% משתי הקבוצות הללו סבלו מאובדן טראומטי לאחר אותו פרק זמן, כלומר גם מסימפטומים של דיכאון וגם מסימפטומים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית. מחקר זה מאושש את הטענה לפיה יש טעם להבחין בין תסמונת פוסט-טראומטית לבין אבל טראומטי, הכולל בתוכו גם סימפטומים דיכאוניים (רובין ואחרים, 2007).

לפיכך, נסיבות הטראומה החיצונית עלולים להשפיע על האבל באופנים שונים. בין היתר, הוא עלול לסבך את הקשר הבין אישי של האדם המתאבל למת, ולהוביל לעיבוד מחדש של מערכת היחסים עמו. במצבים בהם ישנם דימויי מוות מציפים, גרפיים או טראומטיים, עלולה להיווצר נטייה להימנע מכל מה שמזכיר את המת. הימנעות זו כוללת בין היתר הימנעות ממחשבות חיוביות עליו וזיכרונות משותפים אשר עשויים היו דווקא להוות משאב להתמודדות. במצב שבו האדם המתאבל סובל מפלשבקים ומחשבות חודרניות ומנסה להתמודד באמצעות הימנעות מלהיזכר בנפטר, עלולה להיפגע "עבודת האבל". במצב זה, הטראומה מונעת ומחבלת בתהליכי האבל (רובין, מלקינסון וויצטום,2016).

פרידה ואובדן – תהליכי אבל אדפטיביים

אבל אדפטיבי הינו מצב בו אנשים אבלים מצליחים, ככל שעובר הזמן, לפתח אסטרטגיות להתמודדות עם אבלם הכוללות בין היתר יכולת לוויסות רגשות, תמיכה חברתית, דרכים לפתרון בעיות ועוד. כך, באופן הדרגתי הם מצליחים לחזור לפונקציות תפקודיות במישורי החיים השונים ולהמשיך לחיות חיים משמעותיים (Kotwal et al, 2024). נימאייר (2011) התייחס לאבל אדפטיבי כתהליך בו האבלים מאותגרים ביצירת משמעות חדשה לחייהם לאחר האובדן. הוא התייחס לצורך של האבלים להבנות משמעות חדשה לחיים דרך יצירת נרטיב חדש או מתוקן שיכלול את האובדן ויתמזג איתו בסיפור חייו. כך, עם הזמן מתאפשרת אינטגרציה רגשית וקוגניטיבית של האובדן במהלך החיים. נימאייר אף מתאר אבל אדפטיבי ככזה אשר לאורך זמן ניתן להבחין בהפחתה בעוצמת היגון, ובמצבים בהם גם כאשר ישנן תחושות של כאב וגעגוע, הן מאפשרות לאבל להגיע לתחושת הכרה באובדן ולהיות מושקע בחיים (2011).

כאשר לתחושות של עצב על מות האדם הקרוב נלווית האמונה שלמרות האובדן החיים לא איבדו את משמעותם, אבל אדפטיבי מאפשר לשזור את הכאב ברקמת החיים. במצבים של סיומי חיים ופרידות טבעיות, כחלק ממעגל החיים, יש אפשרות להתכונן למוות, להספיק להיפרד. במקרי אובדן בהם לא חל שיבוש, כלומר כאשר המוות אינו פתאומי או אלים, משפחות מקבלות את הבשורה המרה בצורה מסודרת ואז ישנם תהליכי האבלות המקובלים ביהדות ונהוגים על רוב הישראלים: זיהוי לפני לוויה; קריעה סמלית של הבגד; לוויה; שבוע השבעה; וטקסי האזכרה לאחר חודש ולאחר שנה.

רוזנהיים (2003) הראה כיצד דיני האבלות היהודיים מתאימים למצב הפסיכולוגי של האבל ולמשימה הפסיכולוגית הנדרשת ממנו בכל אחד משלבי האבל. למשל, פרק הזמן שבין קבלת הבשורה המרה ועד הבאה לקבורה של היקיר נקרא "אנינות", ובפרק זמן זה האבל פטור מכל מחויבות דתית (מצוות), וכולו מכוון אך ורק לקיום המצווה היחידה – הבאת יקירו לקבורה. זהו מצב ייחודי ביותר, אשר מנכיח את הצורך להתמודד עם שלב ההכחשה השולט מבחינה פסיכולוגית, ולצלוח אותו.

