רוית בכר
מאמרם של גרי וינשיפ (Gary Winship) וג׳ין נואלס (Jane Knowles) פורסם בשנת 1996, במקביל לתחילתה של ההכרה בהשפעותיה הטראומתיות של השואה על בני ובנות הדור השלישי – נכדיהם ונכדותיהן של ניצולי השואה. לאורך המאמר, הכותבים מציגים שלושה תיאורי מקרה אשר טופלו בשירות הבריאות הלאומי של בריטניה, ובהשראתם הם מבקשים להציע הבנה פסיכודינמית ראשונית של האופן בו בני ובנות הדור השלישי מושפעים מטראומת השואה. בכתיבתם, מזכירים הכותבים שלושה מעגלים מרכזיים אשר משפיעים על עיבוד הטראומה – פרטי, משפחתי וחברתי – ומדגימים כיצד כל אחד מהם יכול לקדם או לעכב את עיבוד הטראומה. בתוך כך, המאמר מבקש לבחון את הקשר בין גודלה של טראומה תרבותית מסוימת והתהודה שלה, לבין הזמן אשר לוקח לעבד אותה. בנוסף, בהמשך הטקסט, החוקרים מציעים מסקנות יישומיות בנוגע לחשיבות של מתן מענה פסיכולוגי לאוכלוסיות נפגעות טראומה, גם שנים לאחר סיום האירוע.
יש לציין כי עולים פערים מסוימים בין האופן בו המושג "דור שלישי" נתפס בנורמות החברתיות בישראל לבין האופן בו מחברי המאמר מגדירים את השיוך הדורי במסגרת כתיבתם. כך, בעוד שבארץ נהוג להגדיר את הדור השני לשואה כילדים אשר נולדו לניצולים לאחר סיום המלחמה, נראה כי הכותבים מתייחסים גם לילדים אשר נולדו בזמן המלחמה עצמה להורים אשר חוו את טראומת השואה כבני וכבנות הדור השני. בהתאמה, חלק מתיאורי המקרה המוצגים במאמר ועוסקים במטופלים המוגדרים על ידי הכותבים כ"דור שלישי", יכולים להיות מתוארים גם כ"דור שני" תחת הגדרות והמשגות אחרות.
את הטקסט פותחים מחברי המאמר בהקדמה המתייחסת לאירועי מלחמת העולם השנייה. הם מציינים כי אף על פי שהלחימה הסתיימה באמצע שנות ה-40, נראה כי רק בשנות ה-60 החל העולם להכיר בהשלכות הפסיכולוגיות השונות של השואה על ניצולים וניצולות. זיהוי של השפעה אחת כזו עלתה מתוך העבודה הטיפולית עם ניצולים והדגישה תופעה ייחודית – תחושות אשמה וחרדה חריפות, אשר כונו במשך הזמן "תסמונת הניצול" (Survivor Syndrome). השפעה אחרת שנצפתה, הייתה התגייסותם הבולטת של מנגנוני הגנה שונים בקרב ניצולים, אשר יצרה הרחקה של זיכרונות כואבים מן המלחמה. המחברים מבקשים להציע כי הגנות אלו עמדו בשירות המשאלה כי ניתן יהיה שלא לגעת או לעסוק בטראומה, בכאב ובאובדן, כך שחסמו במובנים רבים את האפשרות לעיבוד נאות של החומר הנפשי הקשה בקרב הדור הראשון לשואה.
בשנות ה-70 החלו להצטבר עדויות קליניות אשר הצביעו על כך כי בעוד שמנגנוני ההגנה הופעלו אצל הניצולים עצמם, סימפטומים של הטראומה הבלתי מעובדת שהם חוו החלו להופיע אצל ילדיהם. בקרב בני ובנות הדור השני נצפתה מעין "תורשה גנטית" של טראומה, בתהליך אשר כונה בחלוף השנים "טראומה בין-דורית". בעקבות תופעה זו, החלו חוקרים רבים להתמודד עם שאלות מורכבות לגבי עיבוד הטראומה והאבל בקרב הדור הראשון, כמו גם לנסות להבין לעומק את תהליכי ההעברה הבין-דוריים אשר התרחשו בקרב הדור השני. אחת מן ההשערות המרכזיות שעלתה ממחקרים אלו הייתה כי תהליכי עיבוד טראומה ואבל סוכלו בקרב ניצולי השואה כיוון שנחוו, לרוב ברמה לא מודעת, כצעד משמעותי ואקטיבי לקראת סליחה ושכחה של אירועי המלחמה. במובן זה, התמונה שהחלה להצטייר הייתה כי רבים משורדי ושורדות השואה היו מצויים בהתנגדות לא מודעת לתהליכים של עיבוד רגשי, כך שהאבל שחוו נותר במבוי סתום והחל לבצבץ בדורות הבאים אחריהם.
