פרופ' ענר גוברין
במציאות המורכבת והמשתנה ללא הרף של זמננו, קיום פסיכותרפיה פסיכואנליטית מציב אתגרים משמעותיים בפני המטפלים. האתגרים הללו אינם רק טכניים או לוגיסטיים, אלא נוגעים גם לעומק הפסיכולוגי והרגשי של התהליך הטיפולי. אביאל אורן, במאמרו "עבודה פסיכודינמית בצילה של מציאות רדיקלית" (2023), מציע כי בעתות משבר, אנו עשויים לפנות אל האובייקט הפסיכואנליטי המופנם שלנו ולהסתמך עליו. לא מדובר בשליפת תיאוריות יבשות, אלא בפנייה למקור פנימי, דינמי ופורה, אשר התפתח דרך הדרכות, טיפולים וניסיון החיים. לפי הגישה הקלייניאנית, ההתפתחות הנפשית המרכזית היא יצירת אובייקט טוב אשר מופנם במציאות הפנימית (קליין, 1946). בדומה להתפתחות הנפשית, גם בזו המקצועית - זהו המשאב הפנימי שמלווה אותנו ומנחה את עבודתנו.
במצבים של מציאות רדיקלית, כמו זו אשר אנו חווים כיום, המטפל נדרש להתמודד עם שאלות מורכבות של מוגנות פיזית ונפשית. זהורית אסולין מדגישה את הצורך של המטפל לתת את הדעת על סוגיות אלו, במיוחד בהקשר של תנאי הבטחון בקליניקה ויכולתו הטכנית והרגשית של המטפל להיות נוכח עם המטופל גם במצבי חירום, כמו אזעקה (אסולין, 2023). האתגר המרכזי הוא לשמר את מרחב החשיבה והעבודה הטיפולית כאשר המציאות החיצונית מאיימת ומצמצמת את היכולת להתרכז ולפעול מתוך מודעות.
במצבים כאלו, לעיתים המטפל מוצא עצמו פועל מתוך אינטואיציה או דחף פנימי, מבלי לדעת בדיוק מדוע הוא פועל כך. המציאות הרדיקלית דורשת מהמטפל להיות גמיש ויצירתי, תוך שמירה על מקצועיות ואחריות כלפי המטופלים. זהו תהליך מתמשך של למידה והתפתחות, בו המטפל נדרש להסתמך על המשאבים הפנימיים שלו ולמצוא דרכים חדשות להתמודד עם האתגרים שמציבה המציאות החיצונית.
לאור מחשבות אלו, אני רוצה לתאר את חוייותי עם מטופלים בקליניקה שלי, לאחר שנפגעה מכטב"ם שנורה על תל אביב. אבקש להצביע על פן נוסף בעבודה תחת תנאי מלחמה רדיקלים, והוא השאלה כיצד פועל המטפל כאשר מרחב החשיבה מצטמצם, וכאשר הוא פועל מבלי לדעת למה הוא פועל כך. ואכן, קריאה בדיעבד של האופן בו פעלתי באותם ימים, מראה כי בליבה של ההתרחשות הטיפולית נמצא מעין סיפור כפול, תנועה בין משבר של הרס למשבר של חיים - בין הסיפור על טבעו הבלתי נסבל של האירוע לבין הסיפור על טבעה הבלתי נסבל של ההישרדות ממנו.
כך רשמתי לי למחרת האירוע: מכל המקומות בתל אביב, הכטב"ם אשר נורה ביום שישי ה-19.7.24 בשעה 3 לפנות בוקר, פגע בבית אל על, בניין המשרדים בו אני ועוד מטפלים רבים עובדים. קיבלנו טעימונת ממה שתושבי הצפון ושכנינו בעזה חווים מדי יום ובעוצמה חזקה בהרבה. המטפלים בבניין ואני חווינו לראשונה את החוויה הטראומטית של נטישת בית, או משרד שלם ולחזור אליו כשהוא מפורק - חלונות מנופצים, תמונות שנפלו מהקירות, שכבה עבה של טיח מכסה את הרצפה. הפצצה, התפרקות, חרדה, ייאוש.
אני רוצה לשתף אתכם במה שקרה. הגעתי למשרד בשעה 7, כאשר האזור מוקף במשטרה, בכוחות ביטחון ובעשרות צופים סקרנים. בבית שמעתי שאזרח נהרג אז חשבתי שהכטב"ם פגע בבית ליד. מעל הגגות שמול החלון שלי עומדות מצלמות של צלמי עיתונות. יש סרטי משטרה אדומים אשר חוסמים את האזור, אבל השוטרים לא מונעים כניסה לבניין שלי.
