ד"ר מעיין בורשטיין
"...תקראי לתינוק שלך בשם שלי? סתם, בצחוק. בטח לא תתגעגעי אלינו בכלל... תהיי בבית שלך עם התינוק והילדה... גם אנחנו פה נהיה בסדר, אל תדאגי, לא נשים לב בכלל... אבל העיקר שיהיה לכם הכי בבריאות. ילדים זה הכי חשוב..."
(ע', בן 15, חניך פנימייה, לעו"ס שלו לקראת יציאתה לחופשת לידה)
במאמר זה ברצוני להתייחס לסוגיה טיפולית רב ממדית, הנוגעת למפגש שבין מטפלת למטופליה וכן בין מטפלת לעצמה, ערב יציאתה לחופשת לידה ועם חזרתה לעבודה. אתייחס לסוגייה זו במאמר דרך התבוננות במרחב טיפולי של פנימייה, בה שוהים נערים אשר קרבת הוריהם לרוב אינה מתאפשרת, ועל כן ה"הזמנה" להעברה הורית נוכחת בעוצמה גבוהה במיוחד (שפירא, 1995).
תהליך העברה בטיפול בא לידי ביטוי בהשלכת המאווים של הנערים המטופלים על הצוות המטפל מתוך הצורך שיהוו "תחליפי הורים" מיטיבים בעבורם. בהעברה הנגדית, מטפלים מוצאים לעיתים מזומנות היענות למשאלה זו והתעוררות של רגשות הוריים כלפי הנערים המתחנכים בפנימיות. זוהי קרקע פורייה במיוחד לכך, עקב ההיעדרות הפיזית של הורי הנערים וכן לאור נסיבות החיים הקשות של הנערים בפנימייה והחסכים ההוריים המשמעותיים המלווים חלק גדול מהם.
חניכי פנימיות נקראים לעיתים קרובות "הילדים שלנו" על ידי עובדי פנימיות בתחומי החינוך והטיפול. עם או בלי משים, מדובר במטבע לשון המעיד על קרבה משמעותית. מתוך אותן קרבה ותחושות "הוריות", נשאלת השאלה מה קורה כאשר מטפלת עוזבת את ה"ילדים שלה" על מנת לגדל את הילד האמיתי שלה, הילד אשר היא עתידה ללדת?
במאמר זה אנסה לגעת בחוויה, המודעת והלא מודעת, של נער השוהה בפנימייה, אשר עלול לחוות נטישה כאשר המטפלת שלו נשארת בביתה לטפל בתינוקה ועוזבת אותו "לבדו" בפנימייה. כמו כן, אנסה להבין מה היא החוויה עבור המטפלת, האם החדשה אשר עזבה את "ילדיה" האחרים מאחור, ואמורה לחזור לעבודתה ולהמשיך בקשר לאחר שנקטע.
בחברה הישראלית, על ענפיה השונים, הריון ולידה נתפסים כ"טאבו חיובי". כלומר, ילודה מהווה נושא מרכזי במיוחד בתרבויות הישראליות השונות (רילוב, 2016). "טאבו" מתייחס ל"דבר אשר אסור איסור מוחלט" (מילון ספיר, 1999). הכוונה לרוב לדבר מה הנתפס בתרבות מסוימת כנמצא מחוץ למרחב הדיבור והחקירה – קדוש, טמא, מעורר אימה ויראה. ה"טאבו החיובי", כפי שאני רוצה לנסחו, הוא נושא בלתי מעורער, אשר אסור לערער אותו ואסור לערער עליו. כלומר, נושא אשר קודם בחשיבותו לכל דבר אחר כמו עבודה, מצב כלכלי, קידום מקצועי או אקדמי.
התפיסה השלטת בחברה הישראלית, מתוך ההיסטוריה והחורבות עליהן נבנתה, היא כי נושא הילודה הינו חיובי גרידא. זאת על אף שמדובר בנושא מורכב אשר מעלה רגשות רבים, משנה תמונת מציאות ומבשר על שינוי מהותי. ככל הנראה, נושא זה רגיש במיוחד לאור ההיסטוריה העתיקה והמודרנית של החברה הישראלית, בין היתר לאור דתות המקדשות פריון וילודה. כמו כן, זכרון השואה מוביל לתודעה קולקטיבית של השמדה ורדיפות, אשר להם ציווי-נגד של הקמת דור חדש, הן בהבאתו לעולם והן התקוות אשר נתלות בו כמביא התקווה והגאולה.
