נועם גלזר
במרכז מאמרו של כריסטופר בונוויץ נמצא חדר ההמתנה של המטפל או המטפלת, והיחסים אשר המטופל מכונן עם מרחב זה אל מול הטיפול. בונוויץ' סבור כי נושא זה לא נידון מספיק מבחינה תיאורטית וקלינית, בהשוואה למשמעותו והשלכותיו. במהלך המאמר הוא נעזר במושגים תיאורטיים שונים לחשוב על חדר ההמתנה, ביניהם מושגיו של ויניקוט סביבה מחזיקה, מרחב מעברי וחפץ מעבר, מושג המיכל של ביון, והשדה הבי פרסונלי לפי המשגתם של הזוג ברנג'ר ובפיתוחו של פרו. כמו-כן, בונוויץ בוחן את הקשר של המטופל לחדר ההמתנה כסביבה במונחים של מצבי-עצמי, ומצביע על אפשרות להופעה של מצבי עצמי ייחודיים לחדר ההמתנה, אשר יכולים לסתור את אלה העולים בחדר הטיפולים. בנוסף, הוא מצביע על האפשרות להופעה של גרסאות משלימות של המטפל כאובייקט למצבי עצמי אלה, ומשרטט את יחסי ההעברה וההעברה הנגדית היכולים להתקיים ביניהם, במקביל וביחס לתהליכים המתרחשים בחדר הטיפולים.
מושגים שונים אלה מאפשרים לבונוויץ לחשוב על חדר ההמתנה כמרחב המהווה הרחבה של חדר הטיפולים, כזה אשר יש לחשוב על התהליכים המתרחשים בו, המשמעויות אשר הוא רוכש, כמו גם תפקודיו, ביחס לתהליך הטיפולי וליחסים הטיפוליים. הוא מדגים את החשיבות של שימוש בחדר ההמתנה כאלמנט בטיפול ואת הפוטנציאל של השימוש במושגים אלה, באמצעות תיאור מקרה נרחב מטיפול של ג'יל, מתמחה מתקדמת בפסיכואנליזה הנמצאת תחת הדרכתו: הוא פותח את מאמרו בתיאור התרחשות שאירעה במסגרת טיפול זה:
ג'יל טיפלה בפיטר, בן 33, באנליזה בתדירות של 3 פעמים בשבוע. עם הזמן, היא שמה לב לכך שלעתים אחרי מפגשים איתו, חלק מהחפצים בחדר ההמתנה שלה הועברו ממקום למקום. היא הניחה כי פיטר הוא זה שעשה זאת, מכיוון שבהפסקה בת 10 הדקות שהייתה לה אחרי המפגשים עמו, שמה לב בהדרגה לדפוס של תזמון תזוזות החפצים. היא שמה לב כי באחת הפעמים קופסת טישו הועברה למדף עליון. בשני מקרים אחרים, סבון היד בחדר האמבטיה הועבר אל מתחת לכיור, וערימת מגזינים הועברה ממקומה והונחה על הרצפה מחוץ לאחד מהמשרדים האחרים בקומה. ג'יל הייתה מבולבלת ומרוגזת מהתעלולים של פיטר (אם אכן היו כאלה), ובחנה את תגובותיה אליהם בהדרכה עם בונוויץ. אף כי הייתה משוכנעת למדי כי פיטר הוא זה שהזיז את החפצים בחדר ההמתנה לפני המפגשים שלהם, היא לא ציינה בפניו כלום עד לאותו הרגע. פיטר, מצדו, לא רמז על כך, ואם ג'יל לא הייתה עדה בעצמה לשינויים, היא כלל לא הייתה חושדת כי משהו מסוג זה מתרחש.
בונוויץ חוזר ומעמיק בטיפול זה, ובהדרכה הנלווית אליו, בהמשך המאמר. אך בשלב זה הוא פונה להעלות שאלות ודרכי מחשבה אודות חדר הטיפולים ויחסו לטיפול. הוא שואל כיצד אנו חושבים על חדר ההמתנה? מדוע כל כך מעט נכתב על הקשר של המטופל אליו? האם אנו תופסים את חדר ההמתנה כפחות רלבנטי משום שהוא קיים מחוץ לשעה הטיפולית אשר מתקיימת בעיקר בחדר הטיפולים? הוא מזכיר כי המטפל כמובן אינו נוכח בחדר ההמתנה, למעט כאשר הוא מברך בקצרה את המטופל לפני שנכנס לחדר הטיפולים, כך שכמטפלים אנו לא יודעים בדרך כלל מה שקורה שם, חוץ ממה שאנו לומדים מהמטופל עצמו (או, כמו במקרה של פיטר, אם המרחב משתנה באופן בולט לעין).
בונוויץ מזכיר כי ישנו מנעד רחב של סוגי חדרי המתנה, לפי סוגי הקליניקות בהם נמצאים המטפלים: יש חדרי המתנה המשמשים למטופלים שונים באותה העת, במתחמים אשר כמה מטפלים חולקים, ויש חדרי המתנה פרטיים; יש קליניקות הכוללות דלת נפרדת ליציאה מחדר הטיפולים, כך שלרוב המטופלים לא רואים אחד את השני, וקליניקות עם דלת אחת לכניסה ויציאה, כך שהמטופלים הממתינים רואים בדרך כלל את המטופל העוזב. יש כמובן גם מנעד רחב של יחסים מרחביים בין חדר הטיפולים וחדר ההמתנה.
מבחינה היסטורית, כך בוונויץ, לא פותחו תיאוריות רבות על חדר ההמתנה כמושא בפני עצמו, והוא לא נחשב כהרחבה של הטיפול. הוא מציע כי ישנן דרכים רבות לחשוב על חדר ההמתנה, ופורט כמה מהן: דרך אחת לחשוב על חדר ההמתנה היא כעל אובייקט, לא ממשי אלא נפשי, אשר בדרכים מסוימות מהווה הרחבה של המטפל, או מתקיים ביחס אליו. אובייקט זה יכול להיות ייצוג של אדם (המטפל או דמות משמעותית אחרת כלשהי), או דבר-מה בפני עצמו החסר משמעות סימבולית או חשיבות, בדומה למה שאוגדן (1992) מתאר בהקשר לעמדה האוטיסטית-מגעית, בה המטופל פועל באופן התנסות פרה-סימבולי וחושי, ביחס למשטחים מסביבו.
דרך נוספת אשר בונוויץ מציע היא לחשוב על חדר ההמתנה כסביבה אשר המטופל מתייחס אליה במגוון דרכים, על פי התהליכים ההתפתחותיים הפעילים אצלו, ובהקשר של תהליכי העברה והעברה נגדית. בהקשר זה, מעלה בוונויץ' את השאלות הבאות: מה המטופל או המטופלת עושים בחדר ההמתנה? לאיזה סוג של מרחב פנטזיה המטופל נכנס בזמן המתנתו? איך המטופל מתייחס לחלל הפיזי?
