שלומית רינת ואיה פלדמן
במאמר זה נביא רשמים אישיים ומחשבות על התמורות שעברנו, מטפלות ומטפלים באמנות, בימי הקורונה. הפרידה מהסטודיו לטיפול באמנות והמעבר לטיפול מקוון יצרו ריחוק פיזי בין המטפל למטופל. לריחוק זה משמעויות ייחודיות כאשר הוא נוגע לטיפול באמנות, שכן טיפול המבוסס על שימוש בחומרים פיזיים מוצא את עצמו מוכנס לפתע למרחבי הרשת האינטרנטית. בעקבות זאת, מצאנו את עצמנו מתמודדות עם המרחק שבין "בופה" החומרים העשיר, המגוון והחושי שנותר בסטודיו, לבין "דיאטת קורונה" - עיסוק במה שמצוי ואפשרי תחת המגבלות הקיימות. המשבר שפקד אותנו קטע את רציפות הטיפול, קטיעה המשולה בעיננו לחור שחור ומאיים. ברצוננו להתבונן בשאלה כיצד ממשיכים בכל זאת לנגן את המנגינה המשותפת לכל דיאדה טיפולית ב"חדרי חזרות", מנותקים ומחוברים בו זמנית, חרף איומו של החור שנפער במוכר ובידוע לנו. זאת, ברוח דבריו של הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן: "הטיפול הוא צורה שעוטים החיים - לא רק ניסיון של החיים לתקן את עצמם ולטהר את עצמם מרעלים, כי אם גם ניסיון לברוא חיים חדשים, כולל איכויות של קשרים ושימושים בהם, עם אפשרויות שלשם גילויין יידרשו אולי חיים שלמים" (אייגן, 2003).
ע', נערה צעירה, מגיעה לחדר הטיפול כאשר המציאות החיצונית מאותתת על האפשרות כי שגרת המפגשים איתה תאלץ בקרוב להשתנות בהתאם למגבלות הקורונה. בחדר הטיפולים תלוי עדיין רבע גיליון קרטון ביצוע, צבוע תכלת-כחול, במרכזו מרחפים שני כתמים רחבים של גואש לבן אשר מאווררים ומבהירים את דימוי השמיים שע' ציירה. בחלק העליון של המצע, מצרפת ע' לחתימתה את האות הראשונה של חברתה הקרובה ומוסיפה את המילים "4ever". בצד, מונחת עדיין פלטה עמוסה בגבעות מבריקות של צבע ולידה כד מים שקוף בו מתמוססים הצבעים לחום עכור. השמיים הפתוחים של ע' נשארו תלויים לייבוש על קיר השעם הגדול, הכתמים הלבנים שבמרכז עבודתה הותירו סימני נזילה, ופלטת הצבעים שעל השולחן התייבשה כשעל גביה כתמים גבשושיים של כחול ולבן.
ע' היא המטופלת האחרונה לסגירת אותו יום עבודה, שעות ספורות לפני שפורסמו והובהרו הנחיות משרד הבריאות לגבי הדרישה להיכנס לבידוד ביתי. עם כניסתן של הנחיות אלו לתוקף אני לא מרגישה יותר צורך להזדרז - לא בניקוי החדר לקראת המטופל הבא ולא בהסרת היצירה מן הקיר והעברתה אל תיקיית היצירות שנשמרת לאורך זמן. אין מה למהר באחסון הסליים (חומר דמוי פלסטלינה המשמש למשחק) או בפינוי אבקת הגבס שהותירה שובל לבן על רצפת החדר. בדרך כלל, כאשר אני מסירה את היצירות של מטופליי מהקיר, הן משאירות עליו את אותותיהן - סימן שולי יצירתה של ע', כתמי הצבע האופייניים של מטופלת אחרת וטיפות ההתזה הזולגות מיצירתו של מטופל שלישי. סימני העבר שהתהוו בחדר הפסיקו להתחדש ולהתווסף בשל איום מגפת הקורונה וההיעדרות מהסטודיו, אך אלו שעודם קיימים מעוררים בי געגוע לתנועה, לחיות, לשפריץ הצבע, לריחות החומרים, לחימר שהתקשה בשולי הקערות, לפטריית העובש שהעלתה עבודת הפיסול העטופה ברטיבות עודפת, לפלסטלינה שהותירה את עקבותיה השומניות על פלטת העץ, וכן לחוויית הנחיצות שלי כמסייעת לפרויקט היצירה המתהווה.
