"כְּמוֹ לֹא נֵדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נֵדַע": מה אפשר לדעת על פשעי המין של השבעה באוקטובר?

ד"ר צביה זליגמן

מאמר זה נכתב על בסיס הרצאה שניתנה בנובמבר 2024 לכנס איגוד מרכזי הסיוע: "אלימות מינית במלחמת 7 באוקטובר: טראומה, החלמה, צדק?"

הקדמה

במאמר זה אדון בשאלה מה אנו יודעים, מה לא נוכל לדעת, מה אנחנו חפצים לדעת ומה אנחנו מסרבים לדעת על פשעי המין של השבעה באוקטובר. כדי להתמודד עם שאלות אלה, לא אתבסס על עדויות, לא מתוך הימנעות מידיעה או סירוב לדעת, אלא משום שאני חוששת שהן תפרענה לנו לדעת. האופן שבו אנו מנסים לדעת, אני סבורה, משפיע על היכולת שלנו לדעת.

במקום עדויות, אתבסס על תובנות מאותם ימים קשים, תובנות שהתפתחו בעקבות עבודה טיפולית עם נפגעי ונפגעות הטבח, ועם נפגעי טראומה בכלל. תובנות אלה נסמכות גם על מה שידוע לנו על תהליכי קליטה, עיבוד ועדוּת בעקבות חוויות טראומטיות של פגיעות מיניות בכלל ועל רקע של מלחמה בפרט. אלה יסייעו לנו להכיר בקושי האינהרנטי לדעת מה היה שם, גם כשנדמה לנו שאנחנו יודעים, ולהבין שקושי זה אינו רק של העומדים מן הצד אלא גם של מי שהיה שם, מי שנפגע. אסביר שזוהי טבעה המורכב של הטראומה שמסרבת לתת עדות, הן בשל אי היכולת של הקורבן לחוות ולספר את שארע לו, והן בשל אי יכולתו של העומד מן הצד לשאת את העדות. אולם, אציין כי כאן בישראל קרה תהליך נוסף בנוגע ליחס כלפי פשעי המין שהתרחשו בשבעה באוקטובר, אשר השפיע על מה שאנו יודעים וגם לא יודעים אודותיהם. הדיון הזה ישרטט לבסוף את מה שאגדיר כ'אתיקה של קבלת עדות'.

"כְּמוֹ לֹא נֵדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נֵדַע" 

"כְּמוֹ לֹא נֵדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נֵדַע", כתבה לאה גולדברג בשיר ללא כותרת, שהתפרסם בשנת 1944 בקובץ "מביתי הישן". היא ביקשה בשיר הזה לעצור את הזמן ועל ידי כך למנוע את הידיעה על חורבן הבית, בית ילדותה שאבד. היא מסרבת לדעת, לזכור; אך לא מצליחה לשכוח ואינה מוצאת מפלט. יש אובדנים, כך משתמע, שהם כה איומים שאי אפשר לשאת את הידיעה אודותיהם ועל כן אי אפשר לדעתם, אבל גם לא ניתן להימלט מידיעתם. הנה השיר:

דִּמִּיתִי, שֶׁהַזְּמַן עָמַד מִלֶּכֶת,

שֶׁעוֹד עוֹמְדִים כְּאָז בְּלִבְלוּבָם

עֲצֵי תַּפּוּחַ, אוֹ גַנֵּי שַׁלֶּכֶת

פּוֹרְשִׂים כְּאָז אֶת שְׁטִיחַ זְהָבָם.

כְּמוֹ לֹא נֶחְרַב עָלֵינוּ עוֹלָמֵנוּ,

כְּמוֹ לֹא נֵדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נֵדַע,

כְּמוֹ עוֹד עוֹמֵד בֵּיתֵנוּ וּמְקוֹמֵנוּ

שֻׁלְחָן לָבָן עָרוּךְ לִסְעוּדָה.

הַכֹּל, הַכֹּל, אֲשֶׁר אָהַבְנוּ פַּעַם

חוֹלֵף בְּתוֹךְ עֵינֶיךָ הַלַּחוֹת.

אַל תִּסְתַּכֵּל בִּי כָּךְ, כִּי אֵין שׁוּם טַעַם

לִזְכֹּר, מַה שֶּׁקּוֹרְאִים, הַנִּשְׁכָּחוֹת.

הַנִּשְׁכָּחוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁכֹּחַ,

הָאֲבֵדוֹת שֶׁאֵין מֵהֶן מִפְלָט -

ידיעה ואי יכולת לדעת; הרצון והסירוב לדעת; הסירוב לדעת את מה שבלתי נסבל לידיעה – המתח הזה, פרדוקס הידיעה, אפשר לקרוא לו, הוא שעומד כאן לדיון. זהו דיון במה אפשר לדעת על פשעי המין בטבח של השבעה באוקטובר. אבל, עלינו לנסח מחדש את השאלה באופן שתרמוז כבר על מה שהיא טומנת בחובה – ובמקום לשאול מה אפשר לדעת, יש לשאול – מה אנו יודעים, מה לא נוכל לדעת, מה אנחנו חפצים לדעת, ומה אנחנו מסרבים לדעת?

