התבוננות בסוגיות של א.נשים טרנס בימי קורונה 

נטלי מור ושי בראונשטיין

מבוא

בשבועות האחרונים אנו חיים במציאות של משאבים הולכים ומצטמצמים. שירותים רבים נדרשים להגדיר את עצמם מחדש ולבחון לאור המגפה, האם הם חיוניים או האם בשל סכנת ההדבקה הם ניתנים לדחייה. אנו נדרשים לשינויים רבים מספור, החל מעצירת שגרת הטיפוח החיצוני שלנו ועד כדי עצירת הליכים רפואיים מתוכננים כמו טיפולי פוריות, ועדות רפואיות וניתוחים פלסטיים להתאמה מגדרית. על כל שירות שנסגר לעת זו, אנו כחברה נדרשים לתת את הדעת בנוגע לחיוניות שלו, ובעוד שהוא נסגר נותרים מבקשי שירות רבים עם המון שאלות אך ללא תשובות או מענה. הסוגיה אליה אנו מבקשים להתייחס במסגרת מאמר זה, היא הסוגיה של טיפולי ההתאמה המגדרית לטרנסג'נדרים בימים אלו.

הקהילה הטרנסג'נדרית: על הפער בין הרצוי למצוי

מחקרים, מאמרים והמציאות בשטח מראים את המצוקה התהומית אותה חווים א.נשים טרנס: האפליה, הקושי לתפקד ולהתנהל בגוף שמרגיש אינו מתאים או להשתלב בחברה שאינה מכירה במי שנמצא מבפנים בשל הסממנים החיצוניים. אחוז האובדנות בקרב אוכלוסייה זו מרקיע שחקים - מעל 40% ניסו להתאבד, זאת לעומת שכיחות של 5% באוכלוסייה הכללית (Haas, Rodgers & Herman, 2014). ניתן להניח כי שיעור זה אף עולה בימים אלו, בהיעדר מענים ושירותים רלוונטיים. האמת העצובה והמצערת, היא שאנחנו כחברה לא יודעים עדיין איך לתת את המענה האידאלי לאוכלוסייה זו מבחינה רפואית-טיפולית ומבחינת מדיניות, בכדי שנוכל למנוע לגמרי פגיעה על בסיס מגדר. בתוך כך, דומה כי איננו יודעים כיצד לסייע בצורה מיטבית לילדים המתקשים לגבש את זהותם ואיננו יודעים להציע עזרה מספקת לאלו שכבר יצאו מהארון.

יחד עם זאת, אנחנו לא יושבים בחיבוק ידיים וכרגע אנחנו מתבססים בטיפול על מה שאנחנו כבר יודעים שעוזר. מחקרים ממשיכים לחדש וללמד כיצד תחומי סיוע שונים עושים עוד ועוד צעדים בשיפור החוויה והרווחה הנפשית של א.נשים טרנסג'נדרים בעולם. על פי הידע הקיים כרגע, המגמה העולמית המקובלת היא סיוע בהתאמה פיזיולוגית חיצונית, אשר הולך יד ביד עם סיוע בהכרה של המדינה בזהות על פי המגדר ולא על פי המין הביולוגי. השילוב של אלו עם סיוע נפשי-רגשי, מאפשר הקלה משמעותית ברמות המצוקה ולמידה של חמלה וקבלה עצמית. בהקשר זה, חשוב לציין כי לא כל הטרנסים והטרנסיות יבחרו לעבור ניתוחים או הליכים פיזיולוגיים, כמו שלא כולם יבחרו לקבל סיוע נפשי-רגשי. בסופו של יום, אין מדובר במחלה אשר יש לטפל בה. הפנייה לטיפול רגשי או הצורך בכך, קשורים על פי רוב במצב החיים המורכב, המזמן חוויות לא פשוטות שההתמודדות איתן יכולה להיות בלתי נסבלת ולגבות מחירים נפשיים ורגשיים גבוהים.

