אביה עוזני
"שלום ורד, מדברת עינת, הגננת"
"כן הי, עינת, הכל בסדר?"
"כן, כן, הכל בסדר, אין מה לדאוג, רק רציתי לספר לך שהיום עופרי ננשך בגן ויש לו סימן גדול על הלחי, כך שכאשר את מגיעה לקחת אותו אל תיבהלי."
"מי נשך אותו?"
"אחד הילדים האחרים".
"ומה, הוא בכה מאוד?"
"הוא בכה קצת, נרגע והמשיך לשחק. אל תדאגי, הוא אכל טוב וישן בצהריים נפלא. רק רציתי שתדעי."
"את יודעת עינת צריך כבר לעשות משהו עם מכת הנשיכות הזו. כולם מדברים על זה בגן. מה יהיה עם זה."
"כן, נכון ורד אני מבינה שלא קל לכם."
שיחה כזו ודומות לה מאפיינות את הדיאלוג בין הגן להורים בנוגע לנשיכות. תופעת הנשיכות עלולה להתחיל בגיל שנה וחצי ולהסתיים בגיל שלוש, ולאפיין פעוטות מסוימים יותר מאחרים. באופן כללי, בנים מרבים לנשוך יותר מבנות. כאשר מתחילה התופעה אצל ילד אחד בגן, היא לעיתים קרובות "מדבקת" וילדים נוספים מתחילים לנשוך אנשי חינוך והורים רבים מכנים את התופעה: "מכת נשיכות", כינוי שמתקשר עבורנו עם מכות מצרים. עבור הגננת ואנשי צוותה, התופעה נתפסת כבעיה שאין עליה שליטה וצריך לקבל אותה באורך רוח ולחכות עד שהתקופה תסתיים. עבור ההורים, מכת הנשיכות מייצגת אוזלת יד של הגננת והגן ואי השגחה טובה דיה על ילדיהם. האמנם?
בכדי לענות על שאלה זו, אנו צריכים להתבונן בילדים נושכים ולהכיר את התקופה ההתפתחותית שבה הם נמצאים. לאחר מכן, עלינו להביט על מה שמתרחש בבית או בגן כאשר הילד/ה נושכים ולבסוף לבחון מחדש את התגובות שלנו לנשיכה. מאמר זה ינסה לדון בשלושת החלקים האלו של התופעה: סיבות, התנהלות הסביבה וכלים להתמודדות.
נשיכות הן חלק מתופעה נרחבת יותר של תוקפנות בגיל הפעוט. אנו עדים למגוון של תופעות תוקפניות כמו צביטות, משיכות חזקות בשיער, דחיפות, בעיטות ונשיכות בגיל שנה וחצי עד גיל שלוש. גם תופעות שאינן מופנות כלפי האחר, אלא כלפי העצמי כמו השלכת הגוף לקרקע ודפיקת הראש ברצפה, הן תופעות תוקפניות. שתי תופעות מדאיגות את ההורים במיוחד: נשיכות ודפיקת ראש בקיר. הטחת הראש בקיר מתקשרת אצלנו עם התנהגות רגשית או נפשית לא בריאה ולנשיכות יש "עדויות" בולטות. בגילאים אלה מתרחשים אירועים תוקפניים קצרים שאנחנו אפילו לא מודעים להם כי אין להם תוצאות שנראות לעין, אולם כאשר מתרחשת נשיכה, גם אם הייתה אירוע תוקפני קצר ביותר, עקבותיה נשארות זמן רב דיו כדי שנבחין בכך. גם הילד הננשך, עֵד לחבלה שנעשתה בגופו, זמן רב לאחר שהכאב או הבהלה פגו. אנשי חינוך מודאגים פחות מהורים לגבי תופעת הנשיכות מכיוון שהם עדים לטווח התופעות התוקפניות שקיים בגיל הזה, וגם משום שהם רואים כיצד התופעה מדלגת בין ילדים רבים בתוך אותה קבוצת הגיל, באה וחולפת.
