ד"ר אסף רולף בן-שחר, מיקי גרבר, כרמלה קיט
"אני מתהווה מתוך יחסי עם האתה; כאשר אני הופך לאני, אני קורא: אתה."מרטין בובר (1)
בבסיס האימון נמצא המפגש. נכון, יש כלים ומודל, אפילו שפה ותפיסת עולם - אבל אנו מאמינים שמה שנוכח ומאפשר תנועה וצמיחה הדדית, הנו המפגש האנושי הנפתח במרחב שבין המאמן למתאמן. היה זה בובר שאמר "זיקה קודמת לזהות" ומוכרת אף יותר אמרתו של אפלטון "הנפש כדי לזהות עצמה, חייבת לפגוש נפש אחרת" שכן זיקה וקשר משמעותי מאפשרים התבוננות בעצמי דרך המראה של האחר וכשמדובר בקבוצה הרי שנכונה לנו הזדמנות בלתי רגילה להתבונן במראות של הזולת ודרכם להיפגש עם עצמנו, לצמוח ולעודד את צמיחתו שלו.
פסיכואנליזה התייחסותית היא אחת מהתנועות המרגשות ומסעירות ביותר בעולם הטיפולי בשלושת העשורים האחרונים, אשר הציעה קריאת תיגר על תיאור האדם כיצור דחפי בלבד וטענה כי אנו ראשית כל יצורים מחפשי קשר (מחפשי-אובייקט). במודל ההתייחסותי, האדם מובן כאורגניזם בעל צורך עמוק לקשר, צורך שלא ניתן לפריטה פשטנית של דחפים וסובלימציה. העצמי אינו יכול להתקיים בבידוד, אלא נוצר מתוך ומאורגן תוך-כדי שיח מתמיד של קשרים עם האחר. ג'יי גרינברג וסטיבן מיטשל (2) טבעו את המושג התייחסותיות על מנת לגשר בין מסורות שונות בפסיכואנליזה אשר הדגישו את חשיבותן של מערכות יחסים אמיתיות להתפתחות האדם. הנפש בפסיכואנליזה התייחסותית לא עוד מובנת כמקבץ של דחפים והגנות בלבד, אל מולן ניצב האדם כחיה מבודדת הנאבקת לשלוט ביצריה כדי להתקבל על ידי החברה המגנה. במקום עמדה מדכאת זו, היא רואה את הנפש כנבנית מתוך תבניות של מערכות יחסים. מיטשל (3) מרחיב: "הפרט מגלה את עצמו בתוך שדה בין-אישי של אינטראקציות, בתוכן השתתף זמן רב לפני התפתחות התודעה הרפלקטיבית שלו. הנפש אליה הוא מתפתח במודעות-עצמית מורכבת מזרימה של דחפים, פנטזיות ותחושות גוף שהותוו דרך מערכות יחסים וויסות-הדדי עם המטפלים בו."
אך מה עניין שמיטה להר סיני? מה לתפיסה ההתייחסותית ולעבודה במסגרת אימונית? לכאורה, העולם האנליטי ההתייחסותי רחוק מעולם האימון מרחק שנות אור. אולם, תפיסת העצמי (self) והמיינד (mind) במרחב ההתייחסותי מציעות אופקים חשובים וישימים בתוך אימון בכלל ואימון קבוצתי בפרט. יתר על כן, עיבוי כלי האימון בהתארגנות התייחסותית מציע בעינינו, עומק ראוי לבחינה גם על-ידי מקצועות סיוע נוספים כפסיכותרפיה, עבודה קבוצתית וייעוץ. בשנה האחרונה עמלנו[1] במרכז לאימון בקבוצה כדי להעשיר את עבודת האימון הפרטני ועבודת האימון בקבוצה בהנחות יסוד, תכנים וכלים מהתחום ההתייחסותי. בהמשך המאמר נבחן שלושה אספקטים בתפיסת העולם ההתייחסותית ותרגומן היישומי באימון.