הועדה להתאמה מגדרית: הליך ארוך בדרך להכרה ורווחה נפשית

ההליך העיקרי שהמדינה עושה כיום, לא כולל מתן סיוע ותמיכה רגשית לכל אדם היוצא מהארון כטרנסג'נדר. קיימים גופים מסוימים הנותנים שירות זה, אבל הם מעטים והם לא נגישים מספיק מסיבות רבות ושונות. הסיוע העיקרי הניתן בחסות המדינה, הוא הועדה להתאמה מגדרית המתכנסת בבית החולים תל השומר. הועדה היא הליך בירוקרטי של המדינה, המאפשר הן את שינוי סעיף המין בתעודת הזהות והן את הסבסוד של ניתוחים פלסטיים כגון ניתוח עליון, ניתוח תחתון ובמקרים מסוימים גם נישוי פנים (הליך כירורגי שמטרתו להפוך את מראה הפנים ליותר ״נשי״). הסבסוד הניתן לניתוחים אלה, מגיע מתוך ההבנה כי אלה הם ניתוחים הכרחיים המסייעים בהצלת חיים. זהו ניתוח פלסטי אמנם, אך הצורך בו הוא לא קוסמטי בלבד והגישה ממנה נובעת המדיניות, רואה במצוקה הנגרמת עקב חוסר ההלימה בין הזהות למראה, כמו גם בתגובות הסביבה לכך, כמשמעותית ביותר. מדיניות זו מגובה על ידי הספרות המקצועית אשר מציגה רווחה נפשית הולכת וגוברת לאחר שינויים פיזיולוגים חיצוניים ושינויים ברישומים הרשמיים במשרדי הממשלה. אלו, מובילים גם להקטנת האפליה ממנה סובלים טרנסג'נדרים ולפנייה תקנית ומותאמת בקהל הרחב. מיותר לציין כמה חשובים ודחופים שיפורים כאלו במידת הרווחה הנפשית וצמצום המצוקה, בקרב אוכלוסייה בה שיעור האובדנות כל כך גבוה.

הליך הועדה הוא ארוך במיוחד והפנייה מותרת כיום רק מגיל 16 (באישור ההורים) או מגיל 18. ההליך לשינוי סעיף המין בתעודת הזהות, נמשך כחצי שנה וכולל שלוש פגישות מקדימות. למי שפונה למסלול הכולל גם ניתוחים, ההערכות מתארות את ההליך הכולל באורך של כשנה וחצי. אם כן, המצב הוא שבזמני שגרה אנשים עם מצוקה נפשית גבוהה, אשר פעמים רבות חיכו עד גיל 16 או 18 להתחלת הועדה, ממתינים עוד שנה וחצי על מנת לחוות הקלה במצוקה הנפשית. לאחר מכן, הם נאלצים להמתין שוב היות והתאריכים לניתוחים יכולים להיקבע גם לשנה או שנתיים לאחר קבלת אישור הועדה, עקב מצוקה בזמינות חדרי ניתוח וכוח אדם רפואי שיבצע הליכים אלו. כך, במצב של שגרה, אוכלוסייה אותה המדינה מגדירה כאוכלוסייה המצויה בסיכון לאובדנות, נמצאת שנים על גבי שנים במצב המתנה. המדינה אשר מספקת ואפילו מממנת צעדים להקלה במצוקה, מבקשת מאנשים אלו לחכות זמן רב עד לסיוע המיוחל ובינתיים לגייס את הכוחות להמשיך לחיות ולהגיע בזמן לכל הפגישות והבירוקרטיות.

כיום, תחת משבר הקורונה, אנחנו לא במצב של שגרה אלא במצב חירום לאומי ועולמי. כמעט כל מה שיכול להיסגר נסגר, ובין השירותים שנסגרו נמצאים גם תורי הועדה להתאמה מגדרית והניתוחים הנלווים. בתוך כך, גם המרפאות האנדוקריניות, הנותנות את השירות מההיבט ההורמונלי, סגורות והן אינן מקבלות מטופלים חדשים (אם כי ממשיכות מעקב באמצעים אלקטרוניים עם מטופלים קיימים). שאלות רבות עולות מתוך ההחלטה על סגירת שירותים אלו. מצד אחד, הן נדמות הגיוניות על כל הדעות, כי השאיפה היא שאנשים יישארו בבתיהם ויימנעו מהפצת הנגיף והדבקות בו. מצד שני, בחזרה לדיון אודות שירותים חיוניים, תיארנו כבר קודם כי מדובר בשירות הכרחי ומציל חיים. ניתן גם לתהות על כך שבעוד שהעולם עובר להתנהלות וירטואלית (מורים, מטפלים ונותני סיוע רבים עושים זאת דרך מסכים), האם גם את תורי הועדה לא ניתן היה לקיים באותם אמצעים?

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο האישי הוא הפוליטי, אבל גם הפוליטי הוא אישי: מאבק חברתי בחדר הטיפול