לפני יום של חמישה מטופלים. מטופל ראשון מגיע לאנליזה בשעה 7 וחצי. עולה בראשי מחשבה נחושה ועקשנית: לא לבטל אף פגישה, להמשיך הכל כרגיל. מטופלים מתחילים להתקשר, שואלים אם להגיע ואם אני בסדר. אני אומר לכולם לבוא. כאילו אם היום לא יסטה מהתכנון המקורי, זה יקטין את ממדי האירוע, או אולי אפילו יחזיר את הגלגל לאחור. למזלי עיקר הנזק היה בקומות העליונות שם גם דלתות נעקרו, ואילו אני בקומה אמצעית.
ההחלטה שקיבלתי בעת קניית המשרד - להחליף את החלונות הרגילים בחלונות מבודדי רעש - התבררה כמבריקה. בזכות החלונות חוסמי הרעש הנזק קטן יותר. רסיס חדר מבעד לזכוכית אך היכה רק באמצע השמשה ולא ניפץ את כל החלון. אני מרוצה מעצמי כאילו שיקול הדעת שהפגנתי לפני שנים יעמוד לרשותי מעתה כעוד שכבת הגנה מפני טילים.
אני לוקח מטאטא ויעה ומתחיל לנקות במרץ. מרים חפצים שנשברו, תולה על הקיר את מה שנפל. חצי פח מתמלא בטיח, אבל אני עובד מהר. מבחין בראש של צבי ישן מבקליט פלסטיק שהיה תלוי על הקיר ונפל. אני אוהב את הצבי הזה עם עיניו הנבונות, הצופות על ההתרחשות מתחתיו. חושש שלא אצליח לתלות אותו גם כי הוא גבוה וגם כי קשה להתאים את המסמר לחור התלייה. אני מתאמץ מאד, כאילו הכל תלוי בזה: אם אצליח אז הכל כשורה ומכאן ניתן להסיק שאת הכל ניתן לתקן. אני מצליח וחש הקלה.
החדר כמעט חזר למצבו המקורי. פתאום אני נזכר בצעצוע ישן ומקולקל שיש לי במשרד, כחלק מאוסף צעצועים ישנים המקשט אותו. מדובר בבובה של ברמן מוזג יין שיוצרה ביפן בשנות השבעים ונמכרה בארצות הברית. כאשר מפעילים את הברמן הוא מרים כוס יין, פניו מאדימות, ועשן יוצא מאוזניו. הברמן עובד על סוללות, אבל מאז שהחלפתי אותן לפני כמה ימים משהו במגעים התרופף והוא הפסיק לעבוד. פתאום עולה לי מחשבה - אולי מעוצמת הפיצוץ המגעים חזרו להיות תקינים והברמן שוב ירים כוסית? אני מבין שזה לא אפשרי ושזו מחשבה מאגית-הגנתית. אני מחליט לא לנסות, להשאיר את זה כאפשרות.
בינתיים, אני לא עונה לבני משפחה מודאגים שמתקשרים לשאול לשלומי כי אני מרוכז בניקוי החדר. השעון דופק לקראת בואו של המטופל אשר נוהג לדייק על הדקה. אני מסתפק בלשלוח הודעות שהכל בסדר. האנליזנד של שבע וחצי מתקשר עשר דקות לפני הפגישה. המשטרה חסמה את האזור. לא נותנים לו להיכנס. אבל אחרי כמה דקות הוא כותב שהצליח, הוא התפלח מהחניון.
החדר מוכן לקראתו. יש אפילו כמה דקות להכין קפה שחור חזק. אני מבחין בסיפוק שאני חש כאשר אני מזהה שאם אני סוגר את התריס הונציאני לא מבחינים כמעט בחלון השבור, והחדר נראה כמו לפני הפיצוץ. כך המטופל זוכר את החדר כי כך הוא עזב אותו לפני יומיים. לא קרה כלום.
המטופל נכנס מחויך. הוא במצב רוח של "אנחנו בתוך הרפתקה", מרוצה מכך שחמק משומר הבניין והערים עליו. הוא cool לגמרי. אנחנו מדברים על החרדות שיש לו בדרך כלל מדברים של מה בכך, ואיך הוא רגוע בסיטואציה הזו. מהר מאד השיחה חוזרת לדברים הרגילים שמעסיקים אותו. אני מופתע באיזו מהירות זה קורה. תוהה אם אני כבר מוכן לעבור כל כך מהר הלאה. אבל הרי זה מה שכל כך התאמצתי שיקרה בשעה האחרונה.