טקסים יהודיים ומסורתיים נוספים הנוגעים לפרידה מן הנפטר משקפים את הצרכים הפסיכולוגיים של האבל באותה עת: קריעת הבגד, כייצוג חיצוני לקריעה הממשית בחייו של האבל; אמירת סליחה מן הנפטר בשם חברה קדישא ובשם המשפחה משקפת ביטוי לרגשי אשמה הנוטים לאפיין שלב זה (רוזנהיים, 2003); טקס האזכרה בתום שלושים יום מקל את המעבר מהשלב האקוטי הראשוני של האבל העמוס הצפה רגשית, לשלב הבא של עיבוד והסתגלות; כך גם טקס האזכרה בתום שנה אשר מסמל מעבר נוסף להשקעה שהולכת ומתבססת בערוץ הזיקה הפנימית לאהוב שנפטר.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο זהות, קהילה ומסוגלות: שלושה מעגלים בוני חוסן

ο מחשבות על עצבות, אובדנים והתאבלות

ο מודל העיבוד הדואלי להתמודדות עם שכול: סקירת מערכת

שימוש בטקסים להתמודדות עם אובדן

בכל העדות והדתות ישנם טקסים מוגדרים ומוסדרים בהם ישנם תנאים, מנהגים, סמלים ודרכי התנהגות מקובלים. בהתמודדות עם אובדן, מקובל שהתאבלות כוללת ביטויים טקסיים, ולעיתים אף פולחניים, של האבל (גרינברג, 1989). במובן מסוים מטרות הטקסים הינן לייצר קו מארגן ומאסף בתוך חוויה כאוטית של אובדן אדם יקר. כמו כל טקס אחר במעגל החיים, גם הטקסים הנהוגים באבלות מייצגים שלב מעבר שקשה לצלוח אותו, ממצב אחד לאחר. קיום הטקס מטעין את המעבר הזה במשמעות, בתכלית, הנטועה בנפשו של הפרט כמו גם בנרטיב הקהילתי. הטקס מאפשר לתקף רגשות עזים שקשה להכילם, בד בבד לצד תחושה עמוקה של שותפות ושל עתיד.

שיבושים בטקסי אבלות ותהליכי אבל

בטקסי האבלות שהתקיימו לאחר השביעי באוקטובר חלו שיבושים בכל אחד מהתהליכים האדפטיביים הללו. המלחמה פרצה באופן מפתיע בתוך כאוס גדול כך ששעות רבות ואף ימים ארוכים קרובי משפחה היו בעמימות גדולה לגבי גורל יקיריהם. לא היה ברור למשפחות רבות האם יקירם חי, מת, נחטף או נעדר. במצבים מסוימים, גם לאחר שהמשפחה קיבלה ידיעות, או ראתה סרטונים על דבר הרצחו, עד קבלת הבשורה המרה באופן רשמי חלפו ימים רבים ואז כאשר הגיעו המבשרים ההודעה הייתה בחטף ועם שיבושים רבים.

לאור מורכבות המצב, משפחות רבות נאלצו לדחות לוויות, לא יכלו לקיים תהליכי פרידה, ולוויות התקיימו בצורה חפוזה (מאחר שהתקיימו תחת מטחים, באזורים מטווחים, עם כללי התקהלות מצומצמים, ואף מצבים בהם היו צריכים להתקיים לוויות רבות האחת לאחר השנייה). לוויות רבות של תושבי העוטף לא התקיימו ביישוביהם בגלל המצב הבטחוני, וכך התקיימו קבורות זמניות, או קבורות בבתי עלמין שלא ביישובים בהם הנרצחים בחרו לחיות את חייהם. משפחות רבות נאלצו לשבת שבעה במרחבי בתי מלון, כך שהשבעה אשר אמורה להיות אינטימית, במקום מוכר ומכיל התקיימה במרחבים פתוחים ופומביים, בלובי של מלון בו התקיימו לעיתים מספר שבעות במקביל.

מחקרים בתחום מצאו כי למעמד מסירת בשורה מרה ישנה חשיבות מכרעת לגבי המשך תהליכי האבל. כלומר, האופן בו מודיעים לאדם על מותו של אהוב משפיע עמוקות על התהליך האישי של האבל. בחירת המילים, מאפייני המודיע, הסביבה הפיזית בה מתרחשת ההודעה, כל אלו משפיעים על יכולת המודעים להתמודד עם אחד מהרגעים הקשים ביותר בחייהם. עוד מצאו החוקרים, כי קיים קשר בין חווית הודעה "משובשת" לבין התפתחות של מצוקה פסיכולוגית מתמשכת, הפרעות סומטיות, הפרעת דחק פוסט טראומטית ואבל מורכב (De Leo, Zammarrelli, Viecelli Giannotti, et al. 2020).

בדומה לכך, שיבוש בתהליכי האבל, ובאופן ספציפי בטקסים הנוגעים לאבל והתמודדות עם אובדן, עלול לייצר שיבושים בתהליכי האבל בטווח הרחוק. על כן, כאנשי מקצוע ומטפלים המלווים תהליכי אבל, ניתן לסייע למטופל לייצר תיקונים במקומות בהם חלו שיבושים. זאת, בין היתר, באמצעות יצירת טקסים "אלטרנטיביים", מותאמים אישית. בתהליך ההתערבות והטיפול ניתן לגייס את הצורך וההיכרות עם טקסים ולייצר טקסים מיוחדים – אישיים, קבוצתיים וקהילתיים – אשר עשויים להביא לעיבוד ותיקון של תהליכי אבל.