תופעת התוקפנות בגילאים אלה נדונה בספרות המקצועית בהרחבה. אבקש לציין רק שתי סיבות מרכזיות לצורך הדיון שלנו בתופעת הנשיכות:
תהליכי אינדיבידואציה ונפרדות: אחד מן התהליכים ההתפתחותיים המדהימים שקורים בגיל הזה הוא שילדים מתחילים להגדיר את היותם אינדיבידואלים לקראת גיל שנתיים. כאשר אנחנו שומעים את הילד שלנו אומר "אני", או "שלי" אנחנו עדים להתלכדות של גרעיני העצמי לכלל מהות אנושית שיכולה להבדיל את עצמה כישות נפרדת מן האחרים. תהליך זה מתחיל מהיום שאנחנו נולדים ומתעצב דרך תהליכים בלתי מילוליים, פיסיים ותחושתיים עד לנקודה שבה כל הקווים מתלכדים לכדי מקום אחד, פנימי, שניתן לכנות אותו בשם. בזמן שמתחולל תהליך עצום זה, הפעוט זקוק לחזק את האחיזה בתחושה הזאת, על מנת לשמר את המקום. באירוע שבו נוצר מצב דיסהרמוני ביני ובין האחר, כאשר אחר משמעותי אינו מסכים עם התנהגותנו ומשקף לנו תחושה של חוסר שביעות רצון, אנו חשים ומרגישים נבדלים ממנו. ככל שהילדים גוררים תגובות יותר קיצוניות מן הסביבה, כך נוצרות אצלם תחושות חזקות יותר של נבדלות וכך הם מחזקים את תחושת הייחודיות שלהם כישות נפרדת. התוקפנות על שלל היבטיה, מחזקת אפוא את תחושת הנבדלות של הילד משום שהיא גוררת מן הסביבה תגובות מגנות וכועסות ברורות מאוד.
התפתחות ה"רצון הילדי": סיבה נוספת מרכזית לעלייה בתוקפנות בגיל זה ולהופעת תופעת המרד של הילדות המוקדמת, היא הופעתו של הרצון הילדי. ככל שהילד קונה לעצמו יכולות פיסיות ורגשיות על סביבתו, הוא תופס את עצמו כבעל כוח ליצור שינוי בתוך העולם שבו הוא חי. מתוך כך, נולד הרצון המונחה על ידי מטרה, שאותה הילד מנסה להשיג. בין הסיבות שהנשיכה נדמית כאטרקטיבית בעיני ילדים רבים, היא העובדה שהיא משאירה סימן. אנחנו מראים לפעוט את תוצאות נשיכתו וחושבים שהוא מתרשם. ואכן, הוא מתרשם, אבל לא מעוצמת הפגיעה באחר, אלא בעיקר מעוצמת כוחו ומהעדות הברורה שנותרת אחרי שהוא הפעיל כוח. עבורו, זהו סוג של השארת חותם אישי ייחודי שלו. מכיוון שהאמפתיה כלפי האחר היא עדיין בחיתוליה ומכיוון שלא קיים שיפוט מוסרי ואפילו שיתוף הפעולה של יחסי גומלין רק מתחיל להירכש, אין שום נורמה נרכשת המשמשת בגיל זה כגבול התנהגותי או כמה שאנחנו מכנים כ"קו אדום" פנימי. בנוסף בתהליך צמיחתם של הפעוטות מתרבות המשימות הנדרשות מצד החברה. הם נדרשים לשבת בכסא, לא לזרוק חפצים, להקשיב לסיפור, להסתדר עם סדר יום, לאכול בכפית ועוד. כל משימה כזו מאתגרת אך גם מתסכלת כאשר היא אינה מושגת בקלות. בנוסף, הורים רבים מחליטים שזה הזמן לגמול את הילד מן הבקבוק, המוצץ או החיתול, כך שגם מה שהיה שייך לילדים ועזר להם להתנחם ולהתגבר על תקופות מאתגרות, לא נמצא זמין עבורם. כאשר הרצון אינו יכול להתממש (דבר המתרחש בתדירות גבוהה), והדרישות מתרבות נוצר מצב של תסכול, המוביל לכעס, למרד ולתוקפנות.
