צוות בטיפולנט
הפסיכואנליזה הניחה כי ניתן לראות את אדיפוס של סופוקלס דרך עיניו של פרויד, וכי התסביך האדיפלי נוגע לאיסור עריות, אשמה ואגרסיה. אלא שבחינת המחזה של סופוקלס מציעה כי תמות אלו הן רק חלק מהדינמיקות המרכזיות במחזה, ואולי לא המרכזיות שבהן. מאמר זה מאתגר את האופן בו פרויד ראה את הדינמיקות האדיפליות במחזה של סופוקלס, ומציע הסברים אלטרנטיביים. זאת, תוך התמקדות בבושה והעיוורון של אדיפוס.
נהוג להניח כי מונחים פסיכואנליטיים כמו הקונפליקט האדיפלי או האשמה האדיפלית מובנים מאליהם ואינם זקוקים להסבר, אך לאור ריבוי התפיסות התיאורטיות והמחלוקת לגבי מרכזיות הדחף, Kilborne מציע כי יש לבחון אותם מחדש, תוך התמקדות בחווית האשמה.
הטרגדיה של אדיפוס על פי סופוקלס תלויה במה שאדיפוס אינו רואה. עיוורון היא תמה ברורה במחזה, במיוחד לאור בחירתו של אדיפוס לעוור את עצמו לאחר מות אמו. מבחינה דינמית, המאבק נע ממאבק עם החוץ (מאבק עם הדבר המכה בעיר תביי) למאבק עם הפנים (הקונפליקט הפנימי של אדיפוס סביב חוסר הכרתו בגורלו ובזהותו).
קונפליקט מרכזי במחזה מתנהל בין אדיפוס האידיאלי כפי שאדיפוס וסובביו תופסים אותו, לבין המציאות של מי שהוא ומי שהוא לא. בעוד שבתחילת המחזה אדיפוס תופס עצמו כמלך חזק הנחוש להגן על ממלכתו ועמו, הרי שבסופו הוא מושפל, מוגלה ומובל מחוץ לתביי כאשר אינו מסוגל עוד לראות. האופן בו אדיפוס רואה את עצמו משתנה באופן דרמטי כל כך, ומאלץ אותו להתמודד עם הקונפליקט בין הופעתו החיצונית לבין מה שהוא מכיר בו כאמת או כמציאות, ומנקודה זו המחזה מתחיל לעסוק במתח של סופר אגו, באגו האידיאלי הנסדק ובחוסר היכולת הטראגית של אדיפוס לדעת מי הוא, מאחר והוא עסוק כל כך בהופעתו.
מדוע, אם כן, תמת העיוורון המודגשת כל כך במחזה של סופוקלס, הופכת משנית לאשמה והאגרסיה במסורת הפסיכואנליטית? מדוע, תוך פיתוח רעיון הקונפליקט האדיפלי, פרויד השמיט את ממדי הבושה והעיוורון?
תשובה חלקית ביותר נוגעת לכך שפרויד הסב את תשומת ליבו מההדחקה וגורמי העיוורון אל האינסטינקט והמודל המבני. כך, במקום קישור המחזה לעיוורון, קישור העיוורון להדחקה וקישור ההדחקה לבושה- המחזה הפך מקושר לגילוי עריות ורצח אב. בהתאם, הקונפליקט המרכזי הוצג כקונפליקט העוסק במתח בין דחף מיני (השגת ההורה בן המין השני), דחף אגרסיבי (רצח ההורה), הדרישות החברתיות והישרדות המשפחה.
מנקודת מבט זו ניתן להצביע על שתי בעיות נוספות בקריאה הפסיכואנליטית הקלאסית של המחזה. ראשית, היא מסיטה את הפוקוס מנושא העיוורון והראייה (עם הנושאים התואמים, יהירות וידיעה) ולכן מונעת קריאה פתוחה יותר בנוגע לתפקיד הגורל והקונפליקט האדיפלי. שנית, היא מציעה ראייה של המחזה כולו דרך פרספקטיבת תיאוריית הדחף וכך, באופן פרדוקסלי, הופכת את הטרגדיה של אדיפוס לפחות אישית ופנימית מכפי שסופוקלס תיאר אותה.
Kilborne מציע כי הפירוש הפרוידיאני של אדיפוס של סופוקלס ממעיט במשמעותם של הגורל והטרגדיה האנושית, ומתקף את הכוח האנושי ואת ההיגיון לנוכח האי רציונלי- כיוון אשר היה נתפס כהיבריס בתרבות היונית הקדומה.
