ד"ר עירית קליינר פז
התפשטות מגפת הקורונה בעולם בעת הנוכחית חוללה טלטלה גדולה בתחושת הבטחון של הפרט בעצמו ובמסגרותיו החברתיות המוכרות. הימים והשבועות הראשונים למשבר הפגישו אותנו שוב ושוב עם הקשר ההדוק המתקיים בין מצבים בהם אנו נתונים בחוסר ודאות מתמשך לבין תחושות חזקות של חרדה והיעדר חוויה של בטחון קיומי. במאמר קצר זה, ברצוני להציע כי ההבנות הפילוסופיות אודות תפקידם של ודאות ושל ספק, כשתי תופעות של התודעה האנושית, יכולות לשפוך אור גם על היבטים רגשיים ונפשיים רבים עמם אנו מתמודדים בשדה הפסיכולוגי. כל זאת, כחלק מהניסיון הטיפולי לעזור לאנשים הסובלים מחרדה הכרוכה בחוסר ודאות ולהקל על מצוקתם.
באופן יותר ספציפי, ברצוני להראות כי חלק חשוב מטיפול נפשי במצבי חרדה וחוסר ודאות כרוך בחקירה של "מודל העבודה הפנימי" של המטופל.ת (מכלול התבניות הקוגניטיביות-רגשיות שלו) ושל אופי הקשר הטיפולי. חקירה זו מתמקדת בין היתר בניסיון המתמשך להחזיר את תחושת הביטחון ולהפיג כל ספק המערער אותה. במסגרת התהליך הטיפולי, עלינו לשאול ולהתבונן כיצד המטופל.ת וכיצד המטפל.ת מתמודדים עם חוסר ודאות, מה הם מנגנוני ההגנה המופעלים במצב זה וכיצד התודעה האנושית פועלת לנוכח העדרה של ודאות מוחלטת. מעבר למנגנוני ההגנה המוכרים מהתאוריות הפסיכולוגיות, האופן שבו גישות פילוסופיות שונות מסבירות את פעולת התודעה מוסיף לשיטתי אמצעי נוסף אשר מאפשר להבין ולהתמודד עם מצבי אי ודאות – בחדר הטיפול ומחוצה לו.
כזכור, אחת מאבני היסוד של הפילוסופיה המערבית מצויה במשפט המפורסם שטבע הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט: "אני חושב משמע אני קיים". שיטתו של דקארט יוצאת מנקודת מוצא של הטלת ספק בדבר קיומם של דברים בעולם. כפי שהיה מקובל במשך דורות של חקירה פילוסופית, הוא עסוק בשאלת הידיעה הודאית - מה ניתן לדעת בודאות, ומהי נקודת המוצא שלא ניתן להטיל בה ספק?
דקארט, והפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט בצדו, טוענים ומוכיחים בהמשך כי בניסיון להגיע לידיעה ודאית לא ניתן להסתמך על מידע המגיע מהחושים ואף לא על מידע המגיע מהלוגיקה. במקום זאת, הם טוענים כי הדבר הודאי היחיד הידוע לאדם הוא המחשבה עצמה, ומכאן, שאם קיימת מחשבה - הרי שניתן להסיק בודאות שישנו מי שחושב אותה. אם כן, עבור דקארט, קאנט והפילוסופיה המסורתית, הטלת הספק היא נקודת המוצא הבסיסית לחוויית האדם בעולם, ואילו הודאות היא דבר קשה להשגה ולא מובן מאליו.
לעומת הגישה הקרטזיאנית, הנשענת על הגותו של דקארט, הזרם הפילוסופי המאוחר יותר מתחיל מנקודת מוצא אחרת (במידה רבה אולי אינטואיטיבית יותר) ויוצא בטענה שהודאות היא הבסיס לתודעה האנושית. לשיטתם של הוגים אלו, הודאות היא המצב המוכר שבו צומחת התודעה האנושית, ואילו הספק וחוסר הודאות מהווים איומים אשר מפניהם התודעה האנושית שואפת ומבקשת להימלט. טענה זו רלוונטית במיוחד בעיניי כצוהר אפשרי להבנת החוויה הנפשית האנושית, ובפרט בתקופה הנוכחית, תחת התפשטות נגיף הקורונה.