במקביל, נראה היה כי תהליך שימור זיכרון השואה בקרב משפחות של ניצולים הפך שזור במוטיב המוות, תוך שמחקרים הראו כי במשפחות שורדות שואה ילד עלול היה לקבל לעיתים קרובות את תפקיד ״נר הזיכרון״. ילדים שנכנסו לתפקיד זה, אשר לעיתים אף נקראו על שם קרובי משפחה שנרצחו בשואה כך שהיוו מעין "מצבה חיה", נשאו עמם את הזיכרונות והתקוות של הוריהם, ואצרו בתוכם מאורעות טראומטיים אשר הופקדו אצלם בתהליכים מודעים ובלתי מודעים. בקרב מטפלים, עלתה ההשערה כי התפתחותה של עמדת "נר הזיכרון" יכולה להתהוות כבר מן הרגע הראשון בחיי הילד. כלומר, שההזדהות עם המוות מוטמעת בו במסגרת מערכת היחסים הנרקמת בינקותו בינו לבין אימו. על פי תפיסה זו, כאשר תשתית מסוג זה מתבססת בראשית החיים היא מהווה מצע להזדהות פסיכופתולוגית עם המוות אצל האדם הבוגר. כדוגמה לכך, מזכירים כותבי המאמר תהליך של אנליזה קבוצתית אשר נערך בקבוצה של בני ובנות דור שני לשואה. במהלך האנליזה, סימבוליזציה של "נר זיכרון" היוותה תמה חוזרת במפגשי הקבוצה, כאשר מנחי הקבוצה ביקשו להביא חזרתיות זו לידי מודעות אצל המשתתפים, תוך סימון ההזדהות של חברי הקבוצה עם ייצוגים של מוות ואובדן.
ο שיח על טראומות חברתיות: מבט פסיכואנליטי על פנים וחוץ
ο העברת PTSD וטראומטיזציה משנית במשפחות ניצולי שואה: סקירת מאמר
ο “פצעים עוברים מדור לדור״
בחלק הבא במאמר מציגים הכותבים תיאורי מקרה אשר התרחשו בתקופה בה ציינו בעולם את יום הזיכרון ה-50 לסיום מלחמת העולם השנייה ושחרור מחנות הריכוז וההשמדה. המחברים מציינים כי הספרות המקצועית מתארת את האופן בו אירועים מסוימים, כמו ימי זיכרון והנצחה, פועלים לעיתים כטריגרים אשר מובילים למגע מחודש עם רגשות טראומטיים בקרב ניצולים. במובנים רבים, נראה כי יום הזיכרון ה-50 היווה טריגר עוצמתי במיוחד לעומת ימי זיכרון אחרים, היות ועורר תנועה תרבותית רחבה של עניין ועיסוק בשואה במרחב הציבורי. הסמל הבולט ביותר לכך בזמנו היה סרטו של סטיבן שפילברג, ״רשימת שינדלר״, כמו גם פתיחת תערוכה בנושא השואה במוזיאון המלחמה המלכותי של לונדון, והתחלת בנייתו של מוזיאון לזכר השואה בניו-יורק. על רקע כל אלו, מביאים הכותבים שלוש וינייטות קליניות מטיפולים אשר התרחשו בנקודת זמן זו.
