צוות בטיפולנט
המחבר, סטנלי שפיגל, פותח את המאמר בתהייה מדוע למרות מיומנותו בעבודה הטיפולית עם ילדים הוא כמעט ואינו יודע דבר על חלומותיהם? בתשובה לכך, הוא מציע כי חוסר הידע בתחום נובע מתפיסת חלומותיהם של ילדים כ"ישירים מדי", כמו גם מן הידע המועט יחסית של ילדים אודות הלא מודע שלהם. שפיגל ממשיך ומזכיר כי ילדים מצויים בשלב של בניית הגנות, ולכן על פי רוב לא נכון לערערן לפני שנבנו היטב.
למעשה, טוען שפיגל, בספרות קיימת התייחסות מועטה יחסית לאופן העבודה עם חלומותיהם של ילדים בטיפול, כאשר חלק מהכותבים מתייחסים לשקיפות שלהם, חלקם לשכיחותם הנמוכה וחלקם לכך שחלומות שילדים נוטים לזכור הם בדרך כלל סיוטים. פורמן (1962) הציעה כי "כאשר האגו הופך חזק דיו בכדי לוותר, במציאות, על דפוסי התנהגות פתולוגיים בעלי מטרה הגנתית, הקונפליקט שתחת הסימפטום מתבטא בפעילות חלימה אינטנסיבית". כמו כן, היא טענה כי "האגו מאפשר לילד לבטא חלק מתפקודיו הנורמליים באמצעות החלום לפני שהוא מוכן לבטאם בעירות". כלומר, תפיסתה של פורמן ממקמת את החלום על הרצף שבין דיסוציאציה לבין התמודדות מודעת עם תמה או קונפליקט מסוימים.
התייחסות מעניינת נוספת, של Gardner (1975), היא הקלטה של טיפול בו הוא מפרש לילד את הופעת ההיפופוטם בחלומו כביטוי לרגשות עוינים וכועסים, וכאשר הילד מתנגד לפירוש הוא אומר "לך יש את הדעות שלך ולי יש את שלי".
בטרם יציג אלטרנטיבה לפירוש חלומות עם ילדים, שפיגל מציע קודם כל את תפיסתו הכללית לגבי החלום בעבודה הטיפולית. חלומות, לטענתו, לא רק מספקים מידע חדש ומשמעותי אודות המטופל, אלא גם מכוונים אותו, כמטפל, להבנה האם הוא נמצא "במסלול הנכון". לדברי שפיגל, החלומות, שלעולם אינם משקרים, מהווים הלכה למעשה "נקודת התמצאות". לכן, המחבר מציע לרשום אותם בנוכחות המטופל, ובכך לסמן את חשיבותם ולעודד את העלאתם בטיפול.
בהמשך לרעיונות אלו, מציג שפיגל מספר הנחות מהן הוא יוצא ביחס לחלומות: (1) החלום הוא מסר המקודד באופן מטאפורי, אשר מבטא בדרך כלל בעיה מרכזית בחיי המטופל; (2) החלום בדרך כלל אינו מייצג משאלות, אלא מהווה ניסיון למקם בעיה או חשש מפרספקטיבה התורמת לחולם; (3) החלום משרת את מטרתו בעצם היותו, גם אם אינו מפורש, ואפילו אם אינו נזכר כלל; (4) כותבים בעבר הניחו כי הופעת המטפל עצמו בחלום מעידה על בעיות הנוגעות להעברה הנגדית, אך לטענת המחבר, הופעה כזו עשויה לבטא גם מסר מהמטופל אותו הוא מתקשה או אינו מסוגל לבטא ישירות; (5) לעיתים קרובות ביותר החולם יקשר את החלום לאדם מסוים בחייו - המטפל, הורה, בן זוג, חבר או אויב - מאחר והחלום גם מייצג ניסיון לא מודע להעביר מסר לאותו אדם; (6) חלומותיהם של סכיזופרנים הם לעיתים קרובות ישירים ובלתי מוסווים, בדומה לחלומותיהם של ילדים (אלו לעיתים אף גלויים יותר) ןבשונה מחלומותיהם של היסטריים (אלו לעיתים פחות גלויים) או נוירוטיים.
