לינה ליפשיץ רוזין
24 בפברואר 2022:
"העולם כבר לא יהיה כפי שהוא היה. קראתי את החדשות. דמעות זלגו מעיניי, ידי השמאלית כיסתה את פי כדי לעצור את הזעקה. לא חשבתי שאי פעם נגיע למצב הזה. זה נראה כאבסורד וסרט אימה בו זמנית. כאב לי על כל רסיס של חיים במדינה שמספר דורות של בני משפחתי חיו על אדמתה וקבורים בה. וכמוני רבים. אני שייכת לדור שגדל על הביטוי "העיקר שלא תהיה מלחמה". בילדותי, וגם הרבה שנים אחר כך, ביטוי זה נשמע כשייך לעבר, כמעט אמונה תפלה. אז איך זה קרה, שהוא קם לתחייה בעוצמה כזאת?!"
כך כתבתי בעמוד הפייסבוק שלי ביום פתיחת המלחמה. לא יכולתי להישאר בצד, מהשבוע הראשון למלחמה הצטרפתי לסייע כמיטב יכולתי.
במאמר זה אביא עדויות מעבודתי עם קבוצה של פסיכולוגיות אוקראיניות אשר ליוויתי והדרכתי במהלך שנת 2022 ועד לימים אלה. אנסה להעביר מעט מחוויותיהן ומהתהליכים הקבוצתיים שחווינו יחד, וכן אתמקד בהתנסות שלי, כדוגמה לחוויה של מטפלת ישראלית שעלתה מאוקראינה, בהקשר של מצב מלחמה. בתוך כך, אעמוד על תהליכי ההעברה הנגדית והאתגרים הייחודים הקשורים בעבודה טיפולית זו.
מתחילת 2022 ולמשך יותר מ-6 חודשים, הנחיתי באמצעות ה- zoom קבוצה של פסיכולוגיות אוקראיניות שעובדות שם עם נפגעי המלחמה ועם פליטים שהגיעו לאזורים מערביים של אוקראינה ולאירופה. מטפלות אשר היו חשופות בעצמן לאירועים טראומטיים של מלחמה והמשיכו לעבוד תחת אש עם אנשים שנפגעו. העבודה הקבוצתית נולדה במסגרת פרויקט סיוע התנדבותי לנפגעי המלחמה באוקראינה (I.R.I.S), שיזמו, קיימו ועדיין מקיימים מטפלים ישראלים דוברי רוסית בישראל. פרט לקבוצה המדוברת, הפרויקט כולל קו חם, קבוצות נוספות למטפלים אוקראינים, הרצאות והכשרות על טיפול בטראומה לאנשי טיפול, חינוך ורפואה באוקראינה. בשיתוף עם "מיטיב" – מרכז ישראלי לפסיכו-טראומה, ובתמיכה של קרן פדרציית ניו יורק, פתחנו שירות נוסף - טיפול פסיכולוגי קצר מועד בעבור פליטים ועולים מאוקראינה שהגיעו לישראל.
בפועל, התארגנה הקבוצה בזכות יוזמתה של אחת המשתתפות שפגשתי שנתיים קודם לכן, כאשר סייעתי בקורס הכשרת מטפלים אוקראינים בגישת טיפול ממוקד רגש (EFT). המידע על קיומה של הקבוצה עבר ברשתות חברתיות וכך המשתתפות הגיעו אליה. וכך, כל שבוע, בימי רביעי בשעה 20:30, נפגשה קבוצת נשים שהמלחמה חיברה ביניהן. הן התחברו ל-zoom ממקום הימצאן – בתיהן ברחבי אוקראינה ומקומות שהייה זמניים אליהן הגיעו כדי להתרחק ממוקדי הלחימה.
בתחילה הקבוצה הייתה פתוחה, היא מנתה כ-60 משתתפות וענתה על צורך בידע ובמודלים לעבודה טיפולית בעת חירום, ונועדה לעגן את החוויה של המשתתפות בהבנה מקצועית, לתת להן משענת שנראה היה שאבדה להן, ולהחזיר להן כמה שניתן את תחושת הרציפות (מ. להד, 2020). כעבור כחודשיים של עבודה משותפת התחילה לחלחל ההבנה שהמלחמה עומדת להיות ארוכה ואנחנו כבר לא במצב חירום אלא במצב של חשיפה מתמשכת לאירוע טראומטי. לאור הבנה זו, החלטתי ליצור קבוצה סגורה עם משתתפות קבועות על בסיס הקבוצה הפתוחה. באמצעות הגדרת הגבולות ביקשנו לייצר מרחב שקיימת בו וודאות כלשהי, שנותן הגנה ובטחון. גם כאן המטרה העיקרית שלי הייתה להוות עוגן רגשי ומקצועי עבור המשתתפות, ומטרות נוספות לטווח קצר ולטווח ארוך התבהרו תוך כדי עבודה.