טקסים בטיפול פרטני

בטיפול פרטני, הטקסים הינם ייחודיים באופיים מאחר והם מותאמים לצרכיו האישיים של המטופל (ויצטום ורומן, 1993). ניתן לערוך טקסים שונים, הנוגעים לצורך אשר מבטא המטופל, לדוגמא:

• טקס לפיתוח חמלה עצמית – במצבים בהם ישנה האשמה עצמית ותחושות קשות של החמצה ופספוס.

• טקס סליחה – במצבים בהם ישנם עסקים לא פתורים, או כאשר היו יחסים קונפליקטואליים או אמביוולנטיים ונותרו כעסים.

• טקס הודיה – מאפשר להדגיש, להנכיח ולהודות על מה שהיה וישנו.

• טקס "תשליך" – טקס בו ניתן להיפרד ולהשתחרר מאלמנטים שרצוי לשחררם.

• טקס פרידה – מאפשר לייצר תהליך פרידה וסגירה, במיוחד במצבים בהם לא ניתן היה להיפרד מהאדם הקרוב.

המלצות ליצירת טקס יעיל

מאמר אשר עסק בטיפול באבל מורכב מצא בין היתר כי שימוש בטקסים ואסטרטגיות קוגניטיביות מסייע בהתמודדות אדפטיבית יותר עם האובדן Boelen, Van Den Hout,& Van) 2006, Der Bout, ). לשם כך, ניתן להתייחס לעקרונות אשר עשויים לסייע ביצירת טקס יעיל:

• עדות – חשוב כי בטקס תתקיים עדות, כלומר נוכחות של אדם נוסף מלבד של זה המתאבל. למשל, של דמות טיפולית, קבוצת חברים, משפחה או קהילה. זאת, על מנת שהאבלים יוכלו לחוש תמיכה ותחושה של מובנות ושייכות.

• אקטיביות – קיום של פעילות אקטיבית בטקס מאפשרת התכוננות, בחירה, חשיבה, פעילות מכוונת לעבר מטרת הטקס. בשונה מחוויה פנימית של פסיביות, אובדן שליטה וחוסר אונים, הפעילות האקטיבית מאפשרת פעמים רבות לסמל מעבר, שחרור, סגירת מעגל, וכך היא עשויה לסייע לאבלים על ידי שימוש בהסמלה של סיום פרק והתחלה חדשה.

• הבעה רגשית – טקסי אבל מאפשרים למשתתפים להביע רגשות כגון כאב, עצב, געגוע. המרכיב הרגשי חשוב הן לתהליך עיבוד האבל והן עבור האפשרות לשתף את החוויה עם אחרים.

• שימוש במילים או סימבולים – טקסים הכוללים כתיבה, קריאה, שירה או יצירה מאפשרים סימבול ומתן משמעות עמוקה ורוחנית המקושרת לאובדן וזיכרון.

• שימוש בחושים – על מנת שהטקס יהיה יעיל ובכך יוביל לשינוי תודעתי, רגשי והתנהגותי, מומלץ להיעזר בכמה שיותר חושים. כך, משמעות הטקס מועברת דרך ערוצים שונים ודרך אופנויות חושיות שונות.

• שימוש באלמנטים של הטבע – חיבור לאלמנטים השונים (מים, אש, אדמה, אוויר) מאפשר, בדומה לשימוש בחושים השונים, חיבור נרחב ויעיל למשמעות העמוקה העומדת בבסיס הטקס ומטרתו.

• לכלול בטקס תהליכים שאוחזים בשני הקצוות הדואליים – כלומר, גם לתת מקום לאבל, וגם לעתיד ולתקווה. כך, מתאפשר תהליך של תחילת שחרור הקושי והכאב, בכדי לייצר במידת האפשר סגירה, שחרור וסימון של התחלות חדשות.

דוגמא לטקס פרידה

נטע, אישה בשנות ה-30 לחייה, אשר בן זוגה נרצח בשביעי באוקטובר, שיתפה כיצד נותרה עם תחושות קשות על כך שלא הספיקה להיפרד ממנו, לומר לו מילים אחרונות ולשתף אותו כמה היה משמעותי בחייה. בשבועות שלאחר מותו סבלה נטע מחלומות מטרידים, מחשבות חודרניות וניהלה שיחות פנימיות ברמה יומיומית עם בעלה המת. בפגישות הטיפוליות ולאחר שיחות ממושכות אודות החוויה הקשה הוזמנה נטע לערוך טקס פרידה. בטקס שערכנו היא ישבה במרכז מעגל, סביבה הודלקו נרות. הושמעה מוזיקה והיא הוזמנה לכתוב מכתב לבעלה. עם סיום כתיבת המכתב, היא הקריאה אותו בקול רם תוך שהיא בוכה, והמטפלת נוכחת ועדה לרגעים האינטימיים והמשמעותיים הללו. עם סיום הקראת המכתב נערכה חשיבה משותפת מה ברצונה לעשות עם המכתב ובסופו של דבר החליטה נטע לשחרר את המכתב בבקבוק אל גלי הים.

