על ספרו של בולאס 'צלו של האובייקט' ועל תיקון האני

ליאת גולדשטיין

פתח דבר

במסגרת הספר 'צלו של האוביקט', דן בולאס (2000) באובייקט אשר מטביע את חותמו על האדם כצל מלווה, ונותר עמו גם בבגרותו. אותו חותם הוא למעשה הידוע שאינו נחשב, או החוויה שנחוותה ולא נחשבה - אוסף חוויות הצרובות באדם משלב טרום ורבלי ומוסיפות להשפיע עליו לאורך החיים. הקריאה בספר זה של בולאס מעלה שאלה לגבי מטופלים שחווים שחזור עקשני של סימפטומים תוך שהפער שהם חווים בין חווית "אני" לבין "אני אידאלי" הוא גדול וכואב. יש מקום להניח כי צלו של אובייקט מפתה ומאכזב או נוטש, הוא זה המעיב על מסלול חייהם ומייצר חוויה של גורל שאין ממנו מנוס. הטיפול במטופלים אלה אולי לא מתקן את חווית ה"אני" שלהם, אבל מאפשר להם להשפיע על המציאות שלהם ולחיות בתוך חוויה של 'היות ראוי לאהבה'. כך, אף על פי שאי אפשר להחליף חוויה ראשונית של אם מפתה ומאכזבת, או אם דוחה, אפשר לפתח יכולת לחלום לתוך קיום בעזרת רוחה של אמונה.

'צלו של האובייקט' – מהו הצל הזה, ואיך הוא צובע בצבעיו את המציאות שבתוכה אנחנו חיים?

כאשר אנחנו יושבים עם מטופל בחדר, בולאס (בולאס, 2000) מציע לנו לבדוק את מי אנחנו שומעים מתוך גרונו או למי המטופל עונה כאשר הוא מדבר לאוזנינו. הוא פותח לנו את ההתבוננות הרואה באדם כמי שמוסיף להתכתב בכל עת עם האובייקטים הראשוניים שלו. לכן, הוא מעודד אותנו להוסיף ממד נוסף להקשבה הטיפולית - להקשיב זה לא רק להאזין לרצף המחשבות, לחפש ביניהן רצף הגיוני או להתחקות אחרי התמה המרכזית המסתתרת בתוכן; בממד שבולאס פורש בפנינו בספר, ההקשבה נעשית גם מתוך השאלה מי הוא הדובר שאנו שומעים מתוך גרונו של המטופל, ולמי עונה המטופל כאשר הוא משוחח עם המטפל?

בעקבות הקריאה, אני מוצאת את עצמי בשעה הטיפולית מתמקמת כעדה לשיח שמתחולל בתוך המטופל. עדה לתסריט הנפשי שלו ולפעמים גם מרגישה בתוכי את פס הקול שלו. פוגשת בחוויותיו כמו בעדות נפשית, כפי שמתארת דנה אמיר (אמיר, 2013). אני עוצרת מרגע לרגע ושואלת 'מה הוא מרגיש עכשיו?' ו'איזה צל כבד מונח שם ומאפיל, כמו מחכה להיגאל מן הכאב שנטמע בו?'. עם חלק מן המטופלים, יש לעתים הרגשה כי כאשר הם נכנסים לחדר הם חווים הפוגה זמנית. כמו מניחים לרגע את משא המשקל הכבד של הצל שלהם, הרובץ מדי יום על כתפיהם. מטופלים אלו סומכים עליי שאשא את הצל שלהם בשבילם בכדי שיוכלו להתפנות להעלאת הזיכרון וסיפורו. אני נמצאת שם לצדם, ספק כדמות ממשית וספק כנוכחות כללית המאפשרת לא להיות לבד, או 'להיות לבד בנוכחות האחר' (ויניקוט, 1958). כעת זה רק הם - כל מטופל והחוויה שלו - אשר ממלאים את החדר. בו בזמן, אנחנו גם למעשה ביחד במסע בו נטווה מחדש סיפור חייהם, כפי שמכתיב רגע המפגש בנינו. 