היום, כמעט שנה מתחילת המלחמה, הקבוצה מונה 21 משתתפות וממשיכה להיפגש בקביעות. מזה כחודשיים היא על בסיס תשלום מינימלי סימלי. הבקשה לשלם באה מהן, סימלה עבורן את המסוגלות האישית והמקצועית שלהן, ונתנה הגדרה לקבוצה שהן שותפות פעילות בהגדרת הגבולות שלה. בנוסף, עברנו להיפגש פעם בשבועיים, במקום פעם בשבוע. בין הפגישות, הקבוצה ממשיכה לשמש כמקור תמיכה חשוב דרך התכתבות בצ'אט שאני לא שותפה לו.
דרך ההתארגנות הספונטנית של הקבוצה, המנותקת מהכללים המקובלים בעבודה עם קבוצות, ענתה על הצורך הדחוף בעזרה בתוך הכאוס של תחילת המלחמה. מציאות טראומטית, כמו למשל אסון התאומים בניו-יורק, מגפת הקורונה או במקרה זה המלחמה באוקראינה, דורשת מאתנו, המטפלים, היערכות שונה משמעותית מזו שבנסיבות רגילות. בזמנים כאלה, יש צורך "להשתחרר" מחוקים וסכמות מקובלים. במקביל, חיונית גמישות כדי להתאים את דרכי הטיפול למצב הבלתי שגרתי (Saakvitne, 2002), ונחוצה יצירתיות פורצת גבולות בכדי להמשיך בתהליכים טיפוליים באופן מיטיב (כהן וסתר-רונן, 2020). במצבים אלה קיימת לגיטימציה לחשיבה שונה, שבזמנים אחרים ייתכן והייתה מאיימת על תחושת הביטחון שלנו כמטפלים.
בדומה לאלמנטים אחרים, גם תהליך ההיכרות בקבוצה זאת התרחש באופן בלתי שגרתי. בתחילת העבודה עם הקבוצה הגדולה, כאשר רוב המסכים היו מכובים ועסקנו במתן ידע על התערבות בחירום, היכרות רגילה לא הייתה רלוונטית. עבודה בזום מאפשרת לראות שמות של משתתפים והדבר יוצר אשליה של חוסר אנונימיות. בהמשך, כאשר הקבוצה הפכה לסגורה, במשך זמן ממושך הייתי תחת הרושם שאני עובדת עם קבוצה אורגנית של מטפלות EFT, שמכירות זו את זו מהכשרות או מקבוצות הדרכה, ורק משתתפת אחת או שתיים הגיעו מגישות טיפוליות שונות. זאת, עד אשר הסתבר לי כי רק חלק מהמשתתפות הכירו זו את זו לפני המלחמה ורבות אחרות נפגשו בקבוצה בפעם הראשונה. האשליה שלי שמרה עלי ככל הנראה מפני בהלה לפגוש קבוצה לא מוכרת, למעשה לא קבוצה אלא אוסף של מטפלות שאינן קשורות זו לזו. ככל הנראה, כדי להרגיע את הבהלה צבעתי את הקבוצה בצבע טיפולי שמוכר לי ושייכתי אותה לגישה טיפולית שאני שייכת אליה.
כשערכנו לבסוף היכרות, עשינו זאת פעמיים, בתחילת העבודה של הקבוצה הסגורה, וכעבור 4-3 חודשים. הבקשה עלתה מהקבוצה עצמה ורבות מהמשתתפות דיברו על כך שרק אחרי שהתחילו להיפתח, "להפשיר" מקיפאון של אימה, לחלוק את כאבן, הן רצו לדעת מי הנשים שפותחות את ליבן ותומכות אחת בשנייה.
ο העברה והעברה נגדית בפסיכותרפיה המנוהלת בשפה זרה: פרק לקריאה
ο מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה? אחאות כאיחוי
ο טראומה עקיפה במחקר ובשדה הקליני: סקירת מאמרה של ד. ברנסון
בפגישות הראשונות ישבתי מול מסך עם 58 משבצות שחורות, מסכים כבויים, ורק מספר קטן של פנים מוארות באור עמום. זאת הייתה כאמור קבוצה פתוחה. לא ידעתי מי נמצאת, מי חזרה אחרי הפגישה הקודמת ומי הפסיקה לבוא.