כדי להתמודד עם השאלות האלה אין להישען על עדויות של נפגעות ונפגעים, גם לא עדויות שהתקבלו מעדי שמיעה או מעדי ראיה בדיעבד, כלומר, אלה שטיפלו בגופות ובשרידים. בוודאי שאין לבסס את הדיון על סרטונים או על ראיונות עם שורדים שהופיעו בעיתונות. אין להביא עדויות, לא מתוך הימנעות מידיעה או סירוב לדעת, אלא משום שהן תפרענה לנו לדעת. האופן שבו אנו מנסים לדעת, אני סבורה, משפיע על היכולת שלנו לדעת. במקום עדויות, הדיון יתבסס על תובנות מאותם ימים קשים, תובנות שהתפתחו בעקבות עבודה טיפולית עם נפגעי ונפגעות הטבח, ועם נפגעי טראומה בכלל. תובנות אלה נסמכות גם על מה שידוע לנו על תהליכי קליטה, עיבוד ועדוּת בעקבות חוויות טראומטיות של פגיעות מיניות.

אולם, על מנת לדעת את אשר ניתן לדעת ביחס למה שקרה כאן, בטבח הנורא, עלינו קודם כל להבין יותר מהם פשעי מין בהקשר של מלחמה, ולהתוודע למאפיינים של תהליכי חשיפה ועדות לטראומה מינית בכלל, ועל רקע של מלחמה בפרט. אלה יסייעו לנו להכיר בקושי האינהרנטי לדעת מה היה שם, גם כשנדמה לנו שאנחנו יודעים, ולהבין שקושי זה אינו רק של העומדים מן הצד אלא גם של מי שהיה שם, מי שנפגע. כן, גם למי שהיה שם קשה לדעת, ולא כל שכן לדווח, על אודות מה שחוו. זו מהותה של חוויה טראומטית, שהיא מסרבת ידיעה. למרות היות הטראומה חד משמעית בהרס ובאימה שהיא מחוללת, ולמרות שצריבתה בְּנֶפש השורדים עמוקה ונִצחית, היא איננה מתנסחת, ועל כן איננה הופכת לדבר שניתן לספר אותו (לאוב [1992] 2008; Laub 2005).

גם אם תמצאנה מילים המשחזרות את פרטי האירוע, הן אף פעם לא תהיינה מספיקות כדי לתאר את מה שקרה שם, את הנורא מכל. מלבד טבעה המורכב של הטראומה, אסביר כי כאן בישראל קרה תהליך נוסף בנוגע ליחס לפשעי המין שהתרחשו בשבעה באוקטובר, אשר השפיע על מה שאנו יודעים וגם לא יודעים אודותיהם. הדיון הזה ישרטט לבסוף את מה שאפשר להגדיר כאתיקה של קבלת עדות.

מה ידוע לנו על פגיעות מיניות בזמן מלחמה?

אלימות מינית בזמן מלחמה היא כל תקיפה מינית המבוצעת על ידי לוחמים ואחרים במהלך מלחמה או כיבוש צבאי כלפי הצד הנכבש. אלימות זו היא איננה תוצאה בלתי נמנעת של מלחמה, וגם לא "שלל של המלחמה" כפי שנוהגים לפרש אותה. להיפך, אלימות מינית בזמן מלחמה משמשת כאמצעי לוחמה מכוון ושיטתי, שנועד להטיל טרור, לערער, להשפיל ולהרוס קהילות. במובן זה, היא עוד כלי זין מתוך נַשָקִיָה  מכוונת השמדה של חפים מפשע. אסטרטגיה זאת מתוכננת מראש, ומטרתה פגיעה בקהילה על ידי ערעור תחושת החוסן והביטחון, וחשיפה של חולשה. בחברות פטריארכליות האונס נועד לערער את מעמד הגברים שתפקידם לגונן על נשים וילדים כחלק מהֵסדר יחסי הכוח. במאבקים בין קבוצות אתניות, האלימות המינית טומנת בחובה את השאיפה להשמיד את הקהילה האתנית כולה, על ידי חילול בנותיה. בנוסף, המעשה המשותף של אונס קבוצתי נועד גם להגביר את הלכידות של הלוחמים ולהעצימם באמצעות תחושות קולקטיביות של כוח ועליונות (למשל, Brownmiller, 1975; Lamb, 2020).

למרות שניתן למצוא התייחסות לתופעה של אלימות מינית בזמן מלחמה החל מהתקופה העתיקה ועד ימים אלה, ישנן מעט מאד עדויות של קורבנות שדיווחו על שארע להם. נשים רבות נרצחות או מתות בעקבות מעשי האונס וההתעללות, ואלה שנותרות בחיים שותקות לעד. העדויות הספורות שכן נגישות נמסרו בעיקרן רק שנים רבות לאחר האירועים, בדרך כלל בעקבות יוזמה על ידי גורמים זרים, המגיעה מחוץ למערכת החברתית והמוסדית בה חיה הנפגעת (מכאן, אשתמש בעיקר בלשון נקבה כאשר אדבר בלשון יחיד על קורבנות פגיעה מינית, בשל השכיחות הגבוהה יותר של פגיעות מיניות כלפי נשים בזמן מלחמה) (Gottschall, 2004; Wyles et al., 2023).