"אנו מגיחים מתוך, ורוויים בקשרינו עם אחרים. אולם אנו (בחברה מערבית) מארגנים את חווייתנו אל תוך 'עצמי' המרגיש כגוף מובחן ומופרד, עם גבולות - חלקם פתוחים וחלקם סדורים למשא ומתן." סטיבן מיטשל (4)
גרגורי בייטסון הוא דמות מודרנית של איש הרנסאנס: הוא תרם לתחומים רבים ומגוונים כקיברנטיקה, פסיכיאטריה ואנתרופולוגיה. אולם תפיסתו את המיינד ראויה לבחינה מיוחדת כאן. מיינד, לפי בייטסון (5,6) הוא מערכת קיברנטית. מיינד מורכב לא רק ממאורעות תוך-נפשיים כי אם גם מייצוג פנימי של מערכות יחסים חיצוניות (להן בייטסון קרא 'תבניות מחברות'). כאשר מטפל ומטופל - או מאמן ומתאמן - יושבים יחד, מיינד אינו רק מימד אישי כי אם דיאדי, אינטרסובייקטיבי, הכולל את שני הסובייקטים ואת הקשר ביניהם - מונח שאנו מכנים כאן 'נפש רחבה'. אותה נפש רחבה היא בעלת איכויות של מיינד, קרי יש בה חשיבה, תחושה, רגש - ומובן שבקבוצה היא השלם הגדול מסכום חלקיו. רוצה לומר - על פי בייטסון, לקבוצה יש איכות של מיינד אוטונומי, היוצר את חברי הקבוצה ולא רק נוצר על ידם! העצמי בפסיכואנליזה התייחסותית קרוב לתפיסת המיינד של בייטסון בשלוש דרכים עיקריות. ראשית, העצמי נתפס כתהליך (פועל) ולא כעצם (אובייקט), כלומר - עקרון הנמצא בתנועה ושואף לארגון, יותר מאשר ישות קונקרטית. שנית, העצמי אינו ממורכז: שדה העצמי מתרחב מעבר לגבולות העור ומכיל מערכות יחסים וקשרים עם אחרים. שלישית, הקשר בין האישי וההתייחסותי הוא דיאלקטי ומעגלי: הם מגיחים זה מזה, משיחים זה עם זה ונמצאים בדיאלוג תמידי. אנו יוצרים נפש-רחבה ובו-בזמן אנחנו נוצרים על ידי הנפש-הרחבה הזו. קטע לדוגמא ממייל של מתאמנת בקבוצה מדגים את שדה הקשר הזה:
"א. יקרה,
להיות איתך זה למעשה להיות עם עצמנו. חשנו אותך, כאבנו איתך, הזדהינו איתך, כולנו התחברנו
למקום, לאפיזודה שעברנו וחווינו, שאת עוברת וחווה כעת.
תודה רבה על השיר המדהים של צ'רלי צ'פלין. נפלא!
היי עטופה באהבה של כולנו,"
ח, מתאמנת בקבוצה
האימון האישי, בשונה מן הפסיכואנליזה הקלאסית נותן חופש רב למאמן להביא את עצמיותו האותנטית בשירות התפתחותו של המתאמן. כאשר אנו מזמינים את המתאמן לשתף אותנו בחוויות ההצלחה שלו בעבר, אנו מרשים לעולמו להדהד בתוכנו, לעורר אותנו ולחלוק עמו את פירות ההדהוד הזה. כשאנו מזמינים אותו לשתף אותנו בערכיו, אנו נמצאים איתו בשיח מאתגר, בו עולמנו שלנו בא אף הוא לידי ביטוי. תודעת המתאמן ותודעתנו שלנו הופכות להיות לא רק פרטיות אלא, אם נרצה בכך, שדה אחד דיאלקטי ומעגלי בו מתרחשים תהליכי פירוק והרכבה של תחושות, אמונות, דעות ומאווים. זהו מרחב משותף - פורה ועוצמתי להבניה מחדש ולצמיחה. הגישה ההתייחסותית מזמינה את המאמן להיות נוכח במלואו במרחב המשותף הזה. במידה רבה דווקא הפרקטיקה של האימון שיש עמה שיח בגובה העיניים וקשר לא פורמאלי בין המאמן למתאמן, מאפשרים כניסה למרחב משותף באופן נינוח ומשוחרר יותר מזה המוכר לנו בטיפול האנליטי הקלאסי.