עם המעבר לקבוצה הסגורה, המשבצות השחורות על המסך שלי החלו להאיר. לא לכולן היו תנאים מתאימים לפתוח מצלמה. בנוסף, כמה מהן סיפרו בהמשך, שהמסך המכובה הגן עליהן, הן יכלו לשבת ולבכות בשקט באין כוח לדבר. המרחב הווירטואלי אפשר כניסה הדרגתית לפי קצב אישי ובדיעבד הדבר התברר כנכון, מותאם ורגיש לצרכי המשתתפות, למרות שזה לא נאמר ישירות. ביחד חווינו את אירועי בוצ'ה (Boocha), אירפן (Irpen), ומריאופול (Mariupol), מקומות שבוצעו בהם פשעי מלחמה שזעזעו את כל העולם. האירועים העמיקו את תחושות הפליטות של המשתתפות שעזבו את בתיהן ואת תחושת הזרות של אלה שנשארו באוקראינה. אחת המשתתפות שחזרה לקייב, עיר מגוריה, לאחר שבמשך כחודשיים עבדה עם פליטים במערב אוקראינה אמרה: "כשאני יוצאת לרחוב אפילו הכלבים נראים לי זרים".
בהדרגה, יותר ויותר משתתפות היו מוכנות להראות את פניהן, להשמיע את קולן ולשתף בתחושותיהן. הקבוצה הפכה למקום שבו יכלו לעבד את מה שעובר עליהן, על משפחותיהן, על עמן ועל ארצן. בכל פגישה הן אמרו בדמעות מילות תודה. הצלחנו ליצור מרחב בטוח, לא שיפוטי, שבו הן יכלו להיות עצמן.
הדבר לא היה קל. חלק מהמשתתפות כאמור עזבו את אוקראינה, חלק החליטו להישאר. חלק מבני הזוג שלהן יצאו למלחמה וחלק עזבו את אוקראינה על מנת להימנע מגיוס. השיח הדיכוטומי על ההבחנה בין מי שכמוני לבין אחרים שהם אויבים או בוגדים נכנס לקבוצה כעוד דרך להתמודד עם כאב, אובדן ופחד. ביחד ניסינו להיות עם זה וגם לראות מעבר למנגנוני ההגנה.
עם הזמן הפכתי לאדם משמעותי מאד עבורן. עם ההכרה בכך התעורר בי הפחד. בהתחלה פחדתי שמישהי מהמשתתפות בקבוצה תיפגע במלחמה. אחר כך, עם שינוי דפוס הלחימה וההבנה שהמשתתפות שרויות בביטחון יחסי, פחדתי שבן זוג או בן של אחת המשתתפות ייפגע גופנית או נפשית או ייהרג. החשש שלי התממש. הבן החורג של אחת המשתתפות נהרג. בן הזוג של אחרת חזר לחופשה עם תסמינים ברורים של הפרעת דחק אקוטית: הוא היה חסר שקט, כועס, סבל מניתוק רגשי ואשמה, לא הצליח להבין איך מחליפים חיתול לתינוקת שנולדה ערב המלחמה ושהוא חיכה לה מאוד ועכשיו, נראתה לו גוף זר וצורח שלא נרגע.
שאלות שעלו מתוך כאב ופחד הופנו אלי:
"קניתי לי ערכה לעזרה ראשונה כירורגית. לינה, את חושבת שזאת תגובה נורמלית?"
"החלטתי ללמוד לירות ומצאתי לי מדריך מעולה – זה בסדר?"
וכעבור כמה שבועות:
"קניתי לי אקדח – השתגעתי?"
"האם אוכל לחזור לשמוח כמו פעם?"
"איך בכלל נוכל לחיות?"
"האם נצליח לשקם את היחסים עם בני הזוג כשיחזרו מהמלחמה?"
מתוך האימה והכאב צמחו גם רגשות אחרים: תחושת המסוגלות התעצמה, חוש ההומור חזר לסייע כמנגנון מיטיב. עם בוא הקיץ המשתתפות התחילו לבשל ריבות ולהכין חמוצים לחורף שיבוא. מסורת ארוכת שנים שלא פסחה על אף בית באוקראינה, שימשה כעוגן שמחזיר לשגרת החיים. המשתתפות שמצאו את עצמן מחוץ לגבולות של ארצן, בגרמניה, ליטא, צ'כיה ומדינות אחרות באירופה, התחילו להתמודד עם תחושת התלישות והזרות. המבט לאחור שהיה מלווה באשמה, התחיל להתחלף בהתבוננות בכאן ועכשיו, בתקווה לבנות חיים מוגנים יותר עבור ילדיהן ועבור עצמן.
