שמישהו יגיד משהו טוב: ממלחמה להחלמה

ד"ר יעל שוראקי-אלפסי

טיפול בעדים לטרור: מבוא

ימים קשים וכואבים עוברים על הארץ, ההלם של מעבר משמחת החגים למעשי הטרור המזעזעים של החמאס, חובר לתחושת הזעזוע של דור חדש טרי ורענן שגדל בביטחון של יהודי בארצו, דור הנושם שייכות, כוח ומודרניזציה, נוחות ובטחון בארצו. דור שקיווה שהמלחמה הבאה, תהא מלחמת סייבר שקטה שתתנהל מהספה בסלון.

הזיכרון הלאומי והקישור למלחמת יום הכיפורים ולשבי, הוא טראומה לאומית המתחיה מחדש. האמונה בכוחנו, והתחושה כי לעולם לא עוד נראה מראות נוראיים, מתנפצת ופוערת פצע שטרם הגליד. החזרה במנהרת הזמן למלחמה של חרבות מברזל ושריון, למראות של יהודים מתענים בעינויים לא נסבלים על שום יהדותם, במפתיע גם בארצם, מטלטלת. עוצמת האכזריות, איבוד כללי מוסר בסיסיים, שחיטת נשים ילדים וטף, ומחזות אימה – כל אלה פוערים מעבר לפצעים איומים בקרבנו, גם פצעים וטלטלות קשות בתפיסה. בימים אלה, כולנו עדים לטרור ומושפעים ממנו בצורה כזו או אחרת.

במסגרת מאמר זה ארצה לתאר את מושג העדות לטרור, לאפיין בקווים כלליים חוויה זו, ולהציע עקרונות התערבות מתאימים לכך. בתוך כך, אתייחס לדגשים הייחודים למצבנו בימים אלה, בשל העדות לטרור על ידי אומה שלמה. זאת, מתוך רצון להוסיף ממחקרי ומניסיוני הטיפולי לגוף הידע המתגבש במהירות בימים אלה, להתערבות וטיפול בנפגעים הרבים של המתקפה והמלחמה.

עדות לטרור

אחד המושגים עליהם כתבתי את מחקרי 'חווית הנפגעים הלא נראים של הטרור – נס או אסון' (שוראקי-אלפסי, 2006) הינו העדות לאירועי טרור. תחת כותרת זו הכללתי אנשים שהיו עדים לאירועי טרור קשים אך לא נפגעו באופן ישיר, או אשר צפו באירועים הקשים או שמעו עליהם דרך המדיה. מובן מאליו להתייחס לעדים שהיו נוכחים בהתרחשויות קשות כמי שנחשפו ונפגעו בצורה כזו או אחרת מכך. אך בהמשגתי ביקשתי להצביע על החשיבות להתייחס גם לקהל הרחב אשר בעידן המודרני צופה במראות מזוויעים מהספה שלו בסלון, כמו למשל בעת קריסת מגדלי התאומים אז צפו מיליונים בעת חיה באנשים קופצים מחלונות ובמראות מזעזעים אחרים. כך, הופך הציבור לעד לטרור (Nader, 2001). חרף העובדה שאנו חיים בעידן בו ישנן מתקפות טרור ברחבי העולם ואנשים רבים נחשפים לכך, מעניין לציין כי כאשר התחלתי את מחקרי, כמעט ולא הייתה כתיבה על עדות לטרור.

לפי המשגתי, לעדות לטרור ישנם סימנים ומאפיינים ייחודיים (שוראקי-אלפסי, 2006). אחד מהם נובע מכך שמאפיין מרכזי של טרור הוא פוטנציאל הפגיעה האקראית בכל אדם ובכל מקום (טל ופרל, 2001). עצם הפוטנציאל הזה, זורה את גרעין ההרס הנפשי הראשוני המחלחל פנימה. הידיעה המחלחלת היא כי איש אינו מוגן באמת. דבר זה מתגבר עוד יותר עבור אלה שהיו עלולים להימצא במקומות בהם התרחשו אירועי הטרור, או מצויים שם תדיר, וחשים תחושות קשות ומורכבות באשר לכך. אוכלוסייה זו מכונה 'הניצולים בנס' (near miss) (קאליש, 1994).