בטקס פרידה ניתן לשחרר חפצים סמליים, אלו יכולים להיות חפצים של הנפטר אשר שימשו מעין חפצים מקשרים (linking objects), כדרך "לשחרר", להיפרד מהמת. ניתן לקבור אותם, לשרוף או להשיט אותם על פני אגם או בים. טקס מסוג זה מאפשר לעשות תהליך סגירה (Closure) של דברים שלא הספיקו להיאמר. הטקס מאפשר פרידה במובן הפיזי, ושחרור מסוים של רגשות. אין הכוונה לפרידה סופית, מאחר והקשר בין אנשים עם יקיריהם שאיבדו, על פי המודל של קשרים מתמשכים, נמשך לאורך כל שנות חייו של האדם, גם לאחר האובדן (Nikman, Klass & Silverman, 2006).

דוגמא לטקס סליחה

שני איבדה את שני הוריה לפני מספר שנים. הקושי והכאב היו גדולים מנשוא והיא התמודדה באמצעות ניתוק ודחיה של תהליך האבל. היא נמנעה מלהסתכל על תמונות, נמנעה מזיכרונות או משיחות אודותיהם ונמנעה מכל דבר שיכול היה להזכיר אותם או להציף אותה ברגשות של כאב וגעגוע. ההגעה שלה לטיפול התרחשה כאשר החלו להופיע סימפטומים גופניים אשר היה ברור לה שנובעים מהמצב הרגשי ומחוויית האובדן הקשה. התהליך הטיפולי בתחילה היה לא פשוט והתעוררו חששות והצפות רגשיות. ערוץ ההתמודדות המרכזי של שני היה הערוץ הקוגניטיבי ולאט ובזהירות, מבלי לפרק את מנגנוני ההגנה, ניתן מקום להעלות ולשוחח על הזיכרונות.

במהלך המפגשים נערכו מספר טקסים שהיוו מקפצות משמעותיות לתהליך ההתאבלות. אחד הטקסים שנערך היה טקס סליחה. בטקס זה, התבקשה שני לכתוב באופן אינטואיטיבי וספונטני במשך כמה דקות על מה היא מבקשת סליחה מהוריה ועל מה חשוב לה לסלוח להם. לאחר שסיימה את תהליך הכתיבה הונחה לפניה קערת מים והיא טבלה את הדפים בתוך המים, שטפה מהדפים ומעצמה את בקשות הסליחה, סחטה את המים ויצרה מהמכתב כדור. כשסיימה את התהליך מיררה בבכי ושיתפה בכך שהיא מרגישה כיצד היא משתחררת ממועקות רבות ובעיקר מתחושות אשם שהרגישה כלפי אמה. בסוף המפגש אף שיתפה כי מתוך התהליך הזה התעורר אצלה צורך לערוך טקס דומה אשר יהווה טקס הודיה להוריה, וכך עשינו בשבוע לאחר מכן. משני הכדורים היא יצרה מובייל וביקשה להניחו על קבר הוריה.

טקסים קבוצתיים

בקבוצות תמיכה למשפחות שכולות, ישנם לעיתים מפגשים המלאים במלל. המשתתפים לעיתים מגיעים מוצפים וישנה נטייה לספר, להציף, להרבות בפרטים ולעיתים לחזור על אותם תכנים כדרך לעכל את סיפורם הקשה, לנסות להבינו מזוויות שונות. בשונה ממפגשים בקבוצות תמיכה קלאסיות, המפגש הטקסי הקבוצתי מתקיים בסבבים ואין צורך בשימוש במילים רבות, בהבהרות. אין צורך בהתייחסויות הדדיות, החלפת דעות או הדהודים ואף מנחה הקבוצה במהלך הטקס אינו משקף, מעביר ידע או מוביל. בטקס הקבוצתי מעלה המנחה נושא ממוקד סביבו יתנהל הטקס (חיים דסקל, 2011).

תפקיד מנחה הטקס הינו מורכב: מחד, הוא אמור כמו כל משתתפי המעגל להיות נוכח ומקשיב, ובמובן מסוים משקלו שווה לשאר הנוכחים; מנגד, מוטל עליו תפקיד של מארגן, מוליך ומוביל. מנחה הטקס נדרש לפתח רגישות מיוחדת, נוכחות מלאה ויכולת הקשבה חדה לניואנסים הקלים ביותר שעולים בטקס. עליו לאפשר לכולם להתמסר לתהליך, ולא להיות שבוי בגבולות נוקשים מדי של תכנית שנקבעה מראש. תפקידו לאפשר לתהליך לקרות ולהיות בהתכוונות פנימית של נותן שרות. הוא "נשא" המעגל. ההנחיה הייחודית של המעגל הופכת את המנחה לאמן (חיים דסקל, 2011).