הטראומה כמסרבת עדות ומכחידה עדים

עיכוב בדיווח על כל סוג של פגיעה מינית, עד כדי הימנעות מוחלטת משיתוף אחרים, אפילו הקרובים ביותר, הוא שכיח ביותר. זוהי תופעה מוכרת כשמדובר בפגיעה מינית בילדים אך גם במבוגרים, בין אם הפוגעים מוכרים לנפגעים ובין אם זרים, ובין אם הפגיעה שיטתית וממושכת או מקרית (שוורצברג וזומר, 2004). ניצולי שואה למשל, החלו לספר רק בסוף חייהם (כ-60 שנה מאוחר יותר) על אודות הפגיעות המיניות שעברו, במקומות המסתור, במחנות ובמנזרים (Hedgepeth & Saidel, 2010; Williams, 1921).

בדומה, גם נפגעי תקיפות מיניות בעת מלחמה, אינם מדווחים על כך לאחרים ואף נוטים לסלק את הידיעה על כך בינם לבין עצמם (Lamb, 2020). חשוב לציין שגם כאשר הוזמנו נשים שנפגעו מינית בזמן מלחמה להעיד על הפגיעות שעברו – ונעשה, כביכול, ניסיון לעודדן לדבר – האופן התכליתי והממוקד של התשאול מנע מהן לדבר. מבקשים, למשל, לדעת מהו מספר האנשים שהשתתפו באונס, כמה פעמים חזרו על הפגיעה, מהם אזורי הפגיעה בגוף ואיך עוד השפילו אותן. לא ניתנה להן האפשרות להשמיע את אשר ארע להן בדרכן ובשפתן. בנסיבות אלה, אין אפשרות שימצאו קול משלהן שישיב חוויה של שליטה ותחושה של חיבור מחדש לעצמן ולקהילה. הן נותרות בודדות, בלתי מובנות, בלתי נראות, בלתי שייכות  (Mertus, 2004).

בין העדויות הבודדות הנגישות לציבור שנגבו מנשים שנפגעו במהלך מלחמה, ברצוני להתייחס לעדות ספציפית, זאת של אישה בוסנית מוסלמית אשר נפגעה בהיותה נערה מאלימות מינית בידי סרבים אתניים במלחמה שהתחוללה בתחילת שנות ה-90 ביוגוסלביה לשעבר. עדות זאת נמסרה על ידה כשבע שנים לאחר האירועים במסגרת בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר, שהיה גוף של האו"ם שהוקם בהאג על מנת לשפוט נאשמים בפשעים שבוצעו במהלך מלחמות יוגוסלביה, ביניהם גם פשעי מין. בבית הדין העידו אלפים, נפגעים ישירים ומשניים, ביניהם עדה מספר 50 (Prosecutor Vs. Kunarac et al., 2000).

עדה 50 משיבה במעט מילים על שאלות שנשאלת על ידי הסניגורית של הנאשמים ביחס למה שנעשה לה על ידי הפוגעים ולמה שהיתה עדה לו. מתוך עדותה אביא רק את תגובתה לשאלות שנשאלה ביחס לעיכוב בעדות. היא סיפרה שלאחר האונס הועלתה על אוטובוס בו היא פגשה את אמא שלה. הסנגורית שאלה אותה האם סיפרה לאמא שלה את שארע לה, והעדה ענתה (בתרגום מאנגלית): ”אני לא חושבת שסיפרתי לה, אבל היא היתה חכמה דיה כדי להבין מה קרה". הסנגורית הקשתה ושאלה – מדוע לא אמרת לה ולקרוביך משהו על מה שקרה לך? והעדה ענתה: "חשבתי שאם היה עלי לסבול, הם לא צריכים לדעת על זה". הסנגורית המשיכה ללחוץ ושאלה: "האם סיפרת את הפרטים של מה שקרה לך למישהו מבני משפחתך?" והעדה השיבה שוב באופן נחרץ, "אף פעם לא". אך הסניגורית לא הניחה לעדה מספר 50 והזכירה לה שכמה שנים קודם לכן ב-1995, היא נתנה הצהרה אודות האירועים שקרו לה ואשר הייתה עדה להם בזמן המלחמה. הסניגורית שאלה אותה אם אז היא דיווחה לחוקרים על מקרי האונס. העדה השיבה שלא, שהיא לא סיפרה להם על האונס. "מדוע לא?", שאלה הסנגורית, "אני לא יודעת" ענתה העדה, והוסיפה "מילים אלו לא יצאו לי מהפֶּה".