אישה בת 38 הופנתה לטיפול במחלקה לפסיכותרפיה בשירות הבריאות הלאומי של בריטניה. לדבריה, הקשיים הרגשיים שחוותה החלו להופיע בשנת 1990 לאחר שחוותה אובדן היריון. היא הייתה מרותקת למיטתה במשך שלושה חודשים וכתוצאה מכך איבדה את עבודתה. מצבה הפסיכולוגי והפיזי התדרדר לאורך השנים ולבסוף היא אובחנה עם זאבת, מחלת אוטואימונית, כמו גם עם דיכאון קליני אשר הובן כתגובה הסתגלותית למחלתה. הטיפול הרגשי ארך כשנתיים והכותבים מציינים כי במהלכו התגלתה גם היסטוריה משפחתית מורכבת. ביחס לכך הם מזכירים כי אמה של המטופלת הייתה יהודייה אשר איבדה את שני הוריה בשואה, אך אינם מבהירים מעבר לכך את קורות חייה, וכי אביה של המטופלת התאבד כאשר היא הייתה בת 21. כאמור, כותבי המאמר מגדירים את המטופלת כדור שלישי לשואה ואת אמה כדור שני – הגדרה אשר בהיעדר מידע נוסף מותירה סימני שאלה מסוימים.
תחילת הטיפול מתוארת על ידי המחברים כקשה במיוחד ורוויית מתחים. כדוגמה לכך, הם מציינים כי המטופלת הייתה נוהגת להביא מחברת לפגישות ורושמת בה במהלך השיחות עם המטפל. עם זאת, לאחר כשנה של טיפול נראתה התקדמות מסוימת, במסגרתה נוצרה גם האפשרות להוריד בהדרגה טיפול תרופתי אנטי-דיכאוני אשר נטלה המטופלת. במקביל, בשלב מסוים, המטופלת הפסיקה להביא את המחברת המדוברת לפגישות.
לאחר 18 חודשים של טיפול, המחברים מציינים כי היה נראה שהטיפול הגיע לידי מיצוי והוחלט על סיומו. יחד עם זאת, בתגובה להחלטה, המטופלת חזרה להרגיש מדוכאת. זאת, למרות שהמצב הפיזי שלה לא התדרדר באופן ניכר וכי באותו זמן גילתה שהיא שוב בהיריון. הכותבים מציינים כי במהלך ששת החודשים האחרונים של הטיפול, הנוכחות של המטופלת לא הייתה סדירה ולבסוף היא גם לא הגיעה לפגישת הפרידה. חודשיים לאחר שילדה את תינוקה, היא יצרה קשר מחודש עם המחלקה לפסיכותרפיה לצורך המשך טיפול.
גבר בן 35 הציג חרדה עם מחשבות חודרניות ועמידות על כך שהוא עשוי בטעות להרע לאחרים. הוא חי בגפו ולא ניהל אף מערכת יחסים רומנטית, אך התגורר קרוב למשפחתו וקיים עם הוריו ואחיו יחסים טובים ונעימים. לפי תיאורי המטופל, במשך זמן רב נושא השואה היה מוגדר במשפחה כ"אזור ללא כניסה". בעקבות יום הזיכרון ה-50 לסיום מלחמת העולם השנייה, אימו החלה לדבר לראשונה על חוויותיה בפולין בזמן המלחמה. כתוצאה מכך, החל המטופל לספר בעצמו בטיפול את סיפוריה. לדבריו, סבתו מצד אימו שרדה את המלחמה כאשר התחבאה ביער ליד הכפר שלה עם שתי פעוטות בנות שנה – אחת מהן הייתה אימו. יתר המשפחה (בעלה, אחיה והדודים), נלקחו כולם על ידי הנאצים והיא מעולם לא ראתה אותם שוב. שנתיים מאוחר יותר, אימו הושארה תחת השגחתם של חברים בעוד סבתו נעצרה. בסופה של המלחמה, אימו הייתה תחת השגחתן של נזירות במנזר ולאחר מכן הובאה לאנגליה, שם אומצה על ידי משפחה חדשה. אימו של המטופל גדלה בידיעה כי איבדה את כל משפחתה בשואה, עם זאת, לפי הכותבים, הסבתא מזוהה כדור הראשון, האם כדור השני והמטופל כדור השלישי.
