ארני זקס
"ברגע אחד הכל מתבהר...
תן לי להספיק למצוא
כשאסיים אבוא
קמה! אני קמה!...
לשחרר את מה שהחזקתי
לוותר על מה שידעתי
באה! אני באה!
ברגע אחד הכל מתבהר..."
(מור שטייגל)
כולנו מכירים את הרגע הזה כמטפלים שמשהו מתבהר בתוכנו, ויש תחושה של "אאוריקה" או כפי שביון היה מכנה זאת: "העובדה הנבחרת" שמתדפקת על דלתי התודעה שלנו. ההתבהרות – ראשיתה - בהקשבה שלנו למטופל ולמה שמהדהד בתוכנו בנוכחותו. ניסוחים אלו של הקשבה והתבהרות יכולים למצוא את עצמם נטועים הן בחשיבה הבודהיסטית והן בחשיבה הפסיכואנליטית.
בספרה, "וויפאסנה, פסיכואנליזה והתודעה החוקרת את עצמה", ד"ר מיכל ברנע אסטרוג (2017), משרטטת בצורה מעניינת ומעמיקה השוואה תיאורטית רחבה בין הוויפאסנה לפסיכואנליזה, ומתוך הדיאלוג בין השפות השונות מתבהרת התרומה של חשיבה בודהיסטית לפסיכותרפיה.
לרוב, נהוג להתייחס ליישומי החשיבה הבודהיסטית, שהמוכרת בה היא תרגול המיינדפולנס (קשיבות), עם טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT). זאת מאחר והן בחשיבה הבודהיסטית והן ב-CBT יש התמקדות בשבירת התניות ושינוי הרגלים מהפן ההתנהגותי חוויתי, למשל, על ידי חשיפה לגורמי המצוקה. לכן, הספר שלפנינו, שקושר בין חשיבה ופרקטיקה בודהיסטית, ומתמקד בעיקר במאפייני וויפאסנה – תרגול של קשיבות - לפסיכואנליזה, הוא מרתק כל כך. הספר מצטרף לשורת כבוד בספרות בנושא, ובו ד"ר ברנע אסטרוג עורכת השוואה מעניינת בין שני מושגים מרכזיים: התהוות גומלין והזדהות השלכתית.
מאחר וסקירה זו מיועדת למטפלים, שרובם בקיאים בתיאוריה הפסיכואנליטית, ארחיב יותר אודות מושגי הוויפאסנה והקשרם לפסיכואנליזה, ולא אסביר את המושגים הפסיכואנליטיים, אף על פי שבספר עצמו הם מפורטים בהרחבה.
הספר "התבהרות" עוסק בנקודות השקה והבדל בין שתי דיסציפלינות, שמטרתן לחולל שינוי נפשי: ויפאסנה ופסיכואנליזה. הנושא המרכזי בשתי הדיסציפלינות הטיפוליות הינו הכלת הסבל - היכולת להכיל מצוקה נפשית לצד הצורך להפטר מהסבל וזאת על ידי השלכתו. ד"ר ברנע- אסטרוג מתמקדת בתהליכים שמתקיימים בחדר הטיפול, ומשווה כיצד ניתן להסביר תהליכי השלכה הזדהותית, העברה והעברה-נגדית דרך פרספקטיבה של הוויפאסנה ושל הפסיכואנליזה. נקודת השיא של ההשקה בין שתי התיאוריות השונות באה לידי ביטוי ברעיון של ביון "ללא זיכרון וללא תשוקה".
וויפאסנה - חקירה חווייתית של ה"אני" – הינה פרקטיקה של תרגול, המושתתת על תורתו של סידהרתא גאוטמה (בודהא), שחי ולימד בהודו לפני 2600 שנה. המטרה העיקרית של חקירתו של הבודהא הייתה הפחתת הסבל האנושי של הפרט. תוך חקירת הסבל, ויחסי הגומלין בין הגופני לנפשי ולסביבה, הבודהא הגיע למסקנה כי ה"אני" אינו תופעה מהותית וקבועה אלא חוויה סובייקטיבית, הנשענת על הבנייה. לדבריו, אנו מתבוננים במציאות מבעד להרגלים שלנו שיצרו הבנייה של חזרתיות.