ללא זיכרון וללא תשוקה: בדרך לטרנספורמציה

"להיות", אני אומרת, רק להיות עם הקול שמופנה פנימה אל אברי הקשב, הממוקדים כעת באדם שמולי. להיות כעת באי ידיעה מול חלקיקי האובייקט המוצגים בפניי. בתורת הזן, קוראים לזה beginner`s mind, זו תודעה של מתלמד, אדם שאיננו מלא בידע, והוא בא פתוח לחלוטין להתמלא בידע חדש. זה להתחיל מהכאוס של בראשית, בתוך המרחב שהולך ונבנה, ולהאמין שממנו תעלה ותצמח צורה מגובשת. היא תעלה בזמן הנכון לה, ואז המטופל כבר לא יהיה יותר מה שהיה ברגע הקודם, עצם העלאת הזיכרון יוביל לטרנספורמציה כל שהיא, גם אם קטנה ביותר. תבוא תנועה קלה, מגע קליל או טפיחה קלה, שתייצר בתורה אדווה של תנועה נוספת.

החוויה הזו, של תנועה ועדות לה, היא כמו טקס המתקיים במרחב שנוצר בחדר הטיפול. ויניקוט (ויניקוט, 1958; ויניקוט, 1969) קורא לזה "סביבה" או "אם-סביבה". כלומר, הוא מציע כי מה שבעצם מקיים את היכולת להיות לבד, יכול להתפתח רק בנוכחות האחר המהווה סביבה לאותה התפתחות. אצל התינוק, זה להיות "לבד" בנוכחות אמא, שמאפשרת לו לחוות. בסיטואציה הטיפולית, זה אומר לאפשר למטופל לחוות את כל טווח החוויות הרגשיות בנוכחות המטפל, חוויות שהן חלק ממנו. כאשר המטופל הוא בסביבה מחזיקה ותומכת, הוא יכול לגלות את עצמו בנוכחות האחר (המטפל) באופן אותנטי, לגלות את ה"עצמי האמיתי" שלו. היכולת הזו, להיות לבד, מהווה תנועה מתפתחת, וייתכן כי בטיפול זו הפעם הראשונה בחייו בה הוא נמצא במקום שהוא יכול באמת להיות לבד. בעקבות התנועה, תיטמע במטופל חוויה של תמורה פנימית וחיצונית, ולו הקלה ביותר.

לצורך אותה התפתחות של היכולת להיות לבד, זו שתאפשר העלאה של החוויה שלא נחוותה, כל מפגש צריך להיות כמו התחלה מבראשית. כך, בכל מפגש המטופל מביא את החוויה שלו בנוכחות המטפל המאפשר לו לפגוש את עצמו כפי שהוא ברגע ההווה. כל מפגש המתחיל "ללא זיכרון וללא תשוקה" (Bion, 1967), מייצר אצל המטופל חוויה סובייקטיבית חדשה. אולי אף ניתן להגיד כי זה התהליך כולו, הצטברות החוויות הסובייקטיביות המתחדשות, אשר מייצר במטופל זיהוי חווייתי של האובייקט המתמיר. כלומר, אולי הפעולה החוזרת של העלאת העצמי אל מול המטפל בצורה אותנטית, בעוד זה נשאר ריק ופתוח למה שעולה, מאפשר למטופל לחוש כי הוא נמצא במחיצת אובייקט שונה - אוביקט מתמיר. אובייקט זה מאפשר לפגוש בחוויה הנפשית ממקום שונה ובסביבה אחרת ולכן מוביל לשינוי. עם התפתחות התהליך, המשנה את האופן בו המטופל חווה את עצמו, דומה כי חוויית העצמי כולה עוברת טרנספורמציה. לא בטוח כי המטפל הופך להיות אובייקט שלם המיוצג באופן אינטגרטיבי, אבל הוא כן מייצג הוויה קיומית המסמנת תמורה ותנועה.