אידיאל המשפחה, לפיה משפחה כוללת ילדים, הוא כמעט בלתי מעורער בחברה הישראלית. מתוך כך, הנטייה לטשטוש גבולות בין הציבורי למשפחתי נוכח אף הוא (כהן, 2020), עד כי הרוב הדמוגרפי הצעיר מורגש (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2021). כלומר, החברה בישראל, על הסקטורים השונים שבה, מאופיינת בחתך גילאים צעיר ביחס לשאר המדינות במערב, הן בממוצע ילדים יחסית גדול למשפחה והן בנוכחות משמעותית של ילדים וצעירים במרחב.
יתרה מכך, התייחסות האחר למצב המשפחתי של הפרט נוכחת אף היא ובאה לידי ביטוי בהתעניינות גלויה, ציבורית ומקובלת באשר למצבו המשפחתי של הפרט, התעניינות באשר להיותו הורה, והתייחסויות ייחודיות ואוהדות לגבי היריון. לעיתים התייחסויות אלו אף עלולות לבוא על חשבון שמירה על פרטיות האחר, באמצעות שאלות ישירות, מבטים ואף מגע לא מותאם.
במאמר זה אתייחס אל המורכבות הלא מדוברת, בזירה מורכבת המכילה מטען רגשי משמעותי בכל הקשור לקשר טיפולי, יחסי העברה או פנטזיה לגבי יחסים הוריים במסגרת מקצועית. לאחר מכן, באמצעות נקודות מבט שונות ותיאור מקרה, אנסה לבחון אפשרויות שונות להתנהלותה של עובדת סוציאלית המטפלת בילדים ונערים במסגרת השמה חוץ ביתית (פנימייה), אשר עתידה לצאת לחופשת לידה ולחזור ממנה לעבודתה בפנימייה. אתאר את המנעד העדין של התנועה הטיפולית המתרחשת בעקבות נוכחותו של היריון ופרידה עתידית במרחב הטיפולי. בהקשר זה, אגע בשאלות כמו מה ניתן לעשות, להיות, מה היא העבודה הטיפולית סביב הפרידה ומה עלול להתרחש בעת חזרת המטפלת לפנימייה בתום חופשת הלידה.
ο לתפור בובה קרועה: על פנטזיית הצלה, הרס ותיקון חלקי
ο מחשבות פסיכואנליטיקאיות על טיפול פנימייתי בילדים עם הפרעות קשות
ο התפתחות המטפל באינטראקציה מיטיבה ובאינטראקציה מגדלת
לפני שנצלול אל מעמקי הסוגיה, חשוב להבהיר כי הנאמר בדיון הנוכחי נשען על הערכה והתפעלות עמוקות מעבודתן המסורה של נשות ואנשי טיפול בתוך המסגרות הפנימייתיות. ההתייחסות לסוגיות אשר נוגעות בקונפליקט פנימי מורכב, כמו נושא הכניסה להריון והיציאה לחופשת לידה בזמן קיום קשרים טיפוליים, נוטה להיות מצומצמת. נושאים אשר מאתגרים את זהותנו הטיפולית, נוטים להיות מודחקים או מושטחים, ולכן המאמר הנוכחי מבקש לגעת בנושא מתוך ניסיון להרחיב את אפשרויות ההתבוננות בו ולהעמיק את מורכבות השיח אודותיו, מתוך עמדה בלתי שיפוטית.