פתאום דפיקות בדלת. לרגע אני חושב לא לפתוח, מפחד שמהצד השני עומדים שוטרים שיוציאו את שנינו מהחדר. בסוף אני מחליט לפתוח. שלושה שוטרים בכניסה. אני חוצץ בינם לבין המטופל השוכב על הספה, כדי להסתירו ולהגן מעט על פרטיותו. אבל הם כבר ממהרים לדפוק על הדלת ליד, מופתעים שיש אנשים במשרד. הם מסבירים כי התבקשו לבדוק בחדרים אם אין פצועים ולכן הם עוברים מקומה לקומה. אני מרגיע אותם שהכל בסדר. מסביר שאני פה מהבוקר כי יש לי טיפול.
"המטופל שלך הגיע?' הם שואלים בתדהמה. "כן" אני אומר. "איזה תותח" הם אומרים ומסתלקים. אני חש הקלה עצומה שלא אמרו לנו לעזוב. חוזר לחדר ומוצא את המטופל מחייך, מסופק מהמחמאה. לאחר כמה דקות הפגישה מסתיימת.
אחריו מגיעה עוד אנליזנטית. גם לה לא נותנים להיכנס. הפרצה בחניון נסגרה ועכשיו יש שם שומר. אני יורד למטה ואומר שהיא מוזמנת אלי. השומר מתרצה. אני מבקש מהשומר להכניס את כל מי שאומר שמגיע לחדר שלי. זה לא עוזר. גם המטופל השלישי מבקש שארד ואקח אותו.
בזמן שאני יורד במעלית כדי ללוות את המטופלים שלי, אני מרגיש פתאום תחושת ערעור. לרגע אני לא זוכר מה אני עושה פה ולמה אני יורד בכלל. התחושה היא של אובדן כיוון ודרך. אני מרגיש שזה יותר מדי, שהלחץ והכאוס של המצב חודרים לתוך המחשבות שלי ומערפלים את היכולת שלי לפעול בצורה רציונלית. זהו רגע קצר אך עוצמתי. אני מתעשת מהר, מתארגן פוגש את המטופלת ומחייך אליה.
ממשיך היום. אני לא תמיד מצליח להיות מרוכז. אבל בכל השיחות, לאחר כמה דקות אל תוך הפגישה, בהן המטופלות והמטופלים מתייחסים למצב כל אחד בדרכו – הם חוזרים לנושאים הרגילים, בתוך הבניין בו פגע טיל איראני רק לפני כמה שעות. למרות החזרה ל״שגרה״, הנושאים צבועים בצבעים אחרים כאילו זרם האסוציאציות מצא לו ערוץ חדש.
לאורך היום מטופלים כותבים לי, שואלים לשלומי. אני תוהה איך הם מדמיינים את המשרד שעזבו, איך הם מרגישים כשהם רואים בטלוויזיה את הבניין הפגוע, יודעים שהמקום הבטוח שבו ישבו או שכבו וחלקו את הפרטים הכי אינטימיים של חייהם, הופצץ בכטב"ם. בינתיים היום עובר. אני מנסה להתרכז אבל לא תמיד מצליח. תוהה האם המטופלים מרגישים. מוצא את עצמי מתייחס לנושא בתחילת הפגישה, אבל אז שוב, המטופלים עוברים הלאה.
היום מסתיים. אני מרגיש הקלה אבל גם מתח עצום. חוזר הביתה, מנסה לישון. לא מצליח מרוב מתח. אשתי אסנת מבינה את המצב ומכינה לי סלט מזין עם גבינה. אני מותש אבל נזכר כי עלי לבשל יחד איתה ארוחה חגיגית לה חיכיתי כל השבוע, עם שני הבנים שמגיעים לארוחת ליל שישי וקידוש. גם את זה אני מספיק לעשות. לבסוף נופל לשינה עמוקה אבל קם בבוקר שוב מתוח ומחליט לכתוב ולשתף את הקהילה.
יום חמישי. לאחר שישה ימים החלון תוקן, הקליניקה חזרה למצבה המקורי. חלק קטן באחד השלבים של התריס הונציאני שבור ואני מתלבט אם לתקן, או להשאיר כפי שזה, כשריד שיזכיר את החבלה במשרד. השומר כבר נותן לעלות ללא צורך באישור. לכאורה, הכל חזר לקדמותו.