עם הזמן, ההתבוננות בכאן ועכשיו התחילה לכלול גם את הכאן ועכשיו של הקבוצה ואותי: "לינה, למה את איתנו?", שאלה אחת המשתתפות לפני מספר חודשים ולכל המשתתפות היה חשוב לשמוע את התשובה. הן חששו שאני אעזוב אותן, שיימאס לי. זה הדהד את הפחד שלהן שהעולם יפנה להן עורף, ינטוש אותם, לא יתעניין יותר במלחמה, כי כל עוד מישהו שואל, מתעניין, נמצא איתן, זה נותן תחושה שהן לא לבד, שיש גם עדים, שאני עדה לטראומה אישית ולאומית שמתחוללת ושהדבר לא יישכח. ברגע אחר, כאשר במשך מספר ימים התרחש אירוע בטחוני בישראל ואלפי ישראלים שוב נאלצו להיכנס למקלטים וחדרי ביטחון, הן התחילו את הפגישה בשאלות לשלומי ושלום יקיריי והביעו דאגה. לא רק אני נעשיתי משמעותית ביותר בעבורן, גם הן הפכו למשמעותיות מאוד בעבורי ויש להן חלק לא מבוטל במי שאני כיום.
אט אט התגבשה קבוצה ייחודית. המשתתפות בה, כולן כאמור פסיכולוגיות, קיבלו אפשרות להסיר מעצמן את כובע המטפלות ולעבד את החוויה שלהן כנשים שנפגעו ממלחמה. זה היה מרחב בו יכלו להראות את האנושיות, את הפגיעות, להביא את עצמן. קשה להפריד בין האישי למקצועי, אבל גם המקצועי היה מאד אישי, על הקושי שלהן לשאת כזאת כמות של כאב ופחד, לשמור על הגבולות האישיים והמקצועיים שלהן במפגש עם תוקפנות ותוך אובדן גבולות חיצוניים. תוך כדי תנועה, הן בחנו למה הן מוכנות ולמה לא. משתתפות הקבוצה לא הרבו לדבר על המקרים, אלא על עצמן ובדרך זאת גם הנכיחו בחדר את האנשים שהן טיפלו בהן. כל פגישה הייתה מלאה בהודיה על כך שהקבוצה נותנת להן כוח להמשיך לטפל בחיילים, בנשים ונערות שעברו פגיעות קשות, באלה שישבו שבועות במצור, מסתתרים במרתפים ותעלות ביוב.
כל מפגש טיפולי מעורר אצלנו המטפלים תגובות מגוונות, על אחת כמה וכמה מפגש טיפולי בהקשר בין-תרבותי ועוד יותר, בהקשר מסעיר כמו מלחמה וטראומה.
העברה נגדית על פי הגדרתה הרחבה, מתייחסת לכלל התגובות של המטפל במפגש הטיפולי, הן בתגובה למטופל והן אלה הנובעות ממקורות פנימיים ואישיים של המטפל (Gabbard, 2001). העברה נגדית היא לרוב בלתי מודעת, יכולה לבוא לידי ביטוי בתוך החוויה הפנימית של המטפל וגם בהתנהגות. מחקרים מלמדים שגורמים תרבותיים עלולים להוות טריגרים להעברה נגדית – לעורר רגשות בלתי מודעים ולהקשות על המטפל לקבל חלקים שונים של עצמו ושל המטופל (Comas-Diaz, 1991; Gelso & Hayes, 2007). ההתוויה המקצועית היא לזהות את ההעברה הנגדית, להבין את מקורותיה האישיים ואת הטריגרים המיידיים המעוררים אותה. כאשר העברה נגדית מזוהה ומנוהלת נכון, היא הופכת להזדמנות להבין את המפגש הטיפולי עם המטופל הספציפי ולכלי שימושי להבנה והתערבות מיטיבים (Alger & Gushwa, 2021).
באופן טבעי, העבודה עם הקבוצה זימנה לי מתחילת הדרך כמות אין סופית של טריגרים שנגעו ברבדים מודעים ופחות מודעים של עולמי הפנימי, האישי והמקצועי. בנוסף, במסגרת התגייסותי לסיוע לנפגעים מהמלחמה, אני מטפלת גם באנשים שעלו מאוקראינה לארץ, והדבר מעלה טריגרים נוספים. אזכיר 3 תחומים המהווים מקורות לטריגרים שעלו עד כה במסגרת עבודתי: רקע תרבותי-היסטורי, השפה, והגירה וזהות.