שתיקה. אי יכולת להעלות על הדעת, להעלות על דל שפתיים, או "להוציא מילים מהפה" כדברי עדה מספר 50, להתנסח, להידבר אל אדם אחר - זוהי "התמוטטות העדות", כפי שכינה זאת הפסיכואנליטיקאי דורי לאוב (1995 ,Laub). שכן על פי לאוב, טראומה פוגעת ביכולת להחזיק ייצוג של אחר, חיצוני כמו גם פנימי. ובכך הטראומה מותירה את השורד אותה ללא נמען לפנות אליו, לא מחוצה לו ולא בתוך עצמו (Laub, 2005). כך שלמרות המגע הישיר, הגולמי, המציף עם האירוע, והסבל שהוא מחולל, קיימת אי יכולת נפשית לדעת אותו, לחוות אותו, כל שכן לדבר אותו, לשתף את האחר. מתגלה הכוח ההרסני שבטראומה, המחבל ביכולת של אדם להעיד על החוויה ועל ידי כך לקבל בעלות עליה (אמיר, 2018). אך לא רק מחבל ביכולת להעיד הכוח ההרסני של הטראומה, אלא גם ביכולת של אדם אחר להיות עד לאסון. לא ניתן לדעת אותה מבחוץ, כי לא ניתן להעלותה על הדעת. ניתן רק לחיות אותה מבפנים, "עדות בבשר החי", במילותיה של שושנה פלמן (2008 [1992], עמ' 110).

גורמים נוספים להעדר דיווח או לעיכובו

מלבד המאפיינים של חוויה טראומטית כמסרבת עדות ומכחידה עדים, ישנן סיבות נוספות להעדר או עיכוב בדיווח בהקשר של מלחמה. חלקן נעוצות במאפייני אירועי הזוועה, חלקן בגורמים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים וחלקן קשורות להשלכות הנפשיות של האירועים:

בין הגורמים החברתיים המעכבים עדות – ישנו פחד מנידוי, אשמה, בושה וכן פחד מהאשמה, כמו גם שתיקה מתוך ניסיון למנוע פגיעה ביקרים לה העלולים לסבול בשל הידיעה. בין הגורמים התרבותיים – הבולט הוא הניסיון של הקורבן להימנע מהסטיגמה הרווחת המסמנת אותה כמחוללת ופגומה. גם הגורמים הפוליטיים פועלים ככוח משתיק שמשמעו, אם תושתק הקורבן תימנע גם ההשפלה בחשיפת החולשה שלנו (Lamb, 2020). לבסוף, גם ההתארגנות הנפשית של הקורבן בעקבות אירועים טראומטיים מונעות את הדיווח – בין אם זה בשל הקיפאון והדיסוציאציה שהינם התגובות הנפשיות השכיחות ביותר לתקיפות מיניות, אשר לא מאפשרות רישום מילולי ולעיתים אף רגשי של החוויה, וגם לא את עיבודה (van der Kolk, 1994), או בשל הפגיעה העמוקה באמון באדם ובעולם כמקום בטוח ומספק הגנה. גורמים נפשיים אלה דוחים עדות או מונעים אותה כלל (זליגמן ונוה, 2016).

אך לא רק נפגעות האונס בזמן מלחמה נמנעות מלדווח אלא גם החברה בכללותה והאנשים הקרובים שכביכול רוצים בטובתה, אחראיים לעיכוב הדיווח ואף לעתים מביעים באופן ישיר או סביל את הסירוב לדעת – אם מפני שלא שואלים אותה או כי מאותתים לה שדברים כאלה קורים וצריך להמשיך הלאה בחיים.

ההכרח בכינון אתיקה של קבלת עדות

כך ידענו עד השבעה באוקטובר, כי בישראל שאחרי השבעה באוקטובר 2023, קרה דבר אחר שראוי לציון. שעות ספורות לאחר תחילת המתקפה הארורה הזאת, החלו להתפשט שמועות בדבר תקיפות מיניות במהלך הטבח. כעבור מספר ימים סרטי אימה מלאו את הרשת, חלק מהם צולמו באירועי מלחמה אחרים ונקשרו בטעות או במכוון למקרה הזה. הם הפכו להיות שיחת היום. בנוסף, מאותו רגע, באופן שלא נראה בישראל קודם לכן, עלתה דרישה מכיוון השלטונות לחשוף ממצאים המעידים על פגיעות מיניות אצל השורדים והשורדות. גם בין אלה שלא שרדו.  

כבר מעל ל-25 שנה שאני מטפלת, לומדת וכותבת על עדויות של פגיעות מיניות, פעמים רבות ניסיתי לדווח על חשדות לפגיעות מיניות בילדים ובמבוגרים כאחד, ולתת עדות מומחה בעניין דיווח של פגיעה מינית, אך אומר שמעולם לא נדרשתי על ידי גוף ממשלתי לחפש עדויות, לדווח על ממצאים ולתעד סימנים של פגיעה מינית, וגם לא התבקשתי על ידי מרכזי מחקר אקדמיים או חוץ אקדמיים לספק מידע דומה ולשתף פעולה. מעולם לא נתקלתי במצב שבו דובר על פגיעות מיניות ולא עלתה שאלה האם היה או לא היה, שלא הובע חשד שלא מדובר בדבר אמת, או לא נאמרה אמירה לגבי המניעים של העדוֹת. היה בהיפוך זה משהו מטלטל עבורי: כיצד יתכן שלא התחוללה סערה דומה לזאת באף לא מקרה אחד של פגיעה בתוך המשפחה, אונס קבוצתי או פשע מין אחר שנעשה בהקשר אזרחי.