בנקודה מסוימת בטיפול, סיפר המטופל כי אמו ציינה בפניו שהיא חשה כי היא נושאת באשמה כלשהי על כך שמשפחתה הוסגרה לידי הנאצים. כמו כן, היא סיפרה לו כי בחייה עשתה מאמצים מודעים שלא לזכור את משפחת המקור שלה, וכי ניסתה "להחליף" מחשבות עליהם במחשבות על משפחתה המאמצת. בתקופה זו של הטיפול, האם נזכרה גם כי כאשר המטופל היה פעוט, היא חוותה קושי להרחיק מחשבות לא רצויות אשר רדפו אותה מימי המלחמה. אף על פי שהמטופל לא שיתף את אימו בסימפטומים שלו, בטיפול ביטא תדהמה מכך שכדי לתאר את מצוקתה היא השתמשה באותן המילים בהן ביטא את מצוקתו שלו סביב מחשבותיו החודרניות. בשלב מאוחר יותר בטיפול, המטופל סיפר כי הוא ומשפחתו חזרו לבקר באותו כפר בפולין ממנו האם הגיעה במקור ושהו שם במשך כמה ימים. המטופל דיווח שהמשפחה הופתעה מכך שהם חוו וחשו שם שמחה באותה המידה בה חשו עצב ובכו. הוא שיתף כי הוא ואימו חלקו רגשות משותפים בנוגע לתחושה מרפאת כי "זו לא הייתה אשמתם". הם בכו יחד על כך שהסבתא לא יכלה לחלוק עמם את החוויה הרגשית הזו. במפגש הבא, המטופל תיאר חוויה של הקלה בחרדה אשר הביאה אותו לטיפול מלכתחילה.
אישה בת 25 עם היסטוריה של הפרעות אכילה ודיכאון אשר היה מלווה באובדנות, טופלה בתדירות של פעם בשבוע. במהלך אחת מן הפגישות הראשונות בטיפול, תיארה סיוט חוזר בו הייתה לכודה בתא שירותים עם אריחים לבנים וקרים מבלי שהייתה יכולה לצאת ממנו. אמה סיפרה לה כי החל מגיל שנתיים, הייתה נוהגת לצעוק כאשר נלקחה לשירותים ציבוריים. הפחד משירותים ציבוריים נותר פעיל גם בחייה הבוגרים והגביל אותה מאוד היות ונהגה לארגן את חייה כך שתוכל להימנע משימוש בהם.
במהלך החודש הראשון לטיפול, המטופלת קישרה בין החלום על תא השירותים לבין ההקאות שלה. היא תיארה כי היא חשה רתיעה וגועל לנוכח הדימויים של החלום. מאוחר יותר, היא ציינה כי חשה תחושות דומות גם ביחס לאמה ואמרה כי היא לא מסוגלת לשאת את המחשבה על לחבק אותה. כמו כן, תיארה כי הפחד ממגע פיזי היה נוכח גם בקשיים שחוותה בחיי הנישואים עם בעלה.
לאחר כמה פגישות, כאשר המטפל והמטופלת חזרו מחופשת הפסחא, היא סיפרה על חלום דומה לחלום השירותים ממנו התעוררה מסויטת באמצע הלילה, רק שהפעם הייתה בתוך מקלחת. בחלום היו למקלחת קירות לבנים וקרים, והיא שמה לב כי כל הצינורות של השירותים היו סבוכים זה בזה. כאשר נשאלה על האסוציאציות שלה בעקבות החלום, אמרה שהיא לא מצליחה להעלות על דעתה כלום. עם זאת, די בפתאומיות בתוך הפגישה, נזכרה המטופלת במקרה מגיל 12 בו התעלפה בחדר ההלבשה של בית הספר. היא קישרה בין התקרית בחדר ההלבשה לבין המקלחת מחלומה, וציינה כי האירוע זכור אצלה כקשור להתחלת דפוסי ההרעבה העצמית שלה. היא נזכרה כי באותו הזמן במסגרת לימודי בית הספר קראה את יומנה של אנה פרנק, ועשתה קישור בין אנה פרנק אשר התחבאה בעליית הגג לבין התמונה של המקלחת בבית ספר. עוד היא המשיכה להיזכר כי באותה תקופה ראתה תמונה של אנה פרנק וחשבה עד כמה הן דומות זו לזו.
בפגישה בשבוע הבא, המטופלת חלקה אסוציאציה נוספת לחלום המקלחת, ובה עשתה קישור בין אנה פרנק לבין מקלחות הגז במחנות ההשמדה. בזמן זה, המטפל ציין בפני המטופלת כי החלום בו הם עסוקים התרחש סביב חופשת פסחא. הוא שאל אותה אם ידעה כי היה זה זמן של חג מיוחד גם בלוח השנה היהודי – פסח – אך המטופלת אמרה שלא ידעה על כך. עם זאת, בפגישות הבאות התחילה לדבר על זיכרונותיה מחתונות יהודיות ומטבילות במקווה בהן התנסתה בעבר.