בולאס מסביר כי האם שבראשית חייו של התינוק מהווה עבורו את הסביבה כולה, מה שויניקוט מגדיר "אם- סביבה", היא העושה התמרה בתינוק. זאת, עד שהוא מגיע לשלב שבו הוא מייצר לעצמו בפרץ של יצירתיות "אובייקט מעבר", המעיד על היכולת המתפתחת שלו. יכולת שמכילה בתוכה גם את האפשרות לפגוע באובייקט, ולהיווכח שהוא בכל זאת שורד. אובייקט המעבר הוא בעצם חפץ ממשי, שמסמל עבור התינוק את אימו או את חוויית ההחזקה ולכן הוא נחוץ לו לפני השינה או כשהוא בהלך רוח דיכאוני ובודד. בהתפתחות בריאה, האובייקט הזה מתפרק מהטעינות הרגשית, אבל הוא יכול להופיע שוב בגיל מאוחר, תחת איום של חסך (בולאס, 2000; ויניקוט, 1953). אובייקט המעבר הוא בפועל ביטוי של יצירתיות ומשחקיות המעידה על היכולת להסמלה ולהתמרה. החיפוש אחר חוויה של תנועה, התמרה והתפתחות, נמשך אחר כך כל החיים. הרבה מאוד תקווה מושקעת בחיפוש הזה והוא נשמר באמונה הדתית, בבחירת המקצוע, בבחירת מקום מגורים, במערכות יחסים, ובמעברים שונים שאדם עושה במהלך חייו.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο טיפול אינטנסיבי באוריינטציה פסיכואנליטית בהשראת בולס

ο יחסי מטפל-מטופל

ο אחרוּת ממודרת: דיסוציאציה, מגדר ומיניות

בין שחזור לשינוי: התמרה ב'כאן ועכשיו'

החוויה של תקווה לעתיד וזיכרונות מן העבר מייצרת תנועה שיש עמה ביטחון והתמזגות, אך היא עשויה גם להכאיב. במידה מסוימת, הפער שקיים בין ה"אני" הנוכחי וה-"אני" האידיאלי אליו האדם שואף להפוך בעתיד, מייצר את חווית המצוקה הנפשית במרבית המקרים. המצוקה הזו יכולה לבוא לידי ביטוי במגוון סימפטומים, אבל ללא תלות בטיבם, דומה כי מטופלים מגיעים לטיפול כי הם תרים אחר משהו או מישהו שיבטיח לחולל תמורה במצוקתם ויעזור להם להתקרב לאותו אני אידאלי מיוחל. בולאס מדגיש כי זיכרון העבר מגיע ממש עד זיכרונות טרום מילוליים, שנצברו כחוויות ורשמים חושיים בהעדרה של שפה. הוא כותב: "אינו ידוע בתודעה, אך ידוע בידיעה קיומית" (בולאס, 2000). זו חוויה סובייקטיבית ראשונית של התינוק, אשר מתחוללת עם ובנוכחות האובייקט המתמיר. מדובר בחוויה אסתטית במסגרתה התינוק מעוצב ועובר שינויים על ידי סביבתו החיצונית. אותה חוויה אסתטית פנימית, של היות מעוצב באופן מסוים על ידי האחר, הופכת בחלק מן המקרים למעין אובייקט מקודש שיש לחפש, למצוא מחדש ולשחזר.

ישנה חוויה אסתטית חיובית וחוויה אסתטית שלילית, כאשר מטען זה תלוי במה שהופנם בחוויות הראשוניות והטרום מילוליות, אותו "ידוע שלא נחשב". כאשר הסובייקט חווה חוויה אסתטית, חיובית או שלילית, הוא מתמזג שוב לרגע עם האובייקט האסתטי המתמיר והראשוני של ינקותו. ברגעים אלו, הוא חווה מחדש את היחס הסובייקטיבי שלו אל האובייקט הראשוני שלו והאלמנט המוכר של המפגש מציע נחמה שאין כמותה. הדבר מהדהד באופן מיידי למדי את העבודה עם הטרנספרנס בחדר הטיפול. כלומר, ניתן להבין את החוויות שעולות ב"כאן ועכשיו" בחדר הטיפול כחוויות אסתטיות (חיוביות או שליליות), עליהן בולאס אומר "זיכרונות שהוצאו מן הכוח אל הפועל, ולא כאלה שנבראו מחדש".