במחקרי נמצא כי העדים לפיגועים סבלו כולם ברמה כזו או אחרת מסימנים פוסט-טראומטיים חריפים. בין התופעות מהם סבלו, היו מצבי חרדה מתמשכים והתקפי פאניקה. לדידי, ניתן ללמוד מכך כי צפייה מאסיבית בזוועות הופכות אותנו להיות עדים לטראומה ממשית, העלולה להשפיע בצורה חריפה על הנפש גם לטווח ארוך. ממצאים אלה גם מזמינים מחקרי המשך בתחום השפעות החשיפה דרך המדיה לטרור ולאירועים טראומטיים בכלל, על התפתחות הפרעות פוסט טראומטיות. כיום, עדיין אין הסכמה מקצועית כי הנחשפים לאירועים טראומטיים דרך המדיה מהווים אוכלוסיה בסיכון להתפתחות הפרעת דחק פוסט-טראומטית, כפי שעולה למשל מהקריטריונים של המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני.

ממצא מפתיע נוסף ממחקרי הינו העובדה כי להבדיל מאירועים טראומתיים שאינם כתוצאה מטרור, הסממן של מחיקות בזיכרון נעדר אצל המשתתפים (אף כי הייתה קיימת תחושה של פגיעה בזיכרון). כלומר, כאשר מדובר בעדות לאירועי טרור, זיכרונם של העדים הנחשפים חי ומדויק (הרגעים המטרימים לאירוע, ההתרחשות באירוע עצמו ולאחריו).

בנוסף לכך, על פי מחקרי, כאשר מדובר בטרור מול אומה, כמו במקרה של ימים אלה, ישנו מצב מיוחד: מחד גיסא, כולם שרויים תחת האימה, במידות שונות, שהרי כל מקום מהווה פוטנציאל לסכנה. מאידך גיסא, קיימת חוויה חזקה של ליכוד והיווכחות בהמשכיות של החיים, חרף ובתוך המצב הבלתי נסבל, דבר אשר מעניק כוח לאחרים, ואתייחס לכך בהמשך המאמר.

חווית העדות לטרור

חווית העדות לטרור, והתגובות אשר היא כוללת, משתנה מאדם לאדם, ותלויה בגורמים שונים (סוג אירוע הטרור, מידת החשיפה, המבנה האישיותי של אדם, תפיסות עצמיות, חוויות עבר, גורמי תמיכה ועוד). עם זאת, חרף השונות האינדיבידואלית, עולים ממחקרי כמה סוגי תגובה וקשיים מרכזיים. חלק מהם ייחודים לעדות לטרור וחלק מאפיינים גם חוויות של אירוע טראומטי מסוג אחר:

* דה-לגיטימציה: אחד המאפיינים הייחודיים אשר עלו ממחקרי הוא העובדה כי העדים חשו דה-לגיטימציה להיות נפגעים. הם הרי לא נפצעו או נהרגו, אם כך, הרי שאין להם שום זכות להלין או לחוש נפגעים. זאת על-אף העובדה, כאמור, שרבים מהם היו בעלי התייצגות פוסט טראומטית הלכה למעשה. בשל תחושה זו, העדים עלולים לחוש שאין להם מקום לספר את סיפורם ולהימנע מכך.

* אשמה: תחושה מרכזית המאפיינת מצבים טראומתיים. דוגמת: אני לא מתפקד טוב כהורה, אני לא מספיק תורם, כולם תורמים, יש לי מחשבות אסורות או מבישות (לנטוש/לברוח/לעזוב), לא מספיק דאגתי לאחרים בעת המצוקה, ועוד. במצבים של עדות לטראומה, קיימת אשמה נוספת והיא אשמת השורד (Survivor’s guilt) (Vergolias, 1997) שמעלה את השאלה הבאה בקרב העדים: מדוע דווקא הם 'נבחרו להינצל' ולא אחרים? אחד מהממצאים במחקרי בהקשר זה היה, שרוב העדים עשו שינוי מקצועי דרמטי לאחר העדות לפיגוע למקצוע שמעניק מזור ולרוב למקצועות טיפוליים. הסיבה לכך הייתה שבעשותם כך, הם חשו הצדקה לקיומם.