אחד הרגעים הקשים אליהם נדרשנו, מהיותנו חלק מצוותי רפואה ומטפלים בתחום בריאות הנפש, היה כאשר התבקשנו להעביר למשטרת ישראל, בתיאום עם משרד הבריאות, כל מידע שעשוי להעיד על ביצוע פשעי מלחמה, תוך התמקדות בפגיעות מיניות ועבירות מין, לצורכי חקירה ותיעוד. אף יצא צו בית משפט להעביר את המידע הזה בלא הסכמה או יידוע של הקורבנות. למרות שהיינו אמורים להעביר את המידע ללא פרטים מזהים של נפגעי העבירות, היה חשש גדול מצד אנשי המקצוע השונים לכך שהיענות לדרישה זו תפגע בקורבנות, בעיקר מפני שעלולה להיחשף זהותם באמצעות פרטים אחרים שמופיעים במסמכים או מידע אחר אודותיהם.

היה לנו מובן שלכוחות הביטחון יש צורך לחקור את האירועים ביסודיות, אך היה גם ברור שחשיפה בכוח תזיק לנפגעים ולנפגעות ואף עלולה להוות המשך ישיר לחוויות של אובדן שליטה וסוכנות (agency), כמו גם פגיעה בפרטיות שהם תוצאות נמנעות של פגיעה מינית. בנוסף, חששנו שדרישה כזאת תגרום לעוד פגיעה באמון ותמנע מקורבנות נוספים לפנות לטיפול. ניסינו להסביר, על כן, שמטפלים וצוותי רפואה אינם יכולים לשמש מקור למידע הנדרש, שהרי שמירת חיסיון הוא ביסוד עבודתם. ולכן, כה חשוב היה הקול הנחרץ שיצא מאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בעקבות צו זה של בית המשפט.

במכתב שהופנה למשטרה ולמשרד הבריאות, כתבה אורית סוליציאנו מנכ"לית האיגוד, כי לצד הצורך לספר, לחקור ולתעד את גודל הזוועה שהתרחשה בשבעה באוקטובר, קיימת מחויבות להגן על הפרט. היא הדגישה ששיקום מטראומה מתחיל בהשבה לנפגעים ולנפגעות את השליטה בגורלם שהופקעה מהם ואת האפשרות לייצר נרטיב משלהן, ומשכך "יש לאפשר לכל נפגעת ונפגע להחליט האם לשתף, את מי לשתף ובמה לשתף"  (קטעים מהמכתב הובאו בכתבת הארץ על ידי עידו אפרתי, ב-24 בדצמבר 2023).

אולם במקרה הישראלי של השבעה באוקטובר, הפגיעה המינית יצאה מרשות הפרט. היא הפכה לפגיעה לאומית שלא רק שאיננה מושתקת, בניגוד למקרים רבים אחרים בהיסטוריה האנושית, אלא מפורסמת ברבים. ואף התנהל מאבק דיפלומטי אדיר להנכיחה, על יד גופים ממשלתיים, אקדמיים ועצמאיים. יתכן שהיפוך ההשתקה נובע מטראומת הכחשת השואה והצו הבין דורי של "לא נשכח", או מתוך רצון להוכיח את רמת המסוכנות של האויב ואכזריותו, ולהצדיק את המלחמה וההרג שבאו בעקבות הטבח.

אולם לניכוס הפוליטי של הפגיעה המינית עלולה להיות תוצאת לוואי קשה – פגיעה נוספת בקורבן אשר אסונה האישי עובר הַלְאָמָה. ניצול הפגיעה, כפגיעה על רקע לאומי או לאומני (כפי שהחוק החדש על "חוק החמרת ענישה בעבירות מין על רקע לאומני" מכנה זאת) שולל את הריבונות של הנפגעת על חווייתה ושוב מחלל את גופה, מחתים את זהותה וגם מכתים אותה. שהרי אנו יודעים מה צפוי לאישה נפגעת אונס שהמקרה שלה נודע ברבים, והופך אותה ל"נאנסת משמרת", "הנאנסת מגן העיר" וכן הלאה. הכינוי כמו מעניק לה זהות חדשה,  המבטלת את מה שהייתה ומה שתהיה. אין לה חיים משלה לאחר האונס. הלאמת הפגיעות המיניות הפכה את גופן ונפשן של הנפגעות לאובייקט קולקטיבי, שהשיא שלה היה בעיסוק הציבורי, הרפואי והממלכתי בהיריון, כביכול – סברה שרחפה בכל שיחה חולין, כותרת בעיתון ודיון בכנסת. גם כאן נראה היה שדאגת הציבור מתמקדת בגוף הלאומי ולא באמת בטרגדיה של האישה, עניין שחייב שישמר בסודי סודיות.