בשלב זה בטיפול סיפרה למטפל כי אביה היה יהודי, אף על פי שלא גדלה לפי המסורת היהודית משום שאמה הייתה נוצרייה. היא נזכרה כי בגיל 9 סיפרה לחבריה בבית הספר שהיא יהודייה, אך כשחלקה זאת עם אביה הוא אמר לה להפסיק לספר זאת כי "עלולים להיות אנשים שלא יאהבו זאת". המטופלת החלה לתהות לגבי הכחשת יהדותו של אביה, וזכרה במעומעם כי הוא דיבר על קרובי משפחה של דודתו אשר נרצחו בשואה. היא סיפרה כי לעיתים קרובות חשה כעוסה מאוד כאשר נאמרו סביבה בדיחות מזלזלות על יהודים.
במקביל, המחברים מציינים כי הקשר של המטופלת עם המטפל בשבעת החודשים הראשונים לטיפול היה מרוחק ונראה כי היא התקשתה להפגין כל תחושת דחיפות בנוגע לטיפול. כאשר נשאלה לגבי זה על ידי המטפל, תיארה עד כמה אחוזת אימה הייתה בכניסה לחדר הטיפול. למעשה, ציינה כי חדר הטיפולים היה מקושר אצלה באיזה שהוא אופן עם דימוי תא השירותים. לאחר כ-10 חודשים בטיפול תיארה שני חלומות.
"אני בבונקר פחם יחד עם חבר אפרו-אמריקאי. אדולף היטלר נמצא שם. אני לא יודעת אם הוא מסוכן או לא. החבר שלי ואני מטפסים במדרגות, יש 100 מהם. כאשר אנחנו מגיעים למעלה, היציאה מוארת. אנחנו שואלים אנשים באיזה עיר אנחנו אך אנחנו לא יכולים לגלות זאת. ואז אני מבינה מדוע – כי אנחנו בכוכב אחר..."
המטופלת קישרה בין החלום לבין מאמציה הרגשיים בטיפול. בתגובה לכך, המטפל אמר כי נראה שהיא תוהה האם היא יכולה לסמוך עליו או לא. כמו מנסה לברר האם הוא חבר או רודף. במפגשים הבאים העיסוק בקשר עם המטפל הפך להיות גלוי יותר, וזמן קצר לאחר מכן תיארה את החלום הבא:
"אני בחדר האמבטיה מדברת איתך. ישבנו בקצה האמבטיה, נרגעים ומתבדחים. ואז נעמדת והסתכלת במראה. אני אמרתי 'אתה צריך להסתכל במראה הזאת במקום, זה מדהים, אתה מקבל אסימון'. ואז הלכתי לתוך הדלת השנייה של חדר האמבטיה ושם הייתה האסלה הישנה שהייתי נוהגת לחלום עליה. הקאתי..."
בפגישה הבאה המטופלת דיווחה כי היא סיפרה להוריה בפעם הראשונה שהיא נמצאת בטיפול. בתגובה לכך אמה חיבקה אותה והיא שיתפה כי החוויה הזאת הייתה נוראית וכי היא לא רצתה לבוא לטיפול יותר. למרות זאת, במשך שלושת החודשים הבאים, היא החלה לעבוד על הקשר שלה עם המטפל בתחושת דחיפות הולכת וגוברת. היא הבינה כי היה לה קשה לדבר עם המטפל, ואמרה כי הרגישה שהמילים שלה "מגעילות". המטפל נזכר בתגובה לכך בפגישה בה המטופלת לא דיברה מכיוון שחשה שהמילים שלה היו אובייקט מרעיל ומסוכן בתוך בטנה. הוא נזכר איך הרגיש שחשבה שאם תדבר מילותיה יפגעו בו ויגרמו לו נזק משמעותי. המטפל אמר ״אני חושב שאת מפחדת שהמילים שלך הן מגעילות ולכן הן עלולות להסב לי נזק, את מרגישה שיש לך משהו כל כך נוראי בתוך הבטן״. המטופלת אמרה כי הרגישה תמיד שיש לה משהו רע בפנים, ונזכרה בכך שחתכה את ורידי מפרקי הידיים שלה כאשר הייתה בת 14. היא חשבה שאולי ניסתה להוציא משהו רע ונוראי החוצה מתוך עצמה.