* שיתוק: לעיתים מזומנות, השיתוק הוא אחד ממאפייני החרדה המלווים את הטראומה. הדבר תקף גם לאנשים העוסקים במקצועות חיוניים כגון רופאים, אנשי טיפול, מורים ועוד. אף על פי שתעסוקה היא דבר חיובי ומועיל, וכי לרוב יש דחף להניע את העדים לפעולה, יש להבין כי לא כולם יכולים להיות בתעסוקה.

* כעס: תחושות כעס מופיעות גם הן: כעס על הפוליטיקאים, על המדינה, על אנשי צבא, כעס על אלוקים, על העצמי, על בני משפחה. למשל: כיצד הם חושבים בעת כזו על זוטות כאלה? כיצד לא מתחשבים בי כשאני זקוק לשקט מכל המתח? כיצד הם לא יוצאים לסייע בעת כזאת? מדוע הם רבים בעת קשה כזאת?

* תחושות כישלון: תחושות אשר יכולות להופיע במצבים אלה באופנים רבים. למשל: נכשלתי בתור הורה, התפרקתי והפחדתי את ילדיי, לא הצלחתי להגן עליהם, לא התגייסתי, התגייסתי והשארתי את בני משפחתי להתמודד, איני מצליח לנחם את אשתי ועוד.

* הלא ויזואלי הוא ויזואלי: התמודדות עם תמונות ויזואליות שנראו בשטח או במדיה הוא בוודאי קשה. לצדן, כפי שעולה ממחקרי, ישנן התמונות שלא נראו. כלומר, במצבים בהם נשמעות עדויות וקיימת חשיפה לאזעקות או סיפורים קשים, הלא ויזואלי הופך לוויזואלי, והתמונות אשר עולות בדמיון מקבלות חיות ויזואלית ממשית שיש להתמודד עמה. תמונות אלה עלולות לעלות לתודעה לפרקים ללא שליטה ויש להתמודד עם ייסוריהן.

* דיבור/שתיקה: אצל חלק מהאנשים עולה רצון לדבר על מה שחוו או ראו ועל מה שעובר עליהם כעת, ואילו אצל חלק עולה רצון לשתוק, להתאספות עצמית, להתרכז בהקשבה עצמית.

* אובדן הומור: במצבים קונפליקטואליים רבים יש ניסיון במחשבה או בדיבור לראות את הדברים בפרספקטיבה, ולעשות שימוש בצחוק לשם ריפוי. במצבי דחק חריפים כמו במלחמה כעת, נלקחה לנו הפרספקטיבה. נותרו רק המציאות בשטח, והמציאות במחשבה. דבר זה מחריף מאד את הקושי ומקשה עוד על יכולת ההתמודדות, ומונע כל מימד של אסקפיזם.

* הטוב מתערבב עם הרע: מראות שנתפסים בעיתות שגרה כחיוביים, מרגיעים או משמחים, אחר עדות לטראומה, מתערבבים ויכולים לייצר תחושות הפוכות של כאב, פחד וחרדה. למשל, ציורי ילדים, ילדים ישנים, עגלה ריקה. 

* שיבוש השגרה: תגובות לעדות לטרור יכולות לבוא לידי ביטוי גם בשיבוש הרגלים וסדרי יום יום. נראה למשל הרגלי שינה ואוכל מופרעים, אנשים מתעוררים בבהלה משנתם תוך תחושת כאבים בחזה, תחושת מועקה, קושי לאכול וכו'.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο קשיים ועוגנים ביציאה מהתנדבות חירום ובחזרה לשגרה

ο התערבות טיפולית לאחר אירוע טראומה המוני: סקירת מודל חמשת האלמנטים

ο צעדים ראשוניים להחזרת חוסן וצמיחה בעקבות השבר: "כל אבן שפגעה בי"

עקרונות ודגשים להתערבות

ראשית, עולה ממחקרי כמו גם מניסיוני הטיפולי כי יש שלבים בעיכול נפשי של עדות לטרור, כפי שקורה למשל בתהליכי אבדן ואבל. גם הצעה לשיח או טיפול, אינם תמיד המענה המתאים, במיוחד בשלבים ראשוניים. יש לנסות ללכת צעד צעד אחר העדים הנחשפים לטראומה, ופחות לנסות להוביל ולמשוך לכיוון טיפולי תיאורטי מסוים.