בספרו "על הודאות", הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין ניגש לסוגיה מכיוון אחר, ומתבונן על התפתחות התודעה כתהליך של רכישת שפה ושל יכולת חשיבה. לשיטתו, התודעה האנושית מתפתחת קודם כל דרך ודאויות אשר מקבלות תוקף ועוצמה כפי שהן, מתוקף היותן דבר מובן מאליו הנרכש בפרקטיקה היומיומית, ומבלי שיש צורך בחקירה נוספת או בהטלת ספק בקיומן. ויטגנשטיין רואה את התפתחות השפה כמרחב שבו צומחת התודעה, וכך טוען כי ללא שפה - אין חשיבה, וללא חשיבה - אין שפה. בהמשך לכך, הוא סבור כי כאשר ילד רוכש שפה (בין אם על ידי הוראה "הנה כסא", או על ידי יצירת קשר רגשי בין מילים ובין מצבים כמו "אתה רעב? קר לך חמודי?"), המלים והמושגים נצמדים לתופעות ולמשמעות שלהם באופן אוטומטי, דרך התרגול. באופן זה, הילד לומד באופן מידי, חווייתי ובלתי אמצעי את המשמעות של המילים "כסא", "רעב", "חמודי" או "קר לך". מכיוון שהמילים ברורות בתוך ההקשר בו הן נאמרות, המציאות מקבלת בהדרגה משמעות, תוכן, ומסגרת של מה שמכונה בבלשנות "מסמנים" (הדימוי האקוסטי או הגרפי של המילה) ו"מסומנים" (המושג, המובן של המילה). הרגשות, החפצים, הנוף, היחסים - כולם מקבלים את המילים המתאימות להם ואת פעולות השפה, באופן אשר מעניק להם משמעות.
הודאות אם כן, לפי ויטגנשטיין, היא מוחלטת – מכיוון שזה האופן בו צומחת לשיטתו התודעה. אף תינוק אינו מטיל ספק בדברי הוריו כשם שאף ילד אינו מטיל ספק כי הטיפות שיורדות מהעננים הן גשם, ולכן, האסכולה הפילוסופית עליה נמנה ויטגנשטיין טוענה נחרצות כי הבסיס לתודעה לא יכול להיות הספק - אלא חייב להיות הודאות. כל ספק וחוסר-ודאות מקבלים את המשמעות שלהם מההקשר, מתוך מסגרת של ודאות ושל הנחות יסוד שהן חלק מתשתית הקיום של התודעה האנושית. במילים אחרות, ההוגים הנמנים עם זרם זה טוענים כי הודאות היא הבסיס לתודעה, והספק הוא כעין רעידת אדמה אשר מטלטלת בסיס זה.
צ'ארלס פירס, ובעקבותיו גם ויליאם ג'יימס ולודוויג ויטגנשטיין המשתייכים לפילוסופיה הפרגמטית (אסכולה המניחה כי לפעילות המחשבתית ולתודעה האנושית ערך פרגמטי להישרדות), מניחים את התשתית לחיבור בין המושגים של ודאות וספק ובין עולם הרגש והנפש. בתוך כך, אחת מטענותיו המעניינות של פירס היא שודאות וספק אינם קשורים במציאות, במה שקורה כעת בעולם או במה שצפוי לקרות בעתיד. במקום זאת, הוא טוען כי הן ודאות והן ספק מהווים דוגמא לרגשות, כאשר הראשון נחווה בתור רגש נעים והשני נחווה בתור רגש בלתי נסבל. לשיטתו, הרגשת ודאות כרוכה ברוגע, והיא נחשקת על ידי האדם לא פחות מתחושה פיזית של שובע. הרגשת הספק וחוסר הודאות, לעומת זאת, כרוכה בכאב בלתי נסבל עבור האדם.