ככיוון נוסף למחשבה בונוויץ מוסיף את המשמעות המילולית של חדר ההמתנה: חדר בו המטופל "ממתין" למטפל. המטופל מחכה אל מול דלת חדר הטיפולים הסגורה. דלת זו מסמלת שהמטפל עסוק, אולי עם מטופל אחר, או מודרך, או שהוא בחדר לבדו. כך או כך, המטופל נותר לבדו עם מחשבותיו ורגשותיו בזמן ההמתנה. בהקשר זה, בונוויץ מזכיר את המטופלים אשר לעולם אינם מחכים אלא מגיעים מאוחר או בדיוק בזמן. הם נמנעים לחכות, או גורמים למטפל לחכות. בונוויץ מציע כי בלי קשר להתנהלות או לאינטראקציה של המטופל עם חדר ההמתנה, הוא מהווה מימד חשוב בסביבה הטיפולית, אשר יש לקחת בחשבון.
תחילה פונה בונוויץ' למושגים ויניקוטיאנים בכדי לחשוב על חדר ההמתנה. הוא מתחיל מהמושג סביבה מחזיקה, אשר ויניקוט (1965) תיאר כהחזקה פיזית של התינוק כמו גם ככלל האמצעים הסביבתיים של גידולו, סביבה אשר התינוק מתפתח בתוכה לעבר שלב ה"לחיות עם". שלב זה, בתורו, מתואר כסוג של יחסי אובייקט בתוכם התינוק עובר ממצב של מיזוג עם האם למצב בו הוא חווה אובייקטים כחיצוניים לעצמי. הפונקציה המחזיקה מגנה על התינוק מפגיעות רבות מדי אשר ידרשו ממנו להגיב יותר מאשר להיות. סביבה מחזיקה, המאפשרת חוויה מתמשכת של "הוויה", מייצרת סביבה בה התינוק יכול להשיג המשכיות של הוויה.
הקשר בין המושג סביבה מחזיקה לחדר ההמתנה נעשה על-ידי מודל (1976), בתארו את חדר ההמתנה כחלל של ביטחון והגנה, המעניק למטופל מרחב להיות לבד עם עצמו בידיעה כי המטפל נמצא בסמוך. התקשורת והקשר הרגשי בין המטפל למטופל (הורה ותינוק) תורמים לאשליה זו של ביטחון אשר המטופל עשוי לחוות בחדר ההמתנה. חדר ההמתנה כסביבה מחזיקה מעלה את הקשר בין אם ותינוק, בהיות חדר ההמתנה אולי מעין סביבה דמוית-רחם, בה מראות, צלילים, וחלומות בהקיץ מזכירים את חיי העובר בתוך הרחם.
כפי שעולה מדבריו של מודל, המידה בה המטופל עשוי לחוות את חדר ההמתנה כסוג כזה של סביבה יכולה להיות תלויה בסוג ההתקשרות עם המטפל. בתוך כך, תיחווה (עם רגשות ותחושות) הסביבה ככזו היכולה להיות הרחבה של גוף המטפל. כך למשל, מטופל יכול להירדם או לישון בחדר ההמתנה, לשכב על הספה, לאכול או לשתות לפי צרכים ודחפים גופניים, או לדמיין את המטפל מחזיק בו פיזית, ובעשותו כך, עוזר לו בהחזקת חרדותיו.
בסביבה זו, המטופל מרגיש הן נפרד והן במיזוג עם המטפל, ובתוך כך מצוי בסוג מסוים של מצב "ביניים". מצב זה, בדומה למה שויניקוט (1971) תיאר כמרחב פוטנציאלי, הוא לא בחוץ לא בפנים. בונוויץ מוסיף כי במחשבה על חדר ההמתנה כמרחב סביבתי המתקיים בתוך "ביניים", מעניין לחשוב כיצד המטופל משתמש בפיזיות ובמידת התנועתיות שלו בתוכו: יושב בשקט, מסתובב, עורם כריות להניח עליהן את הראש, מסדר את הכיסא כדי שיהיה נוח יותר, עומד וכו', וכן לחשוב איך הגוף מתייחס למרחב הפיזי הקשור במטפל ובהוויה הגופנית שלו.
פרט למושג סביבה מחזיקה, בונוויץ סבור כי גם המושגים מרחב מעברי (1971) וחפץ מעבר של ויניקוט הם רלבנטיים לחדר ההמתנה, כמסמלים את התנועה של התינוק מהיות באיחוד עם האם לחוויה של האם כאובייקט נפרד אשר אפשר לתפוס יותר מאשר להגות בו. באופן דומה לכך, חדר ההמתנה כמרחב מעבר קיים כחלק מהמטפל אך גם כנפרד ממנו, או במילים אחרות: קיים מחוץ ובתוך הטיפול בעת ובעונה אחת. הטבע החיצוני והפנימי של חדר ההמתנה מתיישב עם תמות של הכללה והדרה, המטפל כסובייקט ואובייקט, והמידה בה המטופל מרגיש מחובר למטפל או מבודד ממנו.
ο להציל נפש אחת – פנטזיית ההצלה והמסגרת הטיפולית בהשראת חשיבתו של וילפרד ביון
ο על Enactment, דיסוציאציה, ואימת ה'לא-אני': סקירת מאמרו של ברומברג
ο רב מימדיות של חדר הטיפול: המטפל כארכיטקט במרחב המעבר
בשלב זה פונה בונוויץ לכמה מושגים נוספים כדי לחשוב על חדר ההמתנה. ראשית, הוא מציע כי שימוש במושג מיכל של ביון (1962) מאפשר לחשוב על חדר ההמתנה ככזה היכול לשכן (להכיל) מצבי-עצמי ספציפיים אשר סביר יותר כי יופיעו בו מאשר בחדר הטיפולים, בו הם יותר דיסוציאטיביים. בהקשר זה הוא מביא בונוויץ את דבריו של Kieffer (2011) כי מטופל יכול להשתמש בחדר ההמתנה כדי למדוד את העוצמה של מצבי-עצמי מסוימים שלו, או בכדי לשהות במצב-עצמי אשר לרוב הוא יותר מקוטע או ראשוני.
נוכחות המטפל בקרבת מקום, יכולה לאפשר למטופל להשיג גישה לחייו הרגשיים באופן אשר נותן לו תחושה שונה מאשר כאשר הוא רחוק יותר מהמטפל או, לחילופין, בקרבה גדולה יותר אליו בתוך חדר הטיפולים. חדר ההמתנה כמיכל יכול לעזור למטופל לטהר ולעכל בצורה טובה יותר סוגים פרימיטיביים ומטרידים של רגשות, או ליצור מרחב נפשי בו מצבי עצמי ספציפיים נמצאים בדיאלוג זה עם זה.
המושג של Joseph, "סיטואציה טוטאלית" (1985), מעלה למחשבה את סוג הארגון הנפשי אשר מטופל חווה בחדר ההמתנה, את גרסאות העבר של המטופל, יחסי האובייקט שלו, וההגנות כנגד רגשות כואבים מסוימים הנלווים לאובייקטים אלה. כמו-כן, חדר המתנה יכול לעורר העברה בהקשר הספציפי של חדר ההמתנה, ואשר אינה ידועה למטפל ולמטופל כחלק מחדר הטיפולים. המטופל מכונן קשר פרטי עם חדר ההמתנה, אשר המטפל לא בהכרח מכיר.
