רני לוי
מאמר זה נכתב כ-5 חודשים לאחר הטבח שהתרחש ביישובי עוטף עזה (The Gaza Envelop) בשבעה באוקטובר. לאחר שמחבלי חמאס פרצו את גדר הגבול, הרגו, אנסו וחטפו אזרחים וחיילים רבים, מדינת ישראל הגיבה בפלישה קרקעית לתוך שטח עזה והחלה מלחמה שאת סופה אין אנו יודעים עדיין. הסבל שנגרם לישראלים, כמו גם לפלשתינאים, מספר ההרוגים הרבים, בתוכם אזרחים, נשים וילדים ממשיך ועולה.
לאחר חשיפה לטראומה ובמצבי חירום, כמו זה שקיים בישראל לאחר הטבח, נוטה אוכלוסייה, מתוך תפיסה קיומית והישרדותית, להתאחד ולהתלכד תחת מטרות משותפת. זהו איחוד אל מול אויב משותף, המתאפיין בוויתור על צרכי הפרט לטובת צרכי הקהילה והתגייסות מאומצת למען מטרות לאומיות. החוויה האנושית במצב זה נוטה להיות קוטבית: בעדנו ונגדנו, טובים ורעים, מועילים ומפריעים, נאמנים ובוגדים. כל אחד מצדי הקוטב, בפועל מרדד את החוויה המורכבת הקיימת במציאות.
אל מול הנטייה לקוטביות, קל יותר להתאחד תחת הקוטב הנתפס על פי הנורמה החברתית כ"טוב" ו"נכון". המושג "מציאות טראומטית משותפת" (Shared Traumatic Reality; Kretsch et al., 1997) מתייחס לאיחוד זה, ומציב את המטפל והמטופל באותו צד, מאוחדים בעקבות טראומה קולקטיבית. החוויה המשותפת של המטפל והמטופל מאפשרת לתהליכים נפשיים להתרחש בטיפול בתקופת משבר אך, כפי שאראה בהמשך, גם נוטה לטשטש את הפערים וההבדלים בין המטפל למטופל, ולהקשות נפרדות ועל ראייה מורכבת יותר של המציאות.
נפרדות בין מטפל למטופליו הינה חשובה בטיפול שכן היא מאפשרת זוויות ראיה מגוונות, שינוי והרחבת נקודת המבט. בתקופות משבר, המציאות הטראומטית המשותפת מקשה על יצירת נפרדות ועל היכולת להתבונן על הדברים מנקודות מבט שונות מהנורמה, נפרדות האחד מהשנייה ורחבות יותר. באופן ספציפי וכפי שאבקש להראות במאמר הנוכחי, כאשר תפיסות מקובלות מתערערות, כפי שקורה בעת משבר ומלחמה, ישנו קושי רב יותר "לצאת" מהאחדות ולייצר נפרדות אשר תסייע למטופלים לגייס נקודות מבט שונות על תפיסותיהם.
במאמר זה אתאר טיפול בקצינת בריאות הנפש בצה"ל (קבנ"ית) בתקופת המלחמה שלאחר הטבח. ברצוני להודות למטופלת שלי, דנה (שם בדוי), אשר קראה, העירה הערות משמעותיות, ונתנה הסכמתה לפרסום המאמר. כלל פרטיה המזהים שונו והוסוו לצורך שמירה על פרטיות וחסיון טיפולי. בתיאור המקרה אציג כיצד במהלך הטיפול בדנה, תפיסה הומניסטית ערכית (תפיסה ששנינו שותפים לה בימים כתיקונם) זכתה לביקורת מצידה, מתוך אותו קושי "להתפכח" מהאחדות והקוטביות המאפיינת תקופות משבר. מטרת המאמר להציג משהו מן התהליך שעברנו יחד, כשניים החשופים למציאות טראומטית משותפת כפולה – חשופים לטראומה קולקטיבית, אך גם מסייעים לנפגעי הטראומה, היא לחיילים שבאחריותה ואני למטופליי.
הטבח אשר התרחש בשבעה באוקטובר הביא מטפלים ומטופלים רבים בארץ למצב המוגדר בספרות המקצועית כ"מציאות טראומטית משותפת". במצב זה, המטפל והמטופל נמצאים באותו אקלים חברתי ונפגעים כל אחד בדרכו מאותו אירוע. זהו מצב שבו המטפל נחשף לטראומה הן כחלק מהקהילה שנפגעה והן כמי שמסייע לנפגעי הטראומה האחרים.
המחקר בתחום התרחש לאחר מאורעות טראומטיים, כאשר נמדדו מדדים שונים במהלך טיפולי פסיכותרפיה אשר התרחשו לאחר קריסת התאומים בניו יורק (Batten and Orsillo., 2002), עם נפגעי הוריקן קטרינה (Faust et al., 2008), או בעקבות מגפת הקורונה. בישראל, המונח מציאות טראומטית משותפת נחקר לראשונה בתקופת מלחמת המפרץ (Keinan-Kon., 1988), ולאחר מכן בתקופת מלחמת לבנון השנייה וכן על תושבי גבול עזה (Nuttman-Shwartz 2022).
יש להבחין בין הדוגמאות השונות שכן פסיכותרפיה בשעת מלחמה, כמו בעקבות אירועי השבעה באוקטובר, שונה ממקרים של אסון טבע כגון הוריקן, או קורונה. בין היתר, כיוון ששעות מלחמה מלוות לרוב בתפיסות פוליטיות לגבי האירועים ומשמעותם. תפיסות אלו באות לידי ביטוי בחדר הטיפולים כעמדות שונות, לעיתים מנוגדות, אשר עלולות להקשות על מטפלים לשמר חיבור ואינטימיות, הדרושים לעבודה הטיפולית העדינה שלאחר חשיפה לטראומה קולקטיבית. כמו כן, במצב זה, של "להיות בסירה אחת עם המטופל", מטפלים עלולים למצוא עצמם בחוויה של "קונפליקט נאמנויות": מחד, הם נקראים לעזור למטופליהם אך מנגד, הם נדרשים לעזור לעצמם ולסביבתם הקרובה, חברים ובני משפחה (Tosone & Bialkin, 2003).
לפיכך, על אף האחדות המאפיינת טראומות קולקטיביות, הדבר כרוך בקשיים משמעותיים, הן עבור מטפלים והן עבור מטופליהם. ראשית, בעקבות הצורך העולה בחלוקת משאבים ועלייה בדרישה לטיפול נפשי אקוטי. בעקבות אירועי הטבח של השבעה באוקטובר, רבים מאנשי בריאות הנפש חשו שעליהם לעזור לנפגעים מהטבח, לעיתים על חשבון פניות למטופלים קבועים. קריטריון הדחיפות גבר לא פעם על הפניות למטופלים קבועים ולסטינג קבוע, שכן מטפלים חשו כי הם נדרשים יותר לנפגעי הטבח, חיילים, מפונים וכדומה, ולאו דווקא למטופליהם. קונפליקט זה עלול לייצר רגשות אשמה אצל מטפלים שנאלצו לבחור במי לטפל ובמי לא ותחושה של חוסר יכולת לסייע לכל מי שזקוק לסיוע.