סימני זיכרון אינספור, מחזוריות של מטופלים רבים, נצברו על גבי הקיר הניצב מול הכניסה לחדר הטיפול – קיר שלא נצבע מזה שנים. אני נכנסת לחדר הריק ונעה בין אותם סימנים, סימני הזיכרון וסימני החיות, מהרהרת במסמני זהותי המתערערים. המבט אל הקיר הריק, מתוך ידיעה שמטופליי לא יכנסו בדלת, מעורר בי את השאלה "מי אני" כעת בחדר הזה? אני יושבת על כיסאי וחושבת על ע', שסירבה לשינוי הפורמט הטיפולי ולמעבר אל מפגש מקוון. הטיפול שלה נמצא רק בתחילתו, וברור לי שהוא נקטע בטרם עת. ע' הגיעה לטיפול עם חוויה של דחייה חברתית שהשאירה בה צלקות רבות. למרות משאלתה החזקה לקשר, אשר עמדה בבסיס הטיפול (ומודגשת בבחירת המילים 4ever ביצירתה שהוזכרה) - היא מסרבת לענות להודעות קצרות שאני כותבת לה וגם הוריה לא נענים לבקשתי לשיחה טלפונית. החדר ננטש, היא עצמה מרגישה שנעזבה על ידי, ואני, בסירובה להמשך - מרגישה שנעזבתי גם כן. בחשיבה סימבולית, החדר שכפאו שד, השמיים הפתוחים בציורה של ע', המים העכורים בכד השקוף, שפע החומריות שנותרה עזובה והפלטה שמחזיקה את הצבעים, כולם כפנטזיה משותפת ל-"for ever" שהתאימו לשלב ההתפתחותי של הטיפול ולצורת ההחזקה של אותה נערה. עצירת הטיפול שנכפתה עלינו יצרה במושגיו של הפסיכואנליטיקאי דידייה אנז'יה (2004) קרע או קטיעה במעטפת העורית המוכרת של הטיפול. ביבן (Biven, 1982) חוקרת במאמרה את תפקידו של העור בהתפתחות הנורמלית ובזו החריגה, בדגש על ההתפתחות המוקדמת: "העור שהתינוק מיטיב להכיר הוא של ידיה ושדיה של האם, השלכה של העור על האובייקט הוא מהלך אופייני אצל הפעוט. בדומה לציור שהבד (לעתים קרובות גדוש לרוויה בצבע או בהטחות מכחול) הופך בו למעין עור סמלי (עדין ביותר) המשמש לאמן כחיץ בפני דיכאון" (כפי שצוטטה אצל אנז'יה, 2004, עמ' 62). בד הציור, כמו שעת הטיפול, הם כמעטפת עור - עוטפת ומחזיקה את הנערה כתינוקת המשליכה את תקוותיה ואת אכזבותיה.
שבוע אחרי שהחדר נשאר מיותם, בעוד אני מגששת את דרכי לתקשורת קרובה עם מטופליי דרך המדיום המקוון, אני יכולה להרגיש עדיין בתמהיל ריחות החומרים בחדר. אני נזכרת בטקס השלת הנעליים של הילדים בפתח חדר הטיפול, במעטפת הריח שמכילה מידע ממשי ומטביעה חותם על המיכל המשותף שלנו. עכשיו, כשדמות המטופל ניבטת אלי בריבוע המסך, אני מרגישה את חסרונו של "הריח" כמייצג את הסטודיו ואת נוכחותנו הפיזית. בעבודה עם ילדים ומבוגרים הריח מאפשר לנו גישה אל ספקטרום חושי ורגשי רחב לגבי מצבו של המטופל - מידת ההיגיינה שלו, מידת הטיפוח וההשגחה מבית, וכמובן סוגיית ריחות הגוף (זיעה, מחזור חודשי, שתן וכיו"ב). כל אלו יכולים להוות עבורנו חלק מהותי ביחסי ההעברה ולפתוח פתח להעמקת ההבנה אודות מטופלים, בוגרים וילדים גם יחד, הנתונים בהזנחה ובסיכון.