אז מה אם כן מבדיל בין מצב של ודאות ובין מצב של ספק? רק ההרגשה, יטענו חלק מהפילוסופים, שכן מבחינת התודעה האנושית גם הודאות וגם הספק הם למעשה אמונות בהן אנו מחזיקים לגבי העתיד, להבדיל ממצבי ידיעה מהסוג שניתן לבדוק אמפירית. אנו משיגים את הידיעה הודאית שלנו לגבי העולם ממקורות חיצוניים לנו, בעיקר ממה שאחרים אומרים לנו – ואנו בתגובה, מאמינים להם לרוב ללא היסוס. כשאמא אומרת לתינוקה "זו פרה" או "זה עץ" - הוא לא מטיל בכך ספק, אלא שותה את הידע הזה כמו את חלב אמו, והידע הופך לחלק ממי שהוא. לעומת זאת, ברגעים בהם הספק מחלחל לתוכנו, אז גם מתערערת האמונה שלנו, ומתפשט בגוף ובנפש אותו כאב מוכר של חוסר ודאות, פחד וחוסר בטחון.
מנקודת המבט של פירס, ג'יימס וויטגנשטיין, האמונה שלנו היא שמעצבת את כל השאר, בעקבותיה באים הרצונות והפעולות שלנו בעולם. ניתן ליישם זאת בקלות בעיניי גם לגבי המשבר שהביאה עמה התפשטות הקורונה. כך, אם למשל אני מאמינה שהקורונה היא "סתם שפעת", ובתור כזו היא אינה מסוכנת - אמונה זו תכתיב את רגשותיי, את מידת הפחד שאני חווה ואת התנהגותי במהלך התקופה הנוכחית. אפשר להמחיש זאת בתרגיל מחשבתי: מה ההבדל בין מצב שבו אני בטוחה שכעת השעה שלוש, ואכן זה כך, לעומת מצב בו אני בטוחה שכעת השעה שלוש, אבל בפועל השעה חמש? מבחינת תחושת הודאות שאני מרגישה – הרי שאין הבדל! האמונה שלי זהה בשני המקרים, ולכן ניתן לטעון כי תחושת הודאות אינה קשורה לא לעובדות ולא למציאות, אלא כל כולה נשענת על הרגשה ועל אמונה.
בעקבות התאוריה הרואה בודאות ובספק רגשות, פירס הציג טענה רדיקלית: הבסיס האבולוציוני להתפתחות של הגיון ושל חשיבה לוגית הוא הצורך הנפשי של האדם להימלט מן הספק. הספק מזוהה בתודעה האנושית כסכנה קיומית, ולכן מלווה ברגשות של פחד ושל חרדה. ממש בדומה לחרדה שמניעה את האדם להימלט מחיית טרף, כך גם אי-ודאות נתפסת בתודעה שלנו כסכנה קיומית, וקיים דחף חזק בטבע האנושי להפיג אותה ככל שאפשר.
כשם שהריצה המהירה או האש יכולות לשמש להגנה מפני חיות טרף, הרי שבעיני פירס, "הנשק" המרכזי להתמודדות עם תחושת אי-ודאות הוא ההיגיון! אנו מבססים את עצמנו ואת קיומנו בעולם על הגיון וידע, שהינם כעין נתונים של "המציאות". המנגנון האנושי של חשיבה ושל שימוש בהיגיון מצליח לסייע לנו בצמצום תחושת הסיכון והכאב הכרוכים במצבי חוסר ודאות - מה שבין היתר הוביל לכך שהחשיבה הרציונלית, בזכות ערכה הפרגמטי להישרדות, הלכה והפכה במהלך האבולוציה לכלי מועדף על האדם.