תחילה, יש להתבונן על הפנטזיה הנרקמת בין מטפלים לבין נערי פנימייה אשר הנם בחזקת "הילדים שלנו", הנובעת מתוך דאגה רבה ואכפתיות כלפי מצבם של הנערים, חיבור רגשי משמעותי אליהם והתעוררות של פנטזיות הצלה (Cohen, 2017). פנטזיית הצלה מתעוררת לרוב בעקבות העברה והעברה נגדית הורית משמעותית כפי שתוארה לעיל, והיא למעשה משמרת רצון עז ואמונה ביכולתו של המטפל להציל את המטופל ממציאות חייו העגומה ולגאול אותו מנסיבות חייו אל עבר מציאות טובה יותר. מצב זה הינו כאמור, פנטזיה, ואמנם ביכולתו לספק למטפלים "דלק רגשי" לעבודתם המורכבת אך מדובר באשליה בה שרוי המטפל, והיא משפיעה גם על המטופל. בין היתר, יכול המטופל (וגם המטפל) להתפכח מהפנטזיה במצבים בהם המציאות חודרת לטיפול, ובמיוחד מציאות של הריון ויציאה לחופשת לידה אשר נוגעות להעברה ההורית אשר משמעותית במיוחד בטיפול תחת קונטקסט של פנימיות (שפירא, 1995).
יחד עם זאת, כאשר עובדת נכנסת להיריון, התמונה משתנה. קיים חיץ ברור ואף פיזי אשר עובר בין ה"ילדים" (המקצועיים) לבין הילד (הביולוגי, האמיתי). משהו במשוואה, ביחסים שבין המטופל למטפלת, משתנה. בפרט, עצם הידיעה והתכנון אודות הפרידה מובילים לשינוי בקרב המטפלת אשר מוביל בתורו לשינוי ביחסים הטיפוליים. בין היתר, כיוון שחופשת הלידה מאפשרת למטפלת התמקמות וחקירה של האימהות החדשה שלה, לצד יציאה והתרחקות זמנית מהמרחב המקצועי, חדר הטיפולים או הפנימייה. יתרה מכך, כשחוזרת המטפלת מחופשת הלידה היא עלולה להיות "מופעלת" מתחושות אשמה על נטישתה ולתפוס עצמה כמנפצת הפנטזיה ואולי אף הסיכוי של הנער לקשר הורי.
1. התעוררות רגשות מורכבים – שמחה, התרגשות ולעיתים חרדה עשויות להתעורר לקראת לידה. במאמר זה, ברצוני לטעון כי בקונטקסט הטיפולי, ובמיוחד במרחב הטיפולי של פנימיות, עלולים "להתגנב" גם רגשי אשם על עזיבת ה"ילדים" שלי ועל שינוי ואף הפרת המשוואה הקיימת. כידוע, רגשות אשם אינם מקדמים מרחב רגשי המאפשר פתיחות ושיח אלא נוהגים לצמצם מרחב זה. יתרה מכך, כאמור "הציווי החברתי" המקובל בחברה הוא של שמחה ורגשות חיוביים, ועל כן קיים קושי בעיסוק ברגשות אשם בהקשר זה (כהן- פריגל, 2015).
2. הריון כאקט מיני – היבט נוסף אשר עלול ליצור קונפליקט או תחושות אשמה ובושה מצד המטפלת מתייחס לכך שהריון הוא פרי אקט אינטימי ומיני. על כן, האפשרות להתייחס להריון באופן גלוי בטיפול עלול להוביל לחשיפה ופגיעות מצד המטפלת, בעיקר כאשר מדובר במטופלים נערים בגיל ההתבגרות, כאשר ה"מצע הסביבתי" הורמונלי ומיני למדי (Perlman, 1986).
3. רצון לשמר את הדברים כפי שהיו – מנקודת מבטה של המטפלת, עלולה להתעורר פנטזיה לפיה לאחר החזרה מחופשת הלידה, הטיפול ימשיך בדיוק מאותו המקום בו הפסקנו. אולם, זוהי למעשה פיקציה שכן הדברים לא ימשיכו מהמקום בו היו כיוון שהמטפלת תעבור שינוי, המטופל יעבור שינוי, הזמן יעבור ויקרו בו דברים נוספים.
תחילה, יש להתייחס לכך שככל הנראה הנער, המטופל, יודע ומבין כי המטפלת שלו תעזוב אותו בקרוב לחופשת לידה. ניתן לתהות אודות האופנים השונים בהם תפס זאת, האם הדבר נאמר? נרמז? האם הבטן ההריונית "סיפרה" על כך? האם חיי השיתוף בפנימייה, בהם לעיתים הגבולות בין הפנים לחוץ אינם ברורים הובילו לכך שהמידע הגיע אליו? כך או כך, מדוע נערים מטופלים עלולים להתקשות להתייחס באופן ישיר להריון ועזיבת המטפלת לחופשת לידה?