מה שנכתב עד כה נרשם מתוך געגוע למוכר, כמנגנון הגנה, כתגובה ראשונית של היאחזות ב"בית המקצועי" שלנו. אנחנו מתגעגעות עוד לפני שחווינו מרחק מן האירוע. מתוך היאחזות בנוסטלגיה כלפי מה שנלקח מאיתנו זה עתה, אנו מתבקשות לעבור למרחב ה-Zoom, להתמקד בממברנות המסך ולצמצם את המרחק הרגשי והפיזי שנפער בין מקום מושבנו ובין בית המטופל. אנו מתבקשות ללמוד להשתמש בטכנולוגיה אך מגיבות לכך בהתנגדות פנימית. השימוש בטכנולוגיה נתפס על ידי רבות מאיתנו, המטפלות באמנות, כמדיה ניגודית שנחווית כאקט "אנטי-טיפולי" ובלתי ניתן לגישור בהשוואה למקצוענו המאופיין במגע בחומר. הקורונה נחווית עבורנו כטראומה, כקטיעה של המציאות הרציפה והמוכרת. חווית השבר הזו מהדהדת אצלנו ואצל מטופלינו, מציפה מקומות מודעים ולא מודעים של "מתקפה על המוכר". גמפל (2010) טבעה את המונח "כשהקיר נופל" לגבי מצבים בהם אחד מקירות הקליניקה או המציאות "נופלים", כך שנוצרת משוואת מציאות חדשה בין המטפל למטופל. במקרים אלו, שניהם מצויים תחת השפעת הטראומה, מעורערים, מהורהרים, חשופים, נאלצים חרף התנגדותם לאמץ שינויים ולהיפרד מדרכי פעולה, שהיו בבחינת רוטינה נעימה ומותאמת לשניהם. פלורסהיים (2003) מיטיבה לתאר רעיון זה במאמרה "פסיכותרפיה תחת אש" ומתייחסת להשלכות של החיים בעידן אי ודאות ולמצבים בהם המציאות החיצונית חודרת לטיפול. במצבים אלו המטפל אינו עוד צופה ניטרלי מהצד, אלא משתתף חרד, דואג, לפעמים אף נפגע בעצמו.
ο לחיי החיבורים – על החיבור בין שירה לציור ובין שתי מטפלות
ο טיפול קבוצתי ממוקד מיומנויות חברתיות: Zoom in או Zoom out? זאת השאלה
ο משחק מקוון: הערכת התערבות טיפולית בילדים דרך הזום
"אז מה מפחיד או מערער כל כך במשבר הקורונה? בבת אחת אתמול חדל לנבא את מחר" (להד, 2020).
במאמרו "המגפה והחור" (2020) כותב גילת: "בני אדם לא אוהבים חורים ברקמת החיים. חורים כאלה מסבים להם מועקה, תחושה של כובד, של מחנק, של שיתוק, של תימהון ושל חוסר אונים ולכן הם ימהרו לסתום אותם". כתוצאה מעומקו, החור נתפס בעיננו שחור וחווית המסתכל פנימה לתוכו היא חוויה של איום, סכנת בליעה ואין אונים. במצבי רעידות אדמה ממשית מתבקשים התושבים להיכנס מתחת למשקוף, שכן החלל הריק הנוצר בין עמודי המשקוף מהווה כעין עמוד יציב בתוך אי היציבות. הקורונה, כרעידת אדמה, מעמידה אותנו בסכנת קריסה אל תוך החור שנפער בחיינו - אי הידיעה, האימה, אי התפקוד. עמודי המשקוף כמטאפורה למשאבי המטפל הנאחז בכוחותיו כדי לתפקד באופן הקרוב ביותר לתפקודו המוכר בתוך הדיאדה הטיפולית. המאמץ הווירטואלי במרחבי ה-Zoom, שאינו טבעי לנו כלל כמטפלים באמנות, נחווה כקרע אותו אנו מנסים במהרה "לסתום", "לכסות" ו"לתקן".
הקולאז' כמדיה אמנותית עושה שימוש בחלקי נייר קרועים או גזורים ממקורות שונים והדבקתם יחד (ז'ורנלים ישנים, טקסטים, ספרים, הדפסים בשחור לבן או בצבע, מבריקים או חסרי ברק). טכניקה זו מעבירה את החוויה של הרס ושל בנייה דרך חיבורים אשר מתנסחים תוך כדי פעולת היצירה. קרעי הנייר כייצוגים לניתוק, לכאב, להינתקות מרקמה חיה רציפה. בהיבט התרפויטי, עבודת הקולאז' מבוססת על פעולה בעלת אופי עמלני-רוטיני של קריעה והדבקה עד יתמלא הדף, וככזו, היא יוצרת גשר בין החלקים המנותקים שבחיינו. בדומה לקרעי הנייר, גם אימת הקורונה כחוויית חור, שעוד טרם עבר עיבוד וכבר אנו מבקשים להתנהל מולו - ללא ידע, הכשרה וכללים. במרחבי הטיפול המקוון, אנו ומטופלינו מתחילים ביצירת קולאז' רב שכבתי, המבטא את רצוננו להסתיר או למלא את החלל שנפער בחיינו המקצועיים.