עתה פונה בוונוויץ' למושג השדה הבי-פרסונלי אשר טבעו הזוג ברנג'ר (Baranger), ופרו (Ferro) אימץ, פיתח ושילב לתוך המודל התיאורטי שלו. Civitarese & Ferro קושרים בין המושגים (2013) כאשר תוך התבוננות בחדר ההמתנה כמרחב שהוא בה בעת חיצוני ופנימי ומתקיים ביחס למטפל ולחדר הטיפולים, הם מתארים את היצירה המשותפת והמעורבבת של פנטזיות לא מודעות בין המטפל למטופל, אשר מבנות בתורן את השדה ומורכבות מתהליכים של השלכות והפנמות, הזדהויות והזדהויות-נגדיות.
לפי הזוג ברנג'ר (2008), השדה הבי-פרסונלי מכיל "עמימות הכרחית", המוקדשת להמרה של חוויות סנסוריות ורגשיות, מושלכות כמו גם ממומשות בפעולה (enacted), למשמעות. משמעות כזו יכולה ללבוש צורה של רעיונות או מטפורות אשר ביון (1977) מתאר כ"רוחות רפאים של רעיונות הממתינות להיוולד". על רקע זה, בונוויץ רואה בחדר ההמתנה היבט של השדה הבי-פרסונלי, המלא באוסף דמויות אשר יכולות לצאת החוצה מהעולמות הפנימיים והפנטזיות הלא מודעות של המטפל ושל המטופל.
היבט של השדה הבי-פרסונלי, המשמעותי לחשיבה אודות התנהלותו של המטופל בחדר ההמתנה, היא כי בתוך השדה נפש וגוף הם בלתי מובחנים. בהקשר זה, Amore מצביע (2012) על כך שמצבים סומטיים הם סוג-משנה של תהליך האנקטמנט (enactment), המכילים תחושות גופניות וכן, באופן כללי יותר, איזורים אשר עברו דיסוציאציה על-ידי ייצוגים סימבוליים מילוליים היכולים לקבל צורה תהליכית ומפורשת ולהתבטא דרך חוויות מוטוריות, סנסוריות, סומטיות או ויסרליות. לפיו, החוויה הסומטית מוצפנת בגוף וקיימת בצורה תת-סמלית, כאשר האנקטמנט הוא כלי דרכו היא יכולה להופיע וכך הופכת יותר נגישה למטפל.
בונוויץ מזכיר כי המרחב הפיזי של חדר ההמתנה מכיל אובייקטים ממשיים כספה עם כריות, פריטי אמנות, מוזיקה מתנגנת, מים, חדר אמבטיה וחומרי קריאה. אלמנטים אלה תורמים לאיכות הסביבה אשר חווה המטופל הממתין. סביבה אשר מתפתחת ומשתנה בעוד ההעברה וההעברה הנגדית נעות בזמן ובין הקשרים שונים. אובייקטים אלה יכולים להיקשר לזכרונות ואסוציאציות אשר סביבם נוצרת התקשרות, או לעורר זיכרונות הנגישים בחדר ההמתנה יותר מבחדר הטיפולים.
בהמשך לחלק הקודם, בונוויץ מבקש להסתכל על חדר ההמתנה כחלק מאותו שדה של חדר הטיפולים, בדרך של הרחבה. הוא מתמקד עתה בתהליכי העברה והעברה נגדית המתרחשים בתוכו. היכן המטופל יושב, מה היא או הוא עושים או לא עושים כאשר הם "מחכים" למטפל, המחשבות, האסוציאציות, התחושות והחלומות בהקיץ שלהם – כל אלה נכללים בעיניו כאלמנטים בשדה ההעברה-העברה נגדית. כאלמנט נוסף בשדה מורחב זה, מציין בונוויץ את רגע המגע הראשוני בין המטפל והמטופל, אשר לעתים מתרחש בחדר ההמתנה כאשר המטפל מברך את המטופל לשלום. רגע של תקוות ומשאלות גבוהות, אשר יכול לקבוע את הטון לטיפול בכללותו.
בהקשר זה, הוא מזכיר דוגמא אשר הביא אוגדן (1992) כאשר דן במתח אשר המטופל יכול לחוש בפגישה האנליטית הראשונה. אוגדן תיאר מפגש ראשון בחדר ההמתנה עם מטופל אשר "הזיע" כאילו ציפה ל"חדשות רעות". כאשר נכנסו לחדר הטיפולים, המטופל התנהג "כאילו ציפה שאוגדן יחל לצעוק עליו על כך שנעל את המפתחות במכונית ועתה ויתר על האפשרות להשתמש בטלפון של אוגדן". המטופל אישר פירוש זה ותהה יחד עם אוגדן למה היה כל כך מפוחד בחדר ההמתנה. כמובן שלצד תגובה בולטת כזו יש גם תגובות עדינות יותר כאשר רואים את המטפל בפעם הראשונה כגון שליחת מבט, הבעה רגעית של הלם, או מבט משתהה החושף פרץ תגובות פנימיות.
בונוויץ מוצא עניין בכך שחדר ההמתנה אינו רק הקשר קריטי להעברות-העברות נגדיות, אלא כי בנוסף לכך, גרסת המטפל המופנמת אצל המטופל ונחווית שם יכולה להיות שונה במקצת מהמטפל שהמטופל פוגש בחדר הטיפולים. דבר זה הוא כמובן בעל השפעה על תהליכי ההעברה והעברה נגדית המתרחשים בחדר ההמתנה.
ההתמקדות באחד המאפיינים העיקריים של חדר ההמתנה, הדלת לחדר הטיפולים המשמשת כגבול בין שני החדרים, מעלה את מושג הסצנה הראשונית. בזמן ההמתנה, המטופל נותר רק לדמיין את מה שקורה מאחורי הדלת: עם מי המטפל נמצא? באיזה אקטים הוא מעורב כשהוא בחדר הטיפולים (המסמל את חדר השינה) כשהדלת סגורה?
בונויץ' מצביע על דמיון בין השהייה בחדר ההמתנה אל מול הדלת הסגורה המובילה לחדר הטיפולים, ובין תיאורו של פרויד (1909) את "הסצנה הראשונית", מרכיב אוניברסלי של חיי הנפש במסגרתו הילד מפתח פנטזיות ראשוניות של יחסי מין בין הוריו ותפיסה של אקטים מיניים כבעלי טבע סדיסטי מטבעם. פנטזיה מסוג זה גורמת לעדות ליחסי מין בין ההורים להיות בעלת פוטנציאל טראומטי עבור הילד. בוונויץ' מציע לנוע מעבר לרעיון של האקט המיני כסדיסטי באופן אינהרנטי כפי שהוא מדומיין על ידי הילד בתיאוריה של פרויד, ולחשוב על הדלת לחדר הטיפולים ככזו היכולה להיות מעין צוהר לפנטזיה וידע של הילד (המטופל) על פעילות מינית, הקשורה למטפל ולחיי המין הפרטיים שלו מהם המטופל מודר.