התאמת טיפול תלויה ביכולתו ובמצבו של האדם העד. לרוב, בעיתות ראשונות העדים אינם פנויים לטיפול אלא להתארגנות על כל סוגיה (התארגנות מחודשת של החיים, מציאת קרקע ממשית ונפשית יציבה להיאחז בה וכו'). כמו-כן, במצבים של חשיפה בלתי אמצעית לאירוע טראומטי ובסמיכות לאירוע, מומלץ כי האדם יעבור התערבות ראשונית מותאמת, בטרם יפנה לטיפול. ההבשלה לטיפול זהו תהליך הדורש זמן. הסיבה היא, שלא ניתן לאפשר פירוק מחדש (טיפול ונגיעה בטראומה) טרם יצירת מבנה יציב מחודש. כך למשל, הגיעה אלי מטופלת ארבע שנים לאחר שהייתה באוטו בו נרצחו חלק מבני משפחתה וניסו גם לרצוח אותה, היא הגיעה אלי לטיפול אחרי ארבע שנים תמימות מיום עדותה לפיגוע. רק אז יכלה להתחיל לחוש את היכולת לדבר 'ולגעת' בטראומה.

במשך שנים ארוכות כאשר טיפלתי בנפגעים והייתי בתפקיד ניהולי בעמותת אבנ"ט, העמותה הראשונה בארץ לנפגעי טרור (וביניהם עדים), ראינו כי במשך חודשים, ואף שנים ראשונות לעיתים, אנשים נזקקו לארגון ובניית קרקע עד שיכלו בכלל לשוחח. בתחילת הדרך, עוד בטרם היותי אשת מקצוע, יזמתי מפגש עם נפגעי הטרור בכל הארץ, הגיעו המונים. בשל ההיענות, הזמנתי פסיכולוגיות קליניות להנחות את המפגש הבא. או אז להפתעתנו איש לא הגיע. במפגש נוסף לאחר מכן כששוב קיימתי מפגש חברתי ללא הנחיה טיפולית, חזר כל הקהל. הקושי לדבר והזמן שנדרש טרם נפגשים לטיפול לפגוש את הטראומה 'פנים לפנים' התבטא במשך השנים במגוון צורות.

כאשר אדם בשל ומעוניין בטיפול, חשוב להתאים את המענה הטיפולי באופן ספציפי, תוך איתור הסדקים והפגיעות של האדם וזיהוי גורמי החוסן והכוחות שלו:

* איתור הסדק: במצב של טראומה, האדמה רעדה, הבסיס טולטל. לטלטלה זו יש לעיתים רבות השלכה על התפיסות האידיאולוגיות והאמונות הכי עמוקות שלנו, אלה שהיוו משאב הגנה פנימי עבורנו בעיתות שגרה. הביטחון במדינה, בצה"ל, במשפחה. באמונה שהעולם טוב, 'שהאני' חזק, שהעתיד טוב, האמונה באלוקים, כל אלה, יכולים לחוות טלטלה ולהותיר את הנפש בתחושה חשופה חסרת מגן. זעזועים פנימיים עמוקים אלה דורשים בנייה מחודשת. על כן, יש להשקיע בתהליך שיקומי פנימי אחר זיהוי ואבחון אישי של כל אדם, כדי לזהות היכן התרחש הסדק.

* זיהוי מעגלי החיים של האדם והקשר לדרכי התמודדותו: פרופ' עדנה פואה, חוקרת ישראלית ומומחית עולמית בתחום הטראומה, מתארת שלושה מעגלים בסיסיים של האדם: תפיסתו את עצמו, תפיסתו את העולם, ותפיסתו את העתיד, המושפעים ומועדים לטלטלה בגין חשיפה למצב טראומטי (Foa, 1989). על בסיס הבנה זו, עלינו המטפלים לשאול שאלות משמעותיות כגון: האם גורמי חוסן חיוביים ויציבים טרם חשיפה למצב טראומטי מחזקים או מחלישים דווקא את שלושת המעגלים הללו של הנחשף לטראומה. כלומר, האם למשל, ניפוץ תחושת הבטחון הלא מעורערת שהייתה לנחשף טרם החשיפה, גרם לו לשבירה, או שמא להיפך, גורמי החוסן הטבעיים והתפיסות החיוביות הטבועות בו, המשיכו לסייע לו בעת החשיפה לטראומה. טרם הגשת מענה טיפולי לעדים לטראומה, יש לברר וללמוד על המעגלים הללו, ועל השפעתם על הנחשף, על מנת לדעת כיצד לתת לו מענה מתאים.