התגייסתי לפרויקט כמטפלת ישראלית דוברת רוסית, שחיה בישראל יותר מ-30 שנה, ובעלת ניסיון טיפולי מעל 20 שנה, שחלק ממנו בעבודה עם מצבי טראומה. בזמן האינתיפאדה השנייה התגוררתי בירושלים, כל שנה ילדיי מתרגלים בבית הספר פינוי מהיר למרחב המוגן, ובבית אנחנו מכינים חדר בטחון לשהייה נוחה במקרה הצורך. נרתמתי מתוך סיבות הומניות-ערכיות, מתוך רצון ותחושת מסוגלות לעזור. אבל העבודה עם הקבוצה הפגישה אותי עם חלק נוסף בזהות שלי. היא העלתה זיכרונות ילדות, ריחות, צבעים, פנים של אנשים, לקחה אותי לסיפור האישי והמשפחתי שלי, לשורשים שהמלחמה איימה עליהם. הסתבר שהתגייסתי לעזור גם כדי להגן על שורשים אלה.
נולדתי באוקראינה, בעיר סומי (Sumy), דבר שזיכה אותי ב"נקודות בונוס" כבר בתחילת העבודה עם הקבוצה. העיר סומי הייתה אז תחת הפגזות והתפרסמה הודות להתנגדותה לצבא הרוסי. גרתי בעיר 18 שנים עד העלייה לישראל, גדלתי בה, הלכתי בה לגן ולבית ספר, היא הייתה הבית שלי. אם אעצום את העיניים אוכל לעלות בעיני רוחי תמונות ממנה, לשרטט מסלולי נסיעה בתחבורה הציבורית.
בו בזמן, אני דור שני לשורדי שואה. כל המשפחה המורחבת מצד אמי הוצאה להורג יחד עם מאות אלפי יהודים על ידי הנאצים על אדמת אוקראינה ובסיוע של האוקראינים. כל העיירה של אבי נמחקה. אני יודעת מה היא אנטישמיות לא מהספרים, חוויתי אותה כילדה וכנערה באוקראינה. אין ספק שהיחסים שלי עם אוקראינה רוויים סתירות וקונפליקטים שבחלקם היו רדומים.
בחודשים הראשונים של העבודה עם הקבוצה ניהלתי עם עצמי שיח פנימי מורכב, בניסיון לסגור מעגל. בחרתי באנושיות שהייתה הדרך שלי למחול. בסיום אחד המפגשים אחת המשתתפות אמרה באופן בלתי צפוי ובקול חנוק: "אני מכירה במה שהעם שלי עשה לעם שלך". היא הוסיפה: "ותראי מה קורה עכשיו, את ועוד רבים מהקולגות שלך עוזרים לנו". הרגשתי שאני מתקשה לנשום. יכולתי רק לחייך ולהגיד לה תודה. זה היה רק קול אחד של הקבוצה. לא הייתי בטוחה עד כמה המשתתפות האחרות מודעות למורכבות הזאת. אבל הקול הזה השלים עוד חתיכת פאזל בסגירת המעגל שחי בתוכי בסמוי שנים רבות.
זאת רק דוגמא אחת להתמודדות האישית שלי כמטפלת תוך כדי העבודה עם הקבוצה. ואני לא לבד בהתמודדות הזאת. מאות מטפלים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים ישראלים דוברי רוסית, התגייסו עם פרוץ המלחמה לעזור לנפגעים באוקראינה ומחוצה לה. חלק מאותם המטפלים עלו מרוסיה, חלק מבלרוס שסובלת כמו רוסיה מדיקטטורה דורסנית, אחרים מאוקראינה, ממולדובה וממקומות נוספים ברחבי ברית המועצות לשעבר. לכל אחת ואחד מאלה סיפור אישי ייחודי שעשוי להוות טריגר להעברה נגדית בהקשר תרבותי היסטורי והדבר מחייב תשומת לב, מודעות והתמודדות.
לשפה יש תפקיד מרכזי בעבודה הטיפולית כערוץ תקשורת בין אישית שדרכו מועברים מידע, מחשבות, תחושות, ורגשות. השפה מייצרת את החוויה הטיפולית הסובייקטיבית (Ogden, 2004). באמצעות השפה עוברות גם משמעויות תרבותיות ומועברים ערכים תרבותיים. כאשר למטפל ולמטופל רקע תרבותי משותף, משמעויות וערכים אלה מובנים לשני הצדדים יותר בקלות וזהו אחד היתרונות לטיפול בשפת אם (Aggarwal, 2011). אך כאשר חיים ודוברים בכמה שפות, המצב נהיה מורכב יותר. בשפות שונות באים לידי ביטוי מצבי "עצמי" שונים של המטופל והמטפל. כמו-כן, ההקשר הרגשי והבין-אישי שבו נרכשה שפת האם או השפה השנייה בא לידי ביטוי בשימוש בשפות אלה (Walsh, 2014). אצל מטפלים דו או רב-לשוניים העבודה בעברית או בשפת האם עלולה לעורר "סט שונה של תגובות רגשיות, הגנות, חששות, השלכות ועוד" (Walsh, 2014, p.60, תרגום שלי ל.ל.ר). מטפלים דוברי רוסית מתמודדים עם אתגרים אלה בעבודה היום יומית עם עולים דוברי רוסית בישראל. אבל בהקשר של המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, ההתמודדות מורכבת עוד יותר.