מטאפורת הסצנה הראשונית המתעוררת אל מול הדלת לחדר הטיפולים, מעלה תמות של גבולות הורה-ילד, הכללה והדרה, סאדו מזוכיזם, שליטה וכניעות, והידע המודע והלא מודע של הילד אודות יחסי מין אנושיים. אף כי מבחינה היסטורית, הסצנה הראשונית ומסתוריות המיניות נקשרו עם תוקפנות וסכנה בדמיונו של הילד, סצנה זו יכולה גם להעלות הדדיות, רוך, ואהבה, ביחס ליחסי מין, אתר האינטימיות הפרטית בין הדמויות ההוריות. כך או כך, בזמן ההמתנה מחוץ לדלת לחדר השינה/חדר הטיפולים, המטופל נאלץ להתמודד עם הכלה וויסות רגשות כגון עוררות, התרגשות, כאוס, בלבול, ודחייה כועסת.
עד כה תיאר בונוויץ כל מיני התנהגויות אפשריות של מטופלים בחדר ההמתנה. עתה הוא מזכיר כי עבור מטופלים מסוימים חדר ההמתנה הוא בלתי נסבל, וכי רעיון ההמתנה עצמו וכל מה שהיא עלולה להעלות, יכולים להוביל לכך שהמטופל יסרב לחכות. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בכך שהמטופל יגיע בדיוק בזמן לתחילת הפגישה, או אף מאוחר יותר, כדי להבטיח שיוכל להיכנס ישר לתוך חדר הטיפולים עם הגעתו. בעוד שהמניעים להתנהגויות כאלה משתרעים על פני מנעד, מניע עיקרי אחד מודע או לא מודע – יכול להיות קשור לרצון או צורך של המטופל להשתלט על המטפל בפנטזיה כמי שנמצא בקליניקה רק בשבילו. על ידי הימנעות מהצבת עצמו בעמדת המתנה למטפל, המטופל יכול לשמר את המטפל בפנטזיה כשלו בלבד.
לצד זה, בונוויץ מציע פרספקטיבה אחרת להסתכל על הקושי לחכות, בהקשר של מטופלים אשר סבלו מהזנחה עמוקה ובעלי תחושות עמוקות של חוסר קיום. Grossmark תיאר (2012) מטופלים כאלה כמי שאינם חווים את עצמם כקיימים בזמן ובמרחב באופן קוהרנטי. אלה, עלולים לחוות את חדר ההמתנה כאף יותר מנותק מהמטפל ומעצמם. באופן דומה, Director תיאר (2016) חוסר קיום מעין זה במטופלים כחוויה בה רק מגע מוגבל הוא זמין; הם "אפופים בלבדיותם" ומחפשים במטפל "אובייקט מחייה". ביחס למטופלים מסוגים אלה, המרחב הלימינאלי אשר חדר ההמתנה מהווה, ומידת הנפרדות שלו, עלולים לעורר רגשות אפילו יותר עוצמתיים של ניכור וחוסר קיום. למול זה, על המטפל לחתור ליצירת איזון בין היות בה בעת "לא בולט" ומעין סוג של "עד שקט" אשר שם בסוגריים את הסובייקטיביות שלו, וכן לעתים לפעול למשיכת המטופל החוצה מ"צל ההזנחה".
באופן כללי יותר, חוסר היכולת לחכות יכול ללמד כי מפרספקטיבה התפתחותית המטופל לא התקדם מהדיאדה לטריאדה ולכן לא יכול לסבול סוג של טריאנגולציה בה המטופל נמצא בעמדה של התבוננות במטפל עם האחר. במצב כזה, המטופל לא יכול להתמודד עם מטפל עצור, הגורם לו לחכות למשהו שהוא רוצה או צריך. המטופל אינו יכול להכיל את רצונו תוך המתנה ולכן הפתרון הוא לעקוף את ההמתנה לגמרי על ידי הגעה לאחר שהפגישה החלה, ולייצר בתוך כך סיטואציה מדומיינת בה המטפל זמין לו מיד. בהקשר זה, מביא בונוויץ דוגמא קלינית קצרה על ג'יימס:
לאחר שהוריו של ג'יימס התגרשו, אביו עבר לחלק אחר במדינה ואמו לא הייתה מסוגלת לעבוד, בקושי הצליחה לשלם את השכירות, והפסיקה בהדרגה לתפקד בשל דיכאון משתק. לאחר הגירושין ג'יימס בקושי ביקר את אביו, ומגיל 12 ואילך, הוא נע לסירוגין בין שינה על הספה בבית אמו (לו עצמו לא היה חדר שינה משלו), ובין שהות של שבועות ואף חודשים בבתי חברים בשכונה, הן כדי להימנע מאמו והן כדי להקיף את עצמו במשפחות שנראו לו יציבות, מגובשות, ושלרוב היו יותר משמחות לארח אותו. ג'יימס היה מנומס, מוכר לחבריו מאז שהיו פעוטות, והוא מצא דרך להשתלב במשפחות השונות. הוא היה האורח המושלם.
בוונויץ' מספר כי ג'יימס שחזר יחסי אובייקט אלה ואת חווית עצמו כאורח בתחילת המפגשים שלהם סביב ההמתנה. הוא הגיע בקביעות כמה דקות לפני תחילת הפגישה ובמקום לשבת ולחכות בחדר ההמתנה היה עומד מחוץ לדלת הקליניקה. אפילו אם הגיע 5 או 10 דקות לפני הפגישה המתוכננת, עדיין בחר לעמוד מחוץ לקליניקה מאשר להתמקם בחדר ההמתנה.
כאשר בונוויץ וג'יימס בחנו יחד את משמעויות ההמתנה, ג'יימס שיתף כי החוויה הבולטת מימיו כאורח בבתי חברים, גרמה לו להיזהר מלחוש "יותר מדי בנוח". הוא ידע להתחבב על ההורים של חבריו, חש באופן אינטואיטיבי מה היו הכללים הבלתי מדוברים באותו הבית ואיך להשתלב, לא לתפוס יותר מדי מרחב, ולהתנהג באופן שיגרום לאחרים להרגיש בנוח. עמידתו במסדרון בחוץ הייתה דרכו ליידע את עצמו ואת בונוויץ כי הוא אורח, כזה אשר יכול להיות מוזמן למשרד או שיהיה עליו לעזוב אם לא יהיה "מספיק מקום". הוא תמיד היה מוכן לעזוב, לא לקח כמובן מאליו כי יהיה מושב (מיטה) פנוי עבורו. חדר ההמתנה "הרגיש" לו יומרני, כמו לא יכול היה להתמקם על דעת עצמו ללא "רשות". ואילו עמידה בחוץ והמתנה למטפל (בונוויץ) שיפתח את הדלת הרגיש כמו הנוהג "הראוי". הוא יכול היה להמתין כל עוד עמד ו"חיכה לראות" אם יוזמן פנימה כאורח.