ההיריון כביכול ידוע, וכאבו של הנער כביכול ידוע, אולם לאור עומקן של שתי ההוויות הללו, וכן לאור המפגש ביניהן, נוצר מרחב צר מדעת, לא אפשרי למגע, קשה לשהות באותו תוכן קשה מנשוא. לכן, עומד כעת הנער בפני "מסתורין כפול", המתייחס לשני תחומי מסתורין הנפגשים זה עם זה – מסתורי הפצע הבסיסי של הריחוק מהבית המקורי (של הנער) והמסתורין של ההיריון. על פי Zizek (2016), מתרחש כאן מה שהוא מכנה "הידוע הלא ידוע". כלומר, השותפים בקשר הטיפולי יודעים דבר מה, ובו זמנית הם אינם יודעים אותו. אותו מסתורין לא ידוע אינו בר-דיבור או בר-ביטוי ישיר, על פי רוב משום שהוא קשה לעיכול ומרתיע. מצב זה עלול ליצור פיצול ולחסום אפיקים בקשר.
אותו "ידוע לא ידוע" עלול להוביל לקנאה, זעם, נטישה ובושה בקרב הנער. אולם, כל אותן תחושות קשות נתקלות ב"טאבו החיובי", באותו ציווי חובק-כל להאדיר ולקבל כל הנוגע לילודה והריון. יתרה מכך, המטפלת נתפסת כעת כשברירית יותר לאור מצבה הפיזיולוגי. מתוך כך, החרדה מן ההרס הפנימי לצד החרדה מהרס היחסים עם המטפלת השברירית, מובילים לכך שהחוויה הרגשית "נכלאת" בטרם תבשיל. באותו מפגש בין הנורמות המקובלות (הטאבו החיובי הנוגע להריון ולידה) לבין תחושות המטופל, מתרחשים קונפליקטים שונים.
1. הריון כאקט מיני – התנגשות תפיסות שונות בין המטפלת ה'מדונה', הדמות האימהית הא-מינית לבין אישה מינית. כל זאת תחת הקונטקסט של סערת גיל התבגרות, בו למיניות מקום נרחב אך לעיתים קרובות לא מדובר אלא בא לידי ביטוי בפעולה. האם, וכיצד, יכול הנער להכיל קונפליקט זה?
2. השוואה לבית ולהורים שאינם – אצל רבים מנערי הפנימיות קיים פצע פנימי, גם אם על פי רוב הוא אינו מדובר. זה הוא הפצע העמוק של היציאה מהבית כאחד המרכיבים הנפשיים הבסיסיים של ילדים ונוער בהשמה חוץ-ביתית. פצע זה לעיתים רבות קבור תחת מעטה של מנגנון הגנה של רציונליזציה לפיה היציאה מהבית נעשתה בהסכמה, וכן הפנימייה נועדה לקדם ולפתח אותו בהיבטים לימודיים. ייתכן והדבר נכון, אך הוא אינו סותר את העובדה כי הוא איננו עוד דייר בביתו. לעיתים, מדובר בפצע ממאיר ועמוק אשר לא ניתן כלל לפגוש בו או לדבר עליו בטיפול. זאת כיוון שהאפשרות להתבונן בו והמודעות אליו כרוכה בחרדת פירוק. על כן, הכאב הגדול נותר בחשכה, במסתור. חרדת הפירוק, או ההתמוטטות (ויניקוט, 1963) מתייחסת לפחד עמוק ומצמית, הקשור לחוויות ינקותיות מוקדמות ביותר. פחד מהתמוטטות הוא למעשה פחד מהתמוטטות אשר התרחשה בעבר, בינקות המוקדמת, לנוכח היעדרה של החזקה אימהית. הפחד הזה נותר כמנגנון הישרדותי, מעין פעמון אזהרה ואזעקה לקראת מצב בלתי נסבל המאיים על הנפש ועל שלמותה.