לפי הבודהיזם, כמו גם לפי הפסיכואנליזה, האדם לא רואה את המציאות נכוחה, והסובייקטיביות שלו מהווה למעשה מסנן למציאות בהתאם לתפיסותיו. ד"ר ברנע אסטרוג מתייחסת לכך שהנתיב העצבי בוחר במוכר והידוע כברירת מחדל, כמו ערוץ נחל המנקז את המים אליו, וככל שזורמים בו יותר מים הוא מעמיק, כך שיותר מים מוסיפים להתנקז אליו.. דהיינו, ככל שנעשות יותר חזרות על תגובה מסוימת, כך מוגברת תדירות השימוש בה. ("התנייה פאבלובית" מסבירה תהליך זה היטב!). באופן זה, נוצר מעגל קסמים, בו התפיסה משפיעה על התגובה, שמשפיעה על תגובות האחרים כלפי, כך שהתפיסה הבסיסית האשלייתית מתחזקת, וצובעת את המציאות בגוון אליו התרגלנו. מכאן מובן כי אי אפשר לשבור את התפיסה הבסיסית האשלייתית על ידי לימוד מהניסיון בלבד, מאחר והניסיון משחזר את ברירת המחדל לפיו אנו פועלים.
השעיה זמנית של פונקציית החזרה על דפוסים בהתאם להתניות, תפתח מרחב, המאפשר קליטה רעננה של מה שנתפס דרך החושים. לפי הפסיכואנליזה והבודהיזם ניתן ליצור שינוי על ידי הוספת יכולת רפלקטיבית שתתבונן ותגמיש את ההתניות. לפי הבודהיזם, הפעולה, שנובעת מכוונה נפשית (קרמה), כוללת התייחסות אל סבל ואושר, שנאה ותשוקה. אחד המניעים לפעולה הנפשית היא ההשתוקקות, שמטרתה לספק תחושות גופניות של עונג והעדר סבל וכאב.
עם זאת, באופן פרדוקסלי, השתוקקות היא זו שלמעשה יוצרת סבל שמתפשט בעולם, בעוד שחרור ממנה יגרום להפחתת הסבל בעולם. בכל פגישה עם העונג מעוררת השתוקקות אליו, וההשתוקקות מסבה סבל. הפחתת הסבל לפי הבודהיזם תתבצע על ידי הפחתת ההשתוקקות. המושג המקביל בשפה הפסיכואנליטית למושג השתוקקות הבודהיסטי הינו עקרון העונג - תשוקה לנועם וסבל בהעדרו, המלווה במאמץ ליצור איזון מחודש. התמכרויות הינן ביטוי לקצה להתנהלות לפי עיקרון העונג.
הוויפאסנה מפנה את תשומת הלב לתחושות הגופניות, כאשר על ידי התבוננות לא תגובתית בתחושות הגופניות השונות ניתן לחולל שינוי. בעת תרגול הויפאסנה מתרגלים ההתבוננות בתחושות הגופניות ללא תגובה כלפיהן. כתוצאה מכך, מתרחשת הבנה שהתחושות הינן ארעיות, משתנות מרגע אחד למשנהו ושונות באזורים שונים של הגוף (לא כולי כאב/כעס/חרדה)
הספר פותח בפירוט תהליך ההשלכה והזדהות השלכתית כפי שבאים לידי ביטוי בכתביהם של קליין וביון. בהתאם לעקרון העונג, הסיבות להשלכה הינן להפטר מכאב ולהימנע מהמפגש עמו. תהליך ההזדהות ההשלכתית, כדוגמא לתהליך השלכה ייחודי, נובע ממספר מניעים: חוסר יכולת לשאת רגשות כואבים או מאיימים וניסיון להפטר מהם, הצורך לתקשר רגשות באופן לא מילולי, וכן - הכוונה לשלוט באחר. ללא קשר למניע, תהליך ההזדהות ההשלכתית מסב סבל לשני הצדדים - לצד המשליך ולצד המקבל לתוכו את ההשלכה ומזדהה עמה.