לאחר שפרש את רשת המושגים התיאורטית הרלבנטית בעיניו לחשיבה על הנושא, בוונויץ' חוזר לפיטר אשר הזכיר בתחילת המאמר, המטופל של ג'יל, המצויה תחת הדרכתו. הוא מספר כי ג'יל ניצלה את ההדרכות כדי לחקור את האסוציאציות והמחשבות שלה ביחס לנטייתו של פיטר להזיז מדי פעם את החפצים בחדר ההמתנה. אף כי הדבר לא קרה באופן עקבי, זה לרוב היה בולט לעין. היא הבחינה כי לעתים קרובות ההזזה התרחשה כאשר פיטר היה מגיע לפגישתו מוקדם מספיק כדי לראות את המטופלת הקודמת עוזבת (הקליניקה של ג'יל הייתה בנויה בצורה כזו שהייתה רק דלת אחת מחדר ההמתנה לחדר הטיפולים כך שמטופלים פגשו זה את זה כשיצאו ונכנסו).
ג'יל חשה מעוצבנת אך גם מסוקרנת מתזוזת החפצים – מעוצבנת מכיוון שהיו פעמים בהן ניגשה להשתמש בדבר מה רק כדי לגלות שהוזז ממקומו (למשל סבון הידיים בחדר האמבטיה), אך גם מסוקרנת מהמניעים מאחורי פעולותיו של פיטר ומעוניינת להבין מה אמר באמצעותן. בנוסף לכך, היא חשה קושי כיצד לגשר על הפעילות הנוספת הזו שקרתה מחוץ לשעה הטיפולית, אך במרחב שהיה הרחבה שלה ושל הקליניקה.
ג'יל מסגרה את היחסים בין שני מרחבים אלה – חדר ההמתנה וחדר הטיפולים – בהקשר של מצבי-עצמי. היא ובונוויץ העלו השערה בנוגע לטבע של מצב-העצמי אשר הופיע בחדר ההמתנה, בהשוואה למצבי העצמי אשר היו נוכחים בדיאלוג הישיר שלה עם פיטר. בונוויץ דמיין כי פיטר הרגיש חסר סבלנות לחכות מחוץ לדלת (אולי מסמלת של דלת חדר השינה) בידיעה כי ג'יל נמצאת עם אדם אחר, וכעס הן על היותו מודר והן על כך שלא נבחר כאחד ה"מיוחד" או המועדף.
בונוויץ עודד את ג'יל לחשוב על ההפרעה העוינת אשר פיטר יצר בחדר ההמתנה כביטוי לכעס זה, כמו גם כעל תחינה נואשת להכרה בתסכולו על כך שחש מוזנח. ג'יל, בתורה, קשרה בין מצב-העצמי של פיטר לבין תחושת הקנאה העזה שלו ביחס לקשר של אמו עם אחיו הצעיר, אשר, כילד, היה "מתוק ומקסים" בהשוואה לפיטר אשר היה יותר עגמומי ומהורהר. אמו התייחסה לאחיו כצעיר בהרבה מגילו הכרונולוגי הממשי, דבר אשר רק עורר עוד זעם בפיטר.
הדיאדה השנייה אשר ג'יל ראתה כהקשר למצב-העצמי של פיטר בחדר ההמתנה הייתה הקשר בין אמו ואביו. אביו יכול היה להיות מרושע מבחינה מילולית כלפי פיטר, תחרותי כלפיו וביקורתי כלפי כל הפגמים הנראים לעין בהופעתו. כאשר פיטר הצליח בלימודים ובספורט, אביו בירך אותו באופן מכני אבל מהר מאד הצביע על האופן בו יכול היה להגיע לביצועים טובים יותר. כאשר פיטר נכנס לתיכון והתחיל לצאת עם בנות, אביו הפך יותר ויותר תחרותי כלפיו, הפגין חיבה מוחצנת יותר כלפי אמו בנוכחותו, או הפיק רעשים חזקים כאשר דלת חדר השינה שלהם הייתה סגורה כדי לעורר בפיטר את הרושם שהוא עושה סקס "חזק וקשה" עם אמו.
לאורך ילדותו, פיטר התחנן בפני אמו שתתגרש מאביו, בנסותו לשכנע אותה עד כמה אכזרי היה כלפיו לעתים. בתגובה, אמו שקלה לפרקים גירושין כאפשרות ממשית, אך בנוכחות אביו, חברה אליו כבת ברית, כאילו גירושין לא היו מעולם אפילו בגדר מחשבה. באותם רגעים, פיטר חש נבגד על ידי אמו. הוא התגרה מהאפשרות שהיא תהיה רק שלו אך אז בנוכחות אביו חש "נשמט". לאור רקע זה, בונוויץ וג'יל תהו יחד על חדר ההמתנה כחלל בו פיטר אולי שיכן באופן לא מודע את תחושתו כנשמט על ידי אמו (המטפלת), ביודעו כי היא "מתעסקת" עם מטופל אחר בעוד הוא מחכה מחוץ לדלת.
עבור פיטר, כאשר הוא וג'יל היו יחד, הייתה הבטחה סמויה כי היא בחרה בו, אך לאחר מכן הוא עומת עם "השלישי" (אביו או אחיו) בדמות מטופל אחר אשר היא בחרה במקומו באותו רגע, בעוד הוא מחכה, מקשיב לאותם "רעשים" מטרידים מעבר לדלת. מצבי העצמי של פיטר אשר הופיעו בחדר ההמתנה (כפי שג'יל דמיינה אותם), היו שונים לתחושתה מאשר איך שהיה איתה במהלך הפגישות עצמן. היא חשה כי אם לא הייתה מגלה את החפצים אשר הוזזו בחדר ההמתנה, לא היה לה שום מושג שמשהו כזה nתרחש ממש מחוץ לחדר הטיפולים.
במהלך הפגישה עצמה, פיטר לעתים קרובות נראה מדוכדך מעט, נדמה היה כי דיבור ותיאור מחשבותיו ורגשותיו בפירוט דרשו ממנו מאמץ כמעט רב מדי. יחד עם זאת, ככל שהטיפול התקדם, העוינות של פיטר התעצמה בדרכים בולטות יותר למשל, באמירת הערות משפילות על בגדיה של ג'יל או על הריהוט בקליניקה. הוא תיאר כחוויה שכיחה כיצד בעוד עשה את דרכו למשרד, הרגיש עוררות ותשוקה בציפייה לראות אותה ובדמיינו את הדיאלוג שיהיה איתה, רק כדי להרגיש מרוקן בשנייה בה עבר את סף הדלת לחדר הטיפולים.
במהלך החשיבה המשותפת בהדרכה על השינוי שחל אצל פיטר, בונוויץ תהה לגבי השינוי הנפשי שאירע בין חדר ההמתנה וחדר הטיפולים, וחשב על מצבי העצמי אשר פיטר עזב בחדר ההמתנה, ואלו אליהם נכנס כאשר חצה את סף הדלת (לחדר הטיפולים). ג'יל ובונוויץ חשבו על חתיכת ההיסטוריה אשר הקיפה שינוי זה, יחסי האובייקט, כמו גם המשמעויות של טריפת החפצים והרהיטים בחדר ההמתנה. בנקודה זו, בונוויץ העלה את השאלה כיצד ניתן להבין את הפיצול בין העוינות והתוקפנות אשר באו לידי ביטוי בחדר ההמתנה, בהשוואה למצב היותר מדוכדך של פיטר בחדר הטיפולים.