קיומה של נפש רחבה בולט עוד יותר כשאנו עובדים בקבוצה. קבוצה אינה רק פלטפורמה לעבודה אישית הנוצרת על ידי הפרטים בקבוצה - היא מציעה מרחב זהות רחב יותר, היוצר את חברי הקבוצה. בקבוצת אימון, המתמקדת בעיקר בשינוע משאבים ובשינוי עמדות ותפיסות לטובת התפתחות וצמיחה - משאבי כל חברי הקבוצה הופכים להיות 'רתומים' לאני-הקבוצתי (לנפש-הרחבה) וכך מעבים את יכולת ההתמודדות האישית של כל פרט ופרט. על פי תפיסתו של בייטסון, כמו גם בתפיסה ההתייחסותית, העצמי ניתן לתיאור בשתי דרכים: כאובייקט אישי וכתופעה של ארגון חברתי, והוא באופן פרדוקסאלי זה וגם זה ובאותו זמן. העבודה הטיפולית או האימונית הופכת לטיפוח היכולת להתמסר לעצמי הפועם, לנפש-הרחבה. האימון ההתייחסותי 'עובר דרך' המאמן והדיאדה - או הקבוצה, באימון הקבוצתי. הקשר האימוני הופך לתהליך של שזירת השפעה הדדית, שינוי הדדי והתהוות מחדש מתוך התהליך. בניגוד לאימון הקלאסי כמו גם הטיפול הקלאסי, זהו תהליך עמוק מאוד הדורש שיתוף ומעורבות רגשית אמיתית של המאמן. המשורר הספרדי אנטוניו משאדו (7) הפליא להבין זאת כשכתב: "העיניים להן אתה כמה; הסכת: העיניים בתוכן אתה משתקף הן עיניים משום שהן רואות אותך."
ניתן לתאר את הטיפול והאימון ההתייחסותי כעבודה המטפחת קשרי נפש-רחבה. לעובדים עם קבוצות התיאורים ההתייחסותיים (כמו גם תיאוריו של בייטסון) נשמעים ודאי מוכרים. מושג השלם הגדול מסך חלקיו מקבל תוקף תיאורטי וקליני מרגש. עבודה קבוצתית המאמצת עקרונות התייחסותיים ובתוכם תפיסת עצמי ומיינד רחבות יותר, מציעה מודל טיפולי או אימוני המזכיר חברות שאמאניות או שבטיות. הנחות היסוד של החיבור והערבות ההדדית, האינטימיות, היצירה וההתהוות של הנפש הרחבה ואף (האם נעיז לומר זאת?) האהבה המנחים את הריקוד ההתייחסותי מתאימים לפילוסופיות של ריפוי ואומנויות אולי אף יותר מאשר פילוסופיות טיפוליות קלאסיות. זאת בעיקר משום שחברות אלו מזהות את העצמי כחלק ממארג חברתי בראש ובראשונה ורק אחר כך כסובייקט נפרד, בעוד שהתפיסה המערבית היא אינדיבידואליסטית בבסיסה. התפיסה שהעצמי אינו רק אובייקט אישי, אלא גם תהליך וחלק ממערכת יחסים גדולה יותר היא תפיסה צנועה בעינינו. היא מאפשרת לנו לחשוב על העצמי כתנועה זורמת של מעגלים המוכלים בתוך מעגלים רחבים יותר, תנועה הנשמרת מתוך מתחים הדדיים: אנו נוצרים מחדש, שוב ושוב, בתוך עצמיים גדולים יותר (נפשות רחבות); האני שאנחנו חווים משתנה בהתאם לקונטקסט. כך, אנו לוקחים חלק ב'אניים' רבים ושונים כאשר אנחנו עם מטופל או מתאמן, כאשר אנו עובדים בקבוצה וכאשר אנחנו כותבים, איתכם הקוראים בעיני רוחנו. המשאבים הזמינים לנו, כמו גם מורכבותם של העצמיים השונים, משתנה בלי הרף.