באופן כללי יותר, הדורש כמובן התאמות למטופל או מטופלת ספציפיים, ישנם כמה עקרונות ודגשים לטיפול בעדים לטרור אשר חשוב שאנו כמטפלים נחזיק בראש:

* תיקוף ההתמודדות: חשוב לזכור כי אין דרך אחת מתאימה לפעול או להתמודד במצבי מצוקה, ולעזור למטופלים לראות את ההיגיון הפנימי והכוחות בדרכי ההתמודדות בהן נקטו. חשוב גם לעזור להם לפרק את אשמתם על כל מה שלא עשו, או מי שלא הצליחו לתחושתם להציל.

* לא לכולם אותם כוחות: חשוב לזכור כי כל אדם בנוי אחרת וצרכיו שונים, לא כולם נולדו אותו הדבר, ולא כולם ספגו לאורך חייהם את אותו המטען. לכל אחד כוחות אחרים, אחד יכול יותר, אחד פחות. לכן, אל לנו לדרוש מן המטופלים יעד מסוים. תחת זאת, הכרה של המטופלים עצמם בצרכים ובכוחות שלהם היא חשובה, ויכולה לסייע לקבלה עצמית, ולהקל על תחושות של אשמה או כישלון.

* צמצום חשיפה למדיה: הרצון לדעת ולהיות בשליטה הוא צורך בסיסי אשר לא ניתן להתעלם ממנו, הוא מתבטא לעתים ברצון להיות מחוברים למדיה 24/7. בנוסף, גם הרצון להתאחד עם הכאב של העם, אף הוא צורך טבעי. אך חשוב להבחין בין צרכים טבעיים וחשובים אלה, לבין הצפייה המאסיבית בזוועות שיש בה סקרנות פוגענית וטראומתית. מומלץ להסביר למטופלים את הסכנות הכרוכות בכך ולתת להם המלצות או הנחיות לצמצום.

* טיפול בחרדה: אחת ההבנות החשובות בטיפול בחרדה היא כי היא אינה מגיעה מתוך החלטה או שליטה. כמו כן, סירוס החרדה אינו מהווה טיפול בה. כדאי להימנע מתגובות המגיעות מרצון לסייע אך מזיקות, דוגמת: 'את חייבת לתפוס שאת מפחידה את הילדים בהתנהגות שלך', 'בזה שאתה לא אוכל אתה רק פוגע בעצמך', ועוד. להיפך, האזנה לחרדה לפרטיה, תגובות עוטפות, אמירות המצביעות על יסודות בטוחים במציאות, הן אמירות מייצבות ומרפאות, המאפשרות לאדם בתהליך להתייצב.

בנוסף, אנשים הסובלים מהתקפי פאניקה, או ממצב חרדה מתמשך הכולל תופעות פיזיות, מפתחים במהלך הזמן חרדה מפני המצב החרדתי עצמו. חשוב לאפשר להוציא את הדברים בקול, דבר שהוא לעיתים מפחיד בפני עצמו. כל אדם, גם לא איש מקצוע, אם מסוגל לשמוע את חרדותיו של השני, עשוי להקל עליו רבות.

* צפייה פאסיבית בהמשכיות החיים: אחד הדברים המסייעים בהתמודדות במצבי דחק, הוא לראות את העולם ממשיך, את השמש חגה על כיוונה. למשל, שיש אנשים בחוץ, שהמכולת פעילה, ויש תינוקות שמשחקים. חשוב שאנו כמטפלים נדע כי החשיפה של האדם לחיים היא משמעותית, גם בלי למשוך לשם ובלי לדרוש שהאדם יתפקד כדי שזה יועיל לתחושתו. הבנת חשיבות הדבר יכולה לסייע לכוון את המטופל למקומות בהם הוא יכול להיחשף להמשכיות של החיים גם אם הוא לא פעיל בהם ורק מתבונן.