אני זוכרת שעת ערב מאוחרת בה שבתי הביתה מבית החולים לאחר שנקראתי לקבל את פני החטופים וללוותם בשעות הראשונות לאחר שובם. שתי שכנות שעמדו ופטפטו במעלה הרחוב ברכו אותי לשלום, וביודען שאני פסיכולוגית בתחום הטראומה באיכילוב הן הניחו שאני מגיעה מטיפול בשָבוֹת. הן לא שאלו אותי לשלומן, למצבן, גם לא דרשו בשלומי. הן שאלו אותי כמה מהן בהריון, באיזה חודש ומה מתכוונים לעשות. המומה, נעמדתי קפואה. בעוד שאחת מהן אמרה לי "אל תגידי שזה לא נכון, ראיתי בפייסבוק, זה בכל מקום".  התרחקתי מהן, אילמת, ומאז אני מתקשה להביט בפניהן. אני עצמי חשתי אז מחוללת, כאילו בגופי מדובר.

כביכול, ניתן לשמוח על כך שהנה סוף סוף ישנה הכרה באלימות המינית, סוף סוף אין הטלת אחריות על הקורבנות, והן אינן מצוות לשמור בסוד את העוול שעוללו להן. לא במקרה אם כן, מטופלות רבות שנפגעו בילדותן אמרו לי בשנה האחרונה את המשפט הקשה הזה: "אם כבר להיאנס, עדיף במלחמה". הן התכוונו לכך שהפגיעות המיניות שהן עברו בחדרי חדרים, לעתים ממש בבית ילדותם, לא זכו להכרה ציבורית, ותחושות של בדידות, אשמה ובושה הם חלק בלתי נפרד מהווייתן. כך שתיאורטית יש משמעות רבה לכך שהקהילה מקבלת, מכירה ומחבקת את הקורבנות, אך למעשה יש לכך משמעות רק אם זה נעשה מתוך עניין אמיתי במה שקרה לנשים, בסבל שלהן ובכאבן. אולם לדאבוני אני חוששת שהתגובה הרווחת במקרה של השבעה באוקטובר אין עניינה באישה, אלא במה שקרה לנו כעם – הפלישה, ההשפלה, חשיפת החולשה, ההשחתה. והדרישה לחשוף, לדעת, לתעד, לדרוש צדק, היא על כן דאגה למצב הקולקטיב ולאו דווקא למצב הפרט הסובל.

אני רוצה לחזור עתה לסוגיה נוספת הקשורה לדרישה לדווח על ממצאים המעידים על אלימות מינית, סוגיה שהיא קריטית בעיני, לא פחות. אני מבקשת לטעון שלא רק בעייתי הוא הדיווח על סימנים של אלימות בעלת אופי מיני מבלי לקבל את הסכמתם של הניצולים, אלא שגם דיווח על כך שאין עדות לפגיעה מינית בקרב ניצולות וניצולים אשר הגיעו לטיפול, הוא מסוכן ביותר. שכן לא פעם פנו אלי במהלך השנה הקשה הזאת, אנשי מקצוע, אנשי תקשורת, חוקרים ממוסדות אקדמיים ואף חברים בארץ ומחו”ל מתוך הנחה שאוכל לאשר להם אם "היה או לא היה", ולהסביר "מה היה". כולם הניחו שאם ישנם "כאלה", אני פגשתי אותם ושמעתי את אשר ארע, ועל כן אוכל לתת תשובה ודאית. אולם מהר מאד הבנתי את המלכוד שבו הייתי, והחלטתי שבין אם פגשתי ניצולים שנפגעו מינית ובין אם לא, ובין אם שמעתי את עדותם או לא, אסור לי לדבר על כך. שכן המשמעות של עדותי על העדר עדוּת, תהיה הכחשה של מה שאני יודעת על אודות מהותה של טראומה ועל התמוטטות העדות.

כפי שנאמר קודם לכן הָרְאָיָה הישירה ביותר לאירוע טראומטי עשויה לבוא לידי ביטוי כחוסר יכולת להכיר אותו, להכיר בו וכל שכן להעיד עליו. הרי אני יודעת היטב שיעבור זמן רב, רב ביותר, יתכן שאף שנים רבות, אם בכלל, עד שאנשים שנפגעו וטרם סיפרו ימצאו דרך לספר, ושעלינו ליצור את התנאים המתאימים לכך, ולהמתין. אין להניח שכולם מתו, ושרק שרידי הגופות הם שיעידו, או עדי השמיעה ששמעו את זעקתם בשדה יספרו את סיפורם. גם אין להניח שזה לא קרה. אלא להבין שלתהליך העדות על אודות חוויות של טראומה מינית יש המאפיינים שלו, והם שונים, כאמור, מעדות ביחס לכל חוויה אחרת (זליגמן ונוה, 2016).