על אף השימוש הרווח והמקובל בהבחנה בין חומרים המגיעים מן ה-'מודע' ל-'לא מודע', שפיגל מעדיף את ההמשגה המתייחסת לחומרים המצויים בדיסוציאציה בדרגות שונות: החל מדרגה שהיא "כמעט מודעת במלואה" לאדם, דרך פליטות פה המייצגות חומרים המצויים על קו התפר, ועד לנתק מוחלט מהמודעות. לטענתו של שפיגל, החלום מצוי על רצף זה כאשר בדרך כלל הוא דיסוציאטיבי למדי ולכן הבאתו היא בעלת חשיבות רבה ומסמנת עבור המטפל "נקודת התמצאות" המעידה על אזורים "פחות מודעים" של המטופל.
ο בין האפל לנסתר: על השימוש בחלומות בפסיכותרפיה
ο גישות שונות המתבוננות בחלום מזוויות שונות
ο הרב מימדיות של החלום: מימדים אישיים, בינאישיים, קבוצתיים וחברתיים
בהמשך המאמר שפיגל ממשיך עם ההקבלה בין מטופלים המתמודדים עם סכיזופרניה, המצויים במצב של רגרסיה לשלבי התפתחות מוקדמים יותר, לבין ילדים. לטענתו, במובן זה, חלק מן הדברים שנוכל לומר על חלומותיהם של מטופלים סכיזופרנים רלוונטי גם לחלומותיהם של ילדים.
המחבר מציין כי חלומותיהם של סכיזפורנים "קרובים מדי אל פני השטח". בתוך כך, הם עשויים לחלום באופן ישיר, למשל, על רצח של הורה. פירוש ישיר של חלום הקרוב מאוד אל פני השטח עלול להביא לתוצאות הרות אסון. במקום זאת, מאחר והאינפורמציה קרובה כל כך, הפירוש צריך להיות מכוון לא להכחשת המחשבות אלא ל"ניקוי רעלים" שלהן. למשל, ניתן להסביר כי רצח הוא דרך להביע כעס עז, וכי "אילו כל מחשבה על מוות אכן היתה מביאה למוות, לא היו נותרים רבים מאיתנו על פני האדמה". במובן הזה הפירוש אינו נוגע באופן ישיר בתכנים המובאים בחלום, אלא ב"הוצאת העוקץ" שלהם.
בדומה לכך, חלומותיהם של ילדים בדרך כלל שקופים למדי במשמעותם. ילד מדווח, למשל, על החלום הבא: "מפלצת נכנסה לחדר שלי, קרעה אותו לגזרים ואז סידרה הכל מחדש". במצב כזה המפלצת עשויה לייצג הורה מאיים, או חלק מאיים באישיותו של הילד, וניסיון לתיקון. בדומה לדוגמה הקודמת, שפיגל מעיד כי כמטפל הוא לא יגיד לילד אמירה בסגנון "המפלצת מייצגת חלק שלך" או "לפעמים אתה מרגיש כמו מפלצת". אפילו, הוא מוסיף, לא סביר שישאל את הילד ישירות האם כך הוא חש. עבור הילד, החלום ממשי מדי, מושג המפלצת אמיתי מדי ומשמעות החלום קרובה מדי אל פני השטח. לכן, כאלטרנטיבה, שפיגל מציין כי הוא עשוי לומר "אולי מפלצות לא תמיד רעות", או "יפה שהיא סידרה את הכל מחדש", או "איזה מזל שאין דבר כזה מפלצות אמיתיות, רק בסרטים ובחלומות". בהמשך לכך, שפיגל מבאר ואומר כי הוא מקווה שאמירות אלו יגיעו לאיזור הלא מודע ויחזקו את אמונתו של הילד בעצמו ובאחרים. עם זאת, כמובן, אם הילד אומר באופן ספונטני דבר מה המצביע על תחושתו כמפלצת, סביר ביותר שנדון עמו בתחושה.
אם אנו יוצאים מנקודת הנחה כי החלום מבטא חומר דיסוציאטיבי, כאשר קיימות רמות דיסוציאציה שונות, שפיגל מציע כי עלינו למקם את הפנטזיה או את החלום בהקיץ בקצה הסקאלה. נסיבות של אירוע מסוים ומידת חשיבותו יקבעו לדבריו עד כמה הפנטזיה תהיה אינטנסיבית וקשורה למציאות.