הנה, גם את כתיבת המאמר הזה אנחנו עושים יחד, שלושתנו. קולותינו המובחנים נאבקים להישמע באופן מובדל, עד שאנחנו מסוגלים להתמסר לטריאדה שלנו, לנפש-הרחבה המוצאת דרך אחת לדבר - ויוצרת אותנו מחדש. אנחנו שלושה כותבים נפרדים, אנחנו תהליך כותב אחד.
"כיוונון לא מילולי פותח את המרחב המקורי של אחרות בתוכה זרימה הלוך ושוב שוב לא נראית כתגובה לדרישות האחר אלא מרגישה כיצירה הדדית של ריקוד: הצורה הראשונה של הכרה הדדית." ג'סי'קה בנג'מין (8)
המאמן ההתייחסותי נדרש לתשומת לב רחבה במיוחד - לא רק לשים לב אל האחר, אלא גם להפנות את תשומת לבו פנימה אל עצמו ואל השדה הנוצר בינו לבין המתאמן, כמו גם לקשר בין שלושת המרכיבים (אני, אתה והשדה הנוצר בינינו). דיוויד פארה ומישקה ליסאק (9) תיארו את תשומת הלב הזו כ "כוונון התייחסותי." דוגמא אחת למשמעות המפנה ההתייחסותי נוגע לגילוי-עצמי של המאמן והמטפל. במשך עשורים רבים, פסיכואנליזה התגאתה בהתנזרות מגילוי עצמי. המטפל והמטופל נכנסו למערכת יחסים אינטימית ומשמעותית, בתוכה היה המטפל מראה ששיקפה את השלכות המטופל. הניסיונות לביטול השפעת המטפל כדי לשמור על האוטונומיה של המטופל ויושרתו יצרו פסיכולוגיה של אדם-אחד. התרחישים הפנימיים של המטפל (ההעברות הריאקטיביות) נתפסו כלא-רלוונטיות למשימה הטיפולית וכאשר היו חזקים במיוחד, היוו סימן לאנליזה לא מספקת של המטפל.
בתוך המרחב האימוני חשוב להבין את הגילוי הנאות של המאמן כהרחבת הכלי- המאמן משתמש בתחושותיו הוא, ככלי אימוני - מערכת היחסים עצמה גם היא הופכת לכלי אימוני. בניגוד לטיפול, הקשר האימוני אינו ציר מרכזי לדיאלוג האימון אולם הוא בהחלט דרך הסתכלות (התארגנות) וכלי להתכווננות לקראת מטרה. מאמן יכול לתקשר למתאמן, למשל, תחושות של חשש או דאגה העולות בו כאשר המתאמן מספר על מטרה אותה חווה המאמן בתודעתו הרגישה כמסוכנת או דמיונית ופנטסטית . הנחת העבודה, הנשענת על תפיסת הנפש-הרחבה, היא שכל האירועים הלוקחים חלק בתודעת המאמן - הם גם פתח למרחב אפקטיבי (affective) ביניהם, מייצגים גם את האני-הדיאדי (או קבוצתי). כך, השיתוף במה שמתרחש בתודעת ותחושת המאמן הוא שיתוף בתחושה העוברת במרחב המשותף אותו אנו חולקים.