שני תהליכים אלה הם תהליכים הכרחיים לצמיחה האישית שלנו וללמידה. ללא התגבשות של "העצמי" והתחלת ההיפרדות, לא נוכל לפתח אישיות בוגרת עצמאית. ללא התנסות בחוויות מתסכלות, לא נוכל להפיק תהליכי למידה, להכיר את הגבולות שבהם הרצונות שלנו יכולים להתממש ולהציב מטרות שניתנות להגשמה. בכל פעולה שננקוט על מנת להפחית, למתן או לעדן תוקפנויות בגיל זה, עלינו לזכור "לא לשפוך את התינוק עם המים", כלומר, לאפשר לילד לחוות תסכול, קונפליקטים והתנגדויות, ברמה שתזמן המשך למידה והתפתחות. עליה ברמות הכעס, הבכי והתוקפנות מסמנות לנו כי זהו התהליך המתרחש.
ילדים רבים כאמור נושכים בתקופה זו, כחלק מן הרפרטואר התוקפני. מעטים מביניהם לא ינסו לנשוך אפילו פעם אחת, לעומת כאלה שמרבים לנשוך בעוצמה ובתדירות גבוהה. ההתמדה של הילד בבחירה לנשוך תלויה בגורמים אישיותיים רבים, הכוללים גם גורמים מאפיינים פיסיים, תחושתיים, רגשיים וקוגניטיביים. נעמוד על כמה מהם:
* ילדים שהמרחב האישי שלהם שונה או עדיין לא בשל, נוטים להתקרב מאוד לאחרים. לכן, הם ננשכים לעיתים קרובות, אבל הם גם עשויים להיות נושכים יעילים למדי, משום שתחושת המרחב האישי שלהם אינה מאותתת להם לעצור.
* ילדים שהמרכז התחושתי שלהם עדיין נמצא באזור הפה, נוטים כמו פעוטות צעירים להכניס הכל לפה ולטעום את העולם דרכו. ילדים אלה יחפשו "לחקור" גם את חבריהם דרך הפה.
* ילדים שהשליטה בויסות התחושתי אינה בשלה או מהווה מוקד קושי, מתקשים לווסת את עוצמת המגע שלהם באחר. לעיתים קרובות, הם יתקרבו בכדי לנשק או ללטף ילד אחר, ותוך כדי עוצמת המגע משתנה והופכת להיות חזקה מדי.
* ילדים שיש להם קושי ברגישות החושית זקוקים להרגיש ולחוש "חזק" את העולם,והנשיכה הינה פעולה שעונה בדיוק על צורך זה. ילדים אלה נהנים ממגע חזק ולוחץ יותר - הם לועסים את פטמות הבקבוקים והמוצצים, ונרגעים רק אם ממש לופתים אותם במגע חזק ולעיתים קרובות. אמהותיהן של ילדים אלה אף מדווחות על נשיכת השד עוד בזמן ההנקה.
* ילדים בעלי טמפרמנט רגיש במיוחד נוטים לעיתים קרובות לבכי ולכעס בלתי מוסברים, וכחלק מהתסכול הרב שחשים, פונים רבים מהם לנשיכה של האחר.
* ילדים בעלי חסך רגשי-משפחתי, שאינם זוכים לתשומת לב חיובית בבית, עשויים לגלות בדרך אגב שנשיכה מושכת תשומת לב רבה של המבוגר. לכן, הם ימשיכו לפתח התנהגות זו כדפוס קבוע, על מנת להשיג תשומת לב מהדמויות המטפלות.
* ילדים בעלי טמפרמנט ער מאוד או תזזיתי, דורשים לא פעם הצבת גבולות נוקשים ביותר, על אף כי אלו עשויים להיות בלתי מתאימים לצרכים האישיים שלהם. לכן, ילדים אלה עשויים להסלים את התנהגותם ולהתחיל לנשוך.
* עבור ילדים שחוו טראומה, הנשיכה עשויה להוות תגובה פוסט-טראומטית או קריאה לעזרה.
* לקראת גיל שלוש, עולה האפשרות שילדים שלא רכשו שפה באופן מספק יתקשו להביע את עצמם, הן באופן מילולי והן באמצעים בלתי-מילוליים. ילדים אלה ייטו לנשיכות כחלק מהתסכול שיוצר חוסר היכולת לתקשר באופן יעיל, ההולם את הקצב של תהליכי החשיבה שלהם.
אציע כעת שלושה מאפיינים אשר יכולים לסייע לנו לאבחן האם הופעת נשיכות אצל הפעוט הינה חלק מתהליך התפתחותי בריא ואוניברסלי, או שמא הוא מציג מאפיינים המעידים כבר על קשיי התנהגות משמעותיים.