הפעילות של פיטר בחדר ההמתנה התרחבה ככל שהטיפול נהיה עוצמתי יותר. לעתים הוא הזיז כיסא לתוך הארון, הניח מטריה רזרבית שמצא בארון על הרצפה, או אף הרחיק לכת עד כדי כיוון מחדש של התרמוסטט כך שנהיה הרבה יותר חם בכל הקליניקה. בונוויץ חש בהדרכה במצוקה ובתסכול של ג'יל אשר עלו בתגובה לתעלולים ההולכים ומתגברים של פיטר. באופן מובן, ההתרחשויות ערערו אותה, והיא לא הייתה בטוחה מה עליה לעשות. בונוויץ חש כי אף כי חשיבה על הנושא הייתה יעילה עבורה, היה צורך באותה העת להנחות אותה באופן ברור יותר על דרכים אפשריות לניהול סיטואציה מבולגנת זו.
כחלק מהמחשבה בהדרכה, ג'יל חקרה את ביטויי דיאלוג העברה-הנגדית שלה. כחלק מכך, היא ביטאה את התחושה כי אף שהייתה די משוכנעת כי פיטר הוא זה שעושה את כל התעלולים, היא דאגה לגבי האפשרות הקלה כי היא טועה ותמצא את עצמה בהמשך בעמדה של מי שטפלה כנגדו "האשמה כוזבת". מנגד, היא גם הייתה מוטרדת מביושו, ומזימון החלק בנפשו אשר בילגן את חדר ההמתנה אל תוך חדר הטיפולים, מבלי שתדע לאן הדבר יכול להוביל.
בחשיבה על חלקה של ג'יל באנקטמנט הזה, בוונויץ עודד אותה לחשוב מדוע היה לה קשה להציב גבולות ברורים עם פיטר, גבולות אשר יגרמו לו להרגיש בטוח יותר ביחס לדחפים ההרסניים שלו עצמו. בתגובה, היא תיארה כי גדלה עם אח גדול אשר פיטר הזכיר לה, אח אשר היה די תחרותי כלפיה. לעתים קרובות, כאשר הוריהם נסעו לסופשבוע, אחיה הקניט אותה ואיים עליה. הוא עשה זאת "מאחורי הקלעים", ומבלי שאף אחד מהוריה היה נוכח כעד לתוקפנות שלו. ג'יל קישרה בין התוקפנות של פיטר בחדר ההמתנה לדבר-מה אשר התרחש באופן פרטי (כלומר הרחק ממנה). היא לא הציבה את עצמה כעדה, וכך מימשה בפעולה את ההיעדר של סמכות ועדות להתעמרות אשר סבלה מידיו של אחיה.
בנוסף לכך, ג'יל בחנה את דאגתה לגבי חשיפת הזעם של פיטר כהשלכה של התוקפנות שלה עצמה. זאת משום שהיא עצרה את תגובותיה מזה זמן ואולי דאגה מה יינבע ממנה כאשר תדבר איתו ישירות על חדר ההמתנה. בונוויץ תהה גם הוא לגבי העיסוק של ג'יל עם החרדה שלה אל מול התעלולים המתמשכים של פיטר כאנקטמנט של העיסוק של אמו עם אחיו הצעיר ועם בעלה, באופן אשר הותיר, בשני המקרים, את פיטר בלתי מוכר, לבד וכועס מאד.
לצד "הפעילות הנוספת" בחדר ההמתנה, פיטר החל להיעדר מפגישות לעתים יותר תכופות. או שהתקשר לבטל, או, כפי שקרה יותר ויותר, פשוט לא הופיע. הפגישות הנעדרות הללו השאירו את בונוויץ וג'יל באי וודאות באשר למה לצפות, מתי והאם פיטר יופיע שוב. בעוד כי מפרספקטיבה התפתחותית הייתה כאן בקשה מצדו של פיטר להימצא, מכיוון אחר, היה כאן אנקטמנט סאדו-מזוכיסטי בו המטופל חש צורך לעזוב את ה"עצמי האמיתי" בחדר ההמתנה או דרך ההיעדר שלו (הפגישה אליה לא הגיע).
בונוויץ חש כי ג'יל פספסה משהו בתקשורת מצדו של פיטר. היא לא שמעה אותו (בדומה לאמו של פיטר), ובתגובה פיטר הפך לעוין יותר ונראה כי חש לא בטוח להביא את התוקפנות הזו ישירות בפני ג'יל עצמה. בונוויץ בחן בנוסף מדוע לו עצמו לקח כל כך הרבה זמן להתעמת עם ג'יל, ובאופן עקיף, עם פיטר. בדומה לג'יל, הוא חש עסוק בשאלה מה תהיה ההשפעה לכך שג'יל תביא בפני פיטר את רגשותיה בנוגע לתעלולים שלו. בדיעבד, בונוויץ הבין כי בתוך כך לא עמד לצד ג'יל (ופיטר), כפי שאמו של פיטר לא חברה אליו (כבת ברית) אל מול אביו.
כאשר ג'יל דיברה עם פיטר על מחשבתו מאחורי המפגשים מהם נעדר, הוא היה בתחילה ישיר בנוגע להשפעה ששאף שתהיה לו עליה: "אני רוצה שתחשבי עליי כשאני לא מופיע, תשבי שם ותתהי איפה אני בלי להיות בטוחה אם אגיע ברגע כלשהו או לא". אז ג'יל שאלה אותו מה הוא מרגיש בהשוואה לכך כאשר הוא בנוכחותה והיא מקשיבה לו וחושבת עליו. היא עשתה זאת בכוונה לשאול למה הוא צריך לפספס מפגשים בכדי לתפוס את תשומת ליבה.
פיטר היה שקט לכמה רגעים ואז אמר לה: "אני לא מרגיש שאני יכול באמת להעביר לך כמה אני עורג להיקלט אצלך (במקור נעשה שימוש בביטוי "to be taken in" שמשמעו בהקשר זה הוא ככל הנראה להיקלט, שיקיפו אותו, יפרשו עליו מחסה, ידאגו לו. אך דומה כי יש משמעות לרכיב "in", בשל תמות הפנים והחוץ, הפיזיות והסמליות, של המאמר). אבל תמיד בסוף אני מרגיש שלא משנה מה קורה בחדר, אני לא מרגיש שאת חושבת עליי ורואה אותי בדרך שבה אני רוצה להיות. אני תמיד מרגיש שנותרתי בחוץ (outside)".
המילה "בחוץ" קפצה בתודעתה של ג'יל, וכן עלו אצלה דימויים מחדר ההמתנה המבולגן – הכיסא בארון, צלוחית הסבון מתחת לכיור, מד הטמפרטורה בתרמוסטט. היא חשבה על פיטר מחוץ לחדר הטיפולים, לא יכול להיכנס, כמה "להיקלט" אך עדיין מרגיש כל הזמן חסום ומודר. כאשר ג'יל ביטאה גרסה של מחשבות אלה בפני פיטר, הוא דיבר על כך שלא הרגיש כאילו אי פעם היה "מספיק" בכדי ללכוד את תשומת ליבה. לא "מעניין מספיק", "מושך מספיק", או "מסקרן מספיק" בכדי להחזיק את מבטה ושתחשוב עליו בתודעתה.