אדיפוס של פרויד הוא אשם ואחראי למעשיו גם אם לא ידע את העומד לקרות, כך שהסדר המשפחתי-חברתי נשמר. ההאשמה החברתית אף תואמת את חווית האשמה הפנימית של אדיפוס על ששבר את הקודים החברתיים. במובן זה, הרעיון הפרוידיאני של אשמה נמנע מקונפליקטים מכאיבים הקשורים לאשמה המוצגים במחזה של סופוקלס, כאשר הוא מצמצם את מקומה האמביוולנטי של מידת האחריות של אדיפוס למעשיו. אם אדיפוס אשם, הוא אחראי ואם הוא אחראי, הוא אשם. לעומת זאת, אם הוא חסר אונים הרי שהוא חף מפשע.
הנחותינו הפסיכואנליטיות על הקונפליקט האדיפלי שמות דגש על מיניות ואגרסיה, ועל ההדחקה שתאפשר לנו להרגיש שהאיום שילדינו מהווים אינו קיצוני מדי. כתוצאה מהדגש בקריאתו של פרויד את סופוקלס, אשמה (ולא בושה) הפכה ל"דבק" החברתי: רמה מספקת של אשמה יכולה לשמור על הסדר החברתי. לצד זאת, אשמה אינה הרכיב הרלוונטי היחיד ולאור מרכזיותה של תמת העיוורון, חשוב לבחון איך אנו יכולים להבין את אשמתו של אדיפוס ואת מקורותיה.
ברוח המחזה, מה אדיפלי באשמה, וכיצד אשמתו של אדיפוס של סופוקלס היא אדיפלית? קריאה דקדקנית של המחזה מצביעה על מורכבותן של שאלות אלו. קושי אחד נוגע לרעיון הגורל. האם אדיפוס אשם בעיקר בחוסר הקשבתו לאוראקל ובכך שלא חיבר רמזים שיכלו להביא להבנה? או שאשמתו המרכזית היא על מעשיו מול הורים שלא זיהה, גילוי העריות ורצח האב? וכיצד נבואת האוראקל קשורה באשמה ובפעולה העצמאית? האם בכלל יכולה להתקיים אשמה בהיעדר רצון חופשי?
מפרספקטיבה זו, נראה שאדיפוס פחות אשם על מעשיו או התנהגותו (אשר נקבעו על ידי הגורל) ויותר על עיוורונו. כלומר, הוא לא אשם בכך שלא הצליח לשנות את גורלו אלא בכך שלא הצליח להכיר בו. בעולם המודרני אנו נוטים להניח כי ידע הוא כוח וכוח הוא ידע, אך משוואה זו אינה תקפה לאדיפוס אשר הכוח שהביא לו את המלוכה לא הביא לו ידע, והידע שהשיג הביא לבסוף למפלתו, על פניו.אדיפוס מאמין בכוחו ומחזיק באשליית כוח ובמובן זה- כוח מבוסס על עיוורון. אך אם אדיפוס לא היה עיוור לגורלו, הוא לא יכול היה להיהפך למלך תביי, האוראקל לא היה צודק, ורעיון השבת הסדר על כנו היה נעדר מהמחזה. במובן זה, הסדר הוא מחוץ לשליטה האנושית והמחזה עוסק במאבקו של האדם לדעת את האמת.
דיון מסוג זה מצביע על כך שהראייה הקלאסית המתמקדת באשמה בלבד בתסביך האדיפלי היא ראייה מצמצמת. כמו כן, ההבחנה הפסיכואנליטית בין פרה-אדיפלי לאדיפלי מערפלת את התמונה עוד יותר עקב ההנחות ההתפתחותיות השכיחות הממקמות את חווית הבושה מוקדם יותר ביחס לחווית האשמה, ומציעות קשר חזק יותר בין אשמה לבין מיניות ואגרסיה.
הרגש הרלוונטי ביותר לאימתו של אדיפוס מגורלו, לעיוורונו ולפחד שלו להיהפך מודע הוא הבושה: בושה על כך שלא ראה ולא רצה לראות, בושה על כך שחוסר הראייה הובילה לאסון, ובושה על חוסר האונים הנובע מחוסר הידיעה העצמית.