במציאות טראומטית משותפת, נוצרת קרבה חדשה אשר מובילה לטשטוש הגבולות בין המטפל למטופל (Shamai, 2009). קרבה זו הינה מורכבת ולה השפעות שונות על הקשר הטיפולי ועל התהליך הטיפולי. בהיבט החיובי, שינוי זה מאפשר זווית ראייה חדשה של המטופל והמטפל האחד על השני ועל הקשר הטיפולי, אשר עשויים דווקא להרחיב ולהעשיר את הטיפול (Loewenberg, 1992; Shamai, 2003). בהיבט השלילי, מטפלים עלולים להתקשות להחזיק בעמדה טיפולית ולשמר את היחסים הטיפוליים. שכן, הטראומה הקולקטיבית תורמת לתחושה שהמציאות נכנסת לחדר הטיפול, משתלטת עליו, משבשת את יחסי ההעברה והופכת את הקשר הטיפולי ל"קשר אמיתי" (Gelso, 2002).
לדוגמא, מטפל שנתפס כחזק עלול להיתפס אחרת כאשר הוא והמטופל יוצאים יחד למרחב מוגן כשיש אזעקה. גם האנונימיות של המטפל מתערערת כאשר עליו להיות זמין לבני משפחה בעקבות אזעקות, חוסר וודאות ושינויים במסגרות הילדים. תחושת הא-סימטריות שמאפיינת את חדר הטיפולים עלולה להיפגע ואף לשבש תהליכים טיפוליים טבעיים וחשובים, כמו השלכה, העברה והעברה נגדית.
בתקופות של מלחמה ומשבר, באופן טבעי מטפלים נוטים להיות יותר מוטרדים, רגישים והגנתיים, ופחות קשובים למטופליהם, דבר אשר עלול לפגוע בתחושת האמון של מטופלים וביכולתם להיעזר (Baum, 2010). במקרים אלו נוצרת דילמה בין העצמי המקצועי לבין העצמי האישי אצל המטפל ולטשטוש הגבול בין שניהם (Baum, 2012). כמו כן, מטפלים מדווחים על קושי לשמר עמדה טיפולית אמפתית כאשר העמדה האישית שלהם נוגדת את דעתו של המטופל לגבי המצב המשברי וכן על קושי לשמר קשב טיפולי כאשר דאגתם נתונה לבני משפחתם ולעניינים אישיים (Kogan, 2004).
דנה (שם בדוי) היא מטופלת שלי ב-5 השנים האחרונות. סיבת הפנייה הראשונית של דנה לטיפול הייתה מצוקה סביב בחירת דרך מקצועית לאחר השחרור מהצבא וכן חרדה מהמעבר למרכז הארץ ממקום מגורי הוריה בצפון. היא התחילה את הטיפול לאחר תום שירותה הצבאי, סביב עזיבת התא המשפחתי והתחלה בדרך חדשה ועצמאית, והמשיכה בו כסטודנטית לפסיכולוגיה ולאחר מכן כקצינת בריאות הנפש (קב"נית) בצה"ל.
לפני תחילת המלחמה, עסקנו בטיפול בקשיים שלה סביב עבודתה התובענית בצבא ובעיבוד פרידה מקשר ארוך שבו הייתה מושקעת ואף תלתה בו תקוות גדולות לגבי עתיד משותף והקמת משפחה. באופן כללי, דנה נוטה להפגין רגישות רבה לפערים חברתיים, כגון פריפריה לעומת מרכז, אשכנזים לעומת ספרדים ופערים סוציו-אקונומיים. בהיבטים אלו, דנה חשה עצמה שונה מאחרים, כואבת וסקרנית לגבי שונות זאת. יחד עם זאת, היא אינה נוטה לעסוק בשאלות פוליטיות לגבי המצב במדינה ואינה מעלה שאלות אלו בטיפול.
מערכת היחסים בין דנה לביני ידעה עליות ומורדות, אך עם השנים וההטבה במצבה, נראה כי סומכת עלי ומרגישה בטוחה במערכת היחסים הטיפולית. אני מחבב אותה ושמח לעבוד עמה, גם אם לעיתים העבודה הטיפולית המשותפת קשה ותובענית. מרבית הקושי ביננו נובע מביקורת ותובענות של דנה כלפיי, ונטייה לראיית עולם דיכוטומית אשר ממקמת אותי נגדה. פעמים רבות אני חש קושי אל מול הביקורת והופך למתגונן. כמו כן, כחלק מתהליכי ההעברה הנגדית, מצאתי עצמי פעמים רבות ביקורתי כלפי הנטייה שלה לראייה דיכוטומית וכוללנית. חלק ניכר מהעבודה הטיפולית נוגע ליכולתה להתבונן בפיצולים והחלוקות שעושה והשפעתן עליה, וניכר כי עבודה זו הביאה לשינויים חיוביים בתפיסת עולמה.
בתקופה הטיפול שאתאר במאמר זה, לאחר אירועי השבעה באוקטובר, הקשר עם דנה הפך לסבוך ותובעני שכן גם היא, בהיותה קב"נית, נחשפה הן לאירועים הקשים שקרו בפרוץ המלחמה והן לאירועים שקרו לחייליה בעקבות המצב. בהתאם, במהלך הטיפול נדרשתי לסייע לה סביב הקושי שלה, כמי שהיא חלק מהקהילה שעברה את האירוע הקשה וכן לסייע לה להתמודד עם עבודתה הטיפולית, כמסייעת לחיילים שעברו ועוברים אירועים מורכבים הקשורים למלחמה.
בין דנה לביני ממשקים רבים: שנינו חווינו חשיפה כפולה, שנינו חששנו ליקירינו, שנינו נחרדנו בעקבות הטבח הנורא, שנינו סייענו כמטפלים לאחרים. יחד עם זאת, קיימים הבדלים רבים וחשובים ביננו. אני מבוגר ממנה בשנים רבות, בעל ניסיון טיפולי רב, עבודתי הטיפולית אינה קשורה למוסד כלשהו אלא מתקיימת בקליניקה פרטית. אמנם גם אני שירתי כקב"ן, אך מילאתי תפקיד זה כאיש מילואים ולא באופן קבוע.