ο דחף המוות על פי סבינה שפילריין, חוויות קוויריות והביחד הטיפולי

MeToo, I was interpellated ο#: תרגום מיוחד למאמרה של אורנה גורלניק

קורונה וטרנס: נקודת מבט טיפולית

כמטפלים, אנו משתדלים לפעול, בין היתר, ליצירת שינוי בחייו של האדם. לצד שינויים במציאות הממשית שלעתים מתרחשים בעקבות העבודה הטיפולית, מרבית הגישות הטיפוליות חוזרות ומדגישות את הפוטנציאל הגדול הטמון בקבלת המציאות, עגומה ככל שתהיה, והצמיחה האפשרית מתוכה. מדובר במתח טיפולי מוכר – בין קבלת המציאות לבין הניסיון לשנות אותה. עם זאת, דומה כי הקהילה הטרנסית מתמודדת עם הדיאלקטיקה הזו בצורה עוצמתית במיוחד. ניתן לחשוב על כך דרך האמירה המפורסמת של ארווינג גופמן (2003), שהיה אחד הסוציולוגים המשפיעים של המאה ה-20: "תפיסת העצמי שלנו היא ביחס לאיך שאנו תופסים שאחרים תופסים אותנו". זה משפט די מורכב, אך הוא אומר בפשטות שאם אני מרגישה אישה מבפנים אך יודעת כי החברה רואה אותי כגבר, תפיסת העצמי שלי תיפגע וסביר להניח כי אני אחווה מצוקה נפשית משמעותית.

בנקודת זמן זו, בצל הקורונה והיותנו סגורים בבית, אין ביכולתם של א.נשים טרנסג׳נדרים לשנות את המראה החיצוני שלהם כפי שהיו רוצים. מלבד עצירת הועדות והניתוחים, נעצרו גם טיפולי טיפוח של הסרות שיער ותספורות, המהווים חלק משמעותי מתחושת ההתאמה המגדרית של טרנסג'נדרים רבים. נראה כי בתקופה הנוכחית, עולה הצורך בתמיכה נפשית ורגשית סביב מצוקות הנובעות מדיספוריה מגדרית (חוסר הלימה בין המין הביולוגי והמגדר). השינויים הללו נותנים אותותיהם, ואפילו א.נשים שהשיגו תפיסת עצמי בטוחה ויציבה עשויים לחוות הדרדרות בתקופה כזו. דפוסים ישנים של חוסר בטחון, חרדה ודיכאון עשויים להרים את ראשם ולהוביל לטלטלה רגשית עמוקה.

אז היכן ההזדמנות והיכן הצמיחה הנפשית במצב כזה? או במילים אחרות, מה נוכל להציע בעבודה הטיפולית בקליניקה עם מטופלינו המצויים במצב דומה? ובכן, דווקא בשעה שבה העולם היצרני עומד מלכת, מתפנה מקום מופלא לחלק הרגשי שכולנו מידי פעם מניחים בצד על מנת לקום לעבודה ולתפקד. בשעה זו נפתחת ההזדמנות להתרחק מן הסביבה המזיקה, השיפוטית והמקטלגת, אשר רואה בנו מי שאנחנו לא. הדבר מהדהד את האמירה של גופמן וייתכן שזו דווקא ההזדמנות להרפות מהגדרת זהותנו רק ביחס לאיך שאנו נראים על ידי אחרים. במילים פשוטות, זוהי הזדמנות פז לשבת בעצמנו, עם עצמנו, להבין מי אנחנו, מי אנחנו רוצים להיות ומה הדרך שלנו להגיע לשם. זוהי הזדמנות להתאמן בעמידה מול המראה ולמרות החזות המגדרית הנגלית לפנינו, ללמוד לראות את מי שאנחנו מרגישים שאנחנו מבפנים; לא משנה מה המראה החיצוני, לא משנה מה החברה רואה ולא משנה האם קוראים לזה 'גברי' או 'נשי'. יותר מאשר בימים בהם עינה הבוחנת של החברה נחה עלינו, עלינו לעמוד מול הראי ולראות בעצמנו את מי שאנו מרגישים שאנחנו, ללא שיפוטיות עצמית ועם הרבה חמלה – אם את מרגישה אישה, ראי את עצמך אישה במלוא תפארתה, ללא תלות בדמות העור העוטפת את מי שאת ואיך היא נראית; אם אתה מרגיש גבר, ראה את עצמך גבר במלוא תפארתו, ללא תלות בצורתך החיצונית ובהופעתך.

סיכום

לסיום, היינו רוצים להוסיף הצעה חדשה-ישנה. אמנם השירותים המוצעים כיום מטעם המדינה מכוונים כאמור רק להתאמת הגוף למגדר, על מנת לצמצם את הפער ביניהם, אבל אנחנו היינו רוצים להציע שעל אף מה שלימדו את כולנו, אין דרך אחת להיות אישה או דרך אחת להיות גבר. כעת, כאשר ניתוחים והליכים פיזיולוגיים אינם זמינים, נדמה כי זהו זמן טוב להעמיק ולהרהר אודות "מי אני" גם במובן המגדרי. כלומר, באמצעות מה אני מבטא את המגדר שלי וכיצד הייתי רוצה שהוא יתבטא, באופן ייחודי לי, ולא על פי ההנחות וההבניות שהוכתבו לי מן הסביבה. ג׳ודית באטלר, אחת הכותבות המשפיעות בשיח הקווירי והפמיניסטי, מסבירה לנו שמגדר הוא נזיל וגמיש. לדבריה, המגדר הוא פרפורמנס, מעין הופעה שאפשר ללבוש ולהחליף, וככזה ביכולתנו לשלוט בו ולבטא אותו באיזה אופן ודרך שנרצה. אז נכון, שכפי שגופמן הסביר יפה, ישנה חשיבות גדולה לתפיסת הסביבה אותנו ולדרך בה אנחנו תופסים אותה. אבל אם נסתכל בנוסף לכך גם דרך ההתבוננות שמציעה לנו באטלר, נבין שאין סיבה לקבל את הדרך בה הסביבה תופסת אותנו בהכנעה. כלומר, אמנם רובנו מרגישים שתופסים אותנו באופן מסוים, אבל ביכולתנו להשפיע גם על הדרך בה תופסים אותנו וגם על הדרך בה אנו מרגישים שתופסים אותנו; וזאת לא על מנת להתאים את עצמנו לסביבה ודרישותיה, אלא להתאים את הסביבה ואת הדרך בה היא תופסת אותנו אלינו.