להד (2020) ניסח את הצורך של האדם בקיום רציפות בחיי היום-יום באומרו ״משחר חייו האדם לומד חוקים צובר ניסיון, בונה רוטינה ומנסה לנבא את שיהיה מחר" (עמ' 31). סביב התפרצות נגיף הקורונה, מטופלים רבים נענו להכיר בקרע שנוצר בחיינו - להכיר בו, ללמוד אותו ולגלות בו עניין. בכך, הם הפכו לשותפים פעילים ויצירתיים בבניית גשר אל עבר מרחב חדש ומתהווה. כך לדוגמא, צעיר כבן 20 אשר נהג לנהל שיח קבוע סביב הסטינג של השעה הטיפולית (איחר, הקדים או שכח את הפגישה) וכעת מגלה סקרנות ונוטל יוזמה בקשר לשיח המקוון. הוא הופך למשל מ"אורח" בקליניקה ל"מארח" ב-Zoom, באופן אשר מאפשר טרנספורמציה ותנועת שינוי בטיפול. גם השיבושים והנתקים שה-Zoom כדרכו מייצר מעת לעת אינם מרפים את ידיו, והוא מפגין גמישות מספקת כדי להחזיק עם המטפלת את התקלות. אלו הופכות לשיח מגשר אשר אינו מעיב על המשך הפגישה, אלא מלהק את המטופל לתפקיד המורה, למשל כאשר הוא מלמד את המטפלת את "רזי" האפליקציה. לעומת מטופלים מעין אלו, יש מי שהתנגדו לכל צורה חדשה של חוזה טיפולי שהוצע להם והראו העדפה ברורה למה שהיו מורגלים בו. כך לדוגמא מטופלת מבוגרת אשר התייתמה בגיל צעיר מאביה וחוותה את נישואיה השניים של אימה כנטישה נוספת. מאפייני הטיפול בה הושתתו על קירבה ו"יחסי אימהות טובה" דרך קביעות הטיפול והמטפלת הנוכחת בהתאמה עבורה. ברגע שלא הסתייע לייצר זאת במרחב המקוון בעקבות בעיות באינטרנט, שיבושי תמונה וקטיעת קול, היא הביעה את חוסר שביעות רצונה ואמרה בנימה ילדותית וחסרת סבלנות "זה לא מתאים לי, אני לא יכולה לסבול את זה, לא רוצה!", וכך - נשמט הטיפול. אפשר כי זהו רגע מכונן של השלכה מאסיבית סביב תחושותיה לגבי נטישת הוריה. מכאן ואילך מהות הקשר התמקדה בשמירה על רצף מצד המטפלת בניסיון לגשר על תחושת אשמה אפשרית שנוצרה בה כלפי המטפלת.
"רָאִיתִי פַּעַם כַּנַּר מְנַגֵּן וְחָשַׁבְתִּי שֶׁבֵּיןיָדוֹ הַיְּמָנִית וְיָדוֹ הַשְּׂמָאלִית מַפְרִיד רַק הַכִּנּוֹר, אֲבָל אֵיזֶה מֶרְחָק וְאֵיזוֹ נְגִינָה נִפְלָאָה!"(עמיחי, 1998, עמ' 47).