עולה מסקנה ברורה מהנאמר עד כה: ישנה דחיפות לפתח אתיקה של קבלת עדות, אתיקה שחייבת להנחות אותנו המטפלים בפוגשנו את האדם הסובל, זה שחי את הפרדוקס של הטראומה – שאינו יכול לחוות, לדעת ולשתף אחרים במה שגורם לו כל כך הרבה סבל. בהתבסס על תורתו של עמנואל לוינס ([1972] 2004) ודונה אורנג' (Orange, 2011), אתיקה של קבלת עדות תחילתה בהכרה באחריותנו כלפי האחר הקורבן, להקשיב לדרך שבה הוא מביע את סבלו, להכיר בעוול שנעשה לו ולפעול לטובתו מתוך שותפות. לשם כך, חשוב להבחין בין גביית עדות לקבלת עדות:

גביית עדות

גביית עדות מבוצעת בידי אחר, הבא מבחוץ וממלא תפקיד כנציג הרשויות או כמראיין מטעם התקשורת או חוקר אקדמי, ויש לו מטרה: איסוף מידע למען יעד מוגדר. בין אם המידע נועד לשם עשיית משפט, הוצאה של אמת לאור, או כל סיבה אחרת, האדם הגובה את העדות פועל מתוך אג'נדה. לכן עבורו העדות ניצבת בַּמוקד, ולא האדם שכביכול נושא בתוכו את המידע המבוקש. ההנחה היא שישנה דרך אחת למסור את העדות והיא הצגת נרטיב המתאר כמה שיותר במדויק את אשר ארע. בדרך זו יתקבל תיאור אובייקטיבי של מה שהיה. כולנו מכירים את הרגע בו ק. צטניק מתמוטט על דוכן העדים כשאינו מצליח לענות על שאלת התובע במשפט אייכמן. עבור מנהלי המשפט, יחיאל דינור כשל במשימתו, משימת מסירת עדות קוהרנטית וסדורה. נדרשה ממנו עדות שתעביר לעולם מסר ברור – קרה פשע נגד האנושות, ולנאשם, במקרה זה אייכמן, היה חלק בכך. לא הבינו אז שההתמוטטות של ק.צטניק היא היא העדות. וגם חמלה לא היתה (פלמן, [1992] 2008; Caruth, 1996).

קבלת עדות

לעומת זאת, קבלת עדות איננה משימה. היא עמדה אתית. בקבלת עדות המוקד הוא המוסר אותה, בין אם ימסור או לא, וללא קשר למה ימסור – שתיקה, רסיסי חוויה או נרטיב מהודק. מהותי בתהליך קבלת העדות הוא המרחב שנוצר עבור הקורבן בהתייצבות שלנו מולו, מרחב המאפשר לעד לחוות את אנושיותו (Anderson and Jack, 1991; Orange, 2011). עמדה אתית זו של קבלת עדות, נובעת מתוך הכרה בכך שהקורבן שהיה שם וחווה הפקרה וחוסר אנושיות קיצונית, מחזיק בעדות "בלתי ניתנת למסירה" (אנטלם, [1957] 2011). שכן טראומה יכולה להיות נודעת באמת, רק כמעשה סובייקטיבי, ואולי כמעשה אינטרסובייקטיבי, כלומר רק כידיעה שהופכת לחלק מהסיפור של האדם על עצמו, חלק מהמשמעות האישית שלו וחלק ממערכות היחסים שלו עם זולתו. ההנחה היא שהקשבה פנויה ופתוחה אשר נולדת מתוך המוכנות קודם כל להכיר בסבלו כפי שהוא מביא אותו, ולפגוש בו, תהיה כיס של מרי כלפי הבלתי אנושי (ביטוי של רחל פלץ המופיע בהקדמה שכתב בעז שלגי למהדורה העברית של הספר "לגלות מחדש את הפסיכואנליזה"). המפגש האנושי שיתאפשר בנוכחות הזולת, המטפל, יוכל להוות בסיס עליו קורבן הטראומה תוכל לכונן את עולמה אחרי שחרב, כך שלא תהיה לבד עם כל הכאב הזה.

והנה אנו נוכחים בתפקיד נוסף שיש למטפלים, תפקיד שמוציא אותנו מחדר הטיפולים ודורש מאיתנו לקבוע ולפנות לחברה כאנשי ונשות טיפול ולומר באופן בלתי מתפשר, שדיווח על טראומה, כמעשה כללי-לאומי-ציבורי, אינו דרך לדעת באמת את מה שארע אלא סוג נוסף של הימנעות מידיעה. הניכוס הפוליטי של האסון מוחק לא רק את הפרט, את גופה ואת נפשה, אלא גם את הסובייקטיביות שלה. בכך, הוא עלול להמשיך את מעשי המעוול, שאת מעלליו החברה כביכול מבקשת להוכיח ולהוקיע ברבים. צמצום הטראומה למה שידוע ושימושי, מחבל, אם כן, הן באמת האובייקטיבית והן בהבנת מורכבות החוויה הסובייקטיבית, אך יותר מזה פוגע פגיעה אנושה בזולת. גם אם ישנן מטרות קולקטיביות אשר אפשר להצדיקן, אנו האמונים על הטיפול הנפשי, נדרשים להתייצב לצד המטופלת מתוך אחריות לשלומה ומחויבות להקשיב לדרכה הייחודית למסור את עדותה על אודות הטראומה שאין באפשרותנו לתפוש ולדעת בשלמותה, ולהניח לה לבחור אם ומה תרצה לשתף אותנו ואחרים.  