נשאלת השאלה, האם בתהליך הזדהות השלכתית יש שניים מופרדים – המשליך והמקבל? או שני חלקים ביניהם עוברת אינפורמציה? בעוד שהפסיכואנליזה רואה את ה"אני" כמופרד מאחרים, הבודהיזם רואה בעצם האבחנה בין פנים וחוץ עיוורון לטבע המציאות. דבקות ב"אני" הפסיכולוגי נתפס כמצב של סבל, ובכך הוא מובחן ממצב ה"אנטה" (תובנה לגבי אין-אני) הבודהיסטי, שהינו יעד בריא. בפסיכואנליזה מתקיים יחס דיאלקטי או אמביוולנטי לעניין הגבול בין הנפשות. מצד אחד, טשטוש הגבול בין האם והתינוק הכרחי על מנת לאפשר הכלה והזדהות השלכתית תקינה החיונית להתפתחות. מצד שני, היעדר גבול ברור נתפס כמצב פסיכוטי.
בבודהיזם מאידך, הגבול בין הנפשות מתואר כהעדר גבול, שהרי המרחב בין נפשות הוא כמערכת פתוחה, בה אין חיץ ממשי לא בין העצמי לסביבתו ולא בין העבר להווה, וקיימות ביניהן השפעות הדדיות מידיות או מושהות בכל רגע נתון. כך, כל מפגש עם העולם מפגיש אותנו גם עם חוויות עבר.
ד"ר ברנע אסטרוג מתייחסת לתהליכים שמתעוררים בנו בעת תרגול וויפאסנה, בהתאם לחלוקתו של אפשטיין את תופעת "האני הפסיכולוגי" לשניים: 1. ייצוג – תהליך בו נבנים ייצוגי עצמי מדימויים ומבנים מנטליים מרובים, כך שנוצרת תחושת אני מוצק הבנוי על אפקטיביות ממושכת, השלכות והפנמות. 2. פונקציונליות – תהליך של הטמעת מסרים שהתקבלו מהחושים, שמירה על איזון בגדילה, אינטגרציה בין רשמים סותרים לכדי חוויה קוהרנטית ויציבה. לדברי ד"ר ברנע אסטרוג בעת תרגול וויפאסנה, הייצוג מתפרק בעוד הפונקציונאליות מתחזקת.
לפי הבודהיזם, חוויית האני היא השעבוד, והשחרור הוא ההכרה בטבע המשתנה, המותנה וחסר העצמיות של הדברים. לפי הפסיכואנליזה, השעבוד הינו שלילת האינדיבידואליזם, והשחרור הוא ההכרה בו והשבתו. עם זאת, הבודהיזם לא רואה את שלילת האני כמנוגדת לאינדיבידואליזם.
לפי הבודהיזם, הזדהות השלכתית רואה גם ביוצר וגם בנוצר שני היבטים לתהליך השתנות מתמשך, שהרי גם המשליך וגם זה שמשליכים עליו נמצאים בתלות-הדדית ביניהם. כל אחד מהמשתתפים בתהליך ההזדהות ההשלכתית אינו "אני" כשלעצמו אלא מהווים יחד "אני משותף": "אני" יחד עם "לא אני" בו-זמנית. בשל כך, ניתן לחשוב להרגיש ולחוש תחושות שעד אז היו בבחינת פוטנציאל בלבד עבור כל אחד מהמשתתפים.
הזדהות השלכתית הינה תמיד בעלת מטען קמאתי שלילי המבוסס על השתוקקות, דחייה ובורות. זהו שינוי של בעיה במקום פתרונה, כיוון שהפעולה שמזיקה לאחר מזיקה גם לך: ההשפעה הרעילה של החומר המושלך עדיין ממשיכה לגרום למשליך סבל גם אם היא מיוחסת לאדם אחר.
הזדהות השלכתית הינה פעילות נפשית הכרוכה בסבל לשני האנשים שמשתתפים בה (אקוסלה קאמה) חוק הקאמה עוסק בכוונה שביטוייה בפעולה הן האינטראקציות כגון דיבור, התנהגות, וביטויים גופניים כגון טון, מקצב, ווליום וסגנון.
השלכות והזדהות השלכתית הן למעשה תגובות אוטומטיות (סנקהארות), הבנויות על התניות, דהיינו, תגובות היוצרות שחזור (סמסארה) בהווה. הפניית תשומת הלב אליהן יכולה לשבור שחזורים אלה לכדי תגובות חדשות. מעגל הסמסארה פועל בצורת ספירלית: פעולות האדם משפיעות על האופן בו הוא קולט את העולם, קליטתו את המצב תורמת לאופן בו הוא פועל וחוזר חלילה.