שירו של עמיחי מאפשר לנו לחוש בתנועה מן הכלי הקונקרטי אל החוויה המוזיקלית המהדהדת גם מעבר לאובייקט. במעבר לטיפול המקוון נלקח מאתנו ״הכינור״, הכלי בו אנו מיומנים, כך שנותרנו אנו, המטפלים באמנות, כשאיננו "מכוונים". ובכל זאת, אנו מבקשים עבורנו ועבור מטופלינו ש"המוזיקה" תמשיך, ומשתדלים ליצור מוזיקה ללא "כלי מכוון" גם בסטינג החדש שהוגדר. מזנון החומרים המאפיין את הסטודיו-קליניקה כחלק ממרחב ההכלה, אינו מתקיים כסדרו במרחב האשלייתי החדש. בניסיון להמשיך "לנגן" את הדואט הטיפולי, אנו מבקשים מן המטופל במפגש המקוון להביא בעצמו את החומרים שיש אצלו בנמצא. בכך הטיפול דרך המסך הופך מוגבל לשימוש בחומרים שהם לרוב מעטים ופשוטים. במקרים רבים צמצום מעין זה מזמן אימפרוביזציה, אשר מתאפשרת כאשר הדיאדה המוסיקלית הזו מתאפיינת ביצירתיות ומוכנה לשהות בחוויית האלתור. העדרו של הכלי הקונקרטי בא לידי ביטוי למשל במהלך מפגש מקוון עם מטופלת בת 7, אשר מגלה כי חסר לה מהדק ופונה לאחיה הנמצא בחדר אחר. המטפלת נשארת בהמתנה, מקשיבה לקולות שבבית ולקולות שבתוכה, עד שלפתע נכנס למרחב קהל נוסף - האח מופיע בפריים. במפגש עם ילדה אחרת ב-Zoom המטופלת מפנה את ראשה לרגע חטוף לעבר דלת חדרה וניכר כי אמה מביטה בה. הילדה מהנהנת אליה וחוזרת בטבעיות לדיאדה שלנו.
בשל היעדר הפרטיות במדיום המקוון, אנו מוצאים כי הטקסט שלנו כמטפלים הופך מצומצם וזהיר, וכך גם של מטופלינו, ילדים ומבוגרים גם יחד. למדנו כי יש צורך לחדש בכל מפגש את הסטינג ולומר: "אני בחדרי, עם דלת סגורה, רצוי וכדאי שגם את/ה תמצא/י לך מקום כזה עם דלת סגורה. האם תוכל/י לעשות זאת?". זהו מצב אופטימלי בו מוצאים השניים, המטפל והמטופל, מקום פרטי וסגור לנגן את המנגינה שלהם, כמעין חדר חזרות לאימוניהם המשותפים. המוטו "הקירות בבית הם מגבס" הדהד באוזניי כאשר מטופל בן 25 סגר את דלת חדרו בבית הוריו, אותם הורים שטיב הקשר עימם הוא שהביאו מלכתחילה לטיפול. ה"אוזן הקשבת" או ה"קהל" המצוי ברקע יכולים להפוך לשותפים מסייעים בטיפול, בעיקר כשמדובר בילדים צעירים, וזאת לצורך הפעלת המחשב וגיוס החומרים ליצירה. אט אט ניתן לראות כיצד המשחקיות והאותנטיות מתאפשרות כחוויות מעבר גם דרך האמצעים המקוונים, על-אף שבתחילה, השימוש בהם נתפס כמגבלה. במפגש טיפולי עם ילד בן 9 הוא הראה לי מבעד למסך כיצד הוא מצייר את נגיף הקורונה. בהינף קולמוס הוא הסיר את האיום מפני הנגיף ובו בזמן גם מחק את מה שעומד ביני לבינו. באותו רגע ניצבנו זה מול זו באשליה משחקית מבלי שדבר מפריד בינינו, אפילו לא המסך. הציור שצייר, פעולה פשוטה וקטנה כ״שלישי״ לדיאדה, הוא שמחבר ביננו ובאותה עת מייצג גם את המפריד ביננו. פעולת המחיקה באה לכדי ביטוי כחוויה אומניפוטנטית מקרבת תוך שמירה על המטפלת.
כאשר ילדים מגיעים לחדר הטיפול למפגש פנים אל פנים, הם אוהבים לחפש את החומרים שמסתתרים בו ולגלות אותם. לפעמים הם רוצים לעבוד עם חומר מסוים, ואני מוצאת אותו עבורם. לעיתים הם יוצרים לבדם ואני עדה מהצד למתרחש, בעוד שלפעמים הם מבקשים שנעבוד יחד כתף לכתף. בהתאמת התנועות בינינו בזמן היצירה אנו הופכים את החדר שלי ל"שלנו", למקום בו מתאפשר מרחב פוטנציאלי בטוח בו מתהווים היצירה והיחסים הדיאדיים הקרובים. עקרונות היסוד של הסטינג הקבוע מטפל-מטופל מאופיינים בתקשורת מול היצירה כ"שלישי העברתי". יחסים אלה, בריטואל קבוע, יוצרים מסגרת ובטחון גם בעבור המטפל וגם בעבור המטופל.