שפת האם שלי היא רוסית, אבל כיוון שגדלתי באוקראינה למדתי אוקראינית בבית ספר ולמרות שאיני דוברת את השפה, אני מבינה אותה. רוב תושבי אוקראינה שולטים ברוסית אבל היום מעדיפים לדבר אוקראינית כי רוסית עבור רבים מהם היא כרגע שפת האויב. התקשורת בקבוצה הייתה ברוסית מתוך התחשבות בי. חוויתי התחשבות זאת כאות להערכה כלפיי אבל זכרתי כל הזמן שהחסד הזה ניתן לי כי אינני רוסייה, אינני תושבת רוסיה ולא מייצגת אותה. הייתה לי פריווילגיה לדבר רוסית אך לא להיות מזוהה עם המחנה הנגדי. ידעתי היטב שעם תחילת המלחמה המשתתפות ניתקו קשרים עם עמיתיהם ברוסיה. יחד עם זאת, מספר משתתפות שהתקשו לבטא את עצמן ברוסית, דיברו אוקראינית. משתתפות אחרות בחרו לדבר באוקראינית בשל חיבור רגשי עמוק לנאמר או התנגדותן למלחמה. בהדרגה למדתי לפרש את הסיבה לבחירת השפה ברגע נתון, אך זה עדיין השאיר שטח אפור לפרשנויות.
כאשר חברות הקבוצה דיברו אוקראינית יכולתי להבין חלק גדול מהדברים. אך כשהייתי מתקשה להבין את הדקויות הרגשתי שהן מתרחקות ממני ואני מאבדת את הקשר. במצבים כאלה ביקשתי תרגום והמשתתפות היו מחפשות ביחד מילה מתאימה. פעם אחת הרגשתי לגמרי לא מחוברת, כאשר אחת המשתתפות סיפרה משהו, סיימה בבדיחה וכל המשתתפות צחקו. אני לא הבנתי את הבדיחה ורק חייכתי במבוכה, עד שקיבלתי הסבר ותרגום. אלה היו רגעים שהעמיקו את ההבנה שלי כמה החוויה שלהן שונה משלי, שהשפה האוקראינית מייצרת עבורן תחושת שייכות, מלכדת אותן, השפה היא בית עבורן בו אני רק אורחת. עם זאת, הדיבור שלהן באוקראינית עורר בי רגש חם בגלל המוסיקליות והרכות של השפה, גם אם הדברים שנאמרו היו קשים.
יכולתי להזדהות עם הקושי שלהן למצוא עבורי תרגום מתאים לרוסית: לא פעם, כאשר תרגמתי מעברית לרוסית, התרגום שלי היה לא מדויק ולא מובן למשתתפות. האחיזה שלי בעברית אינה מקרית, היא הבית המקצועי שלי, מקור לקומפטנטיות וכוח. כמטפלת דו לשונית לכאורה אמורה להיות לי מיומנות בעבודה בשתי שפות. אבל בגלל הקשר המלחמה ותפיסת המשתתפות את השפה הרוסית מצאתי את עצמי נזהרת, שומרת עליהן, מחפשת מילים מתאימות לסיטואציה, מתאמצת לדייק אותן, ואת עצמי.
העבודה עם נפגעי מלחמה באוקראינה, אינה מוגבלת למתן סיוע פסיכולוגי לאנשים שנמצאים מחוץ לגבולות ישראל. אנחנו מתמודדים כעת גם עם גל עלייה חדש של עולים מאוקראינה ומרוסיה. אנשים שברחו מהמלחמה, פליטים. הם מביאים איתם את המאפיינים התרבותיים שלהם לצד טראומות של מלחמה והגירה כפויה. עבור מטפלים כמוני וכמו רבים מעמיתי דוברי הרוסית שאינם ילידי הארץ, הגירה יכולה להוות מקור נוסף לקונפליקטים לא פתורים אשר עולים ביחסים הטיפוליים.