כך לדוגמא חולקת המאמנת, ברגע שלגילוי נאות , את מה שהיא חוותה וחשה בתוך שדה הקשר:
..." אני יושבת כרגע ומקשיבה לתיאור שאת מתארת את היום הזה בחייך כאשר המשאלה תתגשם. אני שומעת את התקווה והציפייה בקולך, אני שומעת את הכמיהה במילים שלך, אך משום מה אני חשה כיווץ של פחד בבטן שלי. אני משתפת אותך במה שהתרחש בי כרגע, ותוהה האם זה משהו שאת מתחברת אליו, או רלוונטי לך באיזשהו אופן ?.."
בדיאלוג ההתייחסותי מתרחשת אם כן חתירה להגדלת הסימטריה וההדדיות בתוך יחסי הסיוע כאשר כולה מכוונת להתפתחותו של המתאמן או המטופל. שיח התייחסותי מאפשרת בירור רגשי וקוגניטיבי "בגובה העיניים" בו המאמן והמטפל חושפים את אנושיותם באופן שגם חוויותיהם עומדים לרשותו של המתאמן או המטופל לצרכי חקירה עצמית והרחבת תודעה והבנה. המאמנת מאפשרת למתאמנת את התהליך הזה בכך שהיא מרשה לעצמה להתגלות לעיניה כפי שהיא, כאדם חי ואותנטי, עם תחושות ורגשות, עם ידיעה ובורות כאחת.
"המסע שלי, בעצם של כולנו התחיל מזמן, מיום שנולדנו, אולי אפילו מבריאת העולם...השאיפה לחיות חיים משמעותיים, היא זו שהביאה אותי לקבוצת האימון. פגשתי נשים מדהימות, כל אחת בשלב אחר ומרתק בחייה, עם המון סימני שאלה, מחשבות, כמיהות, כיווני דרך אבל עם בסיס אחד משותף לכולנו - השתוקקות בראשיתית ואותנטית לחיים משמעותיים. התהליך כולו לווה בהתבוננות עמוקה פנימה, מתן תשומת לב ייחודית לתנועה שלנו בעולם, לכוחות, להתנסויות שהביאונו עד הלום ולאלו שאנו יוצרות כל רגע ורגע בבחירות החדשות שלנו תוך שכל אחת נוגעת, מקבלת ונותנת, משפיעה ומושפעת מחברתה. ההקשבה ששכנה בינינו הייתה השער בו נכנסנו והבטחנו לנו למידות חדשות... המסע המשותף שלנו היה מלווה בתמיכה הדדית לצמיחה והוא נמשך בכל צעד מחדש"
י. מתאמנת בקבוצה
אימון בגישה ההתייחסותית, שם דגש על איכות הנוכחות, על הכאן-ועכשיו ועל הקשר החי ופועם בינינו וכך האימון מעודד ומטפח היפתחות לנפש-רחבה. העמדה האינטרסובייקטיבית נולדת מתוך קשר עמוק: אנחנו הרחב מכל אחד מהאניים המרכיבים אותו, והוא טומן פוטנציאל צמיחה ואנושיות לכל אחד מהחלקים בנו אותם שלחנו לגלות ארוכה. אימון בקבוצה יכול להעניק משמעות הווייתית (נפש רחבה) לחלקים בנו השבים מאותה גלות. בתוך המרחב הבטוח של אימון או טיפול, האדם יכול להתארגן מחדש בתוך עצמי רחב יותר, ובאופן אורגאני והדרגתי. בדרכו הפיוטית, הפסיכולוג ופסיכואנליסט דניאל שטרן תיאר את התנועה האינטרסובייקטיבית כ "חזרה נפשית מחודשת אל תוך הגזע האנושי." (10)