במרחב מקוון - הציור נעשה על שולחנם של המטופלים, נסתר מהמסך בזמן היווצרו ולכן נסתר גם מעיני המטפל. המטפל עוקב אחר תנועת היד של המטופל מבלי שהוא יכול לראות את המתהווה על מצע הציור. המטפל מסכים לראייה החלקית המתאפשרת לו, בין היתר מכיוון שפוזיציה זו משרתת את המשאלה לפרטיות בתוך המעשה האינטימי של היצירה. לאחר סיום פעולת היצירה, בקליניקה הציור נתלה על הקיר ואנחנו מתבוננים בו יחד תוך כדי שיח עם המטופל. בטיפול המקוון לעומת זאת המטופל מכוון את יצירתו אל מול המצלמה ביחס למרכז הפריים של המסך, לצורך הצגתה ושיתוף של המטפל בתוצר. תוך זמן קצר מטפלים ומטופלים מוצאים להם דרכים בהן יוכלו לצייר יחד על גבי מסך משותף, ציור אשר מתאפיין בהעדר חומרים וחומריות. צורות שיתוף שונות אלו יוצרות מרחב משחקי המאפשר את "הצגת האני", חלקי או שלם, ולעתים אף ללא ריבוי מילים. שליחת הציור כדימוי מקוון אל המטפל הינה אקט של נתינת אמון, בבחינת הפקדה של "לב-ליבו" של המצייר בתיקייה וירטואלית " אי-שם בענן".
ציור אילוסטרציה המתבסס על ציור חופשי שיצרה ילדה במסגרת הטיפול שלה בתקופת הקורונה ומהווה ייצוג לרעיונות המובאים במאמר
ראינו לנכון לכלול במאמר גם דוגמת לאילוסטרציה לציור חופשי שיצרה ילדה בת 7, במהלך תקופת הקורונה. זהו ציור בצבעי פנדה אשר נשלח בהודעת וואטסאפ אל המטפלת. בציור ניתן לראות את הקורונה, בחום, מרחפת בראש מעייניה של הילדה, בקומה ובשנתה גם יחד. מיטתה נראית צרה מלהכיל את כל מה שמחשבותיה מזמנות לה, והכרית הכחולה, כמו הבועה בה מרחפת הקורונה, מחזיקה עבורה את מה שמפחיד. ציור זה מהווה חלק מתהליך העיבוד אותו מבצעת הילדה, עיבוד לחומרי הנפש המאיימים עליה והמטרידים את מנוחתה. זאת, מתוך רצון להקלה, וכמטאפורה להבנת האירוע ששינה אותנו מקצועית.
עם המעבר ל-Zoom אנו נדרשים להגדיר מחדש מה נחשב ל"טוב דיו" בטיפול באמנות באמצעים מקוונים, וכיצד נשמר את הסטינג הטיפולי גם במרחב הווירטואלי. אנו עומדים מול "חומרים נעדרי חומריות", כאשר את החומריות המוכרת מחליף למשל ציור ישיר על המסך בו נוצר דימוי ויזואלי במגע אחיד מצומצם. מגע מעין זה, בשונה ממגע עם חומר ממשי, לא חושף את המצייר למגוון האסוציאציות בהיבט הראשוני הרגרסיבי וביחסי אובייקט של רך/קשה, קר/חם, מחוספס/חלק במושגים שתארה שאל-שפילקה (1998). חשוב להדגיש כי חוויות חושיות סביב השימוש בחומרי היצירה מתקיימות גם מעבר למסך, על שולחנו של המטופל - אך אופן השותפות שלנו כמטפלים בחוויה זו נותר כעדות חלקית, בגשר שנוצר ביננו.