במעגלים רוחניים שבטיים המנחה הוא גם חלק מהקבוצה. הוא משתתף ומהווה דוגמא אישית. תפקידו לתרום לאמפטיה, נעימות, סובלנות, קבלה וחוסר שיפוטיות, זאת נוסף לידע ולכישורי ההנחיה שלו. חשוב כי המנחה יביא לקבוצה ענווה וייצור אווירה של אמון וכנות דרך כך שיביא עצמו באופן אנושי ואותנטי (חיים דסקל, 2011).

המלצות ליצירת טקס קבוצתי

• יצירת "מרכז מעגל" – שימוש בפרחים, נרות, בדים, חפצים משמעותיים (בהתאם לנושא הטקס שהוחלט).

• מעבר למרחב הטקס והתחלתו – השקטת טלפונים, ניתן לחלוץ נעליים, בחירת לבוש, עמעום אורות.

• חיבור לטקס ולמרחב – פעילות אקטיבית המחברת את המשתתפים לטקס, כדוגמת תנועה, שיר, נגינה, הקראת טקסט, הקדשת נר לנושא, מדיטציה, דמיון מודרך ועוד. למשל, מדיטציה היא דרך להתכונן לטקס ולהיכנס למרחב מקודש. היא יוצרת חיץ בין המולת היום לשלוות המעגל. היא משתמשת בשפת הסמלים והתמונות ומייצרת התמרה ושינוי. כמו כן, היא מסייעת במיקוד התמה המרכזית של הטקס, שכן היא מהווה כלי באמצעותו אנו שוכחים את טרדות היום יום ונכנסים למישור רוחני (שטיין, 2007). דוגמא נוספת היא להתחיל בשירת לב משותפת, גם בשירה ישנם אלמנטים המחברים למחוזות רגשיים, לזיכרונות, לתמונות המגבירות את חווית הנוכחות ומיקוד בכאן ועכשיו.

• יצירת מרחב בטוח – הטקס יוצר מטבעו מרחב מקודש בטוח. חשוב שאף אחד לא ירגיש מאוים או שהקבוצה לא קשובה לצרכיו (שטיין, 2007). במרחב הבטוח על המשתתפים לחוש שכל מה שעל ליבם יכול להיאמר, שהם נראים, שמקשיבים לדבריהם באופן מלא ללא שיפוטיות וביקורתיות.

• הצהרת ההתכוונות ומטרת הטקס – התייחסות ברורה לנושא ומטרת קיום הטקס, כדוגמת טקס סליחה, חמלה, הודיה, מעבר, אומץ, התמסרות, חזון ועוד.

• שיתוף וחיבור המשתתפים לטקס – ניתן להתחיל טקס בסבב ובו חיבור לשורשים או משאבים, לדוגמא "אני... בת של... נכדה של...אמא של..." או כל דבר שמותאם לנושא הטקס הנבחר.

• הטקס עצמו – שימוש בעקרונות הטקס אשר פורטו מעלה, הנוגעות לשימוש באלמנטים השונים, בחושים, מילים וסימבולים. למשל, ניתן לכתוב דברים שרוצים להיפרד מהם ולהשליך לאש. מעבר מעל מדורה כסימבול לשלב מעבר; ניתן להעביר קערת מי מלח וכל אחד יכול להניח בה פתק ובו רשומים פחדיו, קשייו; ניתן להעביר קערת מי ורדים בה ניתן לטבול מאווים, רצונות ומטרות.

• סיום הטקס – הודיה למי שסייע והשתתף בטקס, ושימוש טקסי וסימבולי במאפייני הטקס בכדי לסיימו. למשל, ניתן לכבות באופן טקסי את הנר, לבצע סבב בו כל משתתף מסכם במילה או משפט את החוויה.

דוגמא לטקס קבוצתי – סגירת מעגל

באחד מביקורי המשפחות במקום בו נרצח בנם בשביעי באוקטובר, המשפחה באופן ספונטני חשה צורך לקיים טקס במקום בו נרצח. הם הניחו תמונה שלו, וסביבה פרחים והודלקו נרות נשמה. סביבם נאספו אנשים שחלקם הכירו את בנם וחלקם לא. נאמר קדיש, האב ביקש לספר על בנו המת, לבקש את סליחתו, נבחר שיר אותו כולם שרו יחדיו באופן ספונטני. ובסיום הטקס הקצר הזה נשמע האב אומר באנחת רווחה: "אני מרגיש שסגרתי מעגל חשוב".