כאשר אנו מביטים בתהליכים של אימון בקבוצה מתוך מושג האינטרסובייקטיביות, משאבי כל אחד מחברי הקבוצה הופכים להיות משאבי האני-הקבוצתי ברמה שאינה מטפורית בלבד אלא ממשית. כאשר אני נוטל חלק בנפש-רחבה באופן ממוקד, מיטיב ועתיר משאבים - יכולת ההוויה והעשייה שלי הופכות עשירות יותר, והמסוגלות האישית שלי ממוקדת יותר, גם כשאני 'מתנתק' מהאני-הקבוצתי, מסיים את התהליך, אני נושא אותו עימי. הקבוצה הופכת לגוף המעצים את חבריה לא רק ברמת התכנים והתהליכים, אלא ברמה של הרחבת הזהות. מפגש כזה , הנושא אופי של יחסי אני-אתה בוברייניים פונה לכל אחד מהמשתתפים כאדם ייחודי, בעל חיות, וההדדיות המתהווה יוצרת עולם אנושי רחב מימדים בתוכו לכל אחת יש האפשרות להתפתח. כאשר גם המאמן הוא חלק מהשיח הזה, נוצר שדה של קשר הפותח פתח אל העצמיות של כל אחד ואחד ומניע כך תהליכים עמוקים של שינוי וצמיחה.
לסיכום, הגישה ההתייחסותית מציעה אופק מרגש לאימון אישי בכלל ובקבוצה בפרט. העומק התיאורטי הממשיג תופעות שכל מנחה קבוצה מכיר נותן תוקף לעבודה 'דרך המאמן' ודרך הקבוצה. ב 6.7.2010 יתקיים הכנס השנתי של המרכז לאימון בקבוצה בו נציג כלים אימוניים חדשים ונדגים את יישום הכלים הללו בגישה התייחסותית. תוכנית המרכז לשנה הקרובה תכלול הכשרה ממוקדת ואינטנסיבית באימון בגישה התייחסותית, בה יירכשו המשתתפים כלים מדויקים ומרגשים להשתמש במאמן ובאימון ככלי טיפולי, לעבודה עם נפש-רחבה ולעיבוי כלים אימוניים קלאסיים בעומק ההיבט ההתייחסותי. אנחנו מזמינים מאמנים, מטפלים ומנחי קבוצות להצטרף ולהתרגש איתנו ולגלות את הקשר העמוק והאורגאני בין אימון לבין המרחב ההתייחסותי.
כרמלה קיט, מיקי גרבר ד"ר אסף רולף בן שחר - המרכז לאימון בקבוצה
1. Buber, M. (1958). I and Thou (R. G. Smith, Trans.). New York: Scribner, p.11.
2. Greenberg, J. R., & Mitchell, S. A. (1983). Object Relations in Psychoanalytic Theory. Cambridge, MA: Harvard University Press, p.xi.
3. Mitchell, S. A. (1993). Hope and Dread in Psychoanalysis. New York: Basic Books, p.132.
4. Mitchell, S. A. (2002). Can Love Last? New York: Norton, p.75.
5. Bateson, G. (1972). Steps to an Ecology of Mind. Chicago: The University of Chicago Press.
6. Bateson, G. (1979). Mind and Nature: A Necessary Unity. Cresskill, NJ: Hampton Press, 2002.
7. Machado, A. (1983). Times Alone: Selected Poems by Antonio Machado (R. Bly trans). Middletown, CT: Wesleyan University Press, p.149.
8. Benjamin, J. (2000). Intersubjective distinctions: Subjects and persons, recognitions and breakdowns: Commentary on paper by Gerhardt, Sweetnam, and Borton. Psychoanalytic Dialogues, 10, 43-55, p.49.
9. Paré, D., & Lysack, M. (2004). The willow and the oak: From monologue to dialogue in the scaffolding of therapeutic conversations. Journal of Systemic Therapies, 23(1), 6-20.
10. Stern, D. N. (1985). The Interpersonal World of the Infant. New York: Basic Books.