עם הכניסה לעולם הדיגיטלי צורת העברת המידע ביננו משתנה - האטומים הופכים לביטים ואנו הופכים מאנשים של ממש ל"משתמשים". ובכל זאת, ישנם קווי דמיון ועקרונות רבים שמצליחים להישמר גם במעבר מהסטודיו אל מרחבי ה-Zoom. כך למשל, מטופל בן 8 מצייר על גבי המסך המשותף, עד שלפתע הוא סוגר בפתאומיות את המסך, ואז שב ומדליק אותו לאחר מספר שניות. הצורך של הילד בהפגנת שליטה אקטיבית לובש צורה שונה ממה שמתאפשר בשגרה, ומקבל ביטוי דרך השימוש שהוא עושה במדיום העומד לרשותו – המסך כ"שולחן אור". אורו של המסך הדולק מופיע כמצע של היות או היעלמות, והקשר הטיפולי הווירטואלי אינו תלוי עוד בחומרים, אלא במערכת המספקת חשמל ורשת אינטרנט. אני נזכרת כיצד בחורף שעבר, בזמן הפסקת חשמל, כבר שעת חושך, מטופל בן 9 ואנוכי מדליקים נרות. הנרות הם חלק מאוסף החומרים הנמצאים בסטודיו, לעתים הם מהווים חומרים ליצירה ולעתים חומר לעריכת טקסים ולגירוש פחדים. אותו ילד סבל מחרדות, ולכל גפרור שהדלקנו יחד הצטרף חיוך מואר שהתפשט על פניו. מאז אותו ערב הקפיד הילד להדליק בכל פגישה את נר "תחילת המפגש" ולכבותו בנשיפה כשיצא. פעולותיו לבשו צורה סמלית - הטקס בו הוא מתמודד עם האש, מכבה אותה ושולט בה, ציין את סיום הפגישה. פעולת ההדלקה והכיבוי סימנו את הפחד ואת הפרידה ממנו.המעבר מתיק העבודות לתיקיה הווירטואלית עם המעבר למרחב המקוון מתרחש שינוי גם באופן שמירת העבודות שהוכנו במפגש. זהו מעבר מתיק עבודות אשר מצוי באחריות המטפל, אל קבצי תמונות של המטופל השמורים פעמים רבות במחשב המשפחתי. כעת המטופל עצמו הוא האחראי על עבודותיו ובידו מצויה הבחירה האם לשלוח למטפל את קבצי התמונות המתעדות את יצירותיו. כאן עולה השאלה הבאה: עד כמה עצם הידיעה כי העבודות הנוצרות במפגש הטיפולי נשמרות בתיקיות המחשב המשפחתי, משפיעה על תוכן וסגנון הציור של המטופל? שמירת היצירות בטיפול באמנות והפקדתן בתיקייה מתייחסת לאובייקט שנעשה בעבר - עברו של המטופל. השמירה בתיקייה של המטופל היא חלק חשוב מפעולת הריפוי, למשל כאשר המטופל פותח במחיצת המטפל את תיקייתו ומתבונן ביצירותיו. התיקייה משמשת לצורך אנמנזה, מעקב והבנת התהליך הטיפולי כולו. איכות שמירת היצירה כמוה כאיכות השמירה על המטופל - אם משהו מתוכה נקרע או נשבר הרי שהדבר יכול להוות שחזור ביחסי האחר כלפי המטופל. לצד זאת, תיק העבודות מכיל גם חלקי יצירות, פרורי חומרים שנשמטו בהתייבשות הצבע או נצנצים שנשרו, וכל אלה נשמרים ונאספים כמו חלקי עצמי. המעבר למרחב מקוון מחייב לקבוע את אופני התיעוד והשמירה הנהוגים בטיפול כחלק מהסטינג החדש – אם בגישה המסורתית קיים מקור אחד ויחיד, הרי שבמדיה הדיגיטלית נושא המקור מעורר שאלות רבות. כך למשל, בתכנת הציור Drew Chet הציור עתה שייך לשניים, ל"מרחב המשותף״, המרחב הטיפולי.
שינוי הסטינג בעקבות איום הקורונה הוא מצב שניכפה עלינו, ובהתאמה, כפה גם את הדיגיטאליות על מקצוע הטיפול באמנות. הטיפול באמנות מייצג במידה רבה את ה-"low-teck" במובן של מגע יד, שימוש בחומרים פיזיים, מעשה אמנות חד פעמי אשר מיוחד ומותאם למידותיו של כל מטופל. מטרת השימוש בחומר במסגרת הטיפול היא חלק מתהליך יצרני של אובייקט דו-ממדי או תלת-ממדי, אשר מוטען ברגש ובו מערך של אסוציאציות שמבקשות לתקשר עם עולם פרטי בהתייחס לסימנים קולקטיביים.