המחקר על טיפול במהגרים מצביע על כך שהיחסים הטיפוליים עשויים להתעצב על ידי חווית ההגירה של המטפל (Malbrancq Bass, 2015). במקרים בהם מטפלים מהגרים עובדים עם מטופלים שהיגרו מאותה ארץ מוצא, "זהויות תרבותיות ולשוניות משותפות של המטפל והמטופל עלולות להביא לתגובות הגנתיות ותהליכים סבוכים" (Antinucci, 2004, p. 1158, תרגום שלי. ל.ל.ר).
גם אם העבודה עם נפגעי מלחמה מחוץ לגבולות ישראל, כפי שתיארתי, יוצרת חוויה עוצמתית עבור מטפלים דוברי רוסית, נוגעת ברבדים אישיים עמוקים ומעוררת תהליכים מורכבים של העברה נגדית, היא אינה מאיימת על הזהות הישראלית שלהם. לעומת זאת, העבודה הטיפולית עם עולים בישראל יכולה להעלות אצל המטפלים, לא רק חוויות אפשריות של הבנה וקרבה אלא גם קונפליקטים ושאלות של שייכות, כגון כיצד הם נתפסים על ידי החברה בכלל ובמרחב המקצועי בפרט?
מחקר שאני עורכת, המתמקד בחוויה של מטפלים עולים מברית המועצות לשעבר אשר עובדים עם עולים כמוהם (ליפשיץ-רוזין, בדפוס), מלמד כי למטפלים אלה יש לעיתים תחושה שאפשר לכנותה "סגרגציה מקצועית". תחושה זו עולה כאשר כל המטופלים שמופנים אליהם הם עולים דוברי רוסית, וכאשר הם היחידים שמופקדים על הטיפול במטופלים אלה בתוך הארגון או השירות שבו הם עובדים. לצד תחושה חיובית של קומפטנטיות ייחודית המבוססת על הקשר תרבותי-היסטורי משותף, יש לרבים מהם תחושה של בידול והדרה שמאיימת על תחושת השייכות שלהם לישראל ולקהילייה המקצועית (ליפשיץ-רוזין, בדפוס).
בעבודה בתוך דיאדות מותאמות תרבותית (מטפל ומטופל מאותו רקע תרבותי) טמונות הזדמנויות להבנה מיוחדת וקידום תהליכים טיפוליים. יחד עם זאת, טמונות בהן סכנות שההעברה נגדית של המטפל תוביל לתהליכים לא מקדמים כמו הזדהות יתר עם המטופל, טשטוש גבולות מחד גיסא, דחייה בלתי מודעת מאידך גיסא, חלוקה ל"אנחנו" ו"הם", קוצר ראייה תרבותי ועוד (Comas-Diaz & Jacobsen, 1991).
על מנת להבטיח ניהול מוצלח של העברה נגדית ועבודה טיפולית פוריה, המטפל נדרש לתובנה, יכולת לעשות אינטגרציה למרכיבים שונים של חוויותיו, לאמפתיה, ניהול חרדה ויכולת המשגה (Gelso & Hayes, 2007) - תהליכים שקשה מאוד לעשות ללא הדרכה או עזרת עמיתים.
כדי לעזור למטפלים המעורבים בפרויקט להתמודד עם העוצמות הרגשיות ולצמצם את השחיקה, ובמקביל לבניית מערך סיוע לנפגעי מלחמה, יצרנו מעטפת תמיכה רב מעגלית שכוללת הדרכה פרטנית, הדרכה קבוצתית ומעגלי שיח עם עמיתים שמתמודדים עם דברים דומים במטרה לקבל תמיכה וליצור הד לחוויה האישית.
בהקשר זה, ההתגייסות של מטפלים ישראלים שאינם דוברי רוסית הייתה חשובה ביותר והם תרמו להרחבת הידע אודות טראומה, וכן בהדרכה פרטנית וקבוצתית. המידה המתאימה של ריחוק תרבותי ומעורבות רגשית פחותה שמרו עליהם מפני סכנת הזדהות היתר שארבה לפתחם של המטפלים דוברי הרוסית. אני אסירת תודה לעמיתי הישראלים שמהם זכיתי להדרכה על העבודה שלי עם הקבוצה. מעורבותם, וכן המעורבות של עמיתים ממעגלים מקצועיים שונים, הייתה משמעותית מעבר לידע והדרכה: היא הייתה מקור מאוד משמעותי לעידוד וחיזוק תחושת השייכות.