הדגש שהפילוסופיה הפרגמטית שמה על הצורך בודאות ועל הסבל המתלווה למצבי ספק, נטוע עמוק גם בחשיבה הפסיכואנליטית. גרעין הסבל הנוירוטי, לפי פרויד, נעוץ בחוסר היכולת של האדם לשאת אמביוולנטיות, ובתוך כך לחוות רגשות סותרים או אמונות מתנגשות. לשיטתו של פרויד, לנוכח הסתירות המתקיימות בנפש ובתודעה - מתפתחים מנגנוני ההגנה השונים, אשר תפקידם הלכה למעשה הוא ליישב עבורנו את אותן סתירות. בין אם הנפש שלנו משתמשת במנגנוני פיצול, הדחקה או דיסוציאציה, הרי שמדובר בפעולות נפשיות שנועדו "להחליק פינות חדות" של המציאות, ולאפשר לאדם להכיל אותה באמביוולנטיות מופחתת.
מצב של חוסר ודאות בצל מגיפה, כפי שיוצרת התפשטותו של נגיף הקורונה, מעורר בנו את החרדה הקיומית הבסיסית: האם אחיה או אמות? האם אדבק במחלה? האם מי מיקירי ייפגע? כיצד עליי להגן על עצמי? האם אגיע לעוני ומחסור בשל המשבר הכלכלי? אל מול חרדות מאיימות אלו, התודעה האנושית מבקשת להיאחז בנתונים ובהגיון הלקוחים מתוך המציאות. ברגעים כאלו, רבים מאיתנו מרגישים תחושת הכרח לחפש ולמצוא ודאות שניתן יהיה להיאחז בה – אמונה דתית, נתונים סטטיסטיים ומידע מדעי, אמון ביכולותיהם של המדענים והחוקרים העוסקים בתחום או התבססות על ניסיון העבר האישי או החברתי במצבים דומים. מנקודת מבטם של הפילוסופים השונים שהזכרתי, גם כלים אלו לא יוכלו לספק לנו בהכרח הוכחה חותכת שתרגיע את החרדה שלנו, אך אנו בכל זאת מרגישים צורך לחפשה. בצורה דומה, איננו יכולים לדעת בודאות כי גם מחר תזרח השמש בעולם, אך בניסיוננו להשיג ודאות כלשהי בשגרת הקיום שלנו – אנו נאחזים בניסיון העבר ומבקשים בכל כוחנו להישען עליו.
ויטגנשטיין מציע שיטה ייחודית להתמודדות עם המציאות ועם מה שהיא מעוררת בנו. הוא סבור כי כל שביכולתנו לעשות זה להביט לאמת בעיניים ולהכיר בכך שאין ברשותנו שום ידע אחר מעבר לשפה, לאופן בו היא פועלת ולאופן בו נוצרת משמעות - או במילותיו שלו: "גבולות שפתי הם גבולות עולמי". תפיסתו של ויטגנשטיין תורמת בעיניי לארגז הכלים הפסיכולוגי, בטיפול אישי או זוגי, שכן היא מהווה תזכורת חשובה לכך שהאדם הוא יצור שפתי אשר מספר סיפורים ומייחס לדברים המתרחשים בעולמו משמעויות, גם מבלי שניתן למצוא את החיבור היחיד והחד ערכי שקיים בין הסיפור שסופר לבין ה"מציאות". מנקודת מבט כזו, החיפוש האנושי אחר ודאות יציבה ומבוססת הוא שגוי מיסודו, שכן ה"אמת" היא רק עוד משחק שפה שאנשים משחקים, משחק של אמונה שאמנם משחק תפקיד חשוב ביותר ומאפשר לנו להתנהל בעולם - אך בסופו של דבר, הוא פשוט עוד סיפור.
נקודת מוצא זו סייעה לי כמטפלת בטיפולים רבים, ובמיוחד בטיפולים זוגיים בהם מתקיימות במקביל שתי השקפות על ה"אמת", שתי תפיסות של ודאות ושל ספק, ובעיקר - שתי דרכים שונות להתמודדות עם החרדה שמעורר חוסר הודאות. ההסתכלות על ודאות בתור אמונה מאפשרת בעיניי לחיות עם סתירות ועם מחלוקות, הן בין בני זוג והן בקשר הנוצר בין מטופל למטפל. אנסה להדגים באמצעות תיאור מקרה קצר, מצב שכיח של מתח זוגי אשר מחריף בשל חוסר הודאות שחווים שני בני הזוג, ובעיקר, בשל השיטות השונות שהשניים נוקטים נוכח חוסר הודאות בחייהם.