3. סוגייה של שייכות – ההתייחסות לבית המטופל אל מול בית המטפלת אשר לפתע נוכח בטיפול כאשר עתידה לצאת לחופשת לידה, מוביל לסוגייה של השתייכות ופנטזיה בהקשר למה שאכנה "הבית של מטה" ו"הבית של מעלה". ה"בית של מטה" מתייחס לאותו בית חלופי לבית ממנו גורש או ננטש הנער ואשר אסף אותו אליו. כלומר, בית חלופי זה הוא הפנימייה, המהווה בית שהוא כביכול תחליף לבית הנער המקורי, ממנו יצא, ולא יהיה עוד, ואולי גם לא היה מעולם. מתוך כך, הפנימייה מהווה תחליף לבית גם במובן העמוק של שייכות. עם זאת, מכיוון שהפנימייה איננה חלק מקשרי דם ומשפחה וכן כיוון שהיא במקום גיאוגרפי שונה היא לעולם תהיה "תחליף חיוור", גם אם מיטיב, שכן קשר דם ומקום קבע מהווים שני האלמנטים החזקים ביותר של השתייכות (ז'וליה קריסטבה, 2009). יתרה מכך, המטפלת ההריונית תעזוב בקרוב את עבודתה בפנימייה לצורך טיפול בילדה שלה. היא תעזוב, בהמשך לפנטזיית הבית, אל "הבית של מעלה" – ביתה שלה, בו איש אינו ננטש, ואף ילד לא מגורש ממנו. נהפוך הוא, מדובר בבית של אהבה, בחירה מלאה וקשר דם, זה הוא בית של ממש ולו מקום של קבע. בבית זה נולדים תינוקות, נאהבים, צרכיהם מסופקים והם אינם נשלחים ממנו לעולם. לנער אין חלק בבית הזה. גם כאן, הוא הילד שנשאר בחוץ. הפנטזיה על "הבית של מעלה", כלומר על בית אותנטי ומיטיב אשר מגלם את עוצמת השייכות שמשולבים בה קשר של "דם ואדמה" (קשרי משפחה ומקום מגורים קבוע ומוגדר) מלווים את כל השותפים המניעים את עולם הפנימייה – הנערים, העובדים ואף ההורים.
תחושות האשמה של המטפלת לצד החרדה מן ההרס הפנימי ומהרס היחסים של המטופל עלולים להוביל לכך שהמפגש בין המטופל למטפלת הופך מצומצם, זהיר, חד ממדי ומפוצל. האפשרות היחידה, כמוצא למערבולת הרגשות, לצד התנהגות המזדהה עם ה"טאבו החיובי", כמעין סובלימציה, היא אקטינג אאוט, הן על ידי הנער והן על ידי המטפלת (Deben-Mager, 1993).
כביטוי לאותו אקטינג אאוט, המטפלת עשויה לנסות לפצות על תחושות האשמה שלה על ידי התנהגויות חונקות, כמבקשת מן הנער קשר באופן אשר אינו מותאם ליכולותיו. למשל, פניה תכופה לנער בהצעת קשר עמו על אף ניסיונות ההימנעות שלו, ניסיונות ליצירת קשר במקומות שהם אינם חדר הטיפולים ועוד. כמו כן, חוסר יכולתו של המטופל לקבל את המטפלת בחזרה באופן מאוזן או הדרגתי עלול להוביל לכך שחזרתה תלווה בהתעלמות או התנהגות הפגנתית של חוסר אכפתיות למחוותיה ואף ביטוי של אי רצון בקשר או בטיפול.
על מנת להתמודד עם הרגשות המורכבים והפנטזיות אשר עלולים לצוף בקרב המטפלת, ניתן להתייחס לאזורים בטיפול עליהם קיימת אופציה לשליטה במידה מסוימת. כלומר, במרחב הטיפולי ניתן להתכונן לפרידה, לשינוי העתיד להתרחש, לדבר על הפחדים והפנטזיות, לשהות בבלתי ידוע ובמשתנה על גווניו המורכבים. כלומר, על מנת להגיע לעיבוד ואינטגרציה יש להזמין התמודדות עם ה"טאבו החיובי" של היריון ולידה. הדבר אינו פשוט משום שכאמור, הן הטאבו והן הקונפליקטים הפנימיים הנם על פי רוב לא מודעים, לא נגישים ואף מגנים על חרדת פירוק ופחד מפני חוסר יכולת להתמודד עם החוויה. תחושות האשמה והבושה, כדרכן, מצרות את מרחב השיח והקשר ולכן דרושה אנרגיה משמעותית על מנת להתמודד עם הסוגייה המורכבת הכוללת בתוכה מיניות, נטישה, יחסים הוריים ובית.