א. פעוטות עם קשיים התנהגותיים (זמניים או קבועים), יציגו קשיים על פני מגוון רחב של התנהגויות ובשטחי חיים נוספים. הם יציגו דפוסי התנהגות בעייתית ביחס לאוכל, שינה, השמעות להוראות המבוגר וכן קשיים בהסתגלות. במצבים של לחץ ומצוקה, הם עלולים להראות סימנים של תוקפנות אשר יתבטאו גם בנשיכות, אולם המצוקה תבוא לידי ביטוי בשטחי חיים נוספים. כך למשל, הם עשויים להציג בררנות באכילה, הפרעות שינה, ירבו בבכי ובחוסר יציבות רגשית, וכן לא יגלו עניין ממוקד במה שקורה בסביבתם.
ב. ילדים עם קשיים משמעותיים יציגו פרופיל התנהגותי בעייתי לטווח זמן ממושך מאוד, שאינו מראה מגמת שיפור, אלא לאחר התערבות מיוחדת.
ג. ילדים עם קשיים התנהגותיים לא יגיבו להתערבות חינוכית שגרתית הידועה כמסייעת. רק כאשר ההתערבות תתאים במדויק למענה לו הם זקוקים, הסביבה תחווה שיפור והילד יחווה שינוי.
נחזור להתבונן לרגעים ספורים באותו הפעוטון של בני שנתיים בו עופרי ננשך. מנהלת הגן מכנסת את עינת הגננת ואת אנשי צוותה בצהריים ומספרת להם על טלפון נוסף שקבלה מורד, אמא של עופרי. היא מנסה לברר מה קרה שם כדי שתוכל לתת פרטים רבים יותר לאם הכעוסה וגם לעדכן את אמא של שובל, הנשכן התורן שאינו מפסיק לנשוך. אנשי הצוות "נשבעים ביקר להם" שלא הסירו היום את העיניים משובל והם בכלל לא מבינים איך הוא הצליח לנשוך. לבסוף אחרי שחזור מדויק עולה כי הוא הצליח להגיע אל עופרי כאשר זה שכב על מזרון ההחתלה, את זיו הוא נשך כאשר הם רקדו במעגל בזמן המפגש ואת רוית הוא ניסה לנשוך אבל לא הצליח כי "הצלחנו לתפוס אותו בזמן, ממש עם השיניים על הבשר". מנהלת הגן ממשיכה ושואלת: "מה עשיתם אז, בכל המצבים האלה?". "ובכן", עונה עינת הגננת "ניסינו המון דברים. הושבנו את הילד הנושך בצד ל5 דקות, הסברנו לו שהנשיכה כואבת לילד השני,יחד איתו הלכנו לשים קרח לילד שנפגע, הצמדנו לו איש צוות כדי למנוע ממנו לנשוך, הרחקנו אותו מילדים אחרים וקרבנו אותו אלינו, אנחנו די מיואשות, כי אין לנו אפשרות להעניש אותו וגם לא נראה שהוא מבין את משמעות העונש ולמעשה כל היום אנחנו רודפות אחריו". "כן, נדמה שעשיתן את כל מה שאנחנו יודעות לעשות. אז היכן הטעות שלנו?" הרהרה מנהלת הגן בקול.
לטעמי, עינת ואנשי הצוות שלה אכן עושות את כל מה שידוע ומוכר להן כתגובה לבעיית משמעת. אולם, הטעות הינה שנשיכה אינה בעיית משמעת במרבית המקרים, כי אם תוקפנות שנולדת כאמור מצרכים התפתחותיים וממשימות התפתחותיות. לכן, התשובה טמונה במענה לו זקוק הילד בכדי לצלוח תקופה זו בהצלחה.
א. הדבר החשוב ביותר שעלינו לזכור הוא שכאשר אנו לא שורדים אל מול המתקפה של הפעוט, כלומר, מאבדים עשתונות, כועסים, או עומדים חסרי אונים מולו - הדמות שלנו מתערערת בעיני הילד. מצב זה מגביר חרדה, ולכן גם באופן ישיר מגביר את התוקפנות. לכן, העיקרון החשוב ביותר באירועי נשיכות הוא לשמור על שליטה (לפחות נתפסת) באירוע.