מטופל נכנס לחדר. אני אומר בהקלה: "החלון תוקן". אבל למטופל אין מושג על מה אני מדבר. אני מבין את גודל הטעות - הוא מטופל של יום חמישי ולא ידע שכטב"ם פגע במשרד שלי. עננת דאגה מכסה את פניו. אני מתוסכל. כל כך התאמצתי להסתיר את העקבות של האירוע מהמטופלים שהגיעו באותו יום, ועכשיו אני מנכיח אותו למטופל שכלל לא ידע. הוא מגיב בזעזוע כאילו רק כרגע החלון עף מהטיל. בבת אחת האירוע קורה מחדש, חזרת המודחק.
הוא דורש שאספר לו הכל, רוצה לראות את הקומות העליונות שנפגעו, הולך לחלון ומחפש עקבות לסדק. מבחין ברסיס זכוכית זעיר ומתבונן בו בריכוז כאילו דרך הרסיס יבין את כל מה שקרה. הוא כועס על שלא הבין בעצמו כי הבניין נפגע. שוב, אני מנסה להרגיע, להראות שהכל חזר לקדמותו, שהכל בסדר. אבל דווקא איתו זה מצליח פחות ממטופלי יום שישי והוא מסרב להירגע, כועס ומאשים את עצמו שלא דאג לי, שלא התקשר, שחשב רק על עצמו.
מה עשיתי? מדוע היה לי כל כך דחוף לספר שהחלון תוקן? אני תוהה למה דוווקא לו סיפרתי, למה הייתי צריך שהוא ידע. השיחה מצליחה לצאת מהאירוע אל הכאב הפרטי של המטופל - ילד שאיבד את אביו בגיל צעיר ואמו החרדתית והמציפה נעשתה תלויה בו.
בהדרגה אני מבין, האירוע לא נגמר. הוא ישתנה במשך הזמן כמו זכרונות טראומטיים רבים אחרים. את עקבותיו אמשיך למצוא בכל מקום, בדרכים בלתי צפויות: במבטים חטופים של מטופלים לעבר החלון המתוקן, כמחפשים את הסדק שאיננו, בהיסוס קל בקולי כשאני מזמין מטופל חדש להיכנס, כאילו הקליניקה עדיין מהססת לקבל אורחים, ברעד בלתי נראה של הספה כשמטופל נשכב עליה, מהדהד את הזעזוע שספגה, בשתיקות פתאומיות שיפלו באמצע שיחה, כמו הפסקת חשמל רגעית, בתחושת הקלה מוזרה כשאני נועל את הדלת בסוף היום, כאילו אני מגן על החדר מפני העולם שבחוץ.
המלחמה לימדה אותי שיעור חשוב - לא תמיד אתה מבין את משמעות מה שראית באותו הרגע. לפעמים לוקח שנים להבין. והרבה דברים שראית אפילו לא מעובדים במודע, הם פשוט נשארים חקוקים בזיכרון החזותי שלך, ממתינים בתורם לצאת החוצה.
אני נזכר במונח של פרופ' יולנדה גמפל "קירות נופלים" (Gampel, 2000). היא התכוונה למצבים בהם ה"קיר" החוצץ בין קירות הקליניקה לבין החוץ נופל, וכך גם הקיר שבינינו לבין המטופל. במצבים כאלו המטפל והמטופל נתונים שניהם יחד ובנפרד להשפעתה של מציאות רדיקלית. ד"ר אביאל אורן כותב כי במקרים בהם הקיר נופל, כמו אחרי ארועי ה-7 באוקטובר, עלינו להיזהר שלא ליפול לשתי עמדות קיצון: ניתוק כמו זו של אם המסרבת להיפגש עם האימה של התינוק שלה ואומרת דברי הרגעה מזויפים, או היסטריה בדומה לאם שמציפה את תינוקה בחרדות שלה.
באופן פרדוקסלי, נדמה לי כי העמדה הנפשית שלי כללה את שתי העמדות, ואיכשהו, שתיהן איזנו זו את זו. החלק ההיסטרי היה מאוים מהתפרקות והתערערות, שתביא לשמיטת המטופלים בתוך כאוס מסוכן. כהגנה מפני חלק זה נוצרה אשליה שהסדר, הארגון וטשטוש חפוז ומיידי של סימני הפגיעה בקליניקה יעלימו כבמטה קסם את האסון שקרה. כאן נכנס לפעולה החלק המנותק אשר פעל בקור רוח ודאג שהמטופל יבין כי אמנם הבניין נפגע - אבל כאן בחדר כמעט דבר לא השתנה. החלק המנותק תיפקד להפליא: הוא שטאטא, הרים חפצים שנפלו, והחזיר את הסדר על כנו.
מחשבותיי נודדות צפונה, אל חברי וחברותי למקצוע בערי הגבול ובישובים הקטנים. בדמיוני אני רואה את הקליניקות בקרית שמונה, את חדרי הטיפול בתל חי, את המרפאות במטולה וביישובי הצפון הרחוקים. פעם היו אלה מקומות מפלט, איים של שקט בתוך סערת החיים. עכשיו, מה נותר מהם?