מירי ורוני נפגשים איתי בימי הקורונה. גם הם, יחד עם קומץ קטן נוסף של מטופלים, מתעקשים על טיפול פרונטלי וממשיכים להגיע לקליניקה. אני מכינה את החדר לפי התקנות החדשות - הכורסאות מורחקות, בכניסה מוצבים חומרי חיטוי ואנו מגיעים שלושתנו עטויי כפפות ומסיכות. הפגישות הופכות למעין בועה סטרילית שבה הם יכולים לחקור משבר מתמשך שחוו בעקבות קשר מחוץ לנישואין ופרידה זמנית. חוסר הודאות תוקף אותנו מכל כיוון: החשש להיפגש בנסיבות הנוכחיות, חוסר הבהירות של תקנות החירום המתפרסמות, ומה שבוער עבורם יותר מכל - חוסר הודאות לגבי האהבה ולגבי עתידם הזוגי.
מירי ורוני אינם טרודים ממגפת הקורונה, הם חרדים מעניין אחר: האם יוכלו לשקם את הזוגיות שלהם, שידעה בעברה שנים יפות של קרבה ושל אחווה? מירי חרדה שמא רוני לא יסלח לה לעולם, מתמודדת עם ספק כואב ומכרסם לגבי יכולתו לבטוח בה וטוענת כי הוא רק מעמיד פנים שהוא מוכן לקבל אותה בחזרה. גם רוני מתייסר באי ודאות אחרת, מצידו: האם היא עדיין חושבת על המאהב שלה? האם חזרה אליו רק מתוך נוחות וניסיון לשמר את המסגרת המשפחתית, או שהיא "באמת" רוצה בו כבן זוג רומנטי, כחבר לחיים?
מירי שואלת אותי באחת הפגישות: "מה את יודעת על הסטטיסטיקה, מכל הניסיון שצברת, האם אנחנו בדרך הנכונה? האם הטיפול הזה ומה שאנחנו עושים בבית בעקבותיו יוביל אותנו להרגיש שוב אהבה?". אני מזדהה עם חוסר הודאות שהיא חושפת בפניי, ובהעברה הנגדית מתחילה לחפש במוחי תיאוריות ומחקרים, כדי שאוכל לנסות להשיב לה בהגיון ובנתונים אמפיריים מה הם הצעדים הבטוחים לשיקום זוגיות.
במקביל, אני מוצאת את עצמי מהרהרת בפירס וויטגנשטיין, וממש שומעת אותם מתעקשים בראשי: "הודאות היא הרגשה! סטטיסטיקה ותיאוריה הן הנשק של התודעה שלנו להילחם בחרדה הנלווית למצבי חוסר ודאות. אין שום דרך לודאות אמיתית". בהמשך למחשבות שלי, אני משיבה למירי ורוני בכנות כי אני צריכה קצת זמן להתבשל בשאלות ששאלו, ומזמינה אותם להרהר איתי בינתיים על הפחד מהלא ידוע העיקרי – שאלת הקרבה שנשברה. רוני מספר על רגשות של חוסר בטחון, כעס ועלבון צורב, בעוד שמירי מצדה מספרת על הכעס שלה, על כך שנאלצה "בגלל" רוני לוותר על ההתרגשות שברומן. היא מודעת לחוסר ההיגיון שבכעס שלה, היא מתביישת בו, אך זהו עדיין הרגש המרכזי הבולט בחוויה שלה – שהוא "לקח לה" את הצעצוע המלהיב שנהנתה ממנו כמה חודשים. היא לא יודעת האם רגשות כועסים אלו יסתיימו אי פעם, והאם תוכל לשוב ולראותו בתור בן זוגה היחידי והאהוב.