* אדם זקוק לשמוע 'קול טוב': בתוך כל הכאוס והזוועה, אדם זקוק 'שמשהו יאמר שיהיה טוב!' כמו הקול הפנימי עליו מדברים בפסיכולוגיה ההתפתחותית המוטמע בדרך כלל מהורה אל ילד, והתקווה היא כי הוא יוכל להשמיע אותו לעצמו בעתיד בעתות קשות. ברגעי טראומה ושבר, אנו מתקשים לגייס את הקולות הללו מתוכנו, וחוזרים למצב רגרסיבי קדום, בו אנו זקוקים לשמוע את הקול הזה מבחוץ.

הקול הטוב תמיד עורר דילמה קשה מאוד סביב תפיסות טיפול תיאורטיות רבות. אנחנו משאירים את הקול לפונה, רבים מאיתנו לא רוצים לתת תקווה היכן שאולי אין, סבורים כי בטיפול חשוב להשאיר את השחור שחור ולא להקל עליו כי לנו קשה למשל, ועוד סיבות עמוקות רבות. אבל כאשר מטפלים בעדים חשוב מאוד כן להשמיע את הקול הזה. קול זה יכול ודאי להישמע במסגרת טיפול, אך גם מחוצה לו. גם מאדם לרעהו, הורים לילדים, פוליטיקאים ואנשי שם, מפקדים בצבא לחיילים ואנשי רוח לחברה כולה. כל אלה עשויים לסייע בצורה רבה דרך 'הקול הטוב', לחזק ולטעת כוח באדם היחיד ובציבור.

כיצד מגייסים קול טוב כזה בעיתות קשות? דרך משמעותית לגייס את 'הקול הטוב' הינה לגייס כוחות ותקווה מהעתיד. למשל לחשוב על הישגי המלחמה שיביאו שקט רחב ויציב יותר למשך שנים ארוכות לתושבי הדרום והארץ.

עדות שהיא טראומה משותפת

במצב של מלחמה, קיימת עדות משותפת לאירועי הזוועה והטרור. אחד המושגים המובאים בספרות המקצועית בהקשר זה, הינו התרת בדידות (Undoing aloneness) (Fosha, 2021). מושג זה מתאר כיצד קיימת משמעות גדולה לסולידאריות במצב של טראומה משותפת. עם זאת, ביחסי מטפל-מטופל, מתעוררות דילמות ומורכבויות באשר לשותפות הזו אשר יש לתת עליהן את הדעת.

המטפלים נמצאים במצב שהם מצד אחד רוצים וצריכים להיות קשובים למטופלים, ומצד שני מנסים להימנע מתכני אימה שמאיימים גם עליהם. החרדה המציפה במצבים אלה את המטפלים, היא לעיתים כה קשה, עד שהיא אינה מאפשרת למטפל לבוא במגע עם רגשותיו. דבר זה עלול להשפיע על הטיפול לרעה, ולמנוע את האפשרות של המטופל לפגוש את החדרים האפלים ביותר, אותם הוא זקוק לפגוש כדי להירפא (הרמן, 1992). בנוסף לקושי להיפגש עם האימה, המטפלים חוששים לדבר גם בשל נזקים דוגמת חווית פירוק, שעלולים להיגרם להם או למטופל מעצם הנגיעה באימה (Cohen et al., 2014). על רקע זה ישנם כשלים אמפטיים מצד המטפלים, למשל חוסר נוכחות מלאה וקשובה, או ניסיון מודע או לא מודע להעביר נושא מנושאים המעלים אימה וחרדה בקרב המטפל. כשלים אלה עלולים לפגוע בטיפול וכן מובילים לרוב לירידה בערך העצמי של המטפלים (Somer et al., 2004; Tosone et al., 2012).

בולנג'ר (Boulanger, 2013), מתאר כמה סימבולי היה הדבר כאשר אחרי הוריקן קטרינה בניו אורלינס, נאלצו המטפל והמטופלים לטפס מעל הריסות בניינים על מנת להגיע לקליניקה. מצב זה סימל והדגיש את העובדה כי המטופל והמטפל התמודדו עם אותה 'בעיה' ממש. בולנג'ר מעלה את הקושי של מטפלים במצבים אלה להעניק מרחב מוגן לעיבוד חוויות קשות כשהם עצמם חשופים לאותה אימה. בנוסף, הוא מתאר את הציפייה של הציבור מהמטפלים להתעלות על עצמם ולטפל באחרים מתוקף תפקידם. עקב כך, הוא טוען, נוצר מצב של בדידות קיצונית אצל המטפלים.