ב. תהליך מניעה כללי יכלול התייחסות מחזקת וחיובית לעצמאותו של הילד, להיותו יחיד ומיוחד, לכישוריו ולקסמו האישי. על הגננת, אנשי הצוות וההורים למצוא את הזמן והמקום לחזק התנהגויות של הילד המצביעות על היותו ישות ייחודית. תהליך זה מתרחש בעיקר באמצעות תיווך שפתי, למשל: "אני רואה שחשוב לך לשחק עכשיו ולהחליט בעצמך מתי תלך לישון", או "נפרדת בקלות מאימא והלכת לשולחן הציור כי את מאוד אוהבת לצייר", וכן "אתה כועס עכשיו כי אתה רוצה את הממתק וחושב שאתה יכול לקחת אותו ללא רשות". מטרת האמירות הללו היא להכיר בנפרדותו של הילד והיותו אדם בעל רצונות משלו. תהליך זה יכול להתרחש גם בקבוצה קטנה של ילדים שעובדת או משחקת באותה הסביבה. למשל: "תראו, יובל מציירת את הציור שלה עם צבע כחול ועידן בחר לציור שלו צבע אדום. כל אחד אוהב צבע אחר ויכול לבחור מה שהוא רוצה."
ג. תהליכי המניעה חייבים לכלול התייחסות לרגשות. הילד חייב להבין את הקשר בין הרגש לפעולה שלו, ובין הפעולה לתגובה לה הוא זוכה. זהו תהליך ארוך ועדין, אך הכרחי להתחיל בו כבר בגילאים הצעירים. כאשר הבנה זו תתבסס בילד, אפשר יהיה ללמדו כיצד לשקול פעולות אלטרנטיביות למצבים של כעס ותסכול, על מנת לרסן התנהגויות תוקפניות. כדאי לשוחח על כך מבלי להתייחס לאירועי נשיכה או תוקפנות באופן ישיר, אלא להתמקד בהעלאה למודעות של הילד בדבר העובדה שיש דברים שמכעיסים, משמחים ומעציבים אותו, ולהסביר לו שכאשר הוא כועס, הגוף שלו רוצה לעשות משהו כדי להפסיק לכעוס. כמו כן, חשוב תמיד להציג אלטרנטיבות שונות להתנהגות התוקפנית, למשל, לרוץ בחדר מסביב, לאגרף את הידיים, לחבק חזק את הגננת, לבקש מוצץ, לרקוע ברגליים ועוד. סוג האלטרנטיבות יקבע כמובן לפי גיל הילד. כך למשל, לפעוטות קטנים כדאי להציג אפשרות אחת בלבד ולתרגל אותה יחד איתם. ילדים גדולים יותר ייהנו ממתן בחירה, וואף יכולים להעלות רעיונות משל עצמם.
ד. תהליך מניעה כללי נוסף, הוא לבנות סביבה מתאימה לצרכים של הילד מבחינת מקום וזמן. עלינו לדאוג שהילדים לא יהיו עייפים מדי, רעבים או חסרי שקט. אלה מצבים שמיד גוררים תסכול, בעקבותיו עלולות להופיע נשיכות. בגן, סדר יום קבוע מבטיח, בדרך כלל, שתסכולים כאלה יהיו מועטים יותר. אולם, כדי שייווצר תסכול - מספיק יום אחד של חורף שבו הילדים לא יכולים להיאחז בשגרה (למשל, לא יורשו לצאת החוצה ולפרוק דרך התנועה הצטברויות של רגשות). פעמים רבות, ילדים מגיעים לגן כשהם עייפים משום שלא ישנו טוב בלילה, או שהם בתחילת מחלה שיוצרת אי נוחות גופנית, או שחוו תסכול גדול בבוקר מול המשימות השגרתיות בבית. המתח הגופני או הרגשי שמצטבר מתפרק בגן, ועשוי גם הוא להוביל לנשיכות. לעולם לא נוכל להיענות לכל הצרכים של כל הילדים, ועלינו לזכור שתסכו, במידה הנכונה, מוביל גם ללמידה ולהתפתחות המסוגלות לשאת תסכול. עם זאת, מועיל ביותר כאשר הורים משתפים את אנשי הצוות בבקרים "לא פשוטים", כגון לאחר לילה בו הילד לא ישן או בעת שינוי של הרגלי האכילה שלו. כאשר יש בידינו מידע ברור על מה שעבר על הילד, קל לנו יותר לבנות עבורו סביבה המותאמת לצרכיו.