אותם אזורים מטושטשים במפגש הבין-אישי והתוך-אישי הם המוקד לעבודה הטיפולית. יכולתה של המטפלת להרחיב את מודעותה, תוך שהיא מוחזקת ומתמסרת לאחזקה שלה ומצליחה להתבונן על חרדותיה, רגשות האשם שלה, הפיצולים והפנטזיות. כל אלה תוך המגע שלהן עם אזורי הטשטוש של הנער כפי שנמנו- מיניות המטפלת, נטישתה, הבית של מעלה והבית של מטה. ולא די בכך. יש צורך בעבודה מדויקת ועדינה של הבנה וביצוע – על מה ניתן לדבר ולהעלות על פני השטח, ומה די בו בכך שהמטפלת תבין ותקבל.
כמו כן, יש להתייחס לקצב ולעיתוי העלאת המורכבויות, הן לפני היציאה לחופשת הלידה והן עם השיבה ממנה. טרם חופשת הלידה, כמו בכל תהליך פרידה מושכל- יש להעלות את נושא ההיריון, חופשת הלידה והפרידה מספיק זמן לפני יציאת המטפלת על מנת לאפשר עיכול, עיבוד, הבנה היכן התהליך הזה פוגש את הנער והקצבים והתכנים האפשריים. עם חזרתה מחופשת הלידה, מתן מרחב לקצב של הנער לחזרתו לקשר עם המטפלת, ללא חוויה של פיצול וניגודיות רבה מדי- למשל: מס' חודשים לא נכחה העו"ס כלל וכעת (לאור צורך שלה, רגשות אשם, רצון לפצות ועוד)- נמצאת שם בעצימות שלא מאפשרת לנער עיכול הדרגתי ואף יכולת להביע רגשות מורכבים. המפתח המשמעותי ביותר נמצא בידיה של המטפלת. הן עיבוד אמיץ ואותנטי של החוויה והמורכבות הרגשית הנלווית לה בינה לבין עצמה, ומתוך כך יכולת להתבונן, לקבל ולהכיל את תגובות המטופל לצד סבלנות רבה לקצב ולתהליכים הטיפוליים המתרחשים ביניהם.
זיו (שם בדוי), עובדת סוציאלית בפנימייה טיפולית, הינה בהריון הראשון שלה. היא עובדת בפנימייה מספר שנים, מושקעת מאוד בעבודתה. זיו פיתחה קשרים קרובים עם הנערים בהם מטפלת. כבר מאז כניסתה להיריון, ולאורכו, ניתן היה לראות כי זיו מרחיקה את נושא ההיריון ואת יציאתה המתקרבת לחופשת לידה, אותה תכננה ל-10 חודשים. על אף היותה מתוכננת מאוד בעבודתה ומסורה לנערים תוך ראיית צרכיהם בכל מה שקשור להריונה ולהכנות לקראת חופשת הלידה, זיו דחתה פעם אחר פעם את העיסוק בהצבת זמן יציאתה לחופשה, וכן בתכנון מהלכיה מול הנערים לאור זאת.
יתרה מכך, זיו לא סיפרה לנערים על הריונה, על אף שנכח בחדר, עקב התקדמות ההיריון. המבוכה גברה עליה, וכאשר דיברה על כך בהדרכתה נהגה לומר כי "יש עוד זמן", "מוקדם מדי לדבר על פרידה", "אם אדבר על פרידה כעת הם לא יבואו אלי יותר", וכן "אני הרי לא עוזבת, אני חוזרת... זה זמני". החרדה הייתה רבה, וכאשר המדריכה או המנהלת שלה ניסו בעדינות לעבוד איתה על כך, דחתה אותן זיו על ידי שימת גבול בוטה, דבר אשר לרוב לא היה אופייני לה. ניכר כי היא מבוהלת אולם היא אינה הצליחה לעשות עם בהלתה דבר ואף לא להכיר בה. לכן, זיו יצאה לחופשת הלידה מבלי לקיים שיחות פרידה או סיכום.