דוגמה לטקס קבוצתי – עיבוד אובדנים

בטקס שמטרתו הייתה עיבוד אובדנים הפך החדר למרחב מיוחד, בו הונחו נרות, פוזרו בדים על הרצפה, האורות עומעמו וכאשר נכנסו המשתתפים לחדר התנגן השיר "הללויה" של לאונרד כהן. המשתתפים התבקשו להתיישב ותוך כדי המוזיקה שהתנגנה ברקע הונחו להיכנס למצב של מדיטציה, לעצום עיניים, להתמקד בנשימות ולחשוב על אנשים יקרים שאיבדו. לאחר מכן נערכו 2 סבבים: בסבב הראשון התבקשו המשתתפים לשתף באופן ממוקד בחוויית האובדן, ובסבב השני התבקשו לשתף מה למדו כתוצאה מההתמודדות זו.

במהלך הסבב, בכל פעם שמשתתף שיתף הוא התבקש לקלוע צמה מצמר שהועבר לו. קליעת הצמה אפשרה חיבור בין האונה הימנית של המוח לאונה השמאלית, תוך התעסקות מדיטטיבית בפעולה אשר מובילה לשיתוף חלקים פחות רציונאליים ויותר עמוקים ולא מודעים. הסבב אפשר הקשבה פתוחה ונוכחות מלאה, והעובדה שלא היו שאלות והדהודים תוך כדי הדברים אפשרה התכנסות פנימה ברמה עמוקה יותר. המפגש היה עוצמתי, המשתתפים שיתפו בחוויות האובדן בצורה אותנטית ועמוקה אשר אפשרה ריכוך של מנגנוני הגנה וחשיפה גדולה יותר.

יפה, אחת המשתתפות שיתפה על אובדן אחיה ובמהלך הטקס, שמה לב כי הייתה מסוגלת להיזכר באחיה לא רק בכאב ותחושת יגון, אלא גם מתוך חיבור אליו ולשמחת החיים שהייתה בו. ההיזכרות בו העלתה חיוך על פניה כאשר יכלה לדמינו לנגד עיניה. דני, משתתף נוסף, שוחח על אובדן משפחתי שלראשונה ניתן לו מקום לדבר על הקשיים והכאב שלו, מאחר ועד כה דרך ההתמודדות שלו הייתה בכך שדאג לכל משפחתו ולא אפשר לעצמו להתחבר לרגשותיו, כאבו וגעגועיו.

טקסים קהילתיים

הקהילה משמשת מעגל תמיכה מרכזי בבניין החוסן של האדם (שפירא ,2021), וכן רכיב חשוב בהתאוששות ושיקום מאסון ומאובדן (בן יוסף, 2015). תמיכה קהילתית עשויה לספק צרכים בסיסיים כמו שייכות, מרחב מוגן של נתינה וקבלה וערבות הדדית. תהליכי אבל אשר זוכים להתייחסות קהילתית, כמו אזכרות של שלושים יום או שנה למותו של אדם, באירועי הנצחה קהילתיים כמו הכנסת ספר תורה או מרוץ קהילתי, מדגימים את החשיבות של טקסים קהילתיים עבור הפרט או המשפחה האבלה.

המאפיינים העיקריים בטקסים קהילתיים, אשר תורמים לתהליכי אבל אדפטיביים, הם העדות, האכפתיות והשותפות של חברי קהילה נוספים שאינם בהכרח קרובים מאד לנפטר, אך בוחרים להשתתף בטקס כי הוא נותן תוקף לאנושיות ולחמלה שיש בהם לנוכח האובדן, הוא מטעין את ה"ביחד" הקהילתי בשותפות גורל אל נוכח מה שאינו בשליטתנו (המוות), ובכך בונה עוד נדבך בחוסן הקהילתי.

מקרה ייחודי הוא אובדן קהילתי, מקרה בו כלל הקהילה חווה אובדן משותף, כפי שקורה באירועים רבי נפגעים ובעת טראומה קולקטיבית (רצון ורפפורט, 2023). במקרים אלו, חלק מתהליך העיבוד וההכלה של האבל הוא קהילתי באופיו, ונתמך גם הוא ע"י טקסים. לאור אירועי השביעי באוקטובר, הצורך בטקסים קהילתיים גבר וישנה חשיבות רבה לתת מקום לצורך זה בעת ליווי תהליכי אבל והתמודדות עם אובדנים.

המלצות לטקסים קהילתיים – תעדוף ותזמון

בהתמודדות עם אובדנים המאפיינת כיום את קהילות הנגב המערבי, אנו מציעות להשתמש בכלים של טקסים קהילתיים בזהירות ובחכמה, ובעיתוי המתאים. האובדן המשותף של הבית והמקום אכן משותף לכל חברי הקהילה, אולם יש מבין החברים שאיבדו קרובי משפחה בפועל, וכן החוויה הממשית של אימת המוות שליוותה את האובדן היא טראומטית ביותר. לכן, ההמלצה היא להתחיל מטקסי פרידה אינטימיים יותר, הנוגעים לאובדנים ממשיים וטראומטיים יותר – טקסים פרטניים, משפחתיים וקבוצתיים בקהילה, לציון פרידה מאלמנטים שונים בקשר עם המתים, כפי שפורט לעיל.