היבטים נוספים הקשורים לרעיון הבוש האדיפלית נוגעים למחזה של סופוקלס. אחד מהם הוא תחושתו של הפעוט אשר אינו יכול "לתפקד" מינית כפי שהיה רוצה וכפי שהוא חש שאמו היתה רוצה שיתפקד. כל הילדים הופכים מודעים להיעדר הכשירות המינית שלהם ומודעות זו מהווה תמיד מקור לבושה. אלא שהיבט זה הופך להרסני במיוחד כאשר ההורה גורם לילד טראומה כפי שקורה במקרה של אדיפוס. את מעשיו של אדיפוס (גילוי העריות ורצח האב) אפשר לראות גם כתגובה לכאב וההשפלה שלוו לנטישה: אדיפוס יכול להכחיש את תחושת הנטישה ואת ההשפלה על כך שהוריו ניסו להרוג אותו בהיותו חסר אונים באמצעות אקטינג אאוט של הפנטזיות הילדותיות ומימושן במציאות. במילים אחרות, גילוי עריות ורצח ההורה יכולים להיות מתוארים כתגובה לפגיעה והשפלה ולאו דווקא כתוצאה מדחפים מיניים ואגרסיביים.
במחזה של סופוקלס היריבות בין האב לבן יכולה להיות משויכת הן לאגרסיה והן לבושה. בפסיכואנליזה, הבושה שחווה הילד שרוצה ולא יכול להיות כמו אביו מתחברת למנגנונים של הזדהות והפנמה, אשר יכולים להתחבר הן לתחרות והן לאידיאליזציה. גם כאשר היריבות האדיפלית מנוסחת במונחים של דחפים מיניים ביולוגיים וחרדת סירוס, עולים קונפליקטים של הסופר אגו. כאשר הפסיכואנליזה מחמיצה את ההתבוננות בנושאים של בושה אדיפלית וקונפליקטים של הסופר אגו, היא מחמיצה היבטים רבים בהם בושה וזעם יכולים להיות מקושרים. אפילו הרעיון של חרדת סירוס יכול להיות מנוסח באופן פורה יותר במונחים של יריבות המבוססת על בושה (ומתח של הסופר אגו) ולא במונחים של מתקפה על האזור הגניטלי.
הטרגדיה של סופוקלס מציעה אפשרויות נוספות, ובאופן ספציפי, מציעה שיחסי הורים-ילדים מסוימים עשויים להביא לרגשות התחרות של הילד ולעוצמתם הגבוהה, וכי תחושות היריבות יכולות להוות תוצר של טראומה.
אשמה אדיפלית יכולה להיות מקושרת לתחושת קונפליקט שאינו ניתן לפתרון ולכן מייצר תחושת חוסר אונים. גורלו של אדיפוס קבוע מראש ואין לו יכולת לשנות אותו והכרה במצב זה מעוררת חווית חוסר אונים, חוויה שהאדם הוא פיון בלבד במשחקם של האלים. פרויד הסיט את המוקד מבושה לאשמה ובכך העביר את גורלו של האדם לידיו ואף העביר אותו לזירה הציבורית: הוא יצר קישור בין אשמה למעשה, לדבר שניתן לראות אותו, בעוד שהבושה יוצרת קונפליקט שאיש אינו רואה, קונפליקט המביא לבידוד וזעם.
על אף שבושה קושרה תמיד לדינמיקות פרה-אדיפליות, תפיסה זו מגבילה את הבנתנו הקלינית את תופעת הבושה. התבוננות בבושה האדיפלית מרחיבה את נקודת המבט שלנו גם לדינמיקות קונפליקטואליות לא מודעות הקשורות בתקווה וכישלון ובתבוסה מול ההורים ומול האידיאלים של האגו. לדוגמה, הרעיון הפרוידיאני של ניצחון אדיפלי לא נחקר דיו ובאופן ספציפי- בושתו של בן שמרגיש שנפטר מאביו ונתון כעת לחסדי האם, אותה אינו יכול לספק מאחר והוא רק ילד. ניצחון אדיפלי של ילד יכול להביא לתחושת גאווה וכבוד עצמי, אך גם לתחושה של סכנה, בלבול, תבוסה והשפלה. בניצחון האדיפלי, הילד יכול להגן באופן אומניפוטנטי על ההורה השברירי (או על הקשר השברירי בין ההורים) על ידי כך שלא יהווה איום או תחרות להורה בן אותו המין. הגנה זו יכולה להחוות כהצלחה אומניפוטנטית, אך יש בה גם מין התבוסה והבושה.
Oedipus and the oedipal. Kilborne, Benjamin. The American Journal of Psychoanalysis, Vol 63(4), Dec 2003, 289-297