בטיפול, בכל מפגש של הצמד הטיפולי, המטופל למעשה מחפש אחר גורם שיאפשר התמרה. המטופל מבקש, בכל מפגש טיפולי מחדש, את שהנפש שלו זקוקה לו על מנת לצמוח. לכן, כל כך חשוב להתמקם ב"כאן ועכשיו" בעבודה הטיפולית ולא רק לעסוק בחוויות שהיו "שם ואז". בפועל, מדובר בבקשה לטרנספורמציה קלה מאוד ועדינה כל כך, עד שהיא כמעט אינה מורגשת. אדווה שמחוללת עיבוד של חוויה (סימינגטון וסימנגטון, 2000). העיבוד הזה מוסיף לחוויה ממד נוסף שמשתלב בחוויה המקורית, ומאפשר תיאור שלה בצורה יותר מדויקת. עיבוד בתוך נבכי הנפש, וללא כל שינוי חיצוני בולט. השינוי הוא החוויה הרגשית הנולדת בתוך מערכת היחסים עם האחר. ביון נהג לייצג את ידיעת הקשר, אם הוא בקטגוריה של אהבה או שלילתה, או שנאה או שלילתה, באות K. הידיעה הזו, knowledge, היא בעצם המחשבה על החוויה. ניתן להגיד כי אותה טרנספורמציה עדינה הנובעת מתהליך העיבוד היא למעשה טרנסופרמציה ב-K אשר מאפשרת למטופל להרגיש שהוא לא אותו הדבר כפי שהיה לפני הפגישה – משהו השתנה (סימינגטון וסימינגטון, a2000).

כמטפלת, אני מתחברת לחוויה הזאת של מטופל המחפש אחר תיקון. מדובר בחוויה המגלמת כאב גדול בתוכה ולא רק טון אופטימי המצפה לעתיד, היות והיא כוללת ידיעה של האדם כי יש מידה של "קלקול" ב"אני". כמי שעבדה במשך שנים עם מכורים לחומרים משני תודעה, אני רואה את ההתמכרות לחומרים האלה כניסיון נואש של חיפוש אחר אובייקט מתמיר, שיתקן את ה"אני" השבור או הפגוע. כמה קשה להם, למכורים, להאמין שמטפל ותהליך טיפולי יכולים להביא עמם פונקציה כזו של התמרה. כמה מנחם יותר לפנות אל האסקפיזם שמציע החומר, אך כמה כואב. היכולת לפגוש במטופלינו מן המקום המחפש, לעתים נואשות, אחר התמרה - מאפשרת לנו לגייס כלפיהם יותר חמלה וסבלנות, כך נראה לי. 

מבנה האישיות והחיפוש אחר התמרה

בולאס (2000) דן במטופלים בעלי אישיות סכיזואידית המחפשים אובייקט מתמיר. הוא מתאר עד כמה קשה לאותם מטופלים כיוון שמי שמבטיח התמרה, יכול בשלב מסוים לדחות אותם או לפתות ולאכזב. בהקשר של מטופלים אלה, אני חושבת על החשיבות שבפיתוח אמונה. הרי שבלעדיה לא תיתכן תקווה ואולי הטיפול יהיה נדון לכישלון עוד לפני שיתחיל מתוקף כוחה של כפיית החזרה. מעין חווית הישמטות פעם נוספת, הפעם מידיו של המטפל. זה אולי ההסבר מדוע מטופלים בעלי אישיות סכיזואידית עושים שימוש דל כל כך בהעברה, ובה בעת מדוע כה חשובה עבורם התגובה האימהית והאמפתית מצד המטפל. נראה שהם פחות מתחברים לפירוש, ויותר מחפשים אחר חוויה.

בולאס מציע גם הסברים על מטופלים בעלי אישיות גבולית ועל בעלי אישיות נרקיסיסטית. להצעתו, מטופלים כאלה יכולים להתמקד בפירוש רק אחרי שהם חווים את התיקון המיוחל ב"אני" כי רק אז מתפתחת אצלם אמונה ויכולת לקוות, כמו גם יכולת לחלום. יכולת זו כרוכה בשימוש בסמלים, סימול מילולי, שימוש במטפורת, תיאור של חוויה רגשית שהיא "כמו" משהו. מדובר ביכולת אשר מצד אחד מחייבת גדילה אל מרחב שיש בו הסמלה והמשגה, ומצד שני מאפשרת בעצם קיומה המשך של התפתחות ועיבוד של חוויות אותן המילים לא יכולות לכסות במלואן (אוגדן, 2004). על כך אוגדן כותב: "חייב להיות משהו שהמטופל יכול להשתמש בו לצורך עבודה פסיכולוגית מודעת ולא מודעת, כלומר לשם חלימת חווייתו שלו; וכך לחלום את עצמו באופן מלא יותר אל תוך קיום" ( אוגדן, 2004; עמ' 247).

כפיית החזרה: או מה היא רוחו של האובייקט?