אתגר נוסף שעולה במצבים של עדות משותפת לטראומה הוא טשטוש הגבולות בין מטפל למטופל. במצב של טראומה משותפת, מתמודדים שני הצדדים עם הקושי וחשופים לאימה. דבר זה, שהינו גלוי למטופל, לא קורה תדיר בזמני שגרה, בהם המטפל יכול להסתיר מצבי לחץ אישיים אליהם הוא חשוף. לאור זאת, המטופל עשוי למשל להתעניין יותר בשלומו של המטפל, והמטפל מצדו, עשוי לשתף במחשבות או תחושות אשר במצבים רגילים לא היה משתף בהם על מנת להותיר את המקום המרכזי למטופל, ועל מנת למנוע השפעות זרות על הטיפול. דבר זה מוביל לעיתים לזליגה שלילית בין החיים האישיים למקצועיים (דוגמת: גם אני מאוד פחדתי אתמול כשהייתה אזעקה). מאידך גיסא, שיתוף כזה בדיוק של המטפל את המטופל ברגשותיו עשוי אף לחזק מאד את המטופל ולהפיג את חווית הבדידות שלו, כפי שטוענות למשל הגישות הביקורתיות והפמיניסטיות לטיפול כיום (וייס, 2003). אי לכך, חשוב לבחון כל פעם מחדש את התאמת השיתוף הספציפי למטופל הספציפי. אתגר נוסף שיש למטפלים בעיתות כאלה, הוא הצורך להיות עם משפחתם ולדאוג לה. צורך זה, למול המטופלים הנזקקים לסיוע, יוצר מלכוד, ומקשה אף הוא על ההתמסרות הרגילה שיש למטפלים רבים כלפי מטופליהם (באום, 2012).

סיכום

מושג העדות לטרור אשר תואר במאמר זה, קורא להרחיב את החשיבה על מעגלי ההשפעה של הטראומה מעבר לעדים באופן בלתי אמצעי גם לעדים באמצעות המדיה, על רקע הימים הקשים והכואבים שעוברים עלינו. בתוך כך, הוא עשוי לאפשר מענה טיפולי מדויק יותר לנפגעים רבים בארץ שבהגדרות צרות יותר של חשיפה לטראומה, ייפלו בין הכיסאות. על מנת להתייחס לעדות לטרור ולהשפעות הטראומטיות שיכולות להיות לה, יש להכיר את מרכיבי החוויה הייחודית של העדים לטרור, יש לאבחן נכונה את הסדקים ולהעניק מענה ייחודי לכל אדם מול השבר שלו, הכוחות והיכולות שלו, תוך מיקוד עיקרי בחשיבה על תוצאות טובות אפשריות של המלחמה, ותוך חיפוש אחר 'הקול הטוב': להשמיע ולשמוע אותו על מנת לשרוד את הימים הקשים.

לצד ההתייחסות הפרטנית האישית, אני סבורה כי יש להתייחס במקביל ''לטיפול באומה', שהינו בבחינת טיפול לכלל, המכוון לשיקום הציבור כולו אשר חשוף לאירועים ולזוועות הקשות ואשר הוא מהווה להם עד. הטיפול באומה, יכול להיעשות רבות על ידי אנשי רוח, שיש להעניק להם לדידי ומניסיוני מקום חשוב והכרחי בתוך עולם הטיפול במצבי דחק. מקום זה עשוי להתאפשר בדרך של נאומי חיזוק לעם, ובאמצעות תוכניות חינוך שמטפלות בנקודות האכזבה העמוקות על ידי חיבור עמוק ושרשי להיסטוריה של העם, למשמעות ולתקווה שתנבע מתוך ההבנה כי אנו מצויים בתהליך ודרך ארוכה שיש לה מטרה והתקדמות, ועוד. גם בתוככי הטיפול הפסיכולוגי כדאי לשלב תהליכים כאלה שיתייחסו לאכזבה לצד מתן כוח, תכלית ותקווה אמיתית לאומית לכלל.