מהו הפתרון אם כך שיסייע לשינוי בדפוסים הבנויים על התניות ומתחזקים דרך שחזורים? בחלקו השני של הספר, ד"ר ברנע אסטרוג מתארת התייחסות טיפולית לכך הן מהחשיבה הבודהיסטית והן מהפסיכואנליזה.
הפסיכואנליזה רואה בתהליך ההעברה כמתרחש על רצף המאבק שבין מודעות לבין שכחה. זהו פרדוקס: קיימת רפרודוקציה של דפוסי עבר מכאיבים במטרה לא לזכור אותם. אוגדן, למשל, ציין שעולמנו מכוסה במעטה של השלכות ההעברה. כתוצאה מתהליך זה משתחזר הסבל וגורם סבל גם לסובבים אותנו. חרדות וקונפליקטים שמתעוררים מהעבר מעוררים את אותן ההגנות שבהן נהגנו להשתמש. בדרך זו, חוזר אותו דפוס מכאיב מהעבר שהזיכרון לא יכול לשחזר. לפי הראייה הפסיכואנליטית, המודעות לדפוס תצמח דרך המפגש עם דפוס זה ב"כאן ועכשיו" ביחסים הטיפוליים, כך שהכחדת דפוס זה אפשרית בטיפול במסגרת ההעברה.
גם מהצד של החשיבה הבודהיסטית, המודעות היא דרך להתמודד עם השחזורים. זאת מאחר ותרגול ויפאסנה מאפשר הבנה עמוקה יותר של תופעת ההזדהות ההשלכתית. באמצעות כך שדרך התבוננות שיטתית בתחושות הגופניות והיווכחות בטבען המשתנה, האני המוצק כביכול מתגלה כתופעה שהינה בתנועה מתמדת, המתפשטת במרחב מושפעת ומשפיעה על סביבתה. בעקבות זה, ה"אני" מובן כהבניה אשלייתית במקום כאמת מוחלטת, ונוצר פתח ללקיחת אחריות, בחירה ושינוי ההתניות.
לדוגמא, בוויפאסנה נתייחס למצוקה רגשית או גופנית בזמן אמת, נסב את תשומת הלב אל אותן תחושות בהווה ללא שימוש בדפוסי העבר, וכל נשבור את הקשר בין דפוס לבין תגובה (ערוץ הזרימה משתנה ומתגמש). חשוב לציין כי בזמן התרגול עולה המודעות לתחושה ללא תגובה אוטומטית כלפיה, וככל שמתרגלים יותר, פרקי המודעות הולכים ומתארכים באופן שמכחיד את הדפוס דרך מפגש בהווה עם טבען המשתנה תדיר של תחושות.
אם כן, הן הוויפאסנה והן הטיפול הרגשי, המתבסס על אסוציאציות ופירושי העברה, מגמישים את התגובות האוטומטיות, תוך שיפור המודעות ב"כאן ועכשיו" תוך פגישה שיטתית עם הסבל שמקורו בדפוסי עבר. או במילותיה של קליין, שמצוטטות על ידי ד"ר ברנע אסטרוג: "רק על ידי חיבור חוזר ונשנה של חוויות מאוחרות עם חוויות מוקדמות יותר, ולהיפך, רק על ידי חקירה עקבית של יחסי הגומלין ביניהן – ההווה והעבר יוכלו להתלכד בנפשו של המטופל."
לפי הבודהיזם, במקום תגובות אוטומטיות אלה, על מנת להתנתק מהסבל יש לפתח קשב פתוח לחוויה באמצעות קבלה רדיקלית ולבסס התבוננות לא שיפוטית (סאטי), לכל תחושה שעולה בגוף ראשון, תוך שמירה על איזון עם אי הזדהות. נקודת מבט זו מאפשרת הפרדת החוויה מהסבל או ההשתוקקות הכרוכות בתלות, ההתבוננות תוכיח שהתחושה, כמו כל תחושה או חוויה השפעתה נעה בגלים, כך שהסבל ארעי, ואין טעם להיאחז בתחושה או להתנער ממנה. גם האני אינו קבוע לכן אין טעם במאמץ להשיג הנאה או להתרחק מסבל.