כאשר בונוויץ שמע זאת, הוא בחן יחד עם ג'יל את הרעיון כי פיטר לא חווה סקרנות מצד אף אחד מהוריו – סקרנות לדעת יותר, להתבונן מקרוב במעשיו, לחפש מתחת לפני השטח כדי לגלות עוד. לא ניסו ללמוד אותו לעומק או עודדו אותו לדבר, אך עדיין הוא חיכה וחיכה. כאשר ג'יל שמעה זאת, היא העלתה כאסוציאציה את מילות שירו של טום פטי ו"שוברי הלבבות"(1981)
The waiting is the hardest part
Every day you see one more card
You take it on faith, you take it to the heart
באחד ממפגשי הטיפול, בעוד מחשבות אלה הסתחררו בראשה של ג'יל, היא שמה לב כי פיטר מתבונן בה בשקט. באחת הפעמים הראשונות שהדבר קרה, הוא שאל אותה על מה חשבה זה עתה. היא ראתה זאת כהזדמנות לדבר איתו על חדר ההמתנה. ג'יל ציינה בפניו את מה שהייתה עדה לו בחדר ההמתנה במהלך החודשים האחרונים, ותהתה אם התחושה שביטא בפניה, של לא להיות "מספיק", הייתה דרכו לתקשר את הרגשות המצויים ברקע של ה"חפצים הזזים" בחדר ההמתנה. היא לא ציינה את כל הדברים שהבחינה בהם כדי לא לבייש אותו, אך גם לא סייגה את ההשערה שלה כי הוא זה שעשה זאת, מכיוון שבשעה זו כבר הייתה די משוכנעת כי זה הוא, במיוחד לאור מה שביטא בפניה במפגשים האחרונים.
בעקבות כך הייתה שתיקה ארוכה והרת משמעות בעוד פיטר שכב בשקט על הספה. הוא נראה אבוד במחשבותיו. היה רוגע באוויר ללא המתח שג'יל ציפתה לפגוש. אחרי ששינה תנוחות מצד אחד לאחר, פיטר אמר כי הוא מרגיש "הקלה" שג'יל העלתה את חדר ההמתנה, אף כי באותו רגע חש "נבוך" מ"אותו אדם" אשר עשה זאת. ג'יל המשיכה בכיוון זה ושאלה מה "אותו אדם" הרגיש בחדר ההמתנה כשחיכה.
"אני מרגיש ממש לא בנוח כשאני מחכה לך, במיוחד כשאני יודע שיש מישהו אחר במשרד איתך. אני לא יכול לסבול את זה, וכשאני רואה את האדם הזה יוצא החוצה עם מבט מרוצה על הפנים, אני מתחיל לשנוא אותך". פיטר אמר את זה בטון מדוכדך, וג'יל תיארה (בהדרכה, כאשר דיווחה על המפגש) כי הרגישה הרבה יותר קרובה אליו מכפי שבדרך כלל הרגישה.
ג'יל שאלה: "אתה יכול לספר לי עוד על השנאה שאתה מרגיש?"
פיטר שכב בלי לזוז והשיב: "אני כועס מזה שנראה שמטופלים אחרים מרגישים יותר מלאים כשהם עוזבים בסוף פגישה. אני אף פעם לא מרגיש ככה. אני תמיד רוצה עוד, אבל במקום להרשות לעצמי לחוות את זה לגמרי, אני פשוט מרגיש שנאה כלפייך על זה שאת לא עושה יותר כדי לתת לי את התחושה המספקת הזאת".
בשלב זה, ג'יל חזרה אל השיחות שלהם על המאבק של פיטר עם צרות עין (envy) והקשר הטעון עם אחיו "החמוד יותר". היא ניסתה לחבר את השנאה שלו עם הרפתקאות חדר ההמתנה, בשאלתה "ומה עושה הפיכת חדר ההמתנה לתחושה הבלתי נסבלת הזו של שנאה?" כאשר סיפרה בהדרכה על הדברים, ציינה בפני בונוויץ כי בשלב זה לא הייתה בטוחה אם פיטר ירשה לעצמו להמשיך בכיוון זה.
"אני מאבד מגע עם כמה שאני שונא אותך על כך שאת דואגת (take in) לאחרים כשאני נכנס למשרד שלך, אז הדרך היחידה להראות לך היא לבלגן את החפצים בחדר ההמתנה, ולדעת שתחשבי עליי ועל למה עשיתי את זה מחוץ לזמן המפגש שלנו – את תהיי חייבת".
כמעט כמאמר מוסגר, ג'יל שאלה: "מה גרם לך לשער שאני אדע שאתה הוא זה שהפך את חדר ההמתנה?"
פיטר, נכנע לצחוק קל, אמר: "מכיוון שאף אחד מהמטופלים האחרים שלך לא משוגע עד כדי כך". בנקודה זו הם צחקו יחד, רגע משחרר אך עם ידע מרומז על מה שהיה טמון בהערתו של פיטר.
לאחר חילופי דברים אלה, ג'יל ופיטר חקרו את הרקע לכך שפיטר לא בטח בג'יל כי תוכל לשמור ולהפנים את החוויה שלה אותו, לחשוב עליו כשלא היה נוכח פיזית, ואת הסיבוכים שנוספו לכך כאשר מטופל אחר היה איתה בזמן שהוא ישב מחוץ לדלת חדר הטיפולים עם הרגשה מפושטת שלא משנה מי היה איתה – הוא קיבל יותר ממנו.
פיטר קישר זאת לחזרה הביתה מבית הספר בציפייה לספר לאמו את כל הפרטים מיומו, ולמעבר דרך דלת המבואה לביתם, נקודה בה התשוקה והרצון לתקשר היו מתפוגגות (אף כי פיטר וג'יל דנו בכך בעבר, חתיכת מידע היסטורי זאת הרגישה מאד חיה באותו רגע בטיפול). הדבר הסביר באופן חלקי את הפיצול בין העוררות שלו בחדר ההמתנה ובין הייאוש אשר השתלט עליו כאשר נכנס לחדר הטיפולים.
אף כי פיטר הגן על עצמו באופן חלקי מפני אכזבה שתבוא אם יבטח באמו, ברגע שהגיע הביתה הוא הפך בהדרגה יותר ויותר מעורב איתה, הם צחקו יחד (המקבילה קרתה עם ג'יל) והוא חש נמשך אחר תחומי העניין שלה. אך ברגע שאביו חזר הביתה מהעבודה, פיטר חש "נשמט" על ידי אמו שהתרחקה יותר ויותר ונדמה שהפכה כמעט "מישהי אחרת" מהאימא אשר הקשיבה לו רוב קשב רק כמה דקות קודם להגעה של אביו.
בונוויץ מוסיף בשלב זה במאמר כי אף כי שפת מצבי-עצמי שימשה כאמצעי להמשגת הפעולות של פיטר בחדר ההמתנה, היו כמובן דרכים רבות אחרות לתאר את ההתנהגות שלו. כך למשל, הוא מציע כי יכול להיות כי פיטר חש שהשנאה וההרסנות שלו (אשר לא יכול היה לבטא בנוכחות המטפלת) בטוחות יותר להצגה בחדר ההמתנה בשל ההכרח לפצל אותן מהטיפול ובתוך כך להפריד את הטוב מהרע. בונוויץ תוהה האם זה היה סוג מסוים של אנקטמנט של העולם הפנימי הכאוטי של המטופל, או שמא מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית שבה המטופל פועל להרוס מטפלת המתקשה להציב גבולות ו"לשרוד".