כעבור 10 חודשים חזרה זיו לעבודתה. השמחה שלה הייתה רבה על החזרה והיא ציפתה לקשר עם הנערים. אולם הנערים, כולם, לא הגיעו לפגישות הטיפוליות. כאשר פנתה אליהם נדחתה במנעד של קרירות, התחמקות ודחייה. זיו חשה חוסר אונים, בלבול, כאב ותסכול. היא ניסתה להרעיף על הנערים יחס, דבר אשר הוביל לנסיגה ברורה של רובם. לכן, לא היה מנוס מלפתוח את אותם אזורים כואבים ולהסתכל אחורה על התקופה שלפני צאתה לחופשת לידה באופן שיאפשר לבנות תובנות ומחשבות על בניית קשרים חדשים. לא מחודשים, חדשים. הבנייה הייתה איטית מבחינת הקצב שלה, הכמות ואיכותה שכן היה צורך לבנות מחדש נוכחות ואמון וכן לאפשר ביטחון רב יותר בקשר, הן עבור זיו, והן עבור הנערים.
לאחר שחוותה זיו בכאב את תגובות הנערים כנטישה על כך שנטשה אותם בכך שלא עשתה עמם הכנה מספקת, הצליחה זיו לעצור ולהתבונן. מקום זה היה בשל ובוגר יותר, ואף הורי באופן שונה מזה שהייתה בו. הפחד פחות ניהל אותה, והיא הייתה מסוגלת לראות תהליך שלם יותר, פחות מקוטע. לאור זאת, הצליחה זיו לערוך אבחנה בין צרכיה שלה לבין אלו של מטופליה. כמו כן, היא הצליחה אט אט להפנים את מורכבות הטאבו החיובי החברתי אשר הוביל בין היתר למניעת שיח פתוח על רגשות מורכבים הקשורים להריונה, לידתה וחופשת הלידה שלה. היא הייתה מחוברת יותר, גם באמצעות חווייתה כאם טרייה לבית של מעלה, לרגשות מטופליה. באמצעות כך, יכלה להכיל תהליך איטי והדרגתי יותר של קשר עם הנערים. היא הבינה כי הנערים לא באמת חוזרים לקשר עמה, וגם היא לא חוזרת לקשר עמם, הם למעשה מתחילים מהתחלה.
מכללת אורנים והאגף הפסיכוסוציאלי במינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער
Cohen, (2017). The “Golden Fantasy” and CountertransferenceResidential Treatment of the Abused Child. https://www.tandfonline.com/doi/abs/10.1080/00797308.1988.11822750337-350
Deben-Mager, M. 1993. “Acting out and Transference Themes Induced by Successive Pregnancies of the Analyst,” International Journal of Psycho-Analysis 74, pp. 129–139
Perlman, L. 1986. “The Analyst’s Pregnancy: Transference and Countertransference Reactions,” Modern Psychoanalysis 11, pp. 89–102
Zizek, S. (2016). Event: A philosophical through a concept. London: Penguin books
אבניאון, א. (1999). מילון ספיר, תל אביב: הד ארצי ואיתאב הוצאה לאור.
ויניקוט ד.ו. (1963) "פחד מהתמוטטות". בתוך: "עצמי אמיתי עצמי כוזב". תל אביב: עם עובד, 2009.
כהן, א. (2020). הפרקטיקה של הטפול בהורות: עקרונות, משימות ותהליכים בגישה אינטגרטיבית. בתוך כהן, א (עורכת), טיפול בהורות: גישה אינטגרטיבית לטיפול בבעיות ילדים באמצעות הוריהם. הוצאת "אח".
כהן-פריגל, י. (2015). מאנונימיות לחשיפה: השפעת חשיפת הריון המטפלת באמנות על הטיפול ועל הקשר הטיפולי. https://www.smkb.ac.il/us/college-publications/beyn-hamilim/volume9/yael-frigel/
קריסטבה, ז'. (2009). זרים לעצמנו. תל אביב: רסלינג.
רילוב, א. (2016). מה עושים עם הסמכות ההורית? הרהורים על הוֹרוּת ואי-וודאות במאה ה-21. בטיפולנט: פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל.
שפירא, י. (1995). ילדים בפנימייה טיפולית נקודת המבט ההורית והשלכותיה על עבודת העובד הסוציאלי מאת יורם שפירא. חברה ורווחה טו', עמ' .339-414