התפקיד של קצין בריאות נפשית בצה"ל מוגדר כ"...ייעוץ והדרכה לסגלי פיקוד, רפואה ורווחה בקשר לאיתור, מניעה ואף התמודדות פעילה עם פרטים וקבוצות שמגלים קשיי הסתגלות; מיון והערכה של חיילים מתקשים על מנת להביא להשמה נכונה בתפקיד וביחידה, ייעוץ והדרכה בהתערבויות במצבי משבר יחידתיים עקב אירועים קיצוניים כגון פיגועים, תאונות והתאבדויות. במישור של מניעה שניונית פועל הקב"ן מול החייל המתקשה עצמו. איתורם המוקדם של חיילים אלה, וליווי פעיל שלהם, בין אם באמצעות מתן הדרכה למפקד, ובין אם על-ידי טיפול ישיר מול הקב"ן, מאפשרים זיהוי מוקדם של חיילים במצוקה או בסיכון, העלאת מודעותם ומיומנותם של המפקדים לזהות ולטפל במצוקת החייל, ומיצוי מיטבי של פוטנציאל ההתמודדות של החייל ללא תיוג של חולי נפשי" (בלייך, 1990).
עבודתה של דנה כקצינת בריאות הנפש תואמת הגדרה זאת. במסגרת חודשי המלחמה היא עסקה בהדרכת מפקדים, בדיקת חיילים שהופנו אליה לצורך הערכה וכן ביקורים בבסיסים בקו האש לצורך ביקורת ומתן ייעוץ למפקדים וחיילים. את כל אלה עשתה בהצלחה ובמקצועיות רבה תוך סיכון עצמי והתמסרות רבה לחיילים ולמטופלים תחת השגחתה. בתיאור הטיפול בדנה, אתייחס לתקופת זמן של כ-4 חודשים, תקופה ראשונה בהתמודדות עם טראומה קולקטיבית. חילקתי תקופה זו ל-3 חלקים: הלם (ניתוק), קריסה ותחילת השיקום.
הטבח והימים שבאו אחריו הכו את אזרחי ישראל בהלם וחרדה. ברמה האישית, דאגתי מאד למטופלים שלי, אך לקח לי זמן להתפנות ולבדוק מה שלומם. התחלתי באלו שנראה היה לי שנמצאים בסכנה רבה יותר. אחת מהן הייתה דנה, שמשרתת בצבא. יומיים לאחר הטבח, בעקבות מסרון ששלחתי שבו שאלתי לשלומה, דנה שלחה לי תמונה שלה על רקע השער של אחד הקיבוצים שנפגעו במערכה וספגו אבדות רבות וקשות באותו יום נורא. היא במדים, נעליים אדומות, קסדה, נשק ועל פניה חיוך שנועד למצלמה, חיוך שמאחוריו ניתן לראות בהלה והלם. כעבור זמן, כאשר הביטה בתמונה זאת, יכלה לחוש את הניתוק שבו הייתה באותו זמן, אך גם להבינו, על רקע המצב הקשה שבו הייתה.
דנה השאירה לי הודעה קולית: "אל תדאג, אנחנו בסדר, אנחנו מלווים את הכוחות ופועלים במרץ לאיתור נפגעי הלם, הכוחות ערוכים לכל תרחיש, לא קל לראות את מה שהולך כאן, אבל כולנו חזקים". היא נשמעה לי כמו מפקד חי"ר, ועליי להזכיר לעצמי כי מדובר בקב"נית צעירה, ש"מדברת את הנרטיב" של הצבא שהיא מייצגת. ללא ביטוי אישי, נשמעה לי דנה מנותקת מעולמה הרגשי ומחוברת לפעולה, עסוקה במה שהתפקיד דורש. השבתי לה שאני כאן למקרה שתצטרך אותי וחש דאגה כלפיה על רקע המראות הקשים והסיפורים ששמעה.
דנה השתדלה להגיע לפגישות למרות שלעיתים נאלצה לבטל או להזיז את זמן הפגישה, עקב אילוצי התפקיד. בפגישות, היא המשיכה לדבר באופן די מנותק כאשר סיפרה על המתרחש בצבא ועל עבודתה. היא אינה עסוקה בחייה האישיים, מעדיפה לא לחשוב עליהם. "כל מה שהיה קודם נמחק", היא אומרת. בתקופה זו, היא מלווה את התארגנות החטיבה שהיא אחראית עליה, מעבירה תדרוכים למפקדים ומרעננת את נהלי המלחמה הקשורים בתפקידה. היא מתפקדת באופן מצוין ואני מוצא עצמי מלא הערכה אליה, ליכולותיה ולמקצועיותה.
באחת הפגישות הראשונות אחרי השבעה באוקטובר, היא מספרת לי על קצין מהיחידה שעליה היא אחראית שנפגע ממוקש. היא מספר תוך כדי פרצי צחוק: "הוא עף לשמים ונחת, לא ברור איך הוא עדיין חי? פגשתי אותו בשיקום, הוא יצא מזה, אולי פחות עין או יד, אבל בסה"כ בסדר, החיילים האלה גיבורים, הוא התפוצץ והם המשיכו לרוץ קדימה להסתער". בתיאורה, היא מנותקת, ואני נחרד מהתיאור הגרפי, לא מבין אם היא חשה הערצה כלפי החיילים, או בהלה. אי אפשר לדבר על הכאב, או על הדאגה, היא סוערת מאד, מזדהה עם החיילים המסתערים.
אני מתקשה מאד אל מול תגובתה המנותקת, אך שם לב כי שאר מטופלי מגיבים גם הם בתגובה אשר נעה בין ניתוק להצפה. מטופלים מסוימים חשו חרדה מציפה והביאו אותה לקליניקה, אחרים דיברו על המאורעות ואיך הם נוגעים בהם ומיהרו לחזור ולדבר על עצמם. הניתוק של דנה היה חריג בכך שאימצה שפה וסגנון שאמנם לא היו זרים לה, אך נראה כי עכשיו היוו את כל כולה. באותה תקופה נעתי גם אני בין ניתוק להצפה. הייתי, כמו רבים אחרים, צמוד לחדשות, חרד לשלום משפחתי וחבריי, עסוק בניסיון ראשוני לעכל את שהתרחש ולהחזיק את מטופליי. לצד זאת, הרגשתי לפרקים מנותק, מסוגר ומרוחק מהאירועים.
תגובתה המרוחקת מובנת, אך מבלבלת, מדאיגה ומעוררת בקרבי ביקורת כלפי מה שאני חש כאדישות שלה וחוסר מעורבות, אך למעשה הייתה הגנה מאסיבית מהתמוטטות ממנה פחדה. בין השורות, דנה מספרת על שדות החסות באזור בארי וריח הגופות והעשן ומעלה שאלה רטורית, האם בכל פעם שתראה חסות, תרגיש גם את ריח הגופות? היא בעלת ניסיון בתגובות קרב וחרדה מהשפעות החשיפה שלה עצמה לטראומה.