ברק פלדמן

לַיָּפָּנִים יֵשׁ קֶטַע מוּזָר

בִּמְקוֹם לִזְרֹק קְעָרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה

הֵם אוֹסְפִים אֶת כָּל הַחֲתִיכוֹת שֶׁלָּהּ

וּמַרְכִּיבִים אוֹתָהּ לְאַט בַּחֲזָרָה

כְּאִלּוּ הֵם לֹא מוּכָנִים לְוַתֵּר

גַּם לְמַשֶּׁהוּ שֶׁהוּא הָרוּס וְשָׁבוּר

אָז הֵם לוֹקְחִים אֶת הַמַּצָּב הַסּוֹפִי הַזֶּה

וְהוֹפְכִים אוֹתוֹ לְהַתְחָלָה שֶׁל סִפּוּר

וְזֶה תַּהֲלִיךְ לֹא פָּשׁוּט

הוּא דּוֹרֵשׁ זְמַן וַעֲדִינוּת

אֲבָל מָה שֶׁבֶּאֱמֶת מְטֹרָף

זֶה שֶׁהֵם לֹא מִשְׁתַּמְּשִׁים

סְתָם בְּדֶבֶק שָׁקוּף

הֵם מַדְבִּיקִים הַכֹּל יַחַד בְּזָהָב

כְּאִלּוּ הֵם מִתְעַקְּשִׁים

לָקַחַת אֶת הַסְּדָקִים

הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה, הַבִּלְתִּי נִרְאִיםוּ

לְהַצִּיג אוֹתָם כָּכָה

בְּגַאֲוָה לָעוֹלָם

כַּדָּבָר הֲכִי נוֹצֵץ, הֲכִי מַדְהִים

וּמִכֵּיוָן שֶׁכָּל קְעָרָה שֶׁנִּשְׁבֶּרֶת

יוֹצֶרֶת חֲלָקִים כָּל כָּךְ שׁוֹנִים

אָז כָּל אַחַת שֶׁמַּדְבִּיקִים נִרְאֵית אַחֶרֶת

וְזֶה כְּאִלּוּ הִיא אוֹמֶרֶת לִפְעָמִים:

אֵלּוּ הַשְּׂרִיטוֹת שֶׁלִּי

אֵלּוּ הַשְּׁבָרִים שֶׁלִּי

אֲנִי לֹא דּוֹמָה לְשׁוּם דָּבָר קַיָּם

בּוֹאוּ וְתִרְאוּ

כַּמָּה יָפָה אֲנִי

אֵין עוֹד אַף אַחַת כָּמוֹנִי בָּעוֹלָם

על הכותבים

נטלי מור עובדת סוציאלית (MSW) מטפלת בקהילה הגאה, מנהלת הקליניקה הפסיכו-סוציאלית בתל אביב.

שי בראונשטיין עובד סוציאלי (MSW) מטפל בקהילה הגאה, מנהל הקליניקה הפסיכו-סוציאלית בתל אביב.

מקורות

גופמן, א. (2003) [1959]. הצגת העצמי בחיי יומיום (עמ' 24-13). תל-אביב: מודן.

סיני, י' (2013). וועדה תקבע אם אני גבר או אישה? מדיניות כלפי חצייה מגדרית וסובייקטיביותטרנסג'נדרית בוועדה לשינוי מין בתל השומר. תל אביב: עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת תל אביב.

שילה, ג' (2007). החיים בורוד: בני נוער וצעירים הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים. תלאביב: רסלינג.

Butler, J. (1990). Gender trouble: Feminism and the subversion of identity. New York: NY: Routledge.

Butler, J. (1993). Bodies that matter: On the discursive limits of "sex". New York,N.Y.:Routlegde.

Haas, A. P., Rodgers, P. L., & Herman, J. L. (2014). Suicide attempts among transgender and gender non-conforming adults. Work, 50, 59.