על הכותבת – ד"ר צביה זליגמן

פסיכולוגית קלינית מדריכה, מנהלת מרכז לטם לטיפול בטראומה מינית בבית החולים איכילוב. מלמדת במסלולים המתקדמים של התוכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב. ערכה יחד עם פרופ' זהבה סולומון את הספר "הסוד ושיברו: סוגיות בגילוי עריות" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ועם דר' עפרה אשל את הספר "היה או לא היה: כשצללים של פגיעה מינית עולים בטיפול", בהוצאת כרמל.

הכותבת מבקשת להקדיש מאמר זה לצוות מרכז לטם ולמטפלי המערך הפסיכיאטרי באיכילוב שהשתתפו בטיפול בנפגעי השבעה באוקטובר ובשבים מהשבי.

**תודה מיוחדת לד"ר הילה הרמלין קוטנר על הזכות להשתמש בציור שלה למאמר זה.

מקורות

אמיר, ד. (2018). להעיד על העדים, ירושלים: מגנס.

אנטלם, ר. (1957). המין האנושי . תרגום: רמה אילון, תל אביב: עם עובד, 2011

אפרתי, ע.  "המשטרה מחייבת בתי חולים למסור מידע על קורבנות אונס מ-7.10". הארץ, 24  בדצמבר, 2023. https://www.haaretz.co.il/health/2023-12-24/ty-article/.premium/0000018c-9ba4-dc37-a3ae-bbfc031f0000  (נדלה ב-12.12.24).

זליגמן, צ. ונוה, א. (2016) הנשכחות שאי אפשר לשכוח: תהליכי זיכרון אצל נפגעי גילוי עריות. שיחות, ל'(2), 133-142.

לאוב, ד. (1992). נשיאת עדות, או תהפוכות ההאזנה. בתוך: ש. פלמן, ד. לאוב (עורכים), עדות: משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה. עמ' 67- 82. תל אביב, רסלינג, 2008.

לוינס, ע' (1972). הומניזם של האדם האחר, (ס. בוסתן, תרגום). מוסד ביאליק, 2004.

פלמן, ש. (1992). חינוך ומשבר או תהפוכות ההוראה, בתוך: ש. פלמן, וד. לאוב (עורכים), עדות: משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה. עמ' .66-19. רסלינג, תל אביב ,2008.

שוורצברג, ש. וזומר, א. (2004). חשיפת הסוד: גורמים מעודדים ומעכבים את גילוי סוד הפגיעה בקרב קורבנות התעללות מינית בילדות. בתוך: צ. זליגמן וז. סולומון (עורכות), הסוד ושיברו: סוגיות בגילוי עריות עמ' 82–103. הקיבוץ המאוחד; אוניברסיטת תל אביב.

Anderson, K., & Jack, D. C. (1991). Learning to listen: Interview techniques and analyses. In S

Brownmiller, S.(1975) Against our will: Men, women, and rape. New York: Simon and Schuster

Caruth, C. (1996). Trauma: Explorations in memory. Baltimore, Maryland: The Johns Hopkins University Press

Gottschall, J. (2004). Explaining wartime rape. The Journal of Sex Research, 41(2), 129–136

Hedgepeth, SM, and Saidel R.G. (Eds.) (2010). Sexual Violence Against Jewish Women During the Holocaust. Waltham, MA: Brandeis University Press

Lamb, C. (2020) Our bodies, their battlefield: What war does to women. London: William Collins

Laub, D. (1995). Trauma and testimony: The process and the struggle.  In C. Caruth (Ed.), Trauma: Explorations in memory. Baltimore, Maryland: The Johns Hopkins University Press; 1995

Mertus, J. (2004). Shouting from the bottom of the well: The Impact of international trials for wartime rape on women’s agency. International Feminist Journal of Politics, 6(1), 110–128

Orange, D.M. (2011). The suffering stranger: Hermeneutics for everyday clinical practice. Routledge

PROSECUTOR vs. KUNARAC ET.AL.(“Foča”), Witness name: “Witness 50”, 29 & 30 March 2000. CASE IT-96-23-T & 23/1-T. https://www.icty.org/en/content/witness-50

van der Kolk, B. (1994). The body keeps the score: Memory and the evolving psychobiology of posttraumatic stress. Harvard Review of Psychiatry,. 1. 253-65

Williams, J. (2021) Sexual violence against women during the Holocaust: Inside and outside of extermination camps, History in the Making, 14 (6)

Wyles, P., O’Leary, P., & Tsantefski, M. (2023). Bearing witness as a process for responding to trauma survivors: A review. Trauma, Violence, & Abuse, 24(5), 3078-3093