אסיים בקריאת 'חיזקו ואימצו' לתושבי הדרום שסובלים סבל כבד מנשוא כבר שנים, וכעת יותר מאי פעם, למשפחותיהם, לחיילים הגיבורים ולמשפחותיהם, ולכל אנשי הארץ הזאת. אסיים בדברי הגבורה והרוח של הגיבור מקיבוץ בארי חיים ילין שאמר : 'עוד נחזור לשם!' החלה מלחמה, שגרמה למחלה שבר דאבה ודימום, בעקבותיה נגלית הרבה חמלה מרגשת מכל צידיו של העם, לבסוף עוד יהיו שיקום, הלחמה והחלמה!

על הכותבת – ד"ר יעל שוראקי-אלפסי

ד"ר יעל שוראקי-אלפסי היא מרצה בתחום הטיפול באוניברסיטה העברית בירושלים, במכללת הדסה בירושלים, ועוד. היא עוסקת בפסיכותרפיה בקליניקה פרטית בירושלים ומטפלת למעלה מ-27 שנה באנשים מאוכלוסיות מגוונות. בין השאר, עבדה עם משרד הביטחון במשך 14 שנה בטיפול ישיר עם נכי צה"ל, טיפלה בשבויי צה"ל, במשפחות יתומי ואלמנות צה"ל, ובנפגעי נפש ומשפחותיהם. מזה שנים רבות שהיא עוסקת בטיפול בנפגעי הטרור. בין היתר, סייעה להקים את העמותה הראשונה בארץ לנפגעי הטרור: אבנ"ט, והייתה בתפקיד ניהולי וטיפולי בעמותה במשך יותר מעשור. בנוסף, ד"ר שוראקי-אלפסי בעלת ניסיון רב בליווי וטיפול באוכלוסיות אחרות: ליווי תהליך הרווקות והדרכת הורים, ליווי תהליכי אבל ואבדן, טראומה מינית, וכן מחקר, הוראה וטיפול בציבור החרדי לסוגיו השונים כולל החצרות הסגורות ביותר.

מקורות

הרמן, ג'. ל. (1992). טראומה והחלמה.  עם עובד

וייס, ע. (2005). העבודה הסוציאלית בראי הביקורת. חברה ורווחה, כה, 249-281

טל, ו' ופרל, ר' (2001). מצוקות נפשיות של אוכלוסייה תחת טרור. נדלה ב-5 ביוני, 2003 מ:http://www.doctors.co.il

קאליש, נ' (1994). ההתמודדות עם "התקווה". איתנים

שוראקי-אלפסי, י' (2006). חווית הנפגעים הלא נראים של הטרור – נס או אסון. (עבודת גמר לקבלת תואר "מוסמך למדעי הרוח"). האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים

Baum, N. (2012) Trap of conflicting needs: Helping professionals in the wake of a shared traumatic reality. Clinical Social Work Journal 40(1): 37-45

Boulanger, G. (2013). Fearful Symmetry: Shared trauma in New Orleans after Hurricane Katrina, Psychoanalytic Dialogues, 23:1, 31-44

Cohen, E., Roer-Strier, D., Menachem, M., Fingher-Amitai, S., & Israeli, N. (2014). "Common-Fate": Therapists benefits and perils in conducting child therapy following the shared traumatic reality of war. Clinical Social Work Journal, 43 (1), 77-88 

Foa, E. (2011). Prolonged exposure therapy: past, present, and future. Depression and Anxiety, 28(12), 1043–1047

Fosha, D. (2001). Trauma reveals the roots of resilience. Constructivism in the Human Sciences, 6(1-2), 7–15

Nader, K. (2001). Terrorism: September 11, 2001, Trauma, Grieaf, and Recovery. Retrieved 9 July, 2003, from http://www.giftfromwithin.org/html/firstaid.html

Somer, E., Buchbinder, E., Peled-Avram, M., & Ben-Yizhack, Y. (2004). The stress and coping of Israeli emergency room social workers following terrorist attacks. Qualitative Health Research, 14, 1077-1093

Tosone, C., Nuttmann-Shwartz, O. & Stephens, S. (2012). Shared trauma: When the professional is personal. Clinical Social Work Journal, 40, 231–239

Vergolias, G. L. (1997). The impact of combat and atrocity exposure on the development of combat-related PTSD and its emotional sequelae of guilt and hostility in Vietnam veterans: An empirical study. ProQuest Dissertations Publishing.