ה. תהליכי גמילה ושינוי עשויים גם הם לעורר תוקפנות המתבטאת בנשיכות, כגון העברה למיטה אחרת, שינוי חדר, החלפת הבייביסיטר, ועוד. כולם כמובן ניתנים ונכונים לביצוע, אך בתנאי שהם נעשים בהדרגה. למשל, לא נעלים את מיטת התינוק של הילד מחדרו בן רגע, אלא עד שנהיה בטוחים שהוא מרגיש בנוח במיטתו החדשה. כאשר אנחנו מובילים את המשימות הנדרשות מהילד באופן מתוכנן ומודרג, אנחנו מונעים מצבים של אי שקט ותסכול, ולכן מנמיכים את הצורך שלו לגייס תוקפנות בכדי להתמודד עם שינויים במציאות.
ו. תהליכי מניעה פרטניים: יש ילדים הזקוקים להתערבות ייחודית התפורה להם כתהליך מניעתי, המלווה באנשי מקצוע. בניהם, ילדים עם קשיים בויסות החושי או ברגשיות החושית, זקוקים בדרך כלל לחוות בעוצמה ובתדירות שונה את הגירויים בעולם. גם ילדים עם מזג רגיש במיוחד יהיו זקוקים לתיווך מניעתי ייחודי על מנת למתן התפרצויות תוקפניות.
ז. מרכיבי התגובה שלנו בזמן אירוע נשיכה יכללו:
1. הפסקת הנשיכה ללא מלל ותוכחה.
2. הוספת אמירה קצרה ותקיפה: "אנחנו לא נושכים".
3. פניה של המבוגר אל הילד שננשך, וטיפול בו במידה ויש צורך.
4. חזרה אל שגרת היום.
בעבודה מניעתית נכונה נוכל למתן באופן משמעותי ביותר את גילויי התוקפנות של פעוטות וילדים צעירים. לכן, מחנכים והורים אינם צריכים להרים ידיים, או למהר לומר כי זהו שלב התפתחותי אשר יחלוף מעצמו. אמנם, אכן מדובר בביטוי התפתחותי מוכר ונורמטיבי אצל ילדים, אולם בידינו המבוגרים הכוח לנווט את הילד בתקופה זו, על מנת להוציא אותו מחוזק, ללא רגשות אשמה וכעס וללא ביסוס דפוסים של התנהגות תוקפנית.
מה כן?
א. אפשרו היכן שניתן התנהגות המעידה על רצון אישי ועצמאות.
ב. חזקו ושבחו התנהגות שמעידה על רצון אישי גם אם היא לא ניתנת למימוש.
ג. בנו סביבה מתאימה לילד שעונה על צרכיו ומפחיתה תסכולים רבים מדי.
ד. למדו את הילד לקשר בין רגשות, פעולות ותגובות.
ה. היעזרו באיש מקצוע במקרה ולפעוט קשיים ייחודיים.
מה לא?
א. אל תטיפו מוסר. ההתפתחות המוסרית של ילדים לא מתחילה בגילאים אלה.
ב. אל תסבירו הסברים ארוכים. הילד לא יכול להבינם אבל הוא מבין שהוא זוכה לתשומת לב.
ג. אל תענישו, למעט הרחקה טבעית לרגעים ספורים מן הילד הננשך.
ד. אל תנדו ילד מקהילת הילדים מתוך כוונה לשמור עליו שלא ינשך. הנזק הרגשי הכרוך בכך עולה על כל נשיכה וקשה ככל שתהיה.
אביה עוזני היא מדריכה פדגוגית ומאמנת אישית במערכות חינוכיות וגני ילדים. מובילה גני ילדים להתמקצעות פדגוגית, ליצירת "סדר ומענה" בארגון ולמימוש אישי וארגוני, תוך מתן מענה לצרכים מורכבים ומשתנים. עוזני מתמחה בבעיות התנהגות אצל ילדים ונוער, וכן בעבודה עם אמהות חד-הוריות. בעבר עסקה בהוראה, הדרכה וניהול במערכת החינוך הציבורי ובמוסדות להשכלה גבוהה.
אביה עוזני www.eduguide.co.il / 050-8110000