ההגנות של דנה, אשר הורגשו גם אצלי: הכחשה, ניתוק, הימנעות והרס עצמי (הבא לידי ביטוי בקושי שלה לשמור על עצמה והזנחה פיזית), הן ההגנות הראשונות ששומרות על אדם הנחשף לאירועים המעלים את חרדת המוות שלו על עצמו ועל סביבתו (Greenberg et al., 2000). ביחסים המורכבים שבין מטפל למטופל, משברים בחייהם האישיים של מטפלים עלולים לעורר תחושות כגון חרדה קיומית, אי-וודאות, דאגה לשלום האנשים הקרובים אליהם, תחושת חוסר פניות ומתח אשר מאיימות להציף ולשתק את יכולת ההכלה שלהם. מתוך כך עולה גם חרדה לגבי היכולת לטפל במטופליהם בזמן משברים (Somer et el., 2004).
מעבר להגנות ולחוויית הניתוק שהביאה עמה דנה למפגשים, נראה היה גם כי דנה סבלה מרמה כזו או אחרת של טראומטיזציה משנית (Vicarious Traumatization) כתוצאה מחשיפה לעדויות חיילים משדה הקרב, וכן מחווייתה האישית כתושבת במדינה שנחשפה לטראומה הקולקטיבית של השבעה באוקטובר. עם התקדמות הטיפול, רגשות של חרדה החלו לעלות. דנה שיתפה כיצד סיפורי החיילים נשארו איתה וזיעזו אותה, וכיצד הזדהתה עם תחושות ורגשות שתיארו החיילים בפגישות איתה. החשיפה הכפולה (לאירוע הטראומטי ולסיפורים על האירוע הטראומטי) יוצרת סיכון רב יותר לטראומטיזציה משנית אצל מטפלים שכן הם מגיעים למפגש עם המטופל הטראומטי כשהם מוחלשים, רגישים, חשופים ושחוקים עקב חשיפתם שלהם לאירוע טראומטי הכללי Saakvitne, 2002).
אחד הדברים המשמעותיים ביותר בכל הקשור ליכולת להתמודד עם טראומטיזציה משנית הוא הבסיס היציב שאליו יכול המטפל לחזור בתוך עצמו, בסיס שבא לידי ביטוי בייצוגים הפנימיים הטובים והבטוחים שבו. ד"ר אלינער פרדס כתבה על כך:
"מקורות של בטחון (פנימיים וחיצוניים) מאפשרים למעניק הסיוע לפנות משאבים ולשמור לאורך זמן על מוטיבציה ומשמעות, גם כשהוא לא מקבל בהכרח פידבק ממקבל הסיוע או עדות ל"תוצאות" בשטח. ממצאים אלה עולים בקנה אחד עם מחקרים עדכניים המצביעים על הרגשות החיוביים המתלווים לחמלה, ועל התרומה של חווית החמלה למניעת שחיקה" (פרדס, 2024).
לאחר חשיפה לטראומה קולקטיבית, כולם מתקשים לחזור אל הבסיס הבטוח, הפנימי והחיצוני. קושי זה משפיע על יכולת התפקוד ועל היכולת להפגין מורכבות, לראות את האחר ששייך לצד השני. זאת, עקב הצמצום ביכולת החוויה והיצמדות לצד אחד קיצוני שלה בעוד הצד האחר נחווה כמאיים. כמו כן, מצבים של "מציאות טראומטית משותפת" הם מצבים הישרדותיים, כך שראיית האחר וחשיבה מורכבת ורחבה הן פעולות מסוכנות בעלות פוטנציאל לפגיעה בביטחון האישי והלאומי (Saakvitne, 2002).
באותה תקופה בטיפול, הניתוק הרגשי והקושי הנפשי איתו התמודדתי הביא לכך שאבדוק עם עצמי האם אני אכן יכול להמשיך ולטפל בדנה. לאור הניתוק שחשתי בתוכי וחוסר הפניות אליה ולאור הניתוק שחשה היא, עלו אצלי שאלות מקבילות, לגבי יכולתה לעבוד עם מטופליה. היא עסקה בהכנת החיילים לפעולה קרקעית, העבירה הרצאות למפקדים ובדקה כשירות של חיילים. האם היא יכולה במצבה להחליט על היכולת של חיילים לשרת בתפקידם? האם ההזדהות שלה עם המערכת הצבאית אינה מקשה עליה לראות מצוקה של חייל?
באותה תקופה לא היה ברור אם ישראל תיכנס לפעולה קרקעית בעזה ואני מצאתי את עצמי מנסה להיעזר בדנה, אשר נמצאת בצבא, ומנסה לדלות ממנה מידע אודות תוכניות הצבא להמשך. נוצר היפוך תפקידים (Gelso, 2002) שבו אני חיפשתי אצלה מידע שירגיע את אי הוודאות והחרדה שלי.
ο מיקרו-אגרסיה והמטפל כאובייקט מיקרו-טראומטי
ο עם אילו מצבי משבר עשויים אנשי טיפול להתמודד בעבודתם?
ο טיפול בנפגעי אונס הומוסקסואלים: מבט מתוך הקליניקה
יחד עם תחילת הפעילות הקרקעית של צה"ל בעזה השתנה גם מצבה הנפשי של דנה. הסיפורים הקשים משדה הקרב יחד עם החרדות של חייליה, יחד עם הלחץ הרב המוטל עליה הובילו למספר התפרצויות זעם: "התפרצתי על אחד המפקדים.. אידיוט! הוא שאל אותי למה החיילים שלי לא מקבלים מענה? החיילים שלי מקבלים את המענה הכי טוב שיש! איך הוא מעז? חברה שלי, שעובדת איתי לקחה אותי הצידה שאירגע, חצופים!"
גם עליי דנה התפרצה בכעס. לאחר אמירה קשה שלה לגבי האנשים החיים בעזה, אני מנסה לומר משהו על זכותם לחיות גם כן. היא נעלבת ממני, חווה אותי כלא אמפתי אליה, רואה בה לא הומנית כשבעצם היא פשוט מיואשת: "אתם הגברים השמאלנים, מה אתם מבינים בכלל? יצאת פעם מהחדר הזה? אתה יודע מה הולך בחוץ? אנשים מתים, לא יכולה יותר ואתה לא מבין כלום". אני מתקשה להיות אמפתי אליה כאשר היא מתפרצת עליי וחווה אותי מנותק ממנה ומרוחק.
בתקופה של משבר משותף, היכולת האמפתית מתערערת (Faust et al., 2008), ואנו מוצאים עצמנו "צועדים בין הטיפות", נמנעים מלגעת במקומות רגישים או מורכבים. בין היתר, נראה כי הקושי שלי להיות אמפתי אליה נובע בחלקו מאמירותיה הפוליטיות. אמנם, איני בטוח באם מדובר בעמדה או באמירה הנובעת מהקושי שחשה, אך כך או כך, הדבר אינו מקרב אותי אליה, אלא דווקא מרחיק. העיוורון לכאב העזתים שאינם מעורבים בטרור היה בלתי נסבל עבורי. היא הרגישה שאני לא איתה ושינתה נושא. שנינו נמנענו מלהיכנס לוויכוח פוליטי חסר טעם והתמקדנו בלנסות לעזור לה ככל האפשר.