בהמשך הדרך, יהיה מקום לייצר גם טקסים קהילתיים שיביאו לידי ביטוי את הצורך של כלל הקהילה בשותפות, הכרה, תיקוף ובעדות של כולם עבור כולם. הטקסים המשפחתיים (התערבות משפחתית נרטיבית, שליף י., 2009) והקבוצתיים עשויים, כך אנו מקוות, לשקם ולתקן ולו במעט את החוסר והשיבוש הקשה שחל בזמן אמת, עת לא עמדו הטקסים הטבעיים להתמודדות עם אבל לרשות האבלים.

הטקס הקהילתי עשוי להוות תיקון נוסף, לתהליכי האבל הראשוניים שנעשו בחפזה וללא תשומת לב מספקת, כפי שתואר לעיל. התיקון לשיבושים אלו הינו מהותי, לכן כבר בעת זו עוסקים צוותי קהילה וחינוך בעיצוב טקסי הזיכרון הצפויים ביום הזיכרון הקרוב מיד לאחר הפסח, ואין ספק שהם ייראו שונים מהשנים הקודמות, ובעלי חשיבות קהילתית ואישית רבה, לצרכי ההכרה, התיקוף והשותפות של כל מעגלי הפגיעות במלחמת חרבות ברזל.

דוגמא לטקס קהילתי – מיצג יצירתי

ההתנתקות מיישובי גוש קטיף וצפון השומרון (2005) היוותה אובדן טראומטי עבור כלל חברי הקהילות שאיבדו את ביתם, מקור פרנסתם, המבנה הקהילתי שלהם ועוד. לקראת יום השנה הראשון, בחלק מהקהילות נבנה תהליך יצירתי של זיכרון והנצחה עם ילדי הקהילה, בהנחיה ויצירה של תרפיסטיות באמנות, ונוצר מיצג של היישוב שאבד, תחת הכותרת "לזכור את העבר ולחיות את ההווה למען העתיד". המיצג נפתח לביקור ההורים וחברי הקהילה בטקס לציון יום השנה, והיווה הזדמנות מרגשת לתהליך קטן ומשמעותי של זיכרונות קונקרטיים של מקומות ואירועים שצפו, שיח כנה ופתוח של דמעות וצחוק יחד בין הורים וילדים, תוך מתן תוקף לרגשות העזים של געגוע, צער, כעס וגם תקווה, בצד שותפות קהילתית עמוקה.

מנחות הטקס, תרפיסטיות שיזמו וסייעו ביצירה, נשאו בתפקיד של החזקת המרחב, מתן מקום לחברי הקהילה לחוות ולהיזכר, וכן ליצור רגעים מרגשים וחוויות חדשות שהתרחשו תוך כדי השיטוט בתערוכה. הטקס להערכתנו (מהו"ת מעקירה לנטיעה, 2006) היווה אבן דרך נוספת להכלה והחלמה, חיבור לכוחות החיים הילדיים ומתן אופק של תקווה לעתיד.

סיכום

התמודדות עם תהליכי אבל תקינים, במיוחד לאחר אובדן טראומטי, מנכיחה את תפקידה החשוב של תמיכה אישית, קבוצתית וקהילתית. בתוך תמיכה זו, ניכר תפקידם המרכזי של טקסים. הטקס, מעצם טיבו, משמש סמן למעבר בסטטוס או בתנאי חיים, ובהיותו טעון במשמעויות אישיות, קהילתיות ואף רוחניות, יש בו כדי להקל את האתגר של מעבר כפוי זה.

בתקופה זו, שבעקבות השביעי באוקטובר, השתבשו רבים מהטקסים המקובלים בתהליכי אבל, וההקלה לא התאפשרה. הצעתנו היא לשים לב ולעצב טקסים חלופיים, אישיים, קבוצתיים וקהילתיים, המעוגנים במסורת או שאינם, אשר יוכלו להוות תיקון מסוים לשיבוש שאירע, ולאפשר המשך תהליך תקין יותר של האבל ועיבוד האובדן. לראשונה יעוצבו ויחוו טקסים אלו ביום הזיכרון הקרוב, בו יהיה צורך להחזיק את המתח המובנה על הציר של השתתפות קהילתית באבל וביגון הפרטי והמשפחתי, יחד עם תקווה ונחמה. זו תהיה הזדמנות ראשונה לעצב טקס שיהיו בו גם מפגש אינטימי של עדות ואמפטיה עם משפחות השכול, וגם מעמד ציבורי פומבי של כבוד הכרה והוקרה לנופלים ולחללים.

"כשאמות, משהו ממני, משהו ממני

ימות בך, ימות בך.

כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי

ימות איתך, ימות איתך.

כי כולנו, כן כולנו

כולנו רקמה אנושית אחת חיה

ואם אחד מאיתנו

הולך מעמנו

משהו מת בנו -

ומשהו, נשאר איתו

אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע

את האיבה, אם רק נדע.

אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)

על אף עלבוננו, לומר סליחה.

אם נדע להתחיל מהתחלה."

(מוטי המר)

על הכותבות – מרים שפירא וטל פסטרנק מגנזי

טל פסטרנק מגנזי – עובדת סוציאלית, מנחת קבוצות, מרצה, מומחית לטראומה ואבל, עמיתה במהות ישראל, מפקדת חוסן ענף נפגעים שריון וזרועות היבשה במיל'.

מרים שפירא – פסיכולוגית קלינית, מומחית בטראומה ואבל, מנחת קבוצות, ראשת מהו"ת ישראל- עמותה להיערכות והתמודדות בחירום ובניית חוסן.

מקורות

בן יוסף, ש' (2010) בן יוסף, ש. ) 2009 (. "יש פתרון לכל מתיישב" היבטים קהילתיים של שיקום מפוני גוש קטיף. חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה". המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן

.גרינברג, ד' (1989). הטיפול באבל. בתוך ח' דסברג, י' איצקסון וג' שפלר (עורכים), פסיכותרפיה קצרת מועד (עמ' 117-127). ירושלים: מאגנס.

דה סנט אכזיפרי, א' (1993). הנסיך הקטן. בתרגום אילנה המרמן. תל אביב: עם עובד.

ויצטום, א' ורומן, א' (1993). התמודדות טיפולית בעקבות מות הורה מבוגר עם אבל נדחה או פתולוגי בעזרת טקסי פרידה. בתוך ר' מלקינסון, ש' רובין וא' ויצטום (עורכים), אובדן ושכול בחברה הישראלית (עמ' 117-138). ירושלים: משרד הביטחון.

וייס, ח' ופורת, מ' (2006), מעקירה לנטיעה, בהוצאת מהו"ת

חיים- דסקל, ע' (2011). במעגל ההתמרה. חולון: אוריון.

רובין, ש', מלקינסון, ר' ו-ויצטום, א' (2007). טראומה ואבל: סוגיות אבחנתיות וטיפוליות. שיחות, כ"ב(1), 5-11.

רובין, ש', מלקינסון, ר' ו-ויצטום, א' (2016). הפנים הרבות של האובדן והשכול, הוצאת פרדס.

רוזנהיים ,א' (2003), אבלות ותנחומים, בתוך תצא נפשי עליך, הוצאת חמד תל אביב

רצון, א' ורפפורט, כ' (2023), טראומה אבדן ואבל קולקטיביים, מודלים והצעות לעבודה קהילתית, בתוך https://www.anva.co.il/post/מודל-החוסן-הסוציו-אקולוגי-גישה-חדשה-לבחינת-חוסן-קהילתי

שטיין, ד' (2007). יצירת המעגל - טקסי נשים. תל אביב: אור עם.

שליף, י' ופארן, ר' (2009) התערבויות ע"פ הגישה הנרטיבית, בתוך כשהדרך מתמשכת, הוצאת שפ"י משרד החינוך

שפירא מ. (2021) זהות, קהילה ומסוגלות: שלושה מעגלים בוני חוסן. בטיפולנט

Boelen, P. A., Van Den Hout, M. A., & Van Der Bout, J. (2006). A cognitive-behavioral conceptualization of complicated grief. Clinical Psychology: Science and Practice, 13(2), 109-128. https://doi.org/10.1093/clipsy.bpg010

De Leo, D., Zammarrelli, J., Viecelli Giannotti, A., et al. (2020). Notification of unexpected, violent and traumatic death: A systematic review. Frontiers in Psychology, 11, 2229. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2020.02229

Kaltman, S., & Bonanno, G. A. (2003). Trauma and bereavement: examining the impact of sudden and violent death. Anxiety Disorders, 17

Klass, D., Silverman, P. R., & Nickman, S. (Eds.). (1996). Continuing Bonds: New Understandings of Grief. Taylor & Francis

Kotwal, AA., Allison, TA., Halim, M., Garrett, SB. (2024). "Relationships, Very Quickly, Turn to Nothing”: Loneliness, Social Isolation, and Adaptation to Changing Social Lives Among Persons Living With Dementia and Care. The Gerontologist. Retrieved from https://academic.oup.com/gerontologist/article-abstract/64/4/gnae014/7626708

Kristensen, P., Weisaeth, L., & Heir, T. (2012). Bereavement and mental health after sudden and violent losses: A review. Psychiatry, 7(1)

Neimeyer, R. A. (2011). Reconstructing meaning in bereavement. In Handbook of psychotherapy in cancer care (pp. 227-240). Wiley Online Library

Witztum, E., Malkinson, R., & Rubin, S. S. (2018). Traumatic grief and bereavement resulting from terrorism: Israeli and American perspectives. In Trauma, Bereavement and Mourning. Routledge