הכנת החומר להרצאה שעליה מבוסס מאמר זה, וכן כתיבת המאמר עצמו, היו עבורי צעד חשוב ומשמעותי בהתמודדות אישית עם הצפה, ועם מורכבות החוויה במפגש עם הקבוצה ועם עצמי, בהקשר המלחמה והטראומות שהיא מביאה איתה. גיליתי עוצמות וחוסן בלתי רגילים בקולגות שלי באוקראינה. המפגשים הקבוצתיים הפכו לאי משמעותי של יציבות, שפיות, אחדות, והיו עוגן רגשי ומנטלי ברגעים הקשים ביותר של המשתתפות. העבודה איתן כל הזמן הזכירה לי כי גם אנחנו המטפלים זקוקים לתמיכה, הבנה והחזקה. ידע קודם בו החזקתי על יחסי מטפל-מטופל עזר לי להמשיג את המורכבות ולעשות אינטגרציה לחלקים שונים של זהותי ושל החוויה שלי כמטפלת ישראלית, עולה לשעבר. העבודה עם הקבוצה ממשיכה כאמור, והתהליכים השונים בה ממשיכים להעמיק ולהתפתח.
כתיבת המאמר היא גם דרך להזמין אנשי מקצוע רבים להכיר דרך הסיפור שלי את סיפורן של מטפלות ישראליות דוברות רוסית, שותפותיי לעשייה. ברצוני גם לעורר סקרנות ולמשוך תשומת לב לאירוע ההיסטורי שיש לו השפעה עצומה על העבודה הקלינית עם מטופלים שעלו מברית המועצות לשעבר, שהמלחמה נוגעת לסיפור האישי שלהם, וגם להפנות תשומת לב לקולגות שזה נוגע לחייהם ושהתגייסו בנוסף לעזור לנפגעי המלחמה באוקראינה.
לינה ליפשיץ-רוזין היא עובדת סוציאלית קלינית (MSW) ודוקטורנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת, מטפלת EFT מוסמכת על ידי ICEEFT ומדריכה. מרצה בנושאי טיפול בהקשר רב תרבותי ופסיכולוגיית הגירה.
מאמר זה מתבסס על הרצאה שניתנה בכנס בנושא טיפול פסיכולוגי רגיש תרבות של "מכבי שרותי בריאות" שהתקיים ב-14-13 בספטמבר 2022.
כהן, א וסתר-רונן, ע. (2020). התמודדות מטפלים במציאות טראומטית משותפת עקב מגפת הקורונה. בטיפולנט, https://www.betipulnet.co.il/particles/Therapists_During_Shared_Trauma?fbclid=IwAR1utTgYkgw8bjgUfxHslEw9-Lq6evbHj1TqQP2Tp-rmx7k7Q4VtVg0X7Nc
להד, מ. (2020). על תקווה ואופטימיות במצב של אי וודאות מתמשך. מידעו"ס, בטאון עובדים סוציאליים, גיליון 92 אוחזר בתאריך 29 בנובמבר 2022 מתוך https://meidaos.socialwork.org.il/92/92/#zoom=z
ליפשיץ-רוזין, ל. (בדפוס). חווית מטפלים שעובדים בדיאדות טיפוליות עם התאמה תרבותית (שם זמני) [חיבור לשם קבלת תואר דוקטור בעבודה סוציאלית]. אוניברסיטת בן גוריון שבנגב
Aggarwal, N.K. (2011). Intersubjectivity, transference, and the cultural third. Contemporary Psychoanalysis, 47(1), 203-224
Alger, B. & Gushwa, M. (2021). Managing countertransference in therapeutic interactions with traumatized youth: Creating a pathway to making discomfort comfortable. Smith College Studies in Social Work, 91(3), 234-254
Antinucci, G. (2004). Another language, another place: to hide or be found? The International Journal of Psychoanalysis, 85(5), 1157-1173
Comaz-Diaz, L. & Jacobsen, F.M. (1991). Ethnocultural transference and countertransferene in the therapeutic dyads. American Journal of Orthopsychiatry, 61(3), 392-402
Gabbard, G. (2001). A contemporary psychoanalytic model of countertransference. Journal of Clinical Psychology, 57(8), 983-991
Gelso, C.J. & Hayes, J. (2007), Countertransference and the Therapist's Inner Experience: Perils and Possibilities. Routledge
Malbrancq-Bass, J.M. (2015), On being an immigrant psychotherapist: An exploration of the impact of the psychotherapist's experience on transference-countertransference dynamics. Doctoral Dissertation, ProQuest Number: 3664310
Ogden, T.H. (2004). The analytic third: implications for psychoanalytic theory and technique. Psychoanalytic Quarterly, 73(1), 167-195
Saakvitne, K (2002). Shared trauma: The therapist's increased vulnerability. Psychoanalytic Dialogues, 12(3), 443–449
Walsh, S.D. (2014). The Bilingual therapist and transference to language: Language use in therapy and its relationship to object relational context. Psychoanalytic Dialogues; The International Journal of Relational Perspectives, 24(1), 56-71