מקום נוסף שנמנענו מלעסוק בו הוא יחסה כלפי חיילים שהראו סימנים שאינם יכולים לשרת במלחמה. דנה הציגה הבנה למצבם, אך ניסיון רב לעזור להם להישאר במערכת הצבאית, בעוד אני חשבתי כי מקומם מחוץ לצבא. אם בתחילת המלחמה ראתה בהם רכרוכיים והתקשתה לחוש אמפתיה כלפיהם, אזי ככל שהזמן חלף וככל שנחשפה יותר לקשיים שלה, כך יכלה להרגיש יותר אמפתיה כלפיהם, אך עדיין לא יכלה לשחררם, עקב תקנות הצבא.
הרציונל שעמד מאחורי תפיסתה, כפי שהסבירה לי, היה כי חשוב להמשיך בשגרה ולחזור לתפקוד, תוך בדיקה מתמדת של מצב המסוכנות שלהם. הבנתי לליבה שכן אני מכיר את המערכת הצבאית. במשך מספר שנים שירתי כקב"ן במילואים וקיבלתי ביקורת רבה על כך שאני ממליץ על שחרור של יותר מדי חיילים. אני משער (או מקווה) לעצמי שגם היא הייתה נוהגת כך אם לא הייתה חלק מהמערכת הצבאית בתקופה זו, אלא חיילת במילואים.
בתקופה זאת דנה החלה לבטא חרדות רודפניות, הבאות לידי ביטוי בעיקר באמצעות חלומות: היא חולמת שהיא מותקפת על ידי מחבלים אשר מסתערים על הבית שלה. בחלום היא נלחמת עד הכדור האחרון ומתעוררת; בחלום אחר מופיעה מפלצת שחורה ומסתובבת בבית כאילו הייתה שותפה שלה לדירה. באופן מקביל, גם אני באותה תקופה חולם על כך שאני בגג בניין ומלמטה מחבלים מסתובבים ואני יורה בהם עד שהם מגלים אותי ואז אני מתעורר בפחד; בחלום אחר אני כותב לעצמי ראשי פרקים למאמר על יחסי חוטף-נחטף, המאמר שאני רוצה לכתוב מסקרן אותי ואני רוצה לדבר עם חטופים, אבל לא מצליח. להלן אחת ההודעות המייצגות תקופה זו, בה היא מתארת את מצבה:
"עדיין מתעוררת בלילה ולא ישנה. קשה לי עם זה שלא יהיה כמו לפני המלחמה. ושלא יהיה לי מקום לעצמי כי המלחמה לוקחת לי את המקום הזה".
במהלך הפגישות עם דנה, נדדו מחשבותיי פעמים רבות לדאגות הקשורות במשפחתי. כמוני, מטפלים רבים חשו בתחילת המלחמה הזדהות רבה מדי עם מטופליהם, חוסר פניות, אשמה ותסכול מהמצב. כפי שכתבה המטפלת שירי רז בטור לעיתון:
"ההזדהות שלי עם חרדותיהם של מטופליי גרמה לכך שכמעט איבדתי שתי מטופלות יקרות לליבי. אחת מהן היא אם צעירה לילדות, שביקשה את עזרתי בהתמודדות עם החרדה שלא תוכל להגן עליהן; עזרה שלקח לי זמן רב לתת לה. השנייה היא בחורה מיוחדת ורגישה, שחוותה חרדות גדולות מן האזעקות ומתקפות הטילים הרבות; לה יכולתי בשבועות הראשונים להציע רק תיקוף ואישור לחרדה, שחשתי גם אני, בלי כלים ממשיים להתגברות עליה.
הודות למערכות היחסים הארוכות והעמוקות בין המטופלות וביני, והכרה אותנטית וכנה בהשפעת הטראומה המשותפת עליי כאדם, הקשר הטיפולי שרד גם לנוכח התסכול הרב, הממושך והמוצדק ששתיהן חוו בגללי.
אך, היו גם מקרים בהם הקשר בין המטופלים וביני לא שרד. זמן קצר לאחר 7 באוקטובר נאלצתי להיפרד ממטופל אהוב אשר חש בפגיעותי ובחוסר יכולתי להוות עבורו סלע איתן בזמן בו הוא היה זקוק לי יותר מכל. הוא ביקש להפסיק את הפגישות" (רז, 2024).
גם אני מצאתי עצמי חסר כלים להרגיע את מטופליי כאשר הייתי שרוי בחרדה בעצמי. עם מטופלת אחרת מצאתי עצמי, מתוך קושי להתמודד עם חרדתה שהייתה גם חרדתי, מבטיח לה כי "יותר לא ינחתו טילים במרכז הארץ, שכן החמאס איבד את יכולתו לירות לעבר ישראל. את מפחדת בלי סיבה". עוד באותו ערב נחתו טילים במרכז. מהמטופלת קיבלתי הודעה: "מי מפחדת בלי סיבה?".
פלישת מחבלי החמאס למדינת ישראל והעובדה כי הם נכנסו ליישובים אזרחיים בעומק המדינה העלתה חרדות אצל אזרחים רבים. כמתנדב, עזרתי למספר אנשים שחשו מאוימים גם במקומות בטוחים במרכז הארץ. משפחות שעזבו את הארץ באותה תקופה לצד הביקוש הרב לכלי נשק להגנה עצמית מצביעות על הבהלה שאחזה באזרחים. ההכרות שלי עם חרדותיי עזרה לי להבין אותה יותר, להרגיע אותה ולחוש כי למעשה, לא היה הבדל גדול בין החרדה שלה לבין לזאת שלי.
דנה סיפרה כי ישנה עם הנשק ליד המיטה, גם כאשר היא בבית. הזמינות של הרובה שלה מרגיעה אותה, היא נמצאת במצב של דריכות גבוהה גם כאשר אין סכנה. הגבולות בין הבית לאזור הלחימה, בין המוכר והבטוח למסוכן והלא ידוע מטושטשים והנפש והגוף נמצאים בדריכות, עד כי החרדות של דנה החלו לקבל גוונים פסיכוסומטיים. דנה חוששת שהלחץ שבו נמצאת יגרום לה למחלה פיזית, היא נבדקת לגבי תסמינים שונים כמו כאבי בטן וכאבי ראש, היא חרדה לבריאותה ומפחדת כי המלחמה מחלה אותה. כל הבדיקות יוצאות תקינות, ונראה כי כפי שהנשק מרגיע אותה, כך גם הבדיקות הרפואיות מצליחות להרגיע מעט את חרדותיה.