בתיאור מקרה זה חסר מידע על מנת להגדיר מה הוא הקשר המשפחתי לשואה ולמקם את המטופלת בתוך ספירת הדורות (לא ידוע בדיוק האם אביה עצמו או הוריו חיו בזמן המלחמה). ייתכן כי מקורו של פער זה מצוי בכך שלמטופלת עצמה היה מעט מידע על משפחתה היהודית, אך נראה כי מחברי המאמר מניחים כי היא מהווה דור שלישי לשואה.
כותבי המאמר פותחים את הדיון באמירה כי תיאורי המקרה אשר הוצגו במאמר עשויים, שלא בצדק, להיראות דומים לאלו שתוארו במאמרים קודמים על ניצולי שואה – תופעה של העברה בין-דורית במסגרתה חרדה ואבל לא פתורים עוברים בירושה בין הורה לילד, תוך שהקושי או חוסר היכולת להתאבל מתבטאים בהופעתם של סימפטומים נפשיים. עם זאת, לטענתם, במקרה של בני ובנות הדור השלישי לשואה, נראה כי לא רק שהתרחשה העברה בין-דורית, אלא שעוצמת הסימפטומים הוחרפה בעקבות ההדחקה העמוקה שהתרחשה אצל הוריהם. לדידם, תהליך אבל מאוחר במיוחד ופתולוגי (המתהווה בעיכוב של כמה דורות), מוביל לכך שהטראומה הופכת להיות מבודדת יותר, רחוקה יותר מהמודע, ולכן גם מתבטאת בסימפטומים חריפים יותר, כמו חרדה דיכאונית, אובדנות וסומטיזציה.
למרות שקיים פער משמעותי בין הגדרת הדור השלישי על פי כותבי המאמר לבין ההגדרה המקובלת בישראל, דומה כי פער זה אינו שומט לחלוטין את הקרקע מתחת להשערות הדינמיות המוצעות בטקסט. החוויה הנפשית אינה מתקיימת בהכרח לפי הגדרות קטגוריאליות, אשר לעיתים מוכרעות על פי פרטים טכניים, ולכן ניתן לחשוב על הגדרת הדור השלישי במסגרת הכתיבה הנוכחית כקשורה במידת המגע הרגשי המתאפשר עם טראומת השואה וכן עם חיבורה לסימפטומים הנפשיים. בתוך כך, נראה כי השאלה המהותית מבחינה נפשית היא – מה היא החוויה הטראומתית אשר הועברה בין הדורות ועד כמה היא נגישה לעיבוד ולתהליכי אבל.
הכותבים מדגימים את השערותיהם אלו באמצעות תיאורי המקרה. לדבריהם, בתיאורי מקרה ב׳ ו-ג׳ נראה היה כי נרטיב טראומטי משפחתי אשר היה קבור בתוך הדחקה עלה אל פני השטח בדרכים ספציפיות במידה יוצאת דופן. למשל, במקרה ב׳, התחושה כי המטופל פוגע בלי כוונה באחר למעשה הועברה אליו דרך אמו, אשר ייתכן וספגה בעצמה את אשמת הניצולים של אמה (סבתו) מול בני משפחתה שנספו. במקרה ג׳, הפחד מפני רדיפה של האב, אשר חש צורך להסתיר את זהותו היהודית לאחר שמשפחתו נרדפה על ידי הנאצים, הועבר אל בתו אשר חשה כי מילותיה מסוכנות ועליה להגן על אחרים מפניהן. מכאן, הכותבים מסיקים כי במצבים אלו לא מתרחשת העברה של סימפטומים נפשיים, אלא העברה של "תמונות קפואות בזמן" (frozen images), מילים וחוויות רגשיות. בתוך כך, הכותבים סבורים כי הדיכאון של הדור השני הוחלף בחרדה ואולי אף ב"אימה חסרת שם" (חרדה עוצמתית אשר אינה מוכלת על ידי פשר או משמעות לפי ביון) בקרב הדור השלישי. במקביל, הם מציעים כי לעיתים תחושת האשמה אשר חש הניצול כלפי אלו שלא שרדו, קרי "אשמת הניצולים", מופנמת בדור השלישי כמעין התקפה על העצמי, עקב עומק ההדחקה שהטראומה עברה בדור הקודם. כך למעשה מציעים הכותבים שבמרחק הדורות, טראומה בין-דורית תתבטא בסימפטומים סומטיים וגבוליים יותר המשמרים מרחק מן הזיכרון הטראומטי תוך שמתקיפים את העצמי.