תוך חקירת הדרכים השונות (והאינסופיות) לחשוב על התהליך יחד עם ג'יל, תשומת הלב של בונוויץ נהתה אחר המשמעות של דלתות בהקשר של חדר ההמתנה. הוא מונה תחילה את דלת המבואה "המילולית" בבית משפחתו של פיטר, אשר שימשה כפרוזדור בין העוררות שלו לפני הכניסה ובין, ברגע שהיה בתוך הבית, ריקון תשוקה ונסיגה נפשית. תיאור זה אינו שונה ממה שפיטר הרגיש כאשר התייחס לעצמו כ"אותו אדם" בחדר ההמתנה, שאותו הוא השאיר מאחור כאשר נכנס דרך דלת חדר הטיפולים, "עתה" הרגשות מחדר ההמתנה מעומעמים ובלתי נגישים.
דלת נוספת אשר בונוויץ מציין היא הדלת הסימבולית של הנטישה הרגשית של אמו עם הגעתו של אביו. דלת הקשורה להיות "נשמט", בדומה למה שפיטר חווה מחוץ לדלת חדר הטיפולים של המטפלת. כאשר ג'יל הייתה עם מטופל אחר. פיטר הרגיש באותו הרגע כי הוא לא היה קיים יותר בתודעתה, וכי כל מה שהיה לה לתת הולך למטופל בר המזל אשר היה בחדר איתה.
במקביל לכך שג'יל ופיטר "תפרו" את מצב העצמי בו פיטר שהה בחדר ההמתנה יחד עם הגרסה של ג'יל שחווה כאשר הייתה נוכחת פיזית, חדר ההמתנה הפך פחות ופחות מקום בו פיטר היה צריך ליצור הפרעה. על בסיס הבנתה של ג'יל את המכשולים הרגשיים אשר עמדו בדרך למעורבות עמוקה יותר איתו (הדינמיקה המשפחתית שלה והאנטקמנטים השונים אשר הופיעו מההיסטוריה של פיטר), מעורבות בה ג'יל הייתה פחות עסוקה בחרדה שלה עצמה, פיטר פיתח את היכולת לסבול את הפירוד הפיזי ובה בעת לשמור דימוי של ג'יל כמישהי שלא מונעת או מקפחת אלא יש לה מספיק לתת אפילו כאשר הייתה עם "האחר".
בנוסף, עם הזמן פיטר חש יותר בנוח להעלות את התוקפנות שלו מולה במקום "לשמוט" אותה בחדר ההמתנה, ובתוך כך יכול היה להכיר יותר לעומק את הזדהותו עם אביו דרך המדיום הרגשי של תוקפנות. כאשר מפנה זה התרחש, חדר ההמתנה שינה צורה למרחב בו פיטר יכול היה להישאר במגע עם העוררות שלו ועם הרגשות הנלווים אליה, ולהביא אותם לתוך חדר הטיפולים. חדר ההמתנה הפך באופן משמעותי יותר להרחבה של העולם הפנימי שלו בו יכול היה להתבונן ואפילו להתענג בחשיבה על ג'יל בזמן שחיכה.
במסגרת מאמר זה בונוויץ ביקש להראות באמצעות תיאור המקרה של פיטר, כי חדר ההמתנה הוא הרחבה של הטיפול, מרחב ומקום המקבל משמעויות עם התפתחות הטיפול לאורך זמן. בכדי לחשוב כך על חדר ההמתנה, הוא נעזר במטפורות התפתחותיות של חדר ההמתנה כסביבה מחזיקה (ויניקוט) או מיכל (ביון). בנוסף, הוא הראה כי אפשר לחשוב על חדר ההמתנה דרך שאלות שונות הקשורות לאופן בו המטופל מתייחס לסביבת חדר ההמתנה: היכולת לשאת המתנה (או למשל במקרה של ג'יימס, חוסר היכולת לסבול אותה); כיצד המטופל משתמש במרחב, בחפציו, וביחסיו הנפשיים עם המטפל בזמן שהוא מחכה מחוץ לדלת. הוא הציע כי שאלות אלה פותחות דרך יעילה לחקירת תהליכים בטיפול, אשר כמטפלים אנו לא תמיד לוקחים בחשבון כחלק ממנו.
בנוסף, הוא הראה כי שימוש בשפת מצבי-עצמי יכולה גם היא להמשיג תהליכים המתרחשים בחדר ההמתנה אל מול חדר הטיפולים, ובאופן ספציפי הצביע על האפשרות בה מצבי-עצמי מופיעים בחדר ההמתנה ונעדרים מהטיפול, כמו במקרה של פיטר, אשר מצבי-העצמי היותר דיסוציאטיביים שלו היו בעלי חיים משל עצמם בחדר ההמתנה, בשונה ממה שנחווה עם ג'יל (בחדר הטיפולים). כמו-כן, הציע בונוויץ כי יכול להיות הבדל בין הגרסה של המטפלת כאובייקט בחדר ההמתנה אל מול החוויה אותה בחדר הטיפולים, וכי יכולה להתקיים מערכת יחסים מורכבת של יחסי העברה והעברה נגדית, בין מצבי העצמי המופיעים בחדר ההמתנה, ובין גרסת המטפלת שם. כל זאת, כמובן, לצד וביחס לתהליכים המתרחשים בטיפול. כך למשל, בתיאור המקרה של פיטר, אפשר היה לראות כיצד הדיאלוג הפנימי של פיטר עם ג'יל התפתח בחדר ההמתנה. דיאלוג זה כלל את הפנטזיות שלו לגביה ואת הגרסה שלה כאובייקט בהקשר של הימצאות בקרבה גדולה אך עדיין מחוץ להישג.
בונוויץ מסכם כי חדר ההמתנה מציג מצב מעניין אשר הינו חלק אינהרנטי מהטיפול אף כי הוא מתקיים מחוץ למפגש עצמו. הוא מפגיש בין החוץ והפנים, ומהווה סוג של חלל לימינאלי של מעבר, של המתנה ושל חוסר ידיעה. דלת חדר הטיפולים עצמה, אשר מפרידה בין מטופל ובין מטפל, מעלה שאלות לגבי החיבור בין מציאות ופנטזיה, דמיון, והסצנה הראשונית כמטפורה המערבת תמות הקשורות למיניות, גבולות, הכללה, הדרה, התרגשות וסכנה. בונוויץ מסיים באומרו כי בעודנו חושבים למה יהפוך חדר ההמתנה עם מטופל ספציפי כזה או אחר, עלינו לפתח את היכולת להמתין ולאחר מכן לקבל בברכה כל מה שמתרחש במרחב זה אשר נמצא ממש מחוץ לחדר הטיפולים.
סטודנטית בתוכנית ההשלמות לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב.
Bonovitz, C. (2021). The waiting room as an extension of the treatment: Transference and countertransference across the consulting and waiting rooms. Psychoanalytic Dialogues, 31(1), 50–62