באותה תקופה דנה שלחה לי תמונה שלה עם חיילים מהחטיבה שלה. היא מספרת עליהם בפגישות: רק איתם היא מרגישה בטוחה, אלה החיילים המובחרים והחזקים ביותר, הם מכבדים אותה והיא אחת משלהם. בתמונה היא מוקפת חיילים באפודי קרב, הם מחבקים אותה והיא מחבקת אותם. היא מרגישה "כמו גבר", החיילים שנפלטים מהמערך הלוחם עקב מצוקה נפשית נתפשים בעיניה כחלשים, כל ביטוי לעדינות שלהם מקשה עליה שכן מהדהד את החולשה שלה שהיא אינה יכולה לשאת. היא נעה בין חרדה רודפנית, חרדה פן תהיה חלשה כמו החיילים ותיפגע על ידי הסביבה או על ידי תכנים הקשורים לטראומות ששמעה מהחיילים, לתחושת ביטחון הנשענת בעיקר על הכחשת החלקים הפגיעים שבה. נדמה כי השריון הגברי מגן על החלקים השבריריים שבה.
לצד ההגנות החזקות שלה, דנה עוברת תהליך התפכחות למצוקתה הנפשית. היא מיואשת, בטוחה שהמלחמה לא תיגמר ושאין מוצא למצבה. היא ממשיכה לתפקד בצורה טובה מאד, אך חווה את עצמה עצובה וחסרת כוחות. נראה כי מצב זה של "מציאות טראומטית משותפת" יוצר גם אצלי תהליכים נפשיים מקבילים בכל הקשור בהתמודדות עם המשבר הקולקטיבי (2013 ,Boulanger).
מחד, חשתי כי עליי לנסות ולעזור לדנה אך מנגד, בפועל חשתי סימפטומים דומים לאלו שתיארה: עוררות יתר, קושי להתרכז, עייפות, דכדוך ודאגה למשפחתי וחבריי. פחדתי מאזעקה שתתפוס את הבת שלי ברחוב כשאינה מוגנת, חרדתי לבני משפחתי המשרתים בצבא ומסכנים את עצמם, דאגות הקשורות למצב הפוליטי במדינה הציפו אותי והקשו עלי להקשיב לה. חשתי את חוסר הפניות שלי אליה כמו גם אל שאר מטופליי. דנה, בהיותה מטפלת בעצמה, חשה כלפי מטופליה רגשות דומים לאלו שאני הרגשתי כלפיה.
כך, נוצר תהליך מקביל שבו היא ביקורתית, חסרת אמפתיה, חשה אשמה על שלא זמינה מספיק או מרגישה תשושה ולא פנויה למטופליה, בעוד אני חש רגשות דומים כלפיה. לא פעם חזרה ואמרה שהיא מתקשה לעזור לחייליה. היא עסקה רבות בשאלה, כיצד תוכל לסייע ולעזור להם כשהיא עצמה נמצאת במשבר? וחשבה, בדיוק כמוני, אם היא מסוגלת להמשיך ולעבוד בתנאים אלה. לעיתים אף חשתי ממנה אמפתיה כלפיי, כאשר ראתה שאינני קשוב ונוכח עקב הדאגות המציפות אותי.
בחלק זה של הטיפול, נקטתי מספר צעדים שתפקידם להרגיע אותה ולעזור לה לשרוד: עברנו ל-2 פגישות בשבוע, פעם אחת בקליניקה ופעם אחת בזום. את הפגישות מרחוק היא ביצעה מרכבה, משרדה, ביתה או ממקום מבודד בצד המחנה שבו שירתה. לעיתים הצלחנו לקיים פגישה שלמה ולעיתים רק כמה דקות, בהתאם למצבה ולזמן שיש לה. בנוסף, היא עדכנה אותי באופן יום יומי בהודעות לגבי מצבה, תרגלנו יחדיו תרגילי נשימה להרגעה ושוחחנו על האפשרות לצאת יותר הביתה, כיוון שכאשר ישנה בביתה מצליחה להירגע.
לאחר מספר חודשים, דנה הצליחה להגיע הביתה לחופשות רבות יותר ולהיעזר באנשים סביבה. היא שיתפה כיצד השכנות שלה בבניין דואגות לה, עושות לה את הכביסה, מנקות ומסדרות את הבית ושהיא שמחה לשבת איתן בערב ולדבר על דברים של בנות ולא על צבא. היא מתחילה להיפגש יותר עם חברות וחברים שמיטיבים אתה ולהיעזר במשפחה שאמנם פונתה מביתה בצפון, עקב החשש מפגיעת טילים מגבול לבנון, אך מתארגנת לעזור ככל יכולתה.
באחד הימים דנה פוגשת חייל שהכירה וסייעה לו לעבור לתפקיד לא קרבי, בעודו נוהג במשאית מזון גדולה בגבול עזה. היא מתפעלת מתפקידו, אף פעם לא חשבה עליו כחזק וכבעל יכולת. נקודת המבט החדשה גורמת לה לראות אותו כפי שלא ראתה אותו קודם לכן, והיא שולחת לי תמונה שבה שניהם מחובקים, לובשים מדים ומאחוריהם הרכב הגדול.
גם מצב רוחה משתנה לאיטו, את מקום הזעם והחרדה תופס הכאב. באחת הפגישות היא מספרת לי על קצין שהכירה שנהרג בשבעה לאוקטובר. היא לא יכלה לדבר על זה קודם. רק עכשיו, 4 חודשים אחרי שזה קרה, היא מספרת כמה אהבה אותו. היא ביקרה פצועים וגם הלכה ללוויות, אבל את המשפחה שלו, אינה יכולה עדיין לבקר. היא כואבת ובוכה: "מלחמה זה רע, משחקים של בנים, אנשים מתים, מלחמה זה לא כמו בטלוויזיה, זה דבר ממש נורא". אני מסכים איתה ומזיל דמעה גם.
דנה סוערת פחות, היא מרגישה פגיעה יותר ונחשפת לצד עדין, שברירי ורגיש שקודם לכן כוסה בשריון צבאי: "החיילים האלה הם רק ילדים, הם לא עשו עוד כלום בחיים שלהם, למה הם צריכים לעבור את כל זה, הם יסתובבו עם טראומה כל החיים שלהם. אני רוצה להפסיק עם כל זה. אני רוצה לעזוב את הצבא ולהמשיך ללמוד. לא רוצה את כל המדים האלה, רוצה להתלבש רגיל, חולצה, חצאית, לא כמו חייל קרבי". גם לגבי תושבי עזה היא משמיעה קול מתון יותר, כאשר היא מספרת על מה שחיילים ראו ושמעו, על ההרס והחורבן ואומרת כי כואב לה גם על הצד השני. אני מסתפק באמירות כלליות כגון, "כולם סובלים", או "מלחמה זה דבר נורא" והיא מסכימה איתי.