תהליך היצירה והתוצר הם סובלימטיביים-טרנספורמטיביים, כאשר העשייה וההתנסות מתמקדות ביכולת להוציא רעיון לפועל באמצעות שיתוף פעולה. התחשבות בחומר המוגבל בתכונותיו, כמוה ביחס למגבלותיו ורצונותיו של האחר בשדה התקשורתי המשותף. סוגיית החומרים בטיפול באמנות מלמדת רבות על האופן שבו המטופל לומד אף הוא לתפקד כמטפל אחראי על החומר - כייצוג לאחר. המטופל המסכים לעבור עם המטפל את השינוי ולשהות יחד אתו "בשדה החדש", מקיים בנדיבותו את המשוואה הקודמת "מטפל מטופל". הסטינג נשמר עתה כרצף שבין ה"חור" ל"קרע", והמטופל מודע למגבלותיו של ה"אחר", המטפל. בנקודת הזמן הנוכחית, רבים מהמטפלים באמנות נמצאים בשלבי מעבר בעקבות המציאות החדשה. הם ילמדו ויסתגלו יחד עם מטופליהם לאופציות היצירה הקיימות בשדה הטיפול הדיגיטאלי. אנו מאמינות כי תיווצר פתיחות לתוכנות ציוריות ותלת-ממדיות, תוך התייחסות רעננה והערכה לאסתטיקה הדיגיטאלית במרחב הטיפולי. התשוקה לעשייה אמנותית ולקשר עם האחר תמצא את דרכה לסוגי מדיה שונים, בהתאם לצרכים המשתנים. היצירה היא כבית קיבול, מיכל לתחושות המגיעות מכל מקום: מפיסת נייר, מקווי המתאר של צל עובר ואף מהאימוג'י.
"אני עושה תמיד את מה שאינני יכול לעשות, על מנת ללמוד כיצד לעשותו." (פיקאסו)
הכניסה של ה-Zoom אל המרחב הטיפולי בתקופת הקורונה מהווה הזדמנות להעשיר את האופנויות השונות בדרכי הביטוי המקצועי של המטפלים והמטפלות באמנות. אנו תקווה כי מטפלים יוכלו להנות מן העושר הזה ולהציעו למטופליהם. החוויה הראשונית של צמצום ופרידה מהמרחב החומרי המוכר מתחלפת באימוץ הדרגתי של אופנויות תקשורת חדשות, המתאימות עצמן לתקופה זאת. אנו משערות כי לאחר "עידן הקורונה" יוכל הטיפול המקוון להוות ענף נוסף לעזרתו של הטיפול באמנות. סביר כי יהיו מטפלים אשר יחזרו אל "גזע העץ", לבסיס המקצועי שמקורותיו נטועים בטבע, באדמה, בעשייה חושית ובמגע יד. לעומתם, מטפלים אחרים אולי יבקשו לאמץ את "הענף המקוון", על אף היותו מרוחק מהקרקע, לנוכח התנסותם בו במהלך ימי הקורנה.
שלומית רינת – מטפלת באמנות, פסיכותרפיסטית, מדריכה בכירה במתי"א ראש העין, מרצה במחלקה לטיפול באמנות במכללת בית ברל, מטפלת בקליניקה פרטית.
איה פלדמן – מטפלת באמנות, פסיכותרפיסטית, מדריכה בכירה, מרצה במחלקה לטיפול באמנות במכללת בית ברל, מורה ומדריכה במכון ויניקוט במסלול המטפלים באמנות, מטפלת בקליניקה פרטית.
אייגן, מ' (2014). קשרים חבולים. כרמל.
אנזייה, ד' (2004). ה'אני-עור'. תולעת ספרים.
גופמן, א' (2003). הצגת האני בחיי היומיום. מודן.
גילת, י' (2020) 'המגפה והחור' - פסיכה בימי קורונה. אתר פסיכולוגיה עבריתhttps://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3942
גמפל, י' (2010). ההורים שחיים דרכי: ילדי המלחמות. כתר.
זך, נ' (1984). אנטי-מחיקון. הקיבוץ המאוחד.
להד, מ' (2020). עיקרון הרציפויות ויישומיו במשבר הקורונה - הלכה למעשה. שיחות (שיחות בימי קורונה), 33-31.
עמיחי, י' (1998). פתוח סגור פתוח. ירושלים: שוקן.
פלורסהיים, ד' (2003). 'פסיכותרפיה תחת אש' - על הגבול הדק שבין מטפל ומטפל בעתות של טראומה לאומית. בתוך לזובסקי, ר' ובר-אל, צ' (עורכות). מסע של תקווה: ייעוץ וחינוך בעידן של אי ודאות. רכס
שאל-שפילקה, ח' (1998). "זיכרון של הורים" - על דרך טיפול באמצעות אומנות במערכת פנימייתית. סחי''ש: סוגיות בחינוך מיוחד ובשיקום, (2)13, 64-53.
Biven, B. M. (1982). The role of skin in normal and abnormal development with a note on the poet Sylvia Plath. International Review of Psycho-Analysis, 9, 205-229..