לפני שאסיים, ברצוני להתבונן על שחזורים ועל סימפטומים שנראים עקשניים ביותר. לא פעם, אנו שואלים איך קורה שמטופלים מסוימים, גם אחרי שנים רבות של טיפול, מוצאים את עצמם בשחזור בלתי פוסק של הדפוס האופייני להם. כיצד, למרות הבנה עמוקה וניסיונות רבים לשנות כיוון, החוויה נשארת אותה חוויה. כאילו יד הגורל מכוונת אותם או קארמה שאין מוצא ממנה ואין מפניה מנוס. למרות שיש למטופל הבנה עמוקה לגבי האופן בו התפיסה הסובייקטיבית שלו צובעת בגווניה את המציאות החיצונית – הוא נשאר בשלו. הוא מרגיש חסר יכולת להשפיע על העולם החיצוני. אם נחזור שוב להגותו של ויניקוט, נראה כי החוויה של האדם כי הוא יכול להשפיע (על העולם, על האחר, על מציאותו הפנימית) היא איכות או יכולת הקשורה בהתפתחותו (ויניקוט, 1969). בראשית חייו, התינוק המתבונן בפני אימו, רואה למעשה את עצמו ומבין בהדרגה כי הבעת פניה קשורה למה שהיא רואה בו. הוא למעשה מקבל ממנה, את מה שהוא נותן: הוא מחייך, והיא מחייכת, ופניה הם כעין ראי. כך מתבססת אצלו התחושה כי ישנה משמעות למעשיו וכי פעולותיו מובילות לתוצאה בעולם. לעומת זאת, כאשר התינוק אינו רואה את עצמו משתקף מפניה של האם, כלומר כאשר אימא משקפת את הלך הרוח שלה והוא לא רואה בפניה את עצמו, הוא לומד לסגת. מתגונן, מתבונן, מתכונן אולי, אבל הסביבה אינה מתפעלת ממנו. תינוק זה יתמקם בזהירות כדי לנסות לנבא את הלכי הרוח בסביבתו, וסביר להניח כי יהפוך למבוגר החש שהוא נתון לחסדי המציאות החיצונית מבלי יכולת להשפיע.

על כך ויניקוט עושה את ההבחנה בין "תפיסה" ובין "התפסה". בעוד שתפיסה היא רק עיבוד של המציאות, היכולת של התינוק לייצר הדדיות, לגרום לאימא להיות לו מראה, זו יכולת התפסה. חוויית ההתפסה היא: כשאני מסתכל בפניה של אמי, ורואה אותי בפניה, אני מרגיש נראה וזה אומר שאני קיים. ההתפסה היא יכולת השפעה על האובייקט, והיא מוחזרת מהאובייקט אליו (ויניקוט, 1969). כאשר חסרה יכולת לחיות אשליה של "התפסה", או כאשר יש התפסה שבולאס מתאר כחוויה אסתטית שלילית, היא אף פעם לא פועלת לטובתו של המטופל. בטיפול, במיוחד עם מטופל המתאפיין בתחושה של יכולת מוגבלת להשפיע על המציאות, על המטפל לא רק להציע פירוש אלא להעניק mirroring בכדי לחזק את חוויית ההתפסה. בדומה למה שעושה אימא לתינוק, מחזירה לו את העצמי שלו, כך המטפל מחזיר למטופל את העצמי שלו. כשהתינוק גדל ומתפתח, הוא נעשה פחות תלוי בקבלת העצמי שלו מפניה של אימו והוא יכול לייצג זאת בעצמו. ביחסי אם-תינוק, המירורינג חשוב לקיום ולכן כאשר משהו נפגם, ולפניה של אימא אין זיקה אל התינוק, אז התינוק לומד (וזו תפיסה) שהוא רואה ומסתכל אבל לא משפיע, לא פועל על הדבר. מטופל שזו הייתה חוייתו הראשונית, ישחזר שוב ושוב סימפטומים כמו דחייה, נטישה ופגיעה. החוויה שלו היא ש"מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש" (קוהלת א':9), עולם כמנהגו נוהג.