אני מבין שאני פריבילג לעומתם. מה שקרה בתל אביב פעם אחת מתרחש שם מדי יום. אני מדמיין את הכורסאות הריקות, את הספות השוממות, את הקירות שפעם היו מכוסים בציורי ילדים ועכשיו אולי מכוסים באבק ורסיסים. האם המטפלים לקחו איתם את הציורים כשברחו? האם הספיקו לארוז את התיקים הרפואיים, את הפנקסים המלאים במחשבות על הטיפול ובוורבטים?
ומה באשר למטופלים עצמם? האם הם עקרו יחד עם מטפליהם, מנסים לשמור על רצף טיפולי בתוך כאוס של עקירה? או שמא התפזרו לכל עבר, כל אחד נושא את משאו הנפשי לבדו? האם הקשר הטלפוני נמשך? האם ניחמו זה את זה? אני חושב על הקהילות שהתפרקו, על הרשתות התומכות שנקרעו. על מטפלים שאולי מצאו את עצמם פליטים, זקוקים בעצמם לעזרה שפעם הציעו לאחרים. על מטופלים שאיבדו לא רק את ביתם הפיזי, אלא גם את הבית הרגשי שבנו בקליניקה.
ובתוך כל זה, אני תוהה - מה תפקידנו כמטפלים ברגעים כאלה? כיצד אנו ממשיכים להחזיק את הכאב של האחר כשאנו עצמנו כואבים? איך אנחנו מוצאים את הכוח להיות סלע איתן עבור מטופלינו, כשהקרקע רועדת תחת רגלינו? "לא הכול קרס" כותבת מירב רוט בהתייחסותה לטיפול בניצולי 7 באוקטובר: "הקשר בינינו לבינם לא קרס, השיטה בה אנו עובדים איתם לא קרסה, אנחנו לא קרסנו. שמירת המוכר והמשך עבודה טיפולית, כולל דרך יחסי ההעברה, מקרינים אמון ואמונה בתהליך וזה מרחיב מיד את היריעה מעבר לנקודת הזמן הנוכחית שהיא כל כך מחרידה ומערערת, עד שנדמית ולפעמים הופכת לחור שחור ששואב לתוכו הכול". (רוט, 2023)
אולי, בסופו של דבר, זוהי תמצית עבודתנו - להיות נוכחים, להחזיק, לשרוד. גם כשהקליניקה הפיזית מופגזת, אולי הקליניקה הפנימית, זו שבנינו בתוכנו לאורך שנים של הכשרה וניסיון, היא זו ששורדת. ואולי, בתוך כל הכאוס והאובדן, זה מה שאנחנו יכולים להציע למטופלינו - את הידיעה שיש מקום בטוח, גם אם הוא לא פיזי, שאליו תמיד אפשר לחזור.
פרופ' ענר גוברין הוא פסיכואנליטיקאי מנחה, פסיכולוג קליני ופילוסוף, ראש התמחות דוקטורט "פסיכואנליזה ופרשנות" בתוכנית לפרשנות באוניברסיטת בר אילן וחבר במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. ספרו How Philosophy Changed Psychoanalysis: From Naive Realism to Postmodernism עומד לצאת בקרוב בהוצאת רוטלדג'. גוברין עורך הסדרה Routledge Introductions to Contemporary Psychoanalysis ו"נרקיסוס" לפסיכואנליזה, פילוסופיה וחקר התרבות בהוצאת רסלינג.
אורן, א. (2023). עבודה פסיכודינמית בצילה של מציאות רדיקלית. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4641
אסולין, א. (2023). קליניקה בימי מלחמה. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4653
קליין, מ. ([1946] 2002). הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים. בתוך: כתבים נבחרים. עורך י׳ דורבן. תרגום: א׳ זילברשטיין. תל אביב: תולעת ספרים, עמ׳ 177-203.
רוט, מ׳. (2023). קווים מנחים למטפלים בנפגעי המלחמה בדרום ובכלל: מכתב פתוח מאת פרופ׳ מירב רוט. בטיפולנט. https://www.betipulnet.co.il/particles/open_letter_treatment_in_the_south_of_israel_during_war
Gampel, Y. (2000), Reflections on the Prevalence of the Uncanny in Social Violence. In Robben A., Suarez-Orozoo, O. (Eds.) Cultures under Siege: Collective Violence and Trauma in Interdisciplinary Perspectives. Cambridge University Press