דנה מבקשת שבתפקיד הבא בצבא תוכל לצאת כל יום הביתה. היא מחליטה לחזור ולהעמיק בלימודיה, אליהם לא הייתה פנויה קודם לכן ומתחילה לגשש ולהכיר גברים שוב. המסגרת הצבאית מאפשרת לה להכיר באופן מוגן ושמור שכן אינה פנויה לכך רב הזמן. אני חש כי החלק הפגיע והעדין שלה מקבל יותר מקום כעת. דבר זה מאפשר לי להיות יותר אמפתי וזמין עבורה.
רק בראייה לאחור, בשעת כתיבת דברים אלה, אני מבין כי גם אני נרגעתי מעט עקב צעדים שנקטתי בעצמי באותה תקופה: צמצמתי מאד את צריכת החדשות מעוררות הלחץ; השתדלתי לקחת חלק מצומצם במדיות חברתיות; חזרתי לפעילות גופנית, למדיטציה ויוגה, פעולות שנפסקו לחלוטין לאחר השבעה באוקטובר; יזמתי מפגשים חברתיים ומשפחתיים שהתגלו כמשיבי נפש ונותני כוחות רבים; תכננתי תכניות לעתיד הקרוב, דבר שלא ניתן היה לעשות קודם לכן. פעילויות אלו הטיבו איתי והחזירו לי כוח, ביטחון ויכולת הכלה שאבדו קודם לכן.
אחד המקומות בהן החיבור בין חדר הטיפולים למציאות הפוליטית נוכח ביתר שאת הוא האנאקטמנט (enactment), מימוש בפעולה, המתרחש בחדר הטיפולים (Bass, 2003). מושג האנאקטמנט הנו מרכזי בגישה ההתייחסותית, והוא מתייחס למצבים בהם הרגשות של שני שותפי התהליך הטיפולי הם עוצמתיים במיוחד ולכן נידונים להפעלה. פעולה זאת יכולה להיות ביטוי בפעולה, או פעילות פרשנית חוסמת, אך היא מאפשרת הימנעות מהכאב אותו המטפל והמטופל מפחדים להרגיש. אנאקטמנט הוא אירוע חזרתי אשר מדגיש את המעורבות של החלקים המנותקים (split off) של המטפל והמטופל כאשר כל צד מנסה להפקיד, בעיקר באמצעות הזדהות השלכתית, חלקים שלו אצל האחר. אנאקטמנט עשוי להוביל למצבי תקיעות וחוסר מוצא, אך גם לפריצות דרך בטיפול, במידה ומתאפשרת התבוננות על ועיבוד של מצבי האנאקטמנט.
מושגיה של ד"ר שרון זיו ביימן: "אנאקטמנט סוציופוליטי" ו"חשיפה עצמית סוציופוליטית" סייעו לי להבין ולהעמיק את התהליך הטיפולי בדנה, אשר כלל מצבי משבר וחוסר הסכמה בינינו. החשיפה העצמית שלי אשר התייחסה למציאות החיצונית שהתחוללה בארץ באותה תקופה והייתה תמיד בהקשר לאמירות של דנה על מציאות זאת, לא כללה דעות פוליטיות מוגדרות, אלא גישה הומניסטית כללית ונורמטיבית יותר שבאה לידי ביטוי במשפטים כגון: "גם בעזה יש ילדים", "כואב על כל מי שמת במלחמה", "אזרחים חפים מפשע נהרגים על ידי כוחות צה"ל" וכדומה. אמירות אלו יצרו אנאקטמנט סוציופוליטי בחדר הטיפול שכן הן הובילו לביקורת הדדית מצד שנינו, כפי שתואר במהלך תיאור המקרה. זיו ביימן מסבירה את מערכת היחסים הטיפולית במצבים של אנאקטמנט סוציופוליטי (Sociopolitical Enactments), בתרגום חופשי:
"האנאקטמנט הסוציופוליטי מייצג מפגש משלים בין שני מצבים נפשיים שאינם בקשר דיאלוגי, במצבי נפש שבהם הסוציופוליטי הקולקטיבי והחוויה הסוציופוליטית האישית אינם מובחנים" (Ziv-Beiman, 2013, P. 589).
לאנאקטמנט זה חשיבות טיפולית, במיוחד בזמני מלחמה, שכן האינטראקציה הסוציופוליטית בקשר הטיפולי אפשרה מגע רגשי עם אזורים מודרים או מפוצלים כתוצאה מעבודה מתמשכת תחת טראומה. עיבוד אירועים אלו והבנתם לאור הקשר הטיפולי וההקשר הרחב יותר של תקופת המלחמה הביאו לכך שדנה תוכל להרגיש מחוברת ואמפתית יותר לחלקים מנותקים בתוכה. דנה התקשתה להתחבר לאמירות שלי לא רק בגלל הקושי שלה להתחבר לעצמה, אלא גם עקב תפקידה הצבאי.
באופן כללי, תפקיד איש בריאות הנפש, כמו גם תפקיד הרופא, הינו לדאוג לטובת המטופל. כאשר המטופל הוא חייל, נמצא המטפל המשרת בצבא בקונפליקט הזדהויות מתמיד, שכן תפקיד הקב"ן מחייב מפגש עם קונפליקט בין צרכי החייל לבין צרכי המערכת הצבאית. על הקב"ן לבדוק את כשירות החייל למשימות צבאיות, כאשר טובת החייל וטובת המערכת אינן תמיד חופפות זו לזו. במקרה של מלחמה יש מקום לשקול חזרה של החייל המטופל למערכה, הן בכדי להיטיב עם החייל המטופל והן עם צרכי המערכת (Elfassi, 2023). קונפליקט זה עלול לשחוק ולהקשות על העבודה הטיפולית שכן הוא דורש קבלת החלטות משמעותיות ועלול להוביל לתחושות אחריות ואשמה, אל מול צרכים מנוגדים.
אחת הדרכים להתמודד עם התחושות הנלוות לצרכים המנוגדים המאפיינים עבודה במערכת, היא הזדהות רבה יותר עם אחד הצדדים, במקרה של דנה עם המערכת הצבאית. הזדהות זו נותנת לגיטימציה לקבלת החלטות בשם המערכת, גם אם אינה חופפת לרצונות וצרכי החייל. פעולה משלימה להזדהות עם המערכת היא חשדנות לגבי סבלו של החייל וצורך לבדוק את תלונותיו ואת אמיתותם. בקונפליקט זה, הנטייה להזדהות עם המערכת והתנהלות על פי התחושה שהקב"ן והצבא נמצאים בסירה אחת, סירה המשותפת לכל העם היושב במדינה המותקפת, מקשה על האפשרות לבקר את המערכת או לערער על התפישה הפוליטית הדומיננטית. מתוך כך, נדמה כי ההזדהות עם המערכת ועם העמדה הקולקטיבית הדומיננטית הקשתה על דנה להכיל תפישות הומניסטיות, כגון אלו שאני ייצגתי. ככל שהזמן חלף, נראה היה כי דנה הצליחה לרכך את עמדותיה ו"לחזור" לעמדות מרוככות יותר.