לדוגמא, מטופל נוירוטי, בן 41, ללא עבר של גלישות פסיכוטיות, צפה בסרט בו דמות האב נעלמה וכולם חיפשו אחריה. המטופל, שיחסיו עם אביו היו קשים ובלתי מספקים, קם וצעק 'באסם, תסתכלו באסם'. כלומר, העוצמה הרגשית שחווה הביאה לטשטוש הגבול בין המציאות לפנטזיה, כפי שקורה לא פעם בחלומות חיים במיוחד, מהם אנו מקיצים בתחושת הקלה על כך ש"זה רק חלום".
ילדים מתקשים לא פעם בהבחנה זו, ובמיוחד בכל הנוגע לסיוטים - הם עשויים להתקשות להבין כי מדובר בחלום בלבד. הדבר מתיישב גם עם ההבנה הקלינית כי ילדים חוצים את גבולות הפנטזיה כל הזמן במשחקיהם בשגרה. הם לא רק מגלמים טייס, הם הטייסים עצמם. הם לא רק מקווים לחבר נוסף, אלא הם ממציאים לעצמם אחד דמיוני, "ואתה עשוי למצא את עצמך בצרה אם התיישבת על חבר כזה כאשר התיישבת לשולחן ארוחת הערב" מוסיף שפיגל בקריצה.
כאמור, המחבר ממעט לעבוד עם חלומות ילדים עקב שקיפותם והשכיחות הנמוכה בה הם מדווחים בטיפול - כנראה מאחר והמשחק מהווה אמצעי מספק לביטוי העולם הפנימי. להבנתו של שפיגל, גם המשחק וגם החלום מבטאים מציאות פנימית, אך החלום קרוב יותר לחומרים המצויים בדיסוציאציה, מאחר ובמשחק כבר יש הבניה ויותר שליטה של הילד בחומר המובא. כמו כן, במשחק, לילד קל יותר להבחין כי מדובר ב"רק משחק", והגבול בין מציאות לבין פנטזיה נשמר באופן ברור יותר.
המחבר מציע כי בעבודה עם חלומות, בדומה לעבודה עם משחק של ילדים, על המטפל להישאר ברמת הדיבור המטאפורית שהילד מביא עמו, ולא לפרש באופן ישיר מדי את משמעות הסימבולים ואת הקשר שלהם לילד. למשל, כאשר ילד עוסק ב"אש מכלה ושורפת" דרך משחק או חלום, מוטב שלא לומר "לפעמים אתה מרגיש שיש בך אש בוערת" וגם לא לשאול את הילד לגבי הרגשתו, אלא לבחור באמירות מטאפוריות יותר: "יש לך שריפה רצינית שם..."; "לפעמים האש כל כך גדולה שקשה להשתלט עליה, אבל נראה שאתה מצליח לא רע". זאת, כמובן, למעט מקרים בהם הילד מתייחס ישירות לרגשותיו ("גם אצלי זה כמו אש") ואז אין צורך לדבוק בדיבור המטאפורי.
אמצעי נוסף שמציע המחבר הוא הבניית המשחק כחלום בו אלמנטים משמעותיים ומטרידים בחיי הילד יכולים לבוא לידי ביטוי באמצעות קולות ודמויות נוספות. לדוגמא, המחבר מתאר כיצד הוסיף כלב למשחק של ילדה ששיחקה בבית בובות. בזמן שהילדה שיחקה הוא שאל אותה היכן להציב את הכלב. לאחר שמוקם בסלון הבית בהתאם לתשובתה, שאל מה עושים ההורים בחדר השני ובהתאם להנחיות הילדה החל לגלם איתה ויכוח בין ההורים. כאשר הויכוח הסלים, המטפל ציין שנראה כי הכלב עשה דבר מה בסלון, מרוב פחד. כך, המטפל ממלא תפקיד אקטיבי ומוסיף למשחק אלמנטים, ממש כפי שבחלום צצים אלמנטים משמעותיים מחיי הנפש באופן יצירתי. לאחר מכן, ניתן לפרש אלמנטים אלו כאילו היו אירועים בחלום.
Spiegel, S. An Alternative to Dream Interpretation with Children. (1994). Contemporary Psychoanalysis, 30:384-394