אני פוסעת יחד איתם בשבילי האסוציאציות, ואומרת: "נראה שכרגע, מה שיש בודאות זה לא אהבה, לא שמחה, ולא ידיעה. יש אצל שניכם רגשות של כעס ועלבון, רגשות שמרחיקים מאד וחוסמים את האפשרות לשמוח, לבלות יחד, להתענג". אני משקפת את הכמיהה שמירי מבטאת בשם שניהם – תני לנו מידע, כלים הגיוניים, סטטיסטיקה, כל דבר שיאפשר לנו להיחלץ מהסיוט של אי הודאות. אני מפרשת ואומרת: "שניכם מאד סובלים כי אינכם יודעים מה צופן העתיד. אתה, רוני, לא יודע האם תרגיש אי פעם את הבטחון, האמון והמובן מאליו שזוגיות טובה אמורה להציע, ואת, מירי, לא יודעת האם תוכלי להתגבר על התסכול ממה שקרה. אבל יש דבר אחד בטוח – שלושתנו נמצאים כאן ונאבקים, מתאמצים ליצור קשר, להתבונן בצורה כנה ברגשות ובפחדים. כולנו זקוקים למעט ודאות מכיוון שהקרקע רועדת מתחת לרגלינו, אבל הודאות אינה נמצאת בעתיד, אלא ב"כאן ובעכשיו", במה שאנחנו עושים ומרגישים".
אז לפתע חוזרת לתודעתי הקורונה. המחשבה עליה מסייעת לי להמחיש את כוונתי ואני מוסיפה ואומרת: "אנחנו לובשים מסיכות, שטפנו ידיים במים וסבון לפני שהתיישבנו, חיטאתי את הכורסאות, ועל כל אלו אני נסמכת כדי להאמין שהקורונה לא תתקוף אותנו בעודנו יושבים כאן בחדר. ועדיין, זו בעיקר אמונה, אין לי שום ודאות בכך כרגע. באותה רוח, גם אתם עושים כל מה שביכולתכם - אתם מדברים בכנות ופתיחות, בוחנים את מה שקרה ביחסים שלכם לפני הבגידה, במהלכה ואחריה, וכן מנסים להיות קשובים יותר לצרכים האמיתיים של עצמכם ושל האחר, ואל כל מה שהיה חסר בחייכם לאורך השנים". באופן פרדוקסלי, דבריי מביאים את שלושתנו לרגיעה מסוימת, רגיעה שאינה נעוצה בודאות ש"יהיה בסדר" - אלא באמונה כי ניתן לשאת את חוסר הודאות.
בדברים שהבאתי כאן ניתן לראות שתי דרכים "לתקוף" את חוסר הודאות המצוי בתוך הדיאלוג הטיפולי ובחיינו. האחת היא "הדרך הלוגית", האלגוריתם ההגיוני שמכתיב את הפעולות בהן אנו נוקטים בניסיון לשפר את הסטטיסטיקה ולצמצם את חוסר הודאות. במקביל לכך, בדרך נוספת, הקשר הטיפולי כמו גם הקשר הזוגי, יכול להעניק כוח לשאת יחד את הכאב הכרוך באי ידיעה, כחלק בלתי נמנע מהחוויה האנושית. הפילוסופיה מסירה את מעטה האשליה בדבר קיומה של מציאות ודאית, ומדגישה כי הודאות היא מערכת של אמונות הנחוצות לאדם כדי לחוש בטוח. הטלטלה שמייצרת תחושת הספק הינה בגדר שיבוש רגשי שמערער את האמונה, אולם בסופו של דבר, גם היא עודנה משחק שפה נוסף. הקשר בין ודאות למציאות הוא אותו קשר כמו הקשר בין חוסר-ודאות למציאות. בימים קשים של חוסר ודאות משותף, חובק עולם, אני מוצאת נחמה ביכולת שלנו לשאת יחד עם מטופלינו ועם עמיתינו למקצוע את ההבנה שכולנו תיירים בעולם אשר לפעמים נדמה לנו כי הוא קרקע יציבה ובטוחה, ולעיתים ים סוער.
פסיכולוגית קלינית מדריכה. עוסקת בטיפול זוגי פסיכואנליטי-ההתייחסותי, מלמדת ומדריכה. מטפלת במסגרת קליניקה פרטית בתל אביב וכיום עובדת באופן מקוון.