בנוסף, הכותבים משערים כי מאחר והטראומה הופכת קשה יותר לאיתור בדור השלישי, מופיעים ביטויים פתולוגיים מורכבים יותר של שחזור טראומה. כך לדוגמה, בתיאור מקרה ג׳, נראה כי התעלפות המטופלת בתא המקלחת, אשר מאוחר יותר התקשרה אסוציאטיבית אל תאי הגזים, הייתה למעשה מימוש בפעולה (enactment) של פחד לא מודע או פנטזיה על השואה אשר הייתה קבורה אצלה עמוק בפנים. כמו כן, חוויית ה"בפנים" שלה כהרסני עבורה ועבור אחרים, התבטאה בשלל צורות ורבדים בחייה – החל מן הפגיעה העצמית והניסיונות האובדניים שביצעה בגיל ההתבגרות, ועד לקושי שלה להתבטא מילולית בטיפול. גם ההרעבה העצמית, אשר ללא ספק מהווה סוג של מתקפה על העצמי, עשויה להיות מובנית כצורה של גילום מחדש (re-enactment) של טראומה.
ביחס למקרה א׳, כותבי המאמר מניחים בפני הקוראים תהייה – האם המחלה האוטואימונית ממנה סבלה, זאבת, מהווה מקרה קיצוני של סומטיזציה כתוצאה מחוסר יכולת להתאבל ולעבד טראומה בין-דורית? טענה אשר כמובן אינה שוללת תשתית פיזיולוגית אובייקטיבית למחלתה של המטופלת. בהשוואה לתיאורי המקרה האחרים, בהם הכותבים הציעו קישור ברור יותר בין תהליך אבל לא מעובד בקרב בני המשפחה לבין הסימפטומים של המטופל, כאן לא מוצעת הבנה רחבה יותר של המקרה. בנוסף, יש לציין כי הכותבים מכירים במגבלות של כלל השערותיהם המוצגות בטקסט, בהיותן מבוססות על מספר מצומצם של מקרים. בכתיבתם הם קוראים למטפלים נוספים לבחון את השערותיהם בהתייחס למקרים נוספים של דור שלישי לשואה.
השערה מרכזית נוספת של הכותבים היא כי ככל שהטראומה החברתית גדולה יותר, כך נדרש זמן רב יותר להתאבל עליה. אחד המקרים אותם הם מזכירים בהקשר זה הוא הרצח ההמוני שהתרחש בהנגרפורד (Hungerford) שבאנגליה. נראה היה כי אזרחים אשר הושפעו מן האירוע באופן ישיר או עקיף, חיפשו עזרה טיפולית רק כעבור תקופה של כמה שנים לפחות מן האירוע. עם זאת, מלבד אזכורו של מקרה זה, כותבי המאמר לא עוסקים בטראומות חברתיות נוספות על מנת לערוך השוואה אשר תבסס את השערתם אודות הקשר בין היקף הטראומה לבין זמן האבל הנדרש. נראה כי השערה זו מתבססת בעיקרה על תיאורי המקרה המובאים במאמר, במסגרתם נראה כי נדרשו כ-50 שנים על מנת להתחיל לעבד את הטראומה. יום הזיכרון ה-50 לסיום המלחמה, והשיח על השואה אשר התעורר בעקבותיו, ככל הנראה השפיעו על הופעתם של חומרים אלו בטיפול ואולי אף על הפנייה לטיפול מלכתחילה. בתוך כך, נראה כי התהליך הטיפולי הדהד לא רק בקרב המטופלים עצמם, אלא גם בקרב בני משפחותיהם אשר החלו לגעת בטראומה הלא מעובדת.