מכאן שאם הנעימות זמנית מה הטעם להשתוקק אליה? אם הכאב מופיע כדי לחלוף מה הטעם להלחם בו?! ההיווכחות ההתנסותית מאפשרת שינוי. כך מתערערת ההזדהות של העצמי עם התחושה ונשבר מעגל ההתניות המפעיל תגובה.
בניגוד להשלכה, פיצול הדחקה והכחשה, בהבאת תשומת הלב לתחושות הגוף ב"כאן ועכשיו" מתקיים מגע מלא עם התחושה, עם החוויה, בלי ניסיון להתנער ממנה, או להעביר אותה לאחרים. באופן זה, "המיכל" במובן של ביון, מתרחב, והיכולת להיות בקשר עם ולהכיל סבל - גדל.
בהקשר זה ד"ר ברנע אסטרוג מצטטת את ביון, שהצביע על קיומה של הוויה אנושית שאינה קשורה לעקרון העונג, המאפשרת לחוות את המציאות באופן בלתי אמצעי שלא מבעד לעיוותי התפיסה הנגרמים עקב התניות ותשוקות - עקרון האמת. יכולת זו, לפעול על פי עקרון האמת ולא עקרון העונג, דורשת סובלנות לתסכול וספק וכן אימון ותרגול, אך היא קיימת באופן בסיסי. ביון קרא למטפלים להימנע בעבודתם מכוחם המתעתע של הזיכרון והתשוקה, המונעים מהמטפל לחוות את המטופל כפי שהוא כרגע בהווה. ההכלה הביונאית מהווה למעשה חלופה להשלכה.
"אין לנו כלי לתפיסת עצמנו וזולתנו מלבד הסובייקטיביות שלנו המוכתמת בנקודות עיוורון", כותבת ד"ר ברנע אסטרוג. בטיפול קיימת דיאלקטיקה בין רגעי הזדהות עם המטופל דרך הזדהות השלכתית ובין רגעים בהם התגובה למטופל הינה אמפטית ללא מימושים בפעולה. אלה רגעים נפרדים, וחשוב להיות פתוחים לתשומת לב אליהם.
ניתן לראות הזנה הדדית עבור המטפל בחיבור בין שתי הדיסציפלינות, הפסיכואנליזה והוויפאסנה, כך שהמטפל שעבר את התהליך עליו ממליץ ביון, שאותו ניתן לתרגל דרך הוויפאסנה הינו מטפל בעל מודעות רבה יותר, שהמיכל שלו גדול עד אינסופי, דבר היכול לסייע לו לראות את המטופל כפי שהוא, ולהתמודד באופן שלם יותר עם תהליכי העברה, העברה נגדית והזדהות השלכתית.
הדיאלוג הער בספר בין החשיבה הבודהיסטית לפסיכואנליזה מעניין ומפרה, ומעודד צמיחתן של מחשבות נוספות, שהן כלשעצמן, מרחיבות את המיכל של הקורא-מטפל, ויכולות להיות בסיס לטרנספורמציה.
לפרטים נוספים ורכישת הספר לחצו כאן
מבט פסיכואנליטי ובודהיסטי על האקולוגיה של הפעולה הנפשית: מבוא קצר לספרה של מיכל ברנע-אסטרוג "התבהרות"
ארני זקס הינה מתמחה בפסיכולוגיה קלינית בבית חולים קפלן, עוסקת בטיפול בעזרת בעלי חיים, והדרכות הורים. מרצה לטיפול בעזרת בעלי חיים במכללה האקדמית דוד ילין ובמרכז בולבי. מתמחה בעבודה עם קצה הרצף הטיפולי ועם התמכרויות. בעלת מכון outdoor therapy המציע סדנאות שטח טיפוליות וסדנאות בנושאי מיניות ומגדר לאוכלוסיות מיוחדות. מחברת ערכת הקלפים הטיפוליים ארכיטיפים של בעלי חיים, כמו גם הספר ליולדות "קודם כל אמא" שעוסק בפער שבין קולה הפנימי של האם לעומת הציוויים וההתניות התרבותיות.