לעניות דעתי, התהליך הטיפולי של דנה מבטא תהליך קולקטיבי חברתי רחב יותר המתרחש בחברה הישראלית מאז השבעה באוקטובר ולאורך תקופת המלחמה. הקושי לתת מקום לקולות אחרים וביקורתיים, הקושי להכיל דעות הומניסטיות בדבר ערכים כגון שלום, שיתוף, פיוס, משא ומתן, תפישת האויב כמורכב מקבוצות שונות, תפישת הקהילה המותקפת כמורכבת מקבוצות שונות זוכות לביקורות ומושתקות הן על ידי חברי הקהילה האחרים והן על ידי הממסד.
החרדה העולה במצב של משבר ומלחמה מצמצמת חוויות של חופש ועצמאות, ומביאה את הנפש למצב הישרדותי. בתיאור מקרה זה תואר מצב של התמודדות נפשית משותפת כאשר הן המטפל והן המטופלת שותפים לאירועים הטראומטיים ומסייעים לאחרים שנחשפו לאירועים אלה. המסע הנפשי המקביל שעברו המטפל והמטופלת, לצד הקושי להכיל את ההבדלים ביניהם, עשוי לסייע למטפלים שונים להתמודד עם קונפליקטים אלו בחדר הטיפולים, ומחוצה לו.
המעבר בין ביקורת כלפי עמדות מנוגדות ועד היכולת להציג עמדה ביקורתית הומניסטית בחדר הטיפולים, הינו חשוב והכרחי, ועשוי להתאפשר דווקא במצבי משבר ונוכח טראומות. לפיכך, יש לחזור ולהדגיש את חשיבות החשיבה הביקורתית בחדר הטיפולים גם בזמנים קשים, את האפשרות לראות את השונה ולא רק את המשותף בין המטפל למטופל וזאת בכדי לעזור למטופל לחוות את מציאות חייו הפנימית והחיצונית באופן מגוון, רחב ושלם יותר.
עובד סוציאלי (M.S.W), פסיכותרפיסט בגישה פסיכודינמית פסיכואנליטית, מדריך בתוכניות לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, מלמד בתוכנית ללימודי המשך בחוג לרפואה באוניברסיטת תל אביב - הזרם העצמאי בפסיכואנליזה - פורצי דרך. מדריך ומטפל בקליניקה בתל אביב. אתר: https://www.ranylevy.co.il/.
בלייך א., מערכת בריאות הנפש הצבאית: מאפיינים ועקרונות מנחים, בטאון חייל הרפואה, 32: 9-8, 1990.
פרדס א. (2024) "להיות לפריזמה מבלי להתנפץ" – טראומטיזציה משנית בראי תאוריית ההתקשרות- חלק א', נקצר מאתר https://www.pardess.info/%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96%d7%9e%d7%94-%d7%9e%d7%91%d7%9c%d7%99-%d7%9c%d7%94%d7%aa%d7%a0%d7%a4%d7%a5-%d7%98%d7%a8%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%98%d7%99%d7%96%d7%a6%d7%99/
רז ש., הטראומה של 7 באוקטובר רוקנה אותי כמטפלת. לא הייתה לי נחמה להציע. הארץ . 5.2.2024.
Baum, N. (2010). Shared traumatic reality in communal disasters: Toward a conceptualization. Psychotherapy: Theory, Research, Practice, Training, 47(2), 249–259
Baum, N. (2012). Trap of conflicting needs: Helping professionals in the wake of a shared traumatic reality. Clinical Social Work Journal, 40, 37-45
Bass, A. (2003). “E” enactments in psychoanalysis: Another medium, another message. Psychoanalytic Dialogues, 13(5), 657-675
Batten, V., & Orsillo, M. (2002). Psychotherapist reactions in the context of collective trauma. Behavioral Psychotherapist, 25, 36–40
Boulanger, G. (2013). Fearful Symmetry: Shared trauma in New Orleans after Hurricane Katrina, Psychoanalytic Dialogues, 23:1, 31-44
Elfassi, Y. C. (2023). The Evolution of Therapists: Transitioning to Combat Supporters–Treating Victims of Terrorism. Panoply Journal, 4, 29-50
Faust, D. S., Black, F. W Abrahams, J. P., Warner, M. S., & Bellando, B. J. (2008). After the storm: Katrina’s impact on psychological practice in New Orleans. Professional Psychology: Research and Practice, 39, 1–6
Gelso, C. J. (2002). Real relationship: The “something more” of psychotherapy. Journal of Contemporary Psychotherapy, 32, 35–40
Kretsch, R., Benyakar, M., Baruch, E., & Roth, M. (1997). A shared reality of therapists and survivors in a national crisis as illustrated by the Gulf War. Psychotherapy, 34, 28–33
Kogan, I. (2004). The role of the analyst in the analytic cure during times of chronic crises. Journal of the American Psychoanalytic Association, 52, 735–757
Loewenberg, F. M. (1992). Notes on ethical dilemmas in wartime: Experiences of Israeli social workers during Operation Desert Shield. International Social Work, 35, 429–439
Nuttman-Shwartz, O. (2022). Shared reality as a result of war and terror. In Shared mass trauma in social work (pp. 106-128). Routledge
Saakvitne, K. W. (2002). Shared trauma: The therapist's increased vulnerability. Psychoanalytic dialogues, 12(3), 443-449
Shamai, M. (2003). Using social constructionist thinking in training social workers living and working under threat of political violence. Social Work, 48, 545–555
Shamai, M., & Ron, P. (2009). Helping direct and indirect victims of national terror: Experiences of Israeli social workers. Qualitative Health Research, 19, 42–54
Somer, E., Buchbinder, E., Peled-Avram, M., & Ben-Yizhack, Y. (2004). The stress and coping of Israeli emergency room social workers following terrorist attacks. Qualitative Health Research, 14(8), 1077–1093
Tosone, C., Lee, M., Bialkin, L., Martinez, A., Campbell, M., Martinez, M. M., et al. (2003). Shared trauma: Group reflections on the September 11th disaster. Psychoanalytic Social Work, 10, 57–77
Witztum, E., & Malkinson, R. (2020). I see no problem because there is no problem: denial and silence among Israeli mental health professionals during the first Intifada. Israel Affairs, 26(1), 98-114
Ziv-Beiman, S. (2016). Sociopolitical enactments as arenas of mutual vulnerability: Psychotherapeutic experiences during the war between Israel and Gaza in the summer of 2014. Psychoanalytic Dialogues, 26(5), 580-591