השאלה של השחזור העקשני נקשרת באופן טבעי לעיסוק בדחף המוות וביצר ההרסני, אבל יש לשים לב כי היא גם נקשרת לאמונה, כאשר בולאס דן ב"אמונה בתפיסה שניתנת לאימות". במובן הזה, השחזור הוא בעצם כעין אימות –אמונה אשר משוחזרת שוב ושוב ומאוששת כל פעם מחדש. אמונה שמקורה בשלב הטרום מילולי והיא קשורה באובייקט המתמיר ובקשר איתו. האמונה הזאת היא חוויה, משהו "שאינו צרוב בתודעה אבל ידוע בידיעה קיומית" – חוויה אסתטית שלילית. כל פעם שמתחולל השחזור, מדובר למעשה ברגע אסתטי. רגע שבו הסובייקט מוחזק על ידי רוח האובייקט שלו. ביחס לכך, בולאס מצטט את קריגר: "המאפיין של חוויה אסתטית, בניגוד לחוויה הכרתית או מוסרית, היא עמידתה ברשות עצמה, יכולתה ללכוד אותנו בתוכה ולמנוע מאיתנו לחרוג ממנה אל ידיעה חדשה או אל מאמץ בתחום המעשה". כך, החוויה הלא ידועה משחזרת את עצמה, מבלי שהסובייקט מצליח להשתחרר מלפיתתה. בולאס מחבר זאת לחוויה של קדושה שהיא מיסטית ודומה לחוויה דתית - להיות לפות שוב ושוב בחיקו של האובייקט. כך, השחזור הופך כמו הרגל של ללכת להתפלל בכנסיה ולחוות איחוד מיסטי קדוש ונעים. כמובן, כאשר האובייקט האסתטי אינו מיטיב, החזרה לחיקו הופכת פוגענית והנחמה שבחוויה המוכרת מתחלפת במהרה בייאוש.

סיכום

מרכיב האמונה שבולאס מציע מזמין אותנו לאפשרות לתקן את הידוע שלא נחשב. אם נצליח לייצר בקשר הטיפולי חוויה אחרת, אובייקט שאיכותו מתמירה ומיטיבה, נוכל אולי לברוא זיכרון אסתטי חדש שמאפשר טפיחה קלה אל עבר שינוי - קל ביותר ובקושי מורגש. נוכל להזמין את מטופלינו לעבד מחדש חוויה שנצרבה בהם מימים של ראשית החיים, עוד לפני שהייתה להם יכולת לעבדה בעזרת מחשבה – חוויה שנחוותה ולא נחשבה. אולי זה לא תיקון של "אני" והפיכתו ל"אני אידאלי", אבל זו חוויה חדשה שמתנהגת כמו "ידוע שלא נחשב", ומזמנת אשליה של "התפסה" ושל היות ספון בחיק של אובייקט מיטיב - של היות בתוך אהבה.

על הכותבת – ליאת גולדשטיין

ליאת גולדשטיין היא עובדת סוציאלית M.A, פסיכותרפיסטית, בעלת קליניקה פרטית לטיפול במבוגרים ומתבגרים באזור הצפון, המרכז, וירושלים.

מקורות

אוגדן, ה., ת. (2004). אמנות זו של הפסיכואנליזה: לחלום חלומות שלא נחלמו וזעקות שנקטעו. בתוך: על אי היכולת לחלום. עמ' 235- 256. ת"א: הוצאת עם עובד. (2011)

בולאס, כ. (2000). האובייקט המתמיר. בתוך: צלו של האובייקט. ישראל: דביר הוצאה לאור.

ויניקוט, ד. (1953). אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר. בתוך: משחק ומציאות. ת"א: הוצאת עם עובד. (1996).

ויניקוט, ד. (1969).השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות. בתוך: משחק ומציאות. ת"א: הוצאת עם עובד. (1996).

ויניקוט, ד. (1958). היכולת להיות לבד. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. ת"א: הוצאת עם עובד
(2009).

סימינגטון, ג'. וסימינגטון, נ. (2000). טרנספורמציות. בתוך: החשיבה הקלינית של וילפרד ביון, פרק 11, עמ' 118- 129. ת"א: הוצאת תולעת ספרים.

סימינגטון, ג' וסימינגטון, נ. (a2000). הזרז הרגשי. בתוך: החשיבה הקלינית של וילפרד ביון, פרק 3, עמ' 37- 40. ת"א: הוצאת תולעת ספרים.

Bion, W. R. (1967). Notes on memory and desire. Classics in psychoanalytic technique, 259-260.