הכותבים מזכירים את החשיבות של התמודדות עם משבר טראומטי סמוך עד כמה שניתן לזמן התרחשות האירוע. זאת, בדומה אמנם לכלל ההפרעות הפוסט-טראומטית, אך במיוחד למול אריכות הימים של הסבל במצבי טראומה תרבותית חריפה והתגובות המושהות והמאוחרות אליה אשר עלולות לחלחל קדימה בין הדורות. למול הבנה זו מציינים הכותבים כי תהליך ההיזכרות בעבר הוא נחוץ, אם רוצים להימנע מלחזור עליו. נראה כי באמירה זו מתייחסים כותבי המאמר לא רק להיסטוריה אשר עלולה לחזור על עצמה, אלא גם לחזרתיות הנפשית שעלולה להתרחש במסגרת תהליכי טראומה בין-דוריים.
ההשערות העולות מן הטקסט נושאות משמעויות רבות על החשיבות שבחקירת ההיסטוריה המשפחתית בתהליך של פסיכותרפיה עם מטופל אשר עשויות להסתתר טראומות תרבותיות בין-דוריות בעברו. פרויד ראה בחקירה תרבותית כלי חשוב להבנת הפסיכולוגיה וההתנהגות האנושית, ועסק בעצמו בקשר בין התפתחות תרבותית לבין אושר הפרט. לפי המשגתם של מחברי המאמר הנוכחי, השינויים אשר התחוללו בעולם ביום הזיכרון ה-50 לסיום מלחמת העולם השנייה עשויים להיות מובנים כמעין נקודת התחלה של תהליך ההתאבלות על הטראומה הקולקטיבית. נראה כי תהליכי האבל על טרגדיית השואה הינם גלובליים ועמוקים, היות והשואה הפכה להיות סמל תרבותי עתיק, אשר העיבוד שלו מוסיף להתרחש גם כיום.
כותבי המאמר מזמינים להרחיב את מסקנותיהם גם אל טראומות קולקטיביות אחרות. למול הזמנה זו, במציאות הישראלית רוויית המתחים הביטחוניים והחברתיים, ניתן לחשוב על טראומות חברתיות רבות אשר השלכותיהן עשויות להיוותר לא מעובדות ולעלות על פני השטח מאוחר יותר באמצעות הדורות הבאים. כך למשל, מלחמות ופיגועי טרור, אפליה מתמשכת של קבוצות החוות טראומה עיקשת, בידוד חברתי במהלך מגפת הקורונה וכדומה. יש שיגידו כי ניתן לזהות דוגמה לאירוע מסוג זה, הכולל התעוררותה של טראומה קולקטיבית בקרב בני ובנות הדור השלישי, בפרשת חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן. הפרשה עלתה אל פני השטח שנים לאחר סיומה, תוך שבני הדור השני והשלישי היו אלה אשר חשפו את כאבם של הורי הילדים. כך, נראה כי תהליכי האבל והעיבוד הקולקטיביים, ובתוכם התהליך האישי של בני המשפחה, החלו רק עשרות שנים לאחר האובדן.
מעבר לכך, המאמר הנוכחי מעורר מחשבות על שונות בין מדינות ביחס לעיבוד קולקטיבי של טראומות אנושיות. השואה היא אחד מן האירועים המכוננים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי, לכן היא מרכזית יותר בשיח החברתי והתרבותי בישראל. הכותבים טוענים כי האופן שבו החברה כקולקטיב מעבדת את הטראומה, משפיעה על התהליך האינדיווידואלי. מתוך כך, ייתכן כי בארץ תהליכי אבל ועיבוד של טראומת השואה מתאפשרים יותר מאשר בחברה הבריטית, בה התרחשו הטיפולים אשר הוצגו במאמר. כך או כך, בין אם מדובר בטראומה מדוברת או כזו אשר נותרת בשולי השיח החברתי, ניכר כי ישנה תרומה משמעותית להפניית הקשב של המטפל אל מה שמתחולל במרחב הציבורי, התרבותי והחברתי על מנת להיטיב להבין את מטופליו ואת האופן בו המתרחש בזירה החיצונית נכנס אל חדר הטיפול.
מתמחה בפסיכולוגיה קלינית ביחידה הקלינית בשירות הפסיכולוגי בחולון.
Winship, G., & Knowles, J. (1996). The transgenerational impact of cultural trauma: Linking phenomena in treatment of third generation survivors of the Holocaust. British Journal of Psychotherapy, 13(2), 